נחלת ברוך· רבי ברוך לאבסקי
סימן י
לבאר אי זוז"ג מותר דשיל"מ גם יבואר מ"ט גידולי ביכורים אסירי ואע"ג דהוה זוז"ג:
ענף א
תשובה. הנה בסי' הקדום בררנו דזוז"ג מהני אפילו בהני איסורי דלא בטילי וכתבנו דמ"מ מסתבר לומר דבדשיל"מ לא מהני זוז"ג ולאו משום דלא בטיל אלא כמו שהחמירו כמה דברים גבי דשיל"מ כגון שספיקו אסור כן החמירו דלא מהני זוז"ג ונברר הדברים דהנה תנן ביכורים (פ"ב מ"ב) יש במעשר ובביכורים משא"כ בתרומה וכו' ואסורין כ"ש מלאכול בירושלים וגידוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה ר"ש מתיר והנה משנה זו חמורה ועמוקה מאד והרמב"ם והר"ש פליגי בפירושה ולפנינו בענף ב' נבאר משנה זו בארוכה ועתה נביא בקצרה מה שנוגע רק לענינינו:
דהנה בירושלמי ביכורים שם (פ"ב ה"ב) גרסינן ע"ז רבנן אמרין ירושלים עשו אותה כדשיל"מ כמה דתימר דשיל"מ אוסרין בכ"ש ודכותהון ירושלים אוסרין בכ"ש מה פליגי ר"ש ורבנן בגידולין אבל בעירובין אף ר"ש מודה מה בין עירובין מה בין גידולין עירובין בעיינין הן גידולין כבר בטלו [פי' דמשו"ה ביכורים ומע"ש אוסרין כל התערובות בכ"ש וגם גידוליהן אסורין משום דהוה דשיל"מ שיכול לאוכלה בירושלים וגם ר"ש לא פליג אלא על גידולין אבל בתערובות מע"ש מודה ומפרשינן בירושלמי דטעמא דר"ש משום דסובר דדוקא בתערובות דממשו של איסור מעורב בו מהני הא מלתא דדשיל"מ דלא בטיל אבל בגידולין דליכא בי' ממשו של איסור משו"ה אפילו בדשיל"מ נמי מותר] חזינן דפליגי תנאי בגידולי איסור בדשיל"מ וגידולי ביכורים הוה מדבר שזרעו כלה דהא ביכורים אינו נוהג אלא בדבר שזרעו כלה א"כ איכא בגידולין זוז"ג כדאמרינן ע"ז (מט ע"א) וכיון דמצינו הכא דפליגי תנאי בגידולין של דשיל"מ א"ל דה"ה פליגי בכל זוז"ג מדשיל"מ ואע"ג דאין הכרע כ"כ דא"ל דדוקא גבי גידולין החמירו חכמים מ"מ תו יש מקום להחמיר בכל זוז"ג מדשיל"מ:
והנה מהא דרבנן אסרי בגידולי ביכורים ומע"ש מוכח דביכורים ומע"ש איסורי הנאה הוו דאי לא"ה לא הי' אפשר לאסור בגידולין וכמו שבררנו לעיל דגידולי איסורי אכילה מדבר שזרעו כלה מותר לכו"ע וראיתי במשניות החדשים ביכורים (פ"ב) בפי' משנה הראשונה שהקשה מ"ש גידולי ביכורים מגידולי טבל דתנן תרומות (פ"ט מ"ד) דגידולי טבל מותר הא טבל נמי הוה דשיל"מ ושגג בזה דטבל איסור אכילה גרידא הוא משו"ה גידוליו מותר מה"ט שבררנו לעיל אבל ביכורים ומע"ש אם אינם ראוים לאוכלם בירושלים צריכים קבורה כמו קדשים כמו שהארכנו בזה הרבה בספרנו מנחת ברוך בראיות ברורות דביכורים ומע"ש איסורי הנאה נינהו:
והנה כבר העירותי בשו"ת מנחת ברוך סי' נ"ג דמגידולי ביכורים איכא ראי' לאסור זוז"ג בדשיל"מ אמנם שם כתבנו דא"ל כיון דהרמב"ם מפרש להאי משנה דמיירי שנזרעו בתוך ירושלים וביכורים בירושלים הא יש להם דין תרומה א"כ א"ל דגידולי ביכורים נכלל בהאי גזירה די"ח דבר דגידולי תרומה תרומה ובגידולי מע"ש דאסירי כתבנו שם טעם אחר וכתבנו שם דאע"ג דמהירושלמי שהבאתי מוכח טובא דטעמא דגידולי ביכורים אסירי הוא משום דשיל"מ וכן מוכח מכמה דוכתי בירושלמי שם מ"מ כיון דלהרמב"ם בלא"ה צריך להגיה הרבה בהירושלמי כמש"כ כל המפרשים א"כ תו ליכא כ"כ ראי' מהירושלמי כן כתבנו שם. אמנם התבוננתי לבאר דברי הרמב"ם גם ע"פ הירושלמי כמו שיבואר בענף ב' ומצאתי דבריו ברורים מאד א"כ מוכח דלהרמב"ם נמי טעמא דגידולי ביכורים אסירי הוא משום טעמא דדשיל"מ גרידא והרמב"ם בפי' המשניות בביכורים שם הביא הירושלמי שהבאתי א"כ מבואר דטעמא דהרמב"ם בגידולי ביכורים הוא כמו דמבואר בירושלמי גם לפי מה שנבאר בסי' הבא דלהרמב"ם איכא נ"מ בין גידולי מע"ש שנזרעו בגבולין לנזרעו בירושלים יתבאר ג"כ דטעמא דהרמב"ם הוא משום ה"ט דדשיל"מ:
ענף ב
והן עתה נבאר האי משנה דביכורים (פ"ב מ"ב) שהיא חמורה מאד והרמב"ם והר"ש פליגי בפירושה וראיתי מבוכה רבה בכמה גדולי אחרונים במשנה זו וגם כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מינה כמו שיתבונן בזה המעיין דהנה תנן ביכורים (שם) יש במעשר ובביכורים משא"כ בתרומה וכו' ואסורין כ"ש מלאכול בירושלים וגידוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה ר"ש מתיר והנה הרמב"ם מפרש דהא דתנן ואסורין כ"ש מלאכול בירושלים הכוונה כשנתערבו ביכורים ומע"ש בירושלים אוסרין התערובות בכ"ש וגם הא דתנן דגידוליהן אסורין מלאכול בירושלים הכוונה כשזרע תערובות של ביכורים ומע"ש בירושלים הגידולין אסורין והא דתנן אף לזרים ולבהמה הכונה דגידולי תערובות ביכורים אסורין כביכורים עצמן שאסורין לזרים וגידולי תערובות מע"ש אסורין לבהמה כמו מע"ש עצמן וטעמא דמלתא כתב הרמב"ם שם ז"ל וזהו בתקנת חכמים שהם נתנו תערובות אלו השני דברים בירושלים בלבד כדשיל"מ כיון שיכול לאכלו שם בקדושה והוא אומרם עשו ירושלים כדשיל"מ כמה דתימא דשיל"מ אוסר כ"ש ודכוותיה ירושלים אוסרת כ"ש עכ"ל הרמב"ם:
והנה הרע"ב בפי' המשניות כתב טעמא דמלתא דתערובות ביכורים הוה דשיל"מ ואע"ג שהן אסורין לזרים ז"ל דכיון דחל על התערובות שם ביכורים ומעשר ליאסר לאכלן חוץ לירושלים חל נמי לענין זה ליאסר לאכול לזרים אם הן ביכורים וכונתו בזה דלכאורה קשה הא תרומה ג"כ יש לה מתירין לכהן מ"מ בטלה בחולין ומ"ש ביכורים בירושלים שתערובתן אסור לזרים משו"ה כתב הרע"ב דביכורים שאני כיון דאיכא בה תרי איסורי חדא שאסור לאוכלן חוץ לירושלים וגם שאסורין לזרים ולהאי איסורא דחוץ לירושלים הא יל"מ שיכול לאוכלן בירושלים וכיון דחל על התערובות שם ביכורים ומעשר ליאסר לאכלן חוץ לירושלים חל נמי לענין זה ליאסר לאכול לזרים זהו כונת הרע"ב. אמנם כבר הבאתי מש"כ הרמב"ם בעצמו דזהו תקנה גרידא גם הביא מה שאמרו בירושלמי דירושלים עשו אותה כדשיל"מ אלמא דזה הוא רק תקנה ולא מצד הדין דמדינא הול"ל דאע"ג דלענין איסור לאוכלן חוץ לירושלים הוה דשיל"מ מ"מ מותר לזרים כיון דלדידהו לא הוה דשיל"מ ובאמת יש לעיין על ה"ט שכתב הרע"ב הא בתרומה נמי איכא תרי איסורי חדא שאסורין לטמאים אפילו לכהנים וגם שאסור לזרים ואיסור טומאה דכהן הא הוה דשיל"מ דהא יכול ליטהר ולאכול מ"מ לא אמרינן האי סברא דכיון שחל על התערובות שם תרומה לענין איסור טומאה ה"ה לענין איסור זרות אלא דבטלי ה"נ הול"ל גבי תערובות ביכורים א"ו כמש"כ הרמב"ם דזהו תקנת חכמים גרידא גבי ביכורים בירושלים ומצאתי בפמ"ג ביור"ד (סי' קב ס"ק טו) שכתב ג"כ דזה הוא תקנת חכמים גבי ביכורים גרידא מה"ט שכתבנו ועפ"ז א"ש טובא לתרץ מה דקשה עוד על הרמב"ם הא אפילו חוץ לירשלים הול"ל דביכורים הוה דשיל"מ משום שאפשר להעלותו לירושלים וכמו דאמרינן בב"מ (נג ע"א) גבי מעשר וליהדר וליעייל' ורש"י סובר שם דאפילו מע"ש בגבולין הוה דשיל"מ מה"ט שאפשר להעלותו ותוס' ס"ל דדוקא כשהוא קרוב לירושלים אבל כשהוא רחוק לא משום טירחא דאורחא מ"מ מוכרת דכשהוא קרוב לירושלים הוה דשיל"מ וא"כ הול"ל גבי ביכורים נמי דכשהוא קרוב לירושלים הוה דשיל"מ ובמשנתנו ירושלים תנן משמע דדוקא ירושלים עצמה אבל פסיעה אחת חוץ לירושלים לא והפר"ח ביור"ד (סי' קמב) כתב דהא דתנן ירושלים לאו דוקא אלא אפילו קרוב לירושלים הוה דשיל"מ והרמב"ם סובר כדעת התוס' דדוקא קרוב לירושלים הוה דשיל"מ אבל בגבולין לא וזה לא מסתבר דכיון דתנן ירושלים ודאי ירושלים דוקא גם הרמב"ם ה' ביכורים (פ"ד ה' ט"ו) כתב ג"כ דדוקא בירושלים הוה דשיל"מ וכן כתב בפי' המשניות ירושלים בלבד אמנם לדברינו א"ש כיון דמדינא ביכורים לא הוה דשיל"מ דאוסר התערובות לזרים אלא דתקנת חכמים היא שעשו לירושלים כדשיל"מ ותקנה זו היא רק לירושלים גרידא וא"כ א"ש להרמב"ם הא דתנן גבי תערובות ביכורים דדוקא בירושלים אוסר בכ"ש אבל חוץ לירושלים אפילו פסיעה אחת בטל:
אמנם גבי מע"ש קשה טובא הא דתנן ירושלים דהדבר פשוט דמע"ש בגבולין נמי הוה דשיל"מ וכדתניא נדרים (נח ע"א) כ"ד שיל"מ כמו הקדש ומע"ש אינו בטל והר"ן שם פי' טעמא דמלתא לפי שמהני למע"ש פדיון והרא"ש כתב תרי טעמי חדא משום פדיון ועוד משום שאפשר להעלותו לירושלים גם בב"מ (נג ע"א) תניא מע"ש בטל ברוב באיזה מעשר אמרו במע"ש שאין בו שוה פרוטה ושנכנס לירושלים ויצא ופרכינן בגמרא הא בפחות משוה פרוטה נמי מ"ל פדיון א"כ מבואר בהדיא דמע"ש בגבולין הוה דשיל"מ משום דמהני לי' פדיון. והא דהר"ן בנדרים כתב חד טעמא והרמב"ם כתב תרי טעמי זה תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' בב"מ שם דרש"י כתב בהדיא דמע"ש הוה דשיל"מ מתרי טעמי משום פדיון וגם שאפשר להעלותו אבל בתוס' שם ד"ה ליהדר וליעיילה כתבו דדוקא כשהמע"ש קרוב לירושלים הוה דשיל"מ גם מה"ט שאפשר להעלותו אבל כשהוא רחוק לא ורק משום פדיון הוה דשיל"מ לכו"ע כדאמרינן בגמרא שם וכש"כ כשהמע"ש הוא קרוב לירושלים הוה דשיל"מ מתרי טעמי לכו"ע וגבי מע"ש א"א לומר כמש"כ בביכורים דדוקא ירושלים עשו אותה כדשיל"מ דהא מע"ש הוה דשיל"מ ממש ולא משום תקנה אלא משום הני תרי טעמי שכתבנו ואין להעיר מ"ט מע"ש הוה דשיל"מ משום דאפשר להעלותו הא מ"מ אוסר התערובות לאכילת בהמה דזה ליתא כיון דתערובות מע"ש עומד לאכילת אדם דהא מע"ש אינו נוהג אלא באכילת אדם ליכא בזה פסידא מה שנאסר לאכילת בהמה תדע דהא בב"מ שם פרכינן וליהדר וליעיילה ולא מתרצינן דהתערובות נאסר לאכילת בהמה א"ו דזה לא הוה פסידא וא"כ הוה דשיל"מ ממש. והנה הרע"ב בפי' המשניות כתב בהדיא דמע"ש בירושלים לא בטל אבל בגבולין בטל ברוב וכתב דלא הוה דשיל"מ משום שאפשר להעלותו דאיכא בזה טירחא וזה הוא כדעת התוס' שהבאתי אבל מ"מ קשה דהוה דשיל"מ משום פדיון וראיתי כי כמה אחרונים תפסו כן להלכה דבהכרח הרמב"ם סובר כהרע"ב דמע"ש בגבולין בטל ומה"ט כתב השעה"מ ה' מאכלות אסורות (פט"ו ה"י) דהרמב"ם סובר דהא דתניא נדרים (נח ע"א) ובב"מ (נג ע"א) דמע"ש הוה דשיל"מ משום פדיון מיירי במע"ש טמא שמצוה לפדותו אבל במע"ש טהור דאין מצוה לפדותו לא הוה דשיל"מ משום פדיון והרמב"ם סובר כדעת התוס' שהבאתי בב"מ שם דמע"ש לא הוה דשיל"מ משום טעמא דאפשר להעלותו אלא כשהוא קרוב לירושלים אבל רחוק לא משום טירחא דאורחא א"כ ממילא להרמב"ם מע"ש טהור כשהוא רחוק מירושלים לא הוה דשיל"מ לא משום פדיון דהא ליכא מצוה לפדותו ולא משום שאפשר להעלותו משום טירחא דאורחא גם הפר"ח ביור"ד (סי' קמב שכתב דמש"כ הרמב"ם גבי תערובות מע"ש דדוקא בירושלים אוסרין בכ"ש כונתו אפילו קרוב לירושלים נמי הוה דשיל"מ משום שאפשר להעלותו נראה מזה דהפר"ח ס"ל ג"כ כשעה"מ דמע"ש טהור בגבולין בטל ברוב אמנם הדבר תמוה הרבה דודאי מע"ש טהור בגבולין נמי הוה דשיל"מ משום פדיון כמו שנבאר בארוכה בענף ד':
גם לא מסתבר כלל לומר דהא דתנן במשנתנו ירושלים והרמב"ם בחיבורו כתב ירושלים דזה הוא לאו דוקא. וראיתי במשניות בתוס' החדשים שגם הם מפרשים דעת הרע"ב כדעת השעה"מ דמע"ש טהור בריחוק מקום לא הוה דשיל"מ והוסיפו עוד דגם להני רבוותא דס"ל מע"ש בגבולין הוה דשיל"מ ג"כ א"ש הא דתנן במשנתנו ירושלים דהכונה למעט בגבולין בהני גווני שמע"ש בטל בגבולין כדאמרינן בב"מ (נג ע"א) באיזה מעשר אמרו במע"ש שאין בו שו"פ ושנכנס לירושלים ויצא אמנם קשה טובא הא במשנתנו מעשר סתמא תנן כדתנן יש במעשר וביכורים א"כ היכי אפשר לאוקמי בכה"ג ועוד הא בב"מ שם מוקמינן דהא דתנן מע"ש שנכנס לירושלים ויצא מיירי שנפלו מחיצות וא"כ המע"ש בטל אפילו בירושלים עצמה וא"ר לאכילה. עוד קשה לפי' הרע"ב דהא בב"מ שם מייתינן הא דתנן דתרומה עולה באחד ומאה משא"כ במעשר דבטל ברוב ופרכינן שם בגמרא דנימא דמע"ש אינו בטל כלל ומהוינן שם עד דמייתינן הא דתניא מע"ש בטל ברוב באיזה מע"ש אמרו במע"ש שאין בו שו"פ ושנכנס לירושלים ויצא ולפי' הרע"ב קשה טובא מ"ט לא מייתינן האי משנה מפורשת דתנן בה ביכורים ומע"ש אוסרין בכ"ש בירושלים הא בגבולין בטל ברוב:
אמנם מה שנראה לענ"ד לומר לדעת הרמב"ם דודאי מע"ש בגבולין אינו בטל ברוב משום דהוה דשלי"מ ומ"מ זה לא דמי לכ"ד שיל"מ או למע"ש בירושלים שאוסר התערובות בכ"ש דהא מע"ש בגבולין מהני ליה פדיון וכשנתערב בחולין פודה רק את המעשר שבתערובות וממילא כל התערובות מותר דהא מסלק את האיסור וכן גידולי מע"ש בגבולין נמי סגי לפדות הגידולים בדמי זרעים כדתנן תרומות (פ"ט מ"ד) משו"ה א"ש להרמב"ם הא דתנן במשנתנו דביכורים ומע"ש אוסרין בכ"ש בירושלים וגידוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה דדוקא בעיר ירושלים עצמה מע"ש אוסר בכ"ש דכל התערובות וכן כל הגידולין אסורין משום דהתם לא מהני ליה פדיון דהא משנתנו מיירי במע"ש טהור הנאכל כדתנן שאסור לזרים מכלל דלכהן מותר וא"כ לא מהני בי' פדיון וכל התערובות והגידולין דינן כמע"ש עצמן דהא א"א לסלק את האיסור אבל בגבולין אפילו פסיעה אחת חוץ לירושלים אינו אוסר התערובות והגידולין אלא שמסלק את האיסור ע"י פדיון וג"כ א"ש טובא להרמב"ם הא דלא מייתינן בב"מ שם ראי' ממשנה זו דמע"ש בגבולין בטל ברוב דלדברינו אע"ג שאינו בטל מ"מ לא שייך לומר שאוסר את התערובות כמש"כ וכן מוכח מדברי הרמב"ם הלכות מעשר (פ"ו הי"ד) שכתב פירות מעשר שנתערב בפירות חולין נאכל הכל בטהרה במקום או יפדה את המעשר לפיכך אם נתערב בירושלים אסורין בכ"ש ומדכתב מע"ש שנתערב בפירות חולין שצריך פדיון נראה פשוט דאפילו אם החולין הוא רוב כנגד המעשר מ"מ צריך לפדות את המעשר אלמא דסובר דמע"ש בגבולין אינו בטל ברוב גם מהא דמסיים לפיכך אם נתערב בירושלים אסורין בכ"ש נראה דכונתו כדברינו דדוקא בגבולין דמהני בי' פדיון אינו אוסר אלא שצריך לפדות את המעשר שבתערובות אבל בירושלים עצמה דלא מהני בי' פדיון אוסר את כל התערובות כמש"כ:
הנה בררנו דעת הרמב"ם דלדידי' א"ש הא דתנן גבי ביכורים ומע"ש שנתערבו או שנזרעו בירושלים דדוקא בירושלים אבל פסיעה אחת חוץ לירושלים לא דגבי ביכורים דוקא ירושלים עשו כדשיל"מ אבל חוץ לירושלים הא מדינא לא הוה דשיל"מ כמש"כ וגבי מע"ש נמי אע"ג דבגבולין נמי אינו בטל ברוב מ"מ אפילו פסיעה אחת חוץ לירושלים אינו אוסר התערובות והגידולין אלא שמסלק את האיסור גרידא ע"י פדיון וסגי בזה:
אמנם הר"ש מפרש דהא דתנן ואוסרין כ"ש מלאכול בירושלים הכונה כי ביכורים ומע"ש שנתערבו אפילו בגבולין את כל התערובות בכ"ש שאסור לאוכלן חוץ לירושלים וכתב דמיירי בביכורים שנתערב בתרומה דבלא"ה אסורה לזרים והא דתנן וגידוליהן אסורין מלאכול בירושלים ג"כ הכונה כשנזרע ביכורים או מע"ש אפילו בגבולין הגידולין אסורין לאכול לירושלים והא דתנן אף לזרים ולבהמה זה הוא מלתא אחריתא דזה קאי דגידולי ביכורים מותרין לזרים וגידולי מע"ש מותר לבהמה ודוקא לענין איסור אכילה חוץ לירושלים הגידולין אסורין משום דלאיסור זה הא יל"מ שאפשר לאוכלן בירושלים אבל לענין איסור זרות או אכילת בהמה כיון דלאיסור זה לא הוה דשיל"מ הגידולין מותרין ור"ש דמתיר מתיר לאכול הגידולין אפילו חוץ לירושלים אע"ג דלאיסור זה יל"מ מ"מ סובר דדשיל"מ לא מהני לאסור הגידולין:
והן עתה נבאר דעת הר"ש דהר"ש סובר דהא דתנן דביכורים ומע"ש אוסרין התערובות והגידולין מיירי בגבולין ולדידי' הא דתניא אוסרין היינו כשאינו רוצה לפדות המעשר שבתערובות והגידולין בדמי זרעים אבל כשפודן מותר דהר"ש סובר כדעת רש"י בב"מ (נג ע"א) דמע"ש בגבולין אפילו רחוק מירושלים הוה דשיל"מ משום דאפשר להעלותו וה"ה ביכורים בגבולין הוה דשיל"מ מה"ט גופי' והר"ש מפרש דהא דתנן גבי גידולין שאסורין לאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה דהכונה שאסורין לאכול חוץ לירושלים אבל מ"מ מותרין גידולי תרומה ומעשר לזרים ולבהמה וטעמא דמלתא דדוקא לענין איסור אכילה חוץ לירושלים הוה דשיל"מ ומהני ה"ט לאסור הגידולין אבל איסור זרות ובהמה כיון דלא הוה דשיל"מ הגידולין מותר לזרים ולבהמה אך מ"מ גבי גידולין גרידא סובר הר"ש לחלק בכך אבל גבי תערובות ביכורים ומע"ש התם סובר הר"ש להיפך דאם הוא בטל בטל לגמרי ואם אינו בטל אינו בטל ומשום ה"ט מוכרח הר"ש לאוקמי האי תערובות ביכורים דמיירי שנתערב בתרומה דליכא אלא חד איסור שאסור לאוכלן חוץ לירושלים אבל איסור זרות ליכא דהא תרומה ג"כ אסורה לזרים והנה טעמא דמלתא מה שהר"ש אינו מפרש דהא דאמרינן בירושלמי דחכמים מודים שמותר לזרים ולבהמה דזה קאי ג"כ על תערובות ביכורים ולא הי' צריך הר"ש לאוקמי האי תערובות ביכורים דמיירי שנתערבה בתרומה אלא שנתערבה בחולין דמ"מ לאיסור זרות בטל במאה ואחד דלאיסור זה לא הוה דשיל"מ ולענין איסור אכילה חוץ לירושלים אינו בטל כלל מסתבר דה"ט דהר"ש דא"כ היה מבואר בהדיא במשנתנו דתערובות מע"ש מותר לבהמה וא"כ מאי קמהוינן בה טובא בב"מ (שם) היכי מ"ל דמעשר בטל ברוב הא בפשיטות מ"ל לאכילת בהמה דבטל ברוב א"ו דדוקא גבי גידולין גרידא מחלקינן בהכי אבל לא גבי תערובות:
והנה כמה קושיות עצומות איכא לפי פי' הר"ש מה טובא לפי' הרמב"ם חדא מה שהקשה הר"ש בביכורים שם וכן הקשו בתוס' פסחים (לד) ד"ה טהרו דהכא תנן דגידולי מע"ש וביכורים אסורין משא"כ בתרומה וזה תימה רבה הא גידולי תרומה תרומה אבל לפי פי' הרמב"ם דהאי גידוליהן דתנן בביכורים קאי כשזרע תערובות ביכורים או תערובות מע"ש א"ש דהא גבי תרומה כה"ג הא תנן תרומות (פ"ט מ"ד) דגידולי דמוע חולין גם מה שהקשה הר"ש הא דתנן הכא דגידולי ביכורים אסורין ובתרומות שם תנן דגידולי ביכורים חולין ודחק א"ע הרבה דהא דתנן דגידולי ביכורים חולין זה קאי לענין איסור זרות והא דתנן דאסורין מיירי לענין איסור אכילה חוץ לירושלים כיון דלאיסור זה יל"מ אבל קשה טובא הא בתרומות שם תנן גבי הדדי גידולי טבל גידולי דמוע וגידולי ביכורים מותרין מוכח דגידולי ביכורים שוה לכל הני גידולין דמותרין לכ"ד אבל להרמב"ם א"ש דהא הכא בהדיא תנן בירושלים ומיירי כשנזרעו בירושלים אבל התם מיירי כשנזרעו בגבולין. עוד קשה טובא דהכא בביכורים תנן דגידולי מע"ש אסורין ור"ש פליג ע"ז ובתרומות שם תנן גידולי הקדש ומע"ש חולין ופודן בזמן זרען ומדבעינן פדיון פשוט דבלא פדיון אסורין א"כ קשה מ"ט לא פליג התם ר"ש כמו דפליג הכא בביכורים ועוד קשה טובא דהא לפי פי' הר"ש במשנתנו דביכורים גידולי מע"ש מותר לבהמה אלא שאסורין לאכול חוץ לירושלים ואילו התם בתרומות תנן ופודן בזמן זרען מכלל דבלא פדיון אסורין אפילו לבהמה והר"ש בביכורים שם כתב דבאמת ר"ש פליג על משנתנו דתרומות דלר"ש א"צ פדיון גם באמת הא דתנן התם ופודן בזמן זרען זה קאי לענין איסור אכילה חוץ לירושלים אבל לבהמה מותר בלא פדיון דקשה טובא הא סתמא תנן גידולי הקדש ומע"ש פודן בזמן זרען וכמו דגידולי הקדש אסורין בלא פדיון אפילו לבהמה ה"נ גידולי מע"ש וגם קשה מ"ט בתרומות תני תקנתא ופודן בזמן זרען ובביכורים לא תני תקנתא והר"ש דחק א"ע דבביכורים מיירי שאינו רוצה לפדות אבל להרמב"ם א"ש דהא משנתנו דתרומות מיירי כשנזרעו בגבולין כדתנן התם ופודן בזמן זרען דבירושלים לא מהני פדיון והכא בביכורים מיירי כשנזרעו בירושלים א"כ א"ש טובא כל הני תלתא מילי דדוקא כשנזרעו בירושלים פליג ר"ש כיון דהתם לא מהני פדיון אבל כשנזרעו בגבולין כיון דמהני פדיון משו"ה דיינינן בגידולי מע"ש דין תשלומי ממון כמו שנבאר בסי' הבא ענף ב' ומודה ר"ש דצריך לפדותן אלא דבירושלים דלא מהני לי' פדיון לא דיינינן בהו דין תשלומי ממון והן מותרין וגם א"ש לדעת הרמב"ם הא דהתם בתרומות תנן ופודן בזמן זרען והכא בביכורים לא תני פדיון משום דהכא מיירי בירושלים דלא מהני פדיון וג"כ א"ש דגידולין בגבולין ג"כ לבהמה אסורין:
גם מה שפי' הר"ש לרישא דמשנתנו דביכורים דתנן ואסורין כ"ש מלאכול בירושלים דזה מיירי אפילו בביכורים ומע"ש שנתערבו בגבולין אסורין לאוכלן חוץ לירושלים משום דהוה דשיל"מ דהא יכול להעלותם לירושלים אע"ג דאין להקשות הא בב"מ (נג ע"א) תוס' ד"ה ליהדר וליעיילה הכריחו מסוגיא דשם דמע"ש בגבולין לא הוה דשיל"מ משום ה"ט דיכול להעלותם לירושלים אלא כשהן סמוכין לחומה מ"מ קשה טובא מה שהקשה הר"ש עצמו דהכא תנן דביכורים אוסרין תערובות בכ"ש ולעיל תנן דביכורים עולין באחד ומאה והר"ש דחק א"ע הרבה בזה דהתם מיירי שנתערבו בחולין לפיכך עולין באחד ומאה והכא מיירי שנתערבו בתרומה ומה דלא משני הר"ש דהתם מיירי לענין איסור זרות דלא הוה דשיל"מ והכא מיירי לענין איסור אכילה חוץ לחומה כמו שתי' כה"ג גבי גידולין כבר כתבנו לעיל דהר"ש ס"ל דגבי תערובות ביכורים לא מחלקינן בין איסור זרות לאיסור חוץ לחומה משו"ה כתב דהתם מיירי בתערובות חולין והכא מיירי בתערובות תרומה אך מ"מ קשה הא במשנתנו סתמא תנן ואוסרין בכ"ש ומיירי אפילו בתערובות חולין גם בענף ג' יבואר מהירושלמי דע"כ הכא מיירי בתערובות חולין וכ"ז קשה לשיטת הר"ש אבל להרמב"ם א"ש דהתם מיירי כשנתערבו בגבולין דלא הוה דשיל"מ משו"ה עולין באחד ומאה והכא הא מיירי כשנתערבו בירושלים דעשו אותה כדישל"מ:
אמנם מה דקשה טובא להרמב"ם הא דבירושלמי מבואר בהדיא כהר"ש דהא בירושלמי שם אמרינן דהא דתנן אף לזרים ולבהמה היינו דר"ש מתיר וגם רבנן מודים בזה וזה הוא דלא כהרמב"ם שמפרש דרבנן אסרי לזרים ולבהמה גם בתר הכי איתא בירושלמי שם דחד סב שאל לר' יוחנן הא דהכא תנן גידולי ביכורים אסורין ובתרומות (פ"ט מ"ד) תנן גידולי ביכורים חולין וקמהוינן בה טובא שם וגם מייתינן הא דתנן הכא בביכורים דגידולי מע"ש אסורין ור"ש מתיר ובתרומות שם תנן גידולי מע"ש חולין ופודן בזמן זרען ומסקינן שם דהכא בביכורים גבי גידולי ביכורים מיירי לענין איסור מחיצה ובתרומות גבי גידולי ביכורים מיירי לענין איסור זרות ובהמה וזה מפורש בירושלמי כהר"ש. והנה מפרשי הירושלמי רוצים לפרש כונת הירושלמי בהאי לישנא דאיסור מחיצה דהיינו שנזרע בירושלים והגר"א בשנות אליהו מגיה הרבה בהירושלמי אמנם מלבד דקשה לפרושי הירושלמי הכי בלא"ה קשה טובא מרישא דהירושלמי שהבאתי דמבואר בהדיא דרבנן מתירין הגידולין לזרים ולבהמה וזהו דלא כהרמב"ם והנה הר"ש בעצמו הביא פי' הרמב"ם רק שסתר פירוש זה מהירושלמי שהבאתי. אמנם לפענ"ד דברי הרמב"ם ברורים מאד גם ע"פ הירושלמי וגם הרמב"ם מפרש הירושלמי כפי' הר"ש וכמו שנבאר בארוכה בענף ג'.
ענף ג
אמנם מה שנלע"ד לישב דעת הרמב"ם ע"פ הירושלמי דהנה בתר דאמרינן שם ור"ש מתיר לזרים ולבהמה וחכמים מודים לו גרסינן רבנן אמרין ירושלים עשו אותה כדשיל"מ כמה דתימר דשיל"מ אוסרין בכ"ש ודכוותהון ירושלים אוסרין בכ"ש מה פליגו ר"ש ורבנן בגידולין וכו' והנה הר"ש וכל מפרשי הירושלמי מפרשים דזה קאי אלעיל דמשו"ה אסרי רבנן הגידולין לאכול חוץ לירושלים משום דיכול לאוכלם בירושלים אבל לענ"ד דהרמב"ם מפרש דהאי רבנן אמרין היינו רבנן דגמרא דירושלמי ואינהו פליגי על הא דאמרינן בירושלמי לעיל דרבנן מתירין הגידולין לזרים ולבהמה וסברי דחכמים אסרי הגידולין אפילו לזרים ולבהמה דאע"ג דלענין איסור זרות לא הוה דשיל"מ מ"מ חכמים עשו לירושלים כדשיל"מ מפני התקנה שחכמים תקנו כך ובאמת לישנא דהירושלמי מוכח הכי דלישנא דרבנן אמרין משמע דפליגי ומלישנא דירושלים עשו כדשיל"מ משמע דזהו תקנא גרידא על עיר ירושלים עצמה מעתה להרמב"ם בירושלמי גופי' איכא פלוגתא איכא אמוראי דמפרשי משנתנו כהר"ש והני רבנן אמרין אינהו מפרשי כהרמב"ם מעתה תו לא קשה אע"ג דנימא דהא דאמרינן בירושלמי בתר הכי וחד סב שאל לר' יוחנן הא דבמשנתנו תנן גידולי ביכורים אסורין ובתרומות תנן גידולי ביכורים חולין דאפילו נימא דהאי סב וכן הני אמוראי דמתרצי שם מפרשי משנתנו כהר"ש מ"מ הרמב"ם סובר כהני רבנן שם דלירושלים עשו כדשיל"מ דהני רבנן מפרשי למשנתנו כהרמב"ם וכן מוכח מהא דאמרינן שם בתר הכי:
דהנה גרסינן בירושלמי בתר הכי דר"ש פליג על תערובות ביכורים אבל מודה בתערובות מעשר דאינו בטל מה בין מעשר מה בין ביכורים מעשר אין לו עליה ביכורים יש לו עליה וכו' מודה ר"ש באותה הסאה שהעלה בתוך מאה שטעונה מחיצה וטעונה הנאה ומפרשי הירושלמי דחקו הרבה לפרש דברי הירושלמי אבל לענ"ד כונת הירושלמי פשוט דהא תנן בביכורים לעיל דביכורים עולה באחד ומאה כמו תרומה והדבר פשוט דכמו דתרומה צריך להרים אחד ממאה מהתערובות ולתת לכהן ה"נ בביכורים כן וכיון דבתערובות ביכורים צריך להרים משו"ה סובר ר"ש דאפילו כשנתערב בירושלים ג"כ בטל ושפיר אמרינן בירושלמי דמודה ר"ש באותה סאה שהעלה מתוך מאה שטעונה מחיצה וטעונה הנאה כלומר דסאה זו שהעלה מהתערובות דינה כביכורים והנה מהירושלמי שהבאתי מבואר דהירושלמי מפרש הא דתנן הכא דביכורים אוסרין בתערובתן בכ"ש דמיירי שנתערבה בחולין דאילו נתערבה בתרומה הא אין צריך להרים וכבר הבאתי בענף הקדום דהר"ש מפרש דזה מיירי בביכורים שנתערבה בתרומה א"כ מוכח דהני רבנן אמרין דבירושלמי אינהו מפרשי כהרמב"ם:
והנה הי' א"ל עוד טעם אחר מ"ט ר"ש לא פליג על תערובות מע"ש דהא מע"ש הוה דשיל"מ ממש דהא מותר לכל אדם בירושלים ואע"ג דאיסר התערובות לבהמה מ"מ כיון דמעשר אינו נוהג אלא באכילת אדם וכשנתערבה המעשר מב"מ הא כל התערובות עומד לאכילה א"כ ליכא בזה פסידא דהתערובות נאסר לבהמה ובבבלי בב"מ (נג ע"א) דפרכינן גבי מע"ש וליהדר וליעיילה מוכח ג"כ דאע"ג דהתערובות נאסר לבהמה מ"מ ליכא בזה פסידא והוה דשיל"מ ממש:
והנה לפי דברינו הא דאמרינן בירושלמי ירושלים עשו כדשיל"מ דזהו תקנה גרידא גבי ביכורים מתורץ בזה מה שהקשה המג"א באו"ח (סי' שיח סק"ב) דמ"ט במבשל בשבת שנתערבה התבשיל אותו תבשיל בטל לגבי המבשל דלדידי' לא הוה דשיל"מ אבל לגבי אחרים אינו בטל משום דלדידהו הוה דשיל"מ שמותרין לאוכלה במוצ"ש והקשה המג"א הא כמו גבי תערובות ביכורים בירושלים כיון דאינו בטל לכהנים דלדידהו הוה דשיל"מ אינו בטל לישראל ה"נ הול"ל גבי המבשל בשבת כה"ג אבל לדברינו דזהו תקנה גרידא ליכא קושיא וכה"ג הקשה בשעה"מ ה' מאכלות אסורות (פט"ו ה"ו) מהא דתניא נדרים (נח ע"א) דשביעית אינה בטילה לביעור דהוה דשיל"מ מ"מ בטילה לאיסור אכילה אלמא דלא אמרינן כיון שאינה בטילה לאיסור אחד תו אינה בטילה לכ"ד ולדברינו א"ש דזהו תקנה גרידא ולא מדינא וכבר הבאתי דגם הפמ"ג ביור"ד (סי' קב) כתב כן:
ענף ד
והן עתה נבאר מש"כ בענף ב' דגם להרמב"ם מע"ש טהור בגבולין אינו בטל דהוה דשיל"מ משום פדיון וכבר הבאתי מש"כ השעה"מ (פט"ו מה' מאכלות אסורות) דלהרמב"ם הא דתניא נדרים (נח) דמע"ש הוה דשיל"מ וכן הא דאמרינן בב"מ (נג ע"א) דמע"ש אינו בטל משום דשיל"מ דזה מיירי במע"ש טמא דיש מצוה לפדותו אבל מע"ש טהור כיון דאין מצוה לפדותו לא הוה דשיל"מ דדמי לתרומה דאע"ג דמהני בי' שאלה מ"מ לא הוה דשיל"מ משום דלא הוה מצוה לשיולי. וכתב דגם רש"י בב"מ שם כתב דמיירי במע"ש טמא. והנה דבריו תמוהים הרבה דהא רש"י בב"מ שם כתב בהדיא דמע"ש בגבולין הוה דשיל"מ משום תרי טעמי חדא משום דמהני בי' פדיון ועוד משום דאפשר להעלותו לירושלים משו"ה שפיר כתב רש"י על הא דתניא מע"ש בטל ברוב באיזה מעשר אמרו במע"ש שאין בו שו"פ ושנכנס לירושלים ויצא וטעמא משום דלא מהני בהו פדיון והוקשה לרש"י הא מ"מ מע"ש שאין בו שו"פ הא אפשר להעלותו לירושלים והוה דשיל"מ משום ה"ט גרידא משו"ה כתב רש"י דמיירי במע"ש טמא שא"א לאוכלו בירושלים וכיון דלא מהני בי' ג"כ בפחות משו"פ לא הוה דשיל"מ ובטל אבל אי נימא להרמב"ם. דמע"ש טהור בגבולין בטל ברוב דטעמא דפדיון לא הוה דשיל"מ כמש"כ השעה"מ א"כ קשה טובא חדא הא דתניא דמע"ש בטל ברוב באיזה מעשר אמרו במע"ש שאין בו שו"פ ושנכנס לירושלים ויצא וקשה הא כל מעשר טהור בגבולין בטל ברוב ולמה תני דוקא הני תרי גווני ועוד הא בגמרא שם פרכינן לחזקי' דס"ל דבפחות משו"פ מ"ל פדיון א"כ מ"ט מעשר בטל ברוב. הא א"ל דלחזקי' מע"ש בטל ברוב כגון מע"ש טהור בגבולין. א"כ מוכח מהסוגיא דב"מ דמע"ש טהור בגבולין הוה דשיל"מ משום פדיון:
ומה שהקשה השעה"מ הא מע"ש טהור בגבולין אין מצוה לפדותו לא הבינותי דהא הא דאין מצוה לפדותו היינו משום שיש מצוה עליו להעלותו לירושלים אבל כשאינו מעלהו לירושלים פשוט שיש מצוה לפדותו וכיון שנתערב ואינו רוצה להעלותו פשוט שיש עליו מצוה לפדותו והוה דשיל"מ משום פדיון וזה פשוט:
והנה טעמא דהשעה"מ דקשה לי' הא דהרמב"ם מפרש האי משנה דביכורים (פ"ב מ"ב) דתנן התם דביכורים ומע"ש אוסרין בכ"ש בירושלים דמיירי שנתערב בירושלים אבל כשנתערב בגבולין בטל א"כ לכאורה מבואר דהרמב"ם סובר דמע"ש בגבולין בטל ברוב גם הביא מש"כ הרמב"ם (פ"ו מה' מעשר) דפירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה במקום או יפדה את המעשר לפיכך אם נתערב בירושלים אוסרין בכ"ש במינם ודייק השעה"מ מדכתב הרמב"ם כשנתערב בירושלים אוסרין בכ"ש מכלל דבגבולין בטל ברוב ומה"ט הוכרח לפרש דמש"כ הרמב"ם בתחילה כשנתערב בפירות חולין יאכל הכל בטהרה או יפדה דמיירי שלא הי' רוב לבטל את המעשר אבל כבר כתבנו בענף ב' דדברי הרמב"ם ברורים הרבה ומש"כ דכשנתערב בפירות חולין יפדה מיירי אע"ג דאיכא רוב לבטל את האיסור מ"מ אינו בטל משום דשיל"מ דמהני בי' פדיון אך מ"מ לא דמי האי דשיל"מ לכל דשיל"מ דהא הכא כיון דמהני פדיון אפשר לסלק את האיסור וכשמסלק את האיסור אינו אוסר את ההיתר וסגי כשפודה את המעשר שבתערובות גרידא אבל מע"ש בירושלים הוה ככל דשיל"מ שאוסר את התערובות דהא א"א לסלק את האיסור כמו שהארכנו בענף ב' וראי' גדולה לדברינו דהא הרמב"ם שם (הט"ז) כתב דמע"ש אינו בטל ברוב אלא כשנכנס לירושלים ויצא דאין לו פדיון א"כ מבואר בהדיא דהרמב"ם סובר דכל מקום דמהני פדיון אינו בטל והשעה"מ דחק א"ע הרבה כדי להעמיד דבריו אבל הדבר פשוט דכונת הרמב"ם כמש"כ:
והן עתה נבאר מה דפליגי רש"י ותוס' בב"מ (נג ע"א) אי מע"ש טהור בגבולין הוה דשיל"מ משום דאפשר להעלותו דבתוס' שם ד"ה ליהדר כתבו דמדהקשה בגמרא גבי מע"ש שיצא ליהדר וליעיילה ולא פרכינן האי קושיא לעיל גבי מע"ש שאין בו שו"פ מכלל דדוקא הכא שיצא המעשר והוא קרוב לירושלים שפיר הוה דשיל"מ משום דאפשר להעלותו אבל כשהוא רחוק לא דהנה מלבד מה שאפשר לישב קושית התוס' דמשו"ה לא פרכינן בגמרא לעיל משום דשפיר ידע דאפשר לתרוצי דמיירי במע"ש טמא כמו שפירש"י אבל הכא א"א לומר כן כמו דפרכינן בגמרא אי כשנטמא מהני בי' פדיון בלא"ה לפי מה שהביא בשיטה מקובצת בשם כמה ראשונים דמע"ש פחות משו"פ אין עליו מצוה להעלותו לירושלים אלא כשנכנס וקלטוהו מחיצות אבל אין חיוב להעלותו א"כ ודאי א"ש הא דלא פרכינן האי קושיא לעיל וכבר הבאתי דהר"ש פ"ב דביכורים גם הרא"ש נדרים (נח ע"א) סוברים כרש"י ולדברינו א"ל דגם הרמב"ם סובר הכי כמו שהארכנו בענף ב' זה הוא מה שנראה לי לענ"ד בדברים הללו: