נחלת אבות· רבי ישראל איסר וולף
שאלה ה
לה"ה מחו' ח"ג הרב המופלג ומופלא המושלם כבוד מוהר"ר יצחק משה נ"י:
ע"ד שאלתו בנגלד הריאה ונגדו נשבר הצלע ונקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו ועל זה האריך ר"מ בהרצאת דברים ובתחלה כתב ר"מ לתרץ קושיות הש"ך בסימן ל"ג ס"ק כ"א על מה שכתב הרב רמ"א שם בס"ד בהג"ה וכל זה לא מיירי אלא בניכר שהנקב בא על ידי חולי אבל אם יש לחוש שניקב על ידי קוץ אפילו לא ניקב רק הפנימי טריפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ. ולמה לא כתב הטעם דחיישינן שמא ניקב ונתרפא כמו שכתב המחבר בס"ט דיפקא מינה דאפילו לא ניקב הפנימי מעבר לעבר גם כן טריפה מהאי טעמא וכן תמה הפר"ח בסק"י ועל זה תי' ר"מ על פי מה שהקשה הט"ז בס"ס מ"ט דלמה מטריף הרב כאן אף בספק אם ניקב ע"י חולי או קוץ הא איכא ס"ס ספק ע"י חולי ואת"ל ע"י קוץ דילמא לא ניקב החיצונה כמו דמכשרינן מה"ט בסימן מ"ט בקורקבן שניקב החצון וא"י אם ע"י חולי או על ידי קוץ דתולין להקל מה"ט דהוי ס"ס ותירצו הש"ך בנקה"כ והפר "ח שם דהאי ספיקא דשמא לא ניקב החיצון לא מצרפינן לם"ס משום דשכיח יותר שינקוב החיצון כמו שכתב התוספות בפ' ד"א ובפ' א"ט וכיון דשכיח טפי לאיסר מלהיתר מטרפינן וליה וא"כ י"ל דלכך לא כתב הטעם דחיישינן שמא נתרפא משום דנתרפא לא שכיח כמ"ש הש"ך בעצמו בס"ק כ"א וא"כ כיון דהרב מיירי בספק ע"י חולה א"כ הוי ס"ס מעליא ולכך הוצרך לטעמא דוושט אין לו בדיקה מבחוץ ושמא ניקב לפנינו ע"כ דברי ר"מ:
תמהני עליו איך מביא ראיה לסתור דהא בש"ך סקכ"א מבואר דבפנימי חיישינן טפי שמא נתרפא רק לנתרפאו שני העורות לא חיישינן דלא מחזקינן ריעותא מעור לעור ע"ש ועוד דממקומו מוכרע דהא התוס' פרק א"ט ובפרק ד"א הוכיחו זה מהא דקשיא להו אמאי חיישינן שמא הבריא נימא נשחטה הותרה. לזה תירצו דשכיח הוא שינקוב לחוץ וא"כ גם לשיטת הרמב"ם והמחבר דחיישי' שמא הבריא ונתרפא צ"ל כן דאל"כ נימא נשחטה הותרה א"ו כיון דשכיח יותר שינקוב לחוץ אמרינן מסתמא ניקב לחוץ ונתרפא ואין לומר דהתוספות ס"ל דפירוש הבריא ניקב והרמב"ם דס"ל דחיישינן לנתרפא ס"ל כשיטת הרב רמ"א ברס"נ דבריעות' מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה וכ"ד כמה פוסקים כמ"ש הש"ך שם ז"א דמדברי התוס' פרק א"ט (דף נ' ע"ב) ד"ה מחט משמע להדיא דס"ל כפי' הבריא נתרפא ועוד דהא התוס' פרק השוחט העלו כפי' ריב"א דלנקב יש לוושט בדיקה בחוץ וא"כ ע"כ ס"ל דפי' הבריא נתרפא ואפ"ה לא נשחטה הותרה א"ו כיון דשכיח יותר שניקב לחוץ אמרינן נמי מסתמא נתרפא ועוד נראה דאף לשיטת הרב רמ"א וסייעתו דס"ל דבריעותא מחיים ל"א נשחטה הותרה מ"מ לשיטת הרמב"ם והמחבר דס"ל דחוששין לנתרפא וצ"ל ג"כ כמ"ש התוס' דשכיח יותר שינקוב לחוץ דאל"כ קשה מהא דקי"ל בסי' פ"א ס"ב דבהמה טריפה שנעשה ממנה גבינות דאם הוא טריפות שאפשר לתלות שנעשה קודם שחיטה כגון ניקב קרום של מוח וכן בנגלד פי המכה מה שנעשה קודם ג"י מותרים דאמרינן השתא הוא דנטרפה קודם שחיטה או ג"י בנגלד פי המכה משום דהוי חזקה הבאה מכח רובא דרוב בהמות כשרים הם וצ"ל אף לשיטת הסוברים דבריעותא שנולד מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה מ"מ הכא שאני כיון דרוב בהמות כשרות ולית בהון ריעותא כלל אמרינן השתא הוא דאיתרע ומקודם לכן לא היה בה ריעותא כלל וכ"כ המחבר והנה התוספות כתבו בשבת (דף ל"ו) דהיכא דאכלה מחט לפנינו ושחטה מיד לא שייך נתרפא ובאמת דמ"ש התוס' מיד הוא לאו דוקא דאף בתוך ג"י הוי כמיד דהא אמרינן בפרק א"ט (דף מ"ח) במחט שנמצא בעובי בה"כ אם הוגלד פי המכה בידוע שהוא ג"י קודם שחיטה והוי מקח טעות וצריך המוכר להחזיר המעות אלמא דא"א כלל להגליד תוך ג"י וכ"ש להתרפאות לגמרי וא"כ תקשה אמאי חיישינן כלל לנתרפא נוקמה אחזקה דקודם שחיטה הוא שניקבה ומקודם לא היה בה שום ריעותא כלל וא"כ ודאי לא נחרפא דבזמן מועט לא חיישינן לנתרפא אלא ודאי כמו שכתבו התוס' דשכיח טפי שמינקב לחוץ דכיון שעורות הוושט דקין הן בדבר מועט שתתפוש תעבור הדופן וממילא חיישינן לנתרפא ואמרינן מסתמא ניקב קודם ג"י ונתרפא אמנם השתא דאתינא להכי יש לתרץ קושיות הש"ך והפר"ח ע"ד שתירץ ר"מ בט"ט ולא כטעמיה דכיון דהא דחיישינן לנתרפא ול"א השתא הוא דאיתרע ומקודם לא היה בה ריעותא כלל הוא משום כיון דשכיח הוא דמינקב לחוץ אמרינן מסתמא ניקב זה ג"י ונתרפא וא"כ היכא שיש ספק אם הוא פ"י חולי או ע"י קוץ אף שלא ניקב הפנימי כולו או שניקב החיצון ולא הפנימי מוקמינן שפיר אחזקה שלא היה בה ריעותא מקודם כלל ובודאי ע"י חולי נעשה ולא נתרפא כלל דהיכי מצינו להוציא מחזקה דמעיקרא משום כיון דע"י קוץ שכיח למינקב ומסתמא ניקב ונתרפא דאדרבא מוקמינן אחזקה ואמרינן שנעשה ע"י חולי תוך ג"י ובודאי לא נתרפא וגם הוי ס"ס מעליא דזה הריעותא שייך בספק השני שצריך להוציא מחזקה דמעיקרא לומר שנתרפא משום דשכיח למינקב לחוץ מעליותא הוא בספק הראשון לאוקמא אחזקה דמעיקרא ולומר דע"י חולי נעשה וא"כ שני הספיקות שוים הם והוי ס"ס מעליא ובזה מתורץ קושית הש"ך והפ"ח דלכך הוצרך הרב רמ"א בס"ד להטעם דוושט אין לו בדיקה מבחוץ כיון דהרב מיירי בספק ע"י חולי או על ידי קוץ ליכא למיחש לנתרפא כלל אבל להאי ספק שמא על ידי קוץ וניקב לפנינו דוושט אין לו בדיקה מבחוץ חיישינן שפיר ולא תלינן ע"י חולי נעשה משום דאיכא ריעותא מחיים כשיטת הרמ"א בר"ס נ' והדברים נכונים:
ולענין מה שפלפל ר"מ בנמצא מחט בריאה וניקב קרום הריאה הפנימי ולא החיצון דתליא במה שהקשו הפוסקים הראשונים מ"ש בישב לו קוץ בוושט דחיישינן שמא הבריא ונתרפא ומ"ש ממחט שנמצא בעובי בה"כ מצד א' דכשר ול"ח לשמא נתרפא ותירצו ב' תירוצים א' דשאני וושט מתוך שקרומיו דקין חיישינן יותר שמא ניקב לחוץ מה שאין כן בבה"כ שקרומו עב ל"ח שניקב לחוץ ב' דשאני בה"כ דאם איתא דהמחט ניקב מעל"ע מי החזירו המחט לאחוריו אבל בוושט איידי דאכלה בי' ופעיא בי' אוכלין ומשקין החזירו המחט לאחוריו ונתרפא והנה שני טעמים אלו נזכרים ג"כ בהג"א גבי ישב לו קוץ בוושט והנה בריאה מחולקים הפוסקים בנקבו העורות זה שלא כנגד זה דהג"א פסק דגם בריאה טריפה כמו בוושט משום כיון דהריאה שואבת כל מיני משקים גמדה ופשטה ליה כמו בוושט ולפי"ז להג"א אם נמצא מחט בריאה וניקבה המחט קרום התחתון ולא העליון להג"א פשיטא דטריפה לשני הטעמים דהרי אנו רואים דקרומי ריאה דקים יותר מוושט כמ"ש הפוסקים וגם חיישינן לנתרפא קרום העליון וחזרה המחט לאחוריה כיון דגמדא ופשטה ליה וגם אפילו להחולקים על הג"א דלא אמרינן גבי ריאה גמדה ופשטה ליה עכ"פ טריפה לטעם הראשון כיון שקרומי הריאה דקים יותר מוושט עכ"ד תמיהני עליו דאזיל בתר איפכא דאדרבא לפי טעם הראשון דקרומי הוושט דקים חיישינן יותר שמא ניקב לחוץ בריאה ודאי כשר כמ"ש בתה"ד סי' קס"ה והרב רמ"א בסימן מ"ח ס"ח וסי' מ"ט ס"ב דבביה"כ וקורקבן אם לא ניקב מעל"ע אף שלא נשאר רק מעט מעור החיצון שלא ניקב כשירה ומבואר שם הטעם דדוקא בדבר שדופנו דק איכא למיחש שמא הבריא ונתרפא דבדופן דק בדבר מועט שתתפוס תעבור הדופן אבל בדופן עב שיש לפנים לכנוס ולעבור הרבה ועדיין לא תעבור את כל הדופן לית לן למימר שניקב ונתרפא ע"ש. וא"כ הכא במחט שנמצא בריאה וניקב קרום הפנימי ולא החיצון כיון שהמחט תחוב בבשר הריאה וקרום התחתון מה"ת לאמר שניקב גם קרום העליון כיון שהמחט שבפנים יש לה לעבור הרבה ולא תעבור קרום העליון ואין כאן מקום להחמיר אלא לפי טעם השני ולפי שיטת הג"א דגם בריאה שייך גמדא ופשטה ליה אך גם זה ליתא לפי שיטת הש"ך בסי' ל"ג דלא מחזקינן ריעותא מעור לעור לומר שניקב גם השני ונתרפא ומשום כן מכשיר בוושט שניקב החיצון ולא הפנימי דל"ח שמא הבריא יע"ש בסק"ו וכ"א א"כ ה"נ בריאה אף שניקב הפנימי מ"מ כיון שהחיצון הוא שלם לפנינו ל"ס להבריא ונתרפא ומה מאוד תמיהני על ר"מ שהביא בשם הש"ך דל"ח לנקבו שני הקרומים ומכח זה מחלק בין נמצא המסט סמוך לקרום הפנימי ובין ניקב הקרום הפנימי לחוץ ובאמת אין שום חילוק בזה להש"ך להמעיין בדבריו ועוד יש טעם להכשיר זה עפ"י מה שהקשה מוהרש"ל ביש"ש פא"ט ס"ס מ"ט לשיטת הר"ן והרב בהג"ה ס"ס מ"ב בנמצא מחט במרה דטריפה משום כיון דקרומו רך ודק חיישינן שמא ניקב המרה ונתרפא דאם כן במחט שנמצא בריאה למה מכשרינן בש"ס ע"י נפיחה ומשמע אף שהמחט הוא סמוך להקרומים ניחוש שמא ניקבו ונתרפאו דהא קרומי הריאה גם כן רכים ודקים ותי' דריאה שאני שאין דרכה להגליד המכה אלא להעלות סירכא יע"ש וא"כ אף בניקב קרום הפנימי ולא החיצון יש להכשיר מה"ט אך באמת דברי מוהרש"ל אינם מוכרחים בעיני דמה שהקשה ממחט בריאה לפענ"ד יש לחלק דדוקא במרה מטרפינן בנמצא מחט מפני שהמחט מתרועע ושט במי המרה ואי אפשר שלא תגע בכל פעם בעור המרה ומפני שהוא רך ודק חיישינן שמא הבריא משא"כ במחט בריאה אף שהוא סמוך להקרומים מ"מ כיון שהוא נתחב בחוזק בבשר הריאה מה"ת ליחוש שניקבו הקרומים דהא אף בוושט ל"ח אלא בתחוב ולא בנמצאת וזה דמי לנמצאת כדמשמע בר"ן שם ע"ש וזה חילוק נכון איברא דבהאי דינא דנמצא מחט בריאה וניקב פנימי ולא חיצון אין נ"מ כ"כ לדידן דפסקינן בס"ס ל"ו דבזה"ז יש להטריף כל ריאה שנמצא בה מחט ואין דנין בה דין שלימה אם לא במקום הפסד מרובה דיש להקל לבדוק ע"י נפיחה ומ"ש רו"מ דבכה"ג שניקב פנימי יש להטריף אף במקום הפ"מ משום דכ"מ דצריך בדיקה מדינא אין אנו בקיאין בבדיקת נפיחה ליתא דהא אף בלא ניקב הפנימי צריך בדיקה מדינא דש"ס דהא בחתיכה אסרינן ליה ואפ"ה בשלימה סמכינן אבדיקת נפיחה בהפ"מ אף בזה"ז. ואם כן ה"ה בניקב פנימי לחוד ל"ח לשמא הבריא לפי הטעם שכתבתי לעיל וכן לשיטת הש"ך ומוהרש"ל שהבאתי ובמקום הפ"מ יש לסמוך עליהם:
ועתה נבא להא דאתאו עלה בנגלד הריאה וכנגדו נשבר הצלע הנכון כדברי ר"מ דיש להטריף ל"מ לדברי הב"ח בתשובותיו סי' ק"ל שפסק על ריאה שיש בה קמט ונגדו נשבר הצלע ונקשר דטריפה והביא ראיה מהא דהאדימה הריאה ומכה בדופן כנגדה אף דמראה אדומה לבד כשירה מ"מ הכא טריפה דמחזקינן דמחמת המכה בא הקמט וא"כ כ"ש הכא דמטרפינן מה"ט ואף להמחברים שחלקו על הב"ח הוא מטעעמא שכתב הרא"ש דכיון שהאדימה מחמת מכה סוף העור לינקב משא"כ בקמט דלא שייך זה וא"כ בנ"ד מחזקינן דהגלד בריאה באה מחמת שבירת הצלע כנגדה וא"כ יש לחוש שמא גם קרום השני ניקב ונתרפא כמו בוושט דלא שייכי כאן הטעמים שכתבו בביה"כ וקורקבן דהא עורות אלו דקים יותר וגם כאן לא שייך לומר דמי החזידו להמחט דהא כאן הצלע עומד במקומו רק הריאה בנפיחתה בחייה פוגעת בדופן ומתחקת. וגם סברת מהרש"ל לא שייך הכא כיון דחזינן דנגלד קרום העליון ולא עלה בה סירכא מה"ת לא ניחוש שנגלד ג"כ קרום התחתון ואינו ניכר ואין כאן סמך לסתור אלא סברת הש"ך דלא מחזקינן ריעותא מקרום לקרום כל היכא דהקרום השני שלם לפנינו ובלא הפסד מרובה פשוט לאסור כיון דבנמצא מחט בתוך הריאה מטרפינן משום דאין אנו בקיאין בבדיקת נפיחה כ"ש בנגלד קרום העליון דחיישינן טפי שמא ניקב הקרום השני ג"כ לפנינו ואין אנו בקיאין בבדיקה כמו בוושט דחיישינן שמא ניקב החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ וגם בהפסד מרובה קשה לסמוך על סברת הש"ך כי דבריו דחוקים וכבר תירצתי קושייתו בט"ט וגם הפר"ח חלק עליו בזה וכבר נתפשט המנהג בין הבודקים להטריף בנ"ד וידוע שבכל דבר שהלכה רופפת פפת הולכין אסר המנהג: