אור ברסלב
נחלת דוד על בבא מציעא פרק א - שנים אוחזין › דף ב:

נחלת דוד על בבא מציעא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

פרק א - שנים אוחזין · דף ב:

דף ב.

רש"י ד"ה דמי קא יהיבנא דמים אני רוצה ליתן. משמע דאיירי דנקיט זוזי רק מחד ואפ"ה לא הוי ודאי גזלן משום דאמר אני אתן לו דמים בצינעה ולעיל מיניה פירש רש"י אבל מו"מ דליכא למימר הכי ואע"ג שגם זה נתן המעות כו' ונראה דכוונת רש"י ליישב הצריכותא שיתפרש שפיר בין לדעת המקשה דהוי סבר דאיירי בנקיט זוזי מחד ובין לפי המסקנא דמוקינן דאיירי בנקיט זוזי מתרווייהו ולכך ברישא שא דקאמר אבל מו"מ דליכא הוראת היתר הנה לפי דעת המקשה ניחא בפשיטות דכיון דלא נקיט רק מחד ודאי דליכא הוראת היתר כ"כ כמו במציאה רק דלמסקנא לכאורה לא ניחא לכך הוצרך רש"י לפרש ואע"ג שגם זה נתן מעות ור"ל דגם למסקנא נמי איכא למימר דבמו"מ ליכא הוראת היתר כמו במציאה ובסיפא דקאמר דאי תני מו"מ ה"א דבמו"מ שייך הוראת היתר טפי מבמציאה ובזה הוא בהיפך דלמסקנא ניחא כיון דתרווייהו יהבי זוזי לכך מורי ואמר אבל לפי סברת המקשה דהוי סבר דמיירי בנקיט זוזי מחד לכאורה לא ניחא לכך הוצרך רש"י לפרש דאעפ"כ שייך הוראת היתר משום דיתן דמים בצינעה וזה פשוט:

שם בגמ' ולחזי זוזי ממאן נקיט ג' שיטות בדבר זה רש"י פי' בקדושין דפריך אאין מקחו בידו ואפ"ה מהימן אף דלית לי' מגו משום דס"ל לרש"י דהא דנאמן במקחו בידו נמי לאו מטעם מיגו הוא אלא משום דהימנוהו רבנן משום דברוב פעמים ם אי אפשר הדבר להתברר ע"י עדים דלא עבדי אנשי דמזמני לעדים במכירת מטלטלין ולכך הימנוהו רבנן להמוכר וכמו דהימנוהו לחיה או לדיין אף דליכא גבייהו שום מיגו והיינו נמי מהך טעמא משום דאי אפשר להתברר ע"י אחרים וכן כתב הר"ן בקדושין דזהו טעמו של רש"י דמשוה ליה לדיין וזה נכון מיהו מה שהוסיף בר"ן לומר דמסתבר לי' שאינו נאמן רק כל זמן ששניהם עומדים לפניו כמו בדיין דאמרינן בד"א בזמן שבע"ד עומדים לפניו אינו נראה לע"ד כלל] וס"ל לרש"י דכל היכא דהמנוהו רבנן לעולם המנוהו וכמו שפירש שם רש"י גבי הא דאמר רב חסדא שלשה נאמנין לאלתר חיה אסופי ופוטרת חברותיה ופי' שם רש"י דדווקא בהנך תלתא מילי אינם נאמנים אלא לאלתר אבל כל שאר הנאמנים נאמנים לעולם **(

הג"הה וראוי שתדע דהך לא רמיא עליו למדכר לא דמי' לכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש ולאו אדעתי' דאמרינן בכל דוכתי כמו בלא עברתי בצד עמוד זה מעולם ובאו עדים והעידו דעבר דלא הוחזק כפרן בהכי משום דהוי מלתא דלא רמיא כו' ורבות כהנה בש"ס דהתם בתחילת המעשה לא רמיא עליו להשים דעתו עליהן כיון דבשעת מעשה לא נ"מ מידי בהא מלתא ובעובדי כי האי אינו נאמן אפי' אם אומר בתורת עדות שהוא זוכר אפ"ה אמרינן דטעי ואמר בדדמי נדמה לו שהוא זוכר ובאמת אינו כן כי בשעת מעשה לא כיון דעתו לזה משא"כ כאן גבי מוכר ודיין דבשעת מעשה ודאי דכיון דעתו לדעת רק דאמרינן דאא"כ כיון שיצא מת"י תו לא רמיא עליה למדכר ורבנן לא הימנוהו כבי תרי אלא היכא שאינו עשוי לשכוח דהיינו כל זמן שהמקח בידו דמוכר דוודאי מזהר זהיר לידע למי מכר בכדי שלא למיקם עלה במי שפרע וכן גבי דיין כל זמן שעומדין לפניו דרמי עליה למדכר דהא כ"ז שלא יצאו מב"ד מצי למיטען ולהוסיף עוד טענות כל שאינו סותר טענות הראשונות לגמרי כמבואר בסי' פ' עיי"ש ולכך רמיא עליה למדכר טענותיהן הטיב ובהא הימנוהו רבנן כב"ת משום דאי אפשר להתברר ע"י אחר וע"י ודאי יתברר כיון דוודאי מדכר דכיר בהאי שעתא אבל לאחר שיצא המקח מת"י מוכר וכן בדיין לאחר שיצאו מלפניו כיון דלא רמיא עליה למדכר וברוב פעמים הוא שוכח וא"כ גם ע"י לא יוכל להתברר בזה לא תקנו רבנן דלהוי מהימן כב"ת אבל מ"מ אם הוא אומר שהוא זוכר מהימן כעד אחד ונשאר הדבר על ד"ת אבל כע"א ודאי דהוי מדין תורה ולא אמרינן כיון דהוי מלתא דלא רמיא עליה ולאו אדעתי' לכך אפי' אם אומר שהוא זוכר נמי לא מהמנינן לי' זה אינו דהא בשעת מעשה הוי רמיא עליה למדכר וכיון דעתו לזה לכך אם הוא אומר שהוא זוכר הוא מהימן ולזה אם שנים הם הדיינים לעולם נאמנים ודלא כהב"ח ששגה בזה ולא הבין לחלק בין לא רמיא למדכר דהכא לשאר לא רמיא עליה דאינש ולאו אדעתי' דבכל דוכתי ומחמת זה כתב דאף אם שנים הם הדיינים נמי אין נאמנים וזה אינו ולשנא דהתוספתא דהרי הוא ככל אדם הוי תיובתי' דמשמע דעכ"פ לא גרע משאר אדם וכן לשיטת ר"ת נמי דמפרש לשמעתין דפריך דלהוי כע"א נמי מוכח דכע"א מיהו הוי וכבר השיגו הש"ך בסי' כ"ג עיי"ש אלא שלא ביאר הדברים כל הצורך מתוך מה שכתבנו יתבאר לך הא דבמוכר אינו נאמן תיכף ומיד שיצא המקח מת"י אף שעומדים לפניו ובדיין מהימן כ"ז שעומדין לפניו ואינו נאמן רק ביצאו מלפניו והיינו דבמוכר כיון שיצא המקח מת"י תו לא רמיא עלה למדכר אבל בדיין כ"ז שעומדין לפניו צריך למדכר דדלמא יוסיף בטענות ויצטרך לידע אם הוא סותר טענה הראשונה א"ל אבל כשיצאו דתו לא מצי למטען כלל לכך לא רמיא עליה למדכר וכ"ז פשוט:)** והא דגבי דיין אינו נאמן אלא בזמן שבפ"ד עומדים לפניו היינו משום דלאחר שיצאו מלפניו לא רמיא עליה למדכר וכן נמי במוכר הא דאין נאמן באמב"י היינו נמי משום דלא רמיא עליה למדכר כיון שיצא המקח מת"י אבל לאו מטעם נאמנות דאי הוי באופן דוודאי דכיר ואינו עשוי לשכוח לעולם מהימן וכמו דדייקינן כן ממילתא דרב חסדא מדלא חשיב לי' בהנך דנאמנין לאלתר ש"מ דלעול' הימנוהו ולכך שפיר פריך אאין מקחו בידו ולחזי זוזי ממאן נקיט ורצה לומר כיון דנקיט מחד אינו עשוי לשכוח דקבלת המעות הוי ליה לסימן שלא לשכוח ולכך אית לן הימני' לעולם ודלא כהר"ן שכ' לדעת רש"י דמסתבר שאינו מהימן אלא כ"ז שעומדין לפניו דומיא דדיין והא ליתא דגבי דיין גופא הא דלא מהימן כשיצאו מלפניו היינו משום דלא רמיא עליה למדכר כשיצאו מלפניו אבל אי הוי באופן דהוי ליה למדכר גם הדיין היה נאמן לעולם וכיון שכן הכא גבי מוכר דנקיט זוזי מחד כיון שאינו עשוי לשכוח א"כ לעולם מהימן [וכבר הושג בספר קצה"ח מסוגיא דשמעתין ומלשון רש"י שכתב משהלכו לפניו פיי"ש והוא ברור] והא דנקט לישנא דלחזי זוזא ולא קאמר נשאל את המוכר ואמאי לא מהימן וכו' דהא בנאמנות המוכר תליא מלתא ובשלמא לפר"ת שיתבאר בסמוך אי"ה שפיר אתיא לשנא דליחזי זוזי אבל לפי' רש"י לכאורה אינו מיושב כ"כ. זה אינו כיון דהא דמסתבר ליה להש"ס דיהיה נאמן המוכר היינו משום דע"י קבלת המעות ודאי דכיר ולכך שפיר נקיט לישנא דלחזי זוזי משום דנאמנות המוכר בהא תליא וזה פשוט ולשיטתו ניחא גם בשמעתין דפריך נמי אאין מקחו בידו דהא שנים אוחזין קתני ואם כן קושיית הש"ס בשמעתין ובקדושין בחד גוונא מתפרשן ולא קשיין עליו קושיית התוס' והרא"ש שהקשו מטעם מיגו ודו"ק. ומה שהביא הרא"ש ראיה מלשון התוספתא דתני אבל אין המקח יוצא מת"י הרי הוא ככל אדם אינה ראיה כלל דהא התוספתא היינו עצמה ההיא ברייתא דמייתי לה בקדושין ומוקמינן לה בנקיט זוזי מתרווייהו ובזה שפיר עשוי לשכוח ולכך לא תיקנו בי' רבנן שיהיה מהימן כבי תרי ושפיר תני בתוספתא הרי הוא ככל אדם והרא"ש והרמב"ן כתבו דגם דעת הרי"ף הוא כרש"י ובסמוך יתבאר אי"ה מאין יצא לו להרא"ש כן בדעת הרי"ף] וכתב הרא"ש דלדעתם אי נקיט זוזי מחד לעולם מהימן לומר לזה מכרתי אפילו לאותו שלא קבל ממנו המעות ונאמן לומר וזה קבלתי המעות בע"כ ומכרתי לחבירו ואפילו אמב"י נמי נאמן לומר שמכר למי שלא קבל המעות ממנו ובבדק הבית הקשה ע"ז דמנין לו להרא"ש לומר כן בדעתם ועיין ד"מ שכתב דאף שאינו מפורש כן בדבריהם מ"מ מוכרח הוא מדלא פריך הגמ' ולחזי זוזי כו' רק אאין מקחו בידו אבל כשהמקח בידו לא מהני מה שאנו יודעי' ממי קבל המעות ש"מ נאמן המוכר בכל גווני אף לומר בהיפך מהמעות [ואף שבד"מ כתב כן עמש"כ הב"י על דברי הטור ואפילו אם ידוע בעדים כו' ולפי גרסתינו בטור שפיר הקשה בב"י ואין בדברי הד"מ כלום מ"מ צ"ל דגירסת הד"מ בטור הי' כגירסת הט"ז והבין דקושיית הב"י היא גם על גירסת הט"ז וא"כ יהי' קושיית הב"י אעדים כעין קושיית הבד"ה ועלה קמשני הד"מ מה דמשני והבן זה כי קצרתי ואי"ה בסמוך יבואר זה באריכות קצת] וכן כתב בבד"ה בעצמו וז"ל ואין לומר דס"ל להרא"ש כיון דלהרי"ף לא מקשי רק אאמב"י ש"מ דבמב"י נאמן בכל ענין זה אינו דא"כ אמאי איצטריך לאוקמי בנקיט זוזי מתרויייהו ה"ל לאוקמי בדנקיט מחד ולא ידע עכ"ל והנה מה שהקשה דנוקמי בנקיט מחד ולא ידע אינה קושיא כלל משום כיון דבנקיט מחד מסתבר לי' להגמ' דלעולם דכיר אף באמב"י א"כ איך יתרץ דלא ידע ולכך נקיט הגמ' בנקיט זוזי מתרווייהו דבהא שכיח שלא ידע ועוד דהתם בקדושין ע"כ צריך לתרץ דנקיט מתרווייהו דהא זהו עצמו קושיית הגמ' כיון דנקיט מחד אינו עשוי לשכוח א"כ אמאי אינו נאמן וא"כ לא מצי לשנויי דלא ידע דהא אינו נאמן קתני דמשמע דאפי' ידע לא מהימן ולכך בהכרח צריך לשנויי דנקיט מתרווייהו ולכך משני גם כאן דנקיט מתרווייהו וא"כ כיון שאין בדחיית הבד"ה שום ממש א"כ בהכרח נשאר ההוכחה מדלא פריך אמקחו בידו ש"מ דבמב"י בכל ענין נאמן וכמו כן באמב"י ונקיט מחד דהא לרש"י נקיט מחד שווה אמב"י למב"י כן היה נראה לומר לכאורה בדעת הרא"ש:

אך באמת נלע"ד אי משום הא לא איריא ואילו היה להך דינא דכתב ר"ת שאינו נאמן לומר בהיפוך המעות איזה ראיה ממקום אחר היינו יכולים להשוות גם דעת רש"י לזה ומ"מ לא תיקשה לנו אמאי לא פריך נמי אמב"י והיינו משום דרש"י מפרש דשנים חלוקים על המקח היינו שחלוקים גם בעיקר נתינת המעות דסתמא דמילתא היא ומכ"ש אם נאמר דזהו סברא דאנן סהדי דלאותו שנתן המעות נתרצה המוכר בוודאי דאית לן למימר דמסתמא הם חלוקים גם בנתינת המעות דאטו בשופטני עסקינן שיטעון מלתא דתמיה לכולי עלמא ולומר שחבירו נתן המעות ואפ"ה נתרצה לו המוכר וכן מפרש גם ר"ת שחלוקים בעיקר נתינת המעות [וכמו שיתבאר שיטתו אי"ה לקמן] ואף בלא הך סברא דאנן סהדי נמי ס"ל לרש"י דחלוקים בעיקר נתינת המעות משום דמסתמא דמלתא הכי הוא וכיון שכן רישא דמב"י לא קשיא מידי דה"ק נאמן המוכר לומר לזה מכרתי כו' רצה לומר מזה קבלתי המעות ומכרתי לו דסתמא דמלתא הכי הוא ועל קבלת המעות גופי' צריכינן לנאמנותו של המוכר וזהו דתניא בברייתא נאמן המוכר כו' ולא קשיא מידי דאטו דיוקו של ר"ת דדייק מדקאמר לזה מכרתי ולא קאמר מזה קבלתי מעות [וכמו שיתבאר לקמן אי"ה דזהו דיוקו של ר"ת] הוא מוכרח כ"כ עד דניקשי' מיני' לשיטת רש"י אמאי לא פריך אמב"י אדרבה פשטא דברייתא לא משמע כלל כהך דיוקא ואף ר"ת לא אמרה אלא מצד ההכרח דמשום דלא מצי לפרושי אסיפא משום דליכא מיגו לכן בהכרח מפרש לה ארישא וע"כ דדייק לו מדלא קאמר מזה קבלתי מעות דאל"כ לא הוי פריך מידי אבל לרש"י דקושיית הגמ' מתפרשא שפיר אסיפא ודאי דאין זה דוחק כלל אמאי לא תני מזה קבלתי מעות דהיינו הך וכן נמי הנחתו של רש"י שהניח דמסתמא אינם חלוקים בעיקר המעות נמי אין מוכרח כלל תדע דהא גם ר"ת לא ס"ל כן בזה רק שמוחלקים גם בעיקר נתינת המעות וכיון שכן אין להוכיח כלל לשיטת רש"י ממאי דלא פריך הגמ' ארישא ש"מ שנאמן לומר אף בהיפך וכמו שעלה על דעת הד"מ ובד"ה אלא דבלא שום הוכחה כלל נמי מסתבר לומר בדעת רש"י כמו שכתב הרא"ש דנאמן לומר אף בהיפך מהמעות כיון דהך סברא שכ' ר"ת דאנן סהדי דלאותו שנתן המעות נתרצה המוכר ואינו נאמן לומר בהיפך זה אף דאית לי' מיגו משום דהוי כמגו במקום עדים אין לזה שום ראיה והוכחה ממקום אחר רק דר"ת דייק לה כן מצד מה דהוכרח לפרש כן סוגיין דקדושין וכיון דלרש"י בלא"ה מתפרשא ברווחא סוגיא דקדושין שפיר בלא הך סברא אם כן מנ"ל למימר כהך סברא בלא שום הוכחה מהגמ' וטפי אית לן למימר כיון דנתנו חכמים למוכר שיהיה נאמן כבי תרי בכל גווני נאמן ואף שכתבנו דהברייתא לפירוש רש"י לא מיירי בהכי אלא שחלוקים בעיקר נתינת המעות והמוכר אומר לזה מכרתי היינו שמזה קבלתי המעות ומכרתי לו היינו משום דסתמא דמלתא הכי איתא אבל מ"מ אי אתרמי בהיפך נמי נאמן המוכר כיון דהמנוהו רבנן בכל גווני המנוהו והך סברא דאנן סהדי אין לה מקום כלל לשיטת רש"י א"כ אמאי לא יהיה נאמן אף בהיפך מהמעות ועי' במלחמות שהאריך בראיות דאין שום צד סברא לומר שלא יהיה נאמן בהיפך ולכך שפיר כתב הרא"ש דלרש"י בנקיט זוזי מחד נאמן בכל ענין בין במב"י ובין באמב"י לומר שנתרצה להשני דהא לרש"י מב"י ואמב"י שוים בנקיט זוזי מחד ומתוך מה שכתבנו נסתלקו כל קושיית הבד"ה מה שהקשה על הרא"ש בזה ועי' היטיב בכל זה:

ושיטת ר"ת הוא דנאמנות המוכר במקב"י הוא מטעם מיגו והך מיגו קמפרשי התוס' דהיינו דאי בעי הוי אמר לא מכרתי כלל או חזרתי וקניתיה ממנו והרא"ש כתב דאי בעי היה נותן לזה שאומר מכרתי לו בצינעה בינו ובין עצמו ולכך באין מב"י דלית ליה מיגו לא מהימן כלל [ובהא נמי מפרש ר"ת כרש"י דחלוקים גם בעיקר נתינת המעות] ולכך לא מצינן לפרושי סוגיא דקדושין דפריך אסיפא דהא באמב"י לא מהימן כלל וכיון דגם לנתינת המעות אנו צריכין לאמירת המוכר א"כ ליכא לפרושי דפריך אסיפא ולחזי זוזי כו' דסוף סוף ממאן נחזי ע"כ מאמירת המוכר וכיון שהוא אינו נאמן א"כ מה בכך שיאמר המוכר לכך הוצרך לפרש דארישא קפריך ואף דברישא תני באמת נאמן וא"כ לכאורה אין שום קושיא ארישא דדלמא זהו באמת מאי דתני נאמן היינו לומר שנאמן לומר מזה קבלתי מעות ומכרתי לו צריכינן לומר דע"כ הכי קדייק המקשה דמדתני נאמן לומר לזה מכרתי ולא תני נאמן לומר מזה קבלתי מעות ש"מ דאין תלוי כלל בקבלת מעות ואף דיאמר שקבל מחד נאמן לומר שנתרצה להשני וזהו לא מסתבר ליה להמקשה דאנן סהדי דלאותו שנתן מעות לו נתרצה ואף דאית ליה מיגו הוי כמגו במקום עדים ולכך שפיר קפריך ארישא ונחזי זוזי כו' רצה לומר מה לנו לשאל להמוכר למי מכר נשאלנו ממי קבל מעות ואנן סהדי דלו נתרצה ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו כו' וכתבו שם התוס' בקדושין דלפ"ז גרסינן ולא ידע ולא גרסינן ולא ידוע כ"כ המהרש"ל והמהרש"א בגי' התוס' שם:

ובאמת כי גירסת ולא ידוע לא מתיישב כלל לפיר"ת כי אם נפרשה שאין אנו חוששין לידיעתו כמש"כ רש"י שפיר כתבו ע"ז התוס' דהא לר"ת דקאי אמקב"י ודאי דאנו חוששין לידיעתו דהא בזמן שמקב"י הוא נאמן וגם אין לפרש ולא ידוע לנו ממקום אחר כמו שיתפרש לשיטת ר"י שיתבאר בסמוך אי"ה דהא לפיר"ת דמפרש שהם חלוקים בעיקר נתינת המעות א"כ גם לסברת המקשה לא הוי ידוע לן ממקום אחר רק מאמירת המוכר וא"כ מאי חידש לנו בזה התרצן וע"כ דצריך למגרס ולא ידע וכן נראה גם מסיום דברי התוס' שכתבו בסוף הדיבור וגם לפי' זה גרסי' ידע ור"ל בסוגיין דמס' ב"מ ובסוגיין ודאי דגרסי' ולא ידע וא"כ נראה דגם בקדושין גרסי' ולא ידע וראי' זו כתב גם המהרש"א אך גירסת ולא ידע ג"כ קשה להולמה לפי פיר"ת דהא ארישא אמקב"י קאי דקתני נאמן המוכר וא"כ ע"כ דידע למי מכר ואיך קאמר ולא ידע וצריך לומר דבאמת אילו לא הי' הגירסא כלל לא ולא ידע ולא ולא ידוע ודאי דתו לא הוי קשיא לן מידי דכיון דנקיט מתרוויהו תו לא מצי למתני מזה קבלתי דהא משניהם קיבל וע"כ דצריך למיתני מזה קבלתי מדעתי כו' וא"כ היינו הך דתני לזה מכרתי דכיון דקיבל ממנו מדעתו הרי מכר לו רק מפני שבספרים שהי' לפני ר"ת הי' הגירסא ולא ידע כו' ולמחקה מכל וכל לא ניחא לי' לשבש כ"כ הספרים ולגרוס ולא ידיע שאינו רחוק כ"כ שנפל טעות מועט בספרים כזה שפיר מצינן למימר אך כבר כתבנו שגירסא זו אי אפשר להעמידה כלל לשיטת ר"ת ומדוחק הגי' הוצרך לגרוס ולא ידע וצריכינן לפרושי דמשמע לי' להגמ' דלזה מכרתי היינו בקנין גמור כגון בחליפין וכדומה דתו לא מצי מהדר ודלא כנראה מדברי רש"י שלא נעשה שם קנין גמור רק קבלתי המעות דלא הוי קנין רק לענין מי שפרע דזהו מלתא דפשיטא שנאמן המוכר כיון דמצי הדר בי' ולא קאי רק במי שפרע א"כ לו יהיה שנתרצה מעיקרא להשני הא כיון שעכשיו רוצה ליתן לזה מי מעכב על ידו כיון דלא קאי רק במש"פ אלא ע"כ דמכרתי היינו בקנין גמור וא"כ מכרתי אינו ענין לקבלת המעות מדעתו דאפשר שקיבל המעות מדעתו מאחד ואח"כ חזר בו ועשה קנין גמור להשני וא"כ הוי קשיא לי' להתרצן דאכתי הדרא קושיא לדוכתי' אמאי לא תני מזה קבלתי המעות מדעתאי ומזה בע"כ ואנן סהדי דלו עשה גם הקנין גמור ומדתני לזה ש"מ שנאמן לומר אף בהיפוך ואמאי הא אנן סהדי כו' ולזה הוצרך לומר דהברייתא מיירי דהמוכר' אומר שאינו יודע זה מי נתן מדעתו ומי בע"כ רק שהקנין עשה לזה ורצה לומר שבשעת הקנין גופי' כבר שכח מי נתן לו מדעתו ועשה הקנין לאחד מהן וזהו מאי דאשמועינן הברייתא במאי דתני דנאמן לומר לזה מכרתי ולא תני מזה קבלתי המעות מדעתאי דאשמועינן דאף דאומר שלא ידע ממי קבל מדעתו ואפשר דקיבל מהשני אפ"ה מהימן לומר שמכר בקנין גמור לזה כיון שאומר שבשעת הקנין גופי' כבר לא ידע מי נתן לו מדעתו אבל אם אומר בפירוש שיודע מי נתן לו מדעתו אינו נאמן לומר שעשה הקנין להשני שנתן בע"כ משום דאנן סהדי וכו' זהו תוכן כוונת התוס' שם בקדושין ולזה נוטים גם דברי מהרש"ל ולא ידענא מה השיג עליו שם ברש"א ומה תיקן בפירושו ואכמ"ל בזה:

ולפ"ז גם ברא"ש בשמעתין גרסי' בשיטת ר"ת ואין יודע כמו שהיא הגי' בכל ספרי הרא"ש שלפנינו ודלא כמו שהגיה במע"מ ואין ידוע וכן ראיתי בהגהות הגר"א שהסכים לגי' המע"מ והא ליתא כמו שכתבנו [וידעתי גם שהדברים דחוקים מאד אך מה אעשה דלדברי ר"ת אינם מתפרשין באופן אחר] ומעתה הוי קשיא לי' לר"ת דהא תינח בקדושין דפריך אמק"בי שפיר פריך דנשאל להמוכר ממי קבל המעות וניזל בתר נתינת המעות דהא המוכר נאמן כבי תרי לומר שזה נתן כיון שמק"ב וכיון דבהא מהמנינן למוכר א"כ אנן סהדי דלאותו נתרצה ויהבינן המקח למי שאומר המוכר שנתן המעות משא"כ בסוגיין דב"מ דמיירי באמק"ב דהא שנים אוחזין קתני א"כ מאי פריך ונחזי זוזי כו' נהי דאנן סהדי דממי שקיבל המעות לו נתרצה המוכר מ"מ הא לגבות המעות גופיה צריכין לנאמנותו של מוכר ואיהו לא מהימן בזה כיון שאין מקב"י ומתוך זה הוצרך לפרש דבאמת בשמעתין לא פריך דניתב למי שיאמר המוכר שקיבל ממנו המעות רק דעכ"פ להוי כע"א לחייב שכנגדו ש"ד ולפטור את המסייעו משבועה ולפ"ז לא הוי הך פירכא דשמעתין כההיא דקדושין דהתם פרכינן ולחזי זוזי כו' ולאותו שיאמר המוכר ניתן לו המקח דהא התם המוכר נאמן בזה כתרי אבל כאן אינו נאמן רק כע"א זהו תוכן פירושו של ר"ת ונקוט האי כללא בידך דר"ת נמי מפרש שהמה מחולקים בעיקר נתינת המעות ולכך הוצרך לשנות פירושו דכאן בשמעתין מכפי מאי דמפרש בקדושין ושיטה זו דחיקא טובא חדא דלמאי נקיט בשמעתין לישנא דולחזי זוזי כו' דבשלמא בקדושין דפריך וניזל בתר זוזי ולא בתר נאמנות המוכר שפיר נקיט כהאי לישנא אבל כאן דפריך שיהא המוכר נאמן לא פחות כע"א א"כ מאי לחזי זוזי דנקיט הכי הל"ל נשאל את המוכר למי מכר ויש ליישב זה ועוד בעיקר פירושו במס' קדושין דדיוקו של המקשה הוא מדתני לזה מכרתי ולא תני מזה קבלתי מעות הוא דקדוק דק וקלוש מאד ודחיקא מלתא טובא לומר שזה היה יסוד בנינו של המקשן בקושייתו ועוד מאי דהוצרך לשנות פירושו בשמעתין מבקדושין ג"כ דחוק מאוד שיהא חד לישנא דהמקשה מתפרש לתרי אנפי ועוד דהך דינא דעד המסייע פוטר משבועה אינו מוסכם לכ"ע וכמו שיתבאר אי"ה בסמוך ועוד קשיא טובא בעיקר סברתו שכתב בקדושין דאם המוכר אומר שקיבל המעות מאחד ונתרצה להשני יהבינן למי שאומר שקיבל ממנו המעות משום דבזה המוכר מהימן כבי תרי וא"כ אנן סהדי דלאותו נתרצה תמיה לי מלתא טובא כיון דכל עיקר נאמנותו של המוכר הוא משום מיגו א"כ מאי מיגו שייך בזה כיון דחזינן דהוא משקר ואומר שנתרצה להשני דבזה אנו מחזיקין אותו לשקרן ולא מבעי להרא"ש דכתב דהמיגו הוא דאי בעי יהיב ליה א"כ אין כאן אפי' התחלת מיגו דאיך יעלה על הדעת להאמינו במיגו במה שאומר שקיבל המעות מראובן במיגו דאי בעי יהיב ליה הא חזינן דאינו רוצה ליתן המקח לראובן רק לשמעון ואומר שלשמעון נתרצה וא"כ מאי מיגו אית ליה לגבי דראובן אלא אפי' להתוס' דכ' דהמיגו הוא דאי בעי אמר לא מכרתי כו' אעפ"כ אין שייך כאן מיגו דהא סברת מיגו בכל מקום הוא דמסתמא אומר אמת דאילו היה רוצה לשקר היה אומר שקר אחר שהוא יותר טוב אבל בנידן דידן דע"כ משקר הוא במאי דאומר שנתרצה להשני א"כ מאי מיגו שייך בזה ומאוד אני תמה שלא התעורר בזה שום א' מהפוסקים וצ"ע:

ושיטת ר"י הובאה בקצרה בתוס' בשמעתין דה"ק נשאל להלוקחים בעצמם דמסתמא אינם חלוקים בעיקר נתינת המעות אלא שהם מודים מי נתן מעות רק שחלוקים למי נתרצה המוכר והנה בקדושין לא הביאו התוס' כלל פירושו של ר"י וכן הרא"ש בשמעתין מתחילה כשפירש סוגיא דקדושין לא הביא רק פירושו של ר"ת ואח"כ כשבא לפרש סוגיא דשמעתין הביא פי' ר"י אח"כ פי' ר"ת דנראה מכל זה כאילו פירושו של ר"י אינו אלא בסוגיין בכדי שלא נצטרך לדחוק ולומר דקושיית הש"ס דלהו' כע"א אבל בקדושין מפרש ר"י כר"ת ולענ"ד נראה דעיקר הנחתו של ר"י שהניח דמסתמא אינם מחולקים בעיקר נתינת המעות לא איצטריכא ליה אלא לפרש סוגיא דקדושין דכבר כתבנו דפיר"ת שם דחוק מאוד לומר דכל עיקר דיוקו של המקשה הוא מדקתני לזה מכרתי ולא מזה קבלתי מעות ולכך הניח הך סברא דמסתמא אינם חלוקים בנתינת המעות ומעתה גם בקדושין דתני בתוספתא שנים חלוקים על המקח נמי הכי מתפרשא שאינם חלוקים רק על המקח אבל בנתינת המעות מודים מי נתן מעות ולפ"ז דיוקו של המקשה אתי שפיר טובא דמדתני נאמן בעל המקח כו' ש"מ שהוא נאמן אף בהיפך המעות דאילו המעות אנו יודעים מבלעדי המוכר דהא הם גופייהו אינם מחולקים בזה ולכך שפיר פריך דלחזי זוזי כו' ולמה לנו נאמנתו של מוכר כלל דהא אנן סהדי כו' ולפ"ז קושיית הש"ס בקדושין יהיה בין אמקב"י ובין אאין מקב"י דתמיד ניזל בתר המעות דכיון שזה ידוע לנו מהלוקחים א"כ השתא במקב"י דמהימן המוכר כבי תרי ואפ"ה שבקינן להמנותיה דהמוכר ואזלינן בתר המעות א"כ ק"ו באין מקב"י דנאמנתו של מוכר אזדא לה מכ"ש דאית לן למיזל בתר נתינת המעות וא"כ שפיר מתפרשא קושיית הש"ס בין אמקב"י בין אאין מקב"י [ולר"ת ליכא לפרושי רק אמקב"י דכיון דלר"ת על נתינת המעות ג"כ צריכין אנו לאמירת המוכר א"כ באמקב"י דלא מהימן המוכ' תו לא קשיא כלל נחזי זוזי כו' דממאן נחזי מהמוכר הא אינו מהימן משא"כ לפי' ר"י דזה ידוע מהלוקחי' בעצמם א"כ שפיר מתפרשא קושיות הש"ס גם אאמקב"י ודו"ק] ומשני דנקיט מתרווייהו כו' ואם כן הלוקחים מחולקים בזה דזה אומר ממני קיבל מדעתו וחבירו אומר בהיפך ולכך אי אפשר להתברר לנו מתוך נתינת המעות אלא ע"י המוכר והמוכר אינו נאמן אלא במקב"י ולפ"ז גרסינן שם וכן בשמעתין ולא ידוע ורצה לומר שאין ידוע לנו מתוך דברי הלוקחים ולפי זה קושיית הש"ס בשמעתין ובקדושין בחדא גוונא מתפרשי כיון דגם שם קאי גם אאמקב"י וגם בשמעתין קאי אאמקב"י ולפ"ז אזדא לה כל מה שהקשינו לשיטת ר"ת דלשיטת ר"י מיושב הכל ושיטה זו כתבה הרב"י בבד"ה בשם עצמו ולענ"ד דהן הן דברי ר"י ועיין:

ומעתה מה שכ' הרא"ש דהרי"ף ס"ל כשיטת רש"י הן אמת דכשיטת ר"ת לא מצי סבר דהא מדמקשה הרי"ף על הגירסא דולא ידע ש"מ דקושיית הש"ס דשמעתין הוי ניחא לי' ואי ס"ד דסבר כפיר"ת א"כ גם קושיית הש"ס מי ניחא וע"כ דצריכינן לפרושי דפריך דלהוי כע"א וא"כ גם הגירסא דולא ידע ניחא דאי הוי ידע עכ"פ הוי כע"א אלא ע"כ דלא ס"ל כפיר"ת ומזה הוכיח הרא"ש דס"ל כרש"י אבל לפי מה שבארנו שיטת ר"י שפיר מצי סבר הרי"ף כהך שיטתא רק שלהר"י צריך למגרס ולא ידיע והרי"ף הי' בגירסתו ולא ידע ולכך הוי קא קשיא ליה והוצרך לאוקמי דשנים אוחזין לא קאי אמקח וממכר ואדרבה יותר נראה דס"ל כשיטת הר"י דלשיטת רש"י גם אי גרסי' ולא ידע נמי נוכל לפרשה דה"ק לא רמיא עלה למידע כיון שיצא המקח מת"י ולכך אין אנו חוששין לידיעתו וכמו שפי' בעל המאור במס' קידושין עיי"ש אבל אי ס"ל כשיטת ר"י שפיר הוי קשיא לי' על הך גירסא דלא ידע ועיין בזה ועוד דלרש"י לפי מסקנת הרי"ף דמוקי לשמעתין במק"בי דשנים אוחזין אמציאה לחוד קיימי לא יתיישב כ"כ הא דנקיט בשמעתין לישנא דליחזי זוזי ולא קאמר נשאל את המוכר כו' דהא במק"בי המוכר לעולם דכיר אפי' היכא דלית לי' סימנא דזוזי ממאן נקיט וצריך לומר דסירכי' דלשנא דקדושין נקיט והוא דחוק קצת אבל אם נאמר דס"ל להרי"ף כהר"י יתיישב טפי דהמקשה לפום מאי דסבר דמיירי בנקיט מחד ואינם מחולקים בעיקר המעות שפיר פריך דלחזי זוזי ממאן נקיט דהא בתר המעות אית לן למיזל ולא בתר נאמנות המוכר וכמו דהקשה כן גם בקידושין רושין רק דהמתרץ דשני לי' דנקיט מתרווייהו הוצרך להוסיף דמיירי בלא ידע בכדי שלא תיקשי דנהי דנקיט מתרווייהו ותו ליכא ראי' מהמעות מ"מ אכתי תיקשה דניזיל בתר נאמנות המוכר דהא במקב"י נאמן המוכר לכך הוצרך לומר דלא ידע ועיין בזה ומ"מ אין ראיות אלו מכריעות דנימא דדווקא ס"ל כהר"י רק דיותר נוטים לדברי הר"י. העולה מזה דלרש"י וכן להרי"ף לפי מה שהבינו בדבריו הרא"ש והרמב"ן בנקיט מחד לעולם נאמן המוכר בין במקב"י בין באין מקב"י ואפי' לומר בהיפוך מהמעות ובנקיט מתרוויהו במק"בי נאמן ובאמק"בי לא הוי רק כע"א ובטור הוסיף לומר להך שיטתא דאפי' איכא עדים ממי קיבל מדעתו וממי בע"כ אפ"ה נאמן המוכר לומר בהיפך ולהכחיש העדים וזהו באמת תמוה לכאורה וכבר הקשה ע"ז בב"י דמנין לנו לומר כן עיי"ש ובט"ז הגיה דהך דאיכא עדים דכתב הטור אנקיט זוזי מחד מנייהו ורצה לומר דהעדים יודעים ממי קבל המעות אבל אינם יודעים אם קיבל מדעתו או בע"כ דבזה הוא דנאמן לומר שקבל ממנו בע"כ כיון שאינו מכחיש דברי העדים אבל להכחיש דברי העדים לגמרי לא עלה על דעת הטור וזאת הגי' הי' בטור שלפני הד"מ והבין דגם אזה קאי קושיית הב"י ולכך כתב מה שכתב דאילו לגירסתינו בטור אין מקום כלל לדברי הד"מ ובעיקר מה שהגיה הט"ז בטור אינו מוכרח כ"כ דהא הט"ז בעצמו כתב דראיתי מי שהביא ראי' להטור מדברי הרמב"ן כו' ומ"ש הט"ז ע"ז ולא קרב זה אל זה לא ידענא מאי קאמר דמאי נ"מ איכא בין דהעדים מעידים שקיבל מחד מדעתו ומהשני אינם יודעי' ובין אם אומרים שקבל מהשני בע"ב כיון דסוף סוף מוכח מהרמב"ן דהוא נאמן להכחיש העדים א"כ ט"ל דמעידים גם על השני או לא מעידים כיון דהוא נאמן להכחיש העדים בכל גוונא נאמן וגם בספר עצמות יוסף כתב שאילו הי' בדברי הרי"ף גילוי דעת לדין זה היינו יכולין לקרבו אל הדעת כיון דאפי' אם קיבל מדעתו לא קאי עלה רק במי שפרע ומצי הדר בי' א"כ במה שאמר שמכר להשני הרי הדר בי' מזה שקבל ממנו מדעתו אלא שבספר עצמות יוסף הנ"ל לא מצא גילוי לדין זה והיינו שלא ראה דברי הרמב"ן אבל אנו שזכינו לדברי הרמב"ן א"כ אין דינו של הטור רחוק כ"כ עד דניצטרך להגיה בדבריו כמ"ש הט"ז ועיין בזה:

ושיטת ר"ת כבר ביארנוה דבהיפך המעות לעולם אינו נאמן המוכר אף במקב"י ואף שאינו ידוע קבלת המעות גופי' כי אם ע"י המוכר אפ"ה אינו נאמן בהיפך המעות ועל המעות נאמן המוכר כבי תרי בזמן שמקב"י וינתן למי שאומר המוכר שקיבל ממנו המעות [וכבר הקשינו לעיל ע"ז] ובאין מקב"י לעולם אינו נאמן רק כע"א אפילו בנקיט זוזי מחד ושיטת הר"י לענין דינא שווה לשיטת ר"ת אלא דבמה דלשיטת ר"ת אמרינן דאפילו אם אינו ידוע קבלת המעות כ"א ע"י המוכר אפ"ה אינו נאמן לומר בהיפך המעות ולענין קבלת המעות נאמן המוכר ויהבינן לזה שאומר המוכר שקיבל ממנו המעות וזה באמת קשה טובא וכמו שהקשינו לעיל אמנם לשיטת הר"י אין אנו צריכין לזה דנוכל לומר דבכה"ג אינו נאמן המוכר כלל כיון דחזינן דהוא משקר והוי כאילו אין כאן עדות כלל ויחלוקו והא דלא משני בשמעתין כן היינו דמשום דסתמא דמלתא הלוקחים אינם מחולקים בעיקר נתינת המעות וא"כ שפיר אזלינן בתר המעות ועיין בזה או דנוכל לומר דבכה"ג באמת יהבינן למי שאומר המוכר דנתרצה לו לא למי שקבל המעות ממנו ולא אמרינן בהא אנן סהדי כו' כיון דזה גופי' לא ידעינן רק ע"י המוכר וכיון דע"כ צריך למהימני' למוכר מטעם מיגו א"כ לכולה מלתא מהמנינן לי' גם במאי דאמר דנתרצה להשני ועדיין לא נתברר זה אצלי וצ"ע ודברי הרמב"ם בזה סתומים וליכא למיקם כמאן ס"ל ודברי הט"ז בביאור דברי הרי"ף והרמב"ם תמוהים מאוד דנראה מדבריו דשיטת הרמב"ם היא שיטה בפ"ע וס"ל דבמקב"י נאמן אף בהיפך המעות וכרש"י ובאין מקב"י לעולם לא חשיב רק כע"א אפי' בנקיט זוזי מחד וכר"ת ובזה הוא מיישב מה דלא חילק הרמב"ם במקב"י לומר שאינו נאמן בהיפוך אי ס"ל כשיטת ר"ת ואי ס"ל כרש"י ה"ל לבאר דבנקיט זוזי מחד בשל גווני נאמן אפי' באין מקב"י ולדבריו מיושב הכל וגם מיושב בזה מה שהקשה הסמ"ע על הרמ"א עיי"ש היטיב בדבריו והנה באמת דברי הרמב"ם הי' מורה כן אבל לא ידעתי איך יתפרש הגמ' לפ"ז ומה שכתב הט"ז דהוא מפרש הקושיא דלחזי זוזי דרצה לומר דלהוי כע"א כו' עיי"ש בדבריו נוראות נפלאתי דהן אמת דדברי סוגיא דידן נוכל לפרושי כן וזה אינו דבר חדש דהא גם הר"ת מפרש לה כן אבל סוגיא דקדושין אי אפשר לפרושי כן דפריך אאין מקב"י דלהוי נאמן כע"א דאימא דאין ה"נ דהא דתני אינו נאמן היינו דא"נ כבי תרי אבל נאמן כע"א וע"כ דצריך לפרושי דקאי אמקב"י וכר"ת א"כ מוכח דא"נ לומר בהיפך המעות וכר"ת וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דהו"ל להרמב"ם לפרושי הא מלתא וגם אינו מיושב קושיית הסמ"ע וביותר מש"כ הט"ז לפרושי כן דעת הרי"ף הא ודאי ליתא וכמו שכתבנו לעיל דאי ס"ד דהרי"ף מפרש לסוגיא דידן דהקושיא הוא דלהוי כע"א א"כ בפשיטות ניחא הגירסא דולא ידע ומאי קא קשיא לי' עד דהוצרך לומר דשנים אוחזין לא קאי אמו"מ אלא ודאי דאי אפשר לפרושי בדעת הרי"ף אלא או כרש"י או כהר"י וכמש"כ לעיל:

סוף דבר הט"ז בכאן לא ירד לעמקו כלל ועיין היטיב בכל זה ומתוך מה שכתבתי יתבאר לך שצדקו דברי הש"ך במ"שכ דאם אינו ידוע רק עפ"י המוכר אז נאמן המוכר אפי' בהיפך המעות רק היכא שידוע עפ"י הלוקחי' מי נתן המעות אז יהבינן למי שנתן המעות משום דאנן סהדי כו' ובספר קצה"ח כתב ע"ז ולא אתברר לנו מ"ש האי מיגו מהאי מיגו דכי היכי דהמוכר נאמן במיגו דאי בעי לא הודה בנתינת המעות הכי נמי להוי נאמן הלוקח השני במיגו דאי בעי לא הודה לחבירו בנתינת המעות ולא דק דוודאי שנא ושנא דבשלמא דכשהלוקח הודה בנתינת המעות דבהא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ אנן סהדי וכו' אבל כשהמוכר אומר בנתינת המעות הנה בזה גופא צריכינן למיגו דהא נאמנות המוכר הוא מטעם מיגו וא"כ ע"כ בכולה מלתא אית לן למהמני' וכמש"כ לעיל דאיכא למימר כן לשיטת הר"י וכן הוא שיטת הש"ך משא"כ כשהלוקח הודה בנתינת המעות דהא לאו מטעם מיגו מהמנינן לי' על המעות רק מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים וא"כ שפיר אמרינן אנן סהדי כו' ותו לא מהמנינן מטעם מיגו דהוי כמיגו במקום עדים וזה ברור מיהו כבר כתבתי לעיל שאין דין זה מוכרח לשיטת הר"י ואיכא למימר נמי בהיפך דכיון דחזינן דהוא משקר א"כ אין כאן עדות כלל ועכ"פ השגת קצה"ח אינה השגה כלל וזה ברור ועיין:

שם רש"י ד"ה תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה למציאה וכל אחד סבור אני הגבהתיו תחילה לא הוי צריך בכאן לפרושי להך מילתא דכאו"א סבור כו' רק אי אפי' טוען שקר במזיד מ"מ כיון דאיכא למימר דתרווייהו הוא ואינו נשבע ודאי לשקר א"כ מצי שפיר אתי כבן ננס רק דלקמן גבי הא דמשנינן אפי"ת ר' יוסי שפיר צריכינן להך מלתא דכאו"א סבור בכדי שלא יהא ודאי רמאי משום דכאו"א סבור וצ"ל דמשום גררא דהך דלקמן נקיט לי' רש"י גם הכא ופשוט:

שם תוס' ד"ה לימא מתניתין דלא כבן ננס מצינו לומר כו' עי' מהרמ"ש שכ' שהכריחם לזה משום דהא המקשה דלקמן דמקשה לימא מתניתין דלא כר' יוסי ולרבנן הוי ניחא לי' ע"כ דידע מהך סברא דהחלוקה יכולה להיות אמת כדאמרינן שם בגמ' האי מאי אא"ב רבנן כו' וא"כ מסתבר לי' להתוס' דגם המקשה דכאן ידע מזה ואינו מוכרח כ"כ ויותר הי' נראה לומר דמסתבר ליה להתוס' דע"כ ידע מזה דאל"כ לא יתיישב הצריכותא דלעיל לפי פי' התוס' דפירשו אבל מציאה דליכא למימר הכי דר"ל דמסתמא הוא סובר לומר אמת וע"י שבועה נמי לא יפרוש אך דלפ"ז תיקשה דא"כ ע"כ דידע גם מהך סברא דכאו"א סבור כו' א"כ גם המקשה דלקמן דמקשה לימא מתניתין דלא כר"י נמי ע"כ ידע מזה מאותו הכרח עצמו דאל"כ איך מפרש הצריכותא וזה אי אפשר דא"כ לא הוי פריך מידי וכיון דהמקשה דלקמן ע"כ לא ידע מזה והוי מפרש להצריכותא באיזה אופן אחר א"כ מי הכריחם להתוס' דהמקשה דכאן ידע מזה אך באמת אין זה קושיא דאף דהמקשה דלקמן נמי ידע מהך סברא דכאו"א סבור כו' מ"מ לא הוי ידע לחלק בין ודאי רמאי לספק רמאי והוי סבר כיון דאיכא למימר דהוא רמאי נמי לר' יוסי יהא מונח והתרצן הוא דהשיב לו לחלק בין ודאי רמאי לספק רמאי ואין זה דוחק דהא ע"כ גם המקשה דכאן לפי פי' התוס' דידע מסברת תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה (אפי' לפי פי' המרמ"ש) ע"כ הא דמקשה היינו דלא ידע לחלק בין ודאי איכא שבועת שוא לספק שבועת שוא וא"כ אין כאן דוחק כלל לומר דגם המקשה דלקמן לא ידע לחלק בין ודאי רמאי לספק רמאי אבל מסברת תרוויהו בהדי הדדי כו' ידע שפיר משום דבלא"ה לא יתיישב הצריכותא ועיין בזה:

שם בגמ' אפי' תימא סומכוס כו' היכא דאיכא דררא דממונא. פי' רש"י ותוס' בשמעתא זו דחיקי טובא דלפי' רש"י קשה (א) חדא דמאי סברא היא זו דבמציאה ליכא חסרון ממון הא עכ"פ עכשיו היא שלו ואם חבירו גוזל ממנו מחסרו ממון והגמ' לא קאמר לעיל בצריכותא אלא דאינשי דעלמא מורי בהו התירא לומר חבראי לאו מידי חסר אבל לומר שיהא הסברא באמת כן קשה טובא. (ב) ועוד מאי הוי ס"ד דהמתרץ. (ג) ועוד קשה טובא היאך יפרש רש"י בסוגיא דבבא בתרא דמקשינן עלה דארבא מהמחליף פרה ומשני נמי התם איכא דררא דממונא כו' הא בארבא ג"כ איכא חסרון ממון ומרמיזת דברי המהרמ"ש נראה דבאמת בב"ב מפרש לה רש"י כהתוס' אלא דהוצרך לשנות פירושו בכאן מחמת הנך קושיות דקשיין לפי התוס' וכמו שיתבאר לקמן אי"ה עיי"ש במהרמ"ש ובביאור וכמה רב מהדוחק יש בזה לומר דבב"ב יתפרש באנפי אחרינא מבכאן ושניהם נאמרו על ענין אחד וגם הלשון שווה בשניהם ועם כל זה יתפרש לתרי אנפי דררא דממונא. ולפי' התוס' נמי קשה. (א) חדא דניצטרך למחוק הגי' דררא דממונא למר ואיכא דרד"מ למר בכאן ובב"ב. ב) ועוד דנצטרך למחוק עוד בב"ב מאי דמסיים התם הכא אי דמר לא דמר ואי דמר לא דמר דלפי' פי' התוס' אין לו שחר כלל וע"כ דצריך למוחקו וקשה לשבש הספרים כ"כ וגם ברי"ף הגי' כמו שהוא בספרים שלפנינו עיי"ש (ג) ועוד דלפי פירושם הא דמקשה בשמעתין ולאו ק"ו הוא ומה התם דאיכא דרד"מ דר"ל אע"ג דאיכא דרד"מ וכמו שכ' המפרשים. ופירוש כוונתם הוא דעיקר ק"ו של המקשה הוא מהך סברא דאמר דאיכא למימר כולה למר כו' דמחמת סברת דרד"מ באמת הסברא נותנת שיהא צריך כאן שבועה טפי מבהא דסומכוס אלא ע"כ דק"ו של המקשה היא מהך סברא דאיכא למימר כולה למר כו' ור"ל דהכא החלוקה יכולה להיות אמת ולהכי אית לן טפי לפוטרו משבועה מבהא דסומכוס דאין החלוקה יל"א) והא דהוצרך לאתויי סברת דרד"מ בקושייתו היינו בכדי שלא תימא אה"נ דסברת חיל"א היתה נותנת דיהי' חייב טפי שבועה בהא דסומכוס מבכאן אבל לעומת זה איכא סברת דרד"מ דהוא בהיפך וא"כ אפשר דסברת דרד"מ סותרת סברת חיל"א ולכך הוצרך להקדים המקשה דזה אינו דסברת חיל"א עדיפא טפי מסברת דרד"מ ושפיר איכא ק"ו ולכך קאמר ומה התם אע"ג דאיכא דרד"מ עכ"ז הא איכא לעומת זה סברת חיל"א דהיא עדיפא טפי וא"כ אכתי איכא ק"ו כן הוא כוונת התוס' ופשוט וכל מעיין ישפוט בצדק כמה רב מהדוחק יש בפי' זה הן בלשון הגמ' והן בעיקר קושייתו דהיא גופי' קשיא דמנ"ל להמקשה דסברת חיל"א עדיפא טפי וגוברת על סברת דרד"מ דלמא סברת דרד"מ עדיפא טפי ותו לק"מ (ד) ועוד הקשו בתוס' דאמאי לא פריך בב"ב ולאו ק"ו הוא כדמקשה הכא דהא גם שם סברת חיל"א הי' מחייבת טפי שיחלוקו בארבא מבהא דהמחליף דהא בארבא החיל"א משא"כ בהא דהמחליף דאין החלוקה יל"א ואי משום דסברת דרד"מ היא בהיפך הא גם כאן סברת דרד"מ הוא בהיפך ואפ"ה מקשה משום דסברת חיל"א עדיפא טפי וגוברת על סברת דרד"מ וא"כ גם שם היה יכול להקשות כן (כן הוא כוונת התוס' בקושייתם) ומה שתירצו התוס' ע"ז דהתם לענין חלוקה סברת דרד"מ טובה מאוד ולכך היא עדיפא טפי מסברת חיל"א ולהכי לא מצי פריך משא"כ כאן דסברת דרד"מ אינה טובה כ"כ לענין לפוטרו משבועה ולכך סברת חיל"א עדיפא מינה הוא דחוק מאוד דמנ"ל להמקשה לשקול כ"כ הדברים במאזנים ולהקשות עד כי מצא כי בכאן סברת חיל"א מכריע על סברה דרד"מ ושם הוא בהיפך ועוד דמצד הסברא נראה דאם שם סברת דרד"מ הוא עדיפא מבכאן לעומת זה הא גם סברת חיל"א היא עדיפא שם מבכאן דודאי לענין חלוקה טפי מסתברת סברת קיל"א מלענין לפוטרו משבועה וא"כ סוף סוף ה"ל להכריע על סברת דרד"מ והדרא קושיא לדוכתא אמאי לא פריך גם שם האי ולאו קו"ח הוא כמו דפריך הכא. (ה) ועוד אנה נרמז בתיבת דררא דממונא הך פירושא שכ' התוס' שבלא טענותיהם יש ספק לב"ד ובשלמא לפי' רש"י פירוש דררא היא חסרון אבל להתוס' קשה להעמיס זה בלשון דרד"מ דאף אם נאמר דפירוש דררא הוא דודאי תיבת דררא אין לה אלא מובן אחד] כאילו אמר ספק ממון אכתי הא בכל טענות נמי איכא ספק ממון כיון דזה אומר כך וז"א כך וע"כ דעיקר התירוץ הוא שבלא טענותיהם איכא ספק ממון וזה חסר מן הספר (ו) ועוד דלרבה בר רב הונא דמיירי בברי וברי לא ידענא מאי חילוק יש בין זה לשאר טענות דעלמא. (ז') ועוד קשה בין לפי' רש"י בין לפי' התוס' דבשבועות (מ"א א') אמרינן ומאן דמתני לה אסיפא הכא הוא דאיכא דררא דממונא אבל התם דליכא דרד"מ לא והתם אי אפשר לפרושי לא כרש"י ולא כהתוס' וכבר כתבנו דקשה טובא שיהי' חדא לשנא דגמ' מתפרש בתרי גווני (ועם שאין זה קושיא כ"כ דהתם נאמר על ענין אחר מכל מקום ודאי דניחא טפי לפרושי בחדא גוונא אם נוכל) (ח) ועוד דבכתובות (כ"ג ב') אמרינן נמי צריכא דאי תני ומודה ר' יהושע משום דאיכא דרד"מ אבל עדים דליכא דרד"מ אימא לא ורש"י פירשה שם לפי שיטתו אבל לפי פי' התוס' קשה:

לכך נראה בעיקר פירוש דררא דממונא הוא כמו דמוכרחין אנו לפרש במס' שבועות דהתם ע"כ הכי קמפרשינן לי' דבאומר להד"מ ולא ליותי כלל א"כ לפי טענתו אין לחבירו שום אחיזה ושייכות בממון זה שהוא טוען משא"כ באומר לויתי ולמחר אומר נתתי' לך דמודה דיש לחבירו אחיזה ושייכות בממון זה דהא לוה ממנו והי' מגיע לו רק שאומר שפרע לו אח"כ וא"כ טענת חבירו טובה ולכך יותר יש לחייבו שבועה על טענת נתתים לך מעל טענת להד"מ ונמצא לפ"ז דפי' דררא דממונא הוא שייכות ממון ומעתה גם בב"ב יתפרש כן וכן פי' שם הרשב"ם דה"ק גבי המחליף פרה כו' יש לכל אחד שייכות ממון דהא הפרה היתה מעיקרא ברשות המוכר ואח"כ ברשות הלוקח וכל אחד טוען פרתי ילדה נמצא דלכל אחד יש אחיזה ושייכות בממון זה ואין לפחות טענות כל אחד מהם לגמרי ולכך כיון דלכל אחד יש שייכות בממון זה לכך אמרינן דיחלוקו אבל בארבא לפי טענותיהם אין לחבירו שום שייכות בממון זה דהא כופר ואומר להד"מ דלא הי' שלך מעולם והיינו דאמרינן התם להאי אית לי' דררא דממונא ולהאי אית לי' דררא דממונא רצה לומר דלשניהם יש אחיזה ושייכות בממון זה אבל הכא ר"ל בארבא אי דמר לא דמר ואד"מ לד"מ רצה לומר דלפי טענותיהם אין לחבירו שום שייכות בממון זה ואין הכוונה שאין החלוקה יל"א דהא באמת בארבא החיל"א רק דלפי טענותיהם אי דמר לא דמר ולפ"ז אין צריך למחוק כלל בב"ב אפי' אות אחת ומעתה מיושב גם סוגיא דידן דסברת המתרץ הוי כי היכי דסברת דרד"מ מועיל לענין שיהא הדין דיחלוקו כדאמרינן בב"ב כמו כן מועיל לענין שיחלוקו בלא שבועה דכיון דלכל אחד יש לו אחיזה ושייכות בממון זה דין הוא דיחלוקו ולכך לא משבעינן להו והמקשה הקשה לו דלענין לפוטרו משבועה אדרבה הסברא הוא בהיפך דכיון דלכל אחד יש לו שייכות בממון זה א"כ טענתו טובה ומחייב שבועה לחבירו כדאמרינן במס' שבועות דהיכא דבטענתו איכא דרד"מ מחייב שבועה לחבירו טפי מהיכא דטוען להד"מ דליכא דרד"מ בטענתו ולפי' יתיישב הק"ו כפשוטו כמו שפי' רש"י דמדררא דממונא נמי עביד ק"ו ומעתה לא תיקשה קושיית התוס' אמאי לא פריך בב"ב האי ק"ו דשאני התם דסברת דרד"מ מתנגדת לסברת חיל"א ולכך לא מצי עביד ק"ו מסברת חיל"א לחוד דאיכא למפרך מה להמחליף שכן דרד"מ ואפשר דסברת דרד"מ עדיפא טפי משא"כ כאן בסוגין דעביד ק"ו מתרוויהו דלענין שבועה סברת דרד"מ נמי מחייבת טפי שבועה מבהיכא דליכא דרד"מ וכדאמרינן בשבועות ומעתה גם סוגיא דכתובות יתפרש כן וכמש"כ התוס' שם בשם ר"ח שהאומר הוא מוחזק בשדה (ור"ל דנמצא דיש לו אחיזה ושייכות בממון זה) אבל העדים אין בידם כלום עכ"ל התוס' שם ד"ה דאיכא והיינו כמו שפירשנו וכבר ידוע שכל דברי ר"ח הן דברי קבלה ועיין בנ"י שהביא ג"כ פי' רשב"ם רק שהוסיף לומר א"נ אפשר שילדה בשעת חליפין ואין לברור של מי הולד וגם בפי' זה הי' מיושבין הרבה מהקושיות שהקשינו לעיל אך לשנא דדרד"מ דמס' שבועות ודכתובות ודאי דאי אפשר לפרושי אלא כהרשב"ם וכמו שכתבנו ובלי ספק דניחא לן טפי לפרושי כולהו דרד"מ דאתמרן בש"ס בחדא גוונא ולכך לא הרחבתי הביאור בפירו' הא"נ שכ' הנ"י דנראה לע"ד כפי' רשב"ם גם הטור הביא פי' הא"נ דכ' הנ"י והשמיט הפי' העקריי והפירוש הברור היא כמו שכתבנו וכן פי' הרשב"ם ועיין:

תוכן העניינים

נחלת דוד על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה