אור ברסלב
נחלת אבות שאלה יב

נחלת אבות· רבי ישראל איסר וולף

שאלה יב

שאלה יא

לבאר הא דקיי"ל בי"ד סי' ק"ז סמ"ב דהשאילה חלוקה לחברתה ומצאה בה כתם דתולה ביושבת על דם טוהר אף בזמן הזה אם היא דוקא בעת שמעיינה פתוח או דילמא אף בעת שמעיינה סתום תולה בה והנה מסתימת הפוסקים משמע דאף שמעיינה סתום תלינן בה כיון דלא מקלקלה לה מידי כיון שהן ימי טוהר ולפענ"ד דין זה צ"ע טובא כיון דאנן קיי"ל דתולה מעוברת באינה מעוברת ומניקה באינה מניקה כיון שהן מסולקת דמים א"כ אמאי נתלה ביושבת על דם טוהר כיון דמניקה היא דאף שמת הולד או גמלתו בכלל מניקה היא ומסולקת דמים כמבואר בסי' קפ"ט סל"ג וכ"כ הרשב"א בתה"א דף ק"פ דאף לענין תלי' בחברתה דינא הכי בשלמא בעת שמעיינה פתוח דתולין בה אף שמסולקת דמים ואין ראייתה אלא מקרה בעלמא מ"מ תליני בה כיון דלא מקלקלה לה כלל אבל היכא דמעיינה סתום א"כ ה"ה בכלל מינקת גמורה וא"כ נהי דלא מקלקלינן אותה מ"מ הא בזה אין שום מעלה כלל לחברתה אלא משום כיון דלא מקלקלה חברתה תולה בה משום דספיקא דרבנן ול"ש לומר מאי חזית דאסרית להאי אסרת להאי כיון דימי טוהר הן ובזה"ז היא טמאה וחברתה טהורה כמ"ש הרשב"א ואמאי הא יותר י"ל שהכתם מחברתה והיא טהורה כיון דמינקת היא תולם באינה מינקת ול"ל דבימי טוהר מצוין דמים באשה כדמשמע מלשון רש"י ס"פ כל היד דף כ' ע"ב ד"ה חזינא וכ"כ בחידושי הר"ן לנדה בפרק האשה לחד טעמא זה ליתא דמדברי הרשב"א בתה"א והטור משמע להיפוך שכתבו בשם י"א דבבתולה שדמיה טהורים תולין אף בזה"ז וביושבת על דם טוהר אין תולין משום דבבתולה שירפא מצוי וביושבת על דם טוהר אין שירפא מצוי וזו היא דעת הרמב"ן וכן מוכח מדברי הרמב"ן שהביא הב"י בס"פ קפ"ט שהוכיח דאשה קבעה וסת בימי מניקתה מהא דאמרינן בנדה דף י"א דלכך אין יושבת על דם טוהר צריכה לבדוק א"ע משום דילמא קבעה וסת משום דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה וסת. ואי אמרת דמניקה לא קבעה וסת משום דמסולקת דמים היא. א"כ ת"ל דבלא"ה לא קבעה וסת דמינקת היא והרשב"א בתה"א האריך לתרץ קושיא זו בדרכים שונים והרא"ה בב"ה קילס ראיה זו וא"כ אי אמרת דבימי טוהר שירפא מצוי ואינה בכלל מינקת א"כ לאו ראיה היא ואדרבא אכתי קשיא דהא מינקת אינה חוששת לוסתה הראשון שלא היתה מינקת וא"כ בלא"ה לא קבעה וסת בימי טוהר לימי מניקתה כיון דבימי טוהר לאו בכלל מינקת היא אלא ודאי דבימי טוהר חשיבה כמינקת גמורה והנה לפי מה שדחה הרשב"א שם ראיית הרמב"ן דסוגיא אזלא למ"ד דמת הבן או גמלתו לאו מינקת היא אין ראיה משם אך מדברי הרמב"ן והרא"ה היא ראיה ברורה:

וראיתי להרב בעל משנה למלך פ"ט מה' א"ב דין כ"ט שכתב שלדעתו ע"כ לא אמרינן דתולין בנדה ישראלית אלא כשהיו כולם שוין לראי' אבל אם היתה הנדה מעוברת או זקנה או מניקה אפשר שלא נתלה בהם ושתיהן מקולקלות כיון דלשניהם איכא אומדנא שממנה בא הכתם ושל נדה איכא אומדנא שהכתם ממנה כיון דנדה היא יע"ש ומה מאוד תמיהני איך העלים עין מברייתא ערוכה וכל הפוסקים דתולין ביושבת על דם טוהר אף שמינקת היא ודוחק גדול לומר דהברייתא ופוסקים מיירי דווקא שגם חברתה היא מעוברת או מניקה דבכה"ג תולה היא ביושבת על דם טוהר דמסתימת הפוסקים לא משמע כן והנה בהברייתא י"ל דלכך תולין ביושבת על דם טוהר הוא מטעם שכתבו הרמב"ן והר"ן לחד טעמא בחידושיו בפרק האשה מפני שיושבת על דם טוהר רואה ואינה מרגשת תו אלו ראתה הרגישה ולכך תולין אף במסולקת דמים אך לפי"ז תקשה לשיטת הראב"ד והש"ע דפסקו דתולין אף בזמן הזה אף דאנן מחמירינן בה משום שלא החמירו להציל על חברתה ואי הטעם שרואה ואינה מרגשת היא אם כן האידנא כיון שמחמירינן בדם טוהר הרי רואה ומרגשת ואף שאינו אלא חומרא בעלמא אטו נשי דיני גמירי והרי הוא כאלו ידעינן שלא הרגישו שניהם בדבר והנה מכ"ז היה נראה דהא דתלינן ביושבת על דם טוהר בזמן הזה הוא דוקא בעת שמעיינה פתוח כגון שראתה והיא תוך ג' ימים לספירת ז' נקיים שלה דאז עדיין מעיינה פתוח כמ"ש הרב רמ"א בסי' קצ"ו ס"י בהגה יע"ש ובש"ך אבל כשלא ראתה כלל או לאחר ג' ימים נספירתה אין תולין בה דמניקת גמורה היא ותולה בחברתה וחברתה מקולקלת והיא מתוקנת דבכה"ג סברת הו"ל נכונה מאוד דכיון דליכא שום מעליותא בחברתה מה"ת נתלה ביושבת על דם טוהר שהא מינקת דאדרבא יותר יש לתלות באינה מינקת וכמ"ש לעיל אלא דמסתימת לשון הרשב"א בתה"א והטור לא משמע כן והדבר צע"ג. והנה לכאורה יש להוכיח כהרב בעל מ"ל מהא דתולה בקטנה שלא ראתה מעולם לאחר שנבעלה קודם שחיתה המכה ולנערה שלא ראתה תוך ד' לילות לבעילתה אפילו בזמן הזה שאין נותנין לבתולה אלא בעילת מנוה לבד אפ"ה תולה בה לפי שדמים מצוין בה כמ"ש הרשב"א והטור והוא לכאורה תמוה כיון דאנן קיי"ל בועל בעילת מצוה ופורש א"כ אף לאחר שתחיה המכה לקטנה ולאחר ד' לילות לנערה נמי נתלה בהן דהא הוויין כנדה גמורה ותולין הקלקלה במקולקל אבל לדברי המ"ל ניחא כיון דס"ל דכל אותן שהן מסולקת דמים אין תולין בהן א"כ כיון דקיי"ל דבתולה תולה באינה בתולה ומבואר ברש"י דאף נשואה קרי לי' בתולת דמים והיינו אף שנבעלה מ"מ כל שהיא בתולת דמים שלא ראתה מעולם הוי בתולת דמים וכ"כ הרמב"ן בה' נדה שלו פ"ד להדיא דאף שהיא בעולה מ"מ כל שלא ראתה דם נדה מעולם תולה באינה בתולה וא"כ לכך הכא בקטנה לאחר שחיתה המכה ונערה לאחר ד' לילות לבעילתה כיון דמיירי שלא ראו מעולם וכבר כלו בתוליה אינה תולה בהן הכתם כיון שהן בחזקת מסולקת דמים. אך ראיתי להרב מנחת עקב שהרגיש בקושיא זו והביא שכן הקשה בהגהת פרישה והמ"י תירץ דאף דמטמאינן לדם בתולים מ"מ לא מיקרי מקולקלת לתלות בה דאינה אלא טומאת ספק והוי כמו כתם דאין תולין כתם בכתם וה"נ אין תולין כשהיא טמאה מחמת דם בתולים והנה אף דמילי דסברא נינהו מ"מ זה לא יתכן אלא לפי שיטת הרמב"ן והרשב"א דס"ל דאיסור דם בתולים הוא מחמת חשש תערובות דם נדה כדמוכח מדברי הרמב"ן גבי רואה דם מחמת תשמיש שהוכיח דאין תולין במכה מדאסרו חז"ל דם בתולים ואף הרשב"א לא פליג עליו אלא משום דיש חילוק בין איסור שעה לאיסור עולם אבל לפמ"ש הרא"ש בפ' תינוקות דטעמא דאסרו חז"ל דם בתולים לאו משום חשש נדה אלא משום דביאה לכל מסור ואין הכל בקיאין בין קטנה לגדולה ובוגרת וכן החזיק במעוז סברא זו גבי הרואה דם מחמת תשמיש יע"ש א"כ כיון דאיסור זה לאו מחמת ספק היא אלא גזירה דרבנן א"כ לא דמיא כלל לכתם ואמאי לא נתלה בה כמו דתלינן בסופרת ז' אף דמן התורה לא בעינן ז' נקיים אלא דבנות ישראל החמירו על עצמן וא"כ אמאי לא הביא הטור שיטת הרא"ש דלפי דבריו תלינן בקטנה אף לאחר שתחיה המכה ובנערה אף לאחר ד' לילות:

איברא האמת יורה דרכו שהגהת פרישה והמ"י לא ירדו לסוף דעת הרמב"ן והט"ו בזה והוא משום דלפי מה שהבינו הם דמ"ש הט"ו דתולין בקטנה עד שתחיה המכה ובנערה עד ד' לילות קאי הכל לאחר בעילה הראשונה שנבעלו תולין בהם עד זמנים אלו קשיא טובא מש"ס ערוך פ"ק דנדה דף י"א ע"ב דאמרינן התם אמתני' דתינוקת אמר שמואל ל"ש אלא שלא פסקה מחמת תשמיש וראתה שלא מחמת תשמיש אבל פסקה מחמת תשמיש וראתה טמאה עברה לילה אחת בלא תשמיש וראתה טמאה והעולה מדברי רש"י ותוספות שם דכל פעם שראתה מחמת תשמיש אפילו בתשמיש מופלג מחבירו חודש או יותר תליא בדם בתולים וכי שמשה בלילה אף שהיא רואה גם כן למחר ובלילה שאחר כך בלא תשמיש טהורה אבל כשהיא רואה ביום שני לשימושה בלא תשמיש ממאה כדאמר עורם לילה אהת בלא תשמיש טמאה יע"ש ודינים אלו הם הלכה פסוקה כמ"ש הרי"ף והר"ן ומרדכי פ"ב דשבועות ומשמע התם דאין חילוק בין קטנה לנערה בכ"ז וא"כ תימה גדולה דהיכי משכחת לה האידנא שכתבו הפוסקים דתולין אף בזה"ז בקטנה עד שתחיה המכה ובנער' עד ד' לילות משום דשירפא מצוי הא אנן קיי"ל דאף הבועל את הקטנה בועל בעילת מצוה ופורש א"כ ודאי לא שימשה שוב והאיך תולין לתלות הכתם בהן דהא עברה לילה אחת בלא תשמיש וראתה טמאה ול"ל כיון דעל ידי תשמיש תלינן בדם בתולים) ובכהאי גוונא לא מחזקינן בהן בדם בתולים דהא אף מדינא מטמאינן לה בכהאי גוונא כדאמרינן עברה לילה אחת בלא תשמיש וראתה טמאה ול"ל כיון דע"י תשמיש תלינן בדם בתולים עד ד' לילות הוי כמכה שהיא יכולה להתגלע ע"י חיכוך דמבואר בסיי ק"ץ ס"ח דתלינן בה את הכתם אבל לענין ראיה גמורה בעינן דוקא מכה שידוע שמוציאה דם כמבואר בסי' קפ"ז ס"ה זה ליתא דע"כ לא תלינן בכתם במכה שיכולה להתגלע אלא משום דאמרינן שמא חיכתה וגלעה שלא מדעתה כמ"ש הרשב"א בתה"א והמרדכי פרק ב' דשבועות אבל הכא לא שייך זה ועוד דא"כ מנ"ל להפוסקים לומר דאף בזה"ז תולין ברם בתולים משום דשירפא מצוי דהא בכה"ג אין שירפא מצוי דהא כי ראתה מטמאינן לה בכס"ג לכן נראה ברור דמ"ש הרמב"ן וט"ו דתולין בקטנה עד שתחיה המכה ובנערה עד ד' לילות קצרו בדבריהם וכוונתם לתשמיש מופלג כדאמרינן דנתן לה רבי ד' לילות מתוך י"ב חודש והיינו לאחר כל טבילה ד' פעמים ששימשה וראתה תלינן בדם בתולים ומעתה קושיות המ"י מעיקרא לק"מ דקמ"ל דהיכא דהשאילה לה חלוק אחר כל טבילה וטבילה ונבעלו ולא נמצאו להן דם רק על החלוק הזה דפשיטא דאי או החלוק תלוה היו טהורות דע"כ לא מטמאינן בסי' קצ"ג הבועל את הבתולה ולא נמצא לה דם אלא בבעולה ראשונה אבל אחר בעילה הראשונה אף ב"ד לילות מופלגים לא מטמאינן לה כשלא נמנא להן דם כדמשמע מסתימת כל הפוסקים קמ"ל דאם השאילה להן חלוק בכה"ג בתוך ד' לילות מופלגת תלינן בהו כיון דשירפן מצוי והן טמאות בזה"ז וחברתה טהורה ח"ב ונכון:

ומעתה האי דינא דהמ"י אם תלינן בסופרת שבעה נקיים ודם בתולים אין מקום ליה בהפוסקים וכבר כתבתי דלהרא"ש בודאי תולין בה ובכתמים שומעין להקל אך להמ"ל י"ל דאין תולין בה דהוי בתולת דמים אם לא שחברתה מניקה וכיוצא בה

תוכן העניינים

נחלת אבות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה