נחלת ברוך· רבי ברוך לאבסקי
סימן יט
עוד בזה לבאר הא דפליגי תנאי בזוז"ג גבי ולדות אי אסור מה"ת או לא:
ענף א
הנה בסי' הקדום בררנו דהא דפליגי תנאי חולין (נח ע"א) בכורות (ז ע"א) בולד טרפה לאכילה ולהקרבה דאינהו פליגי בדאורייתא דמאן דאוסר אוסר מה"ת ומאן דמתיר מודה דבחד גורם כגון כשאביו ואמו שניהם היו טרפות אי נימא דבכה"ג מולידים דהולד אסור מה"ת לאכילה ולהקרבה. ומה"ט מסתבר לי טובא דהא דאמרינן ב"ק (סו ע"א) גבי אתנן זונה הם ולא ולדותיהם דכונת הגמרא הוא בנתן לה אתנן ואח"כ נתעברה וילדה דהולד מותר להקרבה דאי לא דממעטו קרא הוה ליה למימר דהולד אסור להקרבה כיון שנולד מאיסורי מזבח ולמ"ד זה וזה גורם אסור הוה ליה למימר דאפילו נתעברה מכשרה אסור למזבח כמו דסבירא ליה בולד טרפה בבכורות שם ולמ"ד זה וזה גורם מותר לדידי' נמי היכי שהאב והאם שניהם היו מאתנן הוה ליה למימר דהולד אסור ומשו"ה בעי קרא למעט אפילו כשנולד בחד גורם דאיסורא גם כן מותר ובתוס' שם ד"ה הם פירשו דמיירי שנתן לה באתננה בהמה מעוברת וילדה דהולד שרי וקשה לי ע"ז כמה קושיות עצומות בכמה וכמה שמעתות. אמנם ראיתי כי כל הראשונים פירשו כפי' התוס' הרשב"א ובשיטה מקובצת בב"ק שם והריטב"א ע"ז (מו ע"א) גם מדברי הרמב"ם ה' איסורי מזבח (פ"ג הי"ב) גם כן משמע הכי כמו שנבאר בענף ד' ואשתומם ע"ז. אך התבוננתי בה' הרמב"ם שם שבהלכה זו ומצאתי כי בהכרח הרמב"ם מפרש כדברינו ודברי הרמב"ם (בפ"ג מה' איסורי מזבח) יתבאר לפנינו בענף ד' מעתה נבאר דברינו בארוכה:
דהנה תנן ב"ק (סה ע"א) נתן לה באתננה חיטים ועשאן סולת וכו' ב"ש אוסרין וב"ה מתירין ופרכינן מאי טעמא דב"ש גם לרבות שינויהם וב"ה הם ולא שינויהם וב"ש הם ולא ולדותיהם וב"ה תרתי שמעית מינה הם ולא שינויהם הם ולא ולדותיהם וב"ה הא כתיב גם גם לב"ה קשיא עכ"ל הגמרא ובתוס' שם (פו ע"א) ד"ה הם כתבו דמיירי שנתן לה בהמה מעוברת באתננה דהולד מותר וכתבו דליכא למימר דמיירי שנתן לה ואח"כ נתעברה דמשמע חמורה (ל ע"ב) דדומיא דולד הנרבעת שרינן ולד אתנן עכ"ל וקשה טובא חדא דמסברא גרידא כשנותן בהמה מעוברת באתננה הא הוא נותן לה גם העובר באתננה וא"כ העובר הוה אתנן ממש ולא ולד אתנן ואפילו למ"ד מעוברת שנרבעה הולד מותר הא אמרינן תמורה שם דטעמא משום דעובר לאו ירך אמו וכשנרבעה הבהמה העובר לא נרבע משו"ה העובר מותר ומאן דאוסר סובר דעובר ירך אמו וכמו דחל שם נרבע על כל אבריה כן חל על העובר וכ"ז שייך גבי מעוברת שנרבעה אבל בנותן מעוברת באתנן אין שום נ"מ אי נימא עובר ירך אמו או לא דהא הוה כמו שנתן לה שתי בהמות נפרדות דשניהם הוו אתנן ממש ומש"כ בתוס' ראי' לדבריהם משום דמשמע תמורה שם דדומיא דולד הנרבעת שרינן ולד אתנן וכונתם דבתמורה שם מייתינן האי מימרא דרבא דמעוברת שנרבעה ולדה אסור דעובר ירך אמו על האי משנה דתנן בה דאתנן ולדה מותר דכתיב הם ולא ולדותיהם א"כ משמע דהא דרבא אוסר גבי נרבעת כה"ג באתנן מותר משום דכתיב הם ולא ולדותיהם אבל לי מסתבר דמהתם איכא ראי' להיפך דודאי הא דתנן שם גבי אתנן דולדותיהם מותר מיירי שנתן לה ואח"כ נתעברה דכשנתן לה מעוברת הולד מיקרי אתנן ממש ולא ולד אתנן ובנתן לה ואח"כ נתעברה נמי דוקא גבי אתנן שרי משום דאיכא קרא אבל בנרבעת כה"ג הולד אסור דהא רבא גופי' אמר שם על אידך משנה דהא דפליגי רבנן ור"א שם בולד הנרבעת מיירי כשנרבעה ואח"כ נתעברה ופליגי אי זה וזה גורם שרי מכלל דהיכי דליכא זה וזה גורם כגון שהאב והאם היו רובע ונרבע הולד אסור לכו"ע וזה הוא דוקא בנרבעת אבל באתנן הולד מותר לכו"ע דקרא מיעטו ועוד נבאר בענף ג' דחד אמורא שם סובר דילפינן נרבעת מאתנן דהולד כשר וכמו דאמרינן כה"ג בע"ז (מז ע"א) דילפינן נעבד מאתנן דיש שינוי בנעבד כמו באתנן ולכו"ע א"ש דבעי קרא באתנן למעט ולדות והאי מימרא דרבא מעוברת שנרבעה הולד אסור דהיא וולדה נרבעו זה הוא מלתא אחריתא דתליא בהא דאמר רבא עובר ירך אמו וזה שייך גבי נרבעת אבל באתנן אפילו לאו ירך אמו נמי בכה"ג הוה אתנן ממש וראיה לדברינו דהא על משנה קמייתא שם דתנן ולד אתנן מותר לא פרכינן כלל בגמרא שם במאי קמיירי ועל אידך משנה דתנן כל הפסולין ולדותיהן מותר ור"א אוסר פרכינן בגמרא במאי קמיירי ופליגי התם אמוראי אי מיירי במעוברת שנרבעה או שנרבעה ואח"כ נתעברה וזה ראי' לדברינו דגבי אתנן בין דנימא עובר ירך אמו או לא מכל מקום כשנתן מעוברת הולד הוה אתנן ממש וא"כ המשנה דולד אתנן מותר ע"כ מיירי שנתן ואח"כ נתעברה. אך באידך משנה דפליגי בולד נרבעת התם שייך האי פלוגתא דאמוראי דלמ"ד עובר ירך אמו מיירי גם כן התם בנרבעה ואח"כ נתעברה ופליגי בזוז"ג דבחד גורם לכו"ע אסור ולמ"ד עובר לאו ירך אמו לדידי' התם ה"ה במעוברת שנרבעה אלא דפליגי בעובר ירך אמו כדאמרינן בגמרא שם אם כן מהאי סוגיא איכא נמי ראיה לדברינו:
עוד קשה לי דהא מצינו בדוכתי טובא דבכה"ג לא מקרי העובר ולד חדא הא דתנן תמורה (כא) דולד חטאת למיתה אזלא ומ"מ אמרינן שם (כה ע"א) דהמקדיש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה מתכפר בולדה דהוה כמפריש שני בהמות לאחריות וזה הוא מהאי טעמא כיון שההקדש חל על העובר מכח עצמו ולאו מכח האם תו לא הוה ולד חטאת אלא חטאת ממש אם כן ה"נ כשנתן לה מעוברת באתנן כיון דהאתנן חל על העובר מכח עצמו ולאו מכח האם תו לא מקרי ולד אתנן אלא אתנן ממש עוד מצינו תמורה (יב ע"א) דולדי קדשים אינם עושים תמורה והדבר ברור דכשהקדיש מעוברת וילדה דהולד עושה תמורה וראי' ברורה לזה מהא דתנן שם (י ע"א) אין ממירין עוברין ואברין בשלמין ולא שלמין בהם ר"י אומר ממירין אברין בשלמין אר"י והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה אף כשיאמר רגלה של זו תחת זו תהא כולה תמורה תחתיה:
והנה הרמב"ם ה' תמורה (פ"א הט"ז) הביא משנה זו דאין ממירין אברים ועוברים בשלמים וכתב הכ"מ שם דהרמב"ם פוסק כת"ק אמנם באמת הלכה כר' יוסי יש בזה כונה עמוקה בדברי הרמב"ם ויבואר בסי' הבא עי"ש:
והנה בגמרא בתמורה (שם) פרכינן על בר פדא דסובר דאין קדושה חלה על עוברין מהא דתנן הכא דאין ממירין בהמה של חולין בעוברין של קדשים אלמא דקדושה חלה על עוברין ומשנינן בולדי קדשים ופרכינן אי בולדי קדשים במעי אמן הוא דלא עבדינן תמורה הא אבראי עבדינן והא תנן אין הולד עושה תמורה אם כן מוכח בהדיא דאי נימא כר' יוחנן דהקדושה חל על העובר מכח הקדש פיו בין שהקדיש לעובר גרידא בין הקדיש מעוברת דקדושת פיו חל על שניהם אתי שפיר דהעובר אינו עושה תמורה קודם שנולד הא לאחר שנולד עושה תמורה משום דאין זה ולד קדשים כיון שההקדש חל על העובר מהקדש פיו ולא מכת האב אם כן ה"נ גבי אתנן כשנתן לה מעוברת כיון דהאתנן חל על העובר מכח עצמו תו לא מקרי ולד אתנן אלא אתנן ממש:
עוד קשה לי טובא דהא ע"כ כשנתן לה את העובר גרידא באתננה כשיולד גמרא מפורשת היא זבחים (קיד) דהוה אתנן כדאמרינן שם אתנן ומחיר וכו' בולדי קדשים ואליבא דמ"ד ולדי קדשים בהוייתן הם קדשים וא"כ ע"כ דהתוס' מחלקים או דסבירא ליה דכשנתן בהמה ועוברה ביתד שאני או דנימא דסבירא ליה דאם אמר לה בפירוש אני נותן לך הבהמה עם עוברה האתנן חל על העובר אלא דכשנתן לה סתמא שאני וקשה מאי נ"מ בזה דכמו כשנתן לה העובר גרידא הוה אתנן ה"נ כשאמר לה אני נותן לך הבהמה עם העובר דשניהם הוו אתנן וה"נ כשנתן לה בסתמא בהמה מעוברת באתננה נמי כיון דסתמא כמפורש דמי שנותן לה שניהם אם כן תרוייהו הוו אתנן:
גם לדברינו אתי שפיר טפי הא דאמרינן ב"ק (סו ע"א) דלב"ה תרתי שמעית מינה הם ולא ולדותיהם הם ולא שינויהם דלדברינו הני תרתי חדא דרשא נינהו דכיון דאמרינן הם ולא שינויהם ממילא מוכרח לומר נמי ולא ולדותיהם דאין לך שינוי גדול מזה וא"כ אתי נמי שפיר מה דהרמב"ם ה' איסורי מזבח (פ"ד הי"ח) לא הזכיר אלא חד דרשא הם ולא שינויהם והקשה בכ"מ שם מאי טעמא לא הזכיר הרמב"ם האי דרשא דהם ולא ולדותיהם אבל לדברינו אתי שפיר דהני תרתי נכללין בחדא דרשא הם ולא שינויהם גם ברמב"ם שם גבי ולדות לא הזכיר אלא האי דרשא ולא שינויהם מה"ט. והנה בענפים הבאים נבאר עוד מה דתמיה לי טובא לשיטת התוס':
ענף ב
והנה ע"פ דברינו בענף הקדום דהא דממעטינן בב"ק (שם) גבי אתנן הם ולא ולדותיהם מיירי בנתן לה בהמה ואח"כ נתעברה אתי שפיר ליישב כמה קושיות עצומות בכמה שמעתות דהנה גרסינן ע"ז (מו ע"ב) בעי רמב"ח המשתחוה לקמת חיטים מהו למנחות יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד וכו' אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן ת"ש כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהם מותרין ותני עלה ר"א אוסר ולאו מי אתמר עלה וכו' מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין והני נמי כי. עיברו ולבסוף נרבעו דמי ואיכא דאמרי וכו' והני נמי כי עיברו ולבסוף נרבעו דמי הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזה באנפה הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא עכ"ל הגמרא והנה מלבד התמיה שתמהו בתוס' בע"ז (שם) ובב"ק (שם) ובתמורה (ל ע"א) דהכא בסוגיא דע"ז מבואר דיש להתיר טפי חיטין ועשאן סולת מלהתיר נרבע ואח"כ. ילדה משום דשא הוא דאחיזה באנפה וגבי אתנן אמרינן להיפך דב"ש אוסרין חיטין ועשאן סולת ומ"מ מתירין ולדות אתנן. הנה בלא"ה תמיה לי מלתא טובא דהא הא דקמבע"ל בע"ז שם אי יש שינוי בנעבד היינו דקמבע"ל אי ילפינן נעבד מאתנן דכמו שיש שינוי באתנן כדילפינן מקרא ה"נ בנעבד וכן פי' בתוס' בע"ז שם ד"ה יש שינוי וזה פשוט. והנה הדבר פשוט מאד דאי נימא דילפינן שינוי בנעבד כמו באתנן ה"נ הול"ל דילפינן לענין ולדות גם כן מאתנן מעתה כיון דמדמינן בגמרא נרבע לנעבד מאי קאמרינן בגמרא התם דשא הוא דאחיזה באנפה הכא מעיקרא חיטים והשתא סולת דממ"נ כיון דילפינן מאתנן לענין שינוי חטים ועשאן סולת דמותר ה"נ נילף דכמו באתנן ולדות מותר אפילו כשנתן לה מעוברת וילדה כמש"כ בתוס' ה"נ בנרבע אפילו בעיברו ולבסוף נרבעו ואח"כ ילדה והמעיין יראה דגם לפי מה שדחקו בתוס' שם הרבה לתרץ תמיהתם עדיין אינו מיושב קושיתינו אלא כשנדחוק עוד הרבה בזה:
אמנם לדברינו אתיא האי שמעתתא כמין חומר דודאי הא דממעטינן בב"ק (סו ע"א) גבי אתנן הם ולא ולדותיהם מיירי שנתן לה בהמה ואח"כ נתעברה וילדה וקמ"ל קרא דאפילו כשהולד נולד מגורם אחד דאיסורא כגון שהאב והאם שניהם היו מאתנן והול"ל דהולד אסור למזבח מה"ת כמש"כ בסי' הקדום מכל מקום מיעטו קרא והוא מותר וזה הוא בין לב"ש בין לב"ה אבל כשנתן לה בהמה מעוברת העובר הוה אתנן ממש ולא ולד אתנן מכל מקום לב"ה דממעטי מקרא דהם תרתי הם ולא שינויהם כגון חיטים ועשאן סולת הם ולא ולדותיהם לדידהו יש להסתפק בנתן לה בהמה מעוברת וילדה דאע"ג דהעובר הוה אתנן ממש ולא ולד אתנן מכל מקום אי נימא דזה הוה שינוי כיון דבשעת נתינה היה עובר ועכשיו הוה ולד כמו חיטים ועשאן סולת אם כן הול"ל שהולד מותר לב"ה דאע"ג דזה הוה אתנן ממש מכל מקום אפשר להתירו משום שינוי אך אי נימא דזה לא הוה שינוי וכמו דאמרינן שם בע"ז התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזה באנפה הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא אם כן ודאי דבנתן לה מעוברת וילדה הולד אסור דאינו ולד אתנן וגם ליכא שינוי מעתה הסוגיא דע"ז אתיא בפשיטות דקמבע"ל אי יש שינוי בנעבד כלומר אי ילפינן נעבד מאתנן ופשטינן מהא דתנן כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהם מותרים ותני עלה ור"א אוסר דקס"ד דמיירי בכל גווני בין שנרבעו ואח"כ נתעברו בין נתעברו ואח"כ נרבעו דבכל גווני ולדותיהם מותרים דילפינן מאתנן ומשו"ה היכי שנרבעו ואח"כ נתעברו ילפינן מהא דולדות באתנן מותרין דמיירי בכה"ג ולפ"ז אפילו כשהולד נולד ע"י גורם אחד דאיסורא כגון שהאב והאם שניהם היו רובע ונרבע גם כן הולד מותר כיון דילפינן מאתנן וכשנתעברו ואח"כ נרבעו אע"ג דהעובר הוה נרבע דעובר ירך אמו מכל מקום מותר משום דילפינן מאתנן דמהני בי' שינוי כגון חיטים ועשאן סולת דקס"ד דזה הוה נמי שינוי דמעיקרא עובר והשתא ולד ור"א דפליג ואוסר בולדות ה"ט משום דסבירא ליה דלא ילפינן מאתנן ומשו"ה בכל גווני אסור דעיברו ואח"כ נרבעו אסור דשינוי לא מהני ונרבעו ואח"כ נתעברו אסור דלא ילפינן מאתנן ור"א דסובר זה וזה גורם אסור אפילו אי איכא זה וזה גורם גם כן אסור וע"ז אמרינן הא א"ר נחמן דעיברו ואח"כ נרבעו ילדה אסור והני נמי כי עיברו ואח"כ נרבעו דמי כלומר דכיון דא"ר נחמן דעיברו ואח"כ נרבעו לד"ה אסור אם כן מוכח להיפך דלכו"ע לא ילפינן מאתנן ומשו"ה עיברו ואח"כ נרבעו אע"ג דהוה שינוי דדמי לחיטין ועשאן סולת מכל מקום אסור משום דלא ילפינן מאתנן והא דפליגי רבנן ור"א בולדות מיירי בנרבעו ואחר כך נתעברו ומיירי דנתעברה. מכשר דהוה זה וזה גורם דרבנן סברי זה וזה גורם מותר ור"א סובר זוו"ג אסור וכדאמרינן כן בהדיא תמורה (ל ע"א) דרבנן ור"א בהא פליגי אם כן מוכח דלא ילפינן נרבע מאתנן וכ"ז הוא ללישנא קמא בע"ז שם ובאיכא דאמרי שם אמרינן ע"ז הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזה באנפה הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא כלומר דגם לרב נחמן דאמר דבעיברו ואח"כ נרבעו לד"ה אסור מכל מקום אפשר לומר דילפינן כל פסולי מזבח מאתנן דשינוי מהני אלא דהכא לא הוה שינוי דמעיקרא בהמה והשתא בהמה וכו' אם כן כה"ג גבי אתנן נמי אסור אי נתן לה מעוברת באתננה אבל בחיטים ועשאן סולת גבי נעבד אפשר לומר דמותר משום דילפינן מאתנן ולהאי לישנא הא דפליגי ר"א ורבנן בולד הנרבעת מיירי בנרבעו ואח"כ עיברו וא"ל דפליגי בתרי טעמי חדא דרבנן סברי דילפינן מאתנן ומשו"ה אפילו אי ליכא בזה אלא חד גורם דאיסורא נמי מותר ור"א סבירא ליה דלא ילפינן מאתנן משו"ה הולד אסור וגם כיון דר"א סובר בעלמא זוז"ג אסור אם כן לדידי' אפילו אי איכא גבי ולד זה וזה גורם שנתעברה מכשרה ג"כ אסור וגם א"ל דלכו"ע לא ילפינן מאתנן ופליגי בולד נרבעת היכי דאיכא זה וזה גורם דלרבנן שרי ולר"א אסור וכדאמרינן כן בתמורה (שם) ולפנינו בענף הבא יתבאר דגם בתמורה פליגי אמוראי בזה אי ילפינן נרבע מאתנן:
והנה כבר הבאתי בענף א' הא דאמרינן זבחים (קיד ע"א) גבי אתנן ומחיר דמשכחת לה בולדי קדשים ואליבא דמ"ד ולדי קדשים בהויתן הן קדשים אם כן מבואר בגמרא דאם נתן לה עובר באתננה דהוה אתנן ולדברינו זה אתיא לפי האיכא דאמרי בע"ז (מז ע"א) דאמרינן דזה לא הוה שינוי כיון דמעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזה באנפה אבל ללישנא קמא שם דמדמינן לה לחיטים ועשאן סולת א"כ גבי אתנן הא שינוי מותר ובאמת גם ההלכה הוא כהאיכא דאמרי כמו שיתבאר בענף ד' הנה בררנו דא"ש טובא האי שמעתא דע"ז גם הסוגיא דתמורה (שם ע"ב) אתי שפיר כמו שנברר בענף ג':
ענף ג
גם לדברינו א"ש הסוגיא דתמורה (שם) דגרסינן התם על הא דתנן כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהם מותרים ותני עלה ר"א אוסר א"ר הונא בר חיננא א"ר נחמן מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבעו דר"א סובר עובר ירך אמו הוא ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו הוא אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותרים רבא אמר מחלוקת בשנרבעו ולבסוף עיברו דר"א סובר זה וזה גורם אסור ורבנן סברי זה וזה גורם מותר אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין עכ"ל הגמרא והנה בתוס' שם ד"ה אבל הקשו על הא דא"ר הונא נרבעו ולבסוף עיברו לד"ה מותר דקשה הא ר"א סובר בעלמא דזה וזה גורם אסור וזו היא קושיא גדולה דהא כה"ג ממש פרכינן בכורות (ז ע"א) וסבר ר"א זה וזה גורם מותר והא איפכא וכו' א"כ לכאורה קשה על רב הונא אמנם לדברינו א"ש טובא דרב הונא סובר כהאיכא דאמרי ע"ז (מז ע"א) דכל פסולי המזבח ילפינן מאתנן דשינוי מהני אלא דעיברו ואח"כ נרבעו לא הוה שינוי דמעיקרא בהמה והשתא בהמה ודשא הוא דאחיזה באנפה וכבר בררנו בענף ב' דגבי אתנן כה"ג הולד אסור כיון דלא הוה שינוי מעתה ממילא גבי נרבעת בכה"ג תליא בהא מלתא אי עובר ירך אמו אי לא ואע"ג דגבי אתנן כשנתן לה בהמה מעוברת לא תליא כלל בעובר ירך אמו כיון דס"ס הא נתן לה העובר אבל גבי נרבעת תליא בזה וכמש"כ בענף א' ומשו"ה כשנרבעה ואח"כ עיברה הולד מותר לכו"ע משום דיליף מאתנן ובכה"ג גבי אתנן הולד מותר אפילו אי ליכא אלא חד גורם משו"ה א"ש הא דא"ר הונא דבנרבעו ואח"כ עיברו ד"ה מותר דזה הוא משום דיליף כל הפסולים מאתנן ואפילו בחד גורם נמי מותר ורבא דאמר בתמורה שם דבנרבעו ואח"כ עיברו תליא בזה וזה גורם זה הוא משום דרבא סובר דלא ילפינן כל פסולי המזבח מאתנן וכלישנא קמא דע"ז שם משו"ה תליא בזה וזה גורם ובחד גורם לד"ה אסור ולרב הונא מותר משום דילפינן מאתנן כמש"כ:
והנה מצאתי בשסי"ן החדשים למי שהעיר בזה דא"ל דרב הונא יליף מאתנן אמנם לפי שהוא סובר בפשיטות כדעת התוס' דבאתנן כה"ג שנתן לה מעוברת הולד מותר א"כ לא סלקא כלל האי שמעתא דאי נימא דרב הונא יליף מאתנן הול"ל בעיברו ואח"כ נרבעו ג"כ מותר כמו באתנן אבל לדברינו א"ש דבאמת באתנן כה"ג הולד אסור ובנרבעת תליא אי עובר ירך אמו וזה ברור:
ואפשר להביא ראי' לדברינו מהא דגרסינן בתמורה שם בתר הכי לישנא אחרינא אמרי לה א"ר הונא בר חיננא א"ר נחמן מחלוקת כשנרבעו כשהן מוקדשין דר"א סובר ביאה מלתא היא ורבנן סברי לא אבל נרבעו כשהן חולין הואיל ואישתנו ד"ה מותרין רבא אמר ר"נ מחלוקת כשנרבעו כשהן חולין דר"א סובר ביאה מילתא היא ורבנן סברי הואיל ואישתנו מותרים אבל נרבעו כשהן מוקדשין ד"ה אסורין עכ"ל הגמרא וקשה מאי האי דאמר ר"נ הואיל ואישתנו מותרין מאי שייטא דשינוי הכא הא נרבעו ואח"כ עיברו דמותר זה הוא משום זה וזה גורם כדאמרינן שם לעיל א"כ מאי קאמר הואיל ואישתנו אבל לדברינו א"ש דאע"ג דרבא אמר שם לעיל מטעמא דזה וזה גורם מכל מקום טעמא דרב נחמן דנרבעו ואח"כ עיברו דמותר לד"ה זה הוא משום דילפינן מאתנן וכהאיכא דאמרי בע"ז (שם) ומשו"ה אמר הכא האי לישנא הואיל ואישתנו מותרין דעיקר ההיתר משום דשינוי מהני בנרבעת כמו באתנן וכבר כתבנו בענף א' דהא דאמרינן בב"ק הם ולא שינויהם הם ולא ולדותיהם חדא דרשא היא דבנתן לה בהמה ואח"כ נתעברה כיון דהולד הוה דבר חדש ודאי הוה שינוי ומה"ט כתב הרמב"ם (ה' איסורי מזבח פ"ג הי"ז) המשתחוה לקמת חיטים מותרין למנחות שהרי נשתנו ונדמו לולדות וכתב ג"כ ה"ט דשינוי לגבי חיטים ועשאן סולת ולגבי ולדות מעתה מבורר כדברינו דטעמא דר"נ משום דיליף נרבע מאתנן דולדות מותרין ומסתבר דהאי ר"נ דמייתינן בע"ז שם (מו ע"א) זה הוא נמי רב נחמן דלישנא בתרא דתמורה דלד"ה עובר ירך אמו ולד"ה עיברו ואח"כ נרבעו אסורין אלא כשנרבעו ואח"כ עיברו פליגי ובזה איכא טעמי טובא כפי המתבאר שם:
ודע דגם אי נימא דילפינן מאתנן דשינוי וולדות מותרין בכל איסורי מזבח מכל מקום זה הוא בנרבע מוקצה ונעבד אבל ולד טרפה למזבח אי אפשר למילף מאתנן דמה לאתנן שמותר להדיוט ומה"ט בבכורות (שם) דמייתינן שם דר"א סובר זה וזה גורם אסור ור' יהושע מתיר מייתינן שם רק הא דתניא בולד טרפה דר"א אוסר ור"י מתיר וכן בתמורה (לא ע"א) בולד טרפה לא אמרינן רק ה"ט דזה וזה גורם משום דבולד טרפה אי אפשר להתיר רק מטעמא דזה וזה גורם ובחד גורם לד"ה אסיר וזה פשוט:
עוד זאת אמרתי לבאר בהאי סוגיא דתמורה שהבאתי בהא דרבא אר"נ מחלוקת כשנרבעו כשהן חולין דר"א סובר ביאה מילתא היא וכו' אבל נרבעו כשהן מוקדשין לד"ה אסור דרבא אינו מפרש שום טעם בזה דכיון דלרבנן ביאה לאו מילתא היא א"כ מ"ט בנרבעו כשהן מוקדשין אסור ומסתבר לי טובא דהא באמת קשה טובא להיפך מ"ט דרב הונא בר חיננא דסובר דנרבעו כשהן מוקדשין הולד מותר הא כה"ג נדחו ממזבח בשעה שהיו קדשים והולד בא מכח קדושה דחויה וכה"ג הולד פסול וכדתנן תמורה (יח ע"ב) במקדיש נקבה לעולה ואח"כ ילדה דלרבנן א יקרב משום שבא מכח קדושה דחויה ועוד הא בולד של קדשים בעלי מומין שנעשו בעלי מומין לאחר שהוקדשו ג"כ אמרינן תמורה (יז ע"א) דלא יקרבו מה"ט שבאו מכח קדושה דחויה וכדאמרינן שם ולד בעלי מומין מנ"ל ת"ל אם זכר וכו' רבא אמר ליקרב ואליבא דר"א רב פפא אמר לרעי' ואליבא ד"ה כלומר דרבא סובר דהאי ברייתא דמרבי ולדי קדשים בע"מ אתיא כר"א דסובר במקדיש נקבה לעולה דהולד כשר להקרבה אע"ג דבא מקדושה דחויה אבל לרבנן פסול ור"פ סבר דהאי ברייתא דמרבי ולדות בע"מ לא מיירי בהקרבה אלא לרעי' ואתיא כרבנן מכל מקום מבואר דלרבנן כה"ג אינו קרב לפי שבא מכח קדושה דחויה ומ"ט מכשיר ר' הונא בר חיננא ולד הנרבעת כשנרבעו כשהן קדשים ומסתבר לי טובא דמה"ט דחה הרמב"ם האי סוגיא דתמורה (יז ע"ב) דולדי קדשי בע"מ פסול למזבח דהרמב"ם (ה' תמורה פ"ד ה"ט) מכשיר ולדי קדשים בע"מ למזבח והלח"מ שם תמה הרבה על הרמב"ם ונלאה למצוא טעם לדבריו כמו שהעלה שם אבל לדברינו הדברים מבוארים דהרמב"ם סובר דרבא דאמר שם דכמו דס"ל לרבנן במפריש נקבה לעולה וילדה דהולד לא יקרב דה"ה בקדשים שנעשו בע"מ נמי ולדן לא יקרב אזיל לטעמיה דס"ל ג"כ דבנרבעת כשהיא קדשים לד"ה לא יקרבו וסובר דאפילו לרבנן דביאה לאו מילתא מכל מקום אסורין מה"ט דהולד בא מכח קדושה דחויה אבל לרב הונא בר חיננא דסובר דבנרבעת כשהיא קדשים ג"כ הולד מותר הוא פליג וסובר דבקדשים שנפסלו לא אמרינן דהולד בא מכח קדושה דחויה ולדידי' בקדשים שנעשו בע"מ הולד כשר להקרבה דהא לדידי' הא דתנן כל פסולי מזבח ולדותיהן מותרין מיירי שנפסלו כשהן קדשים והרמב"ם הא פסק (פ"ג מה' איסורי מזבח) כרב הונא בר חיננא משו"ה פסק ג"כ בולדי בע"מ דכשרין מעתה נתברר טעמא דפלוגתייהו דהני אמוראי וגם נתברר טעם הרמב"ם וזה ברור:
ענף ד
ומעתה נבאר מש"כ בענף א' דגם מהלכות הרמב"ם מוכח שהוא מפרש להא מילתא דולדות אתנן דמיירי שנתן לה בהמה ואח"כ נתעברה דאע"ג דלכאורה מבואר בהרמב"ם להיפך דבהלכות איסורי מזבח (פ"ג הי"ב) לאחר שהביא כל הפסולים למזבח ואתנן ומחיר כתב כולן ולדותיהן מותרין למזבח חוץ מנרבעת וכו' והאי נרבעת פי' הרמב"ם שם דמיירי כשעיברה ואח"כ נרבעה א"כ משמע לכאורה דבאתנן ומחיר כה"ג הולד מותר אך זה ליתא דכבר בררנו בענף א' דבאתנן כשנתן לה מעוברת העובר הוה אתנן ממש אפילו אי עובר לאו ירך אמו משו"ה לאחר שפרט הרמב"ם שם י"ד פסולי מזבח וכתב דכולן ולדותיהן מותרין כונתו דבכל או"א מה שמקרי ולד הוא כשר וגבי אתנן לא מיקרי ולד אלא כשנתן לה ואח"כ עיברה אבל בנרבע מוקצה ונעבד הא התם הול"ל דנרבעה ואח"כ עיברה ג"כ מיקרי ולד כיון שהולד בעצמו לא נרבע משו"ה סיים הרמב"ם דבהני כשעיברו ואח"כ נרבעו הולד פסול משום דעובר ירך אמו שהעובר הוה נמי נרבע כמש"כ הרמב"ם שם ובהני נמי נרבעו ואח"כ עיברו הולד כשר בהו:
ואדרבא מהלכות הרמב"ם בזה מוכח כדברינו דהרמב"ם שם (ה' יד) כתב המשתחוה לקמת חיטים כשרים למנחות שהרי נשתנו ונדמו לולדות של איסורי מזבח שהן מותרין וזה הוא האיבעי' בע"ז (מו ע"א) במשתחוה לקמת חיטים מהו למנחות וכתב הכ"מ דמשו"ה פסק הרמב"ם לקולא כהאיכא דאמרי בע"ז שם אך באמת גם לפי האיכא דאמרי הא האיבעיא לא נפשטה כמו שבררנו בענף ב' אמנם טעמא בהרמב"ם משום דפסק כרב הונא בר חיננא בתמורה (ל ע"ב) שכתב דטעמא דולד הנרבעת מותר בנרבעו ואח"כ עיברו הואיל ונשתנו חזינן דשינוי מהני בנרבעת א"כ ה"נ בנעבד דהא בע"ז שם מדמינן נרבעת לקמת חיטים וכיון דלהרמב"ם היתר דולדות משום שינוי הוא כמש"כ הרמב"ם ולא משום טעמא דזה וזה גורם שאמר רבא שם א"כ פשוט דאפילו אם נולד ע"י חד גורם דאיסורא כגון שהאב והאם שניהם היו מאיסורי מזבח ג"כ הולד מותר משום שינוי דילפינן כל איסורי מזבח מאתנן דמהני שינוי בכולן וכפי דאמרינן בהאיכא דאמרי בע"ז שם וכיון דחזינן דבנרבעת אע"ג דילפינן מאתנן מכל מקום עיברו ואח"כ נרבעו אסורין ע"כ דגבי אתנן כה"ג אסור כמש"כ וזה הוא כדברינו והמתבונן בכל הני שמעתות שהבאתי יראה כי כל זה ברור הרבה: