אור ברסלב
נחלת דוד על בבא קמא פרק ב - כיצד הרגל › דף יז:

נחלת דוד על בבא קמא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

פרק ב - כיצד הרגל · דף יז:

פרק ב - כיצד הרגל

תוס' ד"ה קמ"ל דחיה בכלל בהמה כו' אלא ילפינן בהמה משבת כדאמרינן בס"פ הפרה דבעירה ובהמה הכל אחד דמתרגמינן בהמה בעיר עכ"ל ובנ"י הוסיף עוד בזה כדאמרינן ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה ואין להקשות לפי דבריהם דא"כ גבי הפרשת הר סיני דכתיב אם בהמה אם איש כו' ואמרינן עלה בפ' הפרה [שם בסוגיא הנ"ל] דחיה בכלל בהמה אם לרבות העופות אם איתא דכל היכא דכתב בהמה ילפינן מבהמתך דגבי שבת א"כ לא צריכינן למילף עופות מיתורא דקרא דאם דתיפוק ליה מג"ש דבהמתך דשבת דגם עופות בכלל כדאמרינן התם לפריקה יליף המור חמור משבת לחסימה יליף שור שור משבת ולא בעינן קרא יתירה לעופות וא"כ ה"נ אמאי לא ילפינן הכל מג"ש דבהמתך ואייתר ליה קרא דאם דז"א קושיא משום דכבר הרגישו התוס' עצמם בפ' הפרה (נ"ד א') ד"ה הו"א בזה וכתבו וז"ל ומיהו להפרשה דהר סיני ניחא דלא שייך למילף משבת דעדיין לא נאמרו עשרת הדברות עכ"ל והא דילפינן דחיה בכלל בהמה להפרשת הר סיני מקרא דזאת הבהמה וכתיב בתרי' איל צבי ויחמור כדאמרינן בחולין אף שגם זה נאמר אח"כ כבר כתב ע"ז במהרמ"ש דאינו ילפותא רק גילוי מלתא בעלמא ועוד י"ל משום דשעה מדורות לא ילפינן כדאמרינן בסנהדרין (ט"ו ב') ובמנחות (נ"ו) ואין לומר דזהו דוקא במה מצינו אבל בג"ש ילפינן שפיר דמדברי התוס' במנחות [י"ט ד"ה ושמואל אמר] מוכח שם מדבריהם להדיא דאין לחלק בכך וא"כ לק"מ מהפרשת ה"ס אך קשה דבחולין (א') דילפינן דחיה בכלל בהמה לטומאה מקרא דאיל צבי ויחמור ואמאי לא יליף גם עופות לטומאה מג"ש דבהמתך דבשבת ואמאי אמרינן בכל דוכתא דנבילת עוף טהור אינה מטמאה רק אבית הבליעה אבל טומאת מגע ומשא אין בה ולמה לא נילף משבת גם לטמאת מגע ומשא הן אמת דלפמש"כ רש"י בחולין (כ"ז ב') דהא דעוף אינו מטמא במו"מ משום דכתיב לא יאכל לטמאה בה אין לד אלא מה שאמור בה וכן כתב רש"י בזבחים (ס"ט ב') ד"ה עוף עיי"ש וא"כ לק"מ דלהכי לא ילפינן עוף לטומאה מג"ש דבהמתך דגבי שבה משום דאימעיט בהדיא מקרא דלא יאכל לטמאה בה אכן דברי רש"י בעצמם צריכים תלמוד ויש לדון בה דהך דרשא שכ' רש"י לא מצאתי כן בשום דוכתא ובנדה (מ"ב ב') דרשינן מהך קרא דנבלת בהמה לא מטמאה אבית הבליעה משום שנאמר בה ולא באחרת וכן הוא בתו"כ ובילקוט וא"כ הך מיעוטא דבה הוא לאידך גיסא למעט בהמה מטומאת בית הבליעה ולא למעט עוף מטומאת מגע ומשא וע"כ צ"ל דהא דעוף אינו מטמא במגע ומשא הוא משום דלא מצינו לה בכתוב טומאה אחרת רק זו דבבית הבליעה וא"כ הדק"ל אמאי לא ילפינן מבהמתך דשבת דגם עופות בכלל ויהיו מטמאים גם במגע ומשא ואין לומר דלא כהתוס' דבהמה מבהמתך לא ילפינן משום דלא דמו בלישנא לגמרי דזה ודאי אין קפידא כלל ותדע דהא ילפינן לפריקה ולחסימה חמור חמור ושור משור משבת אף דגבי שבת כתיב שורך וחמורך ש"מ דאין זה קפידא וא"כ הדק"ל וצע"ג:

שם בגמ' בעי רבא דרסה על הכלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בהר מעיקרא אזלינן וגופו הוא או בהר הבר מנא אזלינן וצרורות נינהו וקשה לי דהא לקמן בפרק הפרה (נ"ג ב') אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור כו' לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב וכו' והא התם דהשור דחפו לבור ומת בתוך הבור הוי דומיא דנתגלגל למקום אחר ונשבר וא"כ אי נימא דבתר בסוף אזלינן הוי צרורות ובצרורות הא קיי"ל דלא משלם כופר כדאמרינן להדיא בפרק שור שנגח ד' וה' (מ"ד ב') ואכתי צרורות נינהו ופירש"י ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש עכ"ל וא"כ מדפשיטא ליה לרבא התם דמשלם כופר ש"מ דס"ל דבתר מעיקרא אזלינן והכא בסוגין מסקינן דלרבא קמיבעי לי' וא"כ קשיא רבא אדרבא ולכאורה הי' נראה ליישב ולומר דדין צרורות אינו אלא ברגל משום דהלכתא דגמירי לה לא גמירי אלא ברגל ואף שכתבו התוס' בסוגיין בד"ה מבר דגם בשן איכא צרורות דחזיר שהי' נובר באשפה הוא תולדה דשן דלהנאתו קא עביד וכן מוכח להדיא מסוגיין דדף מ"ד דפריך ואכתי צרורות נינהו והתם בשן מיירי דהא מתחכך בכותל להנאתו דמיירי בי' התם תולדה דשן הוא וא"כ ע"כ צ"ל דלאו דווקא ברגל מ"מ משים הא לא הברא דשאני שן דדמיא לרגל להלכותיהן ומחד קרא נפקא תרווייהו משא"כ גבי קרן ליכא להך הלכתא דצרורות והתם בשור ואדם שדחפו לבור מיירי בקרן דהא דחיפה הוי הולדה דקרן שכוונתו להזיק ולכך ליתא התם להך דינא דצרורות ולכך שפיר הוי פשיטא לי' לרבא התם דחייב בכופר אף דהכא קמבעי לי' ואף דלפי מה שפירש"י ואין כופר כתיב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש משמע דגם בקרן אי לא הוי גופו ממש נמי הוי צרורות ופטור מכופר מ"מ גם משום הא לא תברא משום דברווחא נוכל לפרש הך סוגיא דלא כפירש"י רק דהכי קפריך ואכתי צרורות נינהו וא"כ אינו חייב רק בחצי כופר וקיי"ל דכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר כדאמריק בדף מ' עיי"ש וכן הוא בכמה דוכתי במכילתין ופי' זה הוא מרוות טפי מפירש"י וא"כ אכתי נוכל ליישב ולומר דבקרן לא שייך כלל הך מלתא דצרורות ולק"מ אך זה אינו דהא בסוגיין לקמן (י"פ א') קמיבעי לי' לרב אשי אי יש שינוי לצרורות לרביע נזק והיינו פ"כ אי יש צרורות לקרן אם לא וקפריך עלה ותפשוט לי' מדרבא כו' ומשני דלמא רבא את"ל קאמר וא"כ הא רבא גופא נמי קמיבעי לי' הך מלתא אי יש צרורות לקרן ולא איפשטא לי' וא"כ היאך פשיטא לי' דהשור משלם כופר הא אי בתר בסוף אזלינן הוי צרורות ופטור מהכופר והדק"ל ויש לומר דרבא התם איירי בדקאזיל מיני' ומיני' כדמשינן בפ' שור שנגח ד' וה' והא דלא מפרש כן רבא בהדיא היינו משום דלא נחית התם להך מלתא לאשמועינן דיני כופר רק דעיקר חידושי דמימרא דרבא התם הוא לאשמועינן דאיכא גווני דזה חייב וזה פטור ואיכא מלתא דהוא בהיפוך ולכך קאמר בסתמא דלענין כופר ושלשים של עבד משכחת לה דשור יהי' חייב והיינו בדקאזיל מיני' ומיניה ואדם ובור לעולם פטורים מזה וליכא בהו שום צד שיהיו חייבים כן צריך ליישב אבל מכל מקום הוא דחוק דמצד הסברא נראה דבבור לא שייך לומר מיניה ומיניה דהך דמניה ומיניה אינו אלא בשטח השווה כמו בדלי ומתחכך בכותל אבל בדחפו לבור איך שייך לומר מיני' ומיני' דא"כ בהכרח שגם השור יפול שמה וזה אינו במשמע וצע"ג שוב ראיתי כיון דקיי"ל דבור שחייבה עליו תורה להבלו וודאי דחייב לכו"ע ורק בחבטה הוא דפליני רב ושמואל לקמן בפרק הפרה אבל להבלו ודאי דחייב לכו"ע דהתורה העידה על בור ואפי' מלא ספוגין של צמר וכיון שכן שפיר איכא למימר דקאזיל מיני' ומיני' דהיינו שדחפו עד פי הבור ומיד מת בהבלו שמלמעלה דהא ודאי דליכא למימר דאף דקי"ל להבלו מ"מ לא אהני לי' רק ההבל שבקרקעית הבור בטפח העשירי דהא לכך בעינן שיהי' הבור עמוק עשרה דווקא ש"מ דההבל שבטפח התחתון היא דאהני ביה למיתה אבל לא ההבל שבטפח העליון דזה ודאי אינו דלהדיא אמרינן לקמן בפ' הפרה נ"נ א') רבה אמר הב"ע במתהפך דנפל אאפי' ואתהפך ונפל בי' דהבלא דאהני' ביה אהני הרי להדיא דגם ההבל שבפי הבור בטפח העליון ג"כ אהני בי' למיתה ולכך שפיר י"ל דקאזיל מיני' ומיני' עד שדחפו לפי הבור ודו"ק:

שם בגמ' זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מ"ט מנא הבירא תבר כתבו התוס' נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו במקל דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא הבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת לה ח"נ בצרורות וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו עכ"ד והרא"ש בפירקין סי' ב' כתב ומסקינן דהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י דחייב ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בהר מעיקרא אלא בתר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הניזק עכ"ל ולכאורה הי' נראה לדייק מדברי הרא"ש אלו דלא ס"ל כדברי התוס' לחלק בין זורק אבן לזורק כלי לענין אם בא אחר ושברו דאם איתא דס"ל כהתוס' א"כ לא הוי מקשה מידי מהא דדרסה על הכלי כו' דאזלינן בה בתר מעיקרא דאימא דשאני התם דזורק הכלי גופא ובהא הוא דאזלינן בהר מעיקרא משא"כ בהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י דזרקה צרורות בזה לא אזלינן בהר מעיקרא דא"כ לא משכחת צרורות בעולם וכמש"כ אלא ע"כ דלא ס"ל להרא"ש לחלק בזה וכן הבינו מדבריו היש"ש בפירקין סי' ד' והרב בעל קצה"ח סי' ש"צ עיי"ש דהרא"ש פליג בהא מלתא על התוס' אלא שנחלקו בזה היש"ש והקצה"ח דהיש"ש הכריע להלכה כהתוס' והקצה"ח רוצה לפסוק בזה כהרא"ש וצ"ל לדבריהם אף דודאי איכא נמי בין זורק אבן לזורק כלי גבי בהמה שהזיקה ברגל דזה משלמת ח"נ וזה משלמת נ"ש וא"כ אכתי לא מקשה הרא"ש מידי אפי אם יסבור בזה דלא כהתוס' לחלק באדם הזורק כלי או אבן ובתרווייהו ס"ל דפטור המשבר משום דמנא הבירא תבר מ"מ כיון דנזקי ממונו והוא הזיקא דרגל ודאי דחלוקין בדינם א"כ מאי קא קשיא לי' להרא"ש מהתיזה בר"ה דמיירי בנזקי רגל על הא דדרסה על הכלי דמיירי ג"כ בנזקי רגל כיון דבזה ודאי וקין הם בדינם אך זה אינו דאינהו הכי קאמרי דודאי מצד הסברא גם גבי צרורות הוי לן לחיובי ל"ש כיון דמסקינן דבתר מפיקרא אזלינן רק דבצרורות הלכתא גמירי לה דאינו חייב רק ח"נ וכיון דהך הלכתא לא אתי לאחמורי על המזיק רק להקל עליו וכמש"כ הרא"ש בפרקין לעיל מיני' בסי' הנ"ל א"כ ממילא בהתיזה בר"ה הי' לו לפטור כיון דמצד הסברא מסקינן דבתר מפיקרא אזלינן ופטור והך הלכתא לא אתיא לאחמירי עליו רק לאקולי כנ"ל בכוונת דבריהם ופשוט:

אך בעיקר דבריהם לא נלפנ"ד הך מלתא דבאמת סברת התוס' היא סברא אלימתא וברורה כאשר הוא מבואר לכל מעיין וכמש"כ התוס' דסברא פשוטה היא לחלק בזה וגם הרא"ש לא נחלק בזה ואפ"ה שפיר קא קשיא לי' להרא"ש דנהי דלענין שיהא נחשב הכלי כמנא תבירא שפיר איכא לפלוגי בין זורק אבן זורק הכלי גופי' וכמש"כ התוס' מ"מ כיון דקיי"ל דבתר מעיקרא אזלינן בזורק הכלי גופי' א"כ הוא הדין לענין הך דינא דקיי"ל דצרורות בר"ה פטור וברה"י חייבים לענין הך דינא גופי' אית לן למיזל בצרורות בתר מעיקרא ולמפטרי' בהתיזה בר"ה משום דאית לן למחשב כאילו כבר נפשה ההיזק כולו בר"ה דכיון דתחילתו הי' בר"ה ומיד שהתיזה סופו לפעול פעולתו מעצמו לכך אית לן למיזל בזה בתר מעיקרא לענין קריאת מקום הנזק היכן נעשה בר"ה או ברה"י דבשלמא אם אנו דנין על גוף הכלי אי חשיב כמנא תבירא אי לא בזה שייך שפיר לפלוגי בין זורק אבן דלא נעשה מעשה בגוף הכלי ולכך הוא חשיב כשלם וחייב המשברו אף דסופו הי' להשבר ע"י האבן מ"מ כל כמה דלא הגיעו האבן הוא בשלימותו כיון שעדיין לא נעשה בו שום מעשה בגופו משא"כ בזורק הכלי גופי' כיון שנעשה המעשה בגוף הכלי תו חשיב כמנא תבירא אבל כאשר באנו לדון על גוף נזק הצרורות היכן נעשה בר"ה או ברה"י בזה שוה דין הצרורות נדין הזורק את הכלי וכשם דבזורק הכלי אזלינן בתר מעיקרא וחשבינן גי' כמנא תבירא כמו כן בהך נזקא דצרורות שהתיזה בר"ה אית לן למיזל בתר מעיקרא ולמחשביה כאילו נעשה בר"ה כיון שכבר נעשה המעשה בגוף הצרורות שכבר הותזו וא"כ דמיין בזה כאילו נעשה מעשה בגוף הכלי וזה ברור ונכון מאוד בסברא ודו"ק:

ומה שכ' עוד בקצה"ח להביא ראי' דלא כהתוס' מדברי הטור בסי' תי"ח ומפירש"י ותוס' גבי מרבה בחבילה דלעיל דפירשו דהיינו אשו וכיון דאשו אינו אלא משום חציו ולא אזלינן בתר מעיקרא א"כ אמאי אינו חייב השני ועכ"פ יתחייבו שניהם עכ"ל אשתמיטתי' דברי התוס' בסוגיא הנ"ל דכתבו באמת לפרש הך מאי קעביד דאמר התם הש"ס דהכוונה היא מאי קעביד ספי מאחרינא ור"ל דיתחייבו שניהם וגם רש"י שפי' באינך מילי במסר שורו וכו' דיפטר האחרון לגמרי מ"מ במרבה בחבילה לא פירש כלום והיינו משום דהך מלתא תליא בפלוגתא ולמ"ד אשו משום ממונו א"כ הוא הפירוש כמו במסר שורו דיפטור האחרון לגמרי ולמ"ד משום חציו צריך לפרש כהתוס' דיתחייבו שניהם וכמש"כ התוס' וכסברת בעל קצה"ח ולכך לא פירש בו רש"י כלום ולכל חד וחד יתפרש כפום טעמי' וזהו דבר הרגיל בפי' רש"י ולהרמב"ם דאית לי' ג"כ כפירש"י מ"מ איהו הא קמפרש במרבה בחבילה פירושא אחרינא והוא שהוסיף במשא הבהמה ובטעינתה וא"כ אין כאן שום ראי' לדברי בעל קצה"ח סוף דבר דברי הקצה"ח תמוהים בעיני מאוד ונלאתי להאריך בסתירת יתר דבריו אמנם במה שכתבתי נסתרו כל דבריו שם ודו"ק ודברי הפור בסי' תי"ח ודאי דאזיל בשיטת התוס' לחייב שניהם ודלא כמו שהבין בעל קצה"ח בדבריו בהיפוך רק דהטור קצר קצת בלשונו אבל יש לכוונו לדעת התוס' כמו שהוא מדרכו בכל דוכתי להיות נמשך אחרי שיטת התוס' ועיין:

ובמאי דמשני הרא"ש דגלי קרא ובער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הניזק ולכך לא אזלינן ביה בתר מעיקרא יש לעיין דא"כ למה כתב הרא"ש בפ"ק סי' (א') שאם הי' עץ ארוך מונח מקצתו ברה"י ומקצתו ברה"ר ודרכה עליו בהמה בר"ה ושברה הכלים שתחתיו ברה"י הוא פטור ואמאי לא נימא ג"כ כיון שהביעור היה ברה"י יתחייב כמו בהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י דאזלינן בתר מקום הביעור ובשלמא בלא דברי הרא"ש אלו לא קשיא על דברי התוס' דשם מסוגיית הש"ס דהתיזה ברה"ר לחוד משום דאיכא לשנויי דשאני התיזה דאזלינן בי' בתר בסוף וסוף הביעור נעשה ברה"י משא"כ בעץ ארוך לא שייך למיזל בי' בתר בסוף כיון דנעשה הכל בפעם אחד אבל לפום מאי דכ' הרא"ש דגם בצרורות הו"ל למיזל בתר מעיקרא רק משום דגלי קרא ובער בשדה אחר א"כ גם בעין ארוך נמי נימא הכי וא"כ דברי הרא"ש קשיין אהדדי וקושיא זו קשיא בין לפי מאי שפירשנו בדבריו ובין לפי מאי שהבינו בדבריו היש"ש והקצה"ח ונ"ל דשאני עץ ארוך דכיון שהעץ מונח מקצתו ברה"ר דדרסי בי' רגלי בהמה דרך הילוכן לכך לא הוי לי' להניח כלום שם תחת העץ אף במקצתו שברה"י משום דדמי כאילו הניחן בר"ה עצמן כיון דפ"י הדריסה בר"ה שהוא דבר ההווה ומצוי ורגיל ישברו הכלים שתחתיו בר"ה משא"כ בהתיזה צרורות מר"ה לרה"י אף דהוי אורחי' מ"מ אינו דבר הרגיל ומצוי כ"כ משום דגם אי תתיז צרורות אינו בהכרח שיפגעו בכלים אלו דווקא דדלמא יפלו מן הצד או במק"א מן החצר ולכך לא הוי כמניח כולו ברה"ר ולא פשע מידי בהנחת כליו משא"כ בעץ ארוך דאיהו הוא דפשע במה שהניח כליו שם והוי כמניחו בר"ה עצמו וזה פשוט כנלע"ד והרב בש"ג כתב בפ"ק שלכך השמיט הרי"ף להך בעיא דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י משום דדעתו באמת ליפטור בזה כמו שכתב הרא"ש לדבריו בדין עץ ארוך משום דאורחי' הוא וא"כ כמו כן בהתיזה צרורות נמי פטור ומדבריו נראה דהרא"ש שכתב להך דינא דעץ ארוך לדברי הרי"ף קאמר לה ולי' לא ס"ל דהא איהו הביא להך בעיא דהתיזה ופסק כן להלכה דחייב וא"כ קושייתינו מעיקרא לק"מ לפי דברי הש"ג אכן דבריו תמוהים מאר בעיני דאיך אפשר דהרי"ף ידחי סתמא דגמ' מהלכה בסברא בעלמא מאי דלא מצינו בגמ' שום חולק ע"ז (שוב ראיתי שכבר עמד בזה הרב במע"מ והקשה עליו כן אלא שמה שכתב שם בזה בפ"ב אינו נ"ל וכן הרמב"ם דאזיל תמיד בשיטת הרי"ף פסקה להך בעיא ומהשמטת הרי"ף ודאי דאינו ראיה דמצינו לו שהשמים כמה דברים בסוגיא זו והיינו משום דלא שכיחי כ"כ גם מהרש"ל ביש"ש בפ"ק סי' ד' פסק לתרווייהו עיי"ש אלא שחילק ביניהם בענין אחר ממה שכתבנו והנלענ"ד פשוט כתבתי ועיין:

שם לרבה פשיטא לי' לרבא קמיבעי לי' וקבעי למיפשט (בדף י"ח א') מהא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נ"ש ש"מ בתר מעיקרא אזלינן וקדחי תרגמא אחבל ופריך עלה והא חבל משונה הוא ומשני דמאוס בלישה ופריך עלה והא נשבר דלי קתני ומסיק אמר רב ביבי בר אביי דקאזיל מיני' מיני' והרי"ף והרמב"ם פסקו כרבה ואפ"ה הביאו להא דרב ביבי דקאזיל מיני' מיני' והוא תרתי דסתרי אהדדי וכבר נלמדו בו ישובים רבים עיי' ברא"ש ובנ"י וכולם דחוקים והרמב"ן כתב דרבה נמי ס"ל דבתר בסוף אזלינן ואפ"ה פטור המשברו משום דה"ל כמנא תבירא והא דקבעי למיפשט מרבה נמי הוא דבתר בסוף אזלינן מדקאמר דהשני פטור ולא אמר דהראשון חייב ש"מ דס"ל לרבה דהראשון ודאי דפטור משום דבתר בסוף אזלינן רק דאפ"ה חשיב כמנא תבירא ופטור אף השני והביא ראי' מהא דאמר רבה גופי' בזרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף פלוגתא דריב"ב ורבנן דלרבנן תרווייהו פטירי ולריב"ב האחרון חייב שקירב מיתתו אבל לכו"ע הראשון פטור ואי ס"ד דבתר מעיקר' אזלינן אמאי לא יתחייב הראשון לכו"ע וכן בבא שור וקבלו בקרניו דאמרינן דהוי פלוגתא דר' ישמעאל ורבנן אי כיפר הוי דמי ניזק או דמי מזיק ואי ס"ד דבתר מעיקרא אזלינן א"כ גברא קטילא קטיל ואפי' אי הוי דמי מזיק מ"מ יפטור השני אלא ש"מ דס"ל לרבה דבתר בסוף אזלינן והש"ס נמי דבעי למפשט מרבה הוא דבתר בסוף אזלינן מדלא קמחייב להראשון ולפ"ז שפיר פסקו הרי"ף והרמב"ם לתרודיהו ולא סתרי אהדדי כלל זהו תוכן כוונת הרמב"ן בקצרה ולא אבין דבריו הקדושים בזה דאכתי גם לפי פירושו לא תיקן כלום לתרץ קושייתו לפום מאי דסבר הרמב"ן לדמות מיתה לנזקין דא"כ אכתי תיקשה דהא חזינן בנזקין דאפי' אי בהר בסוף אזלינן אפ"ה פטור המשברו משום דחשיב לי' כמנא תבירא א"כ גבי מיתה אמאי יתחייב השני לריב"ב ובבא שור וקבלו בקרניו אמאי יתחייב בכופר אפי' אי אמרינן דכופר הוי דמי מזיק כיון דגברא קטילא קטיל והיה לו להשני למפטר לגמרי ממיתה ומכופר וכמו שהקשה הרמב"ן למאי דנאמר דס"ל לרבה דבתר מעיקרא אזלינן כמו כן קשה גם לדידיה אפי' אם נאמר דבתר בסוף אזלינן כיון דסוף סוף הוי כמנא הבירא א"כ ה"נ הוי כגברא קטילא ולפטר השני וא"כ לא הועיל בדבריו אלה כלום והדק"ל:

אבל האמת הברור הוא דשאני מיתה מנזקין תדע דהא בהכהו עשרה בני אדם כאחד כולם פטורין לכו"ע ואילו קין כה"ג ודאי דכולם חייבים ומשלמין בין כולם נזק שלם אלא ע"כ שאני מיתה מנזקין משום דכתיב כי יכה כל נפש אדם עד שיכה כל הנפש וכמש"כ רש"י שם וכן הוא להדיא בסנהדרין (ע"ח א') אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ואיש כי יכה כל נפש אדם רבנן סברי כל נפש עד דאיכא כל הנפש וריב"ב סבר כל נפש כל דהו נפש ועיין רש"י שם שכתב כל דהו נפש אפילו מקצתה ומיהו היכא דהכוהו בב"א לא קטלינן לכולהו דאיש כי יכה אמר רחמנא ולא שנים שהכוהו עכ"ל ודבריו מוכרחים שם דאם לא כן אמאי לא פליג ריב"ב נמי ברישא אלא ע"כ דריש לה מאיש אחד ולא שנים ועוד יש לומר דדריש לה מדכתיב ונתתה נפש תחת נפש ולא נפשות תחת נפש דהא אי אפשר לשלש המיתה בין כולם משא"כ בתשלומין דמשלשין ביניהם וא"כ אין כאן ראי' כלל ממיתה דלהכי פטור הראשון ממיתה אפי' אם נאמר דבתר מעיקרא אזלינן מ"מ כיון דהשני קירב מיתתו א"כ ה"ל כשנים שהכוהו דהא השני ודאי דסייע במיתתו בסיוע שיש בו ממש דהא קירב מיתתו וא"כ שוב ה"ל כשנים שהכוהו לגבי הראשון ולכך הוא פטור משום דכתיב כל נפש לרבנן ולריב"ב מקרא דאיש דמשמע א' ולא שנים וכמש"כ רש"י או מדכתיב נפש תחת נפש ולא נפשות תחת נפש כדכתיבנא אלא שנחלקו ריב"ב ורבנן לענין חיוב האחרון דהואיל דקירוב המיתה הוא לחודי' עביד לכך ס"ל לריב"ב דחייב האחרון בלבד משום כל נפש דכל דהוא משמע ורבנן ס"ל כל הנפש והך דבא שור וקבלו בקרניו דאמרינן עלה פלוגתא דר' ישמעאל ורבנן אליבא דריב"ב הוא דס"ל האחרון חייב מפני שקירב מיתתו וכל זה הוא במיתה אבל בנזקין דקיי"ל דשנים שהזיקו חייבין א"כ אין כאן ראיה כלל לפטור את הראשון מדפטיר ממיתה וזה ברור ומעתה אחרי דנדחו ראיותיו של הרמב"ן א"כ פשטא דלשנא ודאי דמשמע דלא כוותיה רק כמו שפירשוהו כל המפרשים כולם דרבה ס"ל דבתר מעיקרא אזלינן והדק"ל אמאי פסקוהו הרי"ף והרמב"ם לתרווייהו:

והרשב"א בחידושיו כתב ליישב דברי הרי"ף דס"ל דהא דרב ביבי לאו לדיחויא נאמרו דא"כ הל"ל אמר רב ביבי לא דקאזיל מיניה מיני' מדלא קאמר לא ש"מ דרב ביבי לקושטא דמלתא קאמרה להך שמעתא אפי' אם נאמר דבתר מעיקרא אזלינן משום דהתרנגולין לא נגעו בגוף הדלי רק בהחבל ולכך אפי' אם נאמר דבתר מעיקרא אזלינן מ"מ כיון שלא נגעו בגוף הדלי הוי כצרורות ולא אמרינן כיון שהחבל קשור בדלי הוי כגוף אחד ונגיעה שנגעו בחבל הוי כנגעו בדלי זה לא אמרינן רק דהחבל הוא מלתא באפי' נפשיה ולכך כ"ז שלא נגעו בדלי עצמו הוי כצרורות אף אם נאמר דבתר מעיקרא אזלינן ולזה בא רב ביבי להשמיענו דאינו חייב נזק שלם אם לא שנגעו בגוף הדלי וכתב שכן מצא בספרים ישנים הגירסא דקאזיל מיניה חד זימנא ולא דקאזיל מיניה מיניה תרי זימנא דמשמע שדוחפו הרבה פעמים עד שעת שבירה וכמו שפירש"י רק דהכוונה הוא שנגעו בגוף הדלי חד זימנא עכ"ד בהרחבת ביאור קצת וכן הוא בקצרה בדברי הה"מ בשמו:

אף גם זה לא הונח לענ"ד כ"כ דמדבריו אלה משמע דגרס כן בגמ' וא"כ לא אתא רב ביבי לדחות הך פשיטותא כלל רק דרב ביבי מלתא באנפי נפשיה קאמר לגמרי לתרץ דלא להוי כצרורות כיון דלא נגעו בגוף הדלי והוא דחוק טובא חדא דפשטא דלשנא דתלמודא ודאי דלא משמע כן רק דרב ביבי אתא למידחי הך פשיטותא דלעיל דבעי למפשט דבתר מעיקרא אזלינן ותו קשיא דאם סברא פשוטה היא דכל כמה שלא נגעו בגוף הדלי אף שנגעו בחבל מ"מ הוי כצרורות א"כ איך הוי טעי המקשה בהך מלתא ואם נאמר דגם המקשה הוי ידע מזה א"כ מאי הוא חידושיה דר"ב ועוד דאם בא לפרש הברייתא ה"ל להש"ס לקבוע דברי ר"ב מקודם והכי הל"ל ת"ש תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי כו' משלם נ"ש ואמר רב ביבי דקאזיל מיני' ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן כמו שכן הוא מדרך הש"ס בכל דוכתא כל היכא דמייתי ברייתא לאקשויי מינה או למפשט מינה והברייתא עצמה צריכה תיקון או פירוש קמפרשי לה מקודם או מתקנה בחסורי מחסרא ואח"ז קפשיט או מקשה מינה:

לכך נלענ"ד לתפוס דברי הרשב"א במקצתו לא בכולו והוא בהך סברא שכ' הרשב"א דכל כמה שלא נגעו בגוף הדלי הוי צרורות אפי' אם נאמר דבתר מעיקרא אזלינן בזה נאמר כוותיה רק דלא רב ביבי אתי זה להשמיענו כמו שכ' הרשב"א אלא דהך סברא הוי פשיטא ליה להגמ' גם בלא רב ביבי והפשטן נמי ידע מזה והגירסא שכ' הרשב"א דגרסי' מיני' חד זימנא היא נכונה למגרס כן בדברי הרי"ף אבל במימרא דרב ביבי גרסי' מיניה מיניה תרי זימני כמו שהוא הגירסא בש"ס דילן ובזה יתיישב כולה סוגיא שפיר ויתיישב ג"כ מה שדחקו עצמם התוס' במאי דפריך הש"ס והא חבל משונה הוא וז"ל בשלמא אי אדלי קאי איכא לאוקמי בחבל גרוע וישן שאין לו דמים ולכך אורחי' למפסק בחטיטה מועטת ולא הוי שינוי אבל אי אחבל קאי א"כ איירי בחבל חזק שיש לו תשלומין וזה אין דרכו למפסק בחטיטה מועטת והוי שינוי א"נ אי אדלי קאי מצינו לפרש נפסק החבל שהותר הקשר וכן כתבו הרשב"א והה"מ וכל זה הוא דוחק כמבואר ובפרט מש"כ הה"מ לפרש כן בדברי הרמב"ם הא ודאי ליתא דהא הרמב"ם קמסיים עלה ואם היה על החבל אוכל ובעת אכילתן פסקוהו משלם גם על החבל נ"ש הרי להדיא דמיירי הרמב"ם בחבל שיש לו תשלומין דהא אדלעיל מיניה קאי ותי דא"כ ה"ל להרמב"ם לפרושי דבאין על החבל אוכל משלם גם על הדלי ח"נ משום דמשונה הוא אלא ודאי דהרמב"ם לא כיון להך מילתא שכתבו התוס' כלל והפירוש הברור בסוגיין הוא דגם הפשטן הוה ידע דמיירי ע"כ שאחר פסיקה החבל נגעו התרנגולים בגוף הדלי דבלא"ה הוי צרורות וכסברת הרשב"א ולכך הוי ניחא ליה מאי דמשלם אדלי נ"ש אף דהוי ס"ל דפסיקת החבל הוי משונה משום דמ"מ מה שנגעו אח"כ בגוף הדלי ודחפוהו לאחר פסיקת החבל הוי כאורחיה ומשלם נ"ש ואף דבלא פסיקת החבל לא היה אפשר להם לדחוק הדלי מ"מ בשביל זה לא יפטר מלשלם נ"ש על דחיפת הדלי שהוא כאורחיה וכמש"כ הרא"ש להך סברא בפירקין סי' ד' לענין כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולי משונה הוא דזה נא קאי רק אפחת שפיחתו מיתה אבל מאי דאכל אח"כ הנבילה משלם נ"ש ומגבינן בבבל ואע"ג דתחילת הנזק הוי שינוי מחייב על האכילה דהוי אורחיה עכ"ד בקצרה עיי"ש וה"נ דכוותיה אע"ג דתחילת הנזק והוא פסיקת החבל היה שינוי מ"מ חייב על דחיפת הדלי דהוי אורחיה כיון דהוא מעשה אחרינא ואפילו לפמש"כ המהרש"ל ביש"ש דלא כהרא"ש בזה רק דגם על האכילה לא מחייב רק ח"נ כיון שהתחלת הנזק היה ע"י שינוי במה שהמיתה מ"מ בהך דנידון דידן גם לפי דברי היש"ש נמי חייב נ"ש אדלי דעד כאן לא קאמר היש"ש התם לפוטרו מנ"ש אלא משום דתחילת המיתה היתה לצורך האכילה וא"כ הוי המיתה התחלת האכילה ולכך אינו חייב עליה רק חצי נזק וכן גבי סתם דלתות חתורות אצל כלב נמי הוי החתירה לצורך האכילה משא"כ בהך דנידון דידן לא הוי פסיקת החבל לצורך דחיפת הדלי דאטו בשעת פסיקת החבל כיוונו בכדי שיוכלו לדחוף הדלי דמאי הנאה אית להו מזה הא הוא תולדה דרגל שאינו לה להנאתה (ובזה נדחה ג"כ מש"כ הראב"ד הובא ברא"ש דמיירי ברוצין לשתות מן הדלי ולכך הוי אורחי' ע"כ ולא נהירא דא"כ הוי תולדה דשן ולא תולדה דרגל ובלא"ה נמי אין סברת הראב"ד מוכרחת כ"כ עד דנקשה מינה והראב"ד לא אמרה רק לתרוצ' מילתא דהרי"ף וכיון דדברי הרי"ף מתיישבין בלא זה שוב אין אנו אחראין לסברא זו] ומאחר דתחילת פסיקת החבל לא היתה לצורך דחיפת הדלי בזה גם מהרש"ל מודה דחייב נ"ש על הדלי ולכך הוי ניחא ליה להפשטן הא דמשלם נ"ש אדלי אף אם פסיקת החבל הוא משונה אבל למאי דמשני תרגמא אחבל פריך שפיר והא חבל משונה הוא י אין אנו צריכין לכל מה שדחקו עלה התוס' וסייעתם בזה] אבל זה לא ידע הפשטן דמיירי שדחפו בכל פעם עד שעת שבירה דהיינו מיניה מיני' טובא זמני זה לא ידע ורק מפעם אחת מיני' הוא דידע בהכרח דאל"כ ודאי דהוי צרורות ולכך הוי בעי למפשט מיני' דבתר מעיקרא אזלינן וקשקיל וטרי עלה עד שלבסוף בא רב ביבי למידחי הך פשיטותא ואוקמא לברייתא דמיירי דקאזיל מיניה מיני' טובא זימני עד שעת שבירה וליכא למפשט מיניה מידי כן הוא הפירוש הברור בסוגיין לדעת הרי"ף והרמב"ם ומה שכתב הרי"ף והוא דקאזל מיני' צריך למגרס בהרי"ף מיני' חדא זימנא וכמש"כ הרשב"א וכמו שכתבתי דבהרי"ף נכון מאוד למגרס כן ולא כיון הרי"ף כלל למימרא דרב ביבי רק דגם לפום סברת הפשטן נמי צריך לומר כן וכדכתיבנא ומהשתא אתי שפיר מה שלא הביא הרי"ף הך דקאזיל מיניה שכתב בשם רב ביבי כמו שהוא מדרכו בכל דוכתא להביא המימרא שפוסק להלכתא עם שם התנא או האמורא שאמר להך מימרא ולמה שינה כאן מדרכו שלא להביא זה בשם רב ביבי אלא ודאי כדכתיבנא דבהרי"ף צריך למגרס חד זימנא מיני' וא"כ אין זה דברי רב ביבי דבדרב ביבי גרסי מיניה מיני' תרי זימני ולכך לא הביאו הרי"ף בשמו ודברי הרמב"ם נמי יתפרשו כן וכמו שכתב הה"מ דהכוונה הוא שנגעו בגוף הדלי והיינו כמו שפי' הרשב"א לדברי הרי"ף ודו"ק היטב בכל אלה:

תוכן העניינים

נחלת דוד על בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה