נחלת אבות· רבי ישראל איסר וולף
שאלה לו
שאלתני ליישב לך דברי הרמב"ם בפ"י מה' שגגות ד"ז שפסק דמלך וכהן משיח חייבים על שמיעת קול וכ"כ בפירושו פ"ב דהוריות דלא כר"ע דס"ל שם במתני' דמלך אינו חייב בשמיעת קול דלא דן ולא דנין אותו ולא מעיד ומעידין אותו ובפ"י מ"ה שבועת פסק דאם הי' המלך אחד מעידיו שאינו ראוי להעיד פטור משה"ע וכבר תמהו בזה הכ"מ והתו"יט בפ"ב דהוריות ובה"ז בחידושיו על הרמב"ם ומ"ש הכ"מ לחלק בין מלכי ישראל למלכי ב"ד השיגו עליו דזה לא שייך אלא לענין דן ודנין אותו אבל לענין עדות מבואר בש"ס דפרק שה"ע להדיא דמלך מדאורייתא לא חזי וגם באמת קשה מ"ט דרבנן דפליגי עליה דר"ע בהא דהא שפיר קאמר ר"ע דמלך אינו חייב בשמיעת קול דהא אינו מעיד ומ"ש הרב בעל תו"יט שם דפליגי בדברים שהמלך מעיד עליו כגון בדיני נפשות דר"ע ס"ל כיון דאין המלך חייב בשמיעת קול בד"מ בדיני נפשות כמי פטור ורבנן סברי דחיי' בהו הוא תמוה מאוד דהא מבואר בפירקן דשה"ע דאינו חייב בשה"ע אלא על דבר שיש בו כפירת ממון דקא:
ומה שנלפ"ענד בזה היא עפ"י מ"ש התוספות בפרק שבועת העדות (דף ל' ע"ב) על הא דאיתא התם דהאי צרבא מרבנן דידע בסהדות' וזילא בי' מילתא למיזל לבי דינא דזיטר מכי נא ליזל וה"מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' וכתבו התוספות והא דפריך בסנהדרין בפרק כהן גדול גבי הא דתנן כה"ג מעיד מוהתעלמת לא מצי לשניי הא דמעיד היינו באיסורא דא"כ אפילו מלך נמי דגבי איסורא לא אמרן שתהא אימתו עליך משום דאין חכמה כו' והתם בפ' שה"ע דל"ב מבואר דהכל מודים במשביע עד טומאה לאשה שנסתרה דחייב קרבן שה"ע משום שמפסיד להבעל הכתו' וכ"ש כשמשביע שני עידי טומאה אף שלא נסתרה דחייבין בקרבן שבועה מה"ט כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה"ש ולפי"ז היכא דהמלך וודע עדות על אשה שזינתה וכפר בעדות דאית בי' איסורא וממונא י"ל דחייב קרבן שבועה דהא הוצרך להעיד משום איסורא וממילא תפסיד ג"כ הכתובה וא"כ הוי כפירת ממון וחייב ובזה יש לומר דפלוגת' ר"ע ורבנן דר"ע ס"ל דאף בכה"ג אין המלך חייב בשמיעת קול כיון דמכח הממון אינו חייב להעיד אלא משום מילת' דאיסורא א"כ לא הוי כפירת ממון דהתור' לא חייבה קרבן אלא היכא שמחויב להעיד על הממון וכמ"ש הרשב"א בחידושיו ר"פ הכונס דהא דילפינן מואם לא יגיד דחייב להעיד אף בלא שבועה היינו מדחייבה התורה קרבן על שמיעת קול אלה בלבד אזי מי שאומר לחבירו משביע אני עליך שתאמר כן ולא הגיד מי מחייב יע"ש ורבנן ס"ל דאף שאינו מחויב להעיד משום הממון מ"מ כיון שאם ירצה יכול להעיד ותועיל עידות חייב קרבן שבועה ועוד כיון דהא דמלך אינו מעיד אינו אלא משום זילותא דידי' וא"כ כיון דמחויב להעיד בכה"ג משום מילתא דאיסורא ממילא מחויב להעיד ג"כ בשביל הממון כיון דליכא זילותא בזה ולכך חייב בכה"ג קרבן שה"ע ולפי"ז מתורצים דברי הרמב"ם דלא סתרי אהדדי דברי פי מה"ש כתב שפיר דמלך פטור מק"ש העדות וכסוגיא דפרק שה"ע משום דשם מיירי בדיני ממונת דהמלך פטור מלהעיד דהא הרמב"ם שם כתב אח"כ הדינים דעידי טומאה ומקודם לא איירי בהם רק בשאר ד"מ אבל בפ"י מה' שגגות מיירי שהמלך הוא עד טומאה וכפלוגתא דר"ע ורבנן ופסק כרבנן דמסתבר טעמייהו וכבר ידוע דרכו של הרמב"ם שאינו מעתיק אלא כלשון הש"ס ומה שצ"ל בכוונת לשון הש"ס כן צ"ל ג"כ בכוונתו וזה נכון:
אמנם יש להקשות דאי אמרת דהרמב"ם סבירא לי' כשיטת התוס' דבאיסורא אף מלך צריך להעיד משום דאין חכמה כו' א"כ הדרה קושיות התוס' לדוכתא דהא הרמב"ם גופי' פסק בפ"א מה' עדות דדיני נפשות ודיני מכות הוי כמילתא דאיסורא וצריך ת"ח למיזל לבי דינא דזוטר מני' לאסהודי קמי' וא"כ מאי פריך בפרק כ"ג על הא דקתני דכ"ג מעיד מוהתעלמת הא איכא לאוקמא בדיני נפשות (חסר כאן סוף התשובה)