נחלת דוד על בבא קמא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ג - המניח · דף כח:
תוס' ד"ה ה"מ היכא דאפקרינהו כו' ומה שבקונטרס רצה לחייב בהפקיר רשותו ובורו אין נראה לר"י כו' תדע דבפרק הפרה דחקינן לאשכוחי בור של שני שותפין למ"ד בור ברשותו פטור עכ"ד והרב בפני יהושע כתב לתרץ זה דרש"י אזיל לשיטתו לפי מה שכתב לקמן (מ"ס ע"ב) דטעמא דמ"ד בור ברשותו פטור משום דמצי אמר ליה כי אפקרנא לך רשותא לא לחיובי אנא בהזיקא אפקרתיה עיי"ש בדברי רש"י ולהך מ"ד ודאי דגם בהפקיר רשותו ובורו נמי פטור מהך טעמא דכי אפקרנא לך רשותא לאו לחיובי אנא אפקרתיה ולכך שפיר קדחיק הגמ' לאשכוחי בור של שני שותפין להך מ"ד משום דלהך מ"ד פשיטא דפטור בהפקיר רשותו ובורו אבל רש"י כתב כאן אליבא דרב ולרב מצינן למימר דלא ס"ל כהך מ"ד דפטר בהפקיר רשותו ולא בורו משום הך סברא דכי אפקרנא כו' ולכך לדידיה גם בהפקיר רשותו ובורו נמי קמחייב מטעם בור בר"ה כיון דלית ליה הך סברא דכי אפקרנא עכ"ד הפ"י וצריך לומר לדבריו דהא דקמחייב רב בהפקיר רשותו ולא בורו לאו מטעם בור קאתי עלה וכמ"ד דס"ל דחיובא דבור הוא בתרווייהו בין בר"ה ובין בהפקיר רשותו ולא בורו וכמש"כ התוס' לקמן (כ"ט ב) ד"ה אלא ר"י דאיכא למ"ד דס"ל הכי דזה ודאי דליכא למימר כן אליבא דרב דא"כ מצינו לרב דיהיה חייב משום בור אף דלא אפקריה וא"כ איך קאמר רב ה"מ בדאפקרינהו דמשמע מינה דליכא שום חיובא דביר בדלא אפקרינהו דהא להכי הוכרח רש"י לפרש דלרב חיובא דבור בהפקיר רשותו ובורו הוא והיינו משום דחיובא דבור לרב אינו אלא באפקריה וכדקאמר ה"מ בדאפקריה אלא ע"כ צ"ל לדברי הפ"י דהא דקמחייב רב בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו אינו מטעם בור רק מטעם שור כי היכי דקמחייב באבנו סו"מ בדלא אפקריה מטעם שור ולית ליה לרש"י הך סברא שכ' התוס' דבהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ליכא לחיובי מטעם שור משום דה"ל רשות המיוחדת למזיק דפטיר משום דמצי אמר ליה תורך ברשותי מאי בעי ולרש"י אית ליה לרב דגם בזה הוא חייב משום שור והיינו משום דכיון דהפקיר רשותו תו לא מצי אמר ליה כן ובאמת דלכאורה מצד הסברא אין דברי התוס' מוכרחים בהך סברא כ"כ וברווחא נוכל לדמויי הפקיר רשותו ולא בורו לאבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר ולא אפקרינהו דחייב מטעם שור לרב ודלא כהתוס' כצ"ל בהכרח בכוונת רש"י לפי דברי הפ"י ודו"ק אך עכ"ז הוא דחוק מאוד וכמעט שאי אפשר לאומרו כלל דמלבד מה שהקשו שם תוס' על דברי רש"י מהא דפריך שם מהך דלאושין עיי"ש והוא קושיא עצומה גם דברי רש"י עצמו סותרין שם זא"ז דוק ותשכח עוד קשה טובא ע"ז דאי נימא דלרב הפקיר רשותו ולא בורו הוי שיר א"כ קשה דלאידך מ"ד דס"ל בור ברה"ר פטור ובור דאיירי ביה הכתוב בבור ברשותו וא"כ ע"כ כל דין בור יש לו ופטור בו על הכלים ולרב אמאי פטר על הכלים לחייב משום שור וע"כ צ"ל דבהא פליני ג"כ ר"י ורע"ק דלהך דס"ל בור ברה"ר חייב ובו התחיל הכתוב ס"ל דבור ברשותו הוי שור ולהך דס"ל דבור ברה"ר פטור והכתוב איירי בבור ברשותו ס"ל דבור ברשותו לא הוי שור ורב ס"ל כהך מ"ד דבור ברה"ר חייב וזה ודאי דדחוק טובא דנימא דר"ע ור"י בהא גופי' פליני אי בור ברשותו הו' שור או לא דמנ"ל להמציא פלוגתא חדשה בין ר"י ור"ע כיון דלא מצינו שיפלגו בפירוש בהך מלתא ופשטא דמלתא משמע דרב אליבא דכו"ע קאמר למלתיה ומשום דסברא פשוטה היא לדידיה דבלא אפקריה ממינא הוא וחייב מטעם שור והא ודאי ליתא דאיך יהיה זה סברא פשוטה כיון דחזינן דלהך מ"ד דס"ל דחיובא דבור אינו אלא בבור ברשותו א"כ ע"כ דלא מצי סבר כן וכמש"כ דא"כ בור דפטר בו את הכלי היכי משכחת לה אלא ע"כ דסברת התו' מוכרחת דבור ברשותו ליכא לחיובי מטעם שור משום דהוי רשות המיוחדת למזיק ומצי א"ל תורך ברשותי מאי בעי ולכך למ"ד דס"ל דחיובא דבור ברה"ר א"כ בור ברשותו לגמרי פטור ומעתה שפיר סבר רב כהך מ"ד וכיון שכן ליתנהו לדברי הפ"י ודו"ק על כן נראה עיקר כדברי התוס' דבהפקיר רשותו ובורו פטור לגמרי וכן פסק גם הרמב"ם עיי"ש בדבריו ודו"ק:
שם תוס' ד"ה ונישוף באבן אבל נתקל באבן ונישוף בקרקע פטור משום דקרקע עולם הזיקתו ואפילו שמואל מודה דפשור כדפטר לקמן בנתקל בבור ונפל לאחורי הבור עכ"ל ולקמן בפ' הפרה (נ' ב') בתוס' ד"ה לשמואל אגובה נמי מחייב כתבו התוס' תירוצים אחרים להך קושיא ולדבריהם דהתם חייב בנתקל באבן ונישוף בקרקע כיון שעשה כל התקלה וההיא דנתקל בבור שאני שלא עשה כל התקלה משום דקול הכורה נמי קגרים עיי"ש בדבריהם ודברי הרא"ש דשמעתין ובפרק הפרה סותרים זא"ז דבשמעתין כתב לדינא כדברי התוס' דכאן לפטור בנתקל באבן ונשוף בקרקע ובפ' הפרה כתב לדברי התוס' דהתם לחייב בעשה כל התקלה אף שאין החבטה דידי' כלל ונמצא דלדבריו דשם הו"ל לחיובי בנתקל באבן ונישוף בקרקע וא"כ דבריו סתרי אהדדי גם דברי הטור סותרים זא"ז וכבר הרגיש בזה בספר מע"מ עיי"ש בדבריו ומהתימא על הרב ביש"ש איך נמשך אחר דברי הרא"ש האלו באלה שני המקומות מבלי משים לב כי המה הדברים הסותרים זא"ז וצע"ג:
שם בגמ' היכי דמי מתכווין יש להבין סוגיא זו לפי פירש"י ותוס' ויש לדקדק בה טובא (א) קשה דמאי פריך ה"ד מתכווין לימא דמיירי במתכווין לשבר והתוס' בד"ה אמר רבה כתבו וז"ל משים דנשברה כדו דקאמר ת"ק משמע דנשברה מאליו עלה קאתי ר"י לחלק בין מתכווין לשאין מתכווין עכ"ל ודבריהם דחוקים דאדרבה שפיר מצינן לפרושי דה"ק קאמר דחייב אפילו נשברה מאלי' וקאתי ר"י לחלק ולומר דדווקא במתכווין לשבר חייב אבל באינו מתכווין לשבר ונשברה מאלי' פטור (ב) ובהא דאמר רבה במתכווין להורידה למטה מכתפו נמי יש לדקדק דרש"י פי' במתכווין כו' ונתקל והוטחה בכותל חי"ב דנתקל פושע הוא עכ"ל ולדבריו קשה דא"כ למאי קאמר כלל ר' יהודה במתכוון חייב וכוונתו היא במתכווין להורידה למטה מכתפו לפי פירושו של רבה ה"ל למימר נתקל חייב ומאי תלי הך דנתקל בהא דמתכוין כיון דמתכווין להורידה למטה מכתפו לא קמחייב רק משום דנתקל וס"ל דנתקל פושע הוא א"כ לימא בקצרה נתקל חייב ומאי קמהני הא דמתכוין להורידה למטה מכתפו לנתקל ועוד דעיקר חסר מן הספר וליכא לפרושי דזה שכ' רש"י ונתקל היינו שהכד נתקל ולא האדם וזה לא משכחת לה בלא מתכוון להורידה כו' ומשום דקאי על מלתי' דת"ק דתני נשברה כדו כו' דמשמע מיני' שהכד לבדו נשברה בלא נפילת האדם דהך גוונא דנפל וע"י נפילתו נשבר הכד קתני לה במתניתין דלקמן בשני קדרין אבל במתניתין דידן דתני סתמא משמע שהכד לבדו נשבר בלא נפילת האדם ועלה קאי ר"י למפלג דבכה"ג לא משכחת לה דיהיה חייב אם לא במתכווין להורידה כו' דגם זה דחוק חדא דאמאי לא יהיה משכחת לה גם בלא נפל והיינו בנתקל קצת ונחבט בכותל ועי"ז נשבר הכד ועוד כיון דמ"מ מה דחייבינן ליה על הקלת הכד היינו ע"כ משים דמדמינן ליה לנתקל בעצמו וא"כ אכתי בקצרה הל"ל נתקל חייב ומדברי הרשב"א בפירושו נראה דקמפרש להא דמתכווין להורידה למטה מכתפו ולא מיירי בנתקל רק שפשע ולא נזהר בה שלא תשמט מתחת ידו ותשבר רק דפשיטא ליה להש"ס דהך פשיעה שלא נזהר בה דמי ממש לפשיעה דנתקל דאל"כ מנ"ל להש"ס למפרך מכלל דמחייב ר"מ אפי' נפשרה דלמא לא מחייב רק בנתקל אלא ע"כ דפשיטא לי' לאביי דהנך פשיעותא דמיין להדדי לגמרי עיי"ש בדבריו שמבואר כן להדיא ולדבריו אתי שפיר טפי מאי דהוצרך לימר במתכווין ממה שהוא לפירש"י כיון דלא מיירי כלל בנתקל וקמ"ל דזהו גופיה פשיעה אבל לפי' רש"י דגם לפי מאי דשנינן במתכוון כו' מיירי נמי בנתקל א"כ ודאי דקשה למאי נקיט מתכוון כלל בקצרה הל"ל נתקל חייב אך גם פי' זה דחוק טובא חדא דמנ"ל להש"ס לדמות הך פשיעה שלא נזהר בה לפשיעה דנתקל דלמא מתכווין להורידה הוי פושע טפי מנתקל ובנתקל קפטר ר"י ועלה קאמר ר"מ דחייב משום דנתקל פושע ועוד בין לפירוש רש"י ובין לפי' הרשב"א קשה קושיית התוס' בד"ה אמר רבה דהא ר"י אית לי' בב"מ דנתקל לאו פושע היא גבי מעביר חבית כו' ועיין בתוס' וברשב"א שנדחקו בזה () ובהא דאמר אביי בתרתי פליגי כו' קשה ג"כ כיון דעיקר מאי דבעי אביי לשנויי הוא לפרש לשנא דמתכווין דמיירי במתכווין לשבר וכמו שכתבו רש"י ותוס' א"כ בקצרה ה"ל לשנויי אלא אמר אביי מאי מתכווין מתכווין לשבר וקמיפלגי בנתקל פושע ולאיזה צורך הוצרך לומר דפליגי בתרתי ונהי דאית לי' לאביי כן מסברא דנפשיה מדיוקא דמתני' דפליגי בתרתי מ"מ איזה שייכות יש לזה עם מאי דבעי לתרוצי הך קושיא דה"ד מתכווין רק דהל"ל זה מימרא בפ"ע בפירושא דמתני' (ד') ועוד דלפי מאי דקאמר עכשיו א"כ עיקר התירוץ דמתכווין לשבר הוא חסר מן הספר ואין לו שום רמז בדברי אביי רק דאנן מעצמינו צריכינן לפרושי כן ולהוסיף בדבריו מה שלא הוזכר כלל (ה') ועוד דלפי מה שפירשו רש"י ותוס' בשינויא דאביי דהא דפליגי בלאחר נפילה במפקיר נזקיו היינו אפילו לאחר נפילת פשיעה והנך תרתי פלוגתות דנ"פ ודמפקיר נזקיו לא תליין בהדדי כלל ונמצא דלפי פירושם צריך לפרש בלשנא דמתכווין דקאמר ר"י שני פירושים מתחלפים דלענין פלוגתא נתקל פושע הוי פירושו של מתכוין ין מתכווין לשבר ולענין פלוגתא דמפקיר נזקיו הוי פירושו של מתכווין מתכווין לזכית בחרסי' וזה דחוק למאוד לפרש בלשון אחד שני פירושים שונים ואיך סתם ר"י כ"כ דבריו לומר בסתמא במתכוון חייב ולא קמפרש מה הוא מתכווין ואיך הוא מתכווין וקסמך על מה דנפרש מעצמינו דלענין נתקל נפרש מתכווין לשבר ולענין מפ"נ לאנ"פ נפרש מתכווין לזכות בחרסי' ודבר זה דחוק מאוד וכן הקשה הרמב"ן במלחמותיו על הרז"ה עיי"ש בדבריו בפיסקא המתחלת וכ' ומסתברא עוד לי (ו') עוד הקשו התוס' בד"ה מדקתני תרתי וא"ת והיכא דייק אביי מדקתני תרתי דפליגי לאחר נפילת פשיעה הא אפילו אי לא פליגי אלא בנתקל אי פושע הוא אי לא איצטריך למתני תרתי כו' ע"ש בדבריהם ותירוצם דחוק (י') ובהא דאמר ומדמתני' בתרתי ברייתא נמי בתרתי הקשו התוס' וא"ת מברייתא נמי יש להוכיח דבתרתי פליגי כו' עיי"ש בדבריהם ומה שתירצו ע"ז וז"ל וי"ל דמברייתא לא מצי למידק כלל דאיכא למימר דפליגי בשעת נפילה ובחד טעמא עכ"ל קשה טובא דא"כ מאי תלי בזה מאי דמקשו אח"כ אלא גמלו כו' אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה הא גם אי נוקי הברייתא דפליגי בחד טעמא תקשי ג"כ בשעת נפילה היכי משכחת לה וכמו שהקשה במהר"ם לובלין עיין בו והניח בצ"ע ולחומר הקושיא צ"ל דדעת התוס' הוא דהך בשלמא כדו כו' אינו נמשך למה שאמר לעיל ומדמתניתין בתרתי ברייתא נמי בתרתי רק דהוא מלתא באנפי נפשיה והך דקאמר ומדמתני' בתרתי הוא סיום דבריו דלעיל דקאמר דמדיוקא דמתני' נשמע דפליגי בתרתי וקמסיים עלה אביי עצמו דמדמתני' בתרתי ברייתא נמי בתרתי ואח"ז מקשה סתמא דהש"ס בשלמא כדו משכחת לה כו' ולא תלי כלל במאי דאמר ומדמתני' בתרתי ברייתא נמי כו' ובזה יתיישבו דברי התוס' על נכון וכן יראה להדיא מדברי הרשב"א בחידושיו שהקשה ג"כ כקושיית התוס' ותירץ ג"כ כתירוצם וז"ל וי"ל דאי לאו מתני' ה"א דבחדא לחוד פליגי דמ"ס נ"פ וגמלו נמי שנפל בפשיעה עצמו שנתקל ונתקל גמלו עליו כדמוקמינן לי' בסמוך ומ"ס נל"פ עכ"ל הרי להדיא מדבריו דהך בשלמא לא קאי אדלעיל מיני' דאלת"ה א"כ איך עירב הרשב"א דברי המתרץ בהמקשה ודו"ק אבל עכ"ז הוא דחוק מאוד ופשטא דלשנא דתלמודא ודאי דלא משמע כן אלא כמו שפירש"י דקאי אדלעיל והכל הוא מדברי סתמא דתלמודא והך ומדמתני' בתרתי כו' הוא הקדמה למאי דבעי אח"כ בשלמא כו' וא"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתא (ח') ובהא דאמר אלא גמלו כו' בשעת נפילה היכי משכחת לה הקשו התוס' וא"ת ולוקמי פלוגתייהו דשעת נפילה אכדו ולאחר נפילה אגמלו כדמוקי מתני' כו' (ט') ועוד קשה לפי פירש"י ותוס' דעיקר תירוצא דאביי הוא במאי דפליגי בנ"פ א"ל והא דקאמר דפליגי בלאחר נפילה במפקיר נזקיו היא הוספת אביי מה שהוסיף מדיוקא דמתני' א"כ הא דאמר לקמן במימרא דר' אלעזר דקאמר בשעת נפילה מחלוקת מאי בשעת נפילה אף בשעת נפילה וקמ"ל כדאביי וע"כ צ"ל דקמ"ל כדאביי היינו כדיוקא דאביי שדייק במתניתין דפליגי בתרתי דליכא למימר דקמ"ל כאביי ולא כרבה חדא דהא כבר נפרכה מימרא דרבה וא"כ מאי רבותי' דר"א ועוד דהא ממאי דקאמר ר"א בשעת נפילה מחלוקת ליכא למשמע מינה דלא כרבה דהא גם רבה ס"ל דפליגי בשעת נפילה וא"כ ליכא להוכיח מלישנא דר"א דלא כרבה אלא ע"כ דמהא ודאי דקיי"ל דלא כרבה דהא כבר נפרכה אוקימתא דרבה ולא בא ר"א רק להשמיענו כדיוקא דאביי דלא נימא לנפשין דבחדא פליגי לכך בא להשמיענו דבתרתי פליגי וכן פירש"י להדיא דאיצטריך לר"א לאשמעינן דדייקינן לה ממתני' מדקתני תרתי כדאמר אביי לעיל וכיון שכן קשה לפי שיטת רש"י ותוס' דעיקר חידושא דאביי בדיוקא דיליה הוא להוסיף דפליגי גם לאחר נפילה אבל הא דפליגי בשעת נפילה מוכרחים אט לומר גם בלאו דיוקא א"כ כשבא ר"א להשמיענו דאיהו ס"ל ג"כ כדיוקא דאביי א"כ ה"ל לומר דר"א אומר לאחר נפילה מחלוקת דמינה שמעינן דס"ל כדיוקא דאביי אבל במאי דקאמר בשעת נפילה מחלוקה מינה לא שמעינן כלל דס"ל כדיוקא דאביי דהא גם בלאו הך דיוקא מוכרחים אנו לפרש דפליגי בשעת נפילה וא"כ הו"ל לר"א למימר ג"כ דפליגי בתרתי או לכה"פ הו"ל דפליגי לאחנ"פ דהא זהו עיקר דיוקא דאביי (י') קשה מה שהקשו התוס' לקמן בפ' הפרה (נ"ד א') בד"ה בין לרבנן בין לר"י שכתבו אפי' למאן דאית לי' בפ' המניח דמפ"נ ואפי' לאחנ"פ פטור כו' מ"מ פריך שפיר ע"ז כו' ולבסוף כתבו ע"ז ומיהו אין נראה כו' ונמצא דנשאר בקושיא:
לכך נלענ"ד לפרש סוגיא דשמעתין באופן שיתיישבו כל הלין קושיות שהקשינו והוא דמאי דפריך ה"ד מתכוין כו' לשנא דמתכוין דקאמר ר' יהודה קשיתי' דמהך לשנא משמע דדוקא במתכוין לשבר במזיד ועשה בור בידים ממש הוא דחייב בנזקו אבל בלא כיון לשבר אע"ג דהוי פושע כגון במעלה קנקנים על הגג לנגבן ונפלו ברוח מצוי' שלא כיון לעשות בור בידים דהא לא כיון רק לנגבן אע"ג שהבור נעשה בפשיעתו דרוח מצויה הוי פשיעה גם לגבי שומר חנם [וכמש"כ התוס' לעיל גד"ה ושמואל אמר באפילה שנו] מ"מ יהי' פטור כיון שלא נעשה במזיד דהכי משמע לשנא דמתכוין והוא ודאי ליתא דהא קיי"ל כל היכא דהוי פושע אע"ג דלא עשה במזיד ובידים ממש נמי חייב ולכך שפיר קמתמה ה"ד מתכוין כו' ועלה קמשני רבה דמאי מתכוין מתכוין להורידה למטה מכתיפו ור"ל דבאמת לא בעינן דווקא שיהא מתכוין לשבר רק דבמתכוין להורידה למטה מכתפו נמי חייב ובפירושא דדברי רבה נלענ"ד לפרש עפ"י מאי דאיתא במס' מכות (דף ז') מתני' אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה הי' מעגל במעגילה ונפלה עליו והרגתו הי' משלשל בחבית ונפלה עליו והרגתו היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו ה"ז גולה אבל אם היה מושך במעגילה ונפל עליו והרגתו הי' דולה בחביות ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו ה"ז אינו גולה זה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה ושלא בדרך ירידתו אינו גולה פ"כ לשון המשנה וטעמא דהא מלתא כ' הרמב"ם בפ"י מה' רוצח וז"ל מי שהיה דולה את החביות כו' או שהיה עולה בסולם ונפל על חבירו והרגו פטור מן הגלות שזה כמו אונס הוא שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמו פלא הוא עכ"ל והא דבדרך ירידה חייב בגלות ע"כ צ"ל דדרך ירידה הוי שוגג גמור ולא שוגג קרוב למזיד משום דאי הוי קרוב למזיד הי' פטור מן הגלות וכמש"כ להדיא בפ' הנ"ל נמצינו למידין מעתה דאם נפסקה החבית דרך ירידה הוי שוגג ובדרך עלי' הוי אונס ובהכי מתפרשא סוגיא דשמעתין שפיר דר"י דקאמר במתכוין חייב והיינו במתכוין להורידה למטה מכתפו לפום פירושא דרבה ע"כ דבא למעט דרך עליה דהוי אונס דהכי משמע לשנא דמדקפרט שאינו חייב רק בדרך ירידה מכלל דבא למעוטי ההיפוך מזה והוא דרך עלי' דפטור ומשום דהוי אונס ולכך שפיר קאמר אביי מכלל דמחייב ר"מ ואפי' נפשרה דהא מדבא ר' יהודה למעוטי אנוס מכלל דשמטי' לר"מ דמחייב אפילו באנוס ומעתה לפום הך פירושא לא מיירי ר' יהודה כלל בנתקל כמש"כ רש"י וגם אינו ענין הדומה לנתקל כמש"כ הרשב"א רק דקאתי למעוטי דרך עלי' דהוי אונס גמור ומינה שמעי' דמחייב ר"מ אפי' באונס גמור אפי' בנפשרה דבאונסין אין לחלק בין זה לזה משום דמעתה תו ליכא לפרושי דר"י בא למענט תקל משום דשמעי' לר' מאיר דמחייב בנתקל משום דס"ל דנתקל פושע הוא ואיהו ס"ל דנל"פ ואנוס הוא ולכך קאמר דווקא דמתכווין להורידה למטה מכתפו דהוי שוגג הוא דחייב אבל בנתקל דהוי אנוס פטור דא"כ לא הל"ל במתכווין כו' ולמעוטי אנום דהא באנוס גם ר"מ מודה דפטור רק דס"ל דנ"פ הוי וא"כ עיקר פלוגתא דידי' הוא במאי דס"ל דנתקל אנוס וא"כ הכי הל"ל נתקל פטור משום דאנוס הוא ומדקא ממעט אניס מכלל דר"מ מחייב באנוס מיהו כל זה הוא לפי מאי דפרישנא משא"כ לפי פי' הרשב"א ליכא לתרוצי לשנא דסוגיין עד"ז דהא לפירושו נקיט ר"י במילתי' ענין הדומה לנתקל דהוי פשיעה ולכך שפיר איכא לאקשויי עליו דמנ"ל לדמות כ"כ הפשיעות להדדי דלמא לא דמו לגמרי ובא למעוטי נתקל וכמו שהקשינו והא דנקיט מתכווין חייב ולא קאמר נתקל פטור משום דזהו גופי' אתא לאשמועינן דמתכוין להורידה למטה מכתפו הוי פשיעה וממילא שמעינן דנתקל לא הוי פשיעה משא"כ לפירושינו לא מיירי כלל בנתקל רק דבא למעוטי דרך עליה דהוי אונס לכו"ע ובנתקל שפיר מצי סבר דלא הוי פשיעה וכהא דאמרינן בפרק האומנין שהביאו התוס' ואפ"ה פריך שפיר מכלל דמחייב ר"מ אפי' נפשרה ומיושבת קושיית התוס' ודו"ק:
ובהא דאמר הש"ס אלא אמר אביי בתרתי פליגי פליני בשעת נפילה בנתקל פושע ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו לאחר נפילה כו' נלענ"ד העיקר כדברי הרי"ף דמפרש לה להא דאביי דהא דקאמר דפליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו דלאו בלאתר נפילת פשיעה מיירי ובמפקיר נזקיו דעלמא קמפליגי רק דקאי אהך נפילה דרישא דנתקל ונפל ואח"כ הפקיר נזקיו ואזלי ר"מ ור"י לשיטתם דר"מ דס"ל דנתקל פושע לכך בהפקיר אח"כ ה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה וחייב ולר"י דס"ל נתקל אנוס הוא לכך קפטר במפ"נ משום דה"ל מפ"נ אחר נפילת אונס דפטור וכהא דאמר ר' יוחנן בסמוך ומה שהכריחו התוס' בראיות דמוכרחין אנו לפרש דפליגי במפקיר נזקיו דעלמא ואפי' לאחר נפילת פשיעה אינם ראיות כלל וכדבעינן למימר לקמן ואדרבה לשיטת הרי"ף יתיישב כל מה שהקשינו וכל מה שדחקו עצמם התוס' בסוגיא זו והיינו משום דעיקר תירוצם דאביי בא ליישב לשנא דמתכווין דקאמר ר"י דמשמע מיני' דדווקא במתכווין במזיד הוא דחייב אבל אם לא נתכווין במזיד אף דנעשה בפשיעתו הוא פטור והא ודאי ליתא דהא במעלה קנקנים ע"מ לנגבן ונפלו ברות מצויה נמי חייב וכקושיא דרבה לזה בא אביי לתרץ לשנא דמתכווין דהכוונה הוא דמתכווין לזכות בחרסי' והיינו משום דפליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו דלר"מ חייב אף במפקיר נזקיו וקאמר עלה ר"י דבמתכווין לזכות הוא דחייב אבל במפקיר פטור ובלשנא דר"י דקאמר במתכווין חייב לית בי' שני פירושים וכמו שהבינו רש"י ותוס' דזה ודאי דחוק וכמו שהקשינו רק דלשנא דמתכווין אין לו רק פירוש אחד והוא דמתכווין לזכות בחרסי' אלא דממילא משתמע מיני' דפליג גם בשעת נפילה וס"ל דנתקל אנוס הוא והיינו משום דס"ל לר"י בפשיטות דלאח"נ פשיעה גם במפקיר נזקיו נמי חייב וא"כ מדהצריך לאחר נפילה שיהי' מתכווין לזכות בחרסי' דווקא ש"מ דס"ל דנתקל אנוס הוא דאל"כ למאי בעינן שיהי' מתכוון לזכות בחרסי' הא אי הוי פ שע בנתקל א"כ גם בלא מתכווין לזכות נמי הי' חייב ולכך לא הוצרך ר"י לפרש לפלוגתי' אשעת נפילה כלל רק דפליג בלאח"נ וממילא משתמע מזה דפליג נמי בשעת נפילה וס"ל דנתקל אנוס הוא ודו"ק ונמצא דעיקר תירוצו דאביי הוא מאי דמוקי לה לפלוגתייהו דפליגי לאחר נפילה במפ"נ דבזה הוא מתרץ לקושיית ה"ד מתכווין דר"ל דמתכווין לזכות בחרסי' ובאמת דהוה מצי אביי לתרוצי להך קושיא אפי' אי הוי מוקים לה לפלוגתייהו דפליגי במפ"נ לחוד ותרווייהו ס"ל דנ"פ הוא רק דר"מ סבר דמפ"נ לאחר נפילה חייב ולכך חייב בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה אף בהפקירו ור"י ס"ל דמפ"נ פטור ואפי' לאחר נפילת פשיעה ולכך בין בשעת נפילה ובין לאחנ"פ אם הפקירו פטור ולא קמחייב רק במתכווין לזכות בחרסי' דגם בשעת נפילה נמי פטור למאן דפטר מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה כיון דבור בר"ה פטור ובשעת נפילה היינו קודם שהי' לו פנאי לסלק דהוי לי' בור וכמש"כ התוס' והברייתא נמי מתיישבת בהכי וליכא לאקשויי דא"כ למאי נקיט הברייתא בהך בבא דמודים חכמים לר"מ באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה שהוא חייב דאמאי נקיט רוח מצויה דווקא דהא ע"כ מיירי בלא הפקירן דאילו בהפקירן לא הוי קמחייב ר"י ואפי' לאחנ"פ אלא ע"כ דמיירי בלא הפקירן וכיון שכן אפי' ברוח שאינה מצויה נמי הי' לו לחייב ומשום דהי' לו לסלקן ולא סילקן וכמש"כ התוס' בד"ה פליני עיי"ש שכתבו דבלא הפקירן קמחייב אפי' לאחר נפילת אונס ומשום דהי' לו לסלקן דזה אינה קושיא כלל והיינו משום דהברייתא מיירי נמי בשעת נפילה קודם שהי' לו פנאי לסלק ובשעת נפילה ודאי דהיה פשור ברוח שאינה מצויה משום דאנוס הוא דמאי הוי לי' למעבד ולכך נקיט הברייתא רוח מצויה דמלתא דפסיקא היא לחייבו בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה והכי צריכינן לפרושי בהכרח אליבא דרבא לפמש"כ רש"י לקמן בסוגיא דשני קדרין דרבא ס"ל דר"מ ור"י תרווייהו ס"ל דנתקל פושע הוא ודו"ק [וכן כתב גם הפ"י אלא שהוא כתב כן לתרוצי קושיית המהרמ"ל על התוס' שהבאתי לעיל בקושיא חי"ת עיי"ש ובאמת דדברי התוס' אינם מתיישבים בזה משום דלפ"ז קושיית התוס' מעיקרא ליתא ולכך דברי התוס' אין להם ישוב רק כמו שכתבתי לעיל דהך בשלמא הוא מלתא באנפי נפשי' היא ולא קאי אדלעיל מיני' רק דהדברים מצד עצמם הם נכונים בכדי ליישב קושיית התוס' ומוכרחים בדברי רש"י אליבא דרבא בסוגיא דשני קדרין] אלא דלהכי לא מוקי לה אביי הכי משום דבאמת הוי משמע לי' מדיוקא דמתניתין דפליגי בתרתי מדקתני תרתי כו' וזה ודאי דלא הוי כתרתי דהא במפ"נ אין לחלק בין שעת נפילה לאחנ"פ כלל וכמש"כ התוס' בד"ה הוחלק א' במים דמ"ש אחנ"פ היינו אף לאחנ"פ והוא הדין בשעת נפילה דבזה אין לחלק בין שנ"פ לאחר נפילה אבל למאי דמוקי לה עתה דפליגי בנתקל פושע א"כ אף אם נאמר דפלוגתייהו במפקיר נזקיו לאחנ"פ תליא בהך פלוגתא דנתקל פושע דפליגי בה בש"נפ וכשיטת הרי"ף מ"מ שפיר מקרי דהוי פלוגתייהו בתרתי וכקושיית התוס' ד"ה מדקתני תרתי שהבאתי לעיל בקושיא זיי"ן ודו"ק:
ומהשתא אתי שפיר הא דהוצרך אביי לשנויי דפליגי בתרתי ולא קמשני בקצרה על הך קושיא דה"ד מתכווין דפליגי בלאחר נפילה במפקיר נזקיו לחוד ומאי מתכווין מתכווין לזכות בחרסי' דא"כ יהי' זה סותר למאי דס"ל באמת דפליגי גם בנתקל פושע והך פלוגתא דמפ"נ תליא באידך פלוגתא דנ"פ וזה מוכרח לפי דייקו במתניתין דבתרתי פליגי כי היכי דלהוי פירוש של לשון מתכווין בחד גוונא ולא בתרי גווני כמו שהוא לפי' רש"י ותוס' כי הוא דחוק דהא אי הוי מוקי לה דפליגי במפקיר נזקיו לחוד ע"כ דצ"ל דתרוייהו ס"ל דנתקל פושע ופליגי במפ"נ לאחנ"פ פשיעה וזה סותר למאי דס"ל לאביי באמת מדיוקא דמתניתין ולכך כיון דעיקר הירוצא דאביי היא במאי דפליגי לאח"נ ובמפ"נ בכדי לפרש מתכוין דר"י דהיינו מתכוין לזכות בחרסיה הו לא הוי מצי לשנויי כן בקצרה בכדי שלא יהיה זה סותר למאי דס"ל לאביי לפי האמת מדיוקא דמתניתין ולכך בהכרח הוכרח לומר דפליגי בתרתי משא"כ לפירש"י ותוס' דעיקר שינויא דאביי הוא מאי דפליגי בשעת נפילה בנתקל פושע ומאי מתכוין הוא מתכוין לשבר א"כ שפיר קא קשיא לן בקושיא ד' דהל"ל לשנויי כן בקצרה ואי משום דס"ל כן מדיוקא דמתניתין דפליגי גם בלאחנ"פ במס"נ מ"מ מה שייכות יש לזה לתירוצו כיון דגם אי הוי משני בקצרה דפליגי בנתקל פושע לית כאן שום סתירה למאי דס"ל לאביי באמת דהא הך דס"ל לפי האמת מדיוקא דמתניתין דפליגי גם אחנ"פ במפ"נ הוא הוספת דברים לומר דפליגי עוד בפלונתא אחריתא שאינה שייכא לפלוגתא קמייתא כלל וא"כ היה לו לקבוע זה מימרא בפ"ע ולא לכוללה בתירוצו כיון שאין לו שייכות לתירוצו בזה] ורבא דס"ל לקמן בסוגיא דב' קדרין לפי פירש"י דתרוייהו ס"ל דנ"פ ופליגי במפ"נ לחוד ע"כ דלית ליה דיוקא דאביי מדקתני תרתי ועי"ל בקצרה דלהכי לא מוקי לה אביי דפליגי במפקיר נזקיו לחוד ותרווייהו ס"ל דנ"פ וכדרבא דלקמן לכי פירש"י משום דא"כ יהיה ס"ל לר"י דמפקיר נזקיו ואפילו לאחר נפילת פשיעה נמי פטור וכהך מ"ד דבור בר"ה פטור ולאביי לא סבירא ליה הא מלתא דיהיה שום מ"ד דיסבור כן והיינו משום דס"ל לאביי כרבה דלקמן בפ' הפרה (נ) דאמר בבור בר"ה כו"פ לא פליגי דחייב כי פליגי בבור ברשותי ואביי תלמידיה דרבה הוה ואזיל בשיטת רבה רבו ולכך לא הוי מצי מוקי למתניתין בהכי דהא ודאי דליכא לחלק בין נפילת פשיעה לעביד בידים ממש דהא חזינן לקמן בשמעתין דמדמה להדדי דקאמר ומי אר"י הכי והאר"י הלכה כסתם משנה ותנן החופר כו' והתם בלאחר נפילה מיירי כדמוכח בגמ' דקאמר מאן דפטר כרבנן ודו"ק וכיון דבהכרח בכדי לתרוצי לשנא דמתכווין הוצרך לאוקמי לפלוגתייהו בלאחר נפילה ובמפקיר נזקיו ומאי מתכווין מתכווין לזכות בחרסי' לזה הוצרך להקדים דפליגי נמי בנתקל פושע ור"י דבעי מתכווין לזכות בחרסי' היינו משום דס"ל דנתקל אנוס הוא דבלא"ה גם ר"י מודה דלא בעינן מתכווין כיון דליכא למ"ד דבור בר"ה יהא פטור לא ר' ישמעאל ולא ר"ע ורבא דמוקי לה כן לפי פירש"י בסוגיא דב' קדרין היינו משום דאזיל בשיטת רב יוסף רבו דלקמן בפ' הפרה דקאמר בבור ברה"י כ"ע לא פליגי דחייב כי פליגי בבור בר"ה ולדידיה איכא למ"ד דס"ל דבור בר"ה פטור לגמרי ולכך שפיר מצי לאוקמי למתניתין דר"י ס"ל דמפ"נ אפי' לאח"נ פשיעה נמי פטור וכהך מ"ד דבור בר"ה פטור ונמצא דאביי ורבא אזלו בזה לשיטת רבותיהם דאביי הוה תלמידיה דרבה ורבא הוה הלמידיה דרב יוסף וכמבואר בש"ס בכמה דוכתי והא דקאמר אביי ממאי מדקתני תרתי היינו דאתי לפרושי היכן נזכר זה במתניתין דפליגי בתרתי כיון דלא תני רק חדא פלוגתא במתניתין ופשטא דמתניתין לכאורה משמע דלא פליגי רק בחדא והיינו בשעת נפילה דהכי מתפרשא אליבא דרב דאמר לעיל לא שנו אלא שנטנפו כליו כו' וכמש"כ התוס' בד"ה הוחלק דרב מיירי ע"כ בשעת נפילה וכן נמי לרבה דקאמר במתכוין להורידה כו' מיירי נמי מתניתין בשעת נפילה שמעינן מזה דפשטא דמתניתין מתפרשא טפי דאיירי בשעה נפילה וכיון שכן אין מקום לפירושו למאי דבעי לפרש נתכון לזכות בחרסי' אשר זהו עיקר תירוצו וכדכתיבנא לזה הוצרך להקדים דמשמע מדיוקא דמתניתין דפליגי בתרתי ולכך שפיר מצי לתרוצי לשנא דמתכוין דהיינו מתכוין לזכות בחרסיה וקאי אלאחר נפילה רק דממילא משתמע מיניה דפליג גם בשעת נפילה וס"ל דנל"פ דבלא"ה לא הוי בעינן דיתכוין לזכות בחרסיה לאחנ"פ לזה קמפרש דמתניתין נמי תרתי קתני דבלא זה לא הוי מצי לפרש להא דמתכוין דר"י דהיינו מתכוין לזכות בחרסיה ונמצא דע"כ פליג בתרתי כיון דבדר"מ לא נזכר תרתי מילי לזה הוצרך לפרש דבאמת מתניתין תרתי קתני אבל עיקר מאי דנאדי מלאוקמי דפליגי במפקיר נזקיו לחוד ותרוייהו ס"ל דנ"פ היינו משום דאזיל בשיטת רבה רבו ותירץ זה היה נוח לי מאוד דלפ"ז לא נצטרך כ"כ לכנס בפלפול ולחלק בסברא אלא דלשנא דממאי מדקתני תרתי וגם מאי דאמר ומדמתניתין בתרתי ברייתא נמי בתרתי אינו מיושב כ"כ לפי"ז ולפמש"כ לעיל הוא מיושב טפי והמעיין יבחר:
ומעתה נמצא לפום מאי דפרישנא דעיקר תירוצא דאביי דבעי לתרוצי לשנא דמתכוין דתני במתניתין הוא מאי דפליגי במפקיר נזקיו אחר נפילה ומה שהוסיף אביי לפרש דפליגי נמי בשעת נפילה אי נ"פ א"ל הוא מדיוקא דמתניתין מדקתני צרתי א"ש הא דאמר ר' אלעזר בשעת נפילה מחלוקת ואוקימנא לה מאי בשעת נפילה מחלוקת אף בש"נפ וקמ"ל כדאביי אשר הקשינו ע"ז בקושיא יו"ד דא"כ איפכא הל"ל לר"א לאחנ"פ מחלוקת לאשמועינן כאביי לפי פירש"י ותוס' אבל לפום מאי דפרישנא מיושב היטב משום דעיקר חידושא דאביי מדיוקא דמתניתין הוא מאי דפליגי בשעת נפילה בנ"פ ולכך שפיר קאמר ר"א בשנ"פ מחלוקת ואוקימנא דקמ"ל כאביי ודו"ק ור' יוחנן דאמר לאחר נפילה מחלוקת נמי כאביי ור"א ס"ל ולא פליגי במדי רק דמר אמר בהאי לישנא ומר אמר בהאי לישנא ולא פליגי כלל בעיקר אוקימתא דמתניתין דכולהו מוקמי לה דפליגי בתרתי בשעת נפילה ולאחנ"פ ודהנך ב' פלוגתות תליין אהדדי והא דפרכינן בשלמא כדו משכחת לה בין בש"נ בין לא"נ אלא גמלו בשלמא לאחר נפילה משכחת לה במפקיר נבלתו אלא בשנ"פ היכי משכחת לה הכי פירושו בשלמא אי מוקמינן דפליגי בלאחר נפילה לחוד דמכל מקום מפקיר נזקיו אפי' לאחר נפילת פשיעה פטור ומ"ס חייב הוי ניחא דשפיר משכחת לה פלוגתייהו כגון דנפלה בפשיעה כגון שהוליכה במקום שיש לחוש שתפול וכמש"כ התוס' בד"ה אלא אבל לפי מאי דאוקי אביי דמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה כו"ע מודו דחייב כי פליגי אי הוי הך נפילה דנתקל פשיעה אי אונס א"כ גבי גמלו היכי משכחת לה דליכא לאוקמי שהוליכה במקום שיש לחוש שתפול דא"כ הוי פושע ודאי ובהא לא פליג ר' יהודה לפי אוקימתא דאביי ואי דנפלה באונס בהא לא הוה פליג ר"מ לכך קמשני דאתקיל ואתקלה בי' גמלו והדר הוי פלוגתייהו אי נ"פ א"ל ולפי מה שכתבנו יתיישב ג"כ קושיית התוס' בד"ה אלא שהקשו דליקו פלוגתייהו דשעת נפילה אכדו ולאחר נפילה אגמלו כדמוקי מהניתין כו' עיי"ש בדבריהם אמנם לפום פירושו לא קשיא כלל דמ"מ תיקשה איך מיירי הך לא"נ אי מיירי לאחר נפילת פשיעה א"כ בהא לא פליג ר"י ומודה דחייב לפי אוקימתא דאביי ואי דנפלה באונס בהא מידה ר"מ דפטור ופ"כ להך שינויא דשנינן והתוס' לא הקשו כן רק לשיטתם אבל לפמש"כ לק"מ ודו"ק ומתוך מה שכתבנו מתיישב ג"כ קושיית התוס' לקמן בפ' הפרה דף נ"ד כיון דלפמש"כ ליכא למ"ד דס"ל לר"י דמפקיר נזקיו פטור לאחר נפילת פשיעה ודו"ק. מיהו קושיא זו בלא"ה לא קשה כ"כ דאיכא למימר דסוגיא הנ"ל אליבא דר' יוחנן קמיירי וכן הוא ברשב"א ובס' שיטה מקובצת עי"ש:
ומה שהביאו התוס' ראיה לדבריהם דכוונת אביי היא דפליגי לאנ"פ אפי' אחר נפילה פשיעה משום דלשנא דמ"ס ומ"ס משמע הכי עיין בדבריהם ראי' זו אינה מוכרחת כ"כ דשפיר יש לפרש הך לישנא גם לפום שיטת הרי"ף ואין זה דחוק כ"כ ומה שהביאו ראי' מהא דאמרינן מפקיר נזקיו מאי מתכווין איכא הא הוי מצי למימר דמיירי במתכווין לשבר עיי"ש בדבריהם ראי' זו אינה ראיה כלל לפמש"כ לעיל דלשנא דמתכווין הוה קשיתי' ליה להש"ס עיין בדבריו לעיל ודו"ק:
אך קשה לפי שיטת הרי"ף הא דאמרינן לקמן גבי פלוגתא דר"א ור"י במפקיר נזקיו לימא בפלוגתא דר"מ ורבנן קמיפלגי אליבא דר"מ כו"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דרבנן מאן דפטר כרבנן ומאן דמחייב אפר לך ע"כ לא פפרי רבנן אלא מפקיר נזקיו דהכא משום דאנוס הוא אבל מפקיר חקיו דעלמא מיחייבי ע"כ ולפי שיטת הרי"ף קשה דאיך קאמר מאן דפטר כרבנן הא בין ר"א ובין ר"י מוקמי לעיל דהא דפליגי רבנן במפ"נ היינו לאח"נ אונס א"כ היכי קאמר מאן דפטר כרבנן הא רבנן לא איירי כלל במפקיר נזקיו לאח"נ פשיעה ולא קפטרי רק בלאחר נפילת אונס ואע"ג דגם לשיטת התוס' נמי קשה לכאורה דלפי מאי דבעינן למפשט דר"א אמר חייב ור"י אמר פטור א"כ היכי אמרינן מאן דפטר כרבנן והא ר"י אית לי' דרבנן איירי באחר נפילת פשיעה ולא באח"נ אונס אך באמת לפי שיפת התוס' לא קשה כ"כ דאיכא למימר דהא דאמרינן מאן דפטר כרבנן היינו לפי המסקנא דמסקינן דר"א הוא דאמר פטור ולפ"ז אתיא שפיר דהא ר"א מוקים לרבנן דפליני באחנ"פ אמנם לפי שיטת הרי"ף דבין ר"א ובין ר"י מוקמי לרבנן דלא פליגי רק באחנ"א א"כ הא דקאמר מאן דפטר כרבנן לא אתיא לא לפי המסקנא ולא לפי הס"ד וצ"ל דס"ל להרי"ף דעתה לא ידע כלל מהנך מימרות דר"א ור"י דלעיל ולא ידע כלל להנך דיוקי דלעיל אבל לפי האמת דידעינן הנך מימרות דלעיל ע"כ צ"ל דר"א לא ס"ל כלל כרבנן משום דרבנן מחייבי ג"כ רק דר"א ס"ל כהנך תנאי דלקמן (דף מ"ט) דאיכא דס"ל דבור ברה"ר פטור ולא קמחייב רק בור ברשותו וכן משמע מדברי הרי"ף דבאלפסי הישנים לא הי' בו גירסת מאן דפטר כרבנן רק מאן דמחייב ע"כ לא פטרי רבנן אלא היכא דאנוס כו' רק שבאלפסי החדשים יש בהם הוספה זו מגי' ד"ת כאשר רשום בצידו גי' ד"ת ולפמש"כ העיקר כגי' הישנה ובכיון השמיסה האלפסי ולא בטעות ואין זה דוחק כ"כ דהא גם לשיטת התוס' נמי ע"כ צ"ל דבהאי שקלא וטריא לא ידע מהנך מימרות דלעיל דאל"כ היכי הוה בעי למימר איפכא ונהי שכ' התוס' דהא דלא קאמר תסתיים מהנך מימרות היינו משום דאינו מפורש כ"כ עיין בתוס' מ"מ התינח אי הוה קאמר תסתיים כמו שהוא לפי האמת רק דלא קאמר מימרות דלעיל והביא מימרות אחריני בזה שפיר היינו יכולין לומר דהא דלא הביא להנך מימרות דלעיל משום שאינו מפורש כ"כ לכך הביא הנך מימרות שהמה מפורשים בהדיא אבל השתא דקאמר תסתיים זה ודאי היכי קאמר תסתיים איפכא דנהי דאינו מפורש כ"כ מ"מ כיון דלא מצינו לפרש באופן אחר ע"כ מוכת להיפוך אלא ע"כ דצ"ל דעתה לא ידע מהנך מימרות דלעיל גם לפי שיטת התוספות וא"כ גם לפי שיטת הרי"ף אתיא שפיר ועדיין ע בזה וידעתי בעצמי שלא יצאתי ידי חובת עיוני בזה עד תכליתו אלא לפי שאינו נוגע הדבר לדינא לא ראיתי להאריך עוד בזה ולא כתבתי אלה הדברים רק לעורר לב המעיין וקרוב לשמוע שהרמב"ן במלחמות כיון לכל מה שכתבנו בפירושא דשמעתין ועיין: