אור ברסלב
נחלת דוד על בבא מציעא פרק א - שנים אוחזין › דף ו.

נחלת דוד על בבא מציעא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

פרק א - שנים אוחזין · דף ו.

דף ה:

תוס' ד"ה אלא הא דא"ר נחמן וכן פי' רב האי גאון דנשבעין היסת אקרקעות כו' וקשה כו' וי"ל דלא פליג כו' א"נ אקושיא דר"ח סמיך. הנה אף שלדברי התוס' הך פיסקא דרה"ג לא ברירא כ"כ דלתירוצם השני א"נ אקושיא דר"ח סמיך ליתא להך פיסקא מ"מ בשו"ע סי' צ"ה נקטו בפשיטות להלכה כרה"ג והיינו משום דהך שינויא דא"נ שכתבו התוס' ודאי דהוא דחוק טובא וברי"ף בפ' שבועת הדיינים הביא ראי' דמדרבנן נשבעים על הקרקעות מהא דפרק הכותב סבר רמב"ח למימר שבועה דאורייתא אמר רבא שתי תשובות בדבר כו' ועוד אין נשבעין על כשע"ק ש"מ דמדרבנן מיהו נשבעין מיהו אין משם ראיה להיכא דאינו מעיז ואיכא למימר דמסתמא אומר אמת דאף דהתם בהכותב נמי לא שייך אשתמוטי דהא היא נשבעת ונוטלת מ"מ לא שייך התם הך סברא דמסתמא אומר אמת כיון דליכא התם הסברא דאינו מעיז לכך מההיא ראיה דהכותב עדיין יש לפקפק בהיסת דקרקעות ואף שהתוס' בב"ב (ל"ג א') ד"ה מיגו כתבו דנפקא ליה לרה"ג מהך דהכותב וכן לענין היסת דמ"ש מ"מ אין דבריהם מוכרחין בזה וכמש"כ ואפשר דהתוס' דהתם אזיל לפי שיטת רש"י שפי' בהאי ובכולה בעי דלודי דאמר רבה דר"ל וכ"ת מיגו דחשיד כו' ולפ"ז ליתא להך סברא דמסתמא אומר אמת ושפיר איכא ראיה מהא דהכותב גם לענין היסת אבל לשיטת התוס' אין משם ראיה כלל להיסת רק דעיקר הראיה הוא מסוגיא דידן והיינו מכח קושיית התוס' וכן כתב הב"ח ובחנם השיגו עליו בש"ך ובאו"ת ועיין ועכ"פ יהיה איך שיהיה לדינא הסכימו כולם דהעיקר כרה"ג דנשבעין היסת אקרקעות:

ובעיקר קושיית התוס' הנה נראה מדברי רש"י דלא חש להך קושיא כלל והיינו משום דמסתבר לי' לרש"י דאף דבכופר הכל נמי שייך קצת לומר דמשתמיט וכדאמר ר"נ מ"מ יותר יש לנו לומר דהוא חשיד מדהעיז כ"כ לכפור הכל תדע דהא לעיל אמרינן אבל העדאת עדים ליכא למימר הכי קמ"ל ק"ו והנה בזה השוו התוס' לעיל פירושם לפירש"י דר"ל דסד"א מדהעיז כ"כ א"כ הוא חשיד אממונא וה"א מיגו דחשיד כו' והיינו ע"כ כמש"כ דאף דבכופר הכל נמי שייך אשתמוטי מ"מ טפי מסתבר לומר שהוא חשוד ולכך לכתחילה לית לן לאשבועי אי אמרינן מיגו דחשיד כו' דאית לן למיחש דלמא ישבע לשקר ודווקא לענין דיעבד הוא דאמרינן דהכופר במלוה כשר לעדות משום דאשתמוטי משום דלענין לפוסלו לגמרי ולהוציאו מחזקת כשרות אין לנו כח לפוסלו בכופר במלוה משום דאיכא למימר דמשתמיט אבל לענין לאשבועי לכתחילה בהך עובדא גופי' טפי אית לן לאחזוקי בחשיד מדהעיז כ"כ ולא משבעינן לי' אי אמרינן מיגו דחשיד והך סברא קיימא גם לפי המסקנא דר' חייא לא יליף מק"ו אלא דלא אמרינן מיגו דחשיד והיינו או כר' יוחנן או כאביי דלקמן אבל אי הוי אמרינן מיגו דחשיד לא הוי משבעינן לי' [והתוס' אזלי לשיטתם שפירשו לעיל קמ"ל ק"ו דלא הוי חשיד משום דמשתמיט אבל מפירש"י דלעיל לא נראה כן רק כמו שכתבתי] ולפ"ז שפיר מייתי ראי' מדר"נ דלא אמרינן מיגו דחשיד ולק"מ קושיית התוס' והא דלא מוכיח הגמ' מהא דר"ח ומעד אחד היינו דטפי עדיפא לי' לאתויי מדר"נ דמוכח מיני' דאפילו מדרבנן נמי לא אמרינן חשיד כו' וכמו שכ' המהרמ"ש עיי"ש ולפ"ז צריך לומר דהא דאר"נ בכופר הכל אשתמוטי היינו דסברת אשתמוטי מסייע להך חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו ומחמת זה משבעינן לי' אבל מ"מ טפי מסתבר לומר שהוא חשיד או דבהך אשתמוטי כיון דמעיז כ"כ הוי חשיד לישבע ג"כ ולא הוי הך אשתמוטי דכו"ה כהך אשתמוטי דמב"מ דבמודה במקצת לא נעשה חשיד משום הך סברא דאשתמוטי אבל בכו"ה כיון דמעיז כ"כ שוב נעשה חשיד גם לישבע לשקר אע"ג דמשתמיט וכל זה אינו דוחק כיון דע"כ צריכינן לפרושי כן בהא דאמרינן לעיל אבל העדאת עדים כו' ואיך שיתפרש שם יתפרש גם כאן ועיין בזה כי בזה יתיישבו הרבה מקושיות התוס':

שם רש"י ד"ה נימא גבי שבועה שאינה ברשותו וכו'. והתוס' לעיל ד"ה ובכולה בעי דלודי פי' דמשבועה שלא שלחתי בה יד קפריך ורש"י לא רצה לפרש כן משום דהא ודאי לא משמע לאינשי דלהוי איסורא בהכי כיון דלא חסריה מידי למ"ד שליחות יד א"ל חסרון כדלקמן בפ' המפקיד וכוותיה קיי"ל מיהו פירש"י ג"כ קשה להולמו לפי מאי דנראה מדברי הרמב"ם והטור דהך שבועה שאינו ברשותו היא השבועה העיקריית האמורה בתורה דהיינו שבועת נגנבה או נאנסה וכמש"כ רש"י עצמו לעיל דמשבועת שומרים סתם לא פריך דאיכא למימר אשתמוטי משום דלית ליה זוזי לשלומי וכן כ' רש"א עיי"ש וצריך לומר דרש"י אינו מפרש כהרמב"ם וטור רק דכולהו הנך ג' שבועות כולהו הוי לבר מעיקר השבועה דנגנבה או נאנסה ור"ל שלא מצאה אח"כ והיא ברשותו ובאמת דפשטא דלישנא דתלמודא משמע הכי טפי חדא דלפי' הרמב"ם וטור תקשה למה נקיט הך שבועה באחרונה כיון דהיא עיקר השבועה ועוד אמאי נקיט כהאי לישנא שאינה ברשותו ומאי סני ליה לישנא דנגנבה או נאבדה ולפ"ז ליתא להנך ג' שבועות רק בטוען נגנבה או נאבדה אבל בטוען נאנסה דהיינו שמתה תו ליכא לשבועה דאינו ברשותו וא"כ לא משכחת להאי דינא דג' שבועות רק בשומר חנם וזהו מש"כ רש"י בכאן ובב"ק ג' שבועות לשומר חנם כו' ועי':

שם אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו עיין במאור ובמלחמות והובאו דבריהם בקצרה במהרמ"ש ואין צריך להאריך בו כי דברי המלחמות ברורין וכן כ' הנ"י ועיין באו"ת שהקשה מסוגיא דקדושין דהן הן שלוחיו הן הן עדיו דאמרינן שם דלא הוי נוגעים בעדות דמיגו דיכול למימר אהדרנוהו ללוה כי אמרי פרענוהו למלוה נמי מהמני ואמאי דלמא אית להו ספק מלוה ישנה על המלוה ולא על הלוה וא"כ ליכא מיגו וגם זה לע"ד אינה קושיא דדוקא לענין הבעל דבר עצמו לענין דלא להוי חשוד הוא דאמר אביי הך סברא דאמרי' דלמא תפס משום ספק מלוה ישנה אבל התם גבי עדים לא חשבינן להו בכך דיתפסו משום ספק מלוה ישנה ועוד דהא כבר הקשו שם בתוס' דהא מיגו בבי תרי לא אמרינן רק שתירצו דלענין לפטור נפשם מממון שפיר קמכווני אהדדי ולפ"ז ודאי דהסברא פשוטה דזה רחוק שגם שניהם יהיה להם עליו ספק מלוה ישנה ואתרמי בהדדי למהוי שלוחים וזה פשוט:

שם תוס' ד"ה אגרתה ליה כו' ואינו נאמן במיגו כו' משום דהוי כמיגו במקום עדים יראה מדבריהם דאם הוא טוען תקפה ממני אה"נ דמהימן וכן משמע באמת לישנא דסוגיין דדוקא משום דגריע טענתו דמאן דאמר בדמי אגרתיה ניהליה לכך הוא דלא מהימן ליה אבל אם היתה טענתו טובה דהיינו שהיה טוען אגרתיה ליה בסהדי רק שהעדים הלכו להם למדה"י או מתו הוי נאמן והיינו ע"כ במיגו דתקפה ש"מ דבתקפה מהמנינן ליה וכן הוא באמת בנ"י בשמעתין דאם טוען אגרתי' בעדים והלכו להם למדה"י דנאמן אבל הרמב"ם פסק דגם תקפה ממני נמי אינו נאמן לומר ולדבריו קשה לכאורה לשנא דסוגיין דא"כ אמאי דוקא בטענה גרועה לא מהימן הא אפי' אם היתה טענתו טובה ג"כ אינו נאמן כיון דגם תקפה לא מהימן וצריך לומר להרמב"ם דנקט בגמ' הך סברא דעד השתא חשדתיה כו' לאשמועינן דאפי' הם כלים העשויין להשאיל ולהשכיר דאין לאדם שום חזקה עליהן וא"כ לא הוי ראיה במה שיוצאה מת"י דלהוי מוחזק בהכי עד דלהוי אידך המע"ה אפ"ה אי אמר בדמי אגרתיה ניהליה דטענתו גריעה שפיר אמרינן דהוי מוחזק והוי אידך המע"ה והא דלא משני הגמ' בקצרה דאידך אמר תקפה ממני ובכלים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר היינו משום דלא משמע ליה להגמ' דאיכא שום רבותא בהכי דמלתא דפשיטא היא כיון שהיא יוצאה מת"י דהוי מוחזק ואין חבירו נאמן בשום טענה אבל השתא אשמועינן הך רבותא דאפי' בהנך כלים דאין תפיסתו ראיה כ"כ אפ"ה משום דטענת אידך גריעה חשבינן ליה לזה כמוחזק והכריחו ליה להרמב"ם לפרש כן משום דלא מסתבר ליה כיון דהאידך מוחזק שיהיה השני נאמן בשום טענה כנגדו דכלל גדול בדין המע"ה וא"כ אפי' בטענה טובה נמי לא מהימן נגד המוחזק ועוד יצא לו כן מהכרח הסוגיא דלקמן דלפי פירושו לקמן בהא דשתיק ולבסוף צוח דאמרינן אודויי אודי לי' נמי הוא מפאת שהוא מוחזק וכמו שיתבאר לקמן אי"ה והתוס' אזדו לשיטתייהו דס"ל בשתק ולבסוף צוח דלאו מפאת מוחזק זכי בה רק מטעם שתיקה כהודאה וכמו שיתבאר אי"ה והוא דבהך איבעיא דשתק ולבסוף צוח פסק הרמב"ם דאודויי אודי ליה ואין מוציאין מיד התוקף מיהו אם חזר השני ותקפה ממנו אע"פ שהראשון צווח מתחילה עד סוף אעפ"כ חזר הדין להיות כבתחילה ויחלוקו והנה על מאי דפסק דשתק ולבסוף צווח אודויי אודי ליה כתב עלה הה"מ שני טעמים חדא כיון דהך איבעיא דלא אפשיטא מספיקא לא מפקינן מיד התוקף ועוד דדרך הרמב"ם לפסוק כאת"ל ובשמעתין אמרינן את"ל אין מוציאין אותה מידו הקדישה מאי כו' לכך פסק הרמב"ם כהאי את"ל ורצה לומר אף דאיכא את"ל בהיפך מ"מ האי את"ל השני הוא עיקר משום דהאיבעיא דגמ' אזלא אליביה וכל השקלא וטריא דסוגיא דלקמן אזלא אליבא דהך את"ל דאין מוציאין לכך פסק הרמב"ם כוותיה ע"כ תוכן כוונת הה"מ ובדבריו יש לדון דהן אמת דהעיקר נראה כהך שינוייא בתרא דכ' הה"מ. דהרמב"ם פסק כאת"ל משום דכן הוא מדרכו בכל דוכתי והרי"ף וכל הגאונים קמאי פסקו כן בכל הש"ס כולו כאת"ל וגם ודאי דאת"ל בתרא הוא עיקר משום דסוגיא דשמעתא אזלא אליבי' אלא דלפ"ז תקשה דא"כ אמאי פסק הרמב"ם דאם חזר ותקפה דיחלוקו אע"פ שהראשון צווח כו' דכיון דאמרינן דהוי כאילו נפשטה האיבעיא דאודויי אודי ליה א"כ מאי מהני תקיפת השני כיון שהראשון צווח בשלמא אי אמרינן כשינוייא קמא דהה"מ דהרמב"ם פסק מחמת דהוא בעיא דלא איפשטא אתי שפיר דכיון דזה אינו ודאי דאודיי אודי ליה רק דמספיקא לא מפקינן מיניה לכך אם חזר ותקף חזר הדין להיות כבתחילה דכיון שהשני שב להיות מוחזק א"כ אמרינן דשתיקתו לא הוי הודאה אבל אם נאמר דהיא בעיא דאיפשטא דודאי אודי ליה קשה טובא דא"כ מאי מהני תקיפת השני אך להחליט בדברי הרמב"ם כשינויא קמא דהה"מ ג"כ קשה משום דהיא גופא תיקשה דאמאי לא פסק כאת"ל כיון דכן הוא מדרך כל הגאונים ומדרכו לפסוק כאת"ל בכל הש"ס כולו:

לכך נראה דקשיא לי' להרמב"ם בשמעתין דבעי למפשט להך בעיא דשתק ולבסוף צווח מהא דתניא אבל אם הי' טלית יוצא מת"י של אחד מהן המע"ה היכי דמי כו' אלא לאו בשתק ולבסוף צווח כו' ולכאורה קשה טובא דכיון דבעי למימר דהברייתא ס"ל דשתק ולבסוף צווח הוי כהודאה א"כ הסברא נותנת דאפי' הביא עדים אח"כ דשלו הוא ג"כ לא מהני דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים וכן הוא באמת בשתק מתחילה ועד סוף דלא מהני אף אם הביא עדים אח"כ [ודלא כנראה מדברי הט"ז בסי' קל"ח דאפי' בשתק מתחילה ועד סוף מהני אם באו עדים אח"כ דהא ודאי ליתא וכבר הושג בזה באו"ת ובנתיבות משפט עיי"ש כי דבריהם ברורים ועוד יש להוסיף על דבריהם דדוקא טעיתי הוא דמהימן לומר אם הביא עדים כדבריו אבל להכחיש דבריו הראשונים בלי שום אמתלא ודאי דלא מהימן ולהדיא אמרינן לעיל מה לפיו שכן אינו בהכחשה וע"ש בפי' רש"י וא"כ הכא וודאי דהוי כמכחיש דבריו הראשונים כיון דליכא למתלי הודאתו קמייתא באיזה טעות דמאי טעות שייך בזה ולכך ודאי דליתא לדברי הט"ז בזה] וא"כ קשה איך תני בברייתא המע"ה דמשמע הא אם הביא ראי' הוא מוציא מיד המוחזק ואמאי הא כיון דהודה א"כ אדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים וקושיא זו הקשה באמת הט"ז על הטור בשם הרא"ש הביאם הרמ"א דכתבו דלא מהני בשתק ולבסוף צווח אף אם הביא עדים אך לא על הטור והרא"ש לבד תלונתו כי גם בהגמ' קשה והט"ז אזיל לשיטתו דס"ל דגם בשתק מתחילה ועד סוף נמי מהני אם באו עדים ולכך לא קשיא לי' רק על הטור והרא"ש אבל הגמ' הוי ניחא לי' משום דלשיטתו עדים בכל מקום מהני אפי' בהודאה גמורה אבל לפי מה שנתבאר דלא כהט"ז בזה דבהודאה גמורה וכן בשתק מתחילה ועד סוף לא מהני עדים כלל א"כ קושיית הט"ז לא על הרא"ש לבד תלונתו כי גם בגמ' קשה כן ומהכרח קושיא זו קמפרש הרמב"ם דהא דקמיבעי לי' להגמ' בשתק ולבסוף צווח אי אודויי אודי לי' לא דמסתפק לי' להגמ' אי הוי כוודאי הודאה דזה אין סברא כלל להגמ' דהא באמת טענתו טובה דמאי דשתק משום דקסבר הא קחזו לי' רבנן וא"כ אין סברא כלל לדחות טענה זו בהחלט רק דהגמ' הכי קמיבעי לי' אי הוי צד סברא לומר דאודויי אודי לי' ולכך מספיקא לא מפקינן מיד המוחזק או דלמא שאפי' ספק הודאה ג"כ אין כאן ולכך לא מהני לי' חזקתו כלל והשתא ניחא דלפי מאי דבעי למפשט מהברייתא דהוי הודאה היינו נמי דהוי ספק הודאה ואין מוציאין מיד המוחזק הא אם הביא ראי' בעדים שפיר מפקינן מיני' ולא אמרינן אדם נאמן על עצמו כו' כיון שאין ההודאה ברורה ולכך שפיר תני בברייתא המע"ה ואתי נמי שפיר מה דפסק הרמב"ם דאם חזר ותקפה הרי הוא כבתחילה ויחלוקו אפי' אם נאמר דפסק כאת"ל דנפשטה האיבעיא מ"מ לא הוי אלא ספק הודאה ולכך מהני תקיפת השני ודו"ק ועיין בשיטה מקובצת שהביא כן בשם הר"ן לפרש דהך הודאה הוי ספק הודאה רק שכ' כן בלי שום הכרח ולפמש"כ הדבר מוכרח דאי אפשר לפרושי באופן אחר ועיין:

ואחרי שעלה בידינו דהא דקמיבעי ליה אי אודויי אודי ליה היינו אי הוי ספק הודאה ומהני בצירוף דחזקה שהוא מוחזק בה אבל בלא חזקה לא מהני ההודאה מפני שאינה אלא ספק נשוב לבאר ע"ז יתר המשך הסוגיא היינו בעיא דהקדישה ומאי דמייתי עלה מההיא מסותא דבאמת פי' רש"י ותוס' דחוק בהך שמעתא טובא עד כמעט שאי אפשר לאומרו כלל דהתוס' מפרשים דאיבעיא דהקדישה הוא אי הקדש משוי ג"כ שתיקתו דאידך להודאה כמו דמשוי תקיפה מדלא צווח מעיקרא או דלמא דוקא בתקיפה הוא דהו"ל למצווח אבל בהקדש למה יצווח בשביל דבריו והיינו משום דהתוס' מפרשי דאין שום מעלה בתקיפה מפאת שהוא מוחזק רק משום דהתקיפה משוי לשתיקתו דהאיך להודאה ואם היינו יכולים לצייר דנהוי שתיקה כהודאה מבלי שיהיה מוחזק נמי הוי הדין כן דכיון דהוי כהודאה מ"ל אם מוחזק בה א"ל רק דאי אפשר לאשכוחי בגוונא אחרינא דלהוי שתיקה כהודאה לכך נקיט איבעייתו בתקפה אבל אין שום מעלה במה שהוא מוחזק רק דעיקר זכייתו הוא מפאת הודאתו דאידך ולכך הוכרחו לפרש דהאיבעיא דהקדישה נמי היא אי הוי בהקדישה שתיקה כהודאה א"ל והא דמייתי עלה מההיא מסותא אף דבמסותא ודאי דלא הוי האיבעיא מפאת שתיקה כהודאה מדמייתי עלה מתקפו כהן והתם לא שייך כלל שתיקה כהודאה כיון דלשניהם הדבר ספק א"כ מאי הודאה שייכא ביה אלא דהאיבעיא דמסותא הוי אי אלים הקדש מתקיפה משום דדינא דמסותא הוא כל דאלים גבר וכמש"כ התוס' ד"ה והא הכא כו' עיי"ש וא"כ האיבעיא דמסותא אינו ענין כלל לבעיא דהקדישה רק דהגמ' הוי ידע דעובדא דמסותא הכי הוי דשתק ולבסוף צווח ועיקר פשיטות הגמ' הוא מדחזינן דנפשטה האיבעיא דמסותא דלא הוי הקדש מחמת שאינו ברשותו ואמאי לא חשו לשתיקותו דאידך דלהוי כהודאה וכיון שכן אף שאינו ברשותו חל עלי' ההקדש משום דהוי כפיקדון אלא ש"מ דשתיקה לא הוי כהודאה כן הוא תוכן כוונת התוס' ועי' במהרמ"ש שהאריך בזה ודבריו נכונים בכוונת התוס' וכן הוא בקצרה ברש"א. אבל פי' זה דחוק טובא חדא דפשטא דלשנא דתלמודא משמע דהאיבעיא הוא אי הוי הקדש כתקיפה א"ל ולהתוספות כתקיפה ודאי דהוי ואדרבה במסותא איבעי לן אי הוי אלים הקדש מתקיפה אבל כתקיפה ודאי דהוי רק דהאיבעיא הוא בשמעתין אי תקיפה דהקדש משוי לשתיקתו דאידך הודאה א"ל וזה אינו במשמע כלל בלשנא דגמרא ועוד הקשה במהרמ"ש דאם כן אמאי אמר או דלמא כו' לאפוקי האי דלא ברשותו ולהתוספות מאי דלא ברשותו דקאמר לפי שאינו שלו איבעי ליה למימר [מיהו זה יש לומר דלהכי קאמר לפי שאינו ברשותו דאפי' חציו שלו נמי אינה מקודשת אך זה דוחק וגם גוף הדין צ"ע] ועוד מאי דפירשו במסותא דהאיבעי' הי' אם אלים ההקדש מתקיפה ג"כ דוחק דמהיכא תיתי נאמר שיהי' אלים ופשטא דלשנא דתלמודא משמע דהאיבעי' הוא דלמא גרע וא"כ איך נאמר שיהי' אלים טפי מתקפה ועוד מאי דמוכרחין אנו לומר דעיקר הפשיטות דפשיט ממסותא הוא משום שידע הגמ' דהך עובדא דמסותא הכי הוי ומדלא חשו לזה ש"מ דלא כהודאה דמי באמת כל מבין עם תלמיד יראה כמה רב מהדוחק יש בזה דא"כ העיקר חסר מן הספר ועוד דאיך מוכח מהך שתיקה דלאו כהודאה דגבי מסותא להך שתיקה דאיירי בשמעתין דבשלמא במסותא דדינו כל דאלים גבר ואף אם יצווח כל היום כולו אין שום תועלת בצווחתו א"כ שפיר מסתבר למימר דשתיקתו לאו כהודאה הוי כיון דאין משתיקתו שום ראי' דהא דשתק הוא משום דיודע דצווחתו אינה מעלה ומוריד כלל וא"כ למה יצווח חנם בלי שום תועלת משא"כ בשמעתין דצוויחתו ודאי מהני א"כ שפיר איכא למימר מדשתק אודויי אודי ליה וא"כ אכתי לא נפשטא האיבעיא כלל וכבר הרגיש בזה במקצת במהרמ"ש אך מה שרצה לדחות זה אין לו שחר כלל ונלאתי להאריך וכל זה הביאם להתוס' מפני שהיו מפרשים דהך אודויי אודי לי' דאמרינן גבי שתק ולבסוף צווח היא הודאה וודאית וא"כ חזקתו אינו מעלה ומוריד כלל אבל לפי מה שהוכחנו לעיל בראי' ברורה דע"כ צ"ל דהך אודויי אודי לי' דקאמר תלמודא לא דמספקא לי' אי הוי כהודאה ודאית רק דזה גופי' מספקא אי הוי עכ"פ ספק הודאה דאפי' אי הוי ספק הודאה נמי אין מוציאין מידו כיון שהוא מוחזק בה לפ"ז שפיר מתפרשא סוגיא דידן ברווחא בלי שום דוחק דהאיבעיא דהקדישה לא הוי אי דמי הך שתיקה דגבי הקדישה לשתיקה דגבי תקפה כמש"כ התוס' רק דזה פשיטא לי' להש"ס דדמיין אהדדי דכי היכי דבתקפה ה"ל למצווח ה"נ ה"ל למצווח בהקדישה [ואדרבה לפי דברי המהרמ"ש טפי ה"ל למצווח בהקדישה משום דאינו יכול לחזור ולתקוף ממנו עוד ובזה נדחו דברי המהרמ"ש מש"כ לדחות הך קושיא דלעיל והבן זה כי קצרתי] רק דאיבעיא דש"ס הוי כיון דאף דאת"ל דהוי כהודאה היינו דווקא מחמת שהוא מוחזק בה ולכך קמיבעי לי' בהקדישה אי הוי כתקיפה ורצה לומר אי הוי הקדש כמוחזק א"ל ומעתה אתיא שפיר לשנא דגמ'. והאיבעיא דמסותא נמי לא הוי אי הוי הקדש אלים מתקיפה כמש"כ התוס' דהנה הוכרחו התוס' לומר כן לשיטתם דס"ל בדינא דכל דאלים גבר דאם שוב גבר השני ותקפה מיד הראשון זכה בה השני אבל לשיטת הרא"ש במס' ב"ב דפסק דכל מי שתגבר ידו תחילה הוא זוכה בה ולא מצי חבירו לתוקפה ממנו כ"א בראי' דאין סברא שיתקנו שיהיו כל ימיהם במריבה אם כן איבעיא דמסותא מתפרשת כפשוטא דבמסותא הדין דכדא"ג וכיון דתפס שוב לא יכול חבירו לחזור ולתוקפו ולכך מבעי לי' בהקדישה אי הוי כתקפה א"ל [מיהו גם לשיטת התוס' ג"כ אין צריך למש"כ דמספקא ליה אי אלים ההקדש מתקיפה דשפיר נוכל לפרושי דעיקר האיבעיא היא אי הוי הקדש כתקיפה רק דזה הוא ממילא דאי הוי כתקיפה שוב הוי ממילא כתקפה והקדישה ואם אינו כתקיפה אינו כלום והבן זה כי נכון הוא] וכיון שכן דמיא ממש בעיא דמסותא לבעיא דשמעתין דכיון דגם בשמעתין עיקר האיבעיא אי הוי הקדש כתקיפה ושוב הוי הקדש כמוחזק ומספיקא אמרינן דשתיקתו דאידך הוי הודאה כיון שההקדש מוחזק או דלא הוי הקדש כמוחזק וא"כ מספק ההודאה לית לן לאפוקי מרשותיה דאידך וכן במסותא נמי עיקר האיבעיא כן הוא אי הוי הקדש כתקיפה ולכך מייתי שפיר בעיא דמסותא למפשט בעיין דכי היכי דיהי' הדין במסותא כן יהי' הדין בבעיא דשמעתין ועיין היטב בכל זה כי הוא נכון מאוד בפירושא דסוגיא דשמעתין אשר לא מצאו בה כל אנשי חיל ידיהם וזה ברור. ומעתה נתברר הדבר אשר כתבנו לעיל דמחלוקת הרמב"ם והתוס' בטוען תקפה ממני תליא בהך מחלוקותם דפליגי אי יש שום מעלה בתקיפה א"ל ואזלי התוס' לשיטתם והרמב"ם לשיטתו והעיקר ודאי כפסק הרמב"ם משום דסוגיא אינה מתפרשת אלא כפי שיטתו ועיין:

שם תוס' ד"ה והא הכא דתקפה כהן כו' ואם הקדישה אחרי שתקפה שוב לא מהני אם יתקוף השני אח"כ כבר כתבנו לעיל דהתוס' הוכרחו לפרש כן משום דאית להו לסברא פשוטה בדינא דכדא"ג דאם שוב חזר השני ותקפה מיד הראשון השני זוכה בה ולכך קשיא להו דא"כ מאי קמיבעי להו בהקדישה דהא נהי דהוי הקדש כתקיפה מ"מ כיון שהוא ביד השני שוב הוי כאילו חזר השני ותקפה ומכ"ש בספק בכורות דלקמן דהוי ס"ד דהמקשה דלהכי קדשי משום דתקפה כהן א"מ מידו והתם הוי לגמרי ביד ישראל וא"כ בוודאי דהוי כחזר ותקפה לכך הוצרכו לחדש האי דינא דאם תקפה והקדישה שוב לא מהני הקיפת השני אח"כ והטעם נראה פשוט משום דבשלמא בתקפה לחוד הא דזוכה בה מפני שהוא מוחזק אם כן אם חזר השני ותקפה שוב מבטל חזקתו דראשון ושב הוא להיות מוחזק כיון שהוא ת"י ורשותו משא"כ כשהקדישה הראשון שוב אי אפשר להוציא מחזקת הקדש משום דהקדש כל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתא ולכך לא מהני תקיפת השני ואין לומר שיבטל ההקדש מעיקרו גם זה אין סברא כלל דהא בשעה שהקדישה הראשון היתה בידו וחל עלי' שם הקדש ולכך לא מהני תקיפת השני כנלענ"ד פשוט ובנתיבות משפט נדחק בזה לתת טעם לדברי התוס' ולע"ד הדבר פשוט כמש"כ ובהא דפירשו דהאיבעיא היא אם אלים הקדש מתקיפה כבר כתבתי לעיל דלשיטת הרא"ש מתפרשת האיבעיא כפשוטא אי הוי הקדש כתקיפה וגם אפי' לשיטתם נוכל לפרושי כן ועיין:

תוכן העניינים

נחלת דוד על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה