אור ברסלב
נחלת דוד על בבא מציעא פרק א - שנים אוחזין › דף י:

נחלת דוד על בבא מציעא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

פרק א - שנים אוחזין · דף י:

דף י.

רב סמא אמר כו'. עיין ש"ך סי' קפ"ב דהעלה דדעת כל הפוסקים שווים דהלכה כרב סמא ודלא כשינויא קמא וגם המרדכי מודה לזה אלא דהיכא דאין השליח יודע שהיא עבירה בהא הוא דאמרינן דהמשלח חייב משום דהוי כחצר דבע"כ מותיב בה וכן כתבו התוס' בשמעתין בד"ה איבעי לא עביד עיי"ש גם במש"כ הנ"י דקטן שאין לו דעת כלל הוי כחצר הקשה הש"ך דהא חצר מדין שליחות אתרבאי ואין שליחות לקטן ועיין בנ"מ שהסכים לדברי הנ"י ולא הספיק הזמן בידי לעיין בזה כראוי ומצד הסברא הי' נראה כדברי הנ"י ועיין ועיין עוד מש"כ הש"ך בסי' שמ"ט:

שם תוס' ד"ה דאמר. א"ב י"ל דאף לרבא איכא נ"מ דאי אין שליחות אין חלין הקדושין כלל עכ"ד מכאן הוציא בשו"ת נודע ביהודה דהיכא דשלח לאשתו גט בע"כ ע"י שליח דלא הוי גט כלל כיון דאין שלד"ע וכאן הוי דבר עבירה משום דעבר אחרם רגמ"ה שלא לגרש בע"כ ושו"ת נו"ב אין ת"י כעת לעיין בה ויבואר אי"ה במק"א:

שם בגמ' ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה אתרבאי כו' ת"ל ונתן מ"מ. שני שיטות בזה רש"י פי' דלענין שליחות גבי גט אינו צריך שום ריבוי דממילא ידעינן כיון דכתיב ושלח ושלחה דשליחות מהני בגט א"כ הוא הדין חצר דמהני דמצד הסברא לא גרע חצר משליח בלא שום ריבוי וא"כ ע"כ הא דמרבה קרא מונתן היינו לענין דלהוי כיד דאפי' בקטנה ובע"כ נמי מתגרשת ע"י חצירה אבל חצר דגניבה דנוכל לאוקמי דאינו מרבה רק לענין דלהוי שליח ואפ"ה איצטריך קרא משום דבלא"ה ה"א כיון דשליחות לא מהני בגניבה דאין שלד"ע א"כ גם חצר לא מהני קמ"ל קרא דחצר שפיר הוי שליח משום דלא שייך בי' למימר דהוי שלד"ע משום דלאו בר חיובא הוא או משום דבע"כ מותיב ביה וכמו דמשני הגמ' לכך תפסת מרובה לא תפסת ר"ל כיון דנוכל לאוקמי קרא לשליח א"כ מנ"ל למימר דמרבה כיד וטפי אית לן לאוקמי לקרא בפחות היינו שאינו מרבה רק דלהוי כשליח ולפ"ז למ"ד דילפינן מציאה מגט וקטן מקטנה א"כ חצר דממונא נמי אית בי' משום יד אבל למאן דאמר דלא ילפינן ממונא מאיסורא וקטן מקטנה אם כן חצר דגברא דממונא לית ביה משום יד כלל וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם כהך שינויא דלא ילפינן קטן מקטנה ומחלק בין חצר דגברא לחצר דאיתתא לפ"ז צריך לומר ע"כ דהא דבחצר המשתמרת קונה לו חצירו ובאינו משתמר ג"כ קונה בעומד בצד חצירו דכל קניות אלו מטעם שליחות הם [דדוחק לאוקמי לסוגיא דלקמן כמ"ד דילפינן מציאה מגט חדא דהא ר"י ור"ל הלכה כר"י ועוד הא מסקינן ואב"א מר אמר חדא כו' ולא פליגי. ועוד דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם פסקו לתרווייהו] כיון דליכא יד כלל בחצר דגברא דממונא והיינו ע"כ כמו שכתב הרא"ש דחצר המשתמרת אף במציאה מדין שליחות הוא קונה ואף דליכא לא דעת שולח ולא משלח מ"מ כיון דהיא משתמרת אנן סהדי דניחא ליה בהכי וחשיב כאילו איכא דעת משלח וכן באינו משתמרת ועומד בצידו נמי ע"כ צריך לומר כיון דעומד בצידו ומשתמר על ידו א"כ הוי כחצר המשתמרת דהוי כשליח ודלא כהרא"ש דכתב דבזה קני משום יד דליכא למימר משום שליחות דאנן סהדי דאין אדם רוצה שיהיו חפיציו ביד שליח שאין משתמר בידו אלא ע"כ מטעם יד הוא דקני עכ"ד הרא"ש ולרש"י ליכא לפרושי כן כיון דליכא יד כלל בחצר דגברא ודברי הרא"ש יתבארו אי"ה לקמן ודלא כהמע"מ שלא הבין כוונתו אלא ע"כ כדכתיבנא דגם אינו משתמרת הוי מטעם שליח דכיון דעומד בצידו הוי כחצר המשתמרת כיון דמשתמר על ידו [ומכ"ש לפי שיטת הרמב"ם שיתבאר לקמן אי"ה דבעינן אמר דווקא באמ"ש ודאי דהוי כשליחו]:

**(הגה"הואין להקשות להך מ"ד דילפינן ממונא מאיסורא א"כ למאי איצטריך קרא כלל גבי גניבה ולא ילפינן מגט ואין לתרץ ע"ז דמ"מ איצטריך שפיר קרא להיכא דלא הוי משום יד כגון באינו סמוך לחצירו דלית בי' משום יד כמו שפירש"י בסוגיין דלקמן (י"ב א') עיי"ש וא"כ סד"א דמשום שליחות נמי לא יתחייב בגניבה משום דאין שלד"ע לכך קמ"ל קרא דעכ"פ מתחייב מצד שליחות משום דבחצר לא שייך שלד"ע וכשינויי דהגמ' דזה אינו דחצר דגניבה לא משכחת לה באינה סמוכה כלל דהא עכ"פ בעינן שיהי' הוא נועל את החצר וכמו שפירש"י בד"ה גנה כו' ונפל בפניו דבלא"ה ודאי דאין סברא כלל שיתחייב כיון דלא עבד מידי ומה לו לעשות אם נכנסה בהמה בחצרו שלא מדעתו וא"כ ע"כ דהוא סמוך לחצרו וא"כ אף אם נטעי לומר דגם בחצר הוי שלד"ע מ"מ יתחייב משום יד כיון דילפינן ממונא מאיסור וא"כ אכתי קשה ל"ל קרא גבי גניבה אך באמת אין זה קושיא כלל דכבר עביד הש"ס עצמו צריכותא ע"ז בגיטין ריש פ' הזורק (עז א') עיי"ש וכמדומה שהמפרשי' נדחקו בקושיא זו עיין במהדורא בתרא [ואינו ת"י כעת] ונעלם מהם סוגיא דגיטין ועיין:)**

מיהו לכאורה יש לדקדק ע"ז דאיך קונה חצר מטעם שליחות הא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ובשלמא מגביה מציאה לחבירו דקני חבירו היינו משום מיגו דאי בעי זכי לנפשי' וכמש"כ התוס' לעיל בד"ה אמר ר"י אבל בחצר כיון דליכא גבי' הך סברא דמיגו דאי בעי כו' א"כ הוי כתופס לבע"ח ועיין בנ"י שכתב כן דמיגו דאי בעי לא שייך גבי חצר ואם היינו אומרים כסברת הפ"י דהא דתופס לבע"ח הוי משום דכיון דחב לאחרים הוי כשלד"ע הוי אתי שפיר כיון דבחצר אפי' לד"ע נמי מהני משום דבע"כ מותיב בה כדאשכחן בחצר דגניבה לכך גם תופס לבע"ח נמי לא אמרינן גבי חצר אך כבר כתבתי לעיל בשם קצה"ח דליתא להך סברא שכתב הפ"י דתופס לבע"ח לא מקרי שלד"ע כלל כיון דליכא עבירה למשלח וא"כ לכאורה הדק"ל אמאי לא להוי חצר כתופס לבע"ח אך באמת זה אינו קשיא דאפילו אם נאמר דלא כהפ"י רק דתופס לבע"ח טעמא אחרינא אית בי' מ"מ כיון דחזינן דבחצר מהני אפילו לד"ע משום דבע"כ מותיב בה א"כ מה"ט מהני נמי לענין תופס לבע"ח וזה פשוט לענ"ד ועוד י"ל כיון דרבינן חצר דלהוי כשליח ובשליח לגבי מציאה מהני משום מיגו א"כ ממילא גם חצר קני אף דליכא מיגו גבי' משום דמ"מ לשליח צריכינן לדמויי לי' וכיון דשליח מהני גם חצר מהני ועיין בזה. אך אכתי איכא למידק בלשון רש"י גופיה שכתב בדף (י"ב א') ד"ה גבי מתנה כו' ומיהו גבי מציאה כי ליתא גבה דלא נפקא זכייתה מטעם יד כו' עיי"ש משמע דבעומד בצד חצירו ניחא דמטעם ידו הוי וזה אינו דהא חצר דגברא לית בי' משום יד כלל וצ"ל דרש"י כתב כן אפילו למ"ד דילפינן מציאה מגט מ"מ באינו עומד בצידו אין סברא כלל שיקנה אבל לפי האמת גם בעומד בצידו נמי הוא מטעם שליחות וכמש"כ:

אך אי קשיא לשיטת רש"י הא קשיא הך צריכותא דעבד הגמ' בר"פ הזורק מגט וגניבה כיון דלא דמו להדדי כלל דחצר דגט הוא משום יד ודגניבה הוא משום שליחות ואף אם נאמר דסוגיית הגמ' שם אזלא אליבא דמ"ד ילפינן מציאה מגט כדמשמע קצת פשטי' דסוגיא דהתם דאזלא למ"ד ילפינן דאל"כ הו"ל למימר בקצרה דאי תני גט לא הוי ילפינן גניבה מיני' משום דממונא מאיסורא לא ילפינן מ"מ קשה דמאי קאמר התם דאי תני גניבה ה"א דווקא גניבה משום דקנסוהו כו' ולא קאמר בפשיטות דאי תני גניבה הוי אמינא דמשום שליחות הוא דרבי רחמנא אבל דלהוי כיד לגבי גט לא הוי ידעינן וזהו קושיא עצומה לפירש"י ועוד דזהו גופא דוחק לומר דסוגיא דגיטין יהי' סתמא דגמ' שלא אליבא דהלכתא ועוד דבעיקר הסברא שכ' רש"י דלשליחות א"צ ריבוי כלל אינו נראה כלל דמהיכא תיתי יהי' עדיף חצר מצד הסברא מחרש שוטה וקטן דלאו בני שליחות הם וכמש"כ מהרמ"ש וצ"ע:

והתוס' בד"ה ואי משום שליחות כתבו דמצד הסברא לא הוי ידעינן שליחות כלל ובסמוך מכח התנא מוכיח דמדרבי התנא חצירה כידה אפילו להתגרש בע"כ וקטנה ש"מ דס"ל להתנא דמשום יד איתרבאי עיי"ש בדבריהם ויש להבין לפי דבריהם א"כ התנא גופי' מנ"ל דמשום יד איתרבאי ונהי דאנן דחקינן כן מלשון התנא אבל התנא גופי' מנ"ל הא דלמא לא מרבי קרא רק דלהוי כשליח כיון דגם לשליח צריך ריבוי וע"כ צריך לומר דהתנא פשיטא ליה כן מסברא דמאחר דמרבינן חצר א"כ כיד אית לי' למהוי או משום דנכתב הריבוי בקרא אצל יד ש"מ דמשום יד איתרבאי [ואף דבש"ס לא סמך אהאי דיוקא מ"מ דייק הש"ס דהתנא ע"כ מדייק כן] וא"כ לפ"ז חצר דגניבה נמי משום יד הוא דאתרבאי דהא אותו ההכרח עצמו שהיה לו להתנא בחצר דגט כמו כן איתא לאותו הכרח גם בחצר דגניבה ולפ"ז קשה טובא דא"כ מאי קאמר בשמעתין מר סבר ילפינן מציאה מגט ומ"ס לא ילפינן דמה צריך למילף מגט כיון דבגניבה איכא ג"כ קרא דחצר הוי כיד א"כ גם בממונא גופי' איכא קרא ותו מ"ט דמ"ד לא ילפינן דאכתי תיקשה נהי דס"ל ממונא מאיסורא לא ילפינן מ"מ מגניבה אמאי לא נילף דהא ממונא מממונא הוא:

ונראה דדעת התוס' הוא דבאמת מדאורייתא וודאי דהוי חצר כיד בין לענין גט ובין לענין גניבה וכן לכל מילי דאורייתא הוי חצר כיד גם לענין ממונא והא דאמרינן בשמעתין מ"ס ילפינן כו' היינו כמ"ש התוס' דכל הנך ילפותא הוי מדרבנן דמדאורייתא קטן אין לו יד כלל לענין מציאה ואין בה אלא גזל מדבריהם דחכמים תקנו להם יד במציאה מפני דרכי שלום דלא ליתו לאנצויי וא"כ הסברא נותנת דנהי דתקנו להם זכי' היכא שהגביה בידו אבל חצר דלהוי ג"כ כיד לא תקנו להם דבזה לא שייך כ"כ חששא דלא ליתי לאנצויי דדווקא אם יחטפנה מידו שייך דלא ליתי לאנצויי משא"כ בחצר רק דמ"ד ילפינן ס"ל דבאמת אם לא היינו צריכים לדון בשום פעם הך דינא דחצר הוי כיד גבי קטן שפיר הוי מסתבר לן למימר דבחצר לא תקנו חכמים דלהוי כיד לענין קטן כיון דיד גופי' תקנתא בעלמא היא אבל כיון דלגבי גט ע"כ אנו צריכין לפסוק הדין דחצר הוי כיד גבי קטנה משום דהא מדאורייתא הוי הדין כן בגט דיש לה יד נקטנה לקבל גיטה וגם חצר הוי כיד מדאורייתא לגבי גט וכיון שכן גם לענין מציאה לית לן לפלוגי בין חצר ליד וכיון דחז"ל תיקנו יד לקטן ממילא אית לן למימר דגם חצר תקנו להם כי היכי דלא להוי פסקי חז"ל כסותרים זא"ז דלגבי גט הדין דחצר הוי כיד גם בקטנה ובמציאה נחלק בינייהו. וכה"ג כתבו התוס' בכמה דוכתי דלא להוי מילי דחכמים כחוכא ואיטלולא ומ"ד לא ילפינן ס"ל דאין זה נראה לסתירה כ"כ כיון דזה הוא בממונא וזהו באיסורא ואיכא למימר ממונא מאיסורא לא ילפינן ולכך לא הוי כחוכא ואיטלולא אם לא יתקנו חצר לקטן אף דיד תקנו להם וגם האב"א דמ"ס ילפינן קטן מקטנה נמי יתפרש עד"ז דעיקר פלוגתייהו לענין הקנתא דרבנן אבל מדאורייתא ודאי דחצר הוי כיד לכל מילי בין בממונא בין באיסורא ובאמת בשינוייא דאיבעית אימא מסתברי הדברים מאוד לפרושי כן דבלא"ה קשה מאוד לומר שיהיה חילוק מדאורייתא בין קטן לקטנה דבשלמא ממונא מאיסורא שפיר איכא סברא למימר דלא ילפינן זה מזה דסברא זו אשכחן בש"ס טובא [ואף שבכאן לא שייך כ"כ הך מלתא דמאי ילפותא היא זו הא אינו רק גילוי מלתא בעלמא דחצר הוי כיד] אבל לחלק בין קטן לקטנה בהך מלתא וודאי דלא מסתבר דמנ"ל לפלוגי בהאי וטפי מסתבר לומר כיון דאשכחן בקטנה דהוי כיד ממילא גם בקטן דינא הכי אבל לפמש"כ ניחא דבאמת מעיקר הדין ודאי דליכא לפלוגי בינייהו רק דלענין תקנתא דרבנן הוא דפליגי דמ"ס כיון דבקטנה בגט מדאורייתא הא צריכינן למפסק לה דחצר הוי כיד וממילא גם במציאה ע"כ הוצרכו ג"כ לתקן דלהוי כיד כי היכי דלא להוי כחוכא כו' א"כ גם בקטן ע"כ דצריך לתקן ג"כ דלהוי כיד דאין סברא לחלק בתקנת חז"ל בין קטן לקטנה וא"כ כיון דגבי קטנה הוצרכו לתקן דלהוי כיד ממילא גם בקטן ע"כ דתקנו כן ומר סבר נהי דבקטנה ע"כ הוצרכו לתקן כן היכא דלא לסתור הדין שדנין לה לענין גט אבל בקטן דאין אנו צריכין לדון לו בשום פנים דחצר הוי כיד לא תקנו לו חז"ל חצר כלל. ולפ"ז לענין הלכה אף דפסקינן כהך שינויא דלא ילפינן קטן מקטנה מ"מ היינו דווקא לענין קטן ולענין תקחז"ל אבל בגדול ודאי דחצר משום יד איתרבאי גם לענין ממונא משום דקרא דגניבה ג"כ משום יד הוא דאיתרבאי. ומעתה אתיא שפיר הצריכותא דגמ' דפ' הזורק דבאמת מדאורייתא תרווייהו משום יד הויין גם למ"ד לא ילפינן ולכך שפיר עביד צריכותא בינייהו ושפיר אתיא ההיא סוגיא אליבא דהלכתא והא דאמרינן לקמן דחצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות אף דמסברא לא הוי ידעינן שליחות לחצר ובקרא לא אתרבי רק ליד מ"מ לבתר דאתרבי מקרא ליד ממילא הסברא נותנת דאפילו היכא דליתא משום יד כגון באינה סמוכה מ"מ לא גרע משליחות וכן מורה הלשון דלא גרע כו' והא דבחצר לא הוי שלד"ע לשיטת התוס' מסברא ידעינן בלא שום קרא רק דכיון דבע"כ מותיב בה הסברא נותנת דתו לא מיקרי שלד"ע כיון דלא שייך ביה דברי הרב כו' ובאמת דברי רש"י דחוקים גם בזה במש"כ דאיצטריך קרא לאשמועינן דבחצר לא הוי שלד"ע וכשינוייא דהגמ' ויותר מסתבר כמו שכתבתי לדעת התוספות דזה ידעינן מסברא בלא שום קרא כנלענ"ד בכוונת התוס' ועיין:

ונראה שזהו ג"כ דעת הרי"ף והרמב"ם דאף שכתבו דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי אין כוונתם דלית בחצר דגברא משום יד כלל רק כוונתם לענין קטן בלבד כיון דאין לו שליחות גם חצר אין לו והיינו משום דלא תיקנו חז"ל חצר לקטן אף דתיקנו לו יד אבל מעיקר הדין לענין גדול הוי חצר כיד גם לענין ממונא וכן יראה להדיא מלשון הרמב"ם כמבואר למעיין בדבריו וכן הבינו בדבריהם ע"כ הנ"י והרא"ש דהא הנ"י והרא"ש תרווייהו ס"ל בהך מילתא כהרי"ף דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי ואפ"ה כתב הנ"י דחצר המשתמרת דקני הוא מטעם יד אריכא והרא"ש כתב דבאינו משתמרת ועומד בצידו עכ"פ הוי משום יד ומשמע מדבריהם דאפי' בחצר דגברא נמי כתבו כן ודלא כהמע"מ שכ' דהרא"ש לא כ' כן רק בחצר דאיתתא אבל חצר דגברא שפיר הוי מטעם שליחות אפי' באינו משתמר כיון דעומד בצידו הוי כמשתמר וכמש"כ לעיל הך סברא אליבא דרש"י דהא ודאי ליתא. חדא דלאיזה צורך כתב הרא"ש כלל דהוי משום יד באיתתא ולא פי' הטעם משום שליחות דאז הוי טעם מספיק בין לגברא בין לאיתתא דהא גם באתתא אף דהוי משום יד מ"מ לא גרע משליחות ועוד דפשט לשון הרא"ש ודאי משמע דליכא לפרושי משום שליחות כלל וכמו שכ' כיון דאינו משתמר ודאי לא ניחא לי' דלהוי שלוחו וכיון שכן גם בחצר דגברא ליכא לפרושי כן. ועוד דלא הוי שתיק הרא"ש לפרושי כן להדיא ולא למסתם סתומי. ועוד דבהנ"י ודאי דליכא לפרושי כן דהא הוא ביאר להדיא דבחצר דמציאה ליכא משום שליחות כלל אלא ודאי דליתא לדבר המע"מ. והנ"י והרא"ש גם בחצר דגברא כתבו כן ולא ס"ל להרא"ש הך סברא שכתבנו לשיטת רש"י דבאינו משתמר להוי כשלוחו ולכך לא אשכח הרא"ש סברא לחייב באינו משתמר רק מטעם יד וא"כ ודאי דחצר דגברא נמי קני מהאי טעמא דהא עלה דמתניתין קאי דמיירי בחצר שא"מ ומתניתין סתמא קתני בין בגברא בין באיתתא וכיון שכן לכאורה דברי הרא"ש והנ"י המה תמוהים מאוד וסותרים זא"ז דכיון דאית להו כהרי"ף דחצר דגברא לית בי' משום יד א"כ איך כתבו אח"כ בטעמא דחצר דהוי משום יד אלא ע"כ דהם פירשו דברי הרי"ף כמש"כ דלאו לגמרי קאמר הרי"ף דלית בי' משום יד רק לענין קטן בלבד הוא דאמר וסירכי' דלשנא דהגמ' הוא דנקיט אבל מעיקר הדין לענין גדול ודאי דאית בחצר משום יד וכמש"כ בשיטת התוס' וזה ברור לענ"ד. נמצא דגם הנ"י והרא"ש סברי ג"כ כשיטת התוס' אלא שנחלקו הנ"י והרא"ש בטעמא דחצר המשתמרת דהרא"ש ס"ל דחצר המשתמרת מתורת שליחות הוא דקני ואף דליכא דעת בעל הממון מ"מ חשבינן לחצר המשתמרת כאילו איכא דעת המשלח דדעתו הוא כל מה שיכנס לתוך חצירו המשתמר קנה לו חצירו ונמצא דהוי כמו מגביה מציאה לחבירו דג"כ ליכא דעת בעל הממון ואפ"ה סגי בדעת המשלח לחוד אבל מטעם יד לא ניחא לי' להרא"ש לפרושי דכיון דאינו סמוך לו ליכא לדמויי ליד כלל והנ"י כתב דליכא לפרושי משום שליחות כיון דאין כאן דעת בעל הממון וגם לא דמי למגביה מציאה כו' דהא הוי כתופס לבע"ח כיון דלא שייך גבי חצר מיגו דאי בעי זכי לנפשי' וכוונתו פשוט דאילו הי' כאן דעת בעל הממון לא הוי איכפת לן במאי דהוא חב לאחרים דאפי' בלוה כתבנו לעיל בסוגיא דתופס לבע"ח דאי עביד הלוה שליח לתפוס משלו בשביל א' מבע"ח שלו נמי מהני עיי"ש במש"כ בפירש"י בשם הקצה"ח אבל כאן במציאה כיון דליכא דעת בעל הממון א"כ ליכא כאן צד שליחות רק מפאת המשלח וכסברת הרא"ש וע"ז הקשה הנ"י דגם זה אינו סברא דהוי כתופס לבע"ח כיון דלא שייך בחצר מיגו כו' [והרא"ש ס"ל בזה כמש"כ לעיל בשיטת רש"י דלא דמי לתופס לבע"ח עיי"ש] והנך שינויי דכתבנו לעיל בשיטת רש"י לא ס"ל להנ"י לכך פי' הנ"י דחצר המשתמרת הוי כיד אריכא אבל מ"מ גבי גט לא מהני דכיון דאין חבין לאדם שלא בפניו גם אי הוי כיד לאו כלום היא וכמו אם נתן לידה כשהיא ישנה דלא הוי נתינה כלל עיין בא"ע סי' קל"ח סעיף ג' ובאינו משתמרת ועומד בצידו בדא שווין הנ"י והרא"ש דהוי משום יד כנלע"ד פשוט בביאור שיטת הפוסקים ועיין בנ"מ שהקשה ד' קושיות ונדחק ליישבם ובמש"כ מיושב הכל אף שלשון הרי"ף דחוק קצת ויוכל המתעקש להתעקש ע"ז מ"מ מה שכתבתי נלענ"ד שהוא האמת שאין לזוז הימנו ועיין:

תוכן העניינים

נחלת דוד על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה