נחלת דוד על בבא מציעא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק א - שנים אוחזין · דף טו.
ע"א תוס' ד"ה כשעמד בדין תימא א"כ מאי מפני תיקון העולם כו' וי"ל דהוי אמינא כיון שעמד בדין על הקרן יש קול גם לפירות. ודבריהם דחוקים מאוד והרש"א הקשה דגם לרב אשי תקשה קושייתם ושם לא שייך כ"כ מה שתירצו עיי"ש ברש"א מה שתירץ ע"ז ותוכן כוונתו הוא כמבואר בבאורי מהרמ"ש ועיין עוד במהרמ"ש עצמו מה שכתב בזה וכל דבריהם בזה דחוקים ודברי התוס' דחקם לזה ולעד"נ דעיקר קושייתם לק"מ לפמש"כ רש"י במס' גיטין (נא א') ד"ה מפני תיקון העולם לפי שאין כתובים ואם באת לטרוף מלוה ע"פ מלקוחות אין לך אדם לוקח שדה מחבירו כו' עיי"ש הרי מבואר להדיא מדבריו דמה דמלוה ע"פ גופיה לא גבי' ממשעבדי הוא מפני תיקון העולם ובאמת דבריו נכונים ומוכרחים שם בסוגיא דלא מיבעי למ"ד שעבודא דאורייתא א"כ וודאי דמן הדין גם מלוה ע"פ היה לו לגבות ממשעבדי אלא דמפני תיקון העולם לא גבי אלא אפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מ"מ לבתר דתקנו דגובה ממשעבדי מפני נעילת דלת א"כ גם במע"פ הוה להם לתקן כן אלא דלא תיקנו בזה מפני תק"ה והא דנקטה המשנה הני דוקא ולא נקיט סתם מע"פ היינו משום דהני לא משכחת לה בשום פעם שיהיו מלוה בשטר דאע"פ שהן כתובים מ"מ הוי כמע"פ וכמש"כ שם רש"י ותוס' בגיטין עיי"ש ובזה נתיישבה קושיית התוס' ופשוט:
שם בגמ' במאי אי בע"ח מי אית לי' פירי הקשה הש"ך בס"ק (כ"ו) לשיטת הרא"ש והטור דס"ל דבאפותיקי גובה גם פירות א"כ מאי פריך הכא אי בבע"ח כו' דלמא חיישינן שמא יטרוף ממנו אפותיקי ולכך כותב לו ופירי וקושיא זו קשה גם לעיל דמקשה ממתניתין דאין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות וקאמר אי בבע"ח אימא רישא אין מוציאין לאכילת פירות וב"ח מי אית לי' פירי הא אפותיקי יש לו פירי ואימא דמיירי באפותיקי וביותר לפמש"כ התוס' ד"ה תריץ דבלא"ה ע"כ מיירי מתניתין באפותיקי ודאי דקשה טובא וכתב עליו באו"ת דקושיא השני' מגמ' דידן לק"מ לפמש"כ התוס' (י"ד א') ד"ה שבח דבלא"ה ע"כ איירי בגזלן מדלא תני שבח אבל קושיא ראשונה דמקשה ממתניתין דאין מוציאין ודאי דקשה טובא וביותר לפי דברי התוס' ד"ה תריץ דמיירי באפותיקי וע"ז תירץ דאף דאפותיקי גובה הפירות לדעת הרא"ש מ"מ אינו גובה רק הפירות שהם עתה בעין אבל אותן שכבר אכל אינו גובה ולשנא דלאכילת פירות משמע גם על הפירות שכבר אכל ולכך אי אפשר לאוקמי אלא בגזלן עיי"ש שהאריך בזה ולענ"ד אין נראה תירוצו כלל חדא דעיקר דיוקו דמדייק מלשנא דלאכילת פירות הוא דקדוק קלוש תדע דהא ע"כ לשיטת רש"י והריטב"א שהבאתי לעיל דגם בגזלן אינו משלם הלוקח הפירות שכבר אכל א"כ ע"כ דאין זה דיוק ועוד כיון דלבעלי שיטה זו הטעם מאי דאפותיקי נוטל יותר מכדי חובו משום דאמר ארעאי אשבת א"כ אין הסברא ברורה לחלק בין גזלן לזה דממ"נ אם בגזלן הדין דמשלם אף הפירות שכבר אכל וכשיטת הרמב"ם גם באפותיקי יהי' הדין כן דהא אומר ארעאי אשבח ומה חילוק יש בין הפירות שהן בעין לאותן שכבר אכל ובעיקר דברי האו"ת שכ' דקושיא הראשונה קשיא טובא וקושיא שני' לק"מ לדעתי אדרבה נהפוך הוא דקושיא שני' וודאי דקשה טובא דמה שכ' האו"ת דבלא"ה ע"כ איירי בגזלן מדלא תני שבח ודאי דאין זה כלום דא"כ ה"ל להגמ' לאוכחי מזה ולא מהא דאי בבע"ח מי אית לי' פירי כיון דאין זה הוכחה כלל ובשלמא בלא דברי האו"ת על התוס' בעצמם לא קשה דאיכא למימר דעדיפא מיני' קא מוכיח וכמשכ"ל בתוס' ד"ה שבת אבל לפי דברי האו"ת ודאי דקשה טובא דאיך שביק הש"ס עיקר ההוכחה ונקיט הוכחא אחרינא שאינה הוכחה כלל אלא ודאי דאין בדבריו כלום וקושיא הראשונה לדעתי לק"מ דאטו קושיא זאת בלבד יש לנו על בעלי שיטה זו דאפותיקי יכול לומר ארעאי אשבח הלא יש לנו חבילות קושיות עליהם קושיית התוס' עצמם וגם מה שהקשינו לעיל מהא דחצי שבח ומהא מתניתא מסייע למר שמואל וע"כ צריך לומר לדבריהם דלא חשו להנך קושייות משום דלא ניחא לי' להגמ' לאוקמי הנך מתניתין באפותיקי מפורש דווקא דכל כה"ג ה"ל לפרושי ומדתני סתמא משמע דמיירי בכל גווני וקושיית התוס' דאמאי לא טריף ב"ח מהנך משועבדי דטריף הלוקח מיתרצא לה בגוונא אחרינא כמשכ"ל כמה דרכים בישוב קושיא זו וא"כ ממילא גם על הרא"ש לק"מ מהא דלעיל ומאוד תמיהני מדברי האו"ת דמלבד שאין תירוצו מספיק כמשכ"ל הנה הוא לא לעזר ולא להועיל כלל כיון דבתירוצו לא מתיישב רק קושיית הש"ך על הרא"ש אבל קושיית התוס' ויתר מה שהקשינו נשאר בקושיא וא"כ במה דניישב אינך קושייות ממילא יתיישבו בזה גם דברי הרא"ש ובאמת הש"ך לא כיון להקשות על הרא"ש לבדו רק על כללת שיטה זו דאפותיקי נוטל יותר מכדי חובו וא"כ כיון דעדיין לא נתיישבו שארי הקושייות לשיטה זו הנה תירוצו לא מעלה ולא מוריד כלל אמנם קושיא שני' שפיר קשיא על הרא"ש לבד. דדין זה דאפותיקי נוטל פירות לא הוזכר בשום אחד מהראשונים בעלי שיטה זו דאפותיקי נוטל יותר מכדי חובו ואפשר דס"ל דאף דאפותיקי אומר ארעאי אשבח מ"מ זה אינו רק בשבח שהוא מחובר לקרקע אבל בפירות שא"צ לקרקע דכתלושים דמו בזה לא שייך לומר ארעאי אשבח אף באפותיקי כיון דסוף סוף מכאן ולהבא הוא גובה אבל על הרא"ש קשיא הך קושיא שני' דהא הב"ח ודאי יש לו לחוש מיני' ולכך אית לי' למיחש דלמא עשאו לשדה זו אפותיקי ולכן כותב נמי פירי ואולי יש לומר דמאי דאמר אי בב"ח לאו בלוקח מב"ח קאמר דע"ז לא נסתפק הגמ' כלל דמדלא הזכיר שעבוד ש"מ דלאו בלוקח מב"ח מיירי וכהוכחת התוס' אלא הא דקאמר אי בב"ח מיירי במלוה עצמו ובשטרי מלוה הוא דצווה לו אמליך וכו' וע"ז מקשה שפיר ב"ח מי אית לי' פירי דהשתא ליכא לאקשויי דלמא באפותיקי דהא אפותיקי נוטל לדעת הרא"ש הפירות בלא כתיבה כלל אפי' ביתר מכדי חובו וא"כ איך קאמר על זה אמליך וכו' אלא לאו בלוקח מגזלן אבל על לוקח מב"ח לא נסתפק הש"ס כלל מחמת הוכחת התוס' מדלא הזכיר שעבוד ומדוקדק עפ"י זה מאי דאמר אי בב"ח ולא קאמר אי בלוקח מב"ח כדאמר אי בלוקח מגזלן. כן הי' אפשר לומר בישוב קושיא שני' אך באמת הוא דחוק מאוד לומר דנסתפק הש"ס אי מיירי בשטרי מלוה או בשטרי מקח ופשטא דשמעתא משמע דזה הי' ידוע דמיירי בשטרי מקח רק דחקירת הגמ' הוא מאיזה חששא הוא כותב כן אי מחששא דב"ח או מחששא דגזלן והך דיוקא דדייקינן מדלא קאמר אי בלוקח מבע"ח אינו כלום דהא גם לעיל אמר כהאי לישנא ושם וודאי דאיירי בלוקח ועוד דעיקר תירוץ זה אינו רק לפי דברי התוס' ד"ה שעבוד וכבר כתבנו לעיל שדברי התוס' עצמם אינם מיושבים בזה לכך דברי הרא"ש אלו צ"ע:
שם שבח אין פירי לא דע דבטעמא דהא מלתא מדוע אינו גובה בע"ח הפירות נחלקו בזה הפוסקים הסמ"ע כתב הטעם משום דהוי כקדם וגבה והש"ך הקשה ע"ז דא"כ להנך פוסקים דס"ל דאם אינם צריכים לקרקע אף שהם מחוברים אינו גובה מהם אמאי הא אכתי לא גבה אותם ועוד הקשה ע"ז באו"ת דא"כ אם לא כתב להלוקח דאיקני יגבה הב"ח פירי וזה לא שמענו והש"ך כתב משום דהוי מטלטלים ולא משתעבדי לבע"ח וע"ז הקשה דא"כ בכתב לו מטלטלי אג"ק יגבה גם הפירות וא"ל דאה"נ דא"כ מאי מקשה בשמעתין ב"ח מי אית לי' פירי דלמא כותב לו כן משום שלא כתב לב"ח מטלטלי אג"ק ואין לומר דחששא רחוקה היא דהא חזינן בב"ב בשמעתא דפרה וטלית דחיישינן להכי ובאו"ת כתב משום שאינו כותב לו הפירי ללוקח ולכך אינו גובה אותו הב"ח וגם זה לא נהירא חדא דלרש"י בגיטין אה"נ דכותב לו ופיריהן ועוד דמ"ש שבח דתיקנו לכתוב ומחמת זה גובה ומ"ש פירי דאינו כותב ויותר נראה דאינו משעבד לבע"ח רק הקרקע וכל מה שמחובר לקרקע אבל דברים התלושים וכן פירות העומדין לתלוש דכתלושין דמי זה לא שעבד לו מעולם וזהו כעין מ"ש הש"ך ומה שהקשה באו"ת דא"כ בכתב לו מטלטלי אג"ק גם זה אינו דאפי' בכתב לו מטלטלי אג"ק אפ"ה הפירות הם מטלטלין של הלוקח דלא שעבדם לו מעולם הלוה דלא שעבד לו רק דבר המחובר לקרקע והוא כעין תירוץ מדברי הש"ך והאו"ת ועיין בזה:
שם כגון שיש לו קרקע כו' כגון שקנו מידו כו' בהאי שינויא מיתרצן נמי קושיא דלעיל דמקשי מברייתא דלאכילת פירות ולשבח קרקעות ולא הוי צריכינן לאוקמי תריץ נמי בבע"ח ולשבש הברייתא וצ"ל דדוחק להגמ' לאוקמי להברייתא בכה"ג דכל כה"ג ה"ל להברייתא לפרושי דאינו גובה השבח רק בכה"ג ולא למסתם סתומי ולמתני סתמא כשהוא גובה את השבח וכל כך נחשב לי' להש"ס לדוחק לאוקמי להברייתא בכה"ג עד דניחא לי' טפי לשבש הברייתא ולומר תריץ נמי בב"ח ולא לאוקמי בכה"ג והגמ' דמשני לקמן כן לעולם בלוקח מגזלן וכגון שיש לו קרקע הוא מצד ההכרח ובזה מיושב מה שהקשו התוס' סוף ד"ה תריץ או יעמיד כו' ואף שזה דחוק קצת מ"מ נראה שכן הוא האמת ועיין:
שם גופא אמר שמואל בע"ח גובה את השבח אמר רבא תדע שכך כותב כו'. עיין תוס' ד"ה תדע שכתבו אלא יש לפרש מדמשלם המוכר ללוקח אין לחוש כל כך אם יגבה הבע"ח ממנו כיון דאין הלוקח מפסיד מזה ודבריהם מבוארים יותר ברא"ש עיי"ש שכ' דמשום שלא תנעל דלת בפני כו' אלמוה רבנן לשעבודי' דב"ח כו' ורבא בא לפרש טעמא דמה ראו חכמים לתקן לב"ח ולהפסיד ללוקח ואמרי דהיינו טעמא משום דברוב פעמים לא מפסיד כיון דהדר עליה דמוכר לכך אלמוה לשעבודיה דב"ח כיון שבא בגבולו והרי"ף פי' דה"ק רבא כיון שכן כותב לו א"כ לאו אדעתיה דלשקול מבע"ח הוא דעביד שבחא רק אדעתא דלשקול ממוכר ולכך אינו נותן בע"ח אפי' ההוצאה ולפי' זה הסכימו הנ"י והרמב"ן גם הש"ך כתב שפי' זה נראה לו עיקר עיי"ש. ומה שהקשו התוס' וא"ת דלמא מיירי בלוקח מגזלן כו' לכאורה אין דבריהם מובנים דבשלמא אם היינו מפרשים כפשוטו כהך אין לפרש שכ' התוס' לעיל מיניה שפיר הוי שייך קושייתם דמאי תדע הוא זה דלמא אינו כותב לו זה רק בשביל חששא דנגזל אבל כיון שהוכיחו דהך תדע אינו אלא נתינת טעם א"כ לכאורה אין מקום לקושייתם דלא יהא דאינו כותב כן רק מחששא דגזלן מ"מ כיון דבשטרא סתמא כתיב ואם יטרפנה הב"ח יכול לגבות בהך שטרא ממוכר ולא יפסיד שפיר טורף ממנו הב"ח אך באמת התוס' אזלי לשיטתם שכתבו לעיל ד"ה שעבוד דבעת כתיבת השטר איכא חילוק בין לוקח מבע"ח ובין לוקח מגזלן דהלוקח יודע ממה לחוש וכמו שכתבנו לעיל בהבנת דבריהם ולכך מקשו הכא דלמא אין כותב לו כן רק בלוקח מגזלן אבל בלוקח מבע"ח אינו כותב לו כלל הדברים האלו וע"ז תירצו מדלא כתב ופיריהן כו' ש"מ בלוקח מבע"ח איירי אמנם רש"י בגיטין גרס ג"כ ופיריהן וכן התוס' עצמם שם גרסי כן וא"כ תירוץ זה ליתא. עוד תירצו דועמליהון היינו הוצאה כו' וגם פי' זה אינו מבורר והרי"ף וכל הראשונים פירשו לה בגוונא אחרינא דועמליהון היינו שבחא דמשבח בידים ושבחיהון דבממונו ועיקר קושייתם אפי' לפי דבריהם אינו קשה כ"כ דיש לומר דרבא ידע דטופס שטרות כן הוא וכותבין כן בכל השטרות בין בלוקח מגזלן ובין בלוקח מבע"ח ובר מן דין כבר כתבנו לעיל דאין דברי התוס' מיושבים בזה רק דהלוקח בשעת כתיבת השטר מכירה הוא חושש לכל מיני חששות שבעולם ועל כולם נוטל אחריות ואינו חוקר לדעת בפרטות משום דסומך על האחריות ולכך ודאי הגי' הנכונה כמו דגרסי רש"י ותוס' בגיטין גם וכיריהון ולפ"ז אין מקום כלל לקושיית התוס' בכאן והבן מיהו הא ליכא לאקשויי על דבריהם דאיך ס"ד דמיירי בלוקח מגזלן הא לשמואל לוקח מגזלן לית ליה שבחא דכבר תירץ ע"ז היטב במהרמ"ש דלרבא גופיה קא קשיא להו דסבר בהא כשמואל ובלוקח מגזלן קפסיק רבא עצמו הלכתא כרב ועוד דאיכא לאוקמי ביש לו קרקע וקנו מידו. ודע דלפי' הרי"ף בתדע יש קצת מקום לקושיית התוס' דמנ"ל דבשביל שכותב לו כן הוא עביד אדעתיה דמוכר דלמא אינו כותב רק מחששא דגזלן שבודאי יטול השבח ולא ישגיח אדעתא דמאן עביד אבל לעולם אדעתיה דנפשיה עביד וצריך לומר דאעפ"כ פסיקא ליה לרבא דמאחר שכותב לו כן ודאי דעביד אדעתיה דמוכר וכ"ז פשוט והנה המהרש"א לעיל בתוס' ד"ה בע"ח הקשה וז"ל יש לדקדק דלפום סברא דהשתא דלא גבו מיתמי משום דאין להם על מי לחזור א"כ מה"ט לא יגבה מהני לקוחות שאין להם על מי לחזור כיון שכבר מת המוכר והש"ך בס"ק ג' השיג עליו דמ"מ בשעה שהשביח הלוקח לא משבח אדעתא דשקיל ליה מבע"ח רק אדעתא דשקיל ממוכר כו' וכמש"כ הרי"ף והרמב"ם עכ"ד הש"ך ודבריו נכונים לפי פי' הרי"ף בהך תדע אבל לפי פי' התוס' שפיר הקשה המהרש"א וכיון שכן אין מקום להשגת הש"ך דהא המהרש"א על התוס' קמקשה מיהו בעיקר קושייתו יתבאר אי"ה דלק"מ ועיין:
שם אלא מעתה מתנה כו' אין יפה ויפה וכתב הרא"ש יפה ויפה כיון שיש טעם בדבר כדאמרינן גבי מכר בור ודות שלא מכר לו את הדרך ונותן נתן וכתב ע"ז הש"ך בס"ק ק"ח ולא ידעתי מה ענין זה לכאן עיי"ש ולא דק דבוודאי גם הרא"ש לא כיון מעולם כי הך טעמא דגבי בור ודות שייך הכא רק דמביא ראיה שלא יהיה הדבר זר לכאורה דאיך יהיה כח מתנה יפה ממכר וע"ז כ' שאין הדבר זר כיון שיש טעם בדבר ומצינו כה"ג גם גבי בור ודות שיפה כח המתנה מן המכר כיון שיש טעם אבל לא שיהיה הטעם שוה בשניהם רק זה מטעמיה דידיה וזה מטעמיה דידיה וזה פשוט:
שם אין יפה ויפה כתב הרי"ף ומסתברא הא דלא טריף ממקבל מתנה הני מילי שבחא דמחמת הוצאה אבל שבחא דממילא טריף וכתב הרמב"ן שיצא לו זה מהא דאמרינן במס' בכורות ולא האשה בכתובתה והאמר שמואל בע"ח גובה את השבח מקולי כתובה שנו כאן ולא הבנות במזוניתיהן תנאי כתובה ככתובה ולענין דינא ודאי דיתומים שווים למקבלי מתנה דהא אין להם על מי לחזור ואדעתא דנפשייהו קא עבדי ומדקאמר ולא הבנות במזונותיהן משום דת"כ ככתובה ש"מ דשאר בע"ח גבי והיינו ע"כ בשבחא דממילא דאילו שבחא דמחמת הוצאה כיון דלא גבי ממקבל מתנה לא גבי ג"כ מיתמי ובנות במזונותיהן ע"כ מיתמי איירי ולא הוי צריכינן בזה לטעמא דת"כ כו' אלא ש"מ דשבחא דממילא טריף גם ממקבל מתנה והיינו טעמא משום דבזה לא שייך הך טעמא שכ' רש"י ז"ל דא"ל מאי אפסדתיך דשפיר הפסידו דאילו היתה ביד המוכר נמי היה עליה השבח הזה כיון דהוא ממילא והא דפריך התם והאמר שמואל כו' אף דשמואל לא איירי כלל בשבחא דממילא רק בשבחא דמחמת הוצאה ואשמועינן שאינו נותן לו אף ההוצאה משום שכך כותב לו כו' היינו משום דלא האשה בכתובתה בכל מיני גוביינא איירי בין מיתומים ובין מלקוחות ואפ"ה קאמר שאין לה שבח לכך פריך שפיר מלקוחות אלקוחות דמן הדין היה לה לגבות מלקוחות אפי' שבחא דמחמת הוצאה ולא ליתן ההוצאה כלל כשאר בע"ח ואהא משני מקולי כתובה שנו כאן ומ"מ מוכח שפיר הך דינא דשבחא דממילא מסוגיא דהתם היינו משינויא דלא הבנות במזונותיהן דזה וודאי דמיירי מיתמי ואפ"ה קאמר בגמ' משום דתנאי כתובה ככתובה משמע הא שאר בע"ח גבי מזה מוכח דאיכא שבחא דשאר ב"ח גבי ממקבל מתנה ומיתמי והיינו שבחא דממילא כן הוא ביאור סוגיא דבכורות לפי דברי הרמב"ן עי' במלחמות בשמעתין [והש"ך בס"ק ל"ב התפאר עצמו מאוד בביאור סוגיא זו וכ' דמקום הניחו לו מן השמים להתגדר בו ולא ידענא במה ישרו דבריו מדברי הרמב"ן בפירוש דשמתעין דגם לפי דברי הרמב"ן מבוארת הסוגיא היטב בלי שום גמגום ויתבאר אי"ה לקמן בארוכה] ולפ"ז ודאי דכל שבחא דממילא טריף ממקבל מתנה בין דיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון ובין שלופפי והוי תמרי דהא אמרינן התם וכולן לאתויי מאי לאתויי שלופפי והוי תמרי כו' ומדקאמר ע"ז תנאי כתובה כו' מכלל דשאר בע"ח גבי גם שבחא דשלופפי והוי תמרי:
והנה מאיזה צד הוא גובה שבחא דממילא מפאת דקנה או מפאת דאקני נחלקו בזה גדולי הראשונים דדעת הרמב"ם ונ"י דשבחא דממילא גובה מטעם דהוי דקנה דאי הוי דאקני ממילא הוי קנינו של בעל מקבל מתנה דהא ברשותו נתהווה שבח זה תדע דהא שבחא דמחמת הוצאה לא גבי כלל ממקבל מתנה ואפי' אם הבע"ח יש לו דאקני אפ"ה לא גבי ממקבל מתנה והיינו משום דחשבינן לי' לקנינו של המקבל ולכך אין לבע"ח ע"ז שום שעבוד והא דגובה מלוקח אפי' שבחא דהוצאה ואינו נותן לו אפי' ההוצאה היינו משום דכיון דכותב לו אנא איקום כו' וכפי פי' הרי"ף דאדעתא דלשקול ממוכר הוא דעביד לכך חשבינן להשבח כאילו מכרו לוקח למוכר כיון דאדעתא דידי' קעביד נמצא כי הקנה השבח למוכר והמוכר חזר ומכרו ללוקח ולכך הוי שפיר קנינו של מוכר ומשתעבד לב"ח מדאקני אבל מקבל מתנה דאינו כותב לו כן נמצא כי קא עביד השבח אדעתי' דנפשיה קעביד והוי קנינו של המקבל מתנה ואין לו לבע"ח ע"ז שום שעבוד ואם איתא דשבחא דממילא הוי דאקנו ממילא הוי קנינו של המקבל מתנה ואין לבע"ח ע"ז כלום וכיון דמוכח מסוגיא דבכורות דשפיר גבי ממקבל מתנה שבחא דממילא אפי' דשלופפי והוי תמרי ש"מ דשבחא דממילא מקרי דקנה ולא דאקני והיינו משום דבשעה ששעבד לו השדה שעבד לו עם כל שבחא דממילא ומעיקרא חל שעבודו עליו ולכך כ' הרמב"ם דשבחא דממילא גובה כל השבח מלוקח ואילו שבחא דהוצאה אינו גובה רק החצי והיינו טעמא דשבחא דהוצאה דאינו גובה רק מדאקני אינו גובה רק החצי כדמסקינן בב"ב אבל שבחא דממילא דהוי דקנה גובה כולו וכן כתב גם הנ"י בשמעתין ועכ"פ הא ודאי דשבחא דמחמת הוצאה הא דגובה אותו הב"ח היינו משום דחשבינן לי' כאילו הלוקח מכר להמוכר וכן כ' הנ"י בהדיא דליכא למימר דבשעה ששעבד לו השדה שעבד לו זה דא"כ גם ממקבל מתנה יגבה כמו שבחא דממילא אלא ע"כ צ"ל דשבחא דמחמת הוצאה אין ביד המוכר לשעבדו כיון שהוא קנינו של הלוקח שנעשה ע"י הוצאתו ורק שבחא דממילא הוא דיש בידו לשעבד השדה עם כל שבחא דאתא עליה ממילא דלא חשבינן זה לקנינו של לוקח משום דאתי ממילא ועפי"ז כתב הנ"י דשבחא דמחמת הוצאה אם השביחה הלוקח לאחר מיתת המוכר אין בע"ח גובה הימנה משום דמהשתא ליכא למימר דהוי כאילו מכרו למוכר כיון דהמוכר כבר מת ואיך יקנה השבח לאחר מיתה וא"כ תו לא הוי דאקני של המוכר ולא גבי בע"ח מינה ואין לומר דמקנה הלוקח השבח להיתומים שהרי יש לו אחריות עליהן וא"כ אדעתא דהיתומים קעביד כמו אדעתא דמוכר דזה אינו דהא מהיתומים עצמם אינו גובה השבח דהוצאה שהשביחו היתומים לשיטת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם אבל שבחא דממילא ודאי גבי אפי' נעשה לאחר מיתת המוכר דהא לאו מדאקני קאתינן עלה רק מדקנה וגם מיתומים ומקבלי מתנה גבי זה והש"ך האריך להשיג על הנ"י במאי דכ' דאינו גובה משבח שהשביח לאחר מיתה ואין דבריו נכונים כאשר יתבאר לקמן אי"ה באריכות:
ושיטת הרמב"ן הוא דשבחא דממילא דקטריף ממקבל מתנה הוא מדאקני ולא מדקני ודבר זה יש ללמוד מדברי הה"מ בפכ"א מהל' מלוה שכתב בהלכה א' בשם הרמב"ן דכל דלא שוויא ניהליה אפותיקי מפורש אינו גובה רק חצי שבח אפילו בשבחא דממילא ובהלכה ג' כתב הה"מ דהרמב"ן הסכים להרי"ף דשבחא דממילא גבי ממקבל מתנה הרי חזינן להדיא דאף דסבר הרמב"ן כהרי"ף בשבחא דממילא ואפ"ה ס"ל דאינו גובה מהלוקח רק החצי גם בשבחא דממילא וצריך לומר דסברת הרמב"ן הוא דודאי לא מסתבר לקרותו להך שבחא דהוי דקנה כיון שלא היה בעולם בעת ההלוואה ורק אח"כ הוא דנעשה וא"כ וודאי דדאקני הוי ואפ"ה לא תיקשה כיון דהוי דאקני א"כ תו הוי קנינו של הלוקח או המקבל מתנה ואיך גבה זה ממקבל מתנה דזה אינו דאף דהוי דאקני מ"מ חשבינן ליה לקנינו של מוכר והוי כמו דאקני של המוכר שגובה ממנו הבע"ח והיינו טעמא דכיון דשדה זו היתה בשעת ההלואה ממילא יש בכח המוכר לשעבד לו השדה עם כל שבחא העתיד להיות עליו ממילא ואף שנתנה או מכרה אח"כ וביד הלוקח או המקבל מתנה נעשה השבח מ"מ כיון דבשעבודו הוא מבטל המכר או המתנה תו חשבינן ליה לענין שבחא דממילא כאילו נתהווה ביד המוכר ולא אשגחינן כלל במאי דמכרה או נתנה לגבי הבע"ח כיון דהוא בשעבודו מבטל זה ומ"מ דאקני הוי כיון דנעשה אח"כ והוי כנעשה ביד המוכר ואח"ז מכרו ללוקח ולכך אינו גובה מלוקח רק החצי כיון דמשום דאקני קאתינן עלה וממקבל מתנה גבי כולו משום דמקבל מתנה אין לו שעבוד דאקני והבע"ח יש לו לכך גובה את כולו ונמצא דגרע בזה מקבל מתנה מלוקח ובשבחא דמחמת הוצאה גרע כח הלוקח ממקבל מתנה דמלוקח גובה על כל פנים חצי וממקבל מתנה לא גבי כלל וכן כתב הש"ך וזה ברור לדעת הרמב"ן:
מיהו כל זה הוא דווקא בשבחא דממילא אבל בשבחא דהוצאה ע"כ גם הרמב"ן מודה לסברת הנ"י דחשבינן לי' כאלו הלוקח מכרו להמוכר כיון דאדעתא דידיה קעביד דליכא למימר דגם בזה חשבינן לי' כאילו הוי דאקני של המוכר ויש כח ביד המוכר לשעבד לו בשעת ההלוואה גם שבח דהיציאה כמו שבחא דממילא דא"כ גם ממקבל מתנה היה לו לגבות ומאי צריכינן בזה לטעמא דתדע אלא ע"כ דשבחא דמחמת הוצאה אין ביד המוכר לשעבדו דאיך יכול לשעבד מעותיו של הלוקח ונמצא דשבחא דהוצאה ודאי דהוי קנינו של לוקח או של מקבל מתנה והא דגובה אותו מלוקח היינו משום דחשבינן ליה כאילו מכרו הלוקח להמוכר וכמש"כ הנ"י והיינו משום דאדעתי' דידי' קעביד שכך כותב לו וכו' משא"כ במקבל מתנה דאדעתי' דנפשי' קעביד ולכך אינו גובה ממנו הבע"ח הך שבחא כלל ולפ"ז גם הרמב"ן מודה לדברי הנ"י דהך דינא דאם השביחה הלוקח לאחר מיתת המוכר אין בע"ח גובה הימנו וכמש"כ לעיל בדברי הנ"י והרמב"ם. ולכאורה היה נראה לומר דאדרבה לדברי הרמב"ן גם בשבחא דממילא הדין כן כיון דלדידי' גם שבחא דממילא הוא דאקני רק דחשבינן ליה לקנינו של מוכר וא"כ לאחר מיתת המוכר דלא אפשר ליה להמוכר למקנייה א"כ אין הבע"ח גובה מזה אך אי אפשר לומר כן דא"כ לא היה גובה מיתומים שבחא דממילא כיון דנעשה אחר מיתת אביהם ואנן חזינן דעיקר הך דינא דשבחא ממילא דמקבל מתנה יליף לה הרי"ף מיתומים וכן הוא להדיא בדברי הרמב"ן עצמו במלחמות הך הוכחה לשיטת הרי"ף מהיתומים:
וא"כ לכאורה דברי הרמב"ן קשיין אהדדי אמנם כד מעיינין שפיר אין כאן אפילו התחלת קושיא דבשלמא בכל דאקני שקנה המוכר השדה אחר ההלוואה א"כ אי אפשר לבע"ח לחול לשעבודו עלי' כ"א באמצעיות יד המוכר היינו שמתחילה יקנה אותה המוכר ומיד המוכר הוא דחל שעבודו עלי' דאם לא יקנה אותה תחילה המוכר מאין יחול שעבודו של בע"ח משא"כ לענין שבחא דממילא דאמרינן דמתחילת ההלוואה שעבד לו שדה זו עם כל שבח העתיד לבא עליה ממילא א"כ מה צריכינן בזה לשיקנה המוכר תחילה השבח ומידו יקנה הבע"ח לשעבודו מכח דאקני הא מכבר שעבד לו מוכר שדה זו עם כל השבח העתיד להיות ממילא וביד המוכר יש בידו לשעבד זה כיון שגוף השדה ישנו בשעת הלוואה א"כ תיכף שבא השבח לעולם זוכה בה הבע"ח לשעבודו אף מבלתי אמצעיות יד המוכר רק דמ"מ מיקרי דאקני כיון שאין השעבוד חל רק בשעה שבא השבח לעולם ובשעה זו חל נמי שעבודו של הלוקח לכך חולקין ביניהם השבח הבע"ח והלוקח כיון ששעבוד שניהם חל כאחת כמו בדאקני אבל לא שיהיה זה דאקני ממש דשם הוא זוכה מיד המוכר ובעינן קניית המוכר תחילה דבלא"ה מאין יחול שעבודו מה שאין כן כאן כיון דכבר שעבד לו שדה זו זוכה לבדו בשבח שדה זו דממילא גם מבלעדי אמצעיות יד המוכר והמוכר אינו מעלה ומוריד בזכיה זו כלל דמאין יש לו זכות למוכר שיקנה שבח זה דממילא כיון שכבר נסתלקו ידיו הימנו והלוקח או המקבל מתנה לא מקני לו זה השבח כלל רק אדרבה הבע"ח הוא העיקר בזכיית השבח בשעה שבא לעולם משום דכבר שעבד לו כן המוכר ולכך שפיר גבי מיתמי וגם מלקוחות שהשביחו לאחר מיתת המוכר ואפ"ה מלוקח לא גבי רק החצי כיון דשעבודו אינו חל רק בשעה שבא השבח לעולם ואז חל ג"כ שעבודו של לוקח ולכך חולקין כמו בדאקני וכל זה הוא בשבחא דממילא אבל בשבחא דמחמת הוצאה הדרן לקמייתא דע"כ צ"ל גם להרמב"ן כמו שכתב הנ"י דהלוקח מקני שבח זה להמוכר ומיד המוכר הוא דזוכה הבע"ח לשעבודו מכח דאקני כמו בכל דאקני דעלמא [דליכא למימר בשבח דמחמת הוצאה להנך סברות שכ' לעיל דא"כ גם ממקבל מתנה היה גובה ולא היו צריכינן לטעמא דתדע]. וא"כ מה שהשביח לאחר מיתת המוכר לא גבי הבע"ח וכמש"כ הנ"י וכדכתיבנא לעיל כנלענ"ד ברור בביאור מחלוקותן של הרמב"ם ונ"י עם הרמב"ן ועיין:
ולענין שבח היתר על ההוצאה אי הוי כשבחא דממילא או כשבחא דמחמת הוצאה הנה מצד הסברא הי' נראה ודאי דהוי כשבחא דהוצאה בין לשיטת הרמב"ן ובין לשיטת הנ"י שבארנו לעיל אלא שהרמב"ן במלחמות כתב דשבח היתר על היציאה דינו נמי כשבחא דממילא וגבי לי' ממקבל מתנה ולא צריכינן בזה לטעמא דתדע כו' ועיקר רבותא דשמואל הוא בשבח שכנגד ההוצאה דווקא ולזה צריכינן לטעמא דתדע ויליף לה להך דינא מהא דפריך בגמ' והא שמואל במאי מוקי לה כו' אי בבע"ח קשיא רישא וסיפא ואי ס"ד דבלא מימרא דשמואל הוי אמינא דאפילו שבח היתר על ההוצאה נמי לא גבי דגם בזה צריכינן לטעמא דתדע א"כ בלא שמואל איך ניחא ליה הברייתא הא בלא שמואל קשה טפי דלא גבי בע"ח שבח כלל אלא ודאי דלשבח היתר על הוצאה לא צריכינן בזה למימרא דשמואל משום דהוי כשבחא דממילא ולכך לא מקשה מינה רק לשמואל זהו תוכן ראיית הרמב"ן ולדבריו יתיישב נמי הא דפשיטא לי' להגמ' דלשמואל אינו נותן ההוצאה ולכאורה היכן נזכר זה בדבריו אלא ודאי משום דבלא"ה אין רבותא כלל במימרא דשמואל אך כל האחרונים הקשו עליו דא"כ הא דאר"נ הא מתניתא מסייע למר שמואל ע"כ דהיה לו איזה משמעות בברייתא דמיירי בשבח שכנגד ההוצאה דווקא דבלא"ה אין כאן סיוע כלל כיון דעיקר מימרא דשמואל לא בא להשמיענו רק זה אלא ע"כ דהיה לו איזה משמעות בברייתא דמיירי ג"כ בכה"ג והיינו משום דסתם שבח הכי משמע או איזה משמעות אחר [דהא ליכא למימר בברייתא כמו שכתבנו בדברי שמואל דבלא"ה ליכא שום רבותא דהא הברייתא לא מיירי בדין גביית הבע"ח את השבח רק מהיכן גובה הלוקח מהמוכר את השבח דאינו גובה רק מבנ"ח ולכך ע"כ צ"ל דהיה לו לר"נ איזה משמעות אחר ע"ז] וכיון שכן איך אמר והונא חברין מוקי לה בלוקח מגזלן הא נגזל אינו גובה שבח שכנגד ההוצאה ועכ"פ צריך ליתן ההוצאה כדין יורד לתוך שדה חבירו כמש"כ כל הפוסקים ולשיטת רש"י דס"ל דהכסיפה ביד הגזלן אינו נותן ההוצאה היה ניחא דהונא מוקי לה בכה"ג אך כבר כתבנו לעיל דשיטת רש"י בזה דחוקה וגם הרמב"ן עצמו לא ס"ל בזה כרש"י כמבואר בדבריו:
והנה לפי דברי הש"ך שם בביאורו לסוגיא דבכורות שכתב דשמואל תרתי אתי לאשמועינן חדא דאינו נותן ההוצאה ועוד דדאקני משתעבד דגם זה לא נמצא מפורש בשום משנה וברייתא להדיא זולת בדברי שמואל דכאן וא"כ גם בשבח היתר על היציאה איכא רבותא אפי' להרמב"ן דהוי כשבחא דממילא מ"מ בשבחא ממילא גופא איכא רבותא דאי דאקני לא משתעבד גם שבחא דממילא לא גבי לשיטת הרמב"ן דס"ל דשבחא דממילא היא דאקני לפ"ז נוכל ליישב קצת ולומר דהא דקאמר ר"נ הא מתניתא מסייע למר שמואל לאו לכולה מימרא דשמואל בא לסיועי דאינו נותן גם ההוצאה דלוה אין שום משמעות בברייתא רק דאתי לסיועי למקצת מימרא דשמואל דעכ"פ דאקני משתעבד ומעתה יתיישב שפיר הא דאמר והונא חברין כו' והא דפריך בגמ' והא שמואל במאי מוקי לה אי בבע"ח קשיא רישא וסיפא נמי אין כוונתו להקשות על כולה מימרא דשמואל רק דה"ק דאי לאו דשמואל היינו תופסים דבריו במקצת דדאקני משתעבד ולכך נוטל שבחא דממילא ושבח היתר על היציאה דמקרי ממילא להרמב"ן אבל מאי דחידש שמואל דאינו נותן גם ההוצאה מטעמא דתדע שכך כותב כו' בזה לא היינו תופסים דבריו והוי אתא לן הברייתא שפיר אבל לשמואל קשיא ואין להקשות ע"ז דא"כ דסברת המקשה היה לתפוס דברי שמואל במקצת והיינו במאי דחידש דאקני משתעבד ולהקשות על הא דחידש דאינו נותן ההוצאה ובלא דברי שמואל כלל גם לדידיה לא הוי ניחא הברייתא אלא שתופס דבריו במקצת בכדי ליישב הברייתא ומקשה על אידך חידושא דשמואל א"כ אזדא לה הוכחת הרמב"ן שהוכיח דשבח היתר על היציאה הוי כממילא משום דאל"כ איך הוי ניחא הברייתא להמקשה בלא מימרא דשמואל ואי ס"ד דאמרינן דהמקשה תופס דברי שמואל במקצת א"כ שפיר י"ל דשבח היתר על היציאה הוי כשבחא דהוצאה ואפ"ה הוי ניחא לי' להמקשה בלא שמואל הך ברייתא משום דתופס דברי שמואל במקצת וס"ל דטעמא דתדע שכך כותב לו כו' זה לא שייך רק בשבח היתר ע"ה דבזה הוא דמסתבר לומר שמקנה אותו להמוכר ואדעתא דמוכר קעביד משום דעכ"פ לא מפסיד מידי מכיסו אבל שבח שכנגד הוצאה דמפסיד בזה לא הי' מסתבר להמקשה דיועיל טעמא דתדע וכיון שכן אזדא לה הוכחת הרמב"ן דזה אינו דבשלמא הנך תרתי מילי דשמואל דאמרי' לעיל דדאקני משתעבד ושאינו נותן ההוצאה מטעמא דתדע באמת הם שני דברים נפרדים ולא שייכים זל"ז כלל רק ששמואל כללן בחד מימרא ולכך אין כאן דוחק כלל לומר דהמקשה בזה הי' סבור כשמואל ובאידך מקשה עליו כיון דהנך מילי לא תליין זה בזה כלל אבל לומר שהמקשה הי' תופס סברת תדע לחצאין היינו לשבח היתר על היציאה ולא לכשנגד ההוצאה זה לא מסתבר להרמב"ן כלל רק דאם ס"ל להמקשה טעמא דתדע א"כ גם בכנגד ההוצאה נמי יש לו ליטול ואם לא ס"ל התדע איך הוי ניחא ליה משבח היתר על ההוצאה ומזה הוכיח הרמב"ן דלשבח היתר על ההוצאה לא צריכינן לטעמא דתדע משום דהוי כממילא כנלענ"ד לומר בישוב דברי הרמב"ן ע"ד מש"כ הש"ך ולא מצאתי לדבריו תי' יותר מרווח מזה ובאו"ת כתב על דברי הש"ך הנ"ל שביקש להוסיף על דברי הרמב"ן ואינו אלא גורע דלפ"ז אזדא לה הוכחת הרמב"ן לשבח היתר על ההוצאה ולא דק דשפיר מתקיימא הוכחת הרמב"ן גם לדברי הש"ך וכמש"כ ואדרבא הועיל בזה הש"ך להרמב"ן ליישב הסוגיא אליבי' מקושיות האחרונים אשר מבלעדי דבריו אין שום המלט ממנה וכדכתיבנא. אך לפ"ז אזדא לה מש"כ לעיל דלדברי הרמב"ן מתיישב מאין להגמ' דשמואל איירי גם בכנגד ההוצאה משום דבלא"ה אין שום רבותא בדבריו. ולדברי הש"ך בלא"ה יש רבותא בדבריו דדאקני משתעבד וא"כ הדק"ל מנ"ל להגמ' זה דלשמואל אינו נותן ההוצאה מיהו אין זה קושיא כ"כ דשפיר נוכל לומר דמשו"ה הוי פשיטא לי' להגמ' כן בדשמואל מדקאמר סתמא בע"ח גובה את השבת ולא מחלק כלל בין אם היציאה יתירה או השבח יתר על ההוצאה כדמחלק בברייתא ש"מ דלשמואל אינו נותן ההוצאה כלל אך אי קשיא הא קשיא דא"כ דעיקר סיוע דר"נ לשמואל הוא רק על מאי דחידש דדאקני משתעבד וא"כ הונא חברין דמוקי לה במילי אוחרי משמע דלא ס"ל גם בזה כשמואל ואנן חזינן להדיא בב"ב (קנז) דס"ל לרב הונא דדאקני משתעבד דהא אמר התם לוה ולוה ואח"כ קנה רב הונא אמר יחלוקו מיהו גם לזה יש לומר דרב הונא לאו לאפלוגי על שמואל בהך מלתא קאתי רק לדחות ראייתו של ר"נ קאתי והיינו משום דר"נ ס"ל כשמואל גם באידך מימרא דידי' דלוקח מגזלן אין לו שבח וע"כ הוכרח לאוקמי הברייתא בבע"ת דוקא כדאמרינן לעיל תריץ נמי בבע"ת ולכך היא בהכרח סייעתא להך מימרא דבע"ח גובה את השבח ודאקני משתעבד ורב הונא לית ליה בהא כשמואל לכך ניחא לי' טפי לאוקמא בגזלן דלמה לו להגיה הברייתא חנם וזהו מה שאמר והונא חברין מוקים לה במילי אוחרי ר"ל דלא ס"ל כשמואל באידך וממילא ליכא סייעתא מזה למר שמואל אבל מ"מ לא פליג עליו בהך מלתא כדחזינן להדיא במס' ב"ב ועיין. אך קשה דא"כ דעיקר סייעתא דר"נ הוא למאי דסבר שמואל דדאקני משתעבד א"כ הא איכא למדחי הא מני ר"מ היא כדדחי בב"ב לכולהו ראיות דמייתי ממתניתין וברייתות הא מני ר"מ היא וא"כ מאי אולמא דהך ברייתא למייתי מינה סייעתא לדאקני טפי מכל אינך ברייתות דמייתי בבבא בתרא ויש ליישב ולומר דאין כוונת שמואל להשמיענו דין דאקני משתעבד דזה הי' פשיטא לן בלא"ה כדמסקינן בב"ב רק דהא גופא אשמועינן דשבח דין דאקני יש לו ובלא שמואל הוי אמינא דאין לשבח כלל דין דאקני ואפי' בשבחא דממילא משום דנעשה ביד הלוקח והוי קנינו של הלוקח וזה הוא הנך תרתי מילי דאשמועינן חדא דשבח הוי דאקני של המוכר וזהו רבותא גם בשבח דממילא או היתר על ההוצאה. שנית דאינו נותן גם ההוצאה ודלא כהש"ך שכ' דהרבותא הוא דדאקני משתעבד דלדבריו תקשה מה שהקשינו ודו"ק:
אמנם הרמב"ם כתב להדיא דמתנה ששבחה מחמת הוצאה אינו גובה משבחה כלום ומשמע דאפילו שבח היתר ע"ה נמי אינו גובה וכן כתב הנ"י ונמצא דגם בזה מחולקים הרמב"ם ונ"י עם הרמב"ן ולענין ראייתו של הרמב"ן יש לדחות דבלא שמואל הוי ניחא ליה דהוי מוקמינן לה בלוקח מגזלן ועפי"ז מתיישב מה שיש לדקדק בסוגיא דידן. (א') מה שדקדקנו לעיל דמנ"ל להגמ' דשמואל סבר דאינו נותן אף ההוצאה כיון דבמלתי' דשמואל לא נתפרש זה. (ב') מאי סייעתא מייתי ליה ר"נ מברייתא והיכן נזכר בברייתא שאינו נותן ההוצאה ואם יש איזה משמעות ע"ז בברייתא ואף שלא ידענוהו איך מוקי לה הונא חברין בלוקח מגזלן ולומר דר"נ לא מייתי סייעתא לכוליה מלתא דשמואל רק דאקני משתעבד כבר הקשינו ע"ז לעיל דאיכא למידחי הא מני ר"מ ואף שישבנו זה מ"מ עיקר הדבר הוא דוחק לומר דלא מייתי סייעתא לכוליה מלתא דשמואל אבל לפי שיטת הרמב"ם דשבח היתר על הוצאה נמי דין אחד לו עם שבח דכנגד הוצאה אתי שפיר כולה סוגיא. דמלתא דא הוי פשיטא להגמ' דליכא לפלוגי כלל בין שבח דכנגד הוצאה ובין היתר ע"ה וגם לר"נ ולר"ה היה הדבר פשוט כן רק דבזולת דברי שמואל הוי חשבינן לכל השבת בין דהוצאה ובין היתר ע"ה לקנינו של לוקח ואין לו לבע"ח ע"ז כלום דמאי אית ליה גבי קנינו של לוקח ושמואל חידש לן דהוא קנינו של מוכר משום שכך כותב לו ואדעתיה דמוכר קעביד וחשבינן כאלו מכרו לוקח למוכר ולפ"ז אינו נוטל אפי' ההוצאה כיון דאדעתיה דמוכר קעביד ואהא מביא ר"נ ראיה מהברייתא שפיר כיון דמוכח ממנה דגובה השבח תו ליכא לפלוגי כלל בין שבח דהוצאה ובין היתר ע"ה דממ"נ אם נסבור כטעמא דתדע גם דכנגד ההוצאה יש לו ליטול ואם לא נקבל לטעמא דתדע אין לו ליטול השבח כלל גם היתר ע"ה אבל לא שיהא שום משמעות בלישנא דברייתא דיהא מיירי בשבח שכנגד ההוצאה דוקא רק דממילא ידעינן כן כיון דליכא שום צד סברא לפלוגי בינייהו ור"נ משום דסבר כשמואל קמייתא דלוקח מגזלן לית ליה שבחא לכך מוקי ע"כ לברייתא בבע"ח [והך שינוייא דיש לו קרקע או קנו מידו לא ידע עדיין עד לבסוף] וע"ז אמר והונא חברין כו' משום דלית ליה דשמואל קמייתא דלוקח מגזלן לית ליה שבחא לכך מוקי לה בגזלן ומיירי בשבח היתר ע"ה דבאמת אין שום משמעות בברייתא דלהוי מיירי דוקא בשבח דהוצאה דוקא ונמצא דהברייתא הזאת בין אליבא דשמואל ובין אם נאמר בהא דבע"ח דלא כשמואל אפ"ה מיתרצא הברייתא אם נאמר גם בקמייתא דלא כשמואל ונוקי לה בלוקח מגזלן ולשמואל מיירי בבע"ח דוקא והוי סייעתא למימרא שני' דשמואל דב"ח גובה השבח וע"ז מביא הגמ' עוד תניא אידך כו' והא שמואל במאי מוקי לה דבשלמא לדידן ניחא דנסבור גם בקמייתא דלא כשמואל ונוקי לה בגזלן אבל לשמואל קשה ממנ"פ ומעתה כולה סוגיא מתפרשת היטב בלי גמגום לפי שיטת הרמב"ם והנ"י ומקושרת יפה ודו"ק:
מיהו בר מן דין גם לפי מה שבארנו הסוגיא לדברי הרמב"ן נמי אין הוכחתו כ"כ ברורה דשפיר נוכל לומר דסברת המקשה הי' לחלק סברת תדע לחצאין דלענין שבח היתר ע"ה שפיר יש לנו לומר דאדעתא דמוכר קעביד ומקנה זה למוכר משא"כ בכנגד ההוצאה דאינו מסתבר דיוציא מעותיו אדעתא דמוכר ואף שכתבנו לעיל דלא מסתבר זה להרמב"ן לחלק סברת תדע לחצאין מ"מ לשיטת הרמב"ם נוכל לומר ברווחא שלא נחשב זה בעיניו לדוחק כלל מיהו התירוץ הראשון יותר נכון בעיני משום דבהכי מיתרצא כולה סוגיא ומקושרת יפה מראשה לסופה אולם הרמב"ן לא הוי ניחא לי' זה משום דא"כ ה"ל להמקשה לקבוע עיקר קושייתו על מימרא דשמואל קמייתא כיון דבלא מימרא דשמואל בתרייתא ה"א דאין בע"ח נוטל כלל גם השבח היתר ע"ה וא"כ ודאי דלא מיתוקמא הברייתא רק בגזלן ותיקשה לשמואל קמייתא מיהו אין זה קושיא כ"כ כמבואר לכל מעיין ואחרי שנדחית ראיית הרמב"ן בתרי אנפי [והמעיין יבחר] א"כ ודאי דהעיקר כהרמב"ם ונ"י משום דמצד הסברא ודאי דהוי כשבחא דכנגד ההוצאה ועוד דביאור הסוגיא ג"כ דחוק קצת להרמב"ן ועיין:
ועוד שיטה אחרת בכל אלה להרז"ה והתוס' והרא"ש דאינהו לא מחלקו כלל בין שבחא דממילא לשבחא דהוצאה ובכל ענין אינו גובה ממקבל מתנה אפי' שבחא דממילא אלא שנחלקו בביאור סוגיא דבכורות שמשם יצא להרי"ף וסייעתו הך דינא דשבחא דממילא ונ"מ לדינא ממחלוקתם לענין יתומים והוא דהרא"ש מפרש לקושיית הגמ' בבכורות דפריך אכתובה והאמר שמואל כו' כהרמב"ן דפריך מלקוחות אלקוחות וא"כ לא מוכח מקושיית הגמ' מידי וגם הרמב"ן אינו מוכיח מידי מקושיית הגמ' והא דמשני התם אבנות במזונותיהן תנאי כתובה ככתובה דודאי מיירי ביתומים אשר מזה הוכיח הרמב"ן ונ"י לדינו של הרי"ף בשבחא דממילא ע"ז כ' הרא"ש דשאני בנות במזונותיהן כיון דעיקר חיובם אינו אלא לאחר מיתה לכך היתה הסברא נותנת דגביין משבח דיתמי אף שאין שאר בע"ח גובה מהם ולכך הוצרך הגמ' לומר ת"כ ככתובה וכבר כ' ע"ז הש"ך שהוא דוחק גדול והדין עמו ועכ"פ להרא"ש שוה ממש דין יתומים למקבלי מתנה דאינו גובה מהם שום שבחא אפי' דממילא וכן הוא גם לשיטת הרי"ף וסייעתו דג"כ שוה לגמרי דין היתומים למקבל מתנה דבשניהם גובה שבחא דממילא ולא דמחמת הוצאה:
אמנם התוס' לא ניחא להו לפרש קושיית הש"ס דבכורות דכתובה אלקוחות משום דדומיא דהבנות במזונותיהן קתני דמיירי לאחר מיתה ולכך הוכרחו לחלק בין יתומים למתנה דיתומים גריעי טפי משום דכרעא דאבוה הם ולכך גובה מהם השבח אע"פ שאין להם על מי לחזור וע"ז הוקשה להם מסוגיא דהמקבל דיתומים אמרו אנו השבחנו דמשמע דלא גבי מהם שבא שהשביחו והוצרכו לתרץ דמיירי באפותיקי ובאפותיקי נותן להם ההוצאה ומתחילה רצו לומר דגם בלוקח באפותיקי נותן ההוצאה בכדי שיהיה שווה לגמרי דין היתומים עם דין לוקח ואח"ז חזרו בהם דאטו משום דהוא אפותיקי מגרע גרע ולכך כתבו דבלוקח אינו נותן ההוצאה ורק ביתומים באפותיקי נותן להם ההוצאה משום שאין להם על מי לחזור אבל בלא אפותיקי משמע מדבריהם דאינו נותן להם ההוצאה כמו בלוקח וכבר כתב הרא"ש ע"ז שהוא דוחק עיי"ש. ובאמת לא ידעתי מי דחקם לזה גם לפי דרכם ויותר היה להם להשוות מידותיהם ולומר דלעולם נותן להיתומים ההוצאה משום דאין להם על מי לחזור וגובה מהם השבח היתר על היציאה ושבחא דממילא משום דכרעא דאבוהון נינהו ובין באפותיקי ובין בלא אפותיקי יהיה הדין שווה דמהשתא לא היו דבריהם דחוקים כ"כ כמו שצווח עליהן הרא"ש וגם לא הי' קשה ע"ז משום סוגיא וצ"ע לתרץ זה ועכ"פ אם נאמר כמש"כ היה נראה שיטה זו נכונה ועיין שוב ראיתי דמשו"ה לא ניחא להו להתוס' לפרושי כן דאי ס"ד דאיכא לפלוגי בין יתומים ללקוחות גם בלא אפותיקי לא הוי פריך הגמ' בבכורות בפשיטות מלקוחות איתומים דאימא כשם שחולקים במקצת כך הם חלוקים לגמרי ודמו למקבל מתנה מפני שאין להם על מי לחזור ולכך ניחא להו טפי לומר דבלא אפותיקי אין חילוק כלל בין יתומים ללקוחות ומ"מ מעט שתיקנו בזה דסוף סוף כיון דבאפותיקי יש חילוק אימא גם בלא אפותיקי נמי יש חילוק והדק"ל אמאי פריך הגמ' בפשיטות לכך היה נראה יותר נכון לפי דרכם כמש"כ ועל כל פנים בין כך וכך מידי דוחק לא נפיק והעיקר כשיטת הרי"ף וסייעתו ועיין:
ואחרי שנתבררו ת"ל שיטות הפוסקים באורך ורוחב ועומק נבוא לדברי הש"ך במה שחידש בזה ונראה היעמדו דבריו אם לא.
הנה הש"ך בס"ק ה' האריך להוכיח דשבחא דממילא כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון לכו"ע הוי דקנה ולא דאקני וראייתו הוא מדשקיל בה בכור פי שנים ש"מ דהוי דקנה ולא דאקני. ואין ראייתו מכרעת דאיכא למימר דשאני בכור דבאמת זכה בנכסים מיד לאחר מיתת אביו ולכך בשבחא דלא אשתני שפיר נוטל בו פי שנים דנכסים שלו הוא דהשביחו משא"כ בע"ח כיון דמכאן ולהבא הוא גובה לעולם מקרי דאקני לשיטת הרמב"ן ואפילו בדקלא ואלים ואינו נוטל רק החצי דסוף סוף לא חל שעבודו עליהם רק אחר שבאו לעולם ולשיטת הרמב"ם ונ"י דשבחא דממילא מקרי דקנה בכל שבחא דממילא אית להו כן ואפילו בשלופפי והוי תמרי ואף דבכור נוטל פי שנים צריך לומר דשאני בכור דאימעט מאשר ימצא לו ולכך כל מה דאשתני אחר מיתה תו לא מקרי מצוי אבל מ"מ לענין בע"ח מיקרי דקנה ונוטל כולו וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם ונ"י מדלא חלקו בשום דוכתא בין שבחא דדקלא ואלים לשבחא דשלופפי והוי תמרי והא ודאי דמיתומים ומקבל מתנה גבי כל השבח אפילו דשלופפי והוי תמרי דכן מוכח מסוגיא דבכורות שמשם מוצא מקור דין זה דשבחא דממילא וא"כ הרמב"ם שכתב מתנה ששבחה מאלי' גובה כולו ודאי דמיירי אפילו בשלופפי והוי תמרי וא"כ ה"נ דכוותה מאי דכתב בבע"ח אלא שאם שבחו מאליהן גובה כולו מיירי נמי בכל שבחא דממילא אפילו דשלופפי כו' מדלא חילק בינייהו ודלא כהש"ך שביקש להגיה ברמב"ם עבו בה אילנות במקום עלו וכן לא יעשה דמוכח להדיא מדבריו דלא מפליג בזה כלל וכדכתיבנא וכן הנ"י כ' ג"כ כזה הלשון דגובה מיתמי ומקבל מתנה שבחא דממילא כגון דיקלא ואלים והתם ודאי דגבי אפילו שלופפי והוי תמרי דכן מוכח מסוגיא דבכורות והנ"י עצמו הביא ראיית הרמב"ן מסוגיא דבכורות בפ' המקבל עיי"ש. וכיון שכן ה"ל להנ"י למנקט רבותא טפי דאפילו שלופפי והוי תמרי נמי גבי מיתמי ומקבל מתנה אלא ש"מ דלא עלה על דעת הנ"י כלל דאיכא לפלוגי בינייהו לענין בע"ח ולכך נקיט חדא מינייהו והוא הדין לאידך סוף דבר דדעת כל הפוסקים שווים בזה שלא לחלק ביניהם כלל לענין בע"ח ולשיטת הרמב"ם והנ"י כולם מקרו דקנה אפי' דשלופפי והוי תמרי ולשיטת הרמב"ן כולם מקרי דאקני ואפילו דיקלא ואלים ודעת הש"ך הוא כעין הכרעת דעת שלישית והוא שיטה ממוצעת בין הרמב"ן והרמב"ם וכבר כתבנו דאין ראייתו כדאי לחלוק על הפוסקים ולהכריע ביניהם בזה ואף דבאו"ת ונ"מ ג"כ הסכימו בזה כהש"ך אני כתבתי הנלענ"ד לקיים דברי הראשונים והמעיין יבחר:
ובס"ק ט"ז האריך הש"ך להשיג על הנ"י שכתב דאם השביחה הלוקח אחר מיתת המוכר אינו גובה בע"ח הימנו והוא עצמו הקדים דאין כוונת הנ"י רק על שבחא דהוצאה דאילו שבחא דממילא לדעת הנ"י הוי דקנה וגבי אפי' מיתמי ומקבל מתנה וא"כ ודאי דלא עדיפי הלקוחות במה שהשביחו לאחר מיתת המוכר מינייהו אלא ודאי דאין כוונת הנ"י רק על שבח דהוצאה ובזה ודאי דברי הנ"י ברורים ומוכרחים וגם הרמב"ן ע"כ דמודה לי' בזה וכמש"כ לעיל באריכות עיי"ש ומש"כ הש"ך ע"ז ומ"מ לא נהירין דברי הנ"י גם בזה דאטו אנן אמרינן שקנאו המוכר והלא לא קנאו המוכר מעולם אלא אמרינן כיון דשבח זה אתי מארעא דילי' ה"ל כאילו קנאו המוכר וא"כ מה לי שהמוכר חי או מת ס"ס ארעא דיליה אשבח לא ידענא מאי קאמר דהא ודאי דהך סברא ליכא למימר רק בשבחא דממילא אבל בשבחא דהוצאה ודאי דליכא למימר כן דאלת"ה אמאי לא גבי זה ממקבל מתנה ומיורשים אלא ע"כ צ"ל דשבחא דהוצאה הוא קנינו של לוקח ואין ביד המוכר לשעבד לבע"ח קנינו של אחרים ורק מטעמא דתדע שכך כותב לו כו' וכפי פירושו של הרי"ף משום דאדעתא דמוכר קעביד וה"ל כאילו הקנהו למוכר בעת עשיית השבח כיון דבשבילו הוא עושה ושפיר כ' הנ"י וה"ל כאילו מכרו למוכר ודלא כהש"ך בהגה"ה שכ' שם על דברי הנ"י אילו ולא יתכן כלל לומר שלקחו מהלוקח ולא דק כי דברי הנ"י ברורים ומוכרחים לפי פי' הרי"ף בתדע וגם הרמב"ן ע"כ מודה בזה להנ"י וא"כ לאחר מיתת המוכר דליכא למימר הכי שוב אין בע"ח גובה הימנו וכדברי הנ"י ובזה נדחו כל מה שכתב שם. דמש"כ דאלת"ה א"כ כשהשביח בחיי המוכר נמי נימא הכי הא הלוקח אשבח ומה לו לבע"ח בזה עכ"ל כבר נתבאר דבחיי המוכר אמרינן דהוי כאילו מכרו לוקח למוכר כיון דאדעתי' דידי' קעביד ומש"כ עוד תדע דהא כתבתי לקמן סעי' ג' ס"ק כ"ז דבע"ח גובה שבח היתר על הוצאה מיתמי להרבה פוסקים וגם בשבחא דשלופפי וה"ת ואמאי נימא הא שבח זה לא קנאו אביהן מעולם אלא ודאי כיון דהאי שבחא מארעא דאבוהון כו' הוא ג"כ הכל כשבחא דממילא ובשבחא דממילא שפיר איתא להך סברא שכ' הש"ך והיא ברורה ומוכרחת בין להנ"י ובין להרמב"ן אבל מה ענין שבח דהוצאה דמיירי בי' הנ"י לזה דבשבחא דהוצאה ע"כ דליתא להך סברא דאלת"ה אמאי לא גבי מיתמי ומקבל מתנה וא"כ איך מייתי ראי' מדגבי מיתמי הא אותה ראי' עצמו היא כנגדו דמדלא גבי שבחא דהוצאה מיתמי מוכח ע"כ להיפוך מדבריו דליתא להך סברא בשבחא דהוצאה ומש"כ עוד ומכ"ש לפי מאי דהקשתי לקמן כו' והעליתי דפריך שפיר מלוקח איתומים כו' הנה מלבד דפירושו שם בסוגיא אינו מוכרח וכמו שיתבאר אי"ה לקמן הנה גם לפי פירושו אין כאן שום ראי' משום דהכל מיירי בשבח דממילא דגם שבח היתר ע"ה נמי לשיטת הרמב"ן דגבי מיתמי משום דמקרי לשיטתו שבחא דממילא וא"כ כל הראיות שהביא בזה הש"ך המה כנגדו דמדלא גבי כל הני דמייתי הש"ך שבחא דהוצאה ש"מ דליתא להך סברא בשבחא דהוצאה וע"כ צריכינן בזה לדברי הנ"י ונמצא כי לא נשאר מכל הראיות שהביא זולת הא שכ' ועוד יש להביא ראי' מש"ס פ' הגוזל קמא ופ' המקבל שלשה שמין להם את השבח כו' ובע"ח ללקוחות ובע"ח ליתומים ופריך וב"ח ללקוחות והאמר שמואל ב"ח גובה את השבח ואם איתא לדברי הנ"י דלמא מיירי בהשביחו לאחר מיתת המוכר מיהו גם בזה צדקו דברי האו"ת שכ' דלא ניחא להש"ס לפרושי כן דא"כ היינו יתומים ולמה חשבינהו בתרתי כדאמר ג' שמין להם הלא יתומים ולקוחות הכל חדא והיינו הך והוא תירוץ נכון פשוט וברור ומה שרצה באו"ת לתרץ עוד ולומר דהך דינא דהנ"י תליא בפלוגתא דמהדורא קמא ומהד"ב דאמרינן בב"ב דלמהד"ק ראשון קנה ולמהד"ב יחלוקו ויש להבין באיזה סברא פליגי וע"כ צ"ל דלמהד"ק אמרינן דקנה למפרע ולכך ראשון קנה ולפ"ז ליתא לדינו של הנ"י ולמהד"ב אמרינן דהשעבוד חל בעת שקונה ולכך יחלוקו דשעבוד שניהם חל כאחד ולפ"ז איתא לדינו של הנ"י וא"כ סוגיא דהתם ע"כ איירי אליבא דמהד"ק דלמהד"ב בלא"ה לא פריך מידי דאימא מאי שמין השבח חצי השבח ולכך לא מצי לשנויי דאיירי שהשביחו לאחר מיתת המוכר דלמהד"ק ליתא לדינו של הנ"י ומכל מקום לדינא צדקו דברי הנ"י לדידן דקיי"ל כמהד"ב זהו תוכן דבריו בקצרה:
ולענ"ד לא מסתברא הא מלתא דנימא דפלוגתא דמהד"ק ומהד"ב הוא דמר סבר דקנה למפרע משעת כתיבת השטר דאיך יחול השעבוד בטרם קנייתו ולא היתה שדה זו שלו מעולם ועל מה יחול שעבודו משעת כתיבת השטר דדווקא לענין שבחא דממילא הוא דאיכא למימר כן כאשר כתבנו לעיל דבהך סברא נחלקו הרמב"ם ונ"י עם הרמב"ן דמר חשיב לדקנה ומר חשיב לי' לדאקני והיינו משום דגוף השדה איתא עכ"פ בעת כתיבת השטר אבל בשבחא דהוצאה ומכ"ש בדאקני גמור ודאי דלא מסתבר כלל לומר שיחול שעבודו למפרע מעת כתיבת השטר ובאמת באו"ת צייר ענין זה על שבח אך זה אינו דהך פלוגתא דמהד"ק ומהד"ב אינו לענין שבח רק לענין דאקני גמור ושם לא שייך סברתו וגם בשבח אינו שייך לומר הך סברא רק בשבחא דממילא דבזה הוא דנחלקו הנ"י עם הרמב"ן אבל בשבחא דהוצאה דאיירי בי' הנ"י גם זה מיקרי דאקני גמור ולא שייך בי' סברת האו"ת תדע דאי כדבריו דלמהד"ק ליתא לדינו של הנ"י והנ"י הא איירי בשבחא דהוצאה ושבחא דהוצאה לפי דעת הנ"י הא שווה לדאקני גמור ומה שהשביחו הלקוחות לאחר מיתת המוכר שווה ליתומים ומקבל מתנה לפי דעת הנ"י וא"כ כיון דשבחא דהוצאה שקיל למהד"ק אפי' במה שהשביחו הלקוחות לאחר מיתת המוכר א"כ ה"נ שקיל מיתומים ומקבל מתנה למהד"ק וכיון שכן קשה דא"כ מנ"ל להרי"ף לאוכוחי מסוגיא דבכורות לחלק בין שבחא דממילא לשבחא דהוצאה הא שמואל ס"ל כמהד"ק ושם אליבא דשמואל איירינן וא"כ לא מוכח מהתם מידי ועוד דבסוגיא דידן נמי מחלקינן אליבא דשמואל בין בע"ח למקבל מתנה ור"נ סייעיה לשמואל והא ר"נ ושמואל תרווייהו ס"ל כמהד"ק ולמהד"ק אין לחלק כלל בזה לפי דברי האו"ה דכיון דשקיל שבחא דהוצאה מיתומים לאחר מיתה א"כ הוא הדין דשקיל מיתומים ומקבל מתנה אלא ודאי דפלוגתייהו דמהד"ק ומהד"ב הוא כפשוטו דתרווייהו מודי דהשעבוד חל בשעת קניית השדה רק דאפ"ה ס"ל למהד"ק דמי ששטרו קודם חל שעבודו בשעת מעשה ג"כ מקודם וא"כ לא תליא דינו של הנ"י כלל בהך פלוגתא דמהד"ק ומהד"ב ואין מקום לתירוצו של האו"ת. אמנם התירוץ הראשון הוא ברור ואמת ומאחרי שנדחית ראייתו זאת ויתר הראיות שהביא המה אדרבה ראיות להנ"י א"כ ודאי דהעיקר כהנ"י כיון דאין שוב חולק עליו בזה כמש"כ דגם הרמב"ן ע"כ מודה להנ"י בזה לכך העיקר בזה כהנ"י ודלא כהש"ך וזה ברור:
ולענין שבח היתר על הוצאה ביקש הש"ך להכריע בזה כהרמב"ן נגד דעת הרמב"ם ונ"י וס"ל להלכה דגם שבח היתר ע"ה טורף ממקבל מתנה ומיתמי וגם בזה לא דבר נכונה ולפי שדבריו בזה מפוזרים בכמה ס"ק ראיתי לקבצן יחד ולהשיב עליהן כיד ה' הטובה עלי:
בס"ק כ"ט ירד להוכיח מלשון הרי"ף דס"ל בזה כהרמב"ן והוא ממש"כ הרי"ף ואיכא מ"ד דהא דשמואל שינויא דחיקא ואנן לא מסתברא לן כן עיי"ש שדקדק כן מלשונו שם וסיים דבריו שם בס"ק הנ"ל שהוכרח הרמב"ם להיות בזה נגד הרי"ף משום דס"ל להרמב"ם כהאיכא מ"ד שהביא הרי"ף ולכך הוקשה לו דא"כ למאי נ"מ מאי דאמר רבא תדע שכך כותב לו כו' ולזה הוכרח לומר דנ"מ הוא לענין שבח היתר ע"ה דגם זה לא טרף רק משום שכך כותב לו וא"כ במתנה דלא כתב לי' אינו טורף שבח היתר ע"ה אבל לפמש"כ דהעיקר כהרי"ף ולא כהך איכא מ"ד א"כ גם בזה העיקר כהרי"ף דשבח היתר ע"ה הוי כשבחא דממילא ואינו צריך לתנאה דכך כותב לו:
בס"ק למ"ד כתב וז"ל ואפי' בשבח היתר ע"ה נראה ברור למדקדק היטב דפשוט בלא"ה דשקיל בע"ח ולא צריך לטעמא דכך כותב לו דהא בש"ס פרק מי שמת איתא להדיא דלמ"ד דאקני לא משתעבד אינו גובה השבח ולמ"ד משתעבד גובה כמו בדקנה א"כ כיון דאסקינן דדאקני משתעבד א"כ מה לי לוקח או מקבל מתנה בזה הא ס"ס אשתעבד מעיקרא לבע"ח ועוד דהא יתומים כמקבלי מתנה ובש"ס פ' מש"מ איתא דלמ"ד דאקני משתעבד גובה מן היורשים מדאקני אפי' לרי"ש דס"ל מלוה ע"פ אינו גובה מהיורשים אלמא דהיכי דמשתעבד מדאקני טורף אפי' אין להם על מי לחזור וא"כ ה"ה למקבלי מתנה עוד הביא ראיית הרמב"ן עצמו שכבר ביארנוה לעיל באריכות עוד הביא ראי' לזה מש"ס דבכורות והיינו מסוגיא דהתם דפריך ולא האשה בכתובתה והאמר שמואל בע"ח גובה את השבח וראי' זו רמזה בס"ק זה בקצרה והיא מבוארת יפה בדבריו בס"ק ל"ב דשם ביאר דלא נראו בעיניו כל הפירושים שנאמרו על סוגיא זו לכך פירש הוא דשמואל תרתי אתי לאשמועינן חדא דגובה שבח היתר ע"ה משום דדאקני משתעבד דהא גופא חידושא הוא דדאקני משתעבד ולזה לא צריכינן לטעמא דתדע. ב' שאינו נותן אף ההוצאה וזה הוא משום טעמא דתדע שכך כותב ומשום הכי דין זה אינו במקבלי מתנה ויתומים אבל דין הראשון שפיר איתא גם ביתומים ומקבלי מתנה ולזה פריך שפיר דתני ולא האשה בכתובתה דלא גביא משום שבח ואפי' היתר ע"ה דהא אמר שמואל בע"ח גובה השבח דשמעינן מינה דדאקני משתעבד וא"כ עכ"פ הי' לו לגבות השבח היתר ע"ה זהו תוכן פירושו בקצרה וא"כ איכא מזה ראי' לשיטת הרמב"ן דגם שבא היתר ע"ה מקרי שבחא דממילא אלו הן ראיותיו של הש"ך אחת לאחת:
ולענ"ד נראה דכל ראיותיו אינם כלום דמש"כ בס"ק כ"ט להוכיח מלשון הרי"ף דסבר כן הרבה יגעתי בזה ולא מצאתי שום משמעות ברי"ף דיסבור בזה כהרמב"ן הן אמת דדעת האיכא מ"ד שהביא הרי"ף נראה להדיא שלא באו לפסוק כשמואל רק במאי דס"ל שאינו נותן אף ההוצאה דבזה הוא דלא ניחא להו לפסוק כשמואל משום דלא גרע מהיורד לתוך שדה חבירו אבל בשבח היתר ע"ה שפיר גבי גם לדעת האיכא מ"ד וא"כ אם נאמר בזה כסברת הרמב"ן שכתבנו לעיל אליבי' דאין סברא לחלק סברת תדע לחצאין ולומר דבשבח היתר ע"ה הוא דאיכא למימר הך סברא דתדע אבל לא בכנגד ההוצאה א"כ האיכא מ"ד שברי"ף דלא באו לפסוק כשמואל ש"מ דלא ס"ל הך סברא דתדע ואפ"ה מודו דשבח היתר ע"ה גבי א"כ ש"מ דשבת היע"ה דינו כשבחא דממילא עד דלא צריכינן ביה לטעמא דתדע וא"כ שפיר יהי' מוכח דדעת האיכא מ"ד שברי"ף היא כדעת הרמב"ן אך לפ"ז יהי' הראי' להרמב"ן מדידי' אדידי' דאם נאמר שם דלא כוותי' רק דשפיר יש לחלק סברת תדע לחצאין א"כ גם כאן אין שום ראי' ועוד דדברי הש"ך עצמו הם היפך זה דלהדיא כתב דלדעת איכא מ"ד הדין הנאה מהני לשבחא דממילא וליתר על הוצאה [וט"ס שם בש"ך שכתב ולמחמת הוצאה וצ"ל וליתר על הוצאה כמו שהעתקתי] הרי להדיא דס"ל להש"ך דדעת איכא מ"ד שברי"ף הוא לחלק סברת תדע לחצאין וא"כ אין כאן שום ראי' ואם נאמר דזהו עצמו ראיית הש"ך דמדחזינן דס"ל להאיכא מ"ד דמהני סברת תדע לשבחא דממילא וגם לשבח היע"ה ש"מ דחד דינא לתרווייהו זה ודאי אינו כלום דאדמייתי ראי מאיכא מ"ד שברי"ף לייתי ראי' מדברי רבא עצמו להיפוך דלרבא מהני סברת תדע גם לשבחא דהוצאה וליע"ה ש"מ דחד דינא אית להו ואם יאמר הש"ך דלרבא לא קאי התדע על שבחא דיע"ה כלל. אף אנו נאמר דלאיכא מ"ד לא קאי אשבחא דממילא כלל רק לשהיע"ה ומכש"כ לפי דברי הרי"ף עצמו שהשיג עליהם וכתב להסביר דשפיר מהני סברת תדע גם לשבחא דהוצאה בוודאי אין שום רמז בדבריו לומר דלא קאי מעתה על שבחא היע"ה דשפיר נוכל לפרש ברווחא דכוונת הרי"ף הוא דקאי אתרווייהו וביותר לפמש"כ הש"ך עצמו דדברי הרי"ף אלו הם לפום מאי דהוי סבר בילדותו דאין שום חילוק בין שבחא דממילא לשבחא דהוצאה א"כ וודאי דכוונת הרי"ף דסברת תדע קאי אכולהו גם אשבחא דממילא דשלופפי והוי תמרי ואשבחא דהוצאה ויע"ה דכולהון צריכין לטעמא דתדע לפום סברא דהשתא א"כ מנ"ל לומר דלפי מה שהגיה בזקנותו לחלק בין שבחא דממלא לשבחא דהוצאה וחידש דשבחא דממילא טריף גם ממקבל מתנה דלא צריכינן לטעמא דתדע לשבחא דממילא דמעתה לא יהי' קאי התדע גם על שבח היע"ה ומי הוא המכריחנו לזה ואנה הרמז בדברי הרי"ף לומר כן ומכ"ש דמעתה אין שום דמות ראי' מאיכא מ"ד מדכללינהו לשבחא דממילא ודיע"ה יחד ש"מ דחד דינא אית להו דהא לפום מאי דהוי סבר הרי"ף בילדותו באמת לא הוי שום חילוק ביניהם אבל מנ"ל לומר דגם לפי האמת לפי מאי דהגיה בזקנותו נמי הוא כן [מיהו גם במה שכתב הש"ך דדברי הרי"ף אלו הן לפי מאי דשנה בילדותו ג"כ אינו מוכרח ושפיר מתפרשין דברי הרי"ף אלו גם לפום מאי דהגיה בזקנותו והא דנקיט בלשונו בין שבחא דממילא לאו שיהי' קאי טעמא דתדע ע"ז רק דאמר דלפי טעמא דתדע נמצא דדין אחד לשבח דהוצאה עם שבחא דממילא ששניהם גובה הבע"ח אבל לא שיהי' צריך לטעמא דתדע לשבחא דממילא וכה"ג פי' הש"ך עצמו דברי הרי"ף דפרק המקבל עיי"ש במה שהשיג על הב"י בס"ק ל"ה לענין מסיק בו שיעור ארעא וכו'] סוף דבר לא ירדתי לסוף דעתו בזה ומש"כ עוד בסס"ק הנ"ל דהוכרח הרמב"ם להיות נגד הרי"ף בזה משום דפוסק כדעת האיכא מ"ד שברי"ף ולכך ע"כ הוצרך לומר דטעמא דתדע קאי אשבח היע"ה הנה הוא סותר דברי עצמו בס"ק ט' ששם כ' דהעיקר ברמב"ם כהרי"ף ושהמגיה בדק ד' ספרי הרמב"ם והמה כהרי"ף אמנם אין זה סתירה כ"כ ששם בס"ק הנ"ל נראה שלא החליט הדבר לכך הכריע כאן בהיפוך שדעת הרמב"ם הוא כהאיכא מ"ד דאל"כ לא הי' סותר דברי הרי"ף ממש"כ הרמב"ם לענין אפותיקי מבואר להדיא מדבריו שהוא כהרי"ף ודלא כהאיכא מ"ד ויתבארו אי"ה דבריו בסוף שמעתא זו וא"כ אין לדברי הש"ך אלו שום מקום:
ועוד לא הבנתי מה עלה על דעת הש"ך דאם מסתבר לי' שאי אפשר להכחיש סברת רבא בטעמא דתדע ולכך אפי' האיכא מ"ד שברי"ף דלא רצו לפסוק כשמואל מ"מ לא יוכלו לעבור על דברי רבא ולכך אית להו למתפס טעמא דתדע עכ"פ לענין שהיע"ה וכיון שכן דשייך לחלק סברת תדע לחצאין א"כ אין מקום לראיית הרמב"ן עצמו שהביא הש"ך אח"כ מסוגיא דידן מדברי המקשה שהקשה ואי בבע"ח קשיא רישא וסיפא ובלא שמואל מי הוי ניחא ואם איתא דיש לחלק סברת תדע לחצאין וכמש"כ הש"ך בדעת איכא מ"ד שברי"ף אף אנו נאמר שזה היה סברת המקשה ואזדא לה הוכחת הרמב"ן ואם נאמר דאין סברא לחלק טעמא דתדע לחצאין דמעתה קמה לה שפיר ראיית הרמב"ן א"כ ע"כ צ"ל דדעת האיכא מ"ד שברי"ף דלא רצו לפסוק כשמואל דלא ס"ל כלל לטעמא דתדע דרבא לא אתי רק לפרושי מלתא דשמואל וכיון דלא ס"ל כשמואל ממילא ג"כ לית להו טעמא דרבא לענין שבח שכנגד ההוצאה ומאחר דאין סברא לחלק סברת תדע לחצאין א"כ ממילא לית להו טעמא דתדע כלל וכיון שכן מי הוא המכריחו להרמב"ם להיות נגד הרי"ף ואף לו שיהא כדבריו דפוסק כאיכא מ"ד מ"מ אין שום הכרח לזה כיון דלהאיכא מ"ד לא סבירא לן כלל לטעמא דתדע אלא ודאי דהרמב"ם הבין כן בדברי הרי"ף וכן הבין דבריו גם הנ"י ודלא כהש"ך שכ' שהוכרח להיות נגד הרי"ף רק שנמשך גם בזה אחרי הרי"ף וכדרכו להיות נמשך אחריו בכל דבריו ועיין:
ומש"כ בס"ק ל"ב ראיה לדין זה דהא בש"ס פ' מי שמת אמרינן דלמ"ד דדאקני לא משתעבד אין בע"ח גובה את השבח ולמ"ד משתעבד א"כ כיון דאסיקנא דדאקני משתעבד א"כ מ"ל לוקח ומ"ל בע"ח סוף סוף אשתעבד מעיקרא לבע"ח ומה לו לבע"ח בזה שנתן לו במתנה ולא כתב לו אחריות הבין הש"ך דסוגיא דהתם איירי בשבח היתר ע"ה ודלא כשמואל גם זה אינו אפי' דמות ראיה דסוגיא דהתם אליבא דמסקנא דקיי"ל כשמואל מתניא או אפי' לאיכא מ"ד שברי"ף דלא פסקו כשמואל מ"מ מוכרחין להודות דסוגיא ההיא אליביה דשמואל אזלא. תדע דהא הגמ' הביא שם הברייתא דלשבח קרקעות והיא עצמה הברייתא שהביא הגמ' בסוגיא דידן ושם גריס בה הש"ס להדיא ובא בע"ח וטרפה אף דבסוגיא דילן גרסינן בהך ברייתא עצמה הרי שגזל שדה וע"כ צריך לומר בזה כמש"כ שם הרשב"ם דאליבא דמתרצינא לה בשמעתין תריץ נמי בבע"ח תני התם בע"ח בברייתא עיי"ש ברשב"ם וכיון שכן מוכח מהברייתא כשמואל כדמסייע ליה ר"נ בשמעתין הא מתניתא מסייע ליה למר שמואל ורב הונא דדחי להך סייעתא מוקי לה בגזלן והיינו כדתניא בסוגיא דידן קודם דמתרצינא לה תריץ נמי בבע"ח וא"כ בסוגיא דהתם דתני בע"ח להדיא בברייתא וכדמתריצנא לה כאן לשמואל א"כ ע"כ ההיא ברייתא מסייע נמי להא דשמואל דבע"ח גובה השבח וכדאמר ר"נ והיינו מטעמא דמפרש רבא תדע שכך כותב לו ולכך שפיר אמרינן התם דאי דאקני משתעבד גובה את השבח מדאקני מפני שהוא קנינו של מוכר דהלוקח מכרו להמוכר משום דאדעתיה דידיה קעביד וכמש"כ הנ"י וגם הרמב"ן ע"כ מודה לו בזה בשבח דהוצאה כמש"כ לעיל באריכות ושפיר איירי סוגיא דהתם בין בשבח דהוצאה בין בשבח היע"ה דהכל משתעבד מדאקני מטעמא דרבא דאמר תדע כו' וא"כ אין מזה אפילו דמות ראיה לשיטת הרמב"ן ובר מן דין ע"כ ההיא סוגיא דהתם אליבא דשמואל אזלא דהא מרא דההיא שמעתא דדאקני הוא שמואל כדאמרינן בריש שמעתא דהתם בעי מיניה שמואל כו' וכיון שכן אין ראיה משם לשהיע"ה לשיטת הרמב"ן כלל וכדכתיבנא:
ומש"כ עוד הש"ך ועוד דהא יתומים כמקבלי מתנה כו' ובש"ס פ' מי שמת איתא דלמ"ד דאקני משתעבד גובה מן היורשים מטעם דאקני אפי' לרב ושמואל דס"ל מע"פ אינו גובה מהיורשים אלמא דהיכי דמשתעבד מדאקני טורף אפי' אין להם על מי לחזור וא"כ הוא הדין במקבלי מתנה עכ"ל שגג בכאן שגגה גדולה דהא הש"ס מיירי התם היכי דמית אב ברישא שירש הבן השדה ונשתעבד לבע"ח מדאקני לגמרי ואח"כ מת הבן והורישה ליורשיו ובזה ודאי לא אכפת לן במה שאין לו על מי לחזור תדע דהא גובה ממקבל מתנה גוף השדה אע"פ שאין לו על מי לחזור ואין חילוק אם נתן לו שדה שהיתה בידו בשעת הלואה או שקנה אח"כ דס"ס כיון שהיתה של המוכר בטרם שנתן וחל שעבודו עליה קודם הנתינה ודאי דטורף ממקבל מתנה ומיורשים אע"פ שאין להם על מי לחזור ולא צריכינן בזה לטעמא דתדע וע"ז לא נסתפק אדם מעולם כי קאמרינן לענין שבח הוא דאמרינן שנתהווה ביד הלוקח או המקבל מתנה שמעולם לא היה של מוכר רק קנינו של לוקח או מקבל מתנה היא בהא הוא דאמרינן דבלוקח כיון שיש לו על מי לחזור ואדעתיה דמוכר קעביד חשבינן ליה כאלו הקנהו להמוכר וכמש"כ הנ"י ושוב מיקרי שפיר דאקני של המוכר משא"כ במקבלי מתנה ויורשים דאדעתא דנפשייהו קעבדי משום שאין להם על מי לחזור ולכך לא הוי דאקני של המוכר כלל ולא חל עליהן שעבודו של בע"ח מעולם וא"כ מה ענין ההיא סוגיא דב"ב לכאן ששם ירש הבן השדה תחלה בטרם שבאתה ליד יורשיו. תדע דאי כדבריו א"כ אותה ראיה עצמה שכתב הש"ך אשבח היע"ה נוכל לומר גם אשבח דהוצאה דהא גם הוא נגבה מדאקני ואינו גובה רק חציו וא"כ גם זה יגבה ממקבל מתנה והא ודאי ליתא אלא ע"כ צ"ל כמש"כ ודו"ק וזה ברור:
ומש"כ הש"ך עוד ועוד יש ראיה מסוגיא דבכורות והיינו ע"פ פירושו שחידש שם בסוגיא הנ"ל וכבר הבאתי דבריו בזה לעיל הנה מלבד דפירושו שם אינו מיושב כל כך חדא כיון דלפירושו שמואל דינא דדאקני אתי לאשמועינן והש"ס דבכורות דפריך מדשמואל הוא מהא מלתא דשמעינן מדבריו דדאקני קני אם כן לא היה להם להוכיח זה מדשמואל דהא גם בלא שמואל מסקינן בב"ב דדאקני קני ואם כן הכי ה"ל להש"ס למפרך והא קיימא לן דאקני קני ועוד הקשינו לדבריו לעיל דא"כ ר"נ דמסייע למר שמואל הוא נמי ע"כ להך מלתא לחוד דדאקני קני הוא דקמסייע עיי"ש במש"כ לעיל באריכות וכיון שכן מאי סייעתא הוא זה דהא איכא למדחי הא מני ר"מ הוא ויותר היה לומר לפי שיטתו כמש"כ לעיל דשמואל לאו דינא דדאקני אתי לאשמועינן רק דהשבח הוא ג"כ בכלל דדאקני דלא נימא דקנינו של לוקח הוא וזה הוא רבותא גם בשבחא דממילא ודיע"ה דגם ע"פ זה היה יכול לפרש פירושו בסוגיא הנ"ל ועוד לא ידעתי במה הוא מרווח טפי מפי' הרמב"ן שהבאתי לעיל דהא לא חידש מידי ע"פ הרמב"ן זולתי במה שהרמב"ן מפרש קושיית הש"ס מלקוחות אלקוחות משום דלא האשה בכתובתה בכל מיני גביות איירי בין שגובה מיורשים בין שגובה מלקוחות ואיהו קמפרש דלא האשה בכתובתה מיירי דווקא ביורשים דומיא דבנות כמו שמדייקים התוס' ואפ"ה קפריך שפיר מיתומים אלקוחות ולדעתי הך דיוקא דדייקו התוס' הוא דקדוק קלוש כאשר גם הרא"ש לא ס"ל הך דיוקא ובאמת לא ידעתי למה לא יהיה מיירי בכל מיני גביות ואפילו בלא שום הכרח יש לנו לפרש כן ומאי דומיא שייך הכי וכיון שכן ודאי דפירושו של הרמב"ן מרווח טפי מפירושו ולפ"ז אין משם ראיה לשבח היתר ע"ה כלל ואפילו לפי דבריו לא היה לו כדאי לכתוב על חידוש קטן כזה מקום הניחו לי כו' כיון דלא חידש מידי בפירושא דשמעתא זולת במה ששינה קצת מדברי הרמב"ן בביאור הקושיא ועוד אני אומר דאפילו לו יהבינן לי' להש"ך כל דבריו שאין שום פירוש אחר בסוגיא דהתם זולת פירושו אפ"ה אין משם ראיה לדברי הרמב"ן בהא דשבח היע"ה דשפיר נוכל לפרש כפירושו בשמעתא גם בזולת דברי הרמב"ן בהא דשבח היע"ה ונאמר דשמואל אתי תרתי לאשמועינן וכדברי הש"ך רק דהרבותא הראשונה לחוד בהא דדאקני משתעבד אינו לענין שבח היע"ה דבזה צריכינן גם לרבותא השניה רק לענין שארי שבחא דממילא כגון שלופפי והוי תמרי וכדומה אבל שאר שבח היע"ה הוא נכלל בשבחא דהוצאה ולתרווייהו צריכינן לרבותא השניה לטעמא דתדע והכי יהיה פירושא דמלתא דשמואל במה שאמר בע"ח גובה שבח אשמועינן תרתי חדא דדאקני משתעבד לפמש"כ הש"ך או דגם זה הוא דאקני לפי מה שכתבנו לשיטתו וזה יהיה רבותא גם לענין שארי שבחא דממילא דהא לשיטת הרמב"ן כולהו שבחא דממילא הוי דאקני וכמו שביארנו שיטתו לעיל. ועוד שנית דאינו נותן גם ההוצאה ונוטל השבח היע"ה וזהו מפאת טעמא דתדע. ובזה נוכל שפיר לפרושי לסוגיא דבכורות כפירושו של הש"ך דפריך מלקוחות איתומים דמדקאמר שמואל גובה השבח דשמעינן מיניה דדאקני משתעבד [או דגם זה נכלל בכלל דאקני לפמש"כ] וא"כ קשה אמאי לא שקלה בכתובתה כלל אפילו שבחא דשלופפי והוי תמרי דהא גם זה אינה נוטלת כדמוכח מהא דאמר התם וכולן לאתויי מאי לאתויי שלופפי וה"ת ואין לומר דלהכי לא רצה הש"ך לפרש כן דמדקאמר אח"כ וכולן לאתויי שלופפי וה"ת כו' ש"מ דלעיל אכתי לא איירי בהכי רק בשבחא דמחמת הוצאה דא"כ גם בפירושו לא תיקן זה דהא שבח היע"ה לשיטת הרמב"ן הוא נכלל בשבחא דממילא וסתם שבח לדידי' הוא דווקא בכנגד ההוצאה כמש"כ הרמב"ן להדיא כן במלחמותיו עיי"ש וא"כ אכתי תיקשה דהא לא איירינן עדיין משבחא דממילא [ובאמת דלפי פירושו של הרמב"ן מיושב זה טפי מלפי פירושו של הש"ך] אלא ע"כ דאין זה דוחק דהגמ' מקשה לפי האמת וכיון שכן גם בלא הך דשהיע"ה דהרמב"ן נמי נוכל לפרושי לסוגיא כפירושו של הש"ך וא"כ אין משם שום ראיה לשיטת הרמב"ן בהא דשבח היע"ה דהוי כשבחא דממילא. ומעתה לא נשאר מכל ראיותיו של הש"ך זולת הראיה שהביא הרמב"ן עצמו מסוגיא דידן וכבר כתבנו למעלה מה שיש להשיב עליו בשתי פנים ואם כן וודאי העיקר כשיטת הרמב"ם ונ"י דשבחא היתר על היציאה הוי כשבחא דהוצאה וכמש"ל ועיין:
ודע דהש"ך חידש דין חדש מפירושו זאת דדאקני לא משתעבד לכתובת אשה דמדלא משתעבד לה השבח אף דמשתעבד לשארי בע"ח מדאקני מ"מ מקולי כתובה בטלוה לשעבודא דאי גבי כתובה וא"כ ממילא מסתמא דבטלוה לכל דאקני דלא ישתעבד לה דלא מסתבר לי' לחלק בין דאקני דשבח ובין שארי דאקני ודין זה לא לבד מתוך פירושו הוא נלמד כי גם מפירושו של הרמב"ן נלמד כן ולא אתי למעוטי רק דלפי פירושם של התוס' דיתומים מגרע גריעי ממקבל מתנה אף דמצד הסברא היה לנו להשוותם כיון דאין להם על מי לחזור דבזה שפיר מסתבר לחלק ולומר דלא אמרו מקולי כתובה רק דווקא בכה"ג שאין להם על מי לחזור אבל בשארי דברים כגון לגבות מלקוחות שוה דין הכתובה לשאר בע"ח דגבי מדאקני מיהו בעיקר דבריו כבר השיגו באו"ת ובקצה"ח מסוגיא דב"ב דאמרינן נפל הבית כו' היה עליו כתובת אשה כו' ואי ס"ד דאקני כו' הרי להדיא דגם כתובה גובה מדאקני ועוד הביא בקצה"ח ראיות לזה עיי"ש. ועוד אני תמה דאי כדבריו דלא מסתבר לחלק בין דאקני דשבחא לשארי דאקני א"כ לשיטת הרמב"ם ונ"י דשבחא דממילא הוי דקנה והלא גם הם מפרשים ע"כ כפירושו של הרמב"ן בסוגיא דבכורות וכמו שמפורש כן להדיא בנ"י בפ' המקבל א"כ לפ"ז יהיה מוכח לדידהו דכתובת אשה לא גביא גם מדקנה והא ודאי ליתא דא"כ אמאי תנינא דלא גביא משבח הלא קרן נמי לא גביא וכל הש"ס מלא מזה דכתובה טרפה ממשעבדי אלא ע"כ צריך לחלק בין דקנה דשבחא ושארי דקנה דשאני שבחא שנתהווה ביד הלוקח או היתומים כמו כן נחלק נמי להרמב"ן בין דאקני דשבחא לשארי דאקני וזה ברור:
ודע דכלליות דברי הש"ך בנויים על יסוד שיטת הרמב"ן דשבחא דממילא הוי דאקני ולא כהרמב"ם ונ"י דס"ל דהוי דקנה זולתי בדקלא ואלים ס"ל דהוי כקנה וכמש"כ בס"ק ה' ולכך לא ירד לעומק דעת הרמב"ם ונ"י וזה גרם לו לטעות בכמה דברים כאשר השגנו עליו למעלה דלא שת לבו דבשבחא דהוצאה גם הרמב"ן ע"כ דמודה להנ"י וראיתי בספר קצה"ח דהשיג ג"כ על הש"ך עיי"ש במש"כ בס"ק ב' והחבל הזה נתפס בשני ראשין ועוד כ' כן בס"ק ט' ובס"ק יו"ד הרחיב הדבור מאוד ותמה על הש"ך דס"ל דשבח היע"ה הוי כשבחא דממילא וגובה ממקבל מתנה ואפ"ה בלוקח אינו גובה רק החצי ולדעתו הוא תרתי דסתרי אהדדי ונעלם ממנו דברי הרמב"ן שהביא הה"מ דע"כ ס"ל הכי בכל שבחא דממילא דגובה ממקבלי מתנה ואפ"ה אינו גובה מלוקח רק החצי וא"כ מה זה שתמה על הש"ך בשבח היע"ה והוא פלא על אנוש כערכו שלא ידע כלל משיטת הרמב"ן. גם יתר דבריו שם בס"ק יו"ד תמוהים ונלאתי להאריך והמבין יבין: