נחלת אבות· רבי ישראל איסר וולף
שאלה לג
נשאלתי באחד שמכר לחבירו קמח בימות הקיץ בעת שהיו חמימות גדולות ואחר המכירה תכף ומיד בדק הנוקח הקמח ומצא בהם תולעים שקורין מילבין אי הוה מקח טעות אי לא הוי מקח טעות כיון דשכיח להמצא מילבין הו"ל לא תונו כדאמרינן בח"מ סי' רל"ב סי"ב גבי סירחא וגם יש להסתפק אי הלוקח צריך לבדוק הקמח או אין צריך לבדוק כיון שקנה מישראל ודאי כבר בדק המוכר:
וזה אשר השבתי ובמה דסיים אפתח דהנה דין זה אי צריך הלוקח לבדוק הקמח תליא בפלוגתא דאמוראי ורבוותא קדמאי ובתראי ז"ל דהנה במסכת בכורות דף כ"א ע"ב איתא מצינו לנקח מנכרי לוקח מישראל מאי אמר רב בכור ודאי דאם איתא דבכרה אשבוחי הוי משתבח לי' ושמואל אמר בכור ספק סבר לשחיטה קבעי לה ור' יוחנן אמר חולין ודאין אם איתא דלא בכרה כיון דאיכא איסורא אודיע הוה מודע ליה וקאמר הש"ס תניא כוותי' דר"י דאמר חולין דתניא אם לא הודיע הולך ושוחט ואינו חושש תיובתא דרב ושמואל ומשני התם במוכר תליא מילתא. הכא בלוקח תליא מילתא ע"ש בפרש"י ותוספת הרי גבי בכור דבלוקח תליא מילתא ודבר השכיח הוא ס"ל לרב ושמואל דל"א כיון דאיכא איסורא אודעי הוה מודע ליה משום דהלוקח יש לו לחוש לאיסורא ובודאי לא יאכלנו משום ספק ור"י ס"ל דמ"מ הו"ל לאודעי משום כיון דישראל מוכרו לו בסתם ימכור הלוקח שאין בו שום איסור ויבא לידי מכשול. והנה התוספת שם בשם בה"ג והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות בכורות פסקו כר"י ורבינו יונה והרא"ש והטור י"ד סימן שי"ו פסקו דהוי ספק בכור כשמואל וכן בש"ע י"ד פסק כהרמב"ם דהוי חולין ודאין ורמ"א בהג"ה כתב שיטת הפוסקים דהוי ספק בכור וא"כ ה"נ גבי מילבן וכיוצא בו לפי שיטת הרמב"ם וש"ע אין צריך הלוקח לבדוק דודאי בדק המוכר דאל"כ אודעי הוה מודע ליה ולשיטת רמ"א צריך לבדוק די"ל דלכך לא הודיע המוכר שסמך עצמו שהלוקח יחוש לאיסורא ויבדקנו בעצמו כמו גבי בכור וראיתי להש"ך שם סק"א שכתב על מה שכתב בהג"ה דהוי ספק בכור דנכך לא אמרינן הו"ל לאודעי דשמא סבר דלשחיטה קבעי לה ובזה א"ש הא דפסק לעיל סי' ט"ז ס"ז דאמרינן דמסתמא שרי דאל"כ הי' מודיע שעל המוכר להודיע משום דהתם נמי כי נימא דלסחיטה קבעי ליה אסור משום אותו ואת בנו עכ"ל וכן הקשה הט"ז שם בשם הדרישה מהא דלעיל בסימן ט"ז ובאמת תמוה גדולה על רבותינו האחרונים ז"ל איך אשתמיט להו ש"ס ערוכה שהש"ס הקשה זאת ושני דשאני בכור דבלוקח תליא מילתא. וביותר גדלה עליהם התמיה הפלא ופלא האיך הבינו דלכך שרי התם לשחוט משום דהמוכר הי' מודיע שעל המוכר להודיע הא בש"ע שם כתב להדיא דאף כשקנה מעכו"ם שוחט ואינו חושש והוא מדברי הרא"ש שם בפ' או"ב והא התם לא שייך האי טעמא דהמוכר היה מודיע כיון שהמוכר נכרי א"ו התם הטעם היא שהלוקח אין לו לחשוש כלל לאותו ואת בנו דמילתא דלא שכיחא היא וחששה רחוקה כמ"ש הרא"ש להדיא בפ' או"ב. והביא ראיה דאם יש לחשוש כן היה ראוי שישנה התנא בד' פרקים הלוקח פרה מחבירו צריך לשאול אם מכר האם היום כי יותר צריך ליזהר העושה עבירה מאותו שמכשילו והיה צריך שיטילו הזהירות על בעל המעשה כי שמא ישכח המכשיל ולא יאמר לו א"ו דאין הלוקח צריך לחוש לזה עכ"ד. אך לכאורה תימה על הרא"ש הא מהש"ס דבכורות מוכח להדיא מהא דאמרינין תניא כותי' דר"י דלכך שוחט ואינו חושש משום דודאי המוכר הי' מודיעו וא"כ בנכרי אסור אך זה אינו דזה היא באמת תי' הש"ס התם במוכר תליא מילתא משום דאין הלוקח צריך לחשוש לחששא רחוקה כזו וכמ"ש התוס' שם ולכן מותר לקנות אף מהנכרי משום דהלוקח אין צריך לחוש לזה כלל אך מ"מ קשה על ראית הרא"ש שהבאתי הא חזינן שהמקשה סובר כך דהטעם הוא משום דהמוכר הי' לו להודיעו וא"כ קשה קושיות הרא"ש שהבאתי וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך כמ"ש התוס' בכמה דוכתי ועוד י"ל דזה היא באמת כונת הש"ס התם במוכר תליא מילתא פי' שהמשנה תלה ההודעה במוכר וכמו שפרש"י. א"כ מוכח שאין הלוקח מחיוב נחוש לזה. וכמו שהקשה הרא"ש ובאמת לפי"ז דברי רש"י נכונים בטעמן וק"ל:
אמנם באמת אף שאין אני כדאי להכריע בין הקדמוני' ז"ל הן ישרופוני בהבל פיהם מ"מ להיות. כי ידוע שקשה לחלוק על הגאון נ"ל לתרץ דברי ר"א גאון שהשיג עליו הרא"ש כי באמת נ"ל דמש"ס הנ"ל משמע להדיא כשיטת רב אחאי דהא הש"ס אמר תניא כוותי' דר"י. והדר פריך מני' תיובתא לרב ושמואל ומשני התם במוכר תליא מילתא משמע דלר"י אי' צריך לדחוק לזה התירץ התם במוכר תליא מילתא אלא הטעם הוא בפשיטות דהו"ל לאודיעו וא"כ בנכרי אסור ואפשר הרא"ש לשיטתי' אזיל דפסק כרב ושמואל וא"כ צ"ל התם במוכר תליא מילתא אבל רב אחאי פסק כר"י וא"ש ומה שהקשה הרא"ש דהו"ל לחז"ל לתקוני שהלוקח יהי' צריך לשאול לענ"ד לק"מ דחיישינין שהלוקח ישכח לשאול שלא יעלה על דעתו שמא יש אם לזה אבל המוכר שהאם אצלו לא ישכח לכך התקינו שהמוכר צריך להודיע ולכך שוחט ואינו חושש משום דמסתמא המוכר הי' מודיעו כי שמא לא יעלה על דעת הלוקח שיש אם לזה וזה היא כונת הש"ס התם במוכר תליא מילתא וכמ"ש התוס' ומעתה כדברי רב אחאי ז"ל יש להם פנים בהלכה:
נחזור לענינינו הרי דין הנ"ל תלוי בפלוג' הפוסקים גבי בכור והנה לכאור' קשה על הרא"ש דפסק כשמואל דהוי ספק בכור ול"א הו"ל לאודיעו מהא דכתב הרא"ש בגיטין פרק הניזקין בי"ד כללים שכתב שם חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות ה"ה בחזקת מתוקנים בירושלמי מפרש שמת מתוך ישוב הדעת ועיין תוס' ב"מ דף י"א ד"ה עישור שאני עתיד למוד) דאמרינין חזקה לחבר שאינו מוצא מתח"י דבר שאינו מתוקן עכ"ל הרי דבעינן דווקא שמת מתוך ישוב הדעת משום דודאי אודיע הוה מודע לי' ותיובתא דרב ושמואל אך באמת לק"מ דטעם הירושלמי הוא משום דס"ל דחזקה לחבר שעושה המצוה מיד ואינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן א"כ מסתמא אי לא הוי מעושר הוה מצוה תיכף לעשרו כ' כן היא מדת החבר אבל כשמת מתוך טירוף הדעת לא שייך חזקת חבר דדילמא באמת הי' בדעתו לעשר' אלא שנטרפה השעה ולא עשרו כי הירושלמי ס"ל דעיקר חזקת החבר היא שמזרז עצמו לעשות המצוה ולכך במת מתוך ישוב הדעת מסתמא הי' מצוה בשעת המיתה לעשרו אבל במת מתוך טירוף הדעת יש לומר דבאמת הי' בדעתו לעשרו אלא שבטרפה השעה וק"ל:
אמנם באמת קשה לי לאידך גיסא. לפי שיטת הרמב"ם דפסק כר"י דהוי חולין משום דודאי אודיע הוה מודע לי' מהא דאמרינין בפסחים ד"ד איבעיא להו המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק אמר להו רנב"י תניתוהו הכל כאמנים על ביעור חמץ אפי' נשים ועבדים וקטנים מ"ט מהימנו לאו דקסבר הכל חבירין על בדיקת חמץ וכדתניא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות ובו' ואי אמרת דהלכה כר"י א"כ מאי ראי' מחבר שמת ש"ה כיון דמיירי התם שמת מתוך ישוב הדעת לכך הוא בחזקת מתוקנים משום דאם איתא דאיכא איסורא אודיע הוה מודע כמו גבי בכור משא"כ לענין המשכי' בית לחבירו בי"ד לא שייך אודיע היה מודע לי' משום דהמשכיר סבר שהוא יבדוק בעצמו אח"כ דעל המשכיר לבדוק כדאיתא התם דאל"כ בפשיטות הו"ל למיפשט דחזקתו בדוק משום דאם איתא דאיכא איסורא אודיע הוה מודע לי' א"ו דכאן לא שייך אודיע הוה מודע לי' מהאי טעמא דכתיבנא וא"כ קשה מה שהקשיתי א"ו דרנב"י סבר כרב ושמואל וא"כ הכי הילכתא דרנב"י בתראי הוא. וגם קשה מאי פשיט רנב"י מהברייתא דהכל נאמנים, ומאי ראי' דהא התם לא מיירי במשכיר אלא בבעה"ב שהלך מביתו וא"כ לכך מהימני משום דאם איתא דלא בדק אודיע הוה מודע אך קושיא זו יש לתרץ עפ"י מה שהקשו תוס' שם דאי אמרינין חזקתו בדוק א"כ למה להו אמירה דהני ותירצו דאף אי חזקתו בדוק צריך לשאול אם הוא בעיר ולזה מהני אמיר' דידהו שא"צ לשאלו יע"ש וא"כ ל"ל דהטעם הוא משום דאם איתא אודיע הוה מודע לי' דא"כ אפילו אם היא בעיר א"צ לשאלו כדמוכח מלשון רש"י בבכורות שם בד"ה אם לא הודיעו וכן משמע מלשון הש"ע ס"ס שט"ז יע"ש א"ו דהברייתא מיירי בגוונא דלא שייך הו"ל לאודיע וא"ש אך מ"מ יש לדחות דאף דגבי בכור א"צ לשאול ש"ה דלא א"א אבל גבי חמץ דאיתחזק איסורא צריך לשאול כמ"ש המג"א בא"ח סי' תל"ז סק"ד יע"ש ובפר"ח אך הקושיא הראשונה קושיא גדולה הי' ובאמת מכח זה נ"ל לומר דהרמב"ם דפסק כר"י לא סבר כהירושלמי דמוקי הבריי' שמת מתוך ישוב הדעת אלא אפילו במת מתוך טירוף הדעת כמי הם בחזקת מתוקני' משום דמסתמא עישרם מקודם דחבר מזרז א"ע לעשות המצוה תיכף ומיד, ואם כן פשיט רנב"י שפיר מחבר והנה באמת לפי"ז ניחא הא דכתב הרמב"ם בפ"י מה' מעשר ד"ב סתמא ההיא דינא דחבר שמת ולא חילק בין מת מתוך ישוב הדעת למת מתוך טירוף הדעת משום דאזיל לשיטתי' דפסק כר"י וא"כ מוכח מההיא דרנב"י דלא כהירושלוי וכמ"ש ולפי"ז מיושב מה שהקשה רבינו הגדול הב"י בסי' שי"ו על הטור שכתב שהרא"ש פסק כשמואל דהוה ספק בכור וכתב עליו הב"י שאין שום הכרע בדברי הרא"ש ולפמ"ש ניחא כיון שהרא"ש פסק בגיטן כהירושלמי מוכח מההיא דפסחים דרנב"י דהוא בתרא סובר כרב ושמואל דלא אמרינן הו"ל להודיע כמו"של ואף שאפשר שאין כוונת הטור לזה מ"מ הענין בעצמו נכון בס"ד אך מ"מ הקושיא שהקשיתי קצת קשה על התוס' שכתבו בבכורות שם דבה"ג פסק כר"י דאמר חולין ובמס' ע"ז דמ"א העתיקו הירושלמי הנ"ל וא"כ קשה הקושי' שהקשי' ואפשר לומר דבדבר דאתחזיק איסורא לא סמכינין אהאי סברא דהו"ל להודיע דאין ספק מוצא מידי ודאי וזה דוחק גדול וגם י"ל דתוספות חליקות הן כדמצינו בכמה דוכת' וגם י"ל דכתבו הפסק בשם בה"ג ולהו לא ס"ל מכח הירושלמי ולבה"ג לא ס"ל הירושלמי כי באמת לפי דברי הירושלמי דמיירי במת מתוך ישוב הדעת והטעם הוא דהו"ל לצוות לעשר קשה להבין האי דמדמי הש"ס בפסחים ההיא דהכל חבירים אצל בדיקת חמץ לההיא דחבר וצ"ל דה"פ כמו דלענין חבר אמרינן דודאי צוה לעשר בשעת מיתה אף שבודאי בניו יעשרו לאח"מ מחמת ספק מ"מ אמרינין דחזקה לחבר שמזרז א"ע לעשות המצוה בעצמו שלא יצא דבר שאינו מתוקן מתח"י ה"ה לענין ביער חמץ כיון דהכל חבירים לענין זה אמרינן מסתמא זרז א"ע לעשות המצוה ולבדוק בלילה שאז עיקר זמן הבדיקה כנ"ל:
והנה הצעתי דברים אלו לפני אבא מארי ני' והקשה על עיקר היסוד שהוכחתי דלהרעב"ם והש"ג שפסקו כר"י דאמר חולין ודאין משום דהו"ל לאודיע ה"נ גבי מילבין ומאי ראי' דילמא גבי מילבין לא שייך הו"ל לאודיע משום דהמוכר סמך א"ע שבודאי יבדק הלוקח מחמת ספק והא דסבר גבי בכור דהוי חולין משום דה"ל לאודיע ש"ה דאף דהלוקח יחוש לספק בכור מ"מ לא יתנו לכהן מחמת ספק דהממ"עה כמו בלוקח מנכרי דפטו' ליתנו לכהן מה"ט וא"כ לכך אמרינן הי"ל לאודיע כדי שלא יכשילנו במ"ע דמ"ע ליתנו לכהן עכ"ד והנה אף שדבריו נכונים בטעמן וראוין לגברא דכוותי' מ"מ יש להקשות דלפי"ז קשה גם לרב ושמואל דס"ל דלא הו"ל לאודיע משום דהלוקח יחיש לספק כדאמרינן בש"ס הכא בלוקח תליא מילתא ואמאי ל"א דמ"מ הו"ל לאודיעו כדי שיתנו לכהן אך זה יש לתרץ די"ל דה"פ בש"ס התם במוכר תליא מילתא פי' משום דאין הלוקח מחייב לחוש כלל לזה כמשיל אבל הכא בלוקח תליא מילתא פי' דהלוקח מחיוב לחוש לספק בכור ולכך לא סמכינין אהאי סברא דהו"ל לאודיעו די"ל דהמוכר שכח מלהודיע וכמ"ש הש"ך בי"ד ס"ס שט"ז יע"ש ומוזכר סברה זו גם בהרא"ש בפ' אותו ואת בנו שהבאתי ומ"מ סבר רב דהוי בכור ודאי משום דאם איתא דלא ביכרה אשתבוחי הוה משבח משום דמה שהיא לטובתו היא זוכר טפי דוגמא לדבר בפ' הכותב דפרע דייק דמיפרע לא דייק והיינו משום דדבר שהיא טובתו זוכר טפי וה"נ הכא אך קשה לפי"ז מחבר שמת לפי דברי הירושלמי דדוקא במת מתוך ישוב הדעת ואמאי ל"א דדילמא שכח מלהודיע ודוחק לומר דחבר אינו שוכח והנה באמת יש לתרץ באופן אחר דלכך סבר שמואל דהוי ספק ול"א הו"ל להודיע היינו משום דאמרינין דילמא הישראל קנה מנכרי והוה ספק בכור ואינו צריך ליתנו לכהן ולכך לא הודיעו כיון דהלוקח יחוש לספק ובאמת אינו צריך ליתן לכהן כיון שהיא ספק בכור וכן רב סבר דהוי ודאי בכור משום דאם איתא דביכרה אשבוחי הוה משבח לי' פי' דאף אי הוה ס' בכור שקנה מוכר מ"מ הי"ל להשתבח שאין צריך ליתן הולד לכהן דהמע"ה אך באמת זה ליתא כלל דהא חזינן דהש"ס מקשה לרב אמאי ל"א הי"ל לאודיעו אלמא דסברא דהו"ל לאודיעי עדיף מסברא דאשתבוחי הוה משתבח וא"כ אכתי לא משני הש"ס מידי דהא מ"מ מוכח דאינו בכור ודאי דאל"כ אודעי הוה מודעי לי' שהוא בכור ודאי כדי שיתנו לכהן וגם קשה לפמ"ש התוס' והרא"ש שם בפירוש הראשון הא דקאמר רב אשתבוחי הוה משתבח לי' היינו משום כיון שביכרה לא תסתכן בלידה וא"כ קשה מאי ראי' דילמא לכך לא אשבח משום דקנה הבהמה מנכרי ובאמת לא ידע אי בכרה אי לא א"ו מיירי שקנה מישראל שיש לו עדרו ומסתמא לא קנה בשום מקום וא"כ הקושיא במ"ע אך מ"מ הגוף הדין מוכח שהטעם דאודעי הוה מודע לי' היא דלא כסברת א"א ני' דאל"כ איך כתב בש"ע בסתם הלוקח בהמה אצל ישראל היא בחזקת שביכרה והאיך כתב בסתמא ואמאי לא חיישינין שהישראל קנה מנכרי דלא שייך סברא של אאמ"ו כמו"ש שוב ראיתי להרמב"ם בפ"ד מה' בכורות דין ט' וז"ל הלוקח בהמה מישראל הרי זו בחזקת שביכרה עד שיודיענו המוכר שעדיין לא ילדה שאין הישראל שותק וגורם לו לאכול קדשים בחוץ ודאי שביכרה ולפיכך מכרה סתם עכ"ל הרי להדיא שהטע' הוא כמוש"ל אמנם מ"מ לענין הקושיא שהקשיתי לרב ושמואל מ"ט לא אמרינן הו"ל לאודיעי כדי שיתן לכהן אף דהכא יש לתרץ כמ"של דדילמא שכח מלהזהיר ושאני חבר דזריז טפי מ"מ קשה לפי"ז הא דמדמי הש"ס בפסחים. הכל חבירין לגבי בדיקת חמץ לההיא לפי דברי הירושלמי דמיירי שמת מתוך ישוב הדעת מאי ראי' מהתם ש"ה דהו"ל לאודיע משום. דאף דהבנים יחישו לספק איסר מ"מ לא יתנו לכהן דהמע"ה ושמא עישרם האב וא"כ הוה לי' לאודיעו כדי שיתנו לכהן דהוי מ"ע אך באמת גם שם יש לתרץ כמוש"ל דניחוש דילמא קנה התבואה אצל ע"ה דהוי דמאי וחייב לעשר וא"צ ליתנו לכהן דהמע"ה דרוב ע"ה מעשרין כדאיתא בריש דמאי בר"ע מברטנורא ובתי"ט שם יע"ש וא"כ לכך לא הודיע כיון דפטור מליתנו לכהן והבנים יחושו לספק ויעשרו והנה לפי"ז מתורץ קושיות התוס' בפסחים דף טי"ת על הא דקאמר שם בש"ס דלכך בחבר שמת הפירות בחזקת מתוקנים ול"א אין ספק מוציא מידי ודאי משום דכאן ספק וספק הוא דדילמא עביד כדר' אושעי' דאמר מערים אדם על תבואתו כו' והקשו רש"י ותוס' דהא מ"מ אסור מדרבנן לאכול אכילת קבע וא"כ לענין קבע הוה ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ולפמ"ש ניחא כיון דאכילת עראי מותר לאכול דלענין עראי ספק וספק הוא אלא דמ"מ אסור מדרבנן לאכול קבע א"כ בכה"ג שמת מתוך ישוב הדעת מותר מה"ט דהו"ל לאודיעו כדי שיתנו המעשר לכהן ואין לומר כמ"ש דניחוש דילמא קנה מעכו"ם והוי דמאי ז"א דבכה"ג כיון דלענין אכילת ארעי מותר משום דתלינין דהחבר עישרם דספק וספק היא אלא דמ"מ אסור מדרבנן לענין אכילת קבע כיון דלענין זה ודאי הוא וא"כ בכה"ג לא חיישינן לדמאי דבכה"ג כיון דאינו אסור אלא מדרבנן לענין קבע בכה"ג לא גזרו חז"ל לענין דמאי כנ"ל שוב מצאתי סברא זו להדיא בספר משנה למלך בפי"א מה' מעשר דין ט' שכתב להדיא דבדבר שלא נגמרה מלאכתו אף דאסור לאכול קבע מדרבנן לא גזרו בכה"ג לענין דמאי כיון שמותר מן התורה ומותר כמי מדרבנן לענין אכילת עראי יע"ש והנאכי שכוונתי לדעתו הגדולה וא"כ התירץ שכתבתי נכון היא לענ"ד ודו"ק כ"ז כתבתי להשוות דברי הירושלמי לש"ס דילן אמנם באמת לולא דמיסתפינא מרבותינו בעלי תוספות והרא"ש ז"ל הוה אמינא דהש"ס דילן פליג על הירושלמי וס"ל דאין חילוק בין מת מתוך ישוב הדעת למת מתוך טירוף הדעת אלא לעולם אמרינן חזקת חבר דחזקה דחבר מזרז א"ע לעשר תיכף אלא דהירושלמי לא ס"ל זאת הסברה אלא סבר דמיירי שמת מתוך ישוב הדעת והטעם דאודע הוה מודע להו כסברת ר"י גבי בכור והירושלמי חיברו ר"י ולשיטתי, אזל וזה היא בעצמו חזקת חבר משום דאודי' הוה מודע להו כנלע"ד לולא שרבותי' הקדמוני' ז"ל לא פירשו כן:
נחזור לענינינו בנ"ד גבי מילבון כיון שהוכחנו דתליא בפלוגתא דאמוראי וקמאי ובתראי ז"ל נלענ"ד ברור לדינא דאין צריך לבדוק דהא בש"ע י"ד סי' פ"ד ס"ה כתב תולעים הנמצאים בקמח וכיוצא בו אסורים שמא פרשו ושרצו לארץ וחזרו וכ' שם בהג"ה ואסור למכרו לעכו"ם שמא יחזור וימכרנו לישראל והקשה שם הש"ך בסקי"ח ואע"ג דהוי ס"ס ספק שמא לא פירש ואת"ל פירש שמא לא ימכרנו לישראל ותי' כיון דהא אסור לכ"ע לא הוי ס"ס וכדלעיל סי' נ"ז כו' עכ"ל וכוונתו דזה הספק שמא לא ימכרנו לישראל לא הוי ספק גמור ולא מהני אלא בספיקא דפלוגתא יע"ש וכן כתב המנחת יעקב להדיא בכלל מ"ו ס"ק ל"ד יע"ש וא"כ בכה"ג הוי ס"ס גמור ספק דילמא קיי"ל כבה"ג והתוס' והרמב"ם והש"ע דהוי חולין ודאי משום דאם איתא דאיכא איסורא אודע הוה מודע לי' וא"כ ה"נ בודאי בדק הקמח ולא מצא בהם תולעים ואת"ל כשיטת הפוסקים דהוי ספק משום דילמא לא בדק מ"מ דילמא לא פירשו ומותר וא"ל דלא הוי ס"ס המתהפך ז"א דמתחיל' אנו צריכין [לידע[אם יש בהם מילבין כמ"ש הש"ך בדיני ס"ס באריכות וא"ל דאם כן נתיר נמי מהאי טעמא שלא לבדוק קמח מחשש מילבין מטעם ס"ס ז"א דדבר השכיח היא טובא למצוא המילבין בעת שהזמן חם ובכה"ג ל"א ס"ס כמבואר בכלל ס"ס וא"כ כיון דהוי ס"ס גמור בנ"ד א"צ בדיקה דכבר כתב הש"ך בכללי ס"ס בשם מהרא"י דבס"ס אין צריך בדיקה כלל ואף שהש"ך שם השיג עליו מש"ס דזבחים כבא תירצתי קושיתו בכללי ס"ס אשר לי והבאתי ראי' ברורה לדברי מהר"אי מדברי הרא"ש פרק אין מעמידין גבי סתם כלים של אינן ב"י יע"ש ובאמת אשתמיט דברי הרא"ש אלו לבעל מ"י בכללי ס"ס סקמ"ה יע"ש כנלע"ד ברור לדינא. שוב הראו לי בס' תבואות שור מהגאון מ' סענדר ז"ל בסי' י"ו סקי"ב שגם הוא תמה על האחרונים דבסי' שי"ו שהבאתי דאשתמי' להו ש"ס ערוכה דבכורות הנ"ל וכתב שמצא כ"י הגאון בעל ט"ז בעצמו שכתב שוב מצאתי קושיא זו בבכורות יע"ש:
ומעתה נבא לעיקר השאלה אי הוה מקח טעות או לא והנה בזה אני אומר אף שלכאורה דמיא ממש לטריפות הסירכה דלא הוי מקח טעות כיון דשכיח הו"ל לאתני כדאיתא בסימן קל"ב וה"נ שכיח היא. מ"מ נלע"ד ברור דהוי מקח טעות דהא עיקר הדין דטריפות הסירכא מקורו מהרא"ש פ' אלו טריפות בשם רבינו אפרים והנה הרמב"ן הקשה עליו משור נגחן דהוי מקח טעות לרב ותי' הרא"ש ש"ה כיון שהמוכר יודע במום. לכך לא התנה דסמך עצמו על שארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנהו במקחו יע"ש וא"כ בנ"ד אף דלא שייך סברת הרא"ש שסמך על שארית ישראל דדילמא המוכר א"י כלל אם יש בהן מילבן מ"מ נלענ"ד דהוי מקח טעות לא מבעיא לפי שיטת הפוסקים דהלוקח א"צ לבדוק משום דאם איתא אודעי הוה מודע לי' א"כ י"ל דלכך לא התנה משום דסמך עצמו דבודאי בדקו דאל"כ אודיעו הוה מודע וא"כ יש לומר דע"ז סמך ולא התנה דומיא למ"ש הרא"ש דסמך א"ע על שארית ישראל ואף לפי שיטת הפוסקים דל"א אודיע הוה מודע לי' משום דהלוקח יש לו לחוש לאיסורא מ"מ כיון דהאמת היא דהוי מקח טעות ואנן סהדי שאין אדם רוצה לקנות קמח שיהא אסור באכילה אלא שאנו רוצים להוכיח דודאי סבר וקיבל מדלא התנה א"כ דבכה"ג כיון דאיכא למימר דסבר דאודע הוה מדע לי' אי איכא איסורא ובאמת ר' יוחנן ס"ל כן משום כך לא התנה א"כ מה"ת נאמר דסבר וקיבל ובאמת מחילה טענה גרועה כמ"ש הש"ך בח"מ בכמה דוכתי כיון דאיכא למימר דסמך א"ע על אודיע הוה מודע לי' וראי' לדבר ממ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו לב"ב צ"ב ע"ב על הא דאיתא שם ליסטים מזוין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך וכתב הרמב"ן אע"ג דאמרינן ליסטים מזוין קלא אית לי' וא"כ סבר וקיבל מ"מ אנן סהדי דלא שמע דאי שמע ודאי לא הוה זבין לי' עכ"ד הרי דתלינין בחשש רחוק משום דבודאי לא סבר וקיבל בדבר רע וה"נ יש לתלות דסמך א"ע על אודעי הוה מודע לי' כיון דר' יוחנן סבר כן ולא נאמר דסבר וקיבל דאנן סהדי דלא נתרצה להיות הקמח אסור כנלענ"ד:
ולכאורה הי' נ"ל ראי לסברא זו דל"א בכה"ג הו"ל לאתניוי משום דסמך על אודעי הוה מודע לי' דהנה בספר בכור שנר בבכורות הקשה מאי פריך הש"ס לשמואל מאו"ב ש"ה דסבר דלשחיט' קבעי לה ותי' דהכי מקשה כיון דרוב פרות קוני' לגדל ולדות ואפ"ה אמרינין דלכך לא הודיעו משום דסבר דהלוקח הוא מן המיעוט דקונים לשחיטה וא"כ גבי או"ב נמי יש לומר דלכך לא הודיעו משום דסבר דהלוקח הוא מן המיעוט שקונים אף בעי"ט לגדל ולדות עכ"ד והנה לכאורה תימה גדולה דמוכח דבעי"ט אף מיעוט ליכא דהא קיי"ל בסי' י"ו דאם קנה בעי"ט ואח"כ נודע שהמוכר מכר האם לאחר דהוי מקח טעות ואי אמרת דמיעוט קונים אף בעי"ט לגדל ולדות אמאי הוי מקח טעות הא קיי"ל בח"מ סי' רל"ב והיא בב"ב דף צ"ב דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דלא הוי מקח טעות. אף דרובא לרדיא זבני מ"מ כיון דמיעוט קוני' לשחיט יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך דאין הולכין בממון אחר הרוב וא"כ ה"נ בקנה בעי"ט אף שהרוב קונים לשחיטה מ"מ כיון שמיעוט קוני' לחרישה ולגדל ולדות יכול לומר לחרישה מכרתיו לך א"ו דהוי מיעוטא דמעוטא וא"כ אכתי מאי פריך הש"ס בבכורות דשאני גבי בכור דהוי מיעוט השכיח טובא דזבני לשחיטה א"ו היכא דאיכא למימר דסמך א"ע על הא דאודעי היה מודע לי' ל"א הו"ל לאתנויי ולפי"ז ניחא דהנה הרשב"ם והנ"י בב"ב שם כתבו על הא דיכול לומר לשחיטה מכרתי' דלכך יכול לומר כן אף דהלוקח טוען ברי שקנה לרדיא והוי מקח טעות דבלוקח תליא מילתא מ"מ כיון דלא אזלינין בתר רובא הי"ל להלוקח לפרש שקנה לרדיא ואיהו דאפסי' אנפשי' יע"ש וא"כ הכא אף דמיעט קונים אף בעי"ט לגדל ולדות מ"מ הוי מקח טעות דכאן לא שייך הו"ל להתנות די"ל דסמך א"ע דאם איתא דאיכא איסורא אודעי הוה מודע לי' דהו"ל להמוכר לחוש שקונה לשחיטה ואיכא איסורא דאו"ב כמו דפריך הש"ס לשמואל דאמאי ל"א הו"ל להודיע דהי' לו לחוש שקונה לגדל ולדות ואיכא איסור וה"נ גבי או"ב הי' לו לחוש שקונה לשחיטה והי לו להודיע ולכך לא התנה הלוקח ומש"ה הוי מקח טעות וזה היא לכאורה ראי' ברורה אך באמת מהא לא תסייע' די"ל בפשיטות עפ"י, מ"ש הרא"ש והבאתיו לעיל דהלוקח א"צ לחוש לאו"ב משום דמילתא דל"ש היא לחששה רחוקה שיהי' אם לזו ומכרה בערב י"ט וא"כ ניחא דמש"ה הוי מ"ט משום דכאן לא שייך הו"ל לאתנוי שקונה לשחיטה דלמה לי' להתרות כיון דלא אסיק אדעתי' כלל שיהי' אם לזו ובדבר דל"ש ל"א הוה לי' לאתנוי כמ"ש הרא"ש בפא"ט והש"ג ח"מ רל"ב גבי הוגלד פי המכה כיון דל"ש ל"א הו"ל לאתנוי ומ"מ בין כך ובין כך מוכח מזה דהיכא דאיכא ברי ושמא וגם הרוב מסייע להברי אזלינן בתר רובא אף דלא הו"ל למידע ומהרשב"ם אין ראי' די"ל דכ"כ אי אמרינין בריא ושמא בריא עדיף כר"י וכר"ה אבל מכאן ראי' ברורה לזה ובתשובת אחרת כתבתי מזה ואין כאן מקומו אך מ"מ בכ"ד אף שאינ' ראי' לדבר מ"מ נלע"ד ברור לדינא כמו"ש מהאי טעמא דכתיבנא והנלע"ד כתבתי: