נחלת דוד על בבא בתרא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
דף ב.
בגויל זה נותן כו'. דעת התוס' דאם נהגו בפחות אזלינן בתרי'. והביאו ראיה דאפי' בהוצא ודפנא אם נהגו אזלינן בתרי' כדאמרינן לקמן בשמעתין. ותוכן כוונתם בראייתם זו דודאי לא נעלם מהם דיש לחלק בין עיקר המחיצות דבזה הוא דאזלינן בתר מנהגא אבל בהך מחיצה גופיה דגויל וגזית אימא דלא אזלינן בתר מנהגא כמו דלא אזלינן בזה בתר מנהגא אם נהגו ביותר גם לדעת התוס' ובעיקר המחיצות ודאי דאזלינן אף לגויל אם נהגו בו כדתנן במתניתין. וכן כתב הרא"ש. אלא דעיקר ראייתם הוא משום דטעמא דהך מילתא דאינו רוצה חבירו במחיצה פחותה הוא או משום שמא יפול ויצטרך להתעצם עמו בדין ובין כך וכך יהיה היזק ראיה או משום שאינו רוצה לעשות מעותיו אנפרות לחזור ולבנות בכל פעם וכמש"כ הרא"ש הך סברא. וע"ז הביאו התוס' שפיר ראיה מהו"ד דחזינן דהנך טענות אינם כלום לשנות מנהגא דהא גם בהו"ד איכא להנך תרי טעמי ואפ"ה אזלינן בתר מנהגא וא"כ הוא הדין לגויל וגזית אם נהגו בפחות. והראיות שהביא הרא"ש לדחות דעת התוס' אינם מוכרחות כלל. דמה שהביא ראיה מהא דלמימרא דכל פחות מה' בגזית לא קאי יפה השיב ע"ז במהרש"א דהתוס' אזלי לשיטתם שכתב לקמן דלא קאי כמשפט גזית אבל שפיר קאי כמה ימים ושנים. וכיון שכן אין לו שום טענה ע"ז רק הנך תרי טענתא דלעיל. וע"ז כבר הוכיחו התוס' דאינם טענות כלל נגד המנהג. ומה שהביא ראיה מהן וסידן ודאי דיש לומר כיון דגם לדעת התוס' אם נהגו ביותר מו' בגויל לא אזלינן בתרי' א"כ שפיר קמבעי' לי' אי הן וסידן תנן ואם נהגו בהן ולא סידן לא אזלינן בתרי' אך הראיה שהביא מהא דכל ביני אורבי טפח היא ראיה חזקה. כיון דלדעת התוס' ע"כ צ"ל דהנך שיעורים דתנן במתניתין המה עצהיו"ט עד שאין להוסיף עליהן אף אם נהגו ביותר משום דכ"כ קאי כותל של ו' טפחים בגויל כמו כותל רחב הרבה אבל לפחות מהן שפיר דמי משום דגם זה כותל מקרי א"כ מנ"ל לומר דבמו"מ אם קיבל עליו לעשות כותל סתם שמחוייב לעשות עצהיו"ט ואדרבה נראה דיכול לעשות הפחות שבכתלים כדאמרינן לקמן (צ"ח ב') במקבל עליו לבנות בית סתם דבונה בית קטן רק שיהא שם בית עליו. אך מ"מ אינה קושיא כ"כ לדעת התוס' והיינו משום דלענין ביני אורבי נראה דאין לחלק בין פחות ויתר דאי ס"ד דסגי בפחות א"כ אין ביתרון דביני אורבי שום מעלה ואדרבה מצד הסברא נראה שהיא גריעותא דאם ירחיב הרבה ודאי דיפול הכותל וא"כ מדהצריכו במתניתין טפח ש"מ שאין לפחות מזה כנ"ל פשוט לדעת התוס':
ושיטת הרא"ש היא דאף אם נהגו בפחות נמי לא אזלינן בתרי' דשיעורי דעובי המחיצות דתנן במתניתין דווקא הן עליהן אין להוסיף ומהן אין לגרוע. וכבר כתבנו דאין ראיותיו מוכרחות כ"כ. וצ"ל לדעתו דודאי אין כוונתו דפחות מזה לא קאי כלל דא"כ מי פתי ינהוג כן אלא ע"כ דהוא מודה להתוס' בזה רק דאעפ"כ ס"ל להרא"ש דבשלמא בהו"ד שנעשה בדמים קלים שפיר לא מצי למטען הנך טענתא דאמרן נגד המנהג אבל בגויל וגזית כיון שהוא בדמים יקרים ובמעט הוספה יהיה דבר המתקיים לכך אם נהגו בפחות ה"ל מנהג גרוע. ולישנא דמתני' משמע טפי כהרא"ש וכן כתב הנ"י וכ"נ דעת הרמב"ם. ועיין:
והיכא שהמנהג הוא בגויל וגזית והאחד רוצה לעשות משלו ולכנוס בשלו ולבנות בהו"ד כתב הרא"ש דשפיר דמי דאי משום שלא יצטרך להתעצם עמו בדין אינה טענה כלל דהלא יש שופטים בארץ ורק היכא שבונים על הוצאות שניהם בהא הוא דאינו יכול לבנות בהו"ד נגד המנהג משום דאינו רוצה לעשות מעותיו אנפרות. אבל היכא דרוצה לכנוס בשלו רשאי. ובט"ז הקשה על הרא"ש דא"כ אמאי בנפל הכותל אינו נאמן לטעון האחד לומר דהוא שלו אף דיש לו מיגו לשיטת התוס' ד"ה לפיכך משום דהוי כמיגו במקום עדים ונימא דחבירו לא רצה לבנות רק בהו"ד ולכנוס בשלו ומשום כך בנאה הוא עצמו בגויל וגזית. והניח בצ"ע. ודבריו תמוהים חדא דמאי אולמא הך קושיא מהא דהקשה הרא"ש בעצמו בסי' ו' בחצר דאין בו דין חלוקה דאמאי לא מצי למטען לא רציתי לחלוק עד שאבנה משלו. והך קושיא הוא לא לבד לשיטת הרא"ש דגם לשיטת הנ"י שיתבאר לקמן אי"ה תקשה הך קושיא בסוגיין ובתירוצו של הרא"ש מתורץ גם קושייתו דמסתמא אמרינן דנתרצה לבנות כפי המנהג. ועוד כיון דלהרא"ש אלימא ליה סברת יש שופטים בארץ עד שאין מזה שום הפסד לחבירו. א"כ מהכ"ת נאמין לו שמחמת שחבירו רצה לעשות משלו בהו"ד הוכרח לבנות בעצמו בגויל וגזית דמה הוא ההכרח שהכריחו לזה כיון דלסברת הרא"ש אין לו שום הפסד בזה ולכך דברי הט"ז תמוהים:
אמנם בעיקר סברת הרא"ש שכתב דטענת שאינו רוצה לעשות מעותיו אנפרות חשיבא טפי מטענת שלא יצטרך להתעצם עמו בדין יש לדון בה דמצד הסברא נראה להיפך דטענת שלא, יצטרך להתעצם עמו בדין נוגע לחשש היזק ראיה דבין כך וכך יהיה ניזוק בראייתו וחששא דהיזק ראיה אלים טובא דלא אזלינן ביה בתר מנהגא דאף היכא שנהגו שלא לגדור מ"מ יוכל לכפותו לגדור משום היזק ראיה. וא"כ נהי דהיכא דנהגו בהו"ד לא יוכל לכפותו על יותר מזה ולא חיישי' להא דיצטרך וכו' והיינו משום דלע"ע מסלק ממנו הז"ר והחששא אינו רק לאחר זמן כשיפול ולכך לא אלימא הך טענה נגד המנהג. אבל היכא דהמנהג הוא בגו"ג מאן יימר לן דיוכל לשנות ממנהגא דבזה שפיר נוכל לומר דטענה שלא יצטרך להתעצם הוי טענה מעליותא ואף דהחשש אינו רק לאחר זמן מ"מ כיון דמנהגא מסייע ליה שפיר הוי טענתיה טענה. כיון דעכ"פ אית ביה משום חששא דהז"ר. אבל טענת שאינו רוצה לעשות מעותיו אנפרות אין בזה רק חששא דהפסד ממון ובהפסד ממון ודאי דאזלינן בתר מנהגא. וא"כ איך נחשיב לטענת שא"ר לעשות מעותיו אנפרות טפי מטענת שלא יצטרך להתעצם דאית ביה חששא דהז"ר. וצריך לומר דסברת הרא"ש הוא דטענת שלא יצטרך אינו רק חששא בעלמא דשמא לא יצטרך להתעצם עמו כלל דיבנה תומ"י לכשיפול משא"כ טענת דא"ר לעשות מעותיו אנפרות היא טענה ודאית דודאי יהיה לו הפסד ממון דהא כותל דהו"ד ודאי לא יעמוד כ"כ כמו גויל וגזית:
אולם הנ"י דעתו באמת דאינו יכול לבנות בהו"ד ולכנוס בשלו והיינו משום דאלימא ליה טענת שלא יצטרך להתעצם כו' היכא שהמנהג מסייעו וכמש"כ לעיל. אך מה שהוסיף עוד הנ"י בשם הרא"ה דאפי' אם רוצה לכנוס בתוך שלו ולבנות בגוג"ז נמי אינו רשאי שהרי חבירו אומר לו אני רוצה כותל שאוכל לסמוך עליו עי"ש. יפה השיב ע"ז הט"ז דהיכן מצינו שנתחייב ליתן לחבירו כותל לסמוך עליו הלא לא נתחייב רק להסיר מעליו היזק ראייתו עי"ש בדבריו כי נכונים המה. ומה שרצה בנ"י ליישב זה אינו נראה ונלאיתי להאריך ועיין:
שם לפיכך אם נפל הכותל כו'. הקשו בתוס' מאי איצטריך לטעמא דלפיכך תיפוק לי' כיון שאין שום חזית לא' מהן כו' עיי"ש. ותירוצם דחוק מאד דעיקר התירוץ דשהו הרבה לא נזכר כלל בש"ס. וגם מה שדימו זה למיגו במקום עדים נמי אינו מוכרח. ומצד הסברא נראה דלא עדיף ממיגו במקום חזקה ובזה מסקינן לקמן דשפיר אמרינן. ובפשיטות יש ליישב קושייתם דשפיר צריכינן לטעמא דלפיכך. היכי שזה טוען כולה שלי וזה טוען חצי' שלי דקיי"ל בסוגיא קמייתא דב"מ דזה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע. ולא מבעי' לשיטת רש"י שם דאוחזין לאו דוקא אלא כל היכי שאין לזה יותר חזקה מבזה הוי דינא הכי. א"כ ודאי ה"נ דכוותה דכיון שאין הא' יותר מוחזק מחבירו הוי דינא דזה נוטל ג' חלקים כו'. אלא אפילו לשיטת התוס' דאוחזין דוקא מ"מ נידון דידן יש לדמותו לאוחזין וכמש"כ שם הרמב"ם או שהיו יושבים בצד ערימה של חיטי' עיי"ש במש"כ הה"מ דמיירי דמונח בסימטא שיש לכ"א מהן שם ד"א והוי כמונח ברשות שניהם וא"כ ה"נ כיון דמונח בשוה לתרוייהו הוי כאוחזין ולכך שפיר צריכינן לטעמא דלפיכך דיחלוקו בשוה ולא נימא דזה יטול ג' חלקים. ולפ"ז לקמן בגמרא דפריך פשיטא אין הכוונה כמו שפירש"י דלמה צריכינן לטעמא דלפיכך דלפמש"כ שפיר צריכינן. רק דהכי פירושו דאחר דהשמיענו שכופי' זא"ז לעשות מחיצה או דאיכא סהדי ללישנא דגודא א"כ הך דינא דלפיכך הוי מילתא דפשיטא ולא אצטריך למתני' דממילא ידעינן זה מבבא קמייתא. וכן הבינו ע"כ התוס' בקושייתם בפירושא דקושיית פשיטא דהא מה שפירש"י דלמה צריכינן כלל לטעמא דלפיכך זהו מה שחידשו התוס' בתירוצם. וא"כ בקושייתם ע"כ דפירשו כמש"כ:
ובאמת שזה הפירוש מיושב טפי מפירש"י דלפירש"י הל"ל ותיפוק לי' ולישנא דפשיטא משמע טפי כמו שפירשנו דמאותו טעם עצמו דתני במתניתין הוא מילתא דפשיטא ולא איצטריך למתניא. ובזה מיושב קושיית התוס' בפשיטות:
מיהו יש לומר דסברת רש"י הוא דנידון דידן דמי לתופס חציה בידו דאז אפי' טוען חצי' שלי מ"מ יהבינן לי' החצי. וה"נ כיון דבנפילת הכותל ודאי לא נפל על מקומו ממש רק שנתפשט לחצירו של זה ושל זה וא"כ הוי כ"א כתופס חציו בידו ורצוני לומר דאף שנחזיק כסברת התוס' דנפל חשבינן לי' כאלו הכותל עומד מ"מ זהו דוקא במאי דלא הי' יכול לזכות ע"י שום טענה בעמידת הכותל משא"כ לענין חצי האבנים דאם הי' טוען כ"ש הי' נוטל החצי לזה מהני מאי דנפל לרשותו דהוי כתופס חצי' בידו כיון שהי' יכול לזכות בחצי' ע"י שום טענה ודו"ק. מיהו הא תינח על האבנים שייך שפיר לומר כן כמו שמונחים בחצירו של זה ושל זה בודאי אבל על המקום ודאי לא הוי כתופס חציו בידו כיון דע"ז הן דנין ולכך על המקום לא קאי קושיית הגמ' כלל. ובזה ניחא הא דלא משני רק מאבנים משום דעל המקום לא הוי קשה כלל לפי פירש"י בקושיית פשיטא וזהו דלא כהתוס' שכ' בסוף דבריהם דאמקום לא משני מידי רק איידי דהוצרך למתני אבנים נקט נמי מקום ולפמש"כ אמקום לא הוי קשיא לי' כלל והוא עצמו ההכרח שהכריחו לרש"י לפרש בקושיית פשיטא כפירושו ולא ניחא לי' כמו שפירשנו דא"כ הוי הקושיא גם אמקום וממקום הא לא משני מידי. ומיושב בזה קושיית מהרמ"ל שהקשה דמי הכריחו לרש"י לפרש כן כיון דלא מפרש כהתוס' בסוגיא דלא צריכא כו' ודוק והבן. ולפ"ז שפיר נוכל לפרש בשינויא דהש"ס לא צריכא דנפל כו' דמיירי בלא שהו הרבה ואפ"ה כיון דנפל לרשותו דחד מינייהו ודאי דתו לא הוי כתפס חציו בידו. דגם אי נימא כסברת התוס' דאין שום מעלה מה שנפל לרשותא דחד מינייהו רק דמחזקינן להו עתה כאלו הי' הכותל עומד מ"מ גם בשעה שהי' הכותל עומד אלו הי' האחד טוען כ"ש וא' חציו שלי הי' הדין דזה נוטל ג' חלקים כו' דהא לא עדיף הכותל ממקום עצמו. ולזה שפיר צריכינן לטעמא דלפיכך דיחלוקו בשוה ומתורצת קושיית התוס'. אך לישנא דנהוי אידך המע"ה דקאמר תלמודא לא משמע כן דבעי לאפוקי שלא יטול ג' חלקים רק שלא יטול כולו. ותו דא"כ הדק"ל מאי פריך לקמן לא יעשו לא זה כו' הא נ"מ לענין אם א' טוען כ"ש וא' ח"ש. ובשלמא לפי תי' התוס' ניחא כמש"כ המהרש"א דמשום חששא דשמא ישהו הרבה לא הוו מתקני רבנן דודאי לא יניחנו לשהות הרבה דשמא יטעון לקוחה היא בידי ומתניתין דינא אשמועינן דאם אירע דשהה אפ"ה אינו נאמן במיגו. אבל לפמש"כ קשה וא"כ אכתי לא מיתרצא קושיית התוס' מידי. לכך נראה דבעיקר מה שהבינו התוס' דהא דמקשה בגמ' לא יעשה לא זה ול"ז היינו משום כיון שאין לאחד שום זכות יותר מחבירו לא מהני לי' חזקתו אם נפל לרשותו רק דמחזקינן השתא כאלו הי' הכותל עומד ומה שנפל אי פנינהו לרשותו ליכא שום מעלה בזה. אינו נראה כן מדברי רש"י לקמן בסוגיין שפי' אהא דלא יעשו כו' וז"ל והרי סימן שלא עשאה הא' בשלו שאילו עשאה בשלו הי' עושה חזית מבחוץ עכ"ל. הרי דלרש"י לאו משום שאין לזה יותר מעלה ע"ז לא מהני חזקתו רק משום דאותו שטוען כ"ש ריע טענתיה דאי כדבריו למה לא עשה חזית. והך כותל שלא נעשה בו שום חזית הוי כאלו היה בו סימן רשום לשניהם דזהו גופיה הסימן שהוא של שניהם מדאין בו חזית כיון דלפום מאי דמקשה עתה קבעי שיהיה עיקר התקנה היכי ששניהם עושים שלא יעשו חזית כלל ובזה הוא דלא מהני חזקתו אם נפל או פנינהו לרשותו כיון דחשבינן כאלו יש בו סימן לשניהם ולכך לא תהני לי' חזקתו לטעון נגד הסימן אבל היכי שאין לזה שום מעלה ע"ז שפיר מהני חזקתו דכיון דטענות שניהם שוות ודאי דמועלת חזקתו דכלל גדול בדין המע"ה [ועיין בחידושינו למס' ב"מ בסוגיא דמסותא דזהו שיטת הרמב"ם דחזקה מועלת בכ"מ לא לבד מטעם דאנו אומרים אלו לא היתה שלו למה הוא בידו דאפי' היכי דליכא להך טעמא כגון בתקפה או בנ"ד דנפל לרשותא דחד מינייהו מ"מ כיון שהוא מוחזק אין להוציא מידו בלא ראיה. וכן משמע פשטא דלישנא דסוגיין לא צריכא דנפל כו' ועיין היטב בזה]. וכן יש להוכיח מדברי רש"י שפי' גבי הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא דאם עשו שניהם יעשו שניהם שטר. ולכאורה הוא תמוה דלמה צריכים לעשות שניהם שטר דהא ע"ז ישאר קושיית הגמ' לא יעשו לא זה ול"ז וכאן לא שייך הך חששא דדלמא קדים חד ועביד דידיה דמשני בש"ס לקמן דאיך יעשה לו שטר על שקר. אלא ע"כ דס"ל לרש"י כמש"כ דדוקא גבי חזית הוא דשייך קושיית הש"ס משום דזהו גופיה יהיה סימן שהוא של שניהם מדלא עשה האחד חזית. משא"כ בשטר ליכא למימר דזה גופיה הוא הסימן משום דיכול לטעון שטרא הוי לי ואירכס. ואפי' למ"ד דס"ל דטענת שטרא הוי לי ואירכס הוי טענה גרועה ולא מהני אפי' במקום מיגו מדה"ל לאזדהורי בשטרא כדאמרינן במס' ב"מ (דף ק"י) עיי"ש. מ"מ זהו דווקא לענין מיגו דהוי כמיגו במקום חזקה או סהדי אבל במוחזק גמור אה"נ דמהני. ועוד דעכ"פ לא שייך לומר דיתקנו חכמים שיהיה זה לסימן מדלא איתא שטרא לחבריה כיון דזימנין משכחת לה דיאבד שטרו ותו לא הוי סימן וע"כ שפיר כתב רש"י דצריכים שניהם לעשות שטר בהוצא. ובזה מיושב דעת ה"ר יונה הובא בטור שכתב דהיכי דלא עשו שניהם חזית בבקעה ונפל לרשות א' מהן דמצי למיטען שהוא לבדו עשאה. וכתב עלה הש"ך ולא ידעתי איך מיישב הדעה הב' שהוא הר"י דברי הגמ' דפריך לא יעשו לא זה ול"ז. ולפמש"כ מיושב היטב דעד כאן לא קפריך הגמ' אלא דעיקר התקנה יהיה כך ואז ודאי דלא יהיה נאמן אפי' בנפל לרשות דחד והכוונה דחיישינן דלמא יקדים חבירו או דגרסי' דלמא עיין בפרישה וכן משמע בנ"י עיי"ש. א"כ עיקר התקנה היתה שיעשו שניהם וא"כ היכי דאתרמי דלא עשו שניהם א"כ טענותיהם שוות דכי היכי דהאי טענתיה גריע דאס"ד דעבדת את לחוד אמאי לא עבדית חזית ה"נ טענת אידך ג"כ גריע דאמאי לא עשיתם שניכם חזית וכיון דטענותיהם שוות תו מהני לי' חזקתו. ותירוץ זה מרומז בקצרה גם בדברי הסמ"ע עיי"ש והש"ך לא ירד בזה לעומק דברי הסמ"ע ועיין ולפמש"כ גם רש"י לא פליג לדינא עם ה"ר יונה ואדרבה מוכח מדבריו דס"ל כוותיה מהא דהוצא וכדכתיבנא והטור שכ' דרש"י פליג אהר"י יש להגיה בדבריו ר"י במקום רש"י וכוונתו אדברי התוס' דעסקינן ביה דס"ל דכל היכי שאין מעלה לזה ע"ז לא מהני ליה חזקתו וכהנה רבות בטור כי הוא טעות דשכיא ופשוט. והשתא דאתינן להכי א"כ קושיית התוס' מעיקרא לק"מ דלא מבעי' לשיטת הר"י הלוי הובא ברא"ש דס"ל דלא מהני כלל תקנתא דחזית בחצר ללישנא דמחיצה פלוגתא א"כ ודאי דאין סימן מדלא עשה חזית ש"מ דתרוייהו הוא כיון דבחצר לא שייך כלל תקנתא דחזית וא"כ ודאי דצריכינן לטעמא דלפיכך. ומדלית ליה שטר נמי אין ראיה דדלמא שטרא הוי ליה ואירכס וכמש"כ אלא אפי' להרא"ש דס"ל דמהני מ"מ גם הרא"ש מודה דלא תקנו חזית בחצר כמבואר בדבריו רק דס"ל דאפ"ה אם עשה מהני כיון דסי' טוב הוא ולא גרע מחלונות וכיון דחז"ל לא תקנו בזה חזית א"כ גם בהיפוך אין ראיה מדלא עשה ושפיר הוי מהני לי' חזקתו ולכך צריכינן לטעמא דלפיכך וללישנא גודא ע"כ צ"ל דהך תקנתא דחזית דמתניא בבקעה א"כ הוא הדין לחצר [לפי מה שהבינו הרא"ש והנ"י בדברי הר"י הלוי] וכיון שכן היכי דעשו שניהם נמי צריכים לעשות שניהם חזית כמו בבקעה. וא"כ אם לא עשו שניהם היה מהני ליה חזקתו וכשיטת ה"ר יונה ולכך צריכינן לטעמא דלפיכך ועיין היטב בכ"ז:
ודע דמש"כ הש"ך בסי' קנ"ז ס"ק י' דמדברי התוס' אלו מוכח דס"ל דמהני חזית גבי חצר ודלא כהר"י הלוי בעניותי לא מצאתי שום ראיה ושום רמז בדברי התוס' לזה דכוונת התוס' הוא כדפרישית דס"ל דקושיית הש"ס לא יעשו לא זה ול"ז היינו דכל שאין לזה מעלה ע"ז שוב לא מהני ליה חזקתו ומחזקינן להכותל כאלו הוא עומד ולא נחתי התוס' כלל לזה דהוי סימן מדלא עשה האחד ומעתה אין שום ראיה מדברי התוס' אלו ועיין:
שם מחיצת הכרם שנפרצה כו' הרי זה קידש וחייב באחריותו. דע דהטור סי' קנ"ז סעיף ה' כתב בשם הרמ"ה דמאן דמחייב למגדר ולא גדר ואתו גנבי וגנבי לחבריה חייב לשלומי וכן כו' דאתרו ביה ואין ספק דנפיק ליה להרמ"ה להך דינא מברייתא דידן ואיהו מחלק בין הא ובין הא דהפורץ גדר דקיי"ל דפטור משום דהכא אתרו ביה כדתניא אומרים לו גדור והתם לא אתרו בי' והרא"ש בפ' לא יחפור סי' י"ז מחלק בגוונא אחרינא היינו דהכא ברי הזיקא דודאי יקדש. משא"כ התם מאן יימר דבודאי תצא הבהמה. ועוד דהכא ההיזק בא לחבירו ע"י ממונו דכרמו הוא המקדש משא"כ התם ולהנך תרי טעמי דכתב הרא"ש ליתא לדינו דהרמ"ה דהא בנידון דהרמ"ה לא ברי הזיקו וגם אין ההפסד בא ע"י ממונו וע"כ כתב עליו הטור דלא נהירא לא"א הרא"ש. והב"ח כתב דדינו של הרמ"ה איתא גם לדברי הרא"ש ותמה על הטור ולא דק וכבר השיגו הש"ך בסי' קנ"ה ס"ק כ"ב אלא ע"כ דהרמ"ה לא ס"ל הנך חילוקי דמחלק הרא"ש רק דמחלק בין אתרו בי' ולא אתרו בי' וכדכתיבנא. מיהו בעיקר דינו של הרמ"ה יש לדון. דאטו הוא נתחייב לחבירו לשמרו מגנבי הלא לא נתחייב רק להסיר מעליו היזק ראייתו ואם אינו דר בחצר ואינו מזיקו בראייתו תו לית לחבריה עליו מידי וכן מקום שנהגו במחיצה קלה ולדעת הרמב"ן הובא בנ"י אף אם נהגו בפחות מהו"ד היינו מחצלת וכדומה די בכך אף שודאי אינו שמור מהגנבים ע"י מחיצה פחותה כזו. וא"כ איך יתחייב לשלם לחבירו על הפסד גנבי וצ"ע ולדינא נראה עיקר כהטור. ודע דברמב"ם ושו"ע השמיטו להך דינא דאם קדש חייב באחריותו וצ"ע למה השמיטוהו. דהא קיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי ועיקר מילתיה דר"מ ילפי' בהגוזל מהך ברייתא דאם קידש. אך הנ"י כתב דלא קיי"ל כהך ברייתא משום דאנן קיי"ל כר' יוסי דעל הניזק להרחיק עצמו והך ברייתא ס"ל דעל המזיק להרחיק עצמו ונהי דקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי אבל בהא דעל המזיק להרחיק עצמו לית הלכתא כוותיה ולכך השמיטה הרמב"ם. והתוס' כתבו דזה הוי כגירי דיליה ואינו נראה דמה ענין זה לגירי דילי'. ודברי הנ"י נראים יותר ועיין: