אור ברסלב

נחלת דוד על בבא בתרא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

דף ב:

דף ב.

סברוה מאי מחיצה גודא גם ללישנא דמחיצה גודא ע"כ צ"ל דנכלל בו גם לשון פלוגתא דהא מיירי בשותפים לא בשכנים א"כ ע"כ דעד עכשיו היו שותפים בכל החצר ועתה הוא דחולקין החצר ביניהם וע"כ צ"ל דה"ק שרצו לחלק החצר ביניהם במחיצה ור"ל שאמרו כן בפירוש שיחלוקו במחיצה ולא שיחלוקו סתמא ואפ"ה מדייק מיני' דהז"ר לא שמי' היזק מדלא קתני שרצו לחצות ר"ל לחלוק סתמא ולא הזכירו בדבריהם מחיצה ש"מ דלחלוק סתמא אין כופין זא"ז לעשות מחיצה משום דהז"ר לש"ה. ואין להקשות ולומר דלמא לעולם הז"ר שמי' היזק ושאני הכא דמיירי ע"כ מתניתין בקדים חד ורצי' לחברי' כדמוקמינן לקמן ובהא הוא דבעינן דווקא הזכירו מחיצה בפירוש בדבריהם משום דמצי אמר כי אתרצאי לך בחלוקה כו' ומיירי באין בו דין חלוקה אבל היכי דנתרצו שניהם או בחצר שיש בו דין חלוקה אימא דהז"ר שמיה היזק וע"ד מש"כ התוס' בד"ה וכיון עיי"ש במש"כ בתירוצם דקמ"ל דס"ד כו' דזה אינו דע"כ צ"ל אף שהתוס' כתבו כן לרבותא מ"מ לפי האמת לא ניחא ליה להש"ס לפלוגי בהכי וזה מוכרח בין לפירש"י ובין להתוס' דלקמן ועיין:

ובהא דאמר אי תני אותו הוי אמינא במסיפס בעלמא כו'. העיקר כפירש"י דפי' התו' דחוק טובא לומר דהך לשנא דמסיפס בעלמא מתפרש לתרי אנפי אף דבחד לשנא אתאמרו תרווייהו. ומה שהקשו התוס' על זה הא בהדיא תנו במתניתין גויל וגזית לק"מ דה"פ אם אין שום מנהג בעיר לגדור ביניהם בונין אותו במסיפס דמחיצה סתמא גם מסיפס במשמע אבל במקום שנהגו לבנות גויל וגזית מחוייב לבנות כפי המנהג אבל אי היזק ראיה שמיה היזק אף אם אין שום מנהג בעיר ואפילו אם נהגו בפירוש שלא לגדור אפ"ה מחייבין אותו וכמו שכתב הרא"ש דדווקא גבי גינה הוא דתנן במתניתין דתליא במנהגא אבל גבי חצר ללשנא דפלוגתא לא תליא כלל במנהגא רק דבכ"ע מחייבין אותו אבל ללשנא דגודא דקיימינן ביה עתה שפיר מצינן למימר דתליא במנהגא וא"כ לא קשיא כלל לישנא דמתני' דמקום שנהגו וזה פשוט ומה שהקשו עוד דהא שמעינן לה מסיפא כו' והיינו ע"כ במסיפס. יפה הקשה ע"ז במהרש"א דאימא דקמ"ל דבונין באמצע דלא שמעינן לה מסיפא כיון דמתניתין מיירי בקדים חד ורציה לחבריה א"כ סד"א דנהי דנתרצה לחלוק וגם נתרצה למחיצה מ"מ במקום לא נתרצה ליתן משלו וקמ"ל מתניתין כיון דנתרצה למחיצה נתרצה מסתמא גם על המקום והא דלא משני הגמרא כן לקמן. חדא דעדיפא מיניה קמשני דלא הוי ידעינן כלל מהז"ר. ועוד כיון דלקמן מיירי ללשנא דפלוגתא ולפמש"כ התוס' ד"ה בונין דהך שינויא דקדים חד ורציה לחבריה לא קאי רק ללשנא דגודא אבל ללשנא דפלוגתא לא מיירי בהכי כלל א"כ ודאי דאין כאן רבותא כלל במקום דמהכ"ת נאמר שיהיה לאחד שום עדיפות מחבירו כיון דשניהם נתרצו בשוה:

ובזה נסתר מש"כ מהרש"א בסוף דבריו דלפמש"כ התוס' לקמן דחולקין משמע בשוה ניחא עיי"ש במש"כ ולדברינו אכתי לית כאן ניחותא כלל דשאני התם דתני אבל בזמן ששניהם רוצים אבל במתניתין דמיירי בקדים חד ורציה לחבריה לא הוי ידעינן כלל דבונין באמצע. הן אמת להתוספות עצמם שכתבו ללשנא דפלוגתא אין כאן רבותא כלל ניחא אבל אין דבריהם מוכרחים בזה וכמש"כ לקמן ועכ"פ תי' המהרש"א מהא דכתבו התוס' דחולקין משמע בשוה יפה נסתר וכמש"כ ועיין. [מיהו אפי' לפי מה שיתבאר לקמן אי"ה דדברי התוס' דחוקים בזה ויותר נראה דשינויא דקדים חד ורצי' לחברי' קאי גם ללשנא דפלוגתא מ"מ אין כאן קושיא כלל מהא דלא משני הגמ' כן לקמן כדכתיבנא דעדיפא מיניה קמשני]. ומש"כ מהרש"א עוד דדוקא לענין הז"ר הוא דיש לחלק בין הכותל והמקום אבל לענין נתפס כגנב לא שייך לפלוגי בהכי אינו מוכרח כלל ומצד הסברא נראה להיפוך דהז"ר יש בו עדיפות משארי הזיקות מדלא אזלינן ביה בתר מנהגא משא"כ בשארי חששות והזיקות ודאי דאזלינן בתר מנהגא וברווחא נוכל לומר דלא ס"ל לרש"י לחלק בהכי וא"כ מיתרצא שפיר קושיית התוס' כמו שהקשה המהרש"א ומעתה גם קושייתם הראשונה לא קשה כלל דמה שהקשו דא"כ לחצות מיבעי' ליה דיש לומר דבס"ד דהשתא קושטא דמלתא דבלחצות אין צריך ליתן המקום משלו וגדולה מזו יש לומר דאפי' להוצאות הכותל נמי א"צ ליתן דמצי אמר לי' כי אתרצאי לחלוק על מנת שתבנה אתה משלך וכמש"כ התוס' עצמם בד"ה וכיון ללשנא דפלוגתא וכ"ש דמצי לומר כן ללשנא דפלוגתא כיון דקיי"ל דהז"ר לא שמיה היזק ודו"ק. ודוקא היכי שהזכירו להדיא בדבריהם שרוצים לעשות מחיצה בהא הוא דאמרי' כיון דנתרצה על הוצאות הכותל מסתמא נתרצה גם על המקום. ובזה נתיישבו כל קושיות התוס' על רש"י. עוד י"ל בקושייתם הראשונה והשניה דסד"א דזהו גופיה קמ"ל דאף שהזכירו בדבריהם מחיצה בפירוש אפ"ה אינם מחוייבי' לעשות רק מסיפס ודבר זה משתמע מלשנא דמחיצה דנקיט דסתם מחיצה אינו אלא דבר החוצץ בעלמא ולא כותל גמור. דאס"ד דבאמת צריך לבנות כותל ומתניתין קמ"ל הנך רבותי דאמרן לעיל א"כ הל"ל השותפין שרצו לעשות כותל אלא מדנקיט מחיצה ותני בונין אותו קמ"ל דא"צ רק למסיפס אלא שבונין באמצע. ובזה מיושב ג"כ קושייתם הראשונה דאי הוי תני לחצות לא הוי שמעינן הך מלתא והמעיין יבחר. ואין להקשות לפ"ז דא"כ איך קאמר הגמרא ללשנא דגודא ש"מ הז"ר לא שמיה היזק דלמא מיירי באין בו דין חלוקה ורצו דתני משום שאין בו דין חלוקה וכמו שפי' רש"י באי תני אותו. וכן הקשה במהרמ"ל דזה אינו דקושיא זו לא לבד על רש"י קשה דגם לפי' התוס' יקשה וכמו שהקשינו בריש דברינו. וע"כ צריך לשנויי כדשנינן דאף דהוי רבותא מ"מ לפי האמת לא ניחא להש"ס לפלוגי בהכי וא"כ גם לפירש"י לק"מ ועיין היטב בכ"ז כי הוא פשוט וברור. הן אמת דמלשון רש"י שכתב ורצו דקתני משום שאין בד"ח לא משמע כן דלפמש"כ גם אמחיצה קאי הא דרצו מיהו יש לכוון דברי רש"י למש"כ ועכ"פ איך שיהיה כוונת רש"י זה הפירוש נכון בסוגיין מצד עצמו:

שם מהו דתימא כי אתרצאי לך באוירא בתשמישתא לא אתרצאי לך פירש"י בזה לא הבנתי במה שפירש דנתרציתי לך לעשות מחיצה דקה והז"ר אין בה דא"כ על גוף הכותל נמי יטעון כן שלא יתן לו חצי ההוצאה מכותל אבנים רק ממחיצה דקה. וע"כ צ"ל דזה לא מצי למיטען דזה כבר קמ"ל מתניתין דמחיצה סתמא הוא כותל של אבנים ואס"ד דגם המקום למחיצה דקה צריך ליתן א"כ ע"כ דאמרינן דכי היכי דצריך ליתן להכותל ג"כ צריך ליתן המקום א"כ כיון דצריך ליתן לכותל אבנים אמאי לא יתן נמי המקום לאבנים. ולולא דברי רש"י יש לפרש כפשוטו דסד"א כיון דלא הזכירו המקום בדבריהם א"צ ליתן לו מקום כלל ואפי' למחיצה דקה. ועיין:

שם בונין את הכותל באמצע פשיטא. כתבו התו' דלמ"ד גודא קפריך. עיי"ש בדבריהם ודבריהם דחוקים מאד דאיך ס"ד דמשום הז"ר לא יוכל לכפות על המקום כיון דע"כ כופהו שיסלק מעליו הז"ר איך ס"ד דיוכל לומר לא אתן לך המקום משלי ומה הפרש יש בין סיוע הבנין למקום אתמהה. ובשלמא בנתרצו לעשות גודא שפיר איכא למימר כיון דלא הזכירו בדבריהם רק הכותל ולא המקום לכך א"צ ליתן לו מקום אבל ללישנא דפלוגתא דכופהו לסייע בבנין א"כ מה הפרש יש בין כותל למקום. וכיון דחזינן דהגמרא פריך גם ללישנא דגודא ולא ניחא ליה להש"ס לפלוגי כדכתיבנא והיינו משום דהוי להש"ס למלתא דפשיטא כיון דנתרצו שניהם על הכותל אף דלא הזכירו המקום מ"מ כוונתם ג"כ בודאי גם על המקום א"כ כ"ש ללישנא דפלוגתא דהוי מילתא דפשיטא טפי לכך נראה באמת דאתרוייהו פריך. ומהא דהז"ר לא שמי' היזק וכו' מתחילין הקושיות רק ללישנא דגודא אבל קושיית פשיטא קאי אתרוייהו לישני כנ"ל פשוט ודלא כהתוס' ועיין:

שם ת"ש וכן בגינה כו' גינה שאני כדר"א כו' לכאורה משמע מסוגיין דבגינה איכא טפי הז"ר מבחצר דהא אפי' ללישנא דגודא דהז"ר דחצר לאו שמיה היזק מ"מ בגינה הוי היזק וכיון דחזינן דבגינה תליא במנהגא דדוקא מקום שנהגו לגדור הוא דמחייבינן ליה אבל במקום שלא נהגו לא א"כ כ"ש בחצר אם לא נהגו לגדור אין מחייבין אותו אפי' לדידן דקיי"ל כלישנא דפלוגתא והז"ר שה"ז אפי' בחצר מ"מ לא עדיף חצר מגינה וזהו דעת הי"מ שהביא הרא"ש וטור וכן נראה מדברי התוס' בשמעתין ד"ה גינה עיי"ש. ולפי"ז צ"ל דהא דקתני למנהגא גבי גינה ולא בחצר היינו לרבותא דגם בגינה דנפיש הז"ר דידיה אפ"ה אם נהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו ומכ"ש בחצר. אך הרא"ש סתר דבריהם וס"ל דלפי האמת איכא טפי הז"ר בחצר מבגינה מדלא תניא מנהגא רק בגינה ולא בחצר ש"מ דבחצר לאו במנהגא תליא מלתא. ומש"כ דאשמעינן בגינה וכ"ש בחצר צ"ל להרא"ש דבשלמא אי הוי קתני בהדיא במתניתין הך מלתא דאם נהגו שלא לגדור בגינה כו' שפיר הוינן מצי למימר כן אבל כיון דמתניתין חיובא דגינה אתי לאשמעינן דסתם גינה הוי מקום שנהגו רק דאנן הוא דדייקינן מלישנא דמתני' דאם נהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו וכיון דעיקר כוונת המשנה לאשמעינן חיובא א"כ אדרבה טפי ה"ל להשמיענו בחצר ואנא ידענא דכ"ש גינה וכמו שהקשו התוס' ד"ה גינה אלא ע"כ דללישנא דפלוגתא עדיף טפי הז"ר דחצר מדגינה. ואתיא לישנא דמתניתין כפשוטו ומתורצת קו' התוס' וכן נ' עיקר. ועכ"פ מדברי שניהם נלמד דמקום שנהגו בגינה מחייבים אותו לגדור כדינו לסלק מעליו הז"ר והיינו מחיצה של ד' אמות דבבציר מהכי לא מסתלק הז"ר כדאמרינן לקמן בשמעתין (ו' ע"ב) עושה לו מעקה ד"א עי"ש:

והרמב"ם כתב דבגינה אף במקום שנהגו אין מחוייב לגדור רק עשרה טפחים וכבר הקשו עליו חכמי דורו גם הה"מ לא העלה ארוכה לדבריו ולענ"ד נראה בפשיטות כיון דר' אבא אמר אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו משמע מזה דעיקר הזיקא דגינה אינו אלא כשהוא עומד בתוך השדה אבל בראיתו מרחוק לית לן בה דהכי משמע לישנא דלעמוד מדלא קאמר אסור לאדם שיראה וכו' וכיון שכן אינו מחוייב רק במחיצה עשרה שיהא נתפס כגנב אם יכנס לעמוד בשדהו. ונהי דהמקשה הוי סבר דאיכא הז"ר בגינה ומחוייב לגדור ד"א מ"מ התרצן דמשני גינה שאני כדר"א כו' ממילא אינו מחוייב רק בי' טפחים שלא יוכל לעמוד בשדה חבירו ויהיה נתפס כגנב אם יכנס לשם ומה שרואה מתוך שדהו לשדה חבירו לית לן בה דאינו מזיק רק כשעומד בתוכה. ובזה מדוייק לישנא דגינה שאני דר"ל דטעמא אחרינא אית בה ולא משום הז"ר דאילו לשאר המפרשים הל"ל הזיקא דגינה שאני כדאמר לקמן גבי בית כנ"ל פשוט בכוונת הרמב"ם ועיין בנ"י דכתב קרוב למש"כ רק דלא דייק בלישנא דהש"ס כמו שדקדקנו ע"כ לא נתחוורו דבריו ומש"כ הוא נכון ופשוט

שם ת"ש דאר"נ א"ש גג הסמוך כו'. מה שהקשו התוס' אמאי לא מייתי מברייתא דב' חצירות עיין בקצה"ח שהביא בשם הרמב"ן דהוי מצי למדחי דמיירי במחיצה י' וכדשמואל דאמר דבין גג לגג אינו זקוק כלל אפי' למחיצה ו' אך התוס' לא ניחא להו בזה כיון דחזינן בשמעתין דבעי למפשט ממימרא דאמוראי א"כ אדרבה מדר"נ דידיה מוכח מהך ברייתא דבעי ד"א כיון דלר"נ דידיה גם בין גג לחצר בעינן י' א"כ ע"כ דבין חצר לחצר בעינן ד"א. ומש"כ בקצה"ח עצמו ליישב קושייתם ע"פ שיטת הרמב"ם דבין גג לחצר אינו זקוק בעה"ג כלל זה אינו רק לפי הבנת הרב"י לקמן בכוונת הרמב"ם דהרמב"ם דחי לה לשנויא דהש"ס מסברא בעלמא. אכן לפי מש"כ לקמן ישוב מרווח בכוונת הרמב"ם אזדא לה תירוצו של קצה"ח ודו"ק. ובזה מיושב גם מה שהקשה במהרמ"ל דאימא דאיירי במסיפס ודו"ק. מיהו בלא"ה משני המהרמ"ל עצמו שפיר דמאי מסיפס שייך בזו למעלה מזו כיון דבלא"ה הם חלוקים זה מזה בגבהן ומסיפס אינו רק היכר בעלמא שיהא כ"א מכיר חלקו כדאמרינן בשמעתין דלקמן ובספר תו"ח רצה ליישב קושיית התוס' משום דמצינן למדחי דברייתא דלקמן איירי בקנו אהדדי לעשות גודא וקמ"ל דלא יאמר העליון כו' וגם זה נסתר מחמת סיפא דברייתא דאי בקנו א"כ בין חצר לגג נמי מחוייב לעשות ודו"ק. ולענ"ד נראה ליישב קושיית התוס' דהא יש להבין למאי דבעי למיפשט ממימרא דאמוראי א"כ אמאי לא פשיט ממימרא דאביי דאמר לקמן ב' בתים בשני צידי ר"ה כו' וגם קושיא זו הביא בקצה"ח בשם הרמב"ן ותירץ דלשיטת הרמב"ם דלקמן דאביי מיירי בגגים העשוים לדירה א"כ דמי הזיקא דידהו להזיקא דבית עכ"ד הרמב"ן. וגם לשיטת התוס' לקמן דמחלקי בין סמוכים לאינם סמוכים נמי לק"מ דשאני אינם סמוכים דאינו מרגיש בחבירו ולא ידע איך לאצטנועי מיניה וכדמשני הכא בשמעתין לענין גג וחצר. ומעתה נוכל ליישב קושיית התוס' ולומר דב' חצירות זו למעלה מזו דמיא לגגים שאינם סמוכים לשיטת התוס' והסברא נותנת כן כיון דזה למעלה מזה לא יוכל להרגיש כ"כ בחבירו דהא כשהתחתון עומד סמוך אצל הגובה לא יוכל העליון לראותו וא"כ פתאום מצי ללכת לאמצע החצר ולראות בחבירו וכה"ג העליון כשהוא עומד למעלה ברחוק ממקום הגובה לא יוכל התחתון לראותו ודוקא בחצירות שוים במישור הוא דמצי לאזדהורי מחבריה משא"כ בזה למעלה מזה ודאי דמן הסברא דמיא לב' גגים שאינם סמוכים ולכך ליכא למפשט מהך ברייתא מידי. מיהו התוס' ע"כ לא הוי מצי לשנויי הכי דאס"ד דב' חצירות ולמ"ז דמיא לגגים שאינם סמוכים. א"כ מאי אריא ב' חצירות אפי' גג וחצר נמי דהא לדידהו גם בגג אית ביה משום הז"ר באינם סמוכים וא"כ תיקשי סיפא דבין גג לחצר אינו זקוק לו ולכך הניחו התוס' בתימא. אבל לשיטת הרמב"ם נוכל שפיר לשנויי כדשנינן ושאני גג כיון דלא קביע תשמישתיה לית ביה משום הז"ר כלל אפי' היכא דלא מצי לאזדהורי רק בב' חצירות זלמ"ז נוכל לקיים להרמב"ם סברת התוס' שכתב בגגים שאינם סמוכים ללשנא דגודא ולכך לא פריך מינה ועיין היטב בזה:

ודע דקשה לי להך לשנא דגודא א"כ ממש שוה דין החצר לבקעה דבתרוייהו לא מצי למכפי' לחבריה אם לא שהקנו זל"ז לעשות גודא או אם רצה כונס לתוך שלו ועושה חזית כו' וא"כ אמאי פלגינהו במתניתין לתרי בבי יבכ"א תני דין אחר דבחצר תני היכי דהקנו זל"ז ובבקעה תני דינא דאם רצה כונס לתוך שלו וע"ח דמשמע דדינם חלוקים זמ"ז וכיון באמת להך לשנא דין אחד לשניהם אמאי לא ערבינהו ותנינהו יחד והכי הו"ל למתניא השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר או בבקעה כו' וכן הדין דאם רצה כונס לתוך שלו הי"ל להשמיענו גם בחצר ולמה זה פלגינהו בתרתי בבי בדינים מחולקים כאלו אין הדין שוה בשניהם. ולשיטת הרמב"ם דס"ל דבגינה ובקעה א"צ רק למחיצה י' ניחא חדא היינו מאי דלא תני לדינא דרישא בבקעה דרישא מיירי במחיצה ד"א. אך אכתי תקשה דעכ"פ דינא דסיפא דחזית ה"ל למתני גם בחצר ולשיטת יתר הפוסקים דל"ס להו כהרמב"ם קשיא טפי דה"ל למערבינהו ולתנינהו כיון דאינם חלוקים בדינם כלל. ומחומר קושיא זו היה נלע"ד דזהו שיטת הר"י הלוי שהביא הרא"ש דס"ל דלא תיקנו חזית כלל בחצר ואין כוונתו כמו שהבינו הרא"ש והנ"י בדבריו דלא כתב כן רק ללישנא דפלוגתא דכיון דכל חד מצי למכפי' לחברי' לכך לא תקנו חזית בחצר. ומחמת זה כתב הנ"י דלמעלה מד"א דלא מצי חד למכפי' לחבריה מהני חזית לכ"ע גם לשיטת הר"י הלוי ולדבריהם ללישנא דגודא ודאי דמודה הר"י הלוי דמהני חזית וא"כ הדק"ל. אך לדעת הר"י הלוי יצא לו כן מכח קושיא זו שהקשינו דגם ללשנא דגודא ע"כ לא מהני חזית כלל בחצר דאלת"ה אמאי לא ערבינהו ותנינהו והסברא נראה דשאני בקעה כיון שכותלי' אינם עשויים לסמוך לו שום בנין אחר שפיר הוי חזית סימן אבל חצר שכותליו עומדין לסמוך להם בנינים אחרים ליתא לסימנא דחזית כלל משום דמצי למטען ולומר הא דשייע באמתא או דכפי לקרנא משום שהייתי רוצה לסמוך לו איזה בנין לכך עשיתי זאת אני לצורך הבנין שחשבתי לבנות ואח"כ לא עלתה בידי לבנות ונשאר כך ולית כאן סימנא לחברי' כלל. ואם זאת היתה כוונתו מעתה נסתלקו מעליו כל מה שטען עליו הרא"ש כי דינו הוא ברור ומוכרח בסוגיין ולפ"ז גם למעלה מד"א נמי לא מהני בי' חזית וכן הביא בקצה"ח בשם הרמב"ן והר"י ן' מיגש אך מדברי הר"י ן' מיגש שהביא בקצה"ח מוכח דטעמו הוא כמו שהבינו בדבריו הרא"ש והנ"י עיי"ש במש"כ ליישב קושיית הרא"ש (בס"ק ז') וצ"ע:

תוכן העניינים

נחלת דוד על בבא בתרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה