אור ברסלב
נחלת אבות שאלה יז

נחלת אבות· רבי ישראל איסר וולף

שאלה יז

שאלה יז

איך אחד נעלם מן העין אור ליום וא"ו י"ד מרחשוון ולא נודע מה היה לו וביום ג' ח"י מרחשוון נמצא איש יהודי אחד מונח אצל הנהר דינעסטיר שהשליכוהו המים והוליכוהו יותר מפרסה לעיר אטיק דק"ק מאהליב ביום ההוא בבוקר והי' נקרש מחמת הקור שהיה באותו היום והיה עליו מכנסיים וכתונת והכיר החייט בט"ע להמכנסיים שתפרם הוא בעצמו להנעלם הנ"ל וגם מהכתונת בית הצואר שקורין אפשיווקע בהתפירות וגם בהמידה שהיא של האיש הנעלם הנ"ל וגם סארבל הכירו במדה ובהתפירות ומלבד כ"ז הכירו שלשה עדים להנטבע בט"ע שהוא `האיש הנעלם והיה כל צורתו שלם בלי חבלה רק בגופו היה נחסר קצת מהבטן וקצת נגד הלב ותחת אצילי ידיו וגם היה להאיש הנעלם הנ"ל כמין חטוטרת בגבו שהיה צד ימינו מאחוריו גבוה מצד השמאלי וגם היה לו פליח בראשו בווינקל השמאלי קרוב להפאה השמאלית סמוך להפדח' וכן נמצא בהנטבע הנ"ל והנעלם הנ"ל הניח אשה בלא בנים מה דינה אם מותרת לשוק ע"י חליצה:

תשובה הנה מצד הכרת העדים בטביעת העין היתרה של אשה זו רופף מאוד דהא מבואר בש"ס ובש"ע דכשהעלוהו מן המים בעינן דוקא דחזיהו בשעתיה אבל אשתהי מיתפח תפח ובנ"ד שהביאוהו יותר מפרסה הוי אשתהי לפי הסכמות כל הפוסקים דאם שהה יותר משעה אחת הוי אשתהי ואף דלענין אם נמצא אחר ג' ימים ביבשה היקל בתשובת מ"ב סימן ק"ד דאם נמצא בימי הקור מעידין עליו אף אחר ג' ימים משמע דעיקר טעמא דהתם כיון דחזינן דבמים אמרינן אף לאחר שלשה ימים מעידין עליו משום דמים מצמת צמתי וימי הקור לא גרעו מצינת המים משא"כ בהעלאה מן המים כיון דאמרינן דאף בנמצא תוך ג' ימים ואשתהי אף שעה אחת מיתפח תפח י"ל דאף בימי הקור נמי מיתפח וכן משמע מלשון הראב"ן שהביא המ"ב שלא כתב חילוק זה אלא שנמצא ביבשה אחר ג' ימים ובאשתהי אחר שהעלוהו מן המים לא חילק בזה ומה"ט לא רצה הח"מ להתיר בזה בסקנ"ה במעשה דפנחס מארלע יע"ש גם בתשובת שב יעקב סי' י"ז לא צריך סברא זו חף לסניף בעובדא דידיה יע"ש גם בתשובת פנים מאירות סי' כ"ה מפקפק דאף לאחר ג' ימים ביבשה אין להתיר רק בימי טבת ושבט שהקרירות גדולות ולא בימי מרחשוון יע"ש:

אמנם יש לצדד בשריותא דהאי איתתא עפ"י סימנים שבגופו והנה החטיטרות שיש לו בגבו י"ל דהוי סימן מובהק גמור אלא שלא נמצא הדבר מבואר בפוסקים והנה באס"ז בפ' א"מ מבואר בשם הראב"ד דחטוטרת הוי סימן מעליא אך אין הכרע בדבריו אי הוי סימן מובהק או סימן אמצעי דדבריו שם הם למ"ד סימנים דאורייתא יע"ש ולמ"ד סימנים דאורייתא דמהני סימן אמצעי ודאי דחטוטרת הוי סימן אמצעי דכל שינוי בגוף הוי סימן אמצעי וחטוטרת הוי מום גמור לענין כהנים כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' ביאת מקדש ד"י מי שתפח בשר בגבו ונעשה כחטוטרת אף שלא זזה חוליא ממקומה הוי מום לענין כהן יע"ש אבל לדידן דקיי"ל סימנים דרבנן ובעינן ס"מ גמור י"ל דחטוטרת לא הוי סימן מובהק גמור אולם בסימן השני שהיה לו פליח בראשו בווינקל השמאלי קרוב לפאה וסמוך להפדחת בזה יש מקום להתיר אש' זו אף דזה פשוט דפליח בראשו אף ס"א לא הוי דשכיח בהרב' מ"מ מחמ"הצמצו' שהוא בווינקיל השמאלי קרוב להפאה סמוך להפדחת יש לומר דהוי סימן מובהק כמ"ש הב"ש בסקע"א וע"ד בשם הט"ז בצלקת ורושם דאם אמר סתם דיש לו צלקת או רושם לא הוי ס"מ אבל אם מודיע את מקומה בצמצום היינו באותו האבר סמוך לראש האבר או בסופו או באמצע הוי ס"מ כמו בנקב בצד אות פלוני וה"נ כיין שהפליח הוא בווינקיל השמאלי קרוב להפאה וקרוב לפדחת אין לך צמצום מקום גדול מזה אך יש בזה מקום עיון די"ל דלא מהני צמצום אלא היכא דאיכא סימן בעצמותו כגון צלקת ורושם והוא מצמצם את מקומו הוי ס"מ כמו בנקב בצד אות פ' דהנקב גופה הוי סימן אמצעי כדמשמע לשון הש"ס בגיטין ובב"מ דאמרינן ודוקא בנקב בצד אות פ' אבל נקב בעלמא לא מספקא ליה לרב אשי אי סימנים דאורייתא או דרבנן משמע דאי אמרינן סימנים דאורייתא אף נקב בעלמא הוי סימן מעליא ולכן כשמצמצם את מקומו הוי ס"מ אבל כל היכא דהסימן בעצמו לאו כלום היא דשכיח בהרבה ב"א אף צמצום מקום לא מהני דכיון דשכיח הוא יש לומר דילמא איתרמי הכי באיש אחר במקום הלזה ונראה דדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא דהנה הב"י כתב בשם הרד"ך דבשומ' נמי אם פרט וצמצם השומא שאמר שיש לו שומא באבר פלוני במקום פלוני סימן מובהק חשבינן ליה ויכול להיות שלזה דקדק רש"י בדבריו בפרק אלו מציאות סימן הי' בו שומא באבר פלוני ולא פירש לומר באבר פלוני במקום פלוני עכ"ל והביאו הד"מ אך בתשובת מ"ב סי' פ"ג חולק עליו כיון דאיכא מ"ד בש"ס גבי שומא דאין מעידין עליו מטעמא דסימנים עשוין להשתנות או דשומא מצויה בבן גילו אין מועיל הצמצום מקום כלל יע"ש ובתשובת ב"ח סי' פ"א האריך לחלוק על המ"ב דלא אמרינן בש"ס סימנים עשוין להשתנות ושומא מצויה בב"ג אלא אי אמרינן סימנים דאורייתא דמיירי בלא צמצם מקום אבל כל היכא שהוא סימן מובהק שמצמצם את מקומו ממש לא אמרינן סימנים עשוין להשתנות ושומא מצויה בב"ג והט"ז בסקכ"ט כתב דמה שהקשה המ"ב מסימנים עשוין להשתנות לאו קושיא היא דמ"מ המקום לא נשתנה אלא שקשה מהא דשומא מצויה בב"ג עכ"ל ונראה בכוונתו דס"ל דאף אי סימנים עשוין להשתנות ולא הוי אף סימן אמצעי מ"מ מהני צמצום מקום דהמקום לא נשתנה אלא אי שומא מצויה בב"ג גם המקום מצויה בב"ג הרי משמע להדיא דלדעת הב"ח והט"ז אף שהסימן בעצמו לא הוי סימן אמצעי כלל מ"מ מהני צמצום מקום לגביה וכן הוא דעת גדול אחד בתשובת ב"ח החדשות סימן ס"ד דאף באומר שפרענקיליך בצמצום מקום הוי סימן מובהק אף דפשיטא דגוף הסימן לא הוי סימן כלל והסכים עמו הב"ח בתשובות הישינות סי' נ"ו יע"ש ולדעת המ"ב ובנו הגאון ז"ל בתשובת ב"ח החדשות סי' ס"ה כל היכא דגוף הסימן אינו אף סימן אמצעי לא מהני הצמצום מקום כלל ולפענ"ד יש להביא ראיה ברורה לדברי המ"ב דכל היכא דגוף הסימן לא הוי אף ס"א לא מהני צמצום מקום כלל דאם לא כן תקשה הא דשקיל וטרי הש"ס בפא"מ בכמה דוכתי אי מקום הוי סימן או לא ע"כ מיירי בלא צמצם מקום דהא בצ"מ אף באיסור א"א הוי סימן מובהק גמור כדאמרינן לענין לאהדורי גט אשה דמהדרינן בסימן בנקב בצד אות פלוני אף למ"ד סימנים דרבנן וכ"ש בחבירה דסגי אף בסימן א' דמהני ביה צמצום מקום וכעין זה כתב הט"ז בסקח"י וא"כ קשה הא דאמרינן בפרק א"מ דף כ"ה ע"א על הא דאיתא במשנה ציבורי פירות וציבורי מעות חייב להכריז ואמרינן עלה שמעית מיניה דמנין הוי סימן ומשני תני ציבורי פירות שמעית מיניה מקום הוי סימן תני ציבורי פירות והרי הא דמקום הוי סימן הוא דוקא בדרך הנחה דבדרך נפילה לכ"ע מקום לא הוי סימן כדאמר רבא התם דף כ"ג הילכתא כרוכות ברשות הרבים הרי אלו שלו ברה"י אי דרך נפילה הרי אלו שלו אי דרך הנחה נוטל ומכריז מקום כפירש"י שם וא"כ מאי מתמה הש"ס ש"מ מקום הוי סימן הא צריך בעל מוצא האבידה להכריז משום שמא יתן בעל האבידה סימן מקום מצומצם דהוי סימן מובהק לכ"ע אף באיסור א"א וכן הא דמוקי הש"ס התם דף כ"ב לרבה דס"ל מקום לא הוי סימן מתני' דכריכות ברה"י נוטל ומכריז ביש בו סימן וברה"ר הוי שלו משום דסימן העשוי לידרס לא הוי סימן יע"ש והרי אף רבה יכול לאוקמי כרבא דמתני' מיירי באין בו סימן ומכריז משום שמא יתן סימן מקום מצומצם דהוי ס"מ לכ"ע א"ו דמקום מצומצם ל"מ אלא היכא דאיכא סימן בלא"ה ומצמצם את מקומו ואם כן לגבי אבידה לא משכחת לה דמקום מצומצם ליהוי סימן דממ"נ אי יש סימן בגוף האבידה בלא"ה הוי סימן דהא באבידה סגי בסימן אמצעי ואי דלא הוי אף ס"א אף צ"מ ל"מ כשיטת המ"ב ובנו ז"ל וכן משמע מלשון רש"י בפ' א"מ דכ"ג ע"ב גבי הא דאמר רב מרי מ"ט אמרי רבנן רקתא דנהרא לא הוי סימן דאמרינן לי' כי היכי דאיתרמי לדידך איתרמי נמי לחברך איכא דאמרי אמר ר"מ מ"ט אמרי רבנן מקום לא ליהוי סימן דאמרינן ליה כי היכי דאיתרמי לדידך האי מקום איתרמי נמי לחברך האי מקום ופירש"י א"ד נפקא מיניה דאפילו כיון ואמר מקום מושבה מסוים לא הוי סימן משמע להדיא דאף בצ"מ לא הוי סימן גבי אבידה מה"ט דכתיבנא:

איברא דדברי המ"ב באותה תשובה ג"כ תמוהים במ"ש שם דמ"ש התה"ד דצלקת ורושם הוי ס"מ הוא מצד האורך של הצלקת וע"ז כתב הט"ז עליו בס"ק ל"א לזה אומר אני דודאי הוי ס"מ כשאומר השיעור של אורך הצלקת אלא דשם בתה"ד לא החכר במדת האורך כמה היא דהא עד סמוך לפה קאמר ולא עד הפה א"ו לענין מקום הצלקת קאמר ואם סימן האורך מועיל ודאי גם הסימן מקום של הצלקת בצ"מ מהני עכ"ל והנה מ"ש הט"ז דאם סימן האורך מועיל גם הסימן מקום של הצלקת בצ"מ נמי מועיל יפה כתב דמה"ת יגרע סימן מקום מסימן האורך אולם מה שהסכים הט"ז לדברי המ"ב דסימן האורך כשאומר השיעור של האורך הוי ס"מ אף כשאין בו סימן אחר הוא תמוה מאוד דז"ל המ"ב ועוד נראה דבצלקת דבתה"ד שהנכרי נתן בה מדה מן העין עד הפה הוי ס"מ בהחלט וסמכינן עלה דמדת אורך הוי ס"מ כדאמרינן בפ' א"מ מדת ארכו ומדת רחבו תנתן למדת ארכו ואע"ג דמסיק התם היינו דוקא באבידה אבל בגט מדת אורך לא הוי ס"מ לא לענין שמספקא לן בגט אחר דלענין זה הוי סימן ארכו סימ מובהק אלא התם מיירי לענין שהבעל חומר שמידו נפל והיא אומרת שמידה נפל דאע"ג שהיא אומרת מדת ארכו לא סמכינן עליה דדילמא בהדי דנקיט ליה חזיתי' כדאמרינן התם וא"כ בנידן זה שפיר הוי ס"מ בסימן אורך הצלקת מן העין עד הפה ולא מסלקינן ליה באיש אחר עכ"ל ומה מאוד נפלאתי עליו דאיך אישתמיט ליה דברי הרא"ש במקומן שם דכתבו דשם מהני אף סימן אמצעי אף למאן דס"ל סימנים דרבנן כיון דקיי"ל האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ואף דהיכא דהגט מסייע לה מעיזה מ"מ כיון דסימנים מסייע לה מהימנא יע"ש ומשמע להדיא מדבריו דסימן האורך לאו ס"מ הוא וכן משמע להדיא מדברי הט"ו באה"ע ס"ס קנ"ג דהאורך לאו ס"מ הוא יע"ש ועוד כיון דסימן מקום ומנין לא הוי ס"מ כמו שהוכיח הט"ז בעצמו בסקח"י מה"ת יהיה סימן האורך עדיף מינייהו וגם יש להביא ראיה דח"ל דסימן מדה ומנין לא הוי ס"מ מהא דאמרינן בפ' א"מ דף כ"ג בעי מיניה מר"ש מנין הוי סימן או לא הוי סימן א"ל ר"ש תניתוה מצא כלי כסף וכ"נ גיסטרין של אבר לא יחזיר כו' או עד שיכוין משקלותיו ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן והנה משקל לא הוי ס"מ גמור כדמוכח בפ' איזהו נשך גבי הנהו זוזי דיתמי היכי עבדינן להו בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ויהבינן ליה ודוקא דהבא פריכא אבל דבר מסוים לא דילמא פקדון נינהו גביה ואתא מאריה ויהיב סימנא ושקיל ליה והקשה הרא"ש שם דהבא פריכא נמי דילמא יהיב סימנא במשקל דהא קיי"ל בפ' א"מ דמשקל הוי סימן ותי' דדוקא גבי מציאם הקילו להחזיר בסימן כ"ד אבל הכא בעינן סימן מובהק עכ"ל הרי להדיא דמשקל לא הוי ס"מ וא"כ ה"ה מדה ומנין נמי דהא הנהו ילפינן ממשקל ודיו לבא מן הדין להיות כנידן שוב מצאתי בסמ"ג עשין ע"ד שכתב להדיא דמדה ומשקל וכיוצא אינו ס"מ לענין גט שאבד וכ"כ הה"מ להדיא בפי"ג מה' אבידה ד"ג דמדת ארכו ורחבו ומשקלו לא הוויין ס"מ לגמרי ועל אלו המחלוקת בש"ס אם הם דאורייתא או דרבנן וכ"כ הכ"מ שם ממשמעות לשון הרמב"ם ומשמע שם דסימן מקום נמי דכוותייהו יע"ש ואשתמיט ליה להמ"ב והט"ז דברי פוסקים אלו אמנם מצאתי תנא רבה דמסייע להע"ב באס"ז פא"מ בשם הר"ן שכתב להדיא דמדת ארכו ורחבו הוי ס"מ אף לגבי עדות אשה והביא ראיה מהא דאמרינן היא אומרת סימני החוט ינתן לה ואמרינן דאמרה מדת ארכו אלמא אף דבעינן הכא ס"מ וכדאמרינן נקב בצד אות פלוני מדת ארכו ס"מ הוא יע"ש וזה שלא כדברי הרא"ש דס"ל דבהכחשה שבין הבעל להאשה סגי אף בס"א ובאמת מלשון הרי"ף והרמב"ם בפי"ח מה' אבידה שכתבו דדוקא בנקב בצד אות פלוני מהני התם גבי גט משמע כדברי הר"ן אלא דהטור והמחבר בס"ס קנ"ג סתמו בפשיטות כדברי הרא"ש משמע דס"ל דאין הכרע שהרי"ף והרמב"ם פליגי על הרא"ש בזה דאפשר דלישנא דש"ס נקטו כדרכם ובאמת דברי הרא"ש תמוהין מאוד בטעמן שכתב דלכך מהני סד"ר גבי גט משום דבלא"ה האשה שאומרת גרשתני נאמנת אלא היכא דאיכא גט דמסייע לה מעיזה ולכך מהימנא עפ"י ס"א לבד והוא תמוה דכיון דכל היכא דאיכא דמסייע לה אין קידושין תופסין בה כמ"ש הטור סי' קל"ב והביא הב"ש בסי' י"ז סנ"ד ומה"ט בלא סימנים לא מהימנא כיון שהגט מסייע לה מעיזה א"כ מה מהני הסימנים כיון דסימנים דרבנן אמנם לולא דברי הרא"ש אמינא להביא ראיה לדבריו כדינו ולא מטעמו מהא דאיתא בש"ס בנוסחא שלפנינו הוא אומר סימני החוט והיא אומרת סימני החוט ינתן לה ופריך הש"ס במאי אילימא בחיוורי וסומקי דילמא בהדי דנקיט ליה חזיתי' אלא במדת ארכו ויש לתמוה מאי ס"ד דש"ס לומר בחיוורי וסומקי הא בכה"ג לא הוי סימן כלל לכ"ע אף למ"ד סימנים דרבנן וכבר עמד בזה מהר"ם שיף ז"ל לכן נראה דודאי הא דאמרינן בע"א שמת בעלה או בגט סימנים דרבנן הוא משום דאמרינן דילמא איתרמי אינש אחרינא או גט אחר בסימן כזה ולא זה האיש או הגט שנאבד אולם באבידה איכא תרתי חששא חדא דילמא האמת הוא שנאבד ממנו חפץ כזה ואיתרמי שנאבד מאחר ג"כ בסימן כזה ועוד דילמא משקר שלא נאבד ממנו שום דבר ואומר שנאבד ממנו דבר בסימן כזה ואיתרמי שזה הנמצא יש לו סימן כזה ולפי"ז הכא שהבעל והאשה מכחישים זא"ז שהאשה אומרת שכבר נתגרשה וממנה נפל והבעל אמר שעדיין לא נתגרשה בזה ליכא חששא דאיתרמי גט אחר כזה דהא לפי דבריו לא נתגרשה כלל ולפי דבריה כבר נתגרשה בו ולכך בכה"ג אף שהיא אומרת ס"א למ"ד סימנים דרבנן או חיוורי וסומקי לכ"ע הוי ס"מ גמור דהא קיי"ל האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת משום חזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אלא דהכא אינה נאמנת משום שהגט מסייע לה מעיזה וא"כ כשהאשה אומרת סימן בגט אף חיוורי וסומקי הוי ס"מ גמור דהא ודאי אינה משקרת לומר סימנים שאינה יודעת בהם דילמא לא תכוין הסימנים ויענה כחשה בפניה ותהיה מוחזקת שקרנית בפני הב"ד ובפני בעלה להעיז פניה בפניהם ולכך אמרינן שפיר אילימא בחיוורי וסומקי דילמא בהדי דשקיל ליה חזיתי' ויודעת הסימן ואינה בושה להעיז כיון דהגט מסייע לה ולכך משני במדת ארכו דלא שייך דילמא בהדי דנקיט ליה חזיתי' א"כ אף סימן גרוע חשיב ס"מ כמ"ש וזה נכון מאוד לפענ"ד אך לפי גירסת הספרים שהביא הרא"ש אילימא בחיוורי וסומקי והא אמרת אין מעידין עליו ליתא לתי' זה ולכך הוצרך הרא"ש לתת טעם אחר והוא תמוה סוף דבר כיון דמ"מ לפי דברי הרא"ש אין ראיה דסימן האורך בצמצום הוי ס"מ ואדרבא נראה מדבריו דלאו ס"מ הוא וכ"ד הסמ"ג והה"מ והט"ו בס"ס קנ"ג דלאו ס"מ הוא ואנו נגררים אחריהם א"כ ה"ה בסימן גרוע בצמצום מקום לאו ס"מ הוא אם לא בס"א בצמצום מקום כגון נקב בצד אות פלוי זה חשוב ס"מ בגט ובע"א שמת בעלה ומעתה בנ"ד סים הפליח כיון דסימן גרוע הוא ל"מ אף בצמצום מקום אך מ"מ יצא לנו קולא גדולה באשה זו לפי שיטת הר"א מזרחי והמ"ב והט"ז דס"ל דחיבור סימנים אמצעים הוי סימן מובהק גמור א"כ בנ"ד כיון שהי' נהנעלם סימן החטוטרת דעכ"פ הוי סימן אמצעי וגם הפליח שבראשו במקום מצומצם אף דס"מ לא הוי מ"מ ס"א היא דהא לגבי אבידה מהני הסימן מקום אף דליכא סימן אחר באברים גופה א"כ איכא שני סימנים אמצעים וחשוב כס"מ גמור לפי שיטה זו אמנם קשיא לי מה דהעלה הט"ז בס"ק ל"א ברושם וצלקת דאם אמר הסימן שלא בצמצום מקום לגמרי כגון באבר פלוני לא הוי ס"מ אבל בצ"מ כגון בראשו של אבר או בסופו או באמצעותו הוי ס"מ כמו בגט בנקב בצד אות פלוני יע"ש הא לדברי הט"ז דס"ל דשני ס"א חשיבי כס"מ לגמרי א"כ אף באומר סימן דצלקת באבר פלוני בסתם ליחשב ס"מ דהא יש שני סימנים אמצעים דהא באבידה קיי"ל דסימן מקום מהני ומשמע דאף שלא בצ"מ מהני וכ"ש לפמ"ש הט"ז גופה בסקח י דהא דפליגי בסימן מקום באבידה מיירי דוקא בסימנים דלא מהני בע"א והיינו בלא צ"מ לדידי' דבצ"מ לדידי' מהני בע"א אף סימן גרוע כמו שומא דעשויה להשתנות וא"כ באומר סימן דצלקת באבר פלוני איכא שני סימנים אמצעים סימן דצלקת וסימן המקום וחשיבו כס"מ לדידי' ואפשר דס"ל כמ"ש הב"ח בתשו' סי' פ"א גבי שומא דאם אינן מעידין אלא שיש שומא בגופו לא הוי סימן כלל וגרע מחיוורי וסומקי וארוך וגוץ יע"ש וה"ה בצלקת נמי אם אמר סתם שיש לו צלקת בגופו לא הוי סימן כלל ולכך אף שאומר באבר פלוני לא חשיב כס"מ דהוי כסימן אחד אך צל"ע דנראה דאף הב"ח לא אמר כן אלא לגבי שומא דשכיח טובא אבל בצלקת אף שאמר סתם שיש לו צלקת ואינה יודעת באיזה מקום חשוב עכ"פ כסימנים אמצעים למ"ד סד"א ולכ"ע בצירוף סימנים חשיבי כס"מ לשיטת הסוברים דשני סימנים אמצעים חשיבי כס"מ לגמרי:

עוד יש לצדד בשריותא דהאי איתתא דהנה מבואר בש"ע סי' י"ז סכ"ח דלדעת ר"ת הא דאין מעידין אלא עד ג' ימים הני מילי כשהוא חבול בפניו אבל אם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים ואפילו נפל למים ואשתהי כשהעלוהו מ"מ מעידין עליו ע"י טביעת עין של גופו וצורתו ובמרדכי כתב דט"ע דצורתו לבד מהני כקושית הב"ש שם וכן היא דעת הטור דבלא ראה הטביעה אף דאשתהי נמי מהני ט"ע אם הוא שלם וא"כ לפי שיטת ר"ת והטור בנ"ד כיון שלא ראו הטביעה מהני הכרת עדים בט"ע אף דאשתהי כיון דאינו חבול בפניו ואף דהכא נחסר קצת מהבטן ונגד הלב מ"מ הא כתב הב"י בתשובה והובא בק"ע סי' קע"ב דכל שאין בו חסרון אבר נקרא שלם לשיטה זו וכן היא בתשובת מהרי"ק שורש קכ"א דאף שנפצע בגרונו ונגד החזה או בשאר מקומות נקרא שלם לשיטה זו יע"ש ואף שרבים חולקים על ר"ת מ"מ הוא כתבו הב"ש דבספק אשתהי והוא שלם מתירין מטעם ס"ם חדא דילמא לא אשתהי ואת"ל דאשתהי דילמא קיי"ל כר"ת והרא"ש והטור דבלא ראה הטביעה מעידין עליו אף דאשתהי יע"ש והרי הדברים ק"ו דמה בספק אשתהי דקיי"ל נשאת תצא מצרפינן דעת ר"ת לס"ס א"כ כ"ש הכא דאיכא סימנים בגוף דהא סימן דחטוטרות ודאי הוי ס"א ואפשר אף ס"מ לגמרי וא"כ כיון דבס"א איכא תרי לישני בש"ס אי סימנים דאורייתא או סימנים דרבנן אלא דאנן מחמירינן מספיקא כמ"ש הרא"ש בפא"מ ואם נשאת בפ"א ל"ת כמ"ש רבינו ירוחם בשם הרמ"ה והביאו הב"ש בס"ק ע' כ"ש דמצרפינן דעת ר"ת לס"ס חדא דילמא קיי"ל כר"ת וסייעתו ומהני סס"ע שהכירוהו העדים ואת"ל דלא קיי"ל כר"ת מ"מ דילמא קיי"ל סימנים דאורייתא וסמכינן אסימנים שבגופו אמנם ראיתי בתשובת פנים מאירות ח"ב סימן ס"ה שכתב דהא דהקיל הב"ש לצרף דעת ר"ת לס"ס הוא דוקא בנטבע במים שאל"פ בידוע דבלאו הכי אינו אלא דרבנן אבל כל היכא שלא ידענו שנטבע לא מצרפינן דעת רבינו תם לפ"פ יעויין שם ואין אלו אלא דברי נביאות כי מדברי הב"ש לא משמע כן דהא קאי אמה שכתב הרב בהג"ה דספק אשתהי אזלינן לחומרא ואפילו אם נישאת תצא והיכא שידוע שנטבע במשאל"ס בלא"ה לא תצא ועוד נראה דבנ"ד נמי כיון דעכ"פ איכא ס"א יצאנו מחשש איסור דאורייתא לפי מה דמשמע להדיא מדברי הרמב"ם והט"ו בחו"מ סי' רפ"ד דהא דאמרינן סימנים דרבנן אינו אלא מצד החומרא דכיון שהוא איסור כרת מחמרינן בו אבל מדינא העיקר דסימנים דאורייחא והיורשין יורדין לנחלה עפ"י סימנים והתם בס"א מיירי כמ"ש הסמ"ע שם והכ"מ פי"ג מה"ג דין כ"א יע"ש וגם יש להוכיח כן מהא דפסק הר"ש והט"ו בש"ע י"ד סי' רצ"ז ס"ט דהרוצה להרכיב פרד על פרידה או למשוך בשתי פרידות יחד בודק בסימני אזנים וזנב וקול אם דומה זה לזה בידוע שהם ממין אחד ומותרים והוא מהש"ס דחולין ע"ט דאיתא התם א"ל ר"א לשמעיה אי מעיילת לי כודנייתא בריספא עייל להנך דדמיין להדדי ועייל לו ואמרינן עלה אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנים דאורייתא והא הכא פסק הרמב"ם והט"ו דסימני' דרבנן לענין איסר א"א וכבר תמה בזה הגאון מוה עוזר ז"ל וכו רבים והוכיחו מזה דחיבור שני ס"א הוי ס"מ ובאמת לשון הש"ס לא משמע כן דא"כ היכי מוכח מזה דסימנים דאוריית' דהא בס"מ לגמרי כ"ע מודים דהוי דאורייתא א"ו דדוקא באיסר א"א מחמירינן לומר דסימנים דרבנן משום דהוי איסר כרת וחשש ממזרים משא"כ בשאר איסורי דאורייתא אמרינן דסימנים דאורייתא לסמוך עלייהו:

אמנם מדי עסקי בענין הלזה עלה בלבי לתרץ קושיא זו בדרך חריף והוא דבחידושי הרשב"א שם ובתה"א דף נ"ה הקשה בשם הראשונים דהיכי מוכח הש"ס דר"א ס"ל דאין חוששין לזרע האב דילמא ספוקי מספקא ליה כדאמרינן התם דר"י וכמה תנאי ספוקי מספקא להו אי חוששון לזרע האב או לא ומספיקא אזיל לחומרא ותי' דאה"נ דמה דאמרינן אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב היינו דספיקי מספקא ליה ואזיל לחומרא יע"ש באריכות ויש להקשות עליו ממ"נ דמאי קושיא דהא ע"כ מוכח דר"א ס"ל דודאי אין חוששין לזרע האב דאי ספוקי מספקא ליה א"כ למה הצריך ר"א בדיקה כלל הא איכא ס"ס מעליא חדא דילמא חוששין לזה א"כ אף שאמותיהן אינן שוות אינן כלאים זה בזה ואת"ל דאין חוששין לזה"א דילמא אמותיהם שוות א"ו דודאי אין חוששין לזה"א וליכא אלא חרא ספיקא ואי דהרשב"א לטעמיה אזיל דס"ל דכל היכא דמצינן לבדוק לא מהני ס"ס כמ"ש הש"ך בכללי ס"ס בשמו וכ"ש הכא דליכא טירחה בהבדיקה כלל א"כ תקשה על הא דמתרץ הרשב"א דאה"נ דמאי דאמרינן אלמא קסבר אין חוששין לזה"א היינו דספוקי מספקא ליה דא"כ קשה היכא מוכח הש"ס דר"א ס"ל דסד"א נהי נמי דס"ל סימני' דרבנן מ"מ מהני הבדיקה כיון דבאמת איכא ס"ס להתיר אלא דכל היכא דמצינו לברורי מברינן וא"כ אף דמדאורייתא לא מהני הבירור מ"מ הא לא מצינן למיעבד יותר ומותר ממילא מצד הס"ס אך יש לתרץ זה עפ"י מ"ש הש"ך בכללי ס"ס דהערינג מלוחים לא אסרינן מספיקא דדילמא נמלחו עם דגים טמאים דאיכא ס"ס שמא לא נמלחו עם הטמאים כלל ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהם שמנונית דמותר מן התור' ואף דמדרבנן אסור אף באין בהם שמנונית מ"מ באיסר דרבנן סגי בס' הראשין לבד דספיקא דרבנן לקולא ע"ש וא"כ הוכיח הש"ס שפיר דר"א ס"ל סימנים דאורייתא דאי ס"ל סימנים דרבנן א"כ קשה ממ"נ אי ס"ל דודאי אין חוששין לזה"א לא מהני הבדיקה ואי דספוקי מספקא ליה לא צריך בדיקה כלל דהא אי סימנים דרבנן אבל מדאורייתא אף אי שווים בסימנים י"ל דאין אמותיהן שוות א"כ אף אם יבדוק בהפרידות ולא יהיה דומין זל"ז בהסימנים מ"מ יהיה מותרים דהא מדאורייתא איכא ס"ס מעליא ספק דילמא חוששין לזרע שאב ואת"ל דאין חוששין מ"מ דילמא אמותיהן שוות דהא מדאורייתא אין ראיה מהסימנים וכמ"ש התוס' בכתובות בסוגיא דפ"פ דאף דבחר ספק איכא רוב מדרבנן להיפוך מצרפינן ספק זה לס"ס יעי"ש ואי דמדרבנן מהני הסימנים מ"מ סגי בספק הראשון דילמא חוששין לזה"א ואף אם אמותיהן אינן שווים מותרים וא"כ כיון דאף אם יבדוק בסימנים ולא יהיה שוים מותרים ואין צריך בדיקה כלל דלא שייך כל היכא דאיכא לברורי מברינן דלמה יברר רממ"נ מותר דבין שיהיו דומים או לא יהיה דומים מ"מ יהיה מותרים אלא ודאי דסימנים דאורייתא וצריך בדיקה מצד הבירור וא"ש ולפי"ז מתורץ פסק הש"ע בי"ד סימן רצ"ז דלכך מהני בדיקה אף לדידן דמספקא לן אי סימנים דאורייתא או דרבנן דממ"נ אי סימנים דרבנן א"צ בדיקה כלל ואי סימנים דאורייתא תועיל הבדיקה דאם לא יהיה שוים בסימנים יהיו אסורים זה בזה ול"ל דאכתי אף לדידן אם יבדוק ולא יהיה שוים יהיה ס"ס מן התורה חדא דילמא חוששין לזה"א ואת"ל אין חוששין דילמא סימנים דרבנן ודילמא אמותיהן שוות דזה ליתא כיון דבספק השני איכא שני צדדים וס"ס לאיסורא חדא דילמא סימנים דאורייתא ובודאי אינם שווין ואת"ל סימנים דרבנן מ"מ דילמא אמותיהם אינן שווין וכה"ג ס"ס מעליא הוא כמ"ש בתשובת מהרי"ט חי"ד ס"ב גבי ד"ת שתוקי כשר יע"ש. א"כ הו"ל רובא נגד ספק השני ובכה"ג לא מצרפינן ליה לס"ס כדמוכח מדברי התוספות בסוגיא דפ"פ וכמו"ש בכללי הס"ס אשר לי יע"ש והדברים נכונים ודו"ק:

אמנם אף שהענין נכון מ"מ מחוורתא דדעת הרמב"ם דהעיקר דסימנים דאורייתא רק מפני חומר כרת החמירו בו כדמשמע מדבריו להדיא בפ"ד מהי נחלות וכ"כ הה"מ פי"ג מה' אבידה ד"ה דהרמב"ם ס"ל סימנים דאורייתא דפסק כאת"ל דרבא:

ובזה ניחא נמי דברי רבינו ירוחם בשם הרמ"ה שהביא סב"י והד"מ שאם נשאת בס"א ל"ת והיא תמוה כיון דאיכא תרי לישני והיא ספיקא דדינא הבא עליה והיא גופה בא"כ קיימא א"ו דהעיקר דסימנים דאורייתא ובזה ניחא נמי דברי הרא"ש פא"מ שהבאתי לעיל שכתב דבבעל ואשה המכחישים זא"ז מהני ס"א כיון ראשה שאומרת לבעלה גרשתני נאמנות אף דכל היכא שהגט מסייע לה מעיזה מ"מ כיון דסימנים מסייען לה מהימנינין לה והוא תמוה כמו"ש לעיל ולפמ"ש א"ש דהעיקר דסימנים דאורייתא אלא דחז"ל החמירו בו ולכך בטעם מקילינין בהו. וא"כ בנ"ד כיון דאיכא ס"ס יש לצרף בזה דעת ר"ת וסייעתו ומקילנין ביה:

עוד יש לצדד בשריותא דהאי איתתא מצד הט"ע של הבגדים שהכיר החייט המכנסיים והכתונת ואף דחיישינן לשאלה מ"מ דעת מוהר"ל מפראג הובא בב"ש סקס"ט דמצרפינן סימני הבגדים לסימני הגוף מכח ממ"נ ואף דהב"ש חולק עליו כיון דסימני' דרבנ' ממילא חיישינן לשאלה מ"מ הא עכ"פ הוי שני סימנים סימני הגוף וט"ע דהבגדים ומהני לשיטת הפוסקים דחיבור שני סימנים הוי ס"מ ועוד דבתשובת חכם צבי סי' קל"ד כתב להתיר בזה מטעם אחר דכמו דל"ח לנפילה דיחיד. כן ה"נ ל' לשאלה דיחיד שישאיל בגדיו למי שיש סימנים בגופו כמו הארס הנאבד יע"ש ואף שבחידושי השגתי עליו מ"מ יש כמה גדולים דס"ל הכי וכ"ש בנ"ד כיון שהכירו אותו בט"ע אלא דחיישינן שמא נשתנה פניו לאיש הנאבד והיא חששה רחוקה מאוד לחוש שמא השאיל בגדיו לאיש אחר שיש לו סימנים כמוהו ואח"כ נשתנה פניו לאיש הנעלם מאתנו וגם יש לצרף בנ"ד דעת הב"ח בתשובותיו סי' פ"ז רכל שיצא מאתנו בבגדים ולא היה לו עוד בגדים כאילו ובמעט זמן נמצא אחר בבגדים של ההרוג ל"ח לשאלה ולחליפין בזמן מועט ע"ש שהאריך בזה וא"כ בנ"ד שהאיש הנאבד נעלם מאתנו בפתע פתאום ולא היה רק הכתונת והמכנסיים שהלך בו ואחר ר' ימים נמצא במלבושי' אלו ל"ח לשאלה ולחליפין במעט זמן כזה וגם הרבה מחברים כתבו דבכתונת ובתי שוקים ל"ח לשאלה וכבר כתב הגאון מהר"י הלוי אחיו של הט"ז בתשובותיו דכל היכא שיש עוד צד להקל ל"ח לשאל' כי כמה גדולים עשו מעשה שלא לחוש לשאלה כללא דמילתא דמכל הני צדדי היתר דכתיבת איתתא דא שריא להתנסבא לכל גבר דתיצביין לאחר החליצה מיבם שלה

תוכן העניינים

נחלת אבות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה