אור ברסלב

נחלת דוד על בבא בתרא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

דף ה:

דף ה.

אלא לאו דא"ל פרעתיך בתו"ז. יש להבין מאי תו"ז שייך הכא דאטו נתחייב חבירו לו שהוא יקדים ויוציא הוצאות משלו לכל בנין הכותל ולתבוע אח"כ ממנו הא שניהם מחוייבים לבנות בשוה וא"כ על שניהם מוטל להוציא הוצאות בטרם בנין הכותל וביותר קשה לפי מה שפירש"י במתניתין דלהכי הוי בחזקת שנתן דאל"כ היה צועק עליו בב"ד וא"כ ודאי דהצעקה בב"ד הוא שיבנה עמו בשוה דאי הצעקה היא שישלם לו מה שכבר הוציא א"כ מאי חזקה איכא בזה הא הרי הוא צועק עתה ותובעו בב"ד שישלם לו אלא ע"כ דכוונת רש"י הוא שוודאי לא היה בונה כלל משלו על סמך שיתבע אח"כ מחבירו רק שהיה כופה את חבירו לבנות עמו בשוה וא"כ יש להבין מאי ס"ד דהמקשה דשייך בכאן תו"ז. ועוד דלכאורה גם לדברי המתרץ ליתנהו לדברי רש"י דהא לא משני רק משום דכל שוש"פ זמני' כו' ולא משום שמחוייב לבנות עמו בשוה והיה צועק עליו בב"ד וא"כ דברי רש"י אינם עולים כלל בסוגיין לא לפי המקשה ולא לפי המתרץ. וראיתי בתומי' שכ' דהמקשה הוי ס"ד כיון שהתחיל האחד לבנות משלו [כמש"כ התוס' בריש שמעתין דע"כ איירי בהכי] מסתמא דעתו שלא לתבוע מחבירו עד גמר בנין הכותל ולכך חשיב לי' לתו"ז. והמתרץ באמת השיב לו דזה אין ראי' שדעתו להמתין לזה רק כל שוש"פ זמני' הוא ור"ל אני בניתי שפא ואתה בנה השניה. ובזה נתיישבו לו גם דברי רש"י דמתניתין עיי"ש בדבריו וגם הפרישה פירש כן בכוונת המקשה. ולע"ד לא מסתבר כלל לומר כן אף בדברי המקשה ותו דבדברי המתרץ לא משמע כלל כפירושו ותו דלפמש"כ התוס' לעיל דדוקא בקובע זמן הוא דאמרינן כן אבל לא בסתם הלואה א"כ ודאי דקשה טובא אמאי הוי ס"ד דהמקשה לדמותו לקבע זמן ולא לסתם הלואה. וגם בדברי הנ"י שכתבנו לעיל לא יתיישב זה ודו"ק. ותו דבעיקר מש"כ התוס' בריש שמעתין דאיירי בקדים חד וארצי לחברי' וחבירו היה מסרהב: אינו נראה כן מדברי הטור רק שיש עדים שבנה האחד משלו היינו שהוא קנה האבנים ושכר פועלים ושילם להם הכל מכיסו רק שאין אנו יודעים אם נתן לו חבירו מעות ע"ז. וע"ז אמרו בחזקת שנתן ורצה לומר אף דידעינן ע"פ עדים שבנה הא' משלו מ"מ אמרינן דמסתמא הקדים לו חבירו ליתן מעות ולכך בנאה בעצמו דאל"כ הי' צועק עליו בב"ד וע"כ צריך לפרושי כן בדברי רש"י דאילו במסרהב הוי לרש"י ראי' שלא נתן ועיין ברא"ש. וכיון שכן אין כאן שום צד סברא לומר דהוי ס"ד דהמקשה כיון שהתחיל לבנות משלו מסתמא דעתו להקיף עד סוף גמר הכותל דזה גופי' מנא ידעינן שהתחיל לבנות משלו דלמא הקדים לו חבירו מעות כיון שהחיוב מוטל על שניהם בשוה והעדים אינם יודעים מזה. לכך נראה דעיקר סברת המקשה הוא דנהי דהחיוב מוטל על שניהם בשוה מ"מ עיקר החיוב אינו רק שצריך לקנות אבנים ושארי הצטרכות הכותל ולשלם שכר הפועלים מדי יום ביומו אבל הא ודאי אינו מחוייב ליתן לחבירו מעות ושחבירו יבנה הכותל דמהכ"ת נכריחנו להאמין לחבירו שיבנה הכותל ובוודאי איכא למיחש שיקבל המעות ויוציאם בהוצאה ולא יבנה הכותל ולכך היכי שרוצה האחד לבנות לבדו מאבניו והוצאותיו אינו מחוייב חבירו ליתן לו מעות עד גמר הכותל דכ"ז שלא גמר הכותל יוכל לומר איני מאמינך שתבנה רק אתה רוצה ליקח מאתי המעות ולהוציאם ובין כך וכך לא יהי' הכותל בנוי וכיון דמתניתין מיירי ע"כ דאיכא סהדי שבנאה האחד לבדו וחבירו טוען אה"נ שבנית אתה לבדך אבל אנכי הקדמתי לך מעות ע"ז שפיר חשיב לי' המקשה לתו"ז דלענין נתינת מעות לחבירו קודם גמר הכותל ודאי דדמי לתו"ז דנהי שנתחייב בבנין הכותל מ"מ לא נתחייב בנתינת מעות לחבירו עד סוף גמר הכותל כנ"ל פשוט בדעת המקשה ובהא דמשני שאני הכא דכל שפא ושפא זמני' הוא הנה מפשטי' דלישנא דהש"ס משמע דה"ק בכל שפא ושפא הוי זמני' בגמר השפא לשלם לו במעות בעד השפא שכבר בנה אבל במה שעדיין לא בנה לא מהימן לומר שכבר הקדים לו מעות והיינו כדכתיבנא בסברת המקשה דעל נתינת דמים ודאי דהוי תו"ז בטרם שבנה. וכן צ"ל ע"כ לפי הנך שיטות דלא גרסי' ובא בזמנו רק דבא לתובעו תו"ז וא"כ דומיא דהכי במתניתין דבעי למיפשט מינה דמיירי תו"ז היינו שתבעו קודם גמר בנין הכותל ובזה מלתא דפשיטא דלא מהימן לומר שנתן חלקו על מה שלא נבנה עדיין דכיון דאכתי רמי עלייהו להסיר זה מעל זה היזק ראי' א"כ איך יפטר מחיוב זה במה שאומר שכבר נתן הלא חבירו מכחישו וכיון דטענות שניהם שוות ממילא חל על שניהם להסיר זמע"ז הז"ר ומחוייבים שניהם לגמור הכותל. אלא ודאי דלא מהימן לומר שכבר נתן חלקו רק במה שכבר נבנה דכיון דבזה אין עליו רק תביעת ממון נאמן לומר שכבר נתן חלקו אבל במה שלא נבנה עדיין אין שום צד סברא לומר שכבר נתן וא"כ לפ"ז ע"כ צריך לפרש בהא דכל שוש"פ זמני' הוא היינו בגמר כל שוש"פ וצ"ל לפ"ז [אף דכשוש"פ זמני' הוא וא"כ הדק"ל דה"ל כאלו אמר פרעתיך בזמנו ופשיטא כדמקשה לעיל] דזהו גופי' אשמועינן דכשוש"פ זמני' הוא לשלם במעות במה שכבר נבנה דלא תימא דיוכל לטעון אתה בנית החצי ואני אבנה החצי השנית ולא אשלם לך במעות כי שמא לא אוכל אח"כ לכופך לגמור הכותל קמ"ל מתני' דזה אינה טענה כלל רק דבעד מה שכבר בנה מחוייב לשלם במעות והנשאר יהי' חל על שניהם החיוב בשוה. כי למה יכוף לחבירו יותר ממנו וכיון דעליו עדיין החיוב לבנות הנשאר כמו כן יהי' על חבירו החיוב לבנות אבל אם לא יצטרך לשלם בעד מה שבנה חבירו רק שהוא יבנה הנשאר נמצא דחבירו כבר בנה ועליו עדיין מוטל החיוב לבנות ואין זה משפט השוה לכך צריך לשלם לחבירו ועל הנשאר יהיו שניהם שוים בחיוב וזהו גופי' הרבותא דקמ"ל מתניתין ולא קשיא תו פשיטא כדמקשה לעיל. והא דפריך אח"כ מסיפא לאביי ורבא ובעי לאוכוחי דלא עביד אינש דפרע תו"ז וא"כ ע"כ צ"ל דידע משינויא דכשוש"פ זמני' הוא דאל"כ אדמקשה לאו"ר תיקשי לי' לנפשי' רישא אסיפא אלא ע"כ דידע משינויא דכשוש"פ זמני' הוא וכיון שכן יש להבין במאי מיירי סיפא לפי סברתו אי דטעין פרעתיך במה שכבר נבנה אמאי קרי לי' תו"ז הא גם כאן כשוש"פ זמני' הוא דבמה שכבר בנה ודאי דמחוייב ליתן לו ואי דטעין פרעתיך על כל הכותל אף במה שעדיין לא בנית כיון שדעתי היה לבנות שלמתי לך בעד הכל ולזה קורא תו"ז א"כ מאי איריא למעלה מד"א הא בכה"ג גם תוך ד"א אינו נאמן במה שעדיין לא נבנה ומתחלה עלה ברוחי לומר דלעולם מיירי סיפא לפי דעת המקשה על מאי דכבר בנה ואפ"ה לא שייך כאן הך סברא דשוש"פ ז"ה. משום דטעמא דכשוש"פ הוא משום שחבירו יכול לתובעו על כל גמר שוש"פ שישלם חלקו אף במעות וכמש"כ וא"כ מסתמא עביד הכי דלאיזה צורך יעשה זאת לבנות כל הכותל על הוצאותיו ולהוציא מכיסו כ"כ כיון שיוכל לתבוע ממנו על כל גמר שוש"פ משא"כ בסיפא כיון שכבר בנה כל הכותל על הוצאותיו משום שלא היה יכול לכוף לחבירו ורק עכשיו שחבירו התחיל לסמוך לו כותל אחר מאז מתחיל החיוב שיוכל לתבוע את חבירו. וא"כ נהי דמצי לתובעו על כל גמר שוש"פ מ"מ לא שכיח דיעשה כן דדלמא עי"ז ימנע חבירו ולא יבנה עוד ונמצא מפסיד ע"י תביעתו לכך מדרכו להמתין עד גמר סוף כל הכותל ולתבוע הכל בפעם אחת ולזה בסיפא על מאי דכבר בנה נמי מקרי תו"ז כיון שחבירו אינו תובעו: אך זה דחוק קצת דמה בכך שחבירו אינו תובעו מ"מ כיון דיוכל לתובעו תו לא מקרי תו"ז. שוב ראיתי שאין כאן קושיא כלל דאטו בסיפא החיוב הוא לשלם בעד הכותל הנסמך דנימא על מאי דלא בנה עדיין לא נתחייב כלל. הלא החיוב תשלומין הוא בעד הכותל שבנה חבירו וחבירו הלא כבר גמר בנין כל הכותל. רק שכ"ז שלא סמך לא מצי חברי' למכפי' לדידי' אבל איהו גופי' דידע בנפשי' דודאי יסמוך ויתחייב הו"ל לדידי' כאלו כבר נתחייב בכולו גם במאי דלא סמך עדיין [וסברא זו מוכרחת בסוגיין לומר דבסיפא דהדבר תלוי בו הוי ליה כאלו כבר נתחייב וכמש"כ מהרש"א בתוס' ד"ה כי היכי דלא לטרידן וגם לפי מה שיתבאר אי"ה דלא כהתוס' בזה שכתבו דהוי מצי למימר ולטעמיך מ"מ סברת מהרש"א היא מוכרחת וכמו שאכתוב לקמן] רק דמכל מקום לא עדיף מתוך זמנו דכיון דחבריה לא מצי לתבוע אותו אף דידע בנפשיה מכל מקום חבריה לא ידע בזה ומצי למדחי לחברי' לומר לא אבנה כ"כ א"כ דמי ממש לתוך זמנו דלר"ל דסבירא ליה דכל כמה דלא יוכל חבריה לתובעו לא עביד דפרע אם כן ה"נ דכוותה לא עביד דפרע אבל לאביי ורבא דעביד דפרע כי היכי דלא לטרידן אם כן הכא נמי עביד דפרע בעד כל הכותל כיון דידע בנפשיה דוודאי יסמוך לכולו וחבירו כבר בנה ומכש"כ לפי מש"כ לעיל להשיג על הב"ח דלא מיקרי בעל הכותל מוחזק כלל ואין עליו רק חיוב תשלומין רק שזה מקרי תוך זמנו וא"כ שפיר מקשה לאו"ר וגם הוי שפיר סיפא דומיא דרישא לפי סברת המקשה דברישא נאמן על מה שכבר נבנה והיינו על גמר כשוש"פ ובסיפא אינו נאמן אף על מה שכבר נבנה דהא כותל חבירו כבר נבנה כולו והיינו משום דברישא הוי בזמנו וסיפא הוי תוך זמנו כנ"ל פשוט. ולפי מאי דמשני מי יימר דמחייבי לי רבנן אם כן אינו נאמן כלל גם למאי דסמך כבר ועיין היטב בכל זה. ומעתה מיושבין גם דברי רש"י במתניתין ודו"ק אך הטור כתב וז"ל ואפי' טען שפרעו קודם גמר בנין הכותל נאמן ואין כאן חזקה דכשוש"פ זמני' ולאו דווקא בכל שורה ושורה אלא אפי' קודם גמר השורה. ומדבריו נראה לכאורה דמפרש בהא דכשוש"פ כדמפרש התומים דר"ל שהוא צריך להקדים לו מעות על כל שוש"פ וכמו כן צריך להקדים ולהוציא מכיסו על כל הכותל וא"כ אפי' טעין דפורעו בתחלת הכותל על כל הכותל אפי' אותן שפות שעדיין לא התחיל נמי מהימן. והכי משמע רישא דלשנא דהטור שכתב ואפי' טען שפרעו קודם גמר הכותל כו'. אך כבר כתבתי דמפשטי' דלישנא דכל שוש"פ לא משמע כן שיהיה נאמן על כל הכותל רק על השפא לבד. מיהו האחרונים הב"ח והפרישה והש"ך הבינו מדברי הטור דאין כוונתו שיהיה נאמן על כל הכותל רק על אותו שפא שכבר התחיל לבנות הוא דמהימן. ומש"כ בריש דבריו ואפי' קודם שגמר הכותל היינו קודם שגמר הכותל נאמן על מה שכבר בנה או על אותה שפא שכבר התחיל בבנינה והיינו משום דס"ל להטור כיון שכבר התחיל בה שוב אין כאן חשש שמא לא יגמור כיון שהכל מוכן ולכך עביד דפרע אף בתחלתה. ויצא לו כן מדיוקא דשפא אחרונה וכמש"כ הש"ך והב"ח נמצא דלפ"ז גם להטור מתפרשא סוגיא דידן כמו שביארנו ואין נ"מ בין דידן לדידי' רק בתחלת שפא או בגמר השפא. ועכ"פ על כל הכותל ודאי דאינו נאמן. ובאמת עיקר דיוקם שדקדקו מהא דשפא אחרונה אינו מוכרח כלל ועכ"פ איך שיהיה הכוונה בדברי הטור הפירוש הברור בשמעתין הוא כדכתיבנא:

והש"ך יצא לידון בדבר החדש ורוצה לפרש הא דכשוש"פ ז"ה הכוונה דנאמן על כל הכותל גם במאי דלא בנה והיינו משום דבטרדא כזו גם ר"ל מודה לאו"ר דעביד דפרע תו"ז כי היכי דלא לטריד בכשוש"פ ולזה פסק גם בהך דינא דסופר שקבל עליו לכתוב קונטרסי' שכ' המרדכי דכל קונטרס וקונטרס זמנו דנאמן לומר שפרעו מתחלה בעד כולם גם במה שלא נכתב עדיין. ולפירושו ודאי קשה דא"כ גם בסיפא שייך הך סברא דכשוש"פ כי היכי דלא לטריד וא"כ המקשה בתרא דמקשה לאו"ר תקשה לדידי' דקשיא רישא לסיפא. מיהו לזה י"ל דכאן לא שייך הך סברא דלא לטרידן כמו ברישא דבשלמא ברישא דהדבר תלוי בחבירו שיבנה על כרחו ויתבענו דכשוש"פ שייך שפיר לומר סברת דלא לטרידן. משא"כ בסיפא דהדבר תלוי בו דאם ירגיש בנפשי' שאין לו במה. לשלם לא יבנה ולא יוכל חבירו לתובעו לכך לא שייך כאן הך סברא דלא לטרידן. ועוד יש ליישב דבריו עפמש"כ בראשית דברינו דכאן לא עביד חברי' למתבעי' משום דדלמא ימנע ולא יבנה כלל. אך אעפ"י שיש ליישב הסוגיא לדבריו מ"מ לישנא דכשוש"פ ז"ה לא משמע כפירושו ותו דלפי המפרשים דפירשו דר"ל מיירי בתבעו תו"ז ודאי דליכא לפרושי כן וכמש"כ לעיל וגם לפי מאי דמפרש באו"ת נמי ליתא לדינו של הש"ך וכמש"כ באו"ת באריכות. ועוד אני אומר דלו יהבינן לי' להש"ך כל דבריו דאין הסוגיא מתפרשת רק כדבריו מ"מ הך דינא דקונטרסי' לא דמיא כלל לזה דבהא דקונטרסי' דמיא ממש לבכור דשמא לא יתחייב כלל ושמא יאנס או ימות ולא יגמור המלאכה וכמו שקרה כן באמת בעובדא שהביא המרדכי וא"כ איך נאמר דגם בזה שייך לומר דעביד דפרע מקודם הן אמת דלפמש"כ התוס' דגם בהא דשמעתין שייך הך דשמא לא יתחייב ואפ"ה לפי פירושו של הש"ך בהא דכשוש"פ דנאמן על כל הכותל א"כ מוכח דאפי' היכא דאיכא חששא דשמא לא יתחייב אפ"ה מטעם דלא לטרידן עביד דפרע אפי' בכה"ג. אבל לפי מה שיתבאר לקמן דלא כהתוס' בזה א"כ ליתא לדינו של הש"ך. ועוד נראה דגם להתוס' דס"ל דשייך בזה שמא לא יתחייב מ"מ לא קשיין הדברים כ"כ משום דאינהו לא מפרשי כפירושו של הש"ך בהא דכשוש"פ רק דמפרשי' כפשוטו דבגמר כשוש"פ זמני' על מה שכבר נבנה אבל לפרש כפירושו של הש"ך וגם להחזיק בסברת התוס' לא מסתברי' הדברים כלל: ועיין היטב בכ"ז וקושיותיו של הש"ך המכריחות לפירושו כבר נתיישב מתוך דברינו דלעיל ועיין:

שם תוס' ד"ה כי היכי. מש"כ התוס' דגם בשמעתין שייך הך סברא דשמא לא יבנה ושמא לא יתחייב ואה"נ דהוי מצי למימר ולטעמיך לענ"ד אין צריך לזה כלל דעד כאן לא קאמרינן הך סברא דשמא לא יתחייב רק גבי בכור דשמא לא יבוא לידי חיוב כלל משא"כ כאן גבי כותל נהי דלא נתחייב לתן לו מעות וכמש"כ לעיל מ"מ מגוף חיוב בנין הכותל אי אפשר לו להמלט בשום אופן דהא כופין זא"ז משום הז"ר וא"כ לית כאן הך סברא דשמא לא יתחייב כלל דכיון דאי אפשר לו להמלט מהחיוב ורק בנאמנות תליא מילתא וא"כ שפיר מצי טעין דהאמינו שיבנה הכותל ולא גרע זה מתו"ז גרידא כנ"ל פשוט בישוב קושיית התוס'. ועיין בתו"ח מש"כ בישוב קושיית התוס' מבכור דשאני התם שלא עשה עמו שום טובה משא"כ במלוה דעשה עמו טובה. וגם לדבריו לא הוי מצי למימר בשמעתין ולטעמיך דגם כאן עשה עמו טובה שבנה הכותל משלו וכבר קדמו בזה הנ"י בשמעתין אך יותר נראין בזה דברי התוס' דסברת שמא לא יתחייב ודאי דהיא סברא נכונה. רק דמה שהוצרכו לדחוק לפי שיטתם דהוי מצי למימר ולטעמיך הוא דוחק גדול אך לפמש"כ, דגם לדברי התוס' אין אנו צריכין לזה א"כ ודאי דסברת התוס' נראה יותר וכ"ז פשוט וברור ודע דגם לפי מש"כ עדיין אנו צריכין למש"כ מהרש"א דבסיפא דהדבר תלוי בו לא שייך הך סברא דשמא לא יתחייב דהא גם לפמש"כ אכתי תקשה בסיפא דהא יוכל להמלט מהחיוב לגמרי אם לא יבנה אך לפי דברי הנ"י והתו"ח צ"ע דמאי עשיית טובה שייך בסיפא כיון דעד עתה לא היה יכול לכופו:

שם ואפי' מיתמי. דעת התוס' דדווקא ביתומים גדולים הוא דאמרינן כן אבל לא ביתומים קטנים. אבל הרא"ש כתב דאפי' ביתומים קטנים נמי אלימא הך חזקה וכן הסכימו כל הפוסקים ולענין אם בא לגבות מיני' דעת הרא"ש דצריך שבועה כיון שטוען ברי ולא כן דעת יתר הפוסקים רק דאפי' מיני' נמי א"צ לשבע. והכי משמע פשטא דלישנא דתלמודא. ולא הספיק הזמן בידי לעיין בזה כראוי:

שם מי אמרינן מיגו במקום חזקה. מה שהקשו התוס' ד"ה מי בסופו מיבמה שאמרה לאחר ל' יום לא מהימנא. עיין ש"ך בכללי מיגו דכ' דשאני התם דאינה נאמנת בטענת המיגו רק מכח חזקה דאינה מעיזה ולכך לא הוי מיגו ולא דמי לטענת פרעתיך בזמני' דא"צ שום חזקה לטענה זו דהטענה מצד עצמה היא טענה מעלייתא ולא הבנתי דסוף סוף איכא מיגו טוב דהא גם עתה היא מעיזה בפניו ומעיז ומעיז לכ"ע אמרינן מיגו ומה בכך שלא היתה נאמנת בטענת המיגו רק מטעם חזקה מ"מ כיון שהיתה יכולה לטעון טענה שאינה סותרת החזקה ואדרבה החזקה היה מסייעתה ש"מ דקושטא קאמרה ומהימנינן לה גם עכשיו שטוענת נגד החזקה כמו בכל מיגו כנגד חזקה והתדע שכ' הש"ך לזה ג"כ אינו מובן והוי כמו תדע מן הקושיא דהא ע"ז אנו דנין דאמאי אינה נאמנת לאחר ל' לומר לא נבעלתי מטעם מיגו ואי כוונתו דגם בלא מיגו הי' לנו להאמינה מטעם חזקה דאינה מעיזה זה ודאי אינו כלום כמו שכ' הש"ך עצמו משום דמוקמינן חזקה נגד חזקה וממילא אינה נאמנת להפקיע עצמה מת"י בעלה. אבל מה דמות ראיה יש מזה לענין דלא תהא נאמנת במיגו וכמו שהקשו התוס'. תדע דהא לפירש"י דמפרש במס' ב"ק בהא דרבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז ופרש"י דה"פ אמאי כופר הכל פטור כו' עיי"ש וא"כ הא דמהימנינן לי' בפרעתיך בזמני' הוא נמי מטעם חזקה וא"כ לפי דברי הש"ך לא משכחת לה לרש"י מיגו במקום חזקה כלל ואיך יפרנס רש"י סוגיא דשמעתין אלא ע"כ דגם זה הוי מיגו ודו"ק. והעיקר כמש"כ שם הש"ך בריש דבריו דאין לדמות החזקות זל"ז יע' באחרונים דהעלו דג' מיני חזקות יש ע"ש בדבריהם ונלאיתי להאריך:

כתב המרדכי והיכי דטעין פרעתיך בתו"ז וחזר וטען פרעתיך אח"ז מספקא לן מי אמרי' הוחזק כפרן כיון דבראשונה טען שקר עתה נמי טוען שקר או דלמא מצי אמר אמרתי בלבי ודאי לא יאמינו לי דפרעתי תו"ז ולכך חזרתי ופרעתי עוד פעם אחר ואפ"ה הכריע במרדכי דהוחזק כפרן וכתב ע"ז ולא דמי לשכיר כו' עיי"ש. ותוכן כוונתו בקצרה דהא ודאי בשביל שטען פרעתי תו"ז לחוד לא הוחזק כפרן דלא נעשה כפרן רק עפ"י עדים רק דעיקר ספיקו של המרדכי הוא משום דאלו אמר אמת שפרעו תו"ז איך חזר ופרעו אח"כ פעם שנית אח"ז וא"כ בטענתו השניה הוא מודה על עצמו דטענתו הראשונה הוא שקר ואח"ז אמר דאין בטענתו השניה שום ראיה שטענתו הראשונה הוא שקר דדלמא משום דנמלך בלבו שלא יאמינו לו לכך חזר ופרע ואין כאן הודאה כלל ואעפ"כ הכריע דהוחזק כפרן דמסתבר לי' להמרדכי דמעצמו לא עביד אינש דפרע פעם שנית עד שיחייבוהו ב"ד ודמיא להא דאמר בשמעתין מי יימר דמחייבו לי רבנן אבל היכא דטען בב"ד פרעתיך תו"ז וחייבוהו הב"ד לשלם וחזר ואמר פרעתיך אח"ז גם להמרדכי מהימן דמעתה ודאי אינו עושה טענתו ראשונה לשקר דמאי ה"ל למעבד כיון דחייבוהו רבנן והכי דייקא לישנא דהמרדכי מדקאמר אמרתי בלבי ודו"ק. ומש"כ המרדכי ולא דמי לשכיר כו' כוונתו בזה היינו משום דאיהו מפרש לסוגיין דב"מ קי"ג דאמרי' לא צריכא שתבעו בזמנו או כל זמנו היינו דאפי' אמר פרעתיך בזמנו מהימן אח"כ לומר פרעתיך אח"ז וא"כ לכאורה הוא סותר להכרעתו דהא גם התם לא מהימן בעה"ב לומר פרעתיך בזמנו. משום דשקלוה רבנן לשבועה מבעה"ב ושדיוה אשכיר מיהו אפ"ה כ' דלא דמי. והטעם נראה דשאני התם דהא דלא מהימן בעה"ב היינו משום דטריד בפועליו ולא דכיר ולכך איכא למימר דאח"ז דרמי אנפשי' ומדכר דכיר שוב נזכר שהאמת כדברי השכיר שלא שילם לו עדיין ולכך פרע לו. וא"כ אף דמודה שטען ראשונה שקר מ"מ לא הוחזק כפרן בהכי רק משום דלא דכיר זהו תוכן כוונת המרדכי וכן כתב בקצה"ח ודלא כאו"ת שנתקשה בהבנתו. רק מאי דמסיים בקצה"ח דאם טען בב"ד פרעתיך תו"ז תו לא מהימן לומר פרעתיך דהו"כ לא כיון יפה בזה כמש"כ דמלשון המרדכי מבואר בהיפך וכן השיגו בנ"מ מסברא עיי"ש. וכ"ז פשוט וברור. ודברי הש"ך בכאן תמוהים דהא לא חידש כלום דגם במרדכי ידע מסברתו ואפ"ה הכריע דהו"כ וא"כ פשיטא דאין לחוש להכרעתו של הש"ך נגד הכרעת המרדכי כיון דלא חידש כלום ועיין:

תוכן העניינים

נחלת דוד על בבא בתרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה