נחלת ברוך· רבי ברוך לאבסקי
סימן י · ענף ב
והן עתה נבאר האי משנה דביכורים (פ"ב מ"ב) שהיא חמורה מאד והרמב"ם והר"ש פליגי בפירושה וראיתי מבוכה רבה בכמה גדולי אחרונים במשנה זו וגם כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מינה כמו שיתבונן בזה המעיין דהנה תנן ביכורים (שם) יש במעשר ובביכורים משא"כ בתרומה וכו' ואסורין כ"ש מלאכול בירושלים וגידוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה ר"ש מתיר והנה הרמב"ם מפרש דהא דתנן ואסורין כ"ש מלאכול בירושלים הכוונה כשנתערבו ביכורים ומע"ש בירושלים אוסרין התערובות בכ"ש וגם הא דתנן דגידוליהן אסורין מלאכול בירושלים הכוונה כשזרע תערובות של ביכורים ומע"ש בירושלים הגידולין אסורין והא דתנן אף לזרים ולבהמה הכונה דגידולי תערובות ביכורים אסורין כביכורים עצמן שאסורין לזרים וגידולי תערובות מע"ש אסורין לבהמה כמו מע"ש עצמן וטעמא דמלתא כתב הרמב"ם שם ז"ל וזהו בתקנת חכמים שהם נתנו תערובות אלו השני דברים בירושלים בלבד כדשיל"מ כיון שיכול לאכלו שם בקדושה והוא אומרם עשו ירושלים כדשיל"מ כמה דתימא דשיל"מ אוסר כ"ש ודכוותיה ירושלים אוסרת כ"ש עכ"ל הרמב"ם:
והנה הרע"ב בפי' המשניות כתב טעמא דמלתא דתערובות ביכורים הוה דשיל"מ ואע"ג שהן אסורין לזרים ז"ל דכיון דחל על התערובות שם ביכורים ומעשר ליאסר לאכלן חוץ לירושלים חל נמי לענין זה ליאסר לאכול לזרים אם הן ביכורים וכונתו בזה דלכאורה קשה הא תרומה ג"כ יש לה מתירין לכהן מ"מ בטלה בחולין ומ"ש ביכורים בירושלים שתערובתן אסור לזרים משו"ה כתב הרע"ב דביכורים שאני כיון דאיכא בה תרי איסורי חדא שאסור לאוכלן חוץ לירושלים וגם שאסורין לזרים ולהאי איסורא דחוץ לירושלים הא יל"מ שיכול לאוכלן בירושלים וכיון דחל על התערובות שם ביכורים ומעשר ליאסר לאכלן חוץ לירושלים חל נמי לענין זה ליאסר לאכול לזרים זהו כונת הרע"ב. אמנם כבר הבאתי מש"כ הרמב"ם בעצמו דזהו תקנה גרידא גם הביא מה שאמרו בירושלמי דירושלים עשו אותה כדשיל"מ אלמא דזה הוא רק תקנה ולא מצד הדין דמדינא הול"ל דאע"ג דלענין איסור לאוכלן חוץ לירושלים הוה דשיל"מ מ"מ מותר לזרים כיון דלדידהו לא הוה דשיל"מ ובאמת יש לעיין על ה"ט שכתב הרע"ב הא בתרומה נמי איכא תרי איסורי חדא שאסורין לטמאים אפילו לכהנים וגם שאסור לזרים ואיסור טומאה דכהן הא הוה דשיל"מ דהא יכול ליטהר ולאכול מ"מ לא אמרינן האי סברא דכיון שחל על התערובות שם תרומה לענין איסור טומאה ה"ה לענין איסור זרות אלא דבטלי ה"נ הול"ל גבי תערובות ביכורים א"ו כמש"כ הרמב"ם דזהו תקנת חכמים גרידא גבי ביכורים בירושלים ומצאתי בפמ"ג ביור"ד (סי' קב ס"ק טו) שכתב ג"כ דזה הוא תקנת חכמים גבי ביכורים גרידא מה"ט שכתבנו ועפ"ז א"ש טובא לתרץ מה דקשה עוד על הרמב"ם הא אפילו חוץ לירשלים הול"ל דביכורים הוה דשיל"מ משום שאפשר להעלותו לירושלים וכמו דאמרינן בב"מ (נג ע"א) גבי מעשר וליהדר וליעייל' ורש"י סובר שם דאפילו מע"ש בגבולין הוה דשיל"מ מה"ט שאפשר להעלותו ותוס' ס"ל דדוקא כשהוא קרוב לירושלים אבל כשהוא רחוק לא משום טירחא דאורחא מ"מ מוכרת דכשהוא קרוב לירושלים הוה דשיל"מ וא"כ הול"ל גבי ביכורים נמי דכשהוא קרוב לירושלים הוה דשיל"מ ובמשנתנו ירושלים תנן משמע דדוקא ירושלים עצמה אבל פסיעה אחת חוץ לירושלים לא והפר"ח ביור"ד (סי' קמב) כתב דהא דתנן ירושלים לאו דוקא אלא אפילו קרוב לירושלים הוה דשיל"מ והרמב"ם סובר כדעת התוס' דדוקא קרוב לירושלים הוה דשיל"מ אבל בגבולין לא וזה לא מסתבר דכיון דתנן ירושלים ודאי ירושלים דוקא גם הרמב"ם ה' ביכורים (פ"ד ה' ט"ו) כתב ג"כ דדוקא בירושלים הוה דשיל"מ וכן כתב בפי' המשניות ירושלים בלבד אמנם לדברינו א"ש כיון דמדינא ביכורים לא הוה דשיל"מ דאוסר התערובות לזרים אלא דתקנת חכמים היא שעשו לירושלים כדשיל"מ ותקנה זו היא רק לירושלים גרידא וא"כ א"ש להרמב"ם הא דתנן גבי תערובות ביכורים דדוקא בירושלים אוסר בכ"ש אבל חוץ לירושלים אפילו פסיעה אחת בטל:
אמנם גבי מע"ש קשה טובא הא דתנן ירושלים דהדבר פשוט דמע"ש בגבולין נמי הוה דשיל"מ וכדתניא נדרים (נח ע"א) כ"ד שיל"מ כמו הקדש ומע"ש אינו בטל והר"ן שם פי' טעמא דמלתא לפי שמהני למע"ש פדיון והרא"ש כתב תרי טעמי חדא משום פדיון ועוד משום שאפשר להעלותו לירושלים גם בב"מ (נג ע"א) תניא מע"ש בטל ברוב באיזה מעשר אמרו במע"ש שאין בו שוה פרוטה ושנכנס לירושלים ויצא ופרכינן בגמרא הא בפחות משוה פרוטה נמי מ"ל פדיון א"כ מבואר בהדיא דמע"ש בגבולין הוה דשיל"מ משום דמהני לי' פדיון. והא דהר"ן בנדרים כתב חד טעמא והרמב"ם כתב תרי טעמי זה תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' בב"מ שם דרש"י כתב בהדיא דמע"ש הוה דשיל"מ מתרי טעמי משום פדיון וגם שאפשר להעלותו אבל בתוס' שם ד"ה ליהדר וליעיילה כתבו דדוקא כשהמע"ש קרוב לירושלים הוה דשיל"מ גם מה"ט שאפשר להעלותו אבל כשהוא רחוק לא ורק משום פדיון הוה דשיל"מ לכו"ע כדאמרינן בגמרא שם וכש"כ כשהמע"ש הוא קרוב לירושלים הוה דשיל"מ מתרי טעמי לכו"ע וגבי מע"ש א"א לומר כמש"כ בביכורים דדוקא ירושלים עשו אותה כדשיל"מ דהא מע"ש הוה דשיל"מ ממש ולא משום תקנה אלא משום הני תרי טעמי שכתבנו ואין להעיר מ"ט מע"ש הוה דשיל"מ משום דאפשר להעלותו הא מ"מ אוסר התערובות לאכילת בהמה דזה ליתא כיון דתערובות מע"ש עומד לאכילת אדם דהא מע"ש אינו נוהג אלא באכילת אדם ליכא בזה פסידא מה שנאסר לאכילת בהמה תדע דהא בב"מ שם פרכינן וליהדר וליעיילה ולא מתרצינן דהתערובות נאסר לאכילת בהמה א"ו דזה לא הוה פסידא וא"כ הוה דשיל"מ ממש. והנה הרע"ב בפי' המשניות כתב בהדיא דמע"ש בירושלים לא בטל אבל בגבולין בטל ברוב וכתב דלא הוה דשיל"מ משום שאפשר להעלותו דאיכא בזה טירחא וזה הוא כדעת התוס' שהבאתי אבל מ"מ קשה דהוה דשיל"מ משום פדיון וראיתי כי כמה אחרונים תפסו כן להלכה דבהכרח הרמב"ם סובר כהרע"ב דמע"ש בגבולין בטל ומה"ט כתב השעה"מ ה' מאכלות אסורות (פט"ו ה"י) דהרמב"ם סובר דהא דתניא נדרים (נח ע"א) ובב"מ (נג ע"א) דמע"ש הוה דשיל"מ משום פדיון מיירי במע"ש טמא שמצוה לפדותו אבל במע"ש טהור דאין מצוה לפדותו לא הוה דשיל"מ משום פדיון והרמב"ם סובר כדעת התוס' שהבאתי בב"מ שם דמע"ש לא הוה דשיל"מ משום טעמא דאפשר להעלותו אלא כשהוא קרוב לירושלים אבל רחוק לא משום טירחא דאורחא א"כ ממילא להרמב"ם מע"ש טהור כשהוא רחוק מירושלים לא הוה דשיל"מ לא משום פדיון דהא ליכא מצוה לפדותו ולא משום שאפשר להעלותו משום טירחא דאורחא גם הפר"ח ביור"ד (סי' קמב שכתב דמש"כ הרמב"ם גבי תערובות מע"ש דדוקא בירושלים אוסרין בכ"ש כונתו אפילו קרוב לירושלים נמי הוה דשיל"מ משום שאפשר להעלותו נראה מזה דהפר"ח ס"ל ג"כ כשעה"מ דמע"ש טהור בגבולין בטל ברוב אמנם הדבר תמוה הרבה דודאי מע"ש טהור בגבולין נמי הוה דשיל"מ משום פדיון כמו שנבאר בארוכה בענף ד':
גם לא מסתבר כלל לומר דהא דתנן במשנתנו ירושלים והרמב"ם בחיבורו כתב ירושלים דזה הוא לאו דוקא. וראיתי במשניות בתוס' החדשים שגם הם מפרשים דעת הרע"ב כדעת השעה"מ דמע"ש טהור בריחוק מקום לא הוה דשיל"מ והוסיפו עוד דגם להני רבוותא דס"ל מע"ש בגבולין הוה דשיל"מ ג"כ א"ש הא דתנן במשנתנו ירושלים דהכונה למעט בגבולין בהני גווני שמע"ש בטל בגבולין כדאמרינן בב"מ (נג ע"א) באיזה מעשר אמרו במע"ש שאין בו שו"פ ושנכנס לירושלים ויצא אמנם קשה טובא הא במשנתנו מעשר סתמא תנן כדתנן יש במעשר וביכורים א"כ היכי אפשר לאוקמי בכה"ג ועוד הא בב"מ שם מוקמינן דהא דתנן מע"ש שנכנס לירושלים ויצא מיירי שנפלו מחיצות וא"כ המע"ש בטל אפילו בירושלים עצמה וא"ר לאכילה. עוד קשה לפי' הרע"ב דהא בב"מ שם מייתינן הא דתנן דתרומה עולה באחד ומאה משא"כ במעשר דבטל ברוב ופרכינן שם בגמרא דנימא דמע"ש אינו בטל כלל ומהוינן שם עד דמייתינן הא דתניא מע"ש בטל ברוב באיזה מע"ש אמרו במע"ש שאין בו שו"פ ושנכנס לירושלים ויצא ולפי' הרע"ב קשה טובא מ"ט לא מייתינן האי משנה מפורשת דתנן בה ביכורים ומע"ש אוסרין בכ"ש בירושלים הא בגבולין בטל ברוב:
אמנם מה שנראה לענ"ד לומר לדעת הרמב"ם דודאי מע"ש בגבולין אינו בטל ברוב משום דהוה דשלי"מ ומ"מ זה לא דמי לכ"ד שיל"מ או למע"ש בירושלים שאוסר התערובות בכ"ש דהא מע"ש בגבולין מהני ליה פדיון וכשנתערב בחולין פודה רק את המעשר שבתערובות וממילא כל התערובות מותר דהא מסלק את האיסור וכן גידולי מע"ש בגבולין נמי סגי לפדות הגידולים בדמי זרעים כדתנן תרומות (פ"ט מ"ד) משו"ה א"ש להרמב"ם הא דתנן במשנתנו דביכורים ומע"ש אוסרין בכ"ש בירושלים וגידוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה דדוקא בעיר ירושלים עצמה מע"ש אוסר בכ"ש דכל התערובות וכן כל הגידולין אסורין משום דהתם לא מהני ליה פדיון דהא משנתנו מיירי במע"ש טהור הנאכל כדתנן שאסור לזרים מכלל דלכהן מותר וא"כ לא מהני בי' פדיון וכל התערובות והגידולין דינן כמע"ש עצמן דהא א"א לסלק את האיסור אבל בגבולין אפילו פסיעה אחת חוץ לירושלים אינו אוסר התערובות והגידולין אלא שמסלק את האיסור ע"י פדיון וג"כ א"ש טובא להרמב"ם הא דלא מייתינן בב"מ שם ראי' ממשנה זו דמע"ש בגבולין בטל ברוב דלדברינו אע"ג שאינו בטל מ"מ לא שייך לומר שאוסר את התערובות כמש"כ וכן מוכח מדברי הרמב"ם הלכות מעשר (פ"ו הי"ד) שכתב פירות מעשר שנתערב בפירות חולין נאכל הכל בטהרה במקום או יפדה את המעשר לפיכך אם נתערב בירושלים אסורין בכ"ש ומדכתב מע"ש שנתערב בפירות חולין שצריך פדיון נראה פשוט דאפילו אם החולין הוא רוב כנגד המעשר מ"מ צריך לפדות את המעשר אלמא דסובר דמע"ש בגבולין אינו בטל ברוב גם מהא דמסיים לפיכך אם נתערב בירושלים אסורין בכ"ש נראה דכונתו כדברינו דדוקא בגבולין דמהני בי' פדיון אינו אוסר אלא שצריך לפדות את המעשר שבתערובות אבל בירושלים עצמה דלא מהני בי' פדיון אוסר את כל התערובות כמש"כ:
הנה בררנו דעת הרמב"ם דלדידי' א"ש הא דתנן גבי ביכורים ומע"ש שנתערבו או שנזרעו בירושלים דדוקא בירושלים אבל פסיעה אחת חוץ לירושלים לא דגבי ביכורים דוקא ירושלים עשו כדשיל"מ אבל חוץ לירושלים הא מדינא לא הוה דשיל"מ כמש"כ וגבי מע"ש נמי אע"ג דבגבולין נמי אינו בטל ברוב מ"מ אפילו פסיעה אחת חוץ לירושלים אינו אוסר התערובות והגידולין אלא שמסלק את האיסור גרידא ע"י פדיון וסגי בזה:
אמנם הר"ש מפרש דהא דתנן ואוסרין כ"ש מלאכול בירושלים הכונה כי ביכורים ומע"ש שנתערבו אפילו בגבולין את כל התערובות בכ"ש שאסור לאוכלן חוץ לירושלים וכתב דמיירי בביכורים שנתערב בתרומה דבלא"ה אסורה לזרים והא דתנן וגידוליהן אסורין מלאכול בירושלים ג"כ הכונה כשנזרע ביכורים או מע"ש אפילו בגבולין הגידולין אסורין לאכול לירושלים והא דתנן אף לזרים ולבהמה זה הוא מלתא אחריתא דזה קאי דגידולי ביכורים מותרין לזרים וגידולי מע"ש מותר לבהמה ודוקא לענין איסור אכילה חוץ לירושלים הגידולין אסורין משום דלאיסור זה הא יל"מ שאפשר לאוכלן בירושלים אבל לענין איסור זרות או אכילת בהמה כיון דלאיסור זה לא הוה דשיל"מ הגידולין מותרין ור"ש דמתיר מתיר לאכול הגידולין אפילו חוץ לירושלים אע"ג דלאיסור זה יל"מ מ"מ סובר דדשיל"מ לא מהני לאסור הגידולין:
והן עתה נבאר דעת הר"ש דהר"ש סובר דהא דתנן דביכורים ומע"ש אוסרין התערובות והגידולין מיירי בגבולין ולדידי' הא דתניא אוסרין היינו כשאינו רוצה לפדות המעשר שבתערובות והגידולין בדמי זרעים אבל כשפודן מותר דהר"ש סובר כדעת רש"י בב"מ (נג ע"א) דמע"ש בגבולין אפילו רחוק מירושלים הוה דשיל"מ משום דאפשר להעלותו וה"ה ביכורים בגבולין הוה דשיל"מ מה"ט גופי' והר"ש מפרש דהא דתנן גבי גידולין שאסורין לאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה דהכונה שאסורין לאכול חוץ לירושלים אבל מ"מ מותרין גידולי תרומה ומעשר לזרים ולבהמה וטעמא דמלתא דדוקא לענין איסור אכילה חוץ לירושלים הוה דשיל"מ ומהני ה"ט לאסור הגידולין אבל איסור זרות ובהמה כיון דלא הוה דשיל"מ הגידולין מותר לזרים ולבהמה אך מ"מ גבי גידולין גרידא סובר הר"ש לחלק בכך אבל גבי תערובות ביכורים ומע"ש התם סובר הר"ש להיפך דאם הוא בטל בטל לגמרי ואם אינו בטל אינו בטל ומשום ה"ט מוכרח הר"ש לאוקמי האי תערובות ביכורים דמיירי שנתערב בתרומה דליכא אלא חד איסור שאסור לאוכלן חוץ לירושלים אבל איסור זרות ליכא דהא תרומה ג"כ אסורה לזרים והנה טעמא דמלתא מה שהר"ש אינו מפרש דהא דאמרינן בירושלמי דחכמים מודים שמותר לזרים ולבהמה דזה קאי ג"כ על תערובות ביכורים ולא הי' צריך הר"ש לאוקמי האי תערובות ביכורים דמיירי שנתערבה בתרומה אלא שנתערבה בחולין דמ"מ לאיסור זרות בטל במאה ואחד דלאיסור זה לא הוה דשיל"מ ולענין איסור אכילה חוץ לירושלים אינו בטל כלל מסתבר דה"ט דהר"ש דא"כ היה מבואר בהדיא במשנתנו דתערובות מע"ש מותר לבהמה וא"כ מאי קמהוינן בה טובא בב"מ (שם) היכי מ"ל דמעשר בטל ברוב הא בפשיטות מ"ל לאכילת בהמה דבטל ברוב א"ו דדוקא גבי גידולין גרידא מחלקינן בהכי אבל לא גבי תערובות:
והנה כמה קושיות עצומות איכא לפי פי' הר"ש מה טובא לפי' הרמב"ם חדא מה שהקשה הר"ש בביכורים שם וכן הקשו בתוס' פסחים (לד) ד"ה טהרו דהכא תנן דגידולי מע"ש וביכורים אסורין משא"כ בתרומה וזה תימה רבה הא גידולי תרומה תרומה אבל לפי פי' הרמב"ם דהאי גידוליהן דתנן בביכורים קאי כשזרע תערובות ביכורים או תערובות מע"ש א"ש דהא גבי תרומה כה"ג הא תנן תרומות (פ"ט מ"ד) דגידולי דמוע חולין גם מה שהקשה הר"ש הא דתנן הכא דגידולי ביכורים אסורין ובתרומות שם תנן דגידולי ביכורים חולין ודחק א"ע הרבה דהא דתנן דגידולי ביכורים חולין זה קאי לענין איסור זרות והא דתנן דאסורין מיירי לענין איסור אכילה חוץ לירושלים כיון דלאיסור זה יל"מ אבל קשה טובא הא בתרומות שם תנן גבי הדדי גידולי טבל גידולי דמוע וגידולי ביכורים מותרין מוכח דגידולי ביכורים שוה לכל הני גידולין דמותרין לכ"ד אבל להרמב"ם א"ש דהא הכא בהדיא תנן בירושלים ומיירי כשנזרעו בירושלים אבל התם מיירי כשנזרעו בגבולין. עוד קשה טובא דהכא בביכורים תנן דגידולי מע"ש אסורין ור"ש פליג ע"ז ובתרומות שם תנן גידולי הקדש ומע"ש חולין ופודן בזמן זרען ומדבעינן פדיון פשוט דבלא פדיון אסורין א"כ קשה מ"ט לא פליג התם ר"ש כמו דפליג הכא בביכורים ועוד קשה טובא דהא לפי פי' הר"ש במשנתנו דביכורים גידולי מע"ש מותר לבהמה אלא שאסורין לאכול חוץ לירושלים ואילו התם בתרומות תנן ופודן בזמן זרען מכלל דבלא פדיון אסורין אפילו לבהמה והר"ש בביכורים שם כתב דבאמת ר"ש פליג על משנתנו דתרומות דלר"ש א"צ פדיון גם באמת הא דתנן התם ופודן בזמן זרען זה קאי לענין איסור אכילה חוץ לירושלים אבל לבהמה מותר בלא פדיון דקשה טובא הא סתמא תנן גידולי הקדש ומע"ש פודן בזמן זרען וכמו דגידולי הקדש אסורין בלא פדיון אפילו לבהמה ה"נ גידולי מע"ש וגם קשה מ"ט בתרומות תני תקנתא ופודן בזמן זרען ובביכורים לא תני תקנתא והר"ש דחק א"ע דבביכורים מיירי שאינו רוצה לפדות אבל להרמב"ם א"ש דהא משנתנו דתרומות מיירי כשנזרעו בגבולין כדתנן התם ופודן בזמן זרען דבירושלים לא מהני פדיון והכא בביכורים מיירי כשנזרעו בירושלים א"כ א"ש טובא כל הני תלתא מילי דדוקא כשנזרעו בירושלים פליג ר"ש כיון דהתם לא מהני פדיון אבל כשנזרעו בגבולין כיון דמהני פדיון משו"ה דיינינן בגידולי מע"ש דין תשלומי ממון כמו שנבאר בסי' הבא ענף ב' ומודה ר"ש דצריך לפדותן אלא דבירושלים דלא מהני לי' פדיון לא דיינינן בהו דין תשלומי ממון והן מותרין וגם א"ש לדעת הרמב"ם הא דהתם בתרומות תנן ופודן בזמן זרען והכא בביכורים לא תני פדיון משום דהכא מיירי בירושלים דלא מהני פדיון וג"כ א"ש דגידולין בגבולין ג"כ לבהמה אסורין:
גם מה שפי' הר"ש לרישא דמשנתנו דביכורים דתנן ואסורין כ"ש מלאכול בירושלים דזה מיירי אפילו בביכורים ומע"ש שנתערבו בגבולין אסורין לאוכלן חוץ לירושלים משום דהוה דשיל"מ דהא יכול להעלותם לירושלים אע"ג דאין להקשות הא בב"מ (נג ע"א) תוס' ד"ה ליהדר וליעיילה הכריחו מסוגיא דשם דמע"ש בגבולין לא הוה דשיל"מ משום ה"ט דיכול להעלותם לירושלים אלא כשהן סמוכין לחומה מ"מ קשה טובא מה שהקשה הר"ש עצמו דהכא תנן דביכורים אוסרין תערובות בכ"ש ולעיל תנן דביכורים עולין באחד ומאה והר"ש דחק א"ע הרבה בזה דהתם מיירי שנתערבו בחולין לפיכך עולין באחד ומאה והכא מיירי שנתערבו בתרומה ומה דלא משני הר"ש דהתם מיירי לענין איסור זרות דלא הוה דשיל"מ והכא מיירי לענין איסור אכילה חוץ לחומה כמו שתי' כה"ג גבי גידולין כבר כתבנו לעיל דהר"ש ס"ל דגבי תערובות ביכורים לא מחלקינן בין איסור זרות לאיסור חוץ לחומה משו"ה כתב דהתם מיירי בתערובות חולין והכא מיירי בתערובות תרומה אך מ"מ קשה הא במשנתנו סתמא תנן ואוסרין בכ"ש ומיירי אפילו בתערובות חולין גם בענף ג' יבואר מהירושלמי דע"כ הכא מיירי בתערובות חולין וכ"ז קשה לשיטת הר"ש אבל להרמב"ם א"ש דהתם מיירי כשנתערבו בגבולין דלא הוה דשיל"מ משו"ה עולין באחד ומאה והכא הא מיירי כשנתערבו בירושלים דעשו אותה כדישל"מ:
אמנם מה דקשה טובא להרמב"ם הא דבירושלמי מבואר בהדיא כהר"ש דהא בירושלמי שם אמרינן דהא דתנן אף לזרים ולבהמה היינו דר"ש מתיר וגם רבנן מודים בזה וזה הוא דלא כהרמב"ם שמפרש דרבנן אסרי לזרים ולבהמה גם בתר הכי איתא בירושלמי שם דחד סב שאל לר' יוחנן הא דהכא תנן גידולי ביכורים אסורין ובתרומות (פ"ט מ"ד) תנן גידולי ביכורים חולין וקמהוינן בה טובא שם וגם מייתינן הא דתנן הכא בביכורים דגידולי מע"ש אסורין ור"ש מתיר ובתרומות שם תנן גידולי מע"ש חולין ופודן בזמן זרען ומסקינן שם דהכא בביכורים גבי גידולי ביכורים מיירי לענין איסור מחיצה ובתרומות גבי גידולי ביכורים מיירי לענין איסור זרות ובהמה וזה מפורש בירושלמי כהר"ש. והנה מפרשי הירושלמי רוצים לפרש כונת הירושלמי בהאי לישנא דאיסור מחיצה דהיינו שנזרע בירושלים והגר"א בשנות אליהו מגיה הרבה בהירושלמי אמנם מלבד דקשה לפרושי הירושלמי הכי בלא"ה קשה טובא מרישא דהירושלמי שהבאתי דמבואר בהדיא דרבנן מתירין הגידולין לזרים ולבהמה וזהו דלא כהרמב"ם והנה הר"ש בעצמו הביא פי' הרמב"ם רק שסתר פירוש זה מהירושלמי שהבאתי. אמנם לפענ"ד דברי הרמב"ם ברורים מאד גם ע"פ הירושלמי וגם הרמב"ם מפרש הירושלמי כפי' הר"ש וכמו שנבאר בארוכה בענף ג'.