נחלת ברוך· רבי ברוך לאבסקי
סימן כב · ענף א
גרסינן נדרים (נז ע"ב) ישמעאל איש כפר ימא ואמרי לה איש כפר דימא העלה בידו בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו והכי קמבע"ל גידוליו היתר ועיקרו אסור כיון דרבו גידוליו מעיקרו אותן גידולי היתר מעלין את האיסור או לא אתא לקמי' דר' אמי לא הוה בידיה אתא לקמיה דר"י נפחא פשיט ליה מן הדא דאר"ח תורתאה א"ר ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר א"ל ר"י ואיתימא ר' זריקא שביק מר תרין ועביד כחד מאן נינהו תרין דא"ר אבוהו א"ר יוחנן ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות אע"פ שהוסיפה מאתים אסור ואמר ר"ש בר נחמני א"ר יהונתן בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור עכ"ל הגמרא:
סעיף א
והנה מה שבצל הוה דבר שאין זרעו כלה כתב המאירי נדרים (נז ע"ב) ד"ה המנכש ז"ל ואע"פ שיש בזמנינו בצלים שעיקרם כלה אותם שלהם לא היה זרעם כלה כעין מה שהוא במקומות הללו בבצלים הקטנים עכ"ל והנה אותם בצלים הקטנים שהזכיר המאירי שדרכן כשזורעין בצל קטן הוא מתעבה ומתגדל הרבה ודאי פשוט דהוה דבר שאין זרעו כלה אמנם א"ל דגם בצלים שלנו דכשזורען הן כלים ומכל אחת מתהוה ארבעה או ששה בצלים מ"מ זה הוה ג"כ דבר שאין זרעו כלה לפי מה שאומרים וכן נראה לעינים שזרע הבצלים נמצאים בתוך הבצל והן הן הגידין הירוקין שנמצאין באמצע הבצל והן ראוין לאכילה וכל גיד וגיד בפ"ע הוא כמו בצל דק בתוך הבצל ואיכא בצלים שיש בהם ארבעה גידים כאלו ואיכא שיש בהם ששה גידים וכשזורע הבצל אע"פ שהבצל כלה מ"מ אותן הגידין אינן כלין אלא דכל גיד וגיד מתעבה ומתגדל ומכל גיד נעשה בצל שלם א"כ ה"נ איכא האי דינא דמבצל קטן נעשה בצל גדול והנה ע"פ דברינו איכא ראיה ברורה לדעת התוס' פסחים (לד ע"א) ד"ה גידולי גידולים דבצלים שלנו שמכל אחת מתגדל ארבעה או ששה זה לא מיקרי גידולי גידולין אלא גידולין גרידא וכמו שכתבנו דזה הוה גידולים מדבר שאין זרעו כלה:
סעיף ב
והנה יש לעיין בהא דקמבע"ל בבצל של שביעית אי גידוליו מעלין את העיקר באיזה איסור שביעית קמבע"ל ובתוס' בנדרים שם כתבו דמיבעי ליה לענין חיוב ביעור של פירות שביעית וכתבו דאע"ג דשביעית לביעור אינה בטלה ברוב היתר וכדתנן שביעית (פ"ז מ"ו) השביעית אוסרת במינה במשהו מ"מ א"ל דביטול דגידולים עדיף וע"ז תמה בשעה"מ (פט"ו מה' מאכלות אסורות) דהא בהדיא אמרינן נדרים (נט ע"א) דגם למ"ד דגידולי איסור מעלין את העיקר מ"מ מודה בקונמות דהגידולים אינם מעלים את העיקר משום דקונמות לא בטל ברוב א"כ ה"נ הול"ל בשביעית ומה"ט פירש השעה"מ שם דקמבע"ל או לענין שצריך לאוכלם בקדושת שביעית או דמיירי לאחר זמן הביעור כמו שהאריך שם השעה"מ והביא כמה ראשונים דס"ל דלענין אכילה בקדושת שביעית היא בטלה ברוב וגם כמה ראשונים כתבו דלאחר זמן ביעור שביעית בטלה ברוב משו"ה קמבע"ל אי הגידולין מבטלין העיקר אמנם קשה הא הרמב"ם ה' שמיטה (פ"ז הכ"ב) כתב סתמא דפירות שביעית אינן בטלין ברוב וזה הוא בין לחיוב ביעור בין קודם הביעור או לאחר הביעור בין לאוכלם בקדושת שביעית כמבואר בהרמב"ם ה' מאכלות אסורות (פט"ו ה"ח) וטעמא דהרמב"ם נבאר בענף ג' א"כ קשה טובא למאי קמבע"ל בגידולין:
אמנם מסתבר לי דהא דקמבע"ל בבצל של שביעית מיירי בבצל כי האי שיש עליו איסור אכילה משום ספיחי שביעית כמו שיבואר לפנינו דספיחי שביעית אסורים באכילה לגמרי לר' עקיבא מן התורה כדאמרינן מנחות (ה) ובתו"כ פ' בהר ולרבנן אסורים מדרבנן כדאיתא פסחים (נא) ואע"ג דאיכא תנאי דמתירין לגמרי ספיחי שביעית דהא אמרינן תענית (יט) תניא ר' שמעון בן גמליאל אומר מתריעין על הספיחים בשביעית מכלל שהן מותרין באכילה לרשב"ג מ"מ הלכה רווחת דספיחי שביעית אסורים באכילה מדרבנן כמש"פ הרמב"ם (פ"ד מה' שמיטה) והני ספיחים שהן אסורין לגמרי באכילה בטלי ברוב לענין איסור אכילה כמו שנבאר בענף ג' א"כ קמבע"ל בבצל שעקרו בשביעית וזה מיירי בבצל כי האי שהוא אסור באכילה לגמרי משום ספיחי שביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו אם הוא מותר באכילה:
וראיה ברורה לדברינו דהא בירושלמי שביעית (פ"ו ה"ג) פליגי נמי אמוראי בהאי דינא דבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו אי גידוליו מעלין את העיקר ופרכינן למאן דמתיר מהא דתניא ספיחי שביעית גידולי גידוליו אסורין בדבר שאין זרעו כלה ומשנינן פתר לה בקדושת שביעית בביעור אבל לאכילה כיון שרבה עליו החדש מותר כלומר דמשני דהא דתניא בספיחי שביעית דגידולי גידוליו אסורין בדבר שאין זרעו כלה מיירי לענין קדושת שביעית בביעור כיון דלזה לא מהני ביטול ברוב משו"ה אסורין ומאן דמתיר גידולי ספיחי שביעית מיירי לאיסור אכילה דספיחי שביעית דלזה מהני ביטול ברוב א"כ פשוט דגם בבבלי בהכי מיירי גם יתבאר בענף ג' דמסוגיא זו מוכח ג"כ דכל הסוגיא דהכא מיירי לענין איסור אכילה דספיחי שביעית:
סעיף ג
והנה האי דינא דאיסור ספיחים צריכים לנו כמה פעמים בסוגיא זו ומה"ט נבאר בקצרה איזה ספיחים אסורים לגמרי באכילה ע"פ דעת כל הראשונים. והנה תבואה שהביאה שליש בשביעית הוה ספיחים כדאמרינן מנחות (ה) דלר"ע דס"ל ספיחי שביעית אסורים מה"ת לדידי' לא היה העומר מתיר בשביעית משום דאיכא עלייהו איסור ספיחים. וכן אמרינן בירושלמי מעשרות (פ"ה ה"ב) אמנם בשאר דברים כמו ירקות דעת הרמב"ם (ה' שמיטה פ"ג) דכשנלקטו בשביעית שחל עליהם קדושת שביעית מה"ת לאוכלם בקדושת שביעית הם אסורין מדרבנן באכילה משום איסור ספיחים חוץ מפירות אילנות וכן ירקות העולות בשדה בור ובשדה ניר וכן מכזיב ולהלן אע"ג דבכל הני איכא בהו קדושת שביעית ליכא בהו איסור ספיחים אבל דעת הר"ש שביעית (פ"ט מ"א) והרמב"ן פ' בהר ותוס' פסחים (נא) ד"ה כל כל הני רבוותא סברי דירקות שנלקטו בשביעית אע"ג שחל עליהן קדושת שביעית מ"מ ליכא בהו איסור ספיחים וספיחי שביעית שאסורים באכילה לגמרי מיירי בהני ספיחים שתחילת גידולן היתה בשביעית ונתגדלו ונלקטו בשביעית. ודעת רבינו ניסים גאון שהביאו בתוס' קדושין (ג ע"א) דבירקות לא אזלינן בתר לקיטה גם ענין קדושת שביעית אלא דאזלינן בהו בתר רוב גידולין והיה א"ל דלדידי' גם לאיסור ספיחים היכי דרוב גידולין היתה בשביעית אע"ג שנלקטו בשמינית יש בהו איסור ספיחים. אמנם אין בזה הכרע דא"ל דגם הוא מודה דלאיסור ספיחים דרבנן בעינן ג"כ שילקטו בשביעית והנה כל הראשונים פליגי על ר"נ גאון כמש"כ הר"ש שביעית (פ"ט מ"א) דכולם סברי דקדושת שביעית אינה חלה אלא כשהלקיטה היתה בשביעית דהא דתנן שביעית (פ"ו מ"ד) מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית משיעשה כיוצא בו היינו משום דתלינן שנלקטו במוצאי שביעית כמש"כ הר"ש שם. מ"מ מבואר דירק שתחילת גידולו וגם לקיטתו היה בשביעית אסור משום ספיחים לד"ה ומה"ט כשנזכיר ספיחים בכל התשובה נזכיר בכה"ג משום דזה הוא לד"ה אף כי פירושא דשמעתא שנפרש א"ש לכל חד כדאית ליה:
סעיף ד
גם יש לעי דבכל הסוגיא מדמינן גידולי איסורי אכילה לגידולי איסורי הנאה כדאמרינן דמאן דמתיר בבצל של תרומה ה"ה דמתיר כה"ג בערלה וכה"כ ולא עוד דבצל של תרומה הא אינו אסור אלא מדרבנן דמה"ת תרומה אינו נוהג בבצל וגם הכא מיירי בבצל של גידולי תרומה כדאמרינן נדרים (ס ע"א) מ"מ אמרינן דלדידי' ה"ה שמתיר בערלה וכה"כ וקשה הא אנן חזינן גבי גידולי איסור מדבר שזרעו כלה דלא דמי גידולי איסורי אכילה לגידול איסורי הנאה. דגבי גידולי איסורי הנאה אמרינן ע"ז (מט ע"א) דזה תליא בהאי פלוגתא דזוז"ג אי שרי או לא. אבל גידולי איסורי אכילה מותר לד"ה כדתנן תרומות (פ"ט מ"ו) הטבל גידוליו מותרים וכתבו בתוס' ע"ז שם ד"ה. שאם נטע דהיינו טעמא דגבי גידולי איסורי אכילה כיון שאינו אוכל האיסור עצמו משו"ה שרי לכו"ע אבל בגידולי איסורי הנאה כיון דמ"מ הוא נהנה משו"ה אפשר לאסור וא"כ גבי גידולי איסור מדבר שאין זרעו כלה ג"כ אפשר לחלק בהכי דנימא דבבצל של תרומה מה שניתוסף בו מותר כיון דאינו האיסור עצמו אבל בגידולי איסורי הנאה הא מ"מ הוא נהנה ומצאתי כי כבר העירו האחרונים בזה אמנם לפי מה שבררנו לעיל בארוכה דכמו דגבי איסורי הנאה כל מה שנתהוה ממנו ע"פ גורם אחד אסור בהנאה ה"נ כל מה שנתהוה ע"פ גורם אחד מאיסורי אכילה אסור באכילה ומאיסורי אכילה דרבנן ג"כ אסור באכילה מדרבנן וכל שנתהוה ע"י זוז"ג בין באיסורי הנאה בין באיסורי אכילה תליא בהאי פלוגתא דתנאי אי זוז"ג שרי והא דגידולי איסורי אכילה מדבר שזרעו כלה מותר לכו"ע זה הוא מטעמא אחרינא משום דקיי"ל ע"ז (סח) בכל איסורי אכילה דכשנפסלה מאכילת כלב פקע איסורו וא"כ דבר שזרעו כלה קודם שיצמח כיון שכלה הזרע ונעשה עפר פקע איסורו וכשיצמח אח"כ מתגדל מהיתר משו"ה מותר וכדאשכחן כה"ג ממש תמורה (לא ע"א) גבי אפרוח מביצה טרפה דאמרינן שם אימת קגביל לכי מסרח וכי מסרח הוה עפרא ומהתירא קגביל וכ"ז הוא גבי איסורי אכילה אבל גבי איסורי הנאה הא אפילו עפרן אסור ואפילו הנשרפין דאפרן מותר היינו כשנשרפו אבל אם נרקבו עפרן אסור כמו שבררנו לעיל משו"ה אפילו גידולים מדבר שזרעו כלה ג"כ מתגדל מאיסור משו"ה תליא אי זוז"ג מותר והאי סברא ליכא אלא גבי דבר שזרעו כלה אבל בגידולי איסור מדבר שאין זרעו כלה כיון דבאיסורי אכילה נמי לא פקע האיסור ממנו משו"ה הכל שוה דאי נימא בבצל מאיסורי אכילה כגון תרומה דמה שניתוסף בגידוליו מותר ומבטל העיקר ה"נ באיסורי הנאה ומשו"ה מדמינן להו להדדי וזה ברור הרבה:
סעיף ה
והנה בהא דפליגי אמוראי אי גידולי איסור מבטלין את העיקר נחלקו רבוותא דהתוס' והמאירי והרא"ש והשי"מ כולם כתבו דמה שניתוסף בבצל מותר לכו"ע והמאירי והשי"מ כתבו טעמא דמלתא משום דהוה זוז"ג דהעיקר האסור ויניקת הקרקע של היתר גרמו לגידולין שיבואו וכל הני אמוראי סברי דזה וזה גורם מותר אלא דמאן דאוסר סובר דהעיקר חשוב ואינו מתבטל בגידוליו והרא"ש כתב דמה שנתגדל אינו מתערב יפה בעיקר משו"ה א"ל שאינו בטל אבל הר"ן כתב דהני אמוראי פליגי אי מה שניתוסף בבצל הוא מותר או לא דמאן דאוסר סובר כיון דמה שניתוסף נמשך מן העיקר האסור הרי הן כמותו ולהר"ן הא דאמרינן בגמרא הכי קמבע"ל גידוליו היתר ועיקרו אסור כיון דרבו גידוליו מעלין את האיסור או לא כוונת הגמר' דאמרינן או לא היינו דהגידולין ג"כ אסורין דכיון שהם נמשכים מן האיסור הרי הן כמותו:
והנה יש להסתפק בכונת הר"ן אם כונתו דמאן דאוסר סובר כיון שנמשכים מן האיסור הרי הן כמותו היינו כמותו ממש ללקות על אכילתו כמו שלוקין על העיקר או דכונת הר"ן דכיון שנמשכים מן האיסור הם אסורים לפי שנתהוו מאיסור ואין להתירם משום זוז"ג ונבאר שני האופנים דא"ל דמאן דאוסר סובר כיון שהאיסור עצמו נתגדל ונתעבה משו"ה לוקין על התוספת כמו על העיקר ומאן דמתיר סובר דמ"מ כיון שהוא דבר חדש שנתגדל ע"פ יניקה חדשה א"א ללקות עליו וגם א"ל דלכו"ע אין לוקין על מה שניתוסף בבצל אלא דמאן דאוסר סובר דאין להתיר מה שניתוסף משום זה וזה גורם דכיון דהבצל של איסור בעצמו מתעבה ומתגדל א"כ זה דומה להא דאמרינן חולין (נח ע"א) גבי ביצה טרפה דספנא מארעא שאסורה דכיון דמאיסורא מתגדל הוה גורם אחד דאיסורא כלומר דאע"ג דהתם נמי אי לאו דספנא מארעא לא הוה נולדה הביצה מ"מ לא חשבינן להקרקע לגורם דהתירא דנימא דזה הוה זה וזה גורם דכיון דעיקר גידולה של ביצה הוה מאיסור לא חשבינן לסיוע של קרקע לגורם דהתירא והכי נמי הכא כיון דהאיסור בעצמו מתגדל לא חשבינן הכא ליניקת הקרקע לגורם דהתירא דדוקא גבי גידולים מדבר שזרעו כלה חשבינן ע"ז (מט ע"א) זה וזה גורם אבל הכא דהאיסור בעצמו מתגדל לא ומאן דמתיר סובר דבביצה טרפה דספנא מארעא התם ליכא יניקת הקרקע של היתר בביצה אבל הכא מה שניתוסף הוא משום יניקת הקרקע שפיר הוה זה וזה גורם. והנה המאירי שכתב דהכא לכולי עלמא מותר משום זה וזה גורם הקשה על עצמו מההיא דחולין דביצה טרפה דספנא מארעא דלא הוה זה וזה גורם ותי' דהכא דאיכא יניקת הקרקע של היתר עדיף טפי ולהר"ן א"ל דהני אמוראי פליגי בזה אי כה"ג הוה זה וזה גורם או לא אמנם מדברי הר"ן שכתב בכל הסוגיא האי סברא דכיון שנמשך מן העיקר הרי הן כמותו אפילו להתירא אם העיקר הוא מותר ונתגדל אח"כ באיסור כמש"כ נדרים (נז) ד"ה דלמא לחומרא שאני ושם (נח ע"א) גבי שביעית ד"ה אבל לאכילה א"כ נראה דמש"כ הר"ן היכי דהעיקר אסור דמה שניתוסף כיון שנמשך ממנו הרי הן כמותו היינו כמוהו ממש ללקות על אכילתו כיון דלהר"ן האי סברא מהני ג"כ לקולא:
והנה קודם שנברר מה שנלע"ד בזה נקדים להביא מה דתמיה לי מלתא טובא על כל הני רבוותא טובא שהבאתי שכתבו דמה שניתוסף באיסור הוא מותר לכולי עלמא משום זה וזה גורם אלא דפליגי אי הגידולין מבטלין את העיקר האסור וקשה טובא מהא דקא מבעיא ליה מנחות (סט ע"א) בשיבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה מהו ופשטינן לה התם להתירא נמי מההיא דאר"י ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות אע"פ שהוסיפה מאתים אסור כלומר דכי היכי דבערלה מה שניתוסף בפרי הוה כעיקר ואסור הכי נמי גבי חדש מה שניתוסף בשיבולת הוה כעיקר ומותר וקשה טובא הא לכל הני רבוותא טעמא דר"י הוא משום דאין הגידולין מבטלין את העיקר אבל מה שניתוסף בפרי מותר א"כ לא דמי זה כלל לההיא דשיבולת דהתם הא לא שייך ביטול חדא דהתם הא מה שניתוסף באיסור הוא רבה על העיקר המותר ועוד הא חדש הוה דבר שיל"מ שאינו בטל ומהתם לכאורה איכא ראיה ברורה לדעת הר"ן שהבאתי שכתב דטעמא דר"י הוא משום דכל הנמשך מן העיקר האסור הוה כמוהו ולכאורה מהתם אפשר להביא ראיה להאי סברא דהוה כמוהו ממש גם למלקות משו"ה אמרינן התם האי סברא ג"כ לקולא דכל הנמשך מהיתר ג"כ מותר דהוה כמוהו ממש:
סעיף ו
אמנם מה שנלע"ד ליישב לכל הני רבוותא דהנה מצאתי בירושלמי דפליגי אמוראי בהא מלתא גבי ערלה בילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות וניתוספו אי לוקין על התוספת או לא דגרסינן ערלה (פ"א ה"ג) ר' אבוהו בשם ר' יוחנן אתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר וסיפקו לחבירו אפילו מוסיף כמה אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור ר' זירא בשם רבנן אתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר וסיפקו לחבירו אפילו הוסיף כמה אסור ולוקין עליו בכזית א"ר מיאשיא לר"ז תרתין מילין אתון אמרין ואינון פליגין הדא על הדא הכא אתון אמרין שאין גידולי איסור מעלין את האיסור והכא אתון אמרין ולוקין עליו בכזית וילקה לפי חשבון שיש בו עכ"ל הירושלמי כלומר דר' מיאשיא מקשה דמלישנא דר' יוחנן דמייתינן התם מעיקרא דאמר בילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות דאין גידולי איסור מעלין את האיסור מהאי לישנא מוכת דמ"מ מה שניתוסף לא הוה ערלה ממש אלא שאינו מבטל העיקר ומשו"ה כשאכלו אינו חייב מלקות אלא אם אכל כ"כ עד שיהא בו כזית מהעיקר האסור דהא על התוספת אינו לוקה ומקשה על ר' זירא שאמר משום רבנן ולוקה עליו בכזית א"כ מוכת דסברי דגם התוספת הוה כערלה ממש משו"ה אמר דאינהו פליגי אהדדי:
והנה לענ"ד נראה דגם בבבלי פליגי בהא מילתא דהסוגיא בנדרים (נז ע"א) דמייתינן התם הא מילתא דר' יוחנן דילדה שסיבכה בזקנה אפילו הוסיף כמה אסור ומפרשינן בגמרא דטעמא דר"י משום דאין גידולי היתר מעלין את האיסור ודאי דסברינן שם דאינו לוקה על התוספת אלא שאינו מבטל את העיקר וזה הוא כר' מיאשיא דירושלמי שהבאתי אמנם במנחות (ע ע"ב) מייתינן שם ג"כ הא מילתא דר' יוחנן ומפרשינן שם דטעמא דר"י משום דהגידולין אזלי בתר עיקר נראה מזה דבמנחות סברינן כר"ז בירושלמי שהבאתי דלוקין על התוספת דהוה כעיקר ממש וכבר הארכנו לקמן בזה ושם הבאתי כמה וכמה ראיות לזה חדא מלישנא דגמרא דבנדרים שם אמרינן דטעמא דר"י משום דאין גידולי היתר מעלין את האיסור ובירושלמי דערלה שהבאתי דייקינן מהאי לישנא דאינו לוקה על התוספת וכיון דבנדרים אמרינן האי לישנא מוכח דסוגיא זו סובר דאינו לוקה על התוספת אבל במנחות לא אמרינן ה"ט אלא דאמרינן טעמא אחרינא דמה שניתוסף אזיל בתר עיקר מוכת דשם סברי כר"ז בירושלמי דהתוספת הוה כעיקר ולוקין עליו בכזית ועוד ראיה גדולה דבסוגיא דנדרים מדמינן איסור ערלה לכל איסורים שבתורה ומשו"ה אמרינן שם דר' ינאי דסובר גבי בצל של תרומה דגידולי היתר מעלין את האיסור פליג על ר' יוחנן אבל במנחות שם מייתינן להא מלתא דר' יוחנן למיפשט להא דמיבעי לן התם בשיבולת של חדש שעקרו קודם העומר ושתלו לאחר העומר ולא מייתינן שם כלל דאמוראי פליגי בזה וכבר תמהו בתוס' שם על קושיא זו גם הר"ש ערלה (פ"א מ"ה) ג"כ הקשה קושיא זו ונשאר בתימה אבל לדברינו א"ש דלפום סוגיא דנדרים דטעמא דר"י משום דאין גידולי היתר מעלין את האיסור א"כ ערלה דמי לכל איסורים שבתורה דבין אי נימא דטעמא דאין גידולי היתר מעלין את העיקר הוא כדעת המאירי שהבאתי משום דהעיקר הוה דבר חשוב ואינו מתבטל בגידוליו ובין דנימא דגידולי היתר כיון שהם נמשכים מן האיסור משו"ה הגידולים עצמם אסורים משום דנתהוו מגרמא דאיסורא כמש"כ לעיל להני תרי טעמי כל האיסורים דמו להדדי דבכל האיסורים שייך הני תרי טעמי וא"ש דאמרינן דר' ינאי דסובר גבי בצל של תרומה דגידולי היתר מעלין את העיקר פליג על ר' יוחנן אבל במנחות דסברינן כר"ז בירושלמי דטעמא דר' יוחנן משום דהגידולין אזלי בתר עיקר ולוקין עליו בכזית הנה כבר בררנו לקמן דזה א"א לומר אלא גבי ערלה וכה"כ גרידא אבל לא בכל איסורים שבתורה כמו שבררנו שם דגבי ערלה וכה"כ גרידא איכא טעמא רבה לומר הכי אבל לא בכל האיסורים ואפילו גבי ערלה וכה"כ ג"כ א"א לומר הכי אלא לחומרא כגון בילדה שיש בה פירות וסיבכה בזקנה אבל לקולא כגון שסיבך פירות של היתר באילן של ערלה ודאי דהגידולין לא אזלי בתר עיקר והעיקר מותר והתוספת אסור וכדתנן ערלה (פ"א מ"ה) בריכה שנפסקה ובה פירות אם הוסיף מאתים אסור כמו שבררנו זה בארוכה לקמן. גם בררנו שם דמ"מ אי נימא בערלה וכה"כ דהתוספת אזיל בתר עיקר לחומרא ולוקין על התוספת בכזית מוכח ג"כ מזה דגבי שיבולת של חדש שעקרו קודם לעומר דהתם הגידולין אזלי בתר עיקר אפילו לקולא עי"ש שהארכנו בזה לברר הדברים בבירור. עוד איכא ראיה גדולה דאי נימא דהני סוגיות דנדרים ומנחות פליגי בהא מילתא שכתבנו א"ש מש"פ הרמב"ם כר"י בערלה דילדה שסיבכה בזקנה אפילו הוסיף כמה אסור וגם פסק כר' ינאי דגבי בצל של תרומה הגידולין מעלין את העיקר ואע"ג דבנדרים אמרינן דר' ינאי ור' יוחנן פליגי אהדדי וכבר תמה הראב"ד על הרמב"ם (בפי"א ה' תרומות) אבל לדברינו א"ש דלפום סוגיא דמנחות לא פליגי אהדדי כמש"כ ועוד הבאתי לקמן הרבה ראיות לזה עיי"ש:
והנה לדברינו א"א לומר האי סברא דכיון שהגידולים נמשכים מהעיקר הרי הם כמותו ממש ללקות עליהם אלא גבי ערלה וכה"כ גרידא אליבא דר"ז בירושלמי ע"פ סוגיא דמנחות שהבאתי ודוקא לחומרא אבל לקולא א"א לומר כן אפילו בערלה וכה"כ אלא גבי שיבולת של חדש גרידא וכ"ז הוא לר"ז בירושלמי ולפום סוגיא דמנחות אבל להסוגיא דנדרים אפילו גבי ערלה וכה"כ גם כן א"א לומר דהגידולין הוו כמותו ממש ללקות עליהם והנה הר"ן בנדרים שם שכתב האי סברא דכיון שהגידולים נמשכים מן העיקר הוו כמוהו ממש בין לקולא בין לחומרא קשה טובא כמו שהקשתי עליו לקמן ענף ב':
מעתה לדברינו דהסוגיא דמנחות פליג על הסוגיא דנדרים אתי שפיר טובא ליישב מה שהקשתי על כל הני רבוותא שכתבו בסוגיא דנדרים דגם לר' יוחנן שסובר ילדה שסיבכה בזקנה אסור מכל מקום מודה דמה שניתוסף בפרי מותר אלא שאינו מבטל את העיקר ע"ז הקשתי עליהם מסוגיא דמנחות שמבואר להיפך דמה שניתוסף אזיל בתר עיקר אבל לדברינו א"ש כיון דהני תרי סוגיות פליגי אהדדי דהסוגיא דמנחות סברה כר' זירא בירושלמי דערלה שהבאתי דלר"י לוקין על התוספת והסוגיא דנדרים סברה כר' מיאשיא בירושלמי דאינו לוקה על התוספת אלא שאינו מעלה את האיסור וכל הני רבוותא סברי דבין לר' מיאשיא בירושלמי בין לפום סוגיא דנדרים מה שניתוסף מותר לגמרי אלא שאינו מעלה את האיסור. מעתה איכא ראיה לדברינו מכל הני רבוותא דהני תרי סוגיות פליגי אהדדי כמש"כ אמנם אכתי איכא לעיוני טובא דמסתבר לי טובא לענ"ד דבין לר' מיאשיא בירושלמי בין להסוגיא דנדרים מה שניתוסף בפרי אסור משום דנתהוה מגרמא דאיסורא אלא דאין לוקין עליו כמו שנבאר:
סעיף ז
דהנה בהא מילתא דאמר ר' מיאשיא בירושלמי שם דמלישנא דאין גידולי היתר מעלין את האיסור מוכח דאינו לוקה על התוספת אלא שאינו מבטל את האיסור אפשר לומר דלדידי' מה שניתוסף הוא מותר לגמרי אלא שאינו מבטל את האיסור וגם אפשר לומר דגם לדידי' מה שניתוסף אסור לפי שבא מגרמא דאיסורא אך דאינו לוקה עליו דלא הוה ערלה ממש ומה שאמר דאינו מעלה את האיסור כונתו דאם היה מעלה את העיקר אם כן אינו לוקה עליו כלל אבל אם אינו מבטל את העיקר אם אכל כ"כ עד שאכל כזית מהעיקר לוקה וא"ש טובא מה דמסיק ר' מיאשיא שם וילקה לפי חשבון ואפשר להביא ראיה לזה דגם לר' מיאשיא התוספת אסור משום דבא מגרמא דאיסורא אלא שאינו לוקה עליו חדא דאי נימא דלדידי' מה שניתוסף הוא מותר לגמרי אלא דמ"מ אינו מעלה את האיסור משום הני טעמי שכתבו המאירי והרא"ש שהבאתי שהעיקר הוה דבר חשוב ואינו מתבטל או שמא לא נתערב יפה הא לפום הני טעמי הול"ל דמה"ת הוא בטל אלא דמדרבנן דבר חשוב אינו בטל אם כן קשה מאי טעמא אמר ר' מיאשיא בירושלמי וילקה עליו לפי חשבון הא הול"ל דאינו לוקה עליו כלל דהא מה"ת מתבטל ברוב אבל לדברינו דגם לר' מיאשיא התוספת אסור אלא שאינו לוקה עליו אתי שפיר טובא דכיון דהתוספת אסור הא קיימ"ל זבחים (עט ע"א) ובירושלמי חלה (פ"א) דאין איסורין מבטלין זה את זה משו"ה אתי שפיר דלוקין עליו ע"פ חשבון. עוד ראיה גדולה דגרסינן בירושלמי כלאים (פ"ה ה"ו) זרע באיסור והעביר את הסכך הקשין אסורין והדגן מותר [פי' דאם בשעה שנתגדל הקשין של התבואה היה כלאים בכרם ונאסרו הקשין וקודם שנתגדל הדגן העביר את הכלאים ונתגדל הדגן בהיתר משו"ה הדגן מותר] ר' זירא בעי וכו' הקשין אסורין והדגן מותר גדל מתוך האיסור ואת אמרת הדגן מותר ר"ז כדעתי' דאר"ז אמר ר' יונתן בצל של כה"כ שעקרו ושתלו אפילו מוסיף כמה אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור עכ"ל הירושלמי הנה מבואר בהדיא בירושלמי דמשו"ה אין גידולי איסור מעלין את העיקר משום דהגידולין עצמן אסורין אם כן הא דאמר ר' יוחנן בירושלמי ערלה (פ"א ה"ג) גבי ערלה דאין גידולי איסור מעלין את העיקר זה הוא נמי משום ה"ט גופי' משום דהגידולין עצמן אסורין ובהבבלי איכא כמה וכמה ראיות דלמ"ד אין גידולי היתר מעלין את האיסור הוא משום דהגידולין עצמן אסורין כמו שנבאר:
דהנה אפשר להביא כמה ראיות דלמ"ד אין גידולי היתר מעלין את האיסור זה הוא משום דסובר דהגידולין עצמן אסורין כדברינו משום גרמא דאיסורא חדא מהא דאמרינן נדרים (ס ע"א) ריבוי' דרבו גידולין על עיקרו מותר קמ"ל ולפי מה שנברר לפנינו בבירור גמור דכונת הגמרא התם דעיקר הרבותא ממ"ד דגידולי היתר מעלין את האיסור הוא לומר דמה שניתוסף בפרי מותר משום זה וזה גורם דאילו למ"ד דאינו מעלה את העיקר גם מה שניתוסף אסור אם כן מבואר בהדיא בגמרא הכי ועוד ראיה מהא דאמרינן פסחים (לד ע"א) גבי גידולי תרומה וכ"ת בדבר שאין זרעו כלה והא תנן גבי טבל דגידולי גידוליו אסורין והסוגיא דפסחים תמוה הרבה דהא אפילו ר' ינאי דסובר נדרים (נז ע"א) גבי גידולי תרומה מדבר שאין זרעו כלה דגידולין מעלין את העיקר מכל מקום אמרינן שם (נט ע"א) דמודה בגידולי קונמות דאין גידוליו מעלין את העיקר כיון דקונמות הוה דשיל"מ שאינו בטל א"כ פשוט דמודה נמי גבי טבל דאין גידוליו מעלין את העיקר דטבל נמי הוה דשיל"מ אם כן מאי מדמינן בפסחים תרומה לטבל בהא מילתא וכבר תמהו כן האחרונים כמו שנביא דבריהם לקמן אמנם ע"פ שיטת הר"ן דדוקא מאן דמתיר סובר דמה שניתוסף מותר אבל מאן דאוסר סובר דגם התוספת אסור אם כן לדידי' בין בגידולי תרומה קונמות או טבל בכולהו הוה חדא טעמא דהתוספת גם כן אסור משום שבא מן האיסור אם כן אתי שפיר הסוגיא דפסחים כיון דהאי סוגיא סברה דאסור משו"ה מדמינן שם תרומה לטבל בהא מלתא ולפנינו נביא עוד ראיות לזה:
מעתה נתבררה היטב מה שנלע"ד בזה דמאן דסובר דגידולי היתר אינו מעלה את העיקר לדידי' הגידולין עצמן אסורין משום שנתהוו מגרמא דאיסורא אבל מכל מקום אינו לוקה עליהם. דלא הוו כהעיקר ממש וכש"כ דלא אמרינן סברא זו לקולא כיון שנמשכים מן ההיתר הרי הן כמוהו דלדברינו אפילו הני אמוראי דסבירא להו בירושלמי ערלה (פ"א ה"ג) גבי ערלה דלוקין על מה שניתוסף בהיתר משום דהתוספת הוה כעיקר ממש זה הוא דוקא לחומרא גבי ערלה וכה"כ גרידא אבל לא לקולא אפילו גבי ערלה כמו שבררנו לעיל:
סעיף ח
והנה רבינו הר"ש שביעית (פ"ה מ"ג) הקשה. על סוגיא זו מהא דתנן התם לוף שעברה עליו שביעית ר' אליעזר אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו ואם לאו יעשה חשבון עם העניים ר' יהושע אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו ואם לאו אין להעניים עליו חשבון ופי' הר"ש דמיירי בלוף שעקרו בשביעית ולמוצאי שביעית נתגדל יותר אם כן איכא בהעלין תערובות ממה שנתגדל בשביעית וממה שניתוסף במוצאי שביעית משו"ה ס"ל לר"א שיש להעניים חלק בהעלין דר"א ס"ל דפירות שביעית לאחר הביעור הוא לעניים גרידא ור' יהושע סובר דמותר גם לעשירים משו"ה אין להעניים חלק בהו וכתב הר"ש דמיירי בהני גווני שאין לאסור הלוף משום ספיחי שביעית כגון שתחילת גידולו היה בששית ומ"מ הקשה מהכא דבמשנה זו מבואר להדיא שאין גידולי מוצאי שביעית מבטלין את העיקר וא"כ מאי קמבע"ל בנדרים (נז ע"א) ותי' הר"ש דלר"א דפירות שביעית שייך לעניים אם כן איכא בזה דיני ממונות דלא שייך בהו ביטול וכדאיתא ביצה (לח) איסורא בטל ממונא לא בטל ותי' הר"ש הוא מחוור טובא. וראיתי מי שהקשה על הר"ש הא בביצה שם אמרינן דדבר שאין לו תובעים בטל ברוב ושביעית לר"א הא שייך לעניים והוה ממון שאין לו תובעין והול"ל דבטל. וזה שגגה גדולה דכונת הגמרא בביצה שם היא מילתא אחריתא כגון חתיכה נבלה של ראובן שנתערב בשתי חתיכות כשרות של שמעון דזה בטל ברוב ולא אמרינן בזה דממונא לא בטל כיון דהאיסור של נבלה לא הוה דבר שיש לו תובעין אבל חטים של עניים שנתערבו בחטים אחרים אע"ג דהוה ממון שאין לו תובעין מ"מ פשוט שאינו בטל ברוב וצריך להרים מהחטים חלקן של עניים וכדתנן פאה (פ"ה מ"ב) שיבולת של לקט שנתערב בגדיש מעשר שיבולת אחת ונותן לו וזה פשוט:
אמנם מה שיש לעיין על הר"ש כיון דפירות שביעית לביעור אינו בטל וכדתנן שביעית (פ"ז מ"ז) ומשנתנו דלוף הא מיירי שנלקט לאחר ביעור אם כן הא בלא"ה לא מהני ביטול וראיתי במשניות החדשות בפי' מלאכת שלמה שתירץ כן אמנם לפי מה שנבאר לקמן ענף ד' יבורר דגם בזה צדקו דברי הר"ש דבמשנתנו דלוף צריך לומר ה"ט דממונא לא בטל אך מש"כ הר"ש דמשנתנו מיירי שעקרו להלוף בשביעית וכונתו דאם לא נעקר אלא שנלקטו במוצאי שביעית קשה הא בירק אזלינן בתר לקיטה וליכא הכא פירות שביעית הנה בזה יש לנו אריכות דברים אי אזלינן בעלי הלוף בתר לקיטה ואכ"מ לבאר הדברים:
סעיף ט
והנה אין להעיר במילתא דר' ינאי דאמר גבי בצל של תרומה דגידולי היתר מעלין את האיסור הא כיון שזרע בידים אם כן הא מבטל את האיסור במזיד דהא בבצל שאין זרעו. כלה איכא בהגידולין תערובות ממשו של איסור בהיתר ואנן קיימ"ל המבטל במזיד אינו בטל אבל זה לא קשה דמלבד דא"ל דמיירי שזרע בשוגג בלא"ה הא ביור"ד (סי' צט) מבואר דאפילו המבטל במזיד גם כן מותר לאחרים שלא נתבטל בשבילם אם כן אפשר לומר דמיירי הכא שהזורע היה כהן דלדידי' בלא"ה מותר וקמ"ל ר' ינאי דהגידולין מותרין לכל אדם:
סעיף י
אמנם מה דקשה לי טובא במילתא דר' ינאי דאמר בבצל של תרומה דגידולי היתר מעלין את האיסור ולקמן נדרים (ס ע"א) מוקמינן לה דמיירי בבצל של גידולי תרומה דתרומה עצמה הא אפילו דבר שזרעו כלה גם כן קיימ"ל דגידולי תרומה תרומה ואמרינן לר' ינאי דכמו דגבי תרומה הגידולין מעלין את האיסור ה"נ גבי ערלה וכה"כ וקשה לי טובא מהא דתנן תרומות (פ"ז מ"ז) גבי שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין זרע אחד את שתיהן בדבר שזרעו כלה מותר ובדבר שאין זרעו כלה אסור וקשה כיון דהכא גבי שתי קופות ליכא האי גזרה דגידולי תרומה תרומה דהא תנן הכא דבדבר שזרעו כלה מותר א"כ מאי טעמא אסרינן הכא בדבר שאין זרעו כלה דלר' ינאי דסובר דגידולי היתר מעלין את האיסור אפילו בערלה וכה"כ כש"כ דהול"ל הכי גבי שתי קופות כיון דליכא הכא גזרה דגידולי תרומה תרומה. עוד קשה מהא דתנן תרומות (פ"ט מ"ה) מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין כולן מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין וקשה נמי כיון דהכא הא ליכא האי גזרה דגידולי תרומה תרומה דהא תנן הכא דבדבר שזרעו כלה מותר א"כ קשה לר' ינאי מאי טעמא אסרינן הכא גבי דבר שאין זרעו כלה הא לדידי' כל היכי דליכא האי גזרה דגידולי תרומה תרומה הול"ל דגידולי היתר מעלין את האיסור והנה בחידושי תוספות אנשי שם תרומות (פ"ט מ"ה) הביא שם מה שפסק הרמב"ם בגידולי גידולי תרומה דמעלין את העיקר ובגידולי ערלה דאינן מעלין וכתב שם דה"ט משום דבגידולין הראשונים החמירו ובגידולין השניים הקילו אבל דבריו תמוהין דבהדיא אמרינן נדרים (נז ע"א) דלר' ינאי דסובר גבי בצל של גידולי תרומה דגידולי היתר מעלין את האיסור ה"ה דסובר הכי גבי גידולין הראשונים של ערלה וכה"כ דמעלין את האיסור וטעמא דהרמב"ם נבאר לקמן מכל מקום קשה מהני תרי דוכתי שהבאתי לר' ינאי וא"ל דלר' ינאי הא דתנן בהני תרי דוכתי שהבאתי גבי דבר שאין זרעו כלה דגידוליו אסורים דזה הוא משום האי גזרה דגידולי תרומה תרומה דאע"ג דגבי דבר שזרעו כלה לא גזרינן בהני תרי דוכתי האי גזרה דגידולי תרומה תרומה מכל מקום בדבר שאין זרעו כלה כיון דממשו של תרומה מעורב בגידולין אפילו בכי האי גונא גזרו האי גזרה דגידולי תרומה תרומה כן מסתבר לי לומר בזה:
סעיף יא
עוד יש לעיין בהא מילתא דר' ינאי דאמר בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר. וקשה הא תרומה אינה בטלה ברוב אלא במאה ובמאירי כתב דמיירי שרבו מאה פעמים וכן תפסו האחרונים ויש לעיין בזה דא"ל כיון דר' ינאי מיירי בבצל של גידולי תרומה כדאמרינן בנדרים (ס ע"א) אם כן אפשר לומר דגידולי תרומה בטלה ברוב כיון דהא מילתא דגידולי תרומה תרומה מיירי רק שהיא אסורה לזרים אבל הן כחולין לכ"ד כגון לענין טומאה שאינה נפסלת כשנגעה בשני לטומאה וכדתניא בתוספתא דטהרות (פרק א) הביאה הר"ש תרומות (פ"ט מ"ה) ובירושלמי תרומות (פ"ו ה"א) גם כן אמרינן דגידולי תרומה הרי הן כחולין לכ"ד אלא שאסורה לזרים א"כ אפשר לומר דבטלה ברוב. גם יש לעיין אי בתערובות כמו גידולים בעינן ששים כמו כל תערובות לתבלת דהא הכא נמי מתערב יפה כמו לח בלח וכן תפסו האחרונים מכל מקום אפשר לומר כיון דמכל מקום הא זה הוה תערובות יבש ביבש בטלה ברוב ומלישנא דגמרא דנדרים שם דגבי ערלה וכה"כ אמרינן בהדיא שהוסיפה מאתים והכא גבי תרומה אמרינן שרבו נראה יותר דהכא בטלה ממש ברוב:
גם אין להעיר איך אפשר לומר דהגידולין מבטלין את העיקר האסור הא כיון דהגידולין מתהווין מהעיקר הול"ל דהעיקר לא גרע מדבר המעמיד שאינו בטל וכש"כ הכא דכל ההיתר נתהוה ממנו דזה כבר בררנו בספר מנחת ברוך דזה לא דמי לדבר המעמיד. וגם אין להעיר ממה שכתב המרדכי חולין (סוף פ"י) דבתערובות מתחילת ברייתו אינה בטלה דהכא כיון שהאיסור היה ניכר בפ"ע בטל ברוב עיין בתבו"ש ביור"ד ובלא"ה כבר בררנו בדיני תערובות דהמרדכי לא כתב כן אלא לחד לישנא ולהלכה גם המרדכי מודה דבטלה ברוב כמו שבררנו שם בכמה ראיות:
העולה מדברינו דר' ישמעאל איש כפר דימה דקמבע"ל בבצל של שביעית שנטעו בשמינית אי גידולי היתר מעלין את האיסור כונתו בהני גווני בצלים של שביעית שהן אסורין לגמרי משום ספיחי שביעית ואע"ג דפירות שביעית אוסרין במשהו לביעור ולאוכלם בקדושת שביעית כמש"פ הרמב"ם (המ"א פט"ו) מכל מקום איסורא דספיחי שביעית בטל ברוב כמו שבררנו בארוכה וגם האיבעי' של הוא בין בהני בצלים שזורעין אותם כשהם קטנים והם עצמם מתגדלים הרבה דבהני ודאי איכא בהו תערובות ממשו של איסור אלא אפילו בבצלים שלנו שזורעין אותן והם כלים ומכל בצל נתהוה ארבעה או ששה בצלים חדשים גם כן קמבע"ל כמש"כ דהבצלים החדשים הם מתגדלין מהגידין הירוקין שנמצאין באמצעית הבצל שנזרע והגידין הללו אינן כלין אלא שהן מתגדלין הרבה אם כן זה דומה ממש לבצל קטן שנזרע ונעשה גדול. גם עיקר כונתו בהאיבעי' שלו הוא אם יש להתיר מה שניתוסף ע"י גידולין משום זה וזה גורם דהא הוא מתגדל מיניקת הקרקע של היתר ומהבצל של איסור וא"כ אותן הגידולין מבטלין את העיקר או דנימא דמה שניתוסף אסור דלא מהני הכא זה וזה גורם כיון שהאיסור בעצמו מתגדל כמש"כ לעיל זה הוא כונתו בהאיבעי' שלו ומשו"ה כל האיסורין שבתורה שווין בזה דבכל האיסורין יש להסתפק ספק זה אי מה שניתוסף מותר משום זה וזה גורם או לא ואי נימא דמותר משום זה וזה גורם אם כן הוא מותר אפילו באיסורי הנאה ואי נימא דזה לא הוה אלא חד גורם אסור אפילו באיסורי אכילה ואפילו באיסורים דרבנן כמו שבררנו לעיל ומשו"ה שפיר פשטינן בגמרא מהא דר' ינאי סובר דבבצל של תרומה הגידולין מעלין את העיקר אם כן מוכח דסובר דהגידולין מותרין משום זה וזה גורם וע"ז פרכינן מהא דר' יוחנן ור' יונתן אוסרין כה"ג גבי ערלה וכה"כ ומוכח מהני אמוראי דסברי דזה לא שרינן משום זה וזה גורם והסוגיא דנדרים סברה דהא דאוסר ר' יוחנן גבי ערלה מה שניתוסף בפרי דזה הוא לאיסור גרידא משום דהוה חד גרמא דאיסורא וזה הוא כר' מיאשיא בירושלמי ערלה (פ"א ה"ג) דלהני רבנן שבירושלמי שם דסברי גבי ערלה דבכה"ג לוקה בכזית לדידהו זה הוא משום טעמא אחרינא דאיכא גבי ערלה גרידא לחומרא אבל לא לקולא וכמו שבררנו לעיל אלא דהסוגיא דהכא סברה כר' מיאשיא דאפילו גבי ערלה התוספת אסור משום שנתהוה מגרמא דאיסורא וא"ש דמדמינן ערלה לכל האיסורין שבתורה: