נחלת דוד על בבא בתרא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
דף ד:
משריק לי' טינא הרא"ש וטור השמיטו להא דמשריק לי' טינא ועי' ב"י שנדחק בזה. ונראה פשוט דס"ל להרא"ש וטור דעד כאן לא הוצרכו להא דמשריק לי' טינא אלא בכדי דתיתי אף להך לישנא דגיזוזא לא ידע דהא דלפופא לא שייך בהוצא כלל מדלא אמר בשמעתין רק עביד לי' נמי חברי' ולא אדכר לישנא דלפופא כלל גבי הוצא משא"כ בגיזוזא לא ניחא להרא"ש לחלק בין גיזוזא דכותל ובין גיזוזא דהוצא ולכך לפום מאי דקיי"ל כהך לישנא דגיזוזא מידע ידע תו לא צריכינן להא דמשריק לי' טינא. ולכך השמיטוהו הרא"ש והטור כנ"ל פשוט ובעיקר דברי הגמרא לא הבנתי דלפי הנראה מלשון הש"ס מדלא קאמר אלא משריק כו' משמע דלא הדר משנויא קמא דסנופי ירכי רק דבתרוייהו בעי סנופי ירכי וגם משריק לי' טינא ולא ידענא אמאי לא סגי במשריק טינא לבד כיון דקילופא מידע ידע א"כ סימנא מעליא. ואפשר דהיה בגירסת הרא"ש וטור אלא משריק כו' ופסק כר"נ משום דקיי"ל גיזוזא ידיע וכמש"כ לעיל ועיין:
שם המקיף את חבירו נחלקו בזה רש"י ותוס' במסכת ב"ק דרש"י פירש שהקיף בינו ובין הפנימי וכן הוא ע"כ גם דעת הרמב"ם מדכ' דלא מחייבינן לי' רק אם בנה על מקום שניהם מכלל דמיירי בגדר שבינו לבין הפנימי דאל"כ מקום שניהם האיך משכחת לה. אמנם התוס' שם פירשוה דאיירי בגדר שמבחוץ היינו שהחיצון הקיף כל שדותיו מבחוץ ונמצא ממילא הפנימי שמור אבל בין החיצון לפנימי ליכא גדר. ולדעת התוס' ע"כ לא מיירי רק במחיצה גבוהה י"ט דהא אכתי לא נשמר מהז"ר שבינו לבין החיצון ולא הועיל לו המחיצה רק לשמרו מרגל אדם ובהמה ולזה סגי במחיצה י"ט. ונראה דזהו דעת ההגה"ה שברש"י שכ' דלא מחייבינן אותו רק במחיצה י' ומתניתין קמייתא דתני אין מחייבין אותו בבקעה מיירי במחיצה ד"א ומשום הז"ר ולא קשיין מתניתין אהדדי כלל ולפי שיטה זו נוכל לומר דבמחיצה ד"א אין מחייבין אותו כלל אפי' אם גדר בינו לבין הפנימי דהועילה לו המחיצה גם להז"ר אפ"ה א"מ אותו דכיון דתני רישא א"מ אותו סתמא מיירי אפי' בכה"ג דהקיפו מד' רוחותיו ותו דא"כ מה הועילו חכמים בתקנת' דא"מ אותו. כיון דכ"א יקיף מעצמו ויחייב את חבירו ליתן לו חצי ההוצא' אלא דבמחיצה ד"א אין מחייבין אותו כלל וגם צריך לומר לשיטה זו דמיירי דוקא במקום שלא נהגו או בבקעה סתמא דהוי כמקום שלא נהגו דאילו במקום שנהגו יוכל הפנימי לומר דרוצה דוקא לגדור בינו לבין החיצון משום הז"ר וא"כ לא אהני לי' המחיצות החיצוניות כלל וכן כ' הטור ולדעת רש"י דמיירי בהנך מחיצות שבינו לבין הפנימי צריך לפרש דמיירי במחיצה ד"א דהא ע"כ החיצון מדהקיף בינו ובין הפנימי מסתמא הקיף מבחוץ ג"כ ונמצא דממילא נשמר הפנימי מרגל אדם ובהמה וא"כ לא הועיל לו בפנימיות רק לענין הז"ר וא"כ ע"כ דמיירי במחיצה ד"א. ולא נעלם ממני דיש לדחות ולומר דמיירי במחיצה ואפ"ה אהני לי' שיהי' החיצון נתפס עליו כגנב מיהו לא ניחא לי בהא משום דמצי למימר אני לא חשדתיך בגנב ולא נהניתי מידי במחיצותיך ואף דלרב נחמן לקמן דמחוייב לעשות מחיצה עשרה בין גג לגג ולא מצי למטען כן היינו משום דהתם נפיש הזיקא דשכיחי בי' מאני דבית תדע דהא התם כופהו ע"ז ולא מצינו בבקעה שיוכל לכפותו אף למחיצה י' וכיון שאין יכול לכפותו רק משום דזה נהנה שפיר מצי טעין דאין לו הנאה כלל בזה משום דלא חשיד לי' חברי' בגנב. וכן נראה מדיוק לשון רש"י שפי' דבמקיף מג' רוחותיו א"מ אותו משום דבקעה מקום שלא נהגו לגדור הוא ש"מ דאיירי בהנך מחיצות דמיירי בהו מתניתין ומתניתין מיירי במחיצה דהז"ר דהיינו ד"א. ולפ"ז צ"ל הא דאין מחייבינן בבקעה היינו משום דבחצר מחייב את חבירו אף דלא נהנה כלל כגון שהוא פרוץ משאר רוחותיו אפ"ה מצי חבירו לכופו שיגדור בינו לבינו שלא יזיקנו בראי' ובבקעה כה"ג אין מחייבו כלל ואפי' קדם וגדר אותו הצד שבינו לבינו מ"מ כיון שהוא פרוץ משאר רוחותיו אינו נותן לו רק היכא שהקיפו לד' רוחותיו צריך לשלם לו עכ"פ עבור מה שנהנה. וכדין היורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות דצריך לשלם. והה"מ והרמב"ן תירצו דה"ל למחויי ולא נתבררו לי דבריהם. דנהי דודאי אי הוי מחי לי' לא הוי צריך לשלומי כלל כדקיי"ל בסי' שע"ה גבי יורד לתש"ח כו' מ"מ לחייב אותו בשביל שלא מיחה מאי סברא היא כלל דכיון שחבירו עושה הכל משלו ובשלו א"כ מהכ"ת אסיק אדעתי' דבעי לי' למחויי ואין זה דומה לכל המחאות השנויות בפרקין דלקמן דמיירי שחבירו משתמש בשלו משא"כ כאן ועיין. והתוס' הקשו בשמעתין לחייא ב"ר דס"ל דמי קנים בזול דמ"ש מיורד לתש"ח כו' ולא הבנתי קושייתם דהא גם ביורד לתש"ח מצי אמר טול עצך ואבניך או עקור נטיעתך וזיל וע' בסי' שע"ה ודו"ק. ועכ"פ הא ודאי דלשיטת התוס' שההיקף הוא מבחוץ א"מ אותו רק במחיצה י"ט ותמיהני מהפוסקים שלא הזכירו דין זה כלל לשיטת התוס' והוא מוכרח: גם הטור שכ' ההבדל שבין פירש"י להתוס' לא הזכיר הבדל זה וצ"ע:
ודע דהטור כ' דלשיטת התוס' ודאי דאי אפשר לחייבו החצי בכל היקף החיצון רק במה שהוא נגד שדהו כ"כ הטור בשם ר"י והביא עוד דברי הרמ"ה דהיכי עבדינן חזינן לכולי ארעתא דחיצון ופנימי כדקמו השתא בתברתא כמה הוי וריבועא דפנימי לחוד כמה הוי בתברתא עיי"ש במש"כ. ועיין פירושו בפרישה וסמ"ע ובב"ח וממרוצת לשון הטור נראה דלית כאן שום פלוגתא דעל דברי ר"י כ' ופירש הרמ"ה כו' וכן הבין ע"כ הרמ"א בהגהותיו לשו"ע עיי"ש ובסמ"ע. ועל כן לא הביאו שום חולק על הרמ"ה רק הביאו דעתו בסתמא לפסק הלכה כאילו דבריו מוסכמים ולית מאן דפליג ע"ז. ולענ"ד נראה ברור דהרמ"ה דכ' כן הוא משום דאזיל לשיטתו דס"ל דמשום שחרוריתא דאשייתא היינו משום הפסד דבר מועט אינו מחוייב לשלם בעד כל מה שנהנה ואינו מחוייב לשלם רק בשביל אותו ההפסד מעט שחסר על ידו וכן הוא להדיא בנ"י במס' ב"ק שהביא כן בשם הרמ"ה ע"ש. וכיון שכן גם כאן הוצרך לכל אלו החשבונות לחשוב על ידן שיעור ההפסד שהפסיד חבירו ע"י בצמצום גמור ועל כן גם בשמעתין הביא הנ"י לדברי הרמ"ה אלו משום דאזיל לשיטתו במס' ב"ק ודו"ק. אבל לדעת התוס' והרא"ש שם דס"ל דמשום חסרון מועט מחוייב לשלם בעד כל מה שנהנה א"כ גם כאן מחוייב לשלם החצי בעד כל מה שכנגד שדהו שהוא הרבה יותר מכפי העולה לחשבון הרמ"ה כיון שנהנה בכך. והכי מטין דברי הר"י שהביא הטור ואינם עולים כלל בסגנון אחד. ומהתימא על הטור ושו"ע שלא הרגישו בזה ועל כן בסי' שס"ג סעיף ז' הביאו בסתם לדברי התוס' והרא"ש לפסק הלכה דאם חסרו אפי' דבר מועט צריך לשלם בעד כל מה שנהנה. וכאן הביאו בסתם לדברי הרמ"ה. והמה שני דברים הסותרים זא"ז. ועכ"פ לדינא נראה לי ברור דלדידן דקיי"ל כהתוס' והרא"ש אין אנו צריכין לחשבונותיו של הרמ"ה רק שמשלם החצי בעד כל מה שכנגד שדהו וע' היטב בזה כי הוא נכון ואמת לדינא. ובספר תו"ח שגה בזה טובא עיין עליו: