אור ברסלב

נחלת אבות על אבות· רבנו יצחק אברבנאל

פרק ו

פרק ה

משנה א

השלם רבי מאיר כבר זכרתי בתחלת זה הפירוש בהקדמה הראשונה, שהיה מהדור הי"ב וחבירו של רבן שמעון בן גמליאל השני, והיה מקהל גרים ונזכרה משנתו למעלה במסכת אבות. האמנם בא מאמרו זה בתוך הברייתות ולא בקרב המשניות עם חכמי דורו, לפי שלא נשנה מאמרו כי אם אחרי חבור המשנה. ולכן היתה מדרגתו ברייתא מאותן שנשנו מחוץ. ועם היות דבריה טובים ונכוחים, הנה יראה בהם כפל עצום, וכאילו הם דברים בלתי מתקשרים ומתיחסים זה עם זה. כי הנה ראיתי אני בם עשרה ספקות:

הראשון – מה ענין אומרו: "נקרא רע, אהוב" ולא פירש למי יקרא כן? והרב מתתיה פירש אותם למקום. ויקשה אליו למה לא אמר "נקרא רע ואהוב" למקום כמו שאמר בפירוש "אוהב את המקום". ואחרים פירשו לבריות. ויקשה גם כן אליהם למה לא אמר "רע ואהוב" גם כן לבריות כמו שאמר "אוהב את הבריות"; "משמח את הבריות", אבל אמר סתם "רע ואהוב".

השני – למה זכר ב'מקום' ו'בבריות' אהבה ושמחה באומרו: "אוהב את המקום"; "משמח את המקום", וכן בבריות. ולא זכר ענין עבודה והליכה בדרכיו, ושאר המדות הטובות אשר יפלו בין האדם לשם ובינו לחביריו.

השלישי – באומרו: "ומלבשתו ענוה ויראה". ולמה לא זכר מדה טובה אחרת כאמונה וגבורה, ונדיבות ושאר המדות? וגם מה ראה לומר בענוה וביראה לשון לבוש "ומלבשתו", ולא אמר כלשון הזה בשאר השלמיות.

הרביעי – באומרו: "ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן". וזה כי רובם נכנסים באהבה והענוה והיראה. ולמה זכרם עוד ולא זכר מצוה אחרת? גם מה שאמר באלה "ומכשרתו" ולא אמר "ומלבשתו" ושאר הלשונות.

החמישי – באומרו: "ומרחקתו מן החטא". כי אם כבר היה בו – 'ענוה ויראה', והיה – 'צדיק חסיד ישר ונאמן', בידוע שיהיה מרוחק מהחטא ונקרב לזכות, כי מה לו עוד זכות יותר מזה.

הששי – באומרו: "ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה". כי היה לו לומר וימצאו בו או וילמוד מן התורה, כי אליה חוזר הכל ומה ענין ונהנין ממנו. והרב מתתיה פירש: ב'עצה' – שהוא חסר בית1, וכן באחרים.

השביעי – באומרו: "ונותנת לו מלכות וממשלה". כי זה בלתי צודק שכל העוסקים בתורה יהיו מלכים ומושלים? אבל הוא ההפך, כי רובם עניים מרודים שומעים חרפתם ואינם משיבים.

השמיני – באומרו: "ונעשה כמעין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך". ולמה עשה שני משלים בדבר אחד? גם כי כולו ממעלת החכמה והוא נכלל ב"עצה ותושיה ובינה וגבורה" שזכר למעלה כיון שענינם אחד.

התשיעי – באומרו: "ויהא צנוע וארך רוח ומוחל עלבונו". וזה כי המדות האלה כבר נכללו כולם בענוה ויראת יי' ובצדק והחסידות, ומה ראה לזוכרם שנית אחרי מעלת החכמה.

הספק העשירי – באומר: "ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים". כי זה כולו כבר נכלל במלכות ובממשלה ובשאר הדברים אשר זכר. ואין ספק שהיה רבי מאיר חכם גדול ואלהי ולא יתכן לחשוב שהיה מוסיף בדברים ושמות ללא ענין.

וכבר נדחק הרב מתתיה בכפל דברי השלם הזה וחשב לעשות בהם ששה סוגים שהם הראשונים: רע; אהוב; אוהב את המקום; אוהב את הבריות; משמח את המקום; משמח את הבריות. ושהאחרים היו מינים נכנסים תחתיהם. ונדחק מפני זה לעשות פירושים ובחינות שונות לסקל לפניו הדרך אשר לקח.

ויען וביען הם דברים בלתי מתישבים על דברי הברייתא, וגם לא יותרו ספיקות אלה, לכן נטיתי מהם ואבאר דרכי דרך ישר2 כאשר עם לבבי בביאור הברייתא והתר הספקות.

ואומר שהשלם רבי מאיר שם תנאי עצמי בלמוד התורה והוא שיהיה לשמה. לפי שמשפט כל מעשה אשר יעשה אותו האדם ותוארו לא יוקח כי אם מהתכלית אשר יכוין אליו. ומפני זה כל העוסק בתורה שלא לשמה רק לשום תכלית מהתכליות החיצוניית, כדי שיעשיר או שיקרא רבי וכדומה לזה, הנה התכלית הוא עצמי אצלו, ועסק התורה הוא לו במקרה כ"קרדום לחתוך" או כלי אחר לעשות מלכתו. והרי חלל הנכבד בנקלה והיקר בנבזה. ולכן אי איפשר שימשכו לו מהעסק התוריי ההוא התועלות המיוחדות בו בשום פנים. אמנם כאשר יעסוק בתורה על דרך האמת לתכלית עצמה, הנה יזכה לשלימיות הרבה אשר יזכור. "ולא עוד, אלא שכל העולם כדאי הוא לו", רוצה לומר שלא די שהוא יזכה לאותם המעלות שיזכור מיד, אלא שהוא האיש שיוכל לומר שנברא העולם השפל בשבילו, כמו שאמרו (קהלת רבה פר' א) שנברא בשביל התורה. וכמו שאמרו בפרק קמא דברכות (דף ו, ע"ב): "כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה", שנאמר (קהלת יב, יג): "כי זה כל האדם", לפי שבריאת העולם השפל היתה בעבור המין האינושי, כדי שיעבוד ויכיר את בוראו, וזה לא יושג כי אם על פי התורה. ואיפשר לפרש "כדאי הוא לו" – על השלם העוסק בתורה לשמה, שהוא הדי והמשלים את העולם כולו, כיון שהוא המגיע אל התכלית שבעבורו נברא העולם. כי לכן נברא האדם בסוף מעשה בראשית כמו שיבוא התכלית בסוף הדברים כולם.

ואחרי ההקדמה הזאת, התחיל בזכרון עשרת הדברים אשר יזכה אליהם העוסק בתורה לשמה:

הראשון והשני – העיר עליהם באומרו: "נקרא רע אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות משמח את המקום משמח את הבריות". והמאמר הזה "רע אהוב" – הוא החלטי. ולכן נראה לי שאמרו בכלל שהאיש העוסק בתורה יקרא : "רע ואהוב" – אל השם יתברך, ויקרא: "רע ואהוב" – אל הבריות. וכבר ידעת ששלימות האדם נכלל במה שבינו למקום ובמה שבינו לחבירו, וזהו יסוד הברייתא הזאת. כי לכן אמר ראשונה: "רע ואהוב" בכלל כלומר לשם ולבריות. וביארו מיד עם עניני ה'אהוב' הסמיך ליה, רוצה לומר למה יקרא האדם 'אהוב' ואמר שיהיה זה לפי שהוא באמצעות התורה יהיה – "אוהב את המקום ואוהב את הבריות". ובהיותו אוהב לכולם יהיה – אהוב למעלה ואהוב למטה3. וכן פירש למה נקרא "רע" באומרו: "משמח את המקום משמח את הבריות", שה"רע" הוא האוהב האמתי שכל מאוויו וחפצו הוא לשמח את אוהבו, וכמו שאמר (משלי יז, יז): "בכל עת אוהב4 הרע". כי ה"רע" האמתי הוא אוהב תמיד, ולהדבק רעיוניו ומחשבותיו באוהבו נקרא רעו מלשון (תהילים קלט, ב) "בנת5 לרעי מרחוק".

ומאחר שהעוסק בתורה "משמח את המקום" יתעלה, "משמח את הבריות" ראוי שיקרא "רע" למקום ו"רע" לבריות. ולכן נאמר בברכת חתנים: "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", שהיא תפלה לשם שיתן שמחה בין החתן והכלה שהם "רעים ואהובים", כמו ששמח את האדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה בגן עדן כאשר הביא לו את חוה אשתו.

ובברייתא הוכיחו שיקרא הקב"ה "רע", שנאמר (תהילים קכב, ח): "למען אחי ורעי". וכן דרשו חכמינו זכרונם לברכה (שמות רבה פר' כז): "רעך ורע אביך אל תעזוב6" (משלי כז, י) – על הקב"ה. וכן הוכיחו בברייתא7 האהבה ממה שנאמר (שם ח, יז): "אני אוהבי8 אהב". אבל ראוי שנצייר באי זו בחינה יאמר באדם שהוא 'רע'; 'אהוב'; 'ואוהב' לשם יתברך. ואין זה אלא שבהיותו עוסק בתורה לשמה ידבק בבוראו ויהיו עיניו ולבו בו כל הימים. ואין האהבה והרעות זולת הדבוק העצום הזה. הלא תראה, כי הרעים הם המתדבקים בדרכם ובעלילותם, ככה האדם העוסק בתורה לשמה הוא 'רע' השם יתברך בהיותו הולך בדרכיו לא יזוז ממנו לבו ומחשבותיו, והוא אוהבו דבק בו. גם יאמר שהקב"ה יהיה 'אוהב ורע' – אל עוסק בתורה, לפי שתדבק בו השגחתו הפרטית ולא ימסרנו לשום מנהיג זולתו מהשמימיים ומהטבעיים.

ואמנם בבחינת הבריות אמרו בברייתא: "משמח את הבריות", שנאמר (במדבר לב, כב): "והייתם נקיים מיי' ומישראל". ונאמר (ישעיה מט, ג): "ישראל אשר בך אתפאר", רוצה לומר שחייב האדם לאהוב את הבריות ולשמחם ולצאת מידי חובתם כדרך שיוצא האדם מחובת שמים. כי השלימות כמו שזכרתיי נתלה במה שבין אדם למקום ובמה שבין אדם לחבירו. ולכן אמר: "והייתם נקיים מיי' ומישראל". ובהתאחדות האומה ואהבתה יתפאר בוראה, כמו שאמר (ישעיה מט, ג): "ישראל אשר בך אתפאר". ולרמוז על שני מיני האהבה האלו למקום ולבריות אמרה תורה (דברים ו, ה): "ואהבת את יי' אלהיך" וכו'; "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח).

וכבר זכר החוקר שסיבת האהבה בין האוהבים הוא שימצא ביניהם דבר או דברים שישתתפו בהם. ולכן היו רעים ואוהבים כל ישראל מפאת התורה אשר ביניהם. ושם 'רע' הוא המבדיל בין חכם לעם הארץ בלשון התלמוד. כי 'רע' הוא החבר וסתם חבר הוא חכם. והסתכל אומרו: "רע אהוב אוהב" ו"משמח", כי אלה הם השמות שראוי שיראו בין חכמי ישראל בגלות לא רב, ולא רבן שהם השמות הממונים לסמוכים, לפי שאין סמיכה בחוצה לארץ וכמו שבא בפרקא קמא דסנהדרין (דף יד, ע"א). והביאו הרמב"ם בספר שופטים פרק ד' מהלכות סנהדרין זה לשונו: "אין סומכים זקנים בחוצה לארץ9. ואף על פי שאלו הסומכין נסמכו בארץ ישראל. ואפילו10 היו הסומכין בארץ והנסמך חוצה לארץ אין סומכין. ואין צריך לומר אם היו הסומכין בחוצה לארץ וגם הנסמכין11" וכו'. וכן היה המנהג בכל ספרד בהיות אנשי הגולה שמה על תלם12 לא היה ביניהם סמיכה לשום אדם.

האמנם אחרי בואי באיטאליאה מצאתי שנתפשט המנהג לסמוך אלו לאלו. וראיתי התחלתו בין האשכנזים כולם סומכים ונסמכים ורבנים. לא ידעתי מאין בא להם ההתר הזה אם לא שקנאו מדרכי הגוים העושים דוקטורי ויעשו גם הם. והלואי שיסמכו לרבנים אנשים הגונים, כי כבר כתבו שבאלו הזמנים הבקיא בתלתא סדרי מועד נזיקין ונשים נקרא – 'חכם'. ועם אלו הבקיא עוד בסדר קדשים נקרא – 'רבי'. ועם אלו הבקיא עוד בזרעים וטהרות נקרא – 'גאון'. ואיך אם כן יסמכו מי שאינו בקיא אפילו בגמרא אחת. ולכן רבי מאיר לא אמר – רב, וגם רבן לא אמר כי אם "רע ואהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות". והותרו בזה שתי השאלות הראשונות.

המעלה השלישית – היא אומרו: "ומלבשתו ענוה ויראה". והמעלה הרביעית היא מכשירתו להיות צדיק וחסיד ונאמן. וענין זה, שהשיווי בין הרעים והאהבה בין האוהבים מפני שווים פעמים יביא שיקל האחד בכבוד ה'רע' האחר. ועליו אמר שלמה (משלי כה, יז): "הוקר13 רגלך מבית רעיך14 פן ישבעך ושנאך". לכן אמר רבי מאיר שלא נחשוב, שהעוסק בתורה בהיותו "רע ואהוב" לשם יתברך ולבריות, יקל בכבודו יתברך או בכבוד חביריו ולא יכנע לבו לפני החברים שהם כמוהו. לכן אמר שהתורה האלהית אשר הוא עוסק בה תלבישהו ענוה ויראה. כי הנה הענוה היא כנגד החברים ותמיד תמצא במה שבין האדם לחבירו, כמו שנאמר (במדבר יב, ג) במשה על אהרן ומרים "והאיש משה ענו15 מאד". ודוד עליו השלום אמר (תהילים לז, יא): "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב16 שלום".

הנה התורה תלביש לאדם מדת ענוה עם חביריו. ועם היותו 'אוהב ורע' תמיד, יהיה נכנע לפני הבריות ועניו אליהם. וכן תלבשיהו התורה מדת ה'יראה' ומעלתה אשר היא בערך השם יתברך, כמו שנאמר (דברים י, יב): "ליראה את יי' אלהיך"; "ויראת מאלהיך" (שם יט, יד); "כי ירא אלהים אתה" (בראשית כב, יב), וזולתם. יאמר כי העסק בתורה יביאהו להכיר מעלת הבורא יתברך ורוממותו ורוב חסדיו17 עמנו וליירוא מלפניו.

הנה אם כן, אמר "ענוה" – כנגד הבריות, "ויראה" – כנגד המקום. וזכר ראשונה ענות הבריות ואחר כך יראת השם, לפי שהמדות קודמים לדעות. וכן אמר שלמה (משלי כב, ד): "עקב ענוה יראת יי'" – שהיא הסוף והתכלית. והנה אמר ב"ענוה" וה"יראה מלבשתו", לפי שיש אנשים מתראים ענוים ויראי אלהים ברמאות ובתוכם ישימו ארבם. וחכמינו זכרונם לברכה קראוה ענוה זאבית. ופרק היה נוטל (סוטה כב, ע"ב) זכרו פרוש נוקפי פרוש קוזאי פרוש מדוכאי. לכן אמר כאן רבי מאיר שהענוה והיראה הבא מעסק התורה לשמה תהיה לבוש כולל מחוץ ומבפנים. וכמאמר איוב (כט, יד): "צדק לבשתי וילבשני". זוהי מעלה השלישית.

ואמנם המעלה הרביעית – היא מה שימשך מהשלימות מן ה'ענוה' ומן ה'יראה'. ועל זה אמר ומכשירתו להיות "צדיק חסיד ישר ונאמן". כי מלת 'מכשירתו' היא מלשון הכנה והכשר. יאמר שהענוה שהיא בין אדם לחבירו, תכניהו ומכשירהו להיות פעם צדיק ופעם חסיד. ושניהם במה שבינו לחבירו, כי הצדיק הוא הנותן לכל דבר חוקו והחסיד הוא העושה לפנים משורת הדין. והאדם עם הבריות פעמים צריך שינהג כפי הדין הצודק והשורה ופעמים לפנים ממנה, כפי המקבלים, וכמו שאמר (שמואל ב' כב, כו): "עם חסיד תתחסד"18. ואמר: "ועם עקש תתפל" (שם שם, כז). וביאר תכלית ב' הדרכים באומרו (תהילים יח, כח): "כי אתה עם עני תושיע וענים19 רמות תשפיל". ולכן אמרו בברייתא20 מאי צדיק ומאי חסיד, צדיק – בעל צדקות, חסיד – שעושה לפנים משורת הדין. וכן ימשך מהיראה שיהיה ישר ונאמן, שהם תוארים במה שבין אדם למקום ישר במעשיות על דרך ו"אלהים עשה21 את האדם ישר" (קהלת ז, כט), ונאמן בהשגות האלהיות כמו שנאמר במשה (במדבר יב, ז): "בכל ביתי נאמן הוא". והותרו עם זה השאלות שלישית ורביעית.

המעלה החמישית – היא אומרו: "ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות". ואין הכונה בזה שלא יהא חוטא רשע ופושע. אבל לפי שפעמים רבות יתגלגלו הדברים ובאמצעות אדם כשר, איפשר שתמשך תקלה בשוגג ולא במתכוין. לכן אמר שהעוסק בתורה תהיה מהשגחת השם יתברך עליו עד שלא יאונה לצדיק כל און22, ולא יכשל הוא, ולא יכשלו אחרים לבא לידי חטא ודבר בלתי ישר, או תקלה מה על ידו, לא די במזיד אבל גם בשוגג. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת לב, ע"א): על "ולא תשים דמיך בביתך כי יפול הנופל23 ממנו" (דברים כב, ח) – מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. והוא על דרך מה שאמר (בראשית כ, ו): ואחשוך גם אנוכי אותך מחטוא לי. כי גם במקרה ובהזדמן או מפאת המערכה שהיה איפשר שישתלשלו הדברים שלא בדעתו, הנה התורה תשמרהו מכל דבר רע24 ותרחיקהו מכל חטא. רוצה לומר מכל חסרון, מן הכיעור, ומן הדומה לו בחמלת יי' עליו25. ומלבד זה תקריבהו לידי זכות, לפי ששכר מצוה מצוה, ובשכר מצוות עסק התורה יזכה שיבואו מצוות אחרות על ידו שהם שכר עליון, כדי שיקבל שכר כולם. והותר הספק החמישי.

המעלה הששית – היא אומרו: "ונהנים ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה". ואין דעתי לפרש השמות האלה על קנין החכמות כמו שעשה הרב מתתיה זכרונו לברכה. לפי שהעצה לא תמצא בלשון הכתוב כי אם בהנהגת הדברים המדיניים26 ובפרט לעניני המלחמות. ולכן תבוא ברוב הפעמים סמוכה לגבורה. אמר (ישעיה יא, ב): "רוח עצה וגבורה". ואמר (שם לו, ה): "עצה וגבורה למלחמה"27. ושלמה אמר (משלי כד, ו): "כי בתחבולות28 תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב29 יועץ". וכן ה"תושיה" הוא שם נאמר על חדוד השכל ומהירות השגתו, ועיקר הנחתה היא על ההנהגה המעשית. אמר (ישעיה כח, כט): "הפליא עצה הגדיל תושיה"; "ולא תעשינה ידיהם תושיה" (איוב ה, יב) עד שלכן ישמשו ממנה בעלי אומניות. ולפי שברוב הפעמים גם בעניני בני אדם לפי חריפותא שבשתא אמר שלמה (משלי ב, ז): "יצפון30 לישרים תושיה". רוצה לומר, שבהשגחת השם וחסדו תתחבר התושיה והחדוד עם ישרי הסברא. ואמנם ה"בינה" כבר ידעת שתאמר על עיון האדם והתעסקותו להבין ולהוציא דבר מתוך דבר. רוצה לומר, שיוציא דברים מעצמו באמצעות מה שקבל מרבותיו בין שיהיה זה בדברים העיוניים או במעשים ההנהגיים. וה"גבורה" – ענינה מבואר שהיא בחוזק האדם והרהור לבו.

הנה אם כן השמות האלה כולם "עצה ותושיה בינה וגבורה" נוכל לפרשם באמת ובתמים על הדברים המעשיים והנהגות בני אדם. ולכן אמר רבי מאיר, שהעוסק בתורה לא יחשוב שיבצר ממנו הנהגה המדינית. אם בעצות בני אדם ותחבולות מלחמה. ואם בתושיות המלאכות וחדושם. ואם בחדוד הבנת השכל להבדיל בין הטוב ובין הרע. ואם בגבורת המלחמות שהם כולם דברים מהשכל המעשי אינו כן, כי גם "העצה והתושיה והבינה והגבורה" בדברי העולם המה, יהנו מן האדם העוסק בתורה לשמה, לפי שבבא הצורך ירעה אותם דעה והשכל דהכא רבי קארו ליה והכא רבי קארו ליה. כי כאשר יש לאל ידו בתורה – כן יהיה לו דרך ארץ. צא ולמד בעניני תחבולות המלחמות וגבורתם מספורי יהושע ושופטיהם ומלכיהם של ישראל. וכמה הגדות יש בתלמוד בדרכי המוסר ועסקי הממונות בחן ושכל טוב31. ולפי שהדברים האלה אינם תכליות עצמיים לעוסק בתורה, אבל כבר ישתמש מהם, והמה יתלמדו ממנו בעת הצורך לכל אחד ונהנים ממנו, ולא יחסר בי"ת בזה המאמר. כי הכונה שהחכמה והתושיה והבינה והגבורה נהנים מהעוסק בתורה. והביא על זה פסוק (משלי ח, ו-יד): "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה", לפי שתחלת הפרשה הוא "שמעו כי נגידים אדבר" וגו' "אני חכמה שכנתי ערמה" וכו', כאילו התורה היתה מדברת על עצמה ואומרת: "אני חכמה", אבל כבר ימשכו אחריה גם הדברים המעשיים והוא אומרו: "לי עצה ותושיה". והסתכל שב'עצה ותושיה' וב'גבורה' אמר מלת 'לי' להיותם דברים נמשכים אחריה, אבל בענין הבינה אמר "אני בינה", רוצה לומר שהבינה היא חלק החכמה ועצם מעצמיה32.

והכלל כולו "הפוך בה דכלא בה" ולא תאמר אלך ואלמד הדברים האלו ממקום אחר. ולהיות העוסק בתורה כלול ומוכתר בכל זה ציוה הקב"ה (דברים יז, ט-יא): "ובאת אל הכהנים והלויים33 ואל השופט וגו' לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", לפי שעמהם תמצא החכמה והמעשה כמו שראינו בבצלאל. והותר הספק הששי.

והמעלה השביעית – היא אומרו: "ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין". ואתה רואה שזכר מהשולטנות שלושה מדרגות: מלכות – שהיא יותר עליונה. ממשלה – שהיא אחריה המיוחדת לשרים אשר תחת יד המלך. וחקור דין – שהיא מדרגת הדיין או השופט. ורצה בזה שהעוסק בתורה לשמה נעשה שר וגדול בכל דרכיו, כי יקובלו דבריו ואף על פי שהוא יאמר על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל. כי באשר דבר חכמי הדור שלטון ומי יאמר להם מה תעשו. לכן היה העוסק בתורה בערך עמו כמלך בגדוד34 וכמושל בקרב משרתיו, כי הוא חוקר הדין והכל סומכין על חקירתו ואחרי דבריו לא ישנו.

ונראה לי שאחרי שדרש רבי מאיר פסוק (משלי ח, יד): "לי עצה ותושיה" וגו', ראה לדרוש שאר הפסוקים (שם שם, טו-יז) הבאים אחריו והם: "בי מלכים ימלוכו35" – שהיה זה מאמר התורה כנגד – המלך. וכנגד המושלים אמר: "בי שרים ישורו36". וכנגד הדיינים והשופטים אמר: "ונדיבים כל שופטי ארץ". והיה סוף הדברים "אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני"37, שהאוהב את התורה גם היא תאהבהו ותשלימהו בכל מעלות הידיעה והכבוד. לכן ציוה יתברך את המלך "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר... וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז, יח-יט). ולשרים ולשופטים ציוה – "צדק צדק תרדוף38" (שם טז, כ) – שילמדו את התורה כדי לרדוף הצדק. והותר הספק השביעי.

ואיפשר לפרש: "המלכות והממשלה וחיקור הדין", כנגד ג' מיני ההנהגה המדינית שהם הנהגת האדם עצמו במדותיו ותכונותיו, שהוא המלכות האמתי אשר לשכל על כל כוחות הגוף. וכן קראו שלמה באומרו (קהלת י, יז): "אשריך ארץ שמלכך בן חורין39". והממשלה הוא לאדם בביתו על האשה והבנים והעבדים שלא ישתעבד אליהם, אבל ימשול עליהם להנהיגם כראוי. ועל הנהגת המדינה ומשפטי האדם והנהגתם ודיניהם אמר: "וחקור דין". יאמר, שההנהגות האלו תתן התורה אל העוסק בה לשמה. אם המלכות השכלי שדעתו ושכלו ימלוך בקרבו, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה 'מאן מלכי רבנן'40. ואם הממשלה בביתם, כי לא יכנעו אל האשה ויחנכו את הבנים במוסר כראוי. כי הנה התורה היא הנותנת אליו כוח לעשות חיל בכל זה. וכבר באו בתורתנו מצוות מיוחדות להנהגת אדם עצמו, ולהנהגת ביתו, ולהנהגת המדינה והעיר.

המעלה השמינית – היא אומרו: "ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעיין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך". וענין זה שאחרי שזכר קנין המדות ושלימותם שישיג האדם באמצעות עסק התורה, זכר אחריו שלימות הדיעות והחכמות העליונות. כי אחרי העסק הרב בתורה ושלימות המדות הטובות הנמשכות ממעשה המצוות, ובכלל הנהגת האדם עצמו וביתו ומדינתו, כראוי בחקירת הדינים והמשפטים והמצוות הצריכות לכל זה. הנה עוד יעלה מעלה עליונה בשיתגלו מתוך עסק התוריי סתרי תורה ויסודותיה, כי זהו סוף השלימות האינושי ותכלית המעלה. ואז כשיגיע לאותה מדרגה עליונה מקנין החכמה והשלימות יהיה כ"מעיין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר". והם שתי מעלות עליונות לחכמים: האחד – שילמד לאחרים ויעשה תלמידים הרבה, כי יאמר עליו "מעיין שאינו פוסק", לפי שהכל ישתו מימיו והמה לא יפסקו, ועליו אמר שלמה (משלי ה, טז): "יפוצו מעיינותיך41 חוצה". והשנית – שיוסיף בחכמתו יותר ממה שקבל, כי יוציא דבר מתוך דבר ותתוסף חכמתו מפלפולו. וכנגד זה אמר: "וכנהר מתגבר והולך" – שהוא מעצמו מתגבר ומתרבה תמיד.

ואיפשר לומר שהעיר השלם בזה אל ג' יתרונות שימצאו בחכם: האחד – שיחכם בעצמו ועל זה אמר: "ומגלין לו רזי תורה". הב' – שיעשה תלמידים הרבה ועל זה אמר: "ונעשה כמעיין שאינו פוסק". והג' – שיעשה חיבורים בפירושים וחידושין ותוספות קושיות ופירוקין, ויתן אותם על ספר משום – "יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה מב, כא) – ועל זה אמר: "וכנהר שמתגבר והולך". ועל שלושה אלה אמר בספר קהלת (יב, ט-יב): "ויותר42 שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם וגו' בקש קהלת למצוא43 דברי חפץ" וגו'. אשר הכונה בהם כמו שכבר פירשתי שמלבד שהיה קהלת חכם שהוא השלימות הראשון בחכמה, עוד למד את העם והיה מלמד לכל איש כפי הכנתו. כי לתלמידים המובהקים אזן וחקר שהיה הלימוד בדרך חקירה ואזון, ואל הבלתי מעמיקים תקן משלים הרבה שהיה מלמד אותם על פי המשלים. וכנגד השלימות האחרון אמר: "בקש קהלת למצוא דברי חפץ". וכתוב יושר אמרי אמת44 שאמרו על הספרים אשר חבר, לפי הדברים הנכתבים הנשארים לעד והוא אומרו: דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים וגו'. ולכן הזהיר: "ויותר45 מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה", רוצה לומר שישתדל לעשותם כל מה שיוכל אף על פי, שבזה יהיה לו "להג הרבה"; ו"יגיעת בשר". ולרמוז על כל זה אמר משה אדוננו (דברים ד, ה): "ראה למדתי אתכם חוקים46 ומשפטים כאשר צוני יי'". ודרשו חכמינו זכרונם לברכה47 שיעשו כמעשיו והוא כולל אל העיון והלמוד לזולתם ואל הכתיבה על ספר. והותר בזה הספק השמיני.

המעלה התשיעית – היא אומרו: "ויהא צנוע וארך רוח ומוחל עלבונו". ונראה לי שזה מיוחד לענין החכמה אשר זכר. כי כנגד סתרי תורה שאמר: "ומגלין לו רזי תורה" אמר שהעוסק בה לשמה – ישימהו להיות בהם צנוע, כי אין ראוי לדורשם במקהלות ברבבות עמך48 כי אם בצניעותא, וכמו שאמרו49 (מיכה ו, ח): "והצנע לכת עם אלהיך". ואמר שלמה (משלי י, יד): "חכמים יצפנו דעת". וכמה הזהירו על זה במסכת חגיגה פרק אין דורשין (דף יא, ע"ב), וגם על התורה בכללה אמרו בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן טז, ע"א): גזר רבי שלא ישנו תלמידיו בשוק משום שנאמר (שיר השירים ז, ב): "חמוקי יריכיך50 כמו חלאים" – מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר. יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק לרב ולרבה בר בר חנה. שמע רבי ונזיף וכו'. נהג נזיפות בנפשיה שלושים יום ביום תלתין אמר לי מאי טעמא עבדת הכי אמר ליה: 'חכמות בחוץ תרונה' (משלי א, כ), אמר ליה אם קרית אין אתה יודע פירושו כדרבא כל העוסק בתורה מבפנים – תורתו מכרזת עליו בפרהסיא לא מראש בסתר דברתי אמר ליה ההוא ביומא דכלה". הנה אם כן לענין תלמוד תורה אמר רבי מאיר: "ויהא צנוע".

ועוד אמר שיהא: "ארך רוח". ואין זה ענין ארך אפים, אבל "ארך רוח" הוא שיסבול עמל הלמוד, כי הוא יגיעה רבה וצריך למלמד שיאריך רוחו לכל התלמידים, להשיב לדבריהם אף על פי שלא יהיה בהם ממש, כדי להנחותם במעגלי צדק51 ולישב דעתם. ואף על פי שפעמים יקלו כבודו ולא יביטו אל מעלת שלימותו, יהיה הרב – "כנהר המתגבר והולך", שיגבר שכלו על כעסו וימחול על עלבונו. כי הנה העוסק בתורה לשמה היא תביאהו שלא יחוש אל דבר אחר זולתה, ולא יתפעל לאחד מהדמיונות האלו. והנה אם כן אומרו: "ויהא צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו" לא בא במקום הזה, כדי לבאר שלמות המדות האלה כי אם לצורך הלימוד. ולכן נזכרו אחריו. ועליך ליחס "צנוע" אל – "מגלין לו רזי תורה". "וארך רוח" אל – "מעין שאינו פוסק". "ומוחלל על עלבונו" אל – "נהר שמתגבר והולך", כפי מה שפירשתי בהם. ושורש הצניעות וארך רוח ומחילת העלבון כולו נמצא באדוננו משה עליו השלום בעניניו עם ישראל. והם מבוארים בעצמם. והותר בזה הספק התשיעי.

המעלה העשירית – היא אומרו: "ומרוממתו וגדלתו על כל המעשים". שהנה אמר זה כנגד הטובות הגשמיות כמו שיאמר להלן: "הנוי, והכח, והעושר, והכבוד, והזקנה, והשיבה, והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם". ואמר השלם רבי מאיר אחרי שזכר שלימות המדות ושלימות הדעות שיקנה העוסק בתורה לשמה, אמר ששאר הדברים המדומים לא יחוש האדם אליהם כי הם מעצמם יבואו אליו בשכר עוסקו בתורה, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (נדרים סב, ע"א): "וסוף הכבוד לבא". רוצה לומר, שלא ירדוף האדם אחריו כי הוא יבא מאליו. ועל זה אמר "ומרוממתו וגדלתו על כל המעשים". ואין זה מענין המלכות והממשלה" אשר זכר כי אם משאר הטובות. וכבר זכרה התורה רוב הדברים האלה בפרשת והיה עקב, שנאמר (דברים ז, יג): "ואהבך וברכך והרבך" וגו' ושאר הפסוקים. והותר הספק העשירי. והתבארה הברייתא הזאת בעשר מעלותיה והתר ספקותיה.

משנה ב

נראה לי שיסוד הפרק הזה היו דברי רבי מאיר אשר נזכרו, ושאר המאמרים באו כולם לבאר אותם המעלות שזכר רבי מאיר שזוכה אליהם העוסק בתורה לשמה, וכמו שאבאר בקישורם וסמיכותם. ולפי שרבי מאיר אמר שכל העוסק בתורה "כל העולם כלו כדאי הוא לו ונקרא רע, אהוב" וכו', שהם כמו שפירשתי: רע ואהוב – למקום, ורע ואהוב – לבריות. הובא המאמר הז מרבי יהושע בן לוי לבאר הבחינה הראשונה מהיות העוסק בתורה – 'רע ואהוב למקום'.

והנה רבי יהושע בן לוי היה מגדולי תלמידי רבינו הקדוש, שהרי בפרק הנושא (כתובות קג, ע"ב) אמרו, שרבי ציוה בשעת פטירתו חנינא בר חמא ישב בראש. ובפרקא דחסידי1 אמרו דרבי חנינא בר חמא גזר תעניתא ולא אתא מיטרא. אמרו ליה והא רבי יהושע בן לוי גזר תעניתא ואתה מיטרא. והשיב הא אנא והא בר ליואי. רוצה לומר, שאף על פי שהיו חברים היה רבי יהושע בן לוי חסיד וגדול ממנו. והיו דברים אלו של רבי יהושע להגיד שבלבולי העולם בחולאים ומגפות, שנות בצורת ומלחמות, ושאר הרעות והחורבנות כולם נמשכים, להעדר התורה מבין בני אדם. ולכן אמר שבכל יום ויום כאילו בת קול יוצאת מהר חורב שבו ניתנה התורה האלהית, ואותו קול מכריז ומפרש שהאוי והרעות כולם שיבואו על הבריות ימשך אליהם מעלבונה של תורה. רוצה לומר מסיבת העלבון שעולבין את התורה, שכאשר מניחין אותה מקופלת בזוית הבית ככלי אין חפץ בו2, ואין אדם עוסק בה הוא עלבון גדול לתורה, ושהוא סיבה ראשונה לצרות ישראל ורעותיהם. והנה אמר "מהר חורב" ולא מהר סיני, לפי שכאשר ישראל אינם עוסקים בתורה נעשה הר סיני – חורב וציון. זהו הדרך אשר דרכו בו המפרשים בזה המאמר.

ולי נראה עוד לפרשו בשני פנים אחרים. האחד – שהוא, שהבת קול מקוננת ואומרת: "אוי להם לבריות", שחושבים שהם עולבים את התורה ומבזים אותה בעזבם לימודה, והרעה והאוי ההוא אינו לתורה, כי היא תמימה אין בה מום, ולא תקבל בזיונם וטומאתם, אבל האוי והרעה הוא להם לבריות מאותו עלבון שעושין לתורה, לפי שכל מי שאינו עוסק בתורה "נקרא נזוף". רוצה לומר מנודה לשמים ומרוחק ממחנה שכינה. ולכן הם מקבלין האוי והרעה כולה לא התורה. והנה אמר: "כל מי שאינו עוסק בתורה תדיר" להגיד, כי מי שהתחיל לעסוק בה ועזבה. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (איכה רבה פ' א') שנה ופירש ממנה – הוא הנקרא נזוף. כי כמו שהגוף מצטרך אל המזון דבר יום ביומו, ככה הנפש תצטרך אל שלימותה תדיר, והעוסק תדיר הוא העושה לשמה. ולכן אמר "בכל יום ויום בת קול יוצאת", לפי שהבת קול מכרזת ומקוננת בזמניים הראויים לעסוק בתורה שהם: "יום ליום יביע אומר3 ולילה לילה יחוה דעת" (תהילים יט, ג). ובא בברייתא רבי יהושע אומר בכל יום מנא לן – "קול קורא במדבר פנו דרך יי'" (ישעיה מ, ג), הרי קול וקריאה ומדבר, וכתיב (שמות יט, ב): "ויחנו במדבר". ודילמא לפרקא מאי קורא תדיר, וכתיב (ישעיה מח, יג): "קורא אני עליהם4 יעמדו יחד". רוצה לומר, שהשם יתברך מעמיד הנמצאות אחר שבראם כמו שאמר (שם): "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים". ואחר כך אמר: "קורא אני עליהם יעמדו יחד", ובאותו לשון עצמו אמר (ישעיה מ, ג): "קול קורא מדבר פנו דרך יי'" להגיד שבעסק התורה מתקיים העולם על טובו.

והדרך האחר – בפירוש המאמר הוא שאמר: "אוי"- בפירוש המאמר הוא שאמר "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" – להסכים עם מאמר רבי מאיר שכל העוסק בתורה לשמה – "כל העולם כלו כדאי הוא לו", שרצה לומר כמו שפירשתי, שתכלית עולם השפל הוא קיום התורה והעסק בה. ולכן אמר רבי יהושע שבת קול יוצאת מהר חורב מהמקום שניתנה בו התורה, שמתרה ואומרת דעו ש"אוי להם לבריות", שהם כללות העולם השפל בעלבון שעושין לתורה, לפי שבעלבונה העולם השפל כולו יחטא תכליתי ויתרחק משלימותו. ואמנם כל מי שאינו עוסק בה תדיר הנה הוא בפרט "נקרא נזוף". כי הנה ביאר רבי יהושע הדבר בהפכו כי אם העוסק בתורה נקרא 'רע' מי שאינו בה יתחייב שיקרא נזוף שהוא המנודה והנגער. וכן תרגום ויגער בו – ונזף ביה, וגם כן (במדבר יב, יד) "ואביה ירק ירק בפניה" מינזף נזף. וביאר בזה שלא יחשוב אדם, שכאשר לא יעסוק בתורה לא יהיה מדרגתו 'רע' אבל לא מפני זה אויב אינו כן, כי מאחר שאינו רע מיד יהיה נזוף. לפי שרע יגזור – הדבקות, ונזוף יגזור – ההרחקה. והנה הראיה שהביא על זה מפסוק (משלי יא, כב) "נזם זהב באף חזיר" יראה שלא יוכיח כוונתו. ובברייתא אמרו זהב – זה תורה. וכן הוא אומר (יחזקאל טז, יב): "אתן נזם על אפך". וכאילו יאמר שהתורה נזם זהב וכאשר האדם בלתי עוסק בה הוא כחזיר שאינו משמר את הנזם, אלא מכניסו באשפה וממאסו, כן הנזוף מאוס ומנודה.

ונראה לי שסגנון הפרשה הביאם לדרוש: "נזם זהב" – על התורה. כי למעלה אמר: (משלי יא, טז-כ): "אשת חן תתמוך5 כבוד" וגו'. ואמר אחריו "גומל6 נפשו איש חסד וגו' רשע עושה פעולת7 שקר וגו' תועבת יי' עקשי לב ורצונו תמימי דרך". שהפסוקים האלה כולם מורים שכיון שלמה עליו השלום על העוסק בתורה שהוא גומל נפשו, והוא "זורע8 צדקה", ומקבל שכר אמת, ושתועבת יי' עקשי לב שהם הנזופים. ולכן אמר: "ורצונו תמימי דרך" – שזה על התורה נאמר, שנאמר (תהילים קיט, א): "אשרי תמימי דרך ההולכים9 בתורת יי'". ולכן נאמר אחר זה: "יד ליד לא ינקה רע וזרע צדיקים נמלט" (משלי יא, כא). הנה אם כן אומרו מיד (שם שם, כב-כג): "נזם זהב באף חזיר" אין ענינו כי אם שהאדם חסר התורה הוא כחזיר, והחכמה והתורה שהיא בידו היא – כ"נזם זהב באף חזיר". ולכן אמר אחרי זה: "תאות צדיקים אך טוב". ואמר גם כן: מונע בר יקבוהו לאום (שם שם, כו). והנה בתורה ראיה גלויה על שיקרא נזוף מי שאינו עוסק בה, ממה שאמר בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, טו): "ואם בחוקותי10 תמאסו" וכו'. ואמר "וגעלה נפשי אתכם" (שם שם, ל) ואין הגיעול כי אם הנזיפה.

ואמנם מה שאמר אחר זה ואומר: "והלוחות מעשה" וכו', ענינו מה שביאר הפילוסוף, שההכנעה אל הדת אינה שעבוד, אבל הוא חירות. לפי שהדת והנהגתה מביאים האדם אל השלימות המדותיי, ולהיות שכלו בן חורין ולא עבד תאוותיו. ולכן אמר אל תחשוב שמי שאינו עוסק בתורה עם היות שיקרא נזוף, הנה יקרא בן חורין מונח לרצונו וחפצו בלתי משועבד למצוות התורה אינו כן, לפי שאין לך בן חורין, אלא למי שעוסק בתורה, לפי שהיא תדרכיהו אל השלימות, והיותו בן חורין ובלתי משועבד לתאוותיו. והנה סמך לזה ל"חרות על הלוחות", לפי שהיה לומר חקוק אבל נכתב חרות, ללמדנו שבאמצעות הלוחות יקנה החירות האמתי. ואל זה כיונו בברייתא11: מאי ואומר וכי תימא נזוף הוי מחשב כבן חורין תא שמע חרות על הלוחות, אין לך בין חורין אלא ההוגה בתורה. שרצו בזה מה שזכרתי, או באו לרמוז למה שאמר יחזקאל (יחזקאל כ, לב-לג): "והעולה12 על רוחכם היה13 לא תהיה אשר אתם אומרים14 נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאם יי' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם". וכמו שאמרו בפרק חלק (סנהדרין קה, ע"א): "עבד שמכרו רבו" מה יש לו עליו וכו'. ולפי שרבי מאיר אמר שהעוסק בתורה לשמה נקרא 'רע ואהוב' למקום לא נתפייס רבי יהושע במה שביאר היותו חורין, כי גם שיהיה בן חורין לא יתחייב מזה שיהיה – 'רע ואהוב' לשם יתברך. לכן הוצרך לומר עוד שכל מי שעוסק בתורה הוא מתעלה, שהעלוי האמתי הוא היותו 'רע ואהוב' לשם יתברך.

אמרו בברייתא15: וכי תימא בן חורין הוי שכר לא שקיל, תלמוד לומר וממתנה נחליאל לממרין לעוסק בה כנחל שוטף. ודילמא פסיק כאפיק נחלים תלמוד לומר ומנחליאל במות מאות במות שלא סרו. רוצה לומר, שמי שיזכה למתנה שהיא התורה יהיה נחלת האל16. רוצה לומר מושגח בהשגחתו הפרטית בהתמדה רבה, כמו הבמות שלא סרו וזה מאמר הלציי. כי לפי שאמר הכתוב (מלכים ב' יב, ד): "רק הבמות לא סרו"17 מלת 'במות' על הסבות העליונות שלא סרו ולא יסורו כלפי השגחתו ויהיו כנחל נובע18, לא כמו מה שאמר באיוב (איוב ו, טו): "אחי בגדו כמו נחל כאפיק נחלים יעבורו19".

עוד אמרו שם20: אמר ליה רב יוסף לרבא בריה דרב יוסף בר חמא, לא תיתיב עד דמפרשת לי הני קראי, וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגאי. אם משים אדם עצמו כמדבר הזה שהכל דשין אותו ניתנה לו במתנה, שנאמר (במדבר כא, יח): "ממדבר מתנה". וכיון שניתנה לו במתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל – עולה לגדולה. ואם הגיס דעתו, הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר (שם שם, כ): "ומבמות הגאי21". רוצה לומר, שכאשר יסיר האדם מעצמו הגאוה והתאוה וישים עצמו כמדבר – יזכה לתורה במתנה וממנה יזכה לנחלת אל22, שהיא ההשגחה הפרטית ובסיבתה יעלה לגדולה, והנהגת עמו שהוא הבמות והגדולות. האמנם אם הגיס דעתו, הקדוש ברוך הוא משפילו מגאותו אל הגיא השפל. ואם יחזור בתשובה יגביהו השם יתברך, שנאמר (ישעיה מ, ד): "כל גיא ינשא".

הנה אם כן, ביאר רבי יהושע בברייתא הזאת שהעוסק בתורה לשמה – "כל העולם כדאי הוא לו" – ושנקרא 'רע ואהוב' את השם יתעלה בזה מעלה רבה, מלבד מה שיהיה בעצמו בן חורין בשכלו ותאוותיו.

משנה ג

עתה תבאר הברייתא הזאת איך יקרא העוסק בתורה "רע אהוב" לבריות, כיון שכבר ביאר ענינו אצל המקום ברוך הוא בברייתא של מעלה. וביאר שראוי שינהג האדם אהבה ואחוה וכבוד עם מי שילמדהו תורה, אם מעט ואם הרבה אם בתורה שבעל פה. ולזה אמר: "פרק אחד או הלכה אחת". ואם בתורה שבכתב ועליה אמר: "או פסוק אחד או אפילו אות אחת". ועשה בזה קל וחומר מדוד שהיה מלך ישראל, והיה חכם ורוח הקודש שורה עליו, ונהג כבוד באחיתופל בעבור שני דברים בלבד שלמד ממנו.

וכבר נתפרשו בברייתא1 אמרו: מאי נינהו, אמר רב שמעית לה ממאי דאמר נמתיק סוד. אמר לו אחיתופל לדוד למה אתה יושב לבד ועוסק בתורה אין דברי תורה מתקיימין אלא בסוד. מה סוד הפר מחשבות באין סוד הכי נמי. ומנין אסבריה דכתיב (דברים כז, ט): "הסכת ושמע ישראל" עשו עצמיכם כתות כתות. רוצה לומר, שהרב יש לו ללמד בחבורה שמתוך המשא והמתן מתגלין הדברים. והוא פירש 'הפר מחשבות' – באין סוד, כי בקבוץ עם יראה חלקי הסותר ויסכימו אל הישר והנכון. וסוד מגזירת נוסדו יחד – סוד בחורים. ולזה אמר (תהילים נה, טו): "אשר יחדיו2 נמתיק סוד", וכן "בבית אלהים נהלך ברגש". טעמו שפעם אחת מצאו אחיתופל לדוד שהיה נכנס לבית המדרש יחיד ואמר לו (משלי יד, כח): "ברב עם הדרת מלך", ושאין להלוך לבית המדרש ולא לבית יי' יחידי, וזהו "בבית אלהים נהלך ברגש", שרגש לשון אסיפה כמו למה רגשו גוים. ועל זה אמר דוד (תהילים נה, יד): "ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי3". ויש אומרים שלא למדו לבל ילך יחידי לבית המדרש, אלא שלא ילך בקומה זקופה כי אם במורא. והיה כוח הקל וחומר, כי אם דוד שהיה מלך ישראל חכם ונביא על שני דברים שלמד מאחיתופל קראו 'אלופו ומיודעו', כל שכן שראוי לכל אחד מישראל שיכבד למי שילמד ממנו אפילו אות אחת. כי ערך מלך ישראל אל שני למודים גדול מערך כל יחיד מהעם אל למוד אחד.

ואמנם הכבוד הזה שאמרו שראוי לנהוג בו, כבר פירשו אותו הפסקנים שהוא לעמוד מפניו תוך ארבע אמות וקרוע במותו, אף על פי שלא יהיה רבו מובהק. כי אם היה רבו מובהק יעמוד לפניו כמלא עיניו ויקרע עליו ולא יתאחה. וכבר למדתנו התורה כמה ראוי לנהוג כבוד עם הרב המלמד להועיל ממה שכתוב (שמות לג, ח): "והיה בצאת4 משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד בואו האהלה". ובמות אהרן נאמר (במדבר כ, כט): "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל". ובמשה נאמר גם כן (דברים לד, ח): "ויבכו בני ישראל את משה בערבות5 מואב שלשים יום".

האמנם בברייתא הוכיחוהו באמרם: "ואין כבוד אלא לחכמים, שנאמר (משלי ג, לה): 'כבוד חכמים ינחלו'". רוצה לומר אין הכבוד ראוי, אלא לחכמים כמאמר שלמה: "כבוד חכמים ינחלו" (שם). ויש ספרים שכתוב בהם ואין כבוד אלא תורה, שנאמר: "כבוד חכמים ינחלו", ופירשו בו אין כבוד לאדם אלא על עסקי התורה, שנאמר "כבוד חכמים ינחלו". כלומר הם נוחלים כבוד בשביל שהם לומדים את התורה ויורשים אותה בנחלה. ובהיות הגירסא כן, נראה לי שפירושו "ואין כבוד אלא תורה" – שהכבוד הצריך לנהוג ברב אינו כי אם שילמדו ממנו תורה, כי בזה יחפצו החכמים השלמים יותר מכבוד אחר המדומה. ולפי שהברייתא הזאת באה לבאר איך העוסק בתורה לשמה אוהב את הבריות משמח את הבריות, לכן פירש שהדבר המשתף את הבריות ומביא ביניהם אהבה ושמחה היא התורה.

ואמנם אומרו: "ותמימים ינחלו טוב" (משלי כח, י), לא תחשוב שהוא סוף הפסוק שזכר כבוד חכמים, כי הם שני כתובים. האחד – הוא בתחלת ספר משלי (ג, לה) "כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון". והשני – הוא בסופו "משגה ישרים בדרך רע בשחותו הוא יפול ותמימים ינחלו טוב" (שם כח, י). ופירושם כך הוא: הנה החכמים לשלימותם ינחלו הכבוד ויתמידו עמה בנחלה וההפך בכסילים, כי כפי מעשיהם לא ינחלו כבוד כלל, אבל בהפך שירימו הם על עצמם קלון. והפסוק האחר שהאדם ה"משגה ישרים בדרך רע", הנה באותו שחת אשר חפר בו יפול ומרמותיו ותחבולותיו יהיו לרעתו. אמנם ה'תמימים' לא יבקשו עלילות ומרמות, אבל תמיד יבחרו דרך טוב וינחלוהו.

אבל חכמינו זכרונם לברכה, לפי שאמר (משלי ג, לה): "כבוד חכמים ינחלו" – רצו לבאר שהחכמה ההיא שדבר שלמה, ממנה היא התורה האלהית לא זולתה, ושעליה יאמר לשון 'נחלה', לפי שהדעות התוריות הם הנשארים לעד. והוכיחו זה מאומרו (שם כח, י): "ותמימים ינחלו טוב" – ואין טוב אלא תורה, שהנה אם כן נאמר 'נחלה' – על התורה. וכן ראוי שיובן כבוד חכמים ינחלו שהם בעלי התורה, שהיא אשר תאמר עליה לשון נחלה. ולכן סמכו שני הכתובים האלה זה לזה.

משנה ד

(ד-ה) בברייתא הזאת יבאר מה שאמר רבי מאיר שהעוסק בתורה לשמה "מלבישתו ענוה ויראה", ומכשרתו להיות "צדיק חסיד ישר ונאמן ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות". ולכן אמר שכך היא דרכה של תורה בטבעה, שתשים האדם מסתפק עם ההכרחי בדברים הגשמיים – ענו ושפל רוח בלתי הומה אחרי התאוות והכבודות. ובזה האופן העוסק בתורה הוא ענו והוא ירא חטא. והנה זכר ראשונה המאכל והמשתה – "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה". רוצה לומר, שמאחר שיהיה לו פת לאכול אפילו שלא יהיה לו תבשיל ולא דבר אחד לאכול כי אם מלח יסתפק בזה. וכן אפילו שלא יהיה לו יין לשתות כי אם מים קרים. וגם אותם המים ישתה במדה ובמשורה לא ימנע מפני זה מלעסוק בתורה, כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה1. ובאוכלו פת במלח רמז, כי היה מאכלו קרבן לפני האלהים, שנאמר (ויקרא ב, יג): "ולא תשבית מלח ברית אלהיך". והפת אמר דוד עליו (תהילים קד, טו): "ולחם לבב אנוש יסעד". אם כן הלחם הוא מזון הגוף, והתורה שהיא לחם אבירים2 – היא מזון הנפש. גם התורה נקראת מים כמו שאמר (ישעיה נה, א): " הוי כל צמא לכו למים". ומה טוב אומרו שישתה אותם ב"משורה" להגיד שיעשה לימודו מדרגה במדה במשקל ובמשורה וכמה3 שנאמר במתן תורה והכהנים (שמות יט, כד): "והעם אל יהרסו לעלות4 אל יי' יפרוץ5 בם".

הנה כל זה אמר בענין המאכל והמשתה, ועליו אמר דוד מלך ישראל (תהילים קיט, עא): "טוב לי כי עונתי6 למען אלמד חוקיך7", שהיה מתענה לא מפני חסרון, כי אלא מפני שילמד חוקי השם, כי התענוגים הגשמיים מונעים ומעכבים שלימות השכל והשגתו.

ובפרקי רבי אליעזר8 כתוב הצער והרעב שסבל רבי אליעזר בשעת למודו עם היותו בן לאחד מעשירי עשירי ירושלים. ובמסכת יומא פרק הממונה (דף לה, ע"ב) אמרו: עני בא לדין אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אומר עני הייתי וטרוד במזונותי. אומרים לו כלום9 עני היית יותר מהלל שבכל יום היה משתכר בטרפקיע וכו', ומפני זה זכה להיות נשיא ישראל ועשה שמונים תלמידים שהקטן מהם היה רבן יוחנן בן זכאי. ובפרק עושין פסים (עירובין כא, ע"ב): "שחורות כעורב" (שיר השירים ה, יא) אין התורה מתקיימת אלא במי שמשחיר עליה כעורב.

עוד אמר בענין הכבוד: "ועל הארץ תישן". רצה לומר השינה היא מחוייבת. וכמו שאמרו בפרק ג' דשבועות שאי איפשר לאדם לעמוד בלי שינה שלושה ימים, אבל אמר שלא יבקש מטה ושולחן וכסא ומנורה, אבל על הארץ יישן. וכל זה מכלל הענוה והכנעת החומר10. ועל ה'יראה' אמר: "וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל", להגיד שעם הענוה והיראה יעמול בתורה מבלי מונע. והוא אומרו: "אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה", לפי שלא יבלה ימיו בבהלת המותרות ובקשת הכבודות מדומות. אמרו הפילוסופים במוסריהם מי שלא ידאג על מה שלא הגיע לידו נחה נפשו וזך שכלו וארכו ימיו. ואמרו אי זהו היקר מבני אדם מי שאינו משגיח על העולם ביד מי שיהיה, ואשריו בעולם הבא. לפי שאין אדם זוכה לשתי שולחנות ומה שלא יקבל מן העולם הזה מן השכר, יהיה שמור לו לעת קץ ויזכה בו בעולם הבא.

ולפי שכלל בזה המאמר הכבודות והתאוות הגשמיות, לכן אמר: "אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד יותר מלימודך". וזהו לענין הכבוד יאמר אל תשים תכלית לימודך מפני כבוד ולקנות גדולה ושררה, שמתוף כך נראה שאתה עושה שלא לשמה. לא שיהיה זה סותר למה שאמר רבי מאיר ונותנת לו מלכות וממשלה, כי שם יכוין שהמעלות ההם ימשכו אחר התורה, וכאן יפרש ויאמר שהוא לא יבקש אותם ולא יעשם תכלית לתורתו. כי בקשת השררה טורח גדול ויגיעה עצומה.

ואמנם כנגד המאכלות והתאוות אמר: "ואל תתאוה לשולחנם של מלכים", שמתרבים בם התענוגים, לפי "ששולחנך גדול משולחנם" יען שולחנך אשר לפני יי' בעונג רוחני, לא ימצאו עמו תחלואים, ולא המוות, לא הקיא, ולא הצואה כמו שימשך משולחנם של מלכים. ושולחנך היא הנאה מזיו השכינה בתענוג נמרץ נצחיי, וכמאמר המשורר (תהילים לא, כ): "מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך11 פעלת לחוסים12 בך נגד בני אדם". ובמסכת סוטה (דף לא, ע"א) פירשו: "צפנת ליריאיך" – על העובד מיראה. "פעלת לחוסים בך" – על העובד מאהבה. והם אשר הזהיר עליהם בברייתא הזאת. ואומרו "נגד בני אדם" פירש מה גדול ורב הטוב ההוא ביחס וערך אל הטוב, שהוא בפני האנשים בעולם הזה כולו שאין ביניהם ערך. ואחרי שאמר: "ואל תתאוה לשולחנם של מלכים" – על התענוגים אמר בענין הכבוד. "וכתרך גדול מכתרם", רוצה לומר שכתר המעלה והתורה גדול מכתר המלכות כמו שיבאר, אם בערך האנשים כמו שאמר הפילוסוף המלכים שופטי ארץ13 והחכמים הם שופטי המלכים. וכן אמר על יהושע (במדבר כז, כא): "ולפני אלעזר הכהן יעמוד14 ושאל לו". ואם לפי שכתר המלכים הוא בפני בני אדם וכתר העוסק בתורה היא לפני השם. והכבוד היותר גדול הוא כפי המקום וכפי המכבדים. ואומרו: "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם שכר פעולתך" – הוא להחזיק האמונה הרוחנית בלב העוסק בתורה, שיתן אל לבו ששכר העולם הזה הוא מדומה וכוזב. לפי שבעל מלאכת העולם הזה שהוא הגוף הוא כלה ונפסד בטבעו. ושכר העולם הבא, לפי שבעל המלאכה ההיא אשר אליו תהיה העבודה הוא השם יתברך חי וקיים לנצח, לכן יתחייב שיהיה השכר גם כן נצחיי, והוא אומרו: "ונאמן הוא בעל מלאכתך". רוצה לומר, קיים ונצחי הוא, ולכן ישלם שכר פעולותך כלומר לפי טרחך וסגיפך. ואין לנו מלמד להועיל, שהשלמות הנפשיי יושג בחוסר המאכל והמשתה ובקשת השררה והכבוד, כי אם משה אדוננו בשבתו בהר ש"לחם לא אכל ומים לא שתה" (שמות לד, כח); "והאיש משה ענו מאד" (במדבר יב, ג). ובזה הגיע אל מדרגתו העליונה.

משנה ו

הברייתא הובאה הנה לשתי סיבות. האחת – לבאר מה שאמר רבי מאיר, שהעוסק בתורה היא נותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין. לכן הוכיח שמדרגת החכמים גדולה משאר הכתרים, כי מפני שהיו הכתרים שלושה – כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות. לכן אמר שכתר התורה גדולה מכתר הכהונה וכתר המלכות. ולכן נזכרו באותו סדר שנזכרו באותה משנה – התורה הראשונה והכהונה אחריה והמלכות באחרונה. עם היות שאחרי זה זכר המלכות, לפי שיהא בשלושים מעלות קודם הכהונה שהיא בעשרים וארבע.

והסיבה הב' – היא, כי לפי שבברייתא שלמעלה אמר: "אל תתאוה לשולחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם", לכן הוצרך לבאר מאי זו בחינה תהיה כתר התורה גדולה מכתר המלכות. ואמר שהיה זה, לפי שהמלכות היא בשלושים מעלות והכהונה בכ"ד והתורה נקנית במ"ח.

וידוע שכל עוד שתהיה הצורה המגעת יותר שלימה, תצטרך אל הכנות רבות כמו שיראה מענין הצורה האינושית בהתיחסה אל החיונית או אל הצומחת. הנה אם כן בהיות שהתורה צריכה אל הכנות יותר רבות מן המלכות ומן הכהונה, יתחייב שקנין התורה יותר שלם מאחר שנצטרך אל הכנות רבות מכל שאר הכתרים.

ושלושים מעלות המלכות שאלו בברייתא: מאי נינהו, ואמרו כסף וזהב, נשים ועבדים, שפחות ובתים, כרמים גנות ופרדסים, בני בית, סגולת מלכים מדינות שרים שרות, תענוגות שדה שדות, סוסים רכב חרב שמלות, נשק, חיילות, בשמים, צופים מרגלים משפט חסד וצדקה, שנאמר (משלי טז, יב): "כי בצדקה יכון כסא". וכתיב (שם כ, כח): "וסעד בחסד כסאו", ורובם כתובים בשלמה ומיעוטם בשאר המלכים.

האמנם המפרשים מנו אותם באופן אחר יותר נאות כפי מה שמפורש במשנה במסכת סנהדרין פרק כהן גדול (דף יח, ע"א). האחד – שהמלך [אין]1 דנין אותו . השני – שאינו מעיד משום "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו) שתהא אימתו עליך. הג' – לא חולצין לאשתו דזילא ביה מילתא. הד' – שאין מיבמין לה דאסורה להנשא לאחר אפילו במקום מצוה. הה' – אין נושאין אלמנתו ואפילו מלך. הו' – פורץ לו גדר לעשות לו דרך למלחמה. הז' – דרך המלך למלחמה אין לה שיעור רק כפי ריבוי חיילותיו לא שיעברו זה אחר זה, ואע"ג דקימא לן בפרק המוכר את הפירות (בבא בתרא צט, ע"ב) שדרך הרבים שש עשרה אמה. הח' – כל העם בוזזים ובאים לפניו. הט' – נוטל חלק בראש מחצה בכל הבזה. הי' – אוצרות המלכים למלך. הי"א – אין רוכבים על סוסו. י"ב – אין יושבים על כסאו. י"ג – אין משתמשין בשרביטו. הי"ד – אינו דן שלא יצטרך לשמוע צעקת הכתות. אמנם כפי הגירסא הוא שכיון שאין דנין אין ראוי לדון "התקוששו וקושו" (צפניה ב, א) – קשט את עצמך ואחר כך את אחרים. ט"ו – לא מעידין אותו כיון דלא דיינינן ליה. ט"ז – אינו מיבם דזילא ליה להקים שם אחיו. י"ז – אינו חולץ דזילא ליה ליקרא חלוץ הנעל. י"ח – מת לו מת אינו הולך אחר המטה. י"ט – כשמברין2 אותו העם יושבין על הארץ והוא יושב על הדרגש, כלומר שאינו כופה מטתו. הכ' – שאין רואין אותו ערום. הכ"א – ולא כשהוא מסתפר. הכ"ב – ולא כשהוא במרחץ, וכל זה למעלתו ולהיות מוראו מוטלת על הבריות. הכ"ג – לא יצא למלחמת הרשות, אלא ברשות סנהדרי גדולה. הכ"ד – לא ירבה לו נשים. הכ"ה – כסף וזהב לא ירבה לו רק כדי ליתן שכר לחיילותיו בצמצום. הכ"ו – לא ירבה לו סוסים, אלא די מרכבתו. הכ"ז – כותב לו שני ספרי תורה, אחד להושיב בבית גנזיו והאחר תמיד עמו. הכ"ח – יוצא למלחמה הוא3 עמו. הכ"ט – נכנס ויושב והוא4 עמו. הל' – מוסב והוא עמו, שנאמר (דברים יז, יט): "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". עד כאן.

ולפי שאמרו בגמרא (סנהדרין יט, ע"א), שלא אמרו לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין, אלא למלכי ישראל לפי שהיו אלמים וכמעשה שהיה אבל מלכי בית דוד – "דן ודנין מעיד ומעידין לו". ויחסרו אם כן ארבע מעלות האלה. כתב הרב מתתיה זכרונו לברכה שיעמדו במקומם ארבע אחרות: האחד – שאין מעמידין מלך אלא מישראל. רוצה לומר, שיהיה אביו ישראל ולא סגי בשתהיה אמו בלבד מישראל. הב' – שהמלך קודם לכהן גדול, כדאיתא בסוף הוריות (דף יג, ע"א). הג' – שאין מעמידין מלך תחלה, אלא על פי נביא. כי יהושע מנהו משה ודוד מנהו שמואל. והד' – שצריך שתהיה בית דין של ע"א במנוייו.

והנה לא נמנו המעלות הכתובות בפרשת המלך בשמואל, לפי שיש אומרין במסכת סנהדרין (דף כ, ע"ב) שלא נאמרו, אלא לאיימם ולבהלם. ואם לא יקובלו שלושה אלה נוכל לשום במקומם שהמלך יכול לדון שלא בעדים, ובלא התראה, ובלילה, וכמו שדרשו בדוד. אלה הם דרכי החכמים בשלושים מעלות המלך.

ולא נחה דעתי באחת מהן. לא כדעת הראשון שמנו הקנינים והטובות המדומות והמעלות, ואין ראוי לקראן כן. כי איך יקראו 'עבדים ושפחות שדה ושדות' במעלות. גם שאם ימנו מיני הקנינים הגשמיים יעלה מספרם יותר מזה פעמים רבות. ואם הדעת השני, לפי שמנו מנין אחד בשני מנינים כמו 'אין דן ואין דנין אותו'. וכן מנו: אין רואים אותו ערום בא', ולא כשהוא במרחץ בא', ומנין כולן אחת. וכן באחרים גם שמנו דברים שאין בהם מעלה, כמו שלא יצא למלחמת הרשות, אלא על פי סנהדרי גדולה. וקצת המעלות פתתו אותם פתים, כדי להעלותם למספר השלושים, ולא זכרו מעלות אחרות שהן יותר עצמיות מהנה.

ולכן נראה למנות המעלות האלה באופן אחר והוא זה: האחד – שיהיה המלך מישראל מפאת אביו ומפאת אמו. הב' – שאין מעמידין אשה במלכות, ואינה יורשת מלכות. הג' – שאין ממנים מלך לא בלן, ולא ספר, ולא בורסקי, ומשעשה במלאכה מאלו אפילו יום אחד נפסל למלכות. הד' – אין ממנים מלך כי אם על פי נביא, ועל ידי בית דין של ע"א. הה' – שהמלך נמשח בשמן המשחה ובניו הם בכלל משיחתו. הו' – שהמלך זוכה במלכות לו ולבניו עד עולם אם יהיו ראויים. הז' – אין המלך נמשח אלא בירושלים ועל המעין5. הח' – המלך קודם לכהן גדול ולנביא ולכל חכם בישראל. הט' – כל המורד במלך או עובר על מצוותו, או מבזהו בדברים יש למלך רשות להרגו. הי' – כל הבא לפני המלך ואפילו נביא עומד על רגליו ושמתחוה לפניו. הי"א – אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ולא בכתרו, ולא באחד מכל כלי תשמישו. השנים עשר – כשהמלך מת כל כליו ותשמישיו נשרפין לפניו. הי"ג – אין נושאין ולא מיבמין אלמנתו. הי"ד – אין חולצין לאשתו. הט"ו – אינו חולץ ליבמתו. הט"ז – אינו מיבם דזילא ליה להקים שם לאחיו. הי"ז – אין רואין אותו כשהוא ערום, ולא כשהוא בבית המרחץ, ולא כשהוא מסתפג, ולא כשהוא מסתפר6, אלא ביופיו וכבודו. הי"ח – מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטרין שלו, וכשמברין אותו כל העם יושבין על הארץ והוא יושב על הדרגש. הי"ט – אין ישיבה בעזרה, אלא למלכי דוד. הכ' – שחייב המלך לכתוב ספר תורה לעצמו יתר על מה שהניחו לו אבותיו, ומגיהו מספר העזרה על פי בית דין של ע"ח, ואם לא הניחו לו אבותיו ספר או שאבד, כותב שני ספרי תורה אחד מניח בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל, והשני יהיה עמו תמיד. הכ"א – שלא ירבה לו נשים, לפי שלא יהיה שטוף בזמה ולא יתן לנשים חילו. הכ"ב – שלא ירבה לו סוסים, אלא כדי למרכבתו – לא בגבורת הסוס יחפץ7 כי אלהים יי' חילו8. הכ"ג – כסף וזהב לא ירבה לו להניח בבית גנזיו ולהתגאות בו, כי בוטח ביי' ישוגב9. הכ"ד – כל הרוגי המלך ממונם למלך. הכ"ה – יש רשות למלך להטיל מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמה להוראת שעה. הכ"ו – יש רשות למלך לקצוב מכס תדירי ואסור להבריח המכס שלו. הכ"ז – כשהמלך הולך למלחמה פורץ לו גדר לעשות לו דרך, ואין לדרך ההוא שעור רק כפי רבוי חיילותיו. הכ"ח – כל אוצרות המלכים אשר ינטש הם למלך כולם ואינם ראויים לחלוקה. הכ"ט – שאר הבזה יביאו לפניו ונוטל מחציתה בראש. השלושים – כל הארץ שהמלך כובש היא שלו, ונותן לעבדיו מה שיראה, ומניח לעצמו מה שירצה. ובכל אלו הדברים דיניו דין.

אלו הן שלושים מעלות המלכות. ואתה רואה שהם כוללין כפי עניניהם להרבה פרטים יש בהם. ולכן הוא יותר מחוור ממה שאמרו המפרשים. וכנגד מלכות בית דוד – דברו חכמים כל זה שהם בישראל המלכים האמתיים בשם וגדר, לא על שאר המלכים שלא מנו על פי התורה.

ועשרים וארבע מעלות הכהונה מנו אותם גם כן בברייתא שהם: עשר במקדש, עשר בגבולים וארבע בירושלים. עשר במקדש – חטאת; אשם; זבחי שלמי צבור; חטאת העוף; אשם תלוי; לוג שמן של מצורע; שתי הלחם; לחם הפנים; מותר העומר; שיירי מנחות. ועשרה שבגבולים הם תרומה: חלה; ראשית הגז; הזרוע והלחיים והקבה; פדיון הבן; פדיון פטר רחם; גזל הגר; חרמים; שדה אחוזה. הארבע שבירושלים הבכורות: הבכורים; המורם בתודות שני'; חזה ושוק. וכולם נתנו לאהרן ולבניו, ובנין אב ומכלל ופרט וכו'.

האמנם כבר מנו קצת החכמים כ"ד מעלות הכהונה באופן אחר. האחד – וקדשתו. ופירושו לברך ראשון וליטול מנה יפה בראש. הב' – הדברים האסורים לזרים מותרים להם כתרומה וקדשים. הג' – הקרבת הקרבנות. הרביעי – בהכנסם במקום שאין לוי וישראל יכולין להכנס. הה' – איסור טומאת מת המוטלין עליהם. הו' – שאר טומאות בקרבנות ובאכילת תרומה וקדשים. הז' – איסור זונה. הח' – איסור חללה. הט' – איסור גרושה. הי' – איסור אלמנה לכהן גדול. הי"א – קדוש ידים ורגלים בהקריבם, וחיוב בגדי כהונה שהם ד' – כתונת תשבץ מצנפת ואבנט, והרי הם אם כן ט"ו. ט"ז – איסור הקריבו בהיותו בעל מום מחוסר אבר. י"ז – איסור הקריבו בהיותו בעל מום בהיות לו פגם באבר מאיבריו. י"ח – איסור בהקריבו אם היה לו גרב או ילפת. י"ט – בתרומה שזוכה בה. כ' – בביכרים שזוכה בהם. כ"א – בבכורות שזוכה להם. כ"ב – בזרוע ולחיים ובקבה שזוכה בהם. כ"ג – בגזל הגר חרמים ושדה אחוזה. כ"ד – פדיון הבן ופטר חמור ושאר המתנות כולם. ועליך להסיר מאלה – אלמנה המיוחדת לכהן גדול, והגרב שהוא נכלל בפגם אבר, ותשים במקומו שאר טומאת מצורע וטהרתו, ושאר הדברים שהם כפי חוקי הכהונה. והנה הרמב"ם בספר זרעים הלכות ביכורים פרק א' מנה המתנות באופנים אחרים תראהו משם.

ואמנם המה10 מעלות התורה11, ראיתי אני בהם גרסאות למפרשים. והגירסא היותר מחוורת אשר בהם זאת שאזכור לך, כדי לידע מנינם ואחר כך אפרשם. האחד – בתלמוד. הב' – בשמיעת האזן. הג' – בעריכת שפתים. הד' – בכוונת הלב. הה' – ביראה. הששי – באימה. הז' – בענוה. הח' – בשמחה. הט' – בטהרה. הי' – בשמוש חכמים. הי"א – בדקדוק חברים. הי"ב – בפלפול התלמידים. הי"ג – ביישוב או בישיבה. הי"ד – במקרא ובמשנה. הט"ו – במעט שינה. הט"ז – במיעוט שיחה. הי"ז – במיעוט סחורה. הי"ח – במיעוט תענוג. הי"ט – במיעוט שחוק. הכ' – במיעוט דרך ארץ. הכ"א – בארך אפים. הכ"ב – בלב טוב. הכ"ג – באמונת חכמים. הכ"ד – בקבלת ייסורין. הכ"ה – המכיר את מקומו. הכ"ו – השמח בחלקו. הכ"ז – אינו מחזיק טובה לעצמו. הכ"ח – העושה סייג לדבריו. הכ"ט – אהוב. הל' – אוהב את המקום. הל"א – אוהב את הבריות. הל"ב – אוהב את התוכחות. ל"ג – אוהב את המישרים. ל"ד – מתרחק מן הכבוד. ל"ה – לא מגיס לבו בתלמודו. ל"ו – אינו שמח בהוראה. ל"ז – נושא בעול עם חבירו. ל"ח – מכריעו לכף זכות. ל"ט – מעמידו על האמת. מ' – מעמידו על השלום. מ"א – מתישב בתלמודו. מ"ב – שואל כענין ומשיב כהלכה. מ"ג – שומע ומוסיף. מ"ד – הלומד על מנת ללמד. מ"ה – הלומד על מנת לעשות. מ"ו – המחכים את רבו. מ"ז – המכוין שמועתו. מ"ח – האומר דבר בשם אומרו. זהו מספרם ושאר הדברים שבאו ביניהם הם בדרך ביאור והרדפת הלשון כמו שאבאר, אבל אינם מוסיפים על המספר.

והנה הרב מתתיה שנה בהם מעט, והוא פירש אותם אחד אל אחד באופן נאה ומתישב ואני אתנהלה לאטי לרגל מלאכתו12 ואלקט משיבוליו, ואוסיף מדעתי כיד אלהי הטובה עלי13 השכיל בו.

אך ידוע תדע, שהברייתא הזאת כוונה לעשות בתלמוד תורה ארבעה חלוקים, כפי זמני דורש החכמה. האחד – הוא בהיותו נער ותלמיד בתחלת תלמודו. המדרגה הב' – בהיותו חבר שהוא עדיין תלמיד, אבל נתגדל בחכמה והרי הוא כחבר לרב. והמדרגה השלישית – אחרי היותו חכם ומורה ועושה תלמידים לפניו. והמדרגה הרביעית – היותו רב ומובהק ויחיד בדורו.

והנה כנגד המדרגה הראשונה מהזמן הראשון הביא תשע מעלות:

הראשון – "התלמוד". רוצה לומר, שילמוד מזולתו לא מעצמו, כי המעיין מעצמו יטעה בהרבה מהדברים וצריך קבלה מרבו. ולכן אמרו במשנה: "מסורת סייג לתורה". ואמרו גם כן: "עשה לך רב". ובפרק הגולין (מכות י, ע"א) "מי אוהב בהמון לו תבואה", היינו דאמר הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי יותר. הנה על הלמידה הזאת נאמרה בברייתא הזאת בתלמוד, לפי שהמקבל מרב שילמדהו נקרא לימוד ותלמוד, והמעיין מעצמו נקרא שונה.

השני – "בשמיעת האוזן". רוצה לומר, כי בהיותו לומד מרבו יטה אזנו לכל דבריו ולדקדוקי קריאתו. וכמו שאמרו: "אשרי המדבר על אוזן שומעת". הנה אם כן הדבר היותר קרוב אל הלמוד בתלמוד היא שמיעת האוזן.

השלישי – "בעריכת שפתים". רוצה לומר, שאחרי שישמע תלמודו מדברי רבו יחזור בו פעמים רבות, ויוציאהו בפיו ובשפתיו. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (עירובין נד, ע"א): "כי חיים הם למוצאיהם14" (משלי ד, כב) – אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה. תנא תלמיד אחד היה לרבי אליעזר בן יעקב שהיה שונה בלחש לאחר שלושה שנים שכח תלמודו. עוד שם15 "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו16" (דברים ל, יד), אימתי קרוב אליך הדבר מאד בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו. ואמרו שם גם כן: "ערוכה בכל ושמורה17" (שמואל ב' כג, ה) – אם כרוכה ברמ"ח איבריו של אדם שמורה בלבו ואם לאו אינה שמורה בלב.

הרביעי – "בשכלות הלב" או "בכונת הלב". כי שניהם דבר אחד, וענינו שהתלמיד צריך אוזן שומעת ומענה לשון. וכל זה למה, כדי שהלב ישכיל הדברים ויכוין בהם בשלימות. כי מה יועיל הלמוד ובאזניו ישמע ויהיו הדברים בפיו מצות אנשים מלומדה18, מבלי שהלב ישכיל ויכוין לאשר ראוי. אמנם בהשכלתו ידע להקשות לרבו ולעשות עמו הוויות ותירוצים ישרים ונכוחים שאי איפשר לעשותם, כי אם בהיות הלב משכיל ומכוין בדבר כראוי, ועל כן אמר דוד (תהילים לב, ח): "אשכילך ואורך בדרך זו תלך". ולהיות ההשכלה ההיא עיקר הלמוד אמר השם יתברך בתלונתו (ישעיה ו, י): "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע". לפי שהאוזן הוא כלי להשכלת הלב. ולזה אמרו זכרונם לברכה בסוף ברכות הסכת הם, ואחר כתת דאמר רבא לעולם ילמד אדם ואחר כך יהגה. רוצה לומר, שאחר שישמע וילמד – יעיין בה היטב.

החמישי – היא "באימה". רוצה לומר, שצריך לתלמיד שתהיה אימת רבו עליו, כי בזה ישתדל להכשיר תלמודו וליישר דבריו, כדי שלא יגער בו. ולזה ציוה רבי לבניו "זרוק מרה בתלמידים" (כתובות קג, ע"ב). ואמרינן בגמרא (פסחים קיז, ע"א): רבי19, כי הוה מתני לתלמידיו מעיקרא אמר להו מילי דבדיחותא דשמעתא בעיא צילותא והדר יתיב באימתא ומתני להו.

הששי – "ביראה". רוצה לומר, שכמו שיהיה לתלמיד מורה רבו, כך ראוי שיהיה לו יראה שמים, כי אז ידקדק ביותר שלא ישתבש בתלמודו, כי גירסא דינקותא היא הנשארת, כי היא ככתיבה על נייר חדש. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (בבא בתרא כא, ע"א): "שבשבתא כיון דעל על". ועוד שאם אינו ירא חטא יהמה לבו בתאוות ולא יבין בשלמות מה שלומד, כי לבו פונה בדברים אחרים. התחשוב שלמוד התורה האלהית, כלמוד חכמות התשבורת20, או ההנדסא והתכונה, או חכמת הטבע והרפואה שאיפשר שיהיה בהם אדם חכם וחוטא, לומד ומרשיע, אינו כן תלמוד התורה – מדובק בשלמות המעשה. ולכן תצטרך בהכרח אל היראה.

השביעי – "בענוה". כי כמו שצריך שיהיה לו בערך השם יתברך יראה, ובערך רבו אימה, או בערך רבו יראה, ובערך השם יתברך אימה שהכל – אחד. כך צריך שיהיה לו בערך חביריו ענוה, בשיחשוב עצמו נכנע וחסר מהם. ואז ישתדל בכל עוז להוסיף לקח, כי המתיהר לא ירדוף אחר השלמות כמו שיעשה מי שיחשוב עצמו חסר. וכבר אמרו שהענו הוא אמצעי בין השפל וגאה, והוא מגזרת "לענות21 מפני" (שמות י, ג).

השמיני – היא אומרו "בשמחה". והרב מתתיה זכרונו לברכה גריס בחכמה, אבל המפרשים האחרים לא גרסי בחכמה. וגם בענין התלמיד לא שייך לשון חכמה, אבל ענין שמחה ענינו שיקח עיונו ולמודו בשמחה לא למשא וטורח, כאמרם: "והוי שותה בצמא את דבריהם". ואמר דוד (תהילים ק, ב): "עבדו את יי' בשמחה". ונכלל בזה, שהתלמיד צריך שיסיר מעליו היגונות ומחשבת חסרון כיס ושאר הדאגות הזמניות, שאם לא כן יתבלבל עיונו. וכבר זכר הפילוסוף שהחיים הנצחיים נקנים בשמחה אבל לא בשחוק, והיה זה לפי שהשמחה היא מיוחסת לנפש בהשגתה. ולכן התייחס לשם יתברך "ישמח יי' במעשיו" (שם קד, לא). ואמרו (כתובות ח, ע"א): "השמחה במעונו". עד שמפני זה אמרו פרק אין עומדין (ברכות לא, ע"א): שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות כי אם מתוך שמחה.

התשיעי – "ובטהרה". רוצה לומר, שצריך לתלמיד בעת למודו שיהא טהור לב22, ולא ירדוף אחר הנשים ושאר המותרות, כי טבע התאוה לבלבל השכל. ולכן אמרו חכמינו זכונם לברכה בפרק בא לו23 (יומא ע"ב, ע"ב): "יראת יי' טהורה עומדת לעד" (תהילים יט, י). אמר רבי יוחנן24 זה הלומד תורה בטהרה מאי היא? נושא אשה ואחר כך לומד. ובפרקא קמא דקדושין (דף כט, ע"ב): תנו רבנן ללמוד תורה וליקח אשה? ילמוד תורה ואחר כך יקח אשה, שרחים בצוארו ולא יוכל לעסוק בתורה כראוי. ואם אי אפשר לו בלא אשה נושא אשה ואחר כך לומד תורה, כי אז פת בסלו ולא יבא להרהר.

הלא אלה הט' תנאים או הכנות ומעלות שנזכרו בם מיוחדות לתלמיד בתחלת תלמודו קודם שישתלם.

ומעתה יזכור התנאים הצריכים לתלמיד חבר שהם י"ג'.

העשירי – "בשימוש תלמידי חכמים". רוצה לומר, שהתלמיד החבר שאיפשר היותו ריש דוכנא שפירש רש"י זכרונו לברכה בפרק לא יחפור (בבא בתרא כא, ע"א), שהוא השומע מהרב התלמידים קטנים וחוזר להם השמועה, והוא משתדל להיות רב צריך שיהיה זהיר בשמוש החכמים בשבתם וקימתם בשכבם וקומם. כי ילמד מהם הרבה ענינים והרבה מוסרים, כרב כהנא שנחבא בבית רב לדעת איך היה מתנהג עם אשתו בעת זווגו, וכשהרגיש בו רב וציוהו לצאת חוצה, אמר לו: 'תורה היא וללמוד אני צריך'. ובן עזאי בבית הכסא לדעת איך יתנהג שם רבי עקיבא (ברכות סב, ע"א). וכן בענינים אחרים אמרו בפרקא קמא דברכות (דף ז, ע"ב): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן מנסיא25 גדולה שימושה יותר מלימודה, שנאמר (מלכים ב' ג, יא): 'ויאמר פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו' אשר למד לא נאמר אשר יצק מלמד שגדולה שימושה יותר מלימודה" – להגיד כי שלמות המתחכם הוא שימצא תמיד אצל רבו, כדי שידע סודותיו ומדותיו ומוסריו.

האחד עשר – "בדקדוק חברים". כי אחרי שזכר מה שיעשה התלמיד החבר אצל הרב, זכר התנהגו עם החברים. והוא שידקדק עמהם במה ששמעו בשמועתם. כי לפעמים יבוש האדם מלדקדק עם רבו ולשאת ולתת עמו בפרטים דקים ויבחר לדקדק עם חביריו. ולזה נאמר (משלי כז, יז): "ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו".

השנים עשר – "בפלפול התלמידים". כי בהיות אל החבר שלוש בחינות, אם עם רבו, ואם עם חביריו, ואם עם תלמידיו, לכן זכרם כולם: שמוש חכמים; ודקדוק חברים; ופלפול תלמידים. וידוע שהתלמידים אף על פי שאין להם בקיאות, ואינם נשלמים בדרגי הבנתם, מכל מקום הם מתפלפלים ושואלים שאלות חדות וזרות. אמרו בפרקא קמא דתעניות (דף ז, ע"א): אמר רב נחמן למה נמשלו דברי תורה לעץ, שנאמר (משלי ג, יח): "עץ חיים היא" וגו'. מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמיד קטן מדליק את הגדול. ועל שלושת המדרגות האלה, מהגדול ממנו, מהשווה לו, ומהקטן ממנו בחכמה. אמר רבי (מכות י, ע"א): הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם.

השלושה עשר – "ביישוב". והגירסא האמתית היא בישיבה. רוצה לומר, שירבה בשקידה ולא יחשוב שבמעט מהזמן ילמד התורה כולה על רגל אחד, אבל ישקיד בישיבה. אמר הכתוב (שמות לג, יא): ו"יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל". ונאמר לו בנבואה (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". ולזה אמרו זכרונם לברכה במסכת ברכות (דף סג, ע"ב) '"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד) אינה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו באהל. וכמאמר התנא "מרבה ישיבה מרבה חכמה".

הארבעה עשר – "במקרא במשנה". רצו לומר, ששלמות התורה נקנית בכללותה, בתורה שבכתב ותורה שבעל פה, לא שיעשה כל עיונו באחת ולא באחרת. ומה שאמרו בפרק אלו מציאות (בבא מציעא לג, ע"א): העוסקים במקרא מדה ואינה מדה. היינו כמשמשים כל זמנו במקרא בדקדק המלות וידיעתה על פה, ומניח פירוש המצוות והמדרשים. אבל כל תלמיד חכם צריך שיהיה בקי במקרא בכ"ד ספרי הקודש, כי הם היסוד אשר בית האלהים נכון עליהם26. אמרו במדרש שיר השירים (פרשה ד') על הפסוק "נפת תטופנה27 שפתותיך כלה" (שיר השירים ד, יא), אמר רב הונא אמר ריש לקיש מה כלה זו מתקשטת בכ"ד תכשיטין, ואם חסרה אחד מהם אינו כלום? כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים. וכן הוא אומר (שמות לא, יח): "ויתן אל משה ככלותו28". ואמנם המשנה כבר אמרו (בבא מציעא לג, ע"א): העוסק במשנה מדה שנוטלין עליה שכר בתלמוד אין לך שכר גדול ממנה. רוצה לומר, שהמשנה הוא חבור עמוק והתלמוד מבאר עמוקות ומתרץ הקושיות הנופלות עליו, ולכן היה שכרו הרבה מאד.

החמישה עשר – "במעט שינה". רוצה לומר, שהחבר המשתדל בשלמותו לא יאהב שינה ולא יתעסק בה מאד. אמרו בפרק הישן (סוכה כו, ע"ב): "אמר רב אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס". ובפרק עושין פסים (עירובין יח, ע"ב): אמר רבי אלעזר כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה שוב אינו חרב, שנאמר (איוב לה, י): "ולא אמר איה אלוה עושי", כלומר והרני חרב לא יצטרך לומר מי שנותן זמירות. וכתיב (משלי כ, יג): "אל תאהב שינה פן תורש פקח עיניך ושבע29 לחם", רוצה לומר – לחמה של תורה, שנאמר (שם ט, ה): "לכו לחמו בלחמי".

הששה עשר – "במיעוט סחורה". רוצה לומר, שהבעלי סחורה לבותם טרודים בסחורותיהם לדעת מה יעשה הזמן, והשנה אם תהיה שחונה או גשומה, ובזה יתבלבל עיונו. כי לכן לא אמרו במעט אומנות ואמרו: "במיעוט סחורה". ובפרק כיצד מעברין (עירובין נה, ע"א): "אמר רבי יוחנן 'לא בשמים היא30' (דברים ל, יב) – לא תמצא בגסי הרוח. ו'לא מעבר לים' (שם שם, יג) – לא תמצא בסחרנים ולא בתגרים".

השבעה עשר – במיעוט השיחה". אמרו הפרק הישן (סוכה כח, ע"א) על רבי יוחנן בן זכאי שמעולם לא שח שיחת חולין. וכן העיד רבי אליעזר תלמידו על עצמו (שם). לפי שימי האדם מועטים הם ואם יטרידם האדם בשיחה בטלה יפסק למוד התורה ושלימותה. ולכן אמר התנא: "כל ימי גדלתי בין חכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה".

השמונה עשר – "במיעוט שחוק". בפרק אין עומדין (ברכות לא, ע"א): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק בפיו בעולם הזה, שנאמר (תהילים קכו, ב): 'אז ימלא שחוק פינו'". רוצה לומר אימתי ימלא שחוק בפיו בזמן ש"יאמרו בגוים הגדיל יי' לעשות עם אלה". וכבר זכרתי שהחיים המאושרים הם בשמחה אבל לא בשחוק. לפי שהשמחה היא פעל הנפש והשחוק הוא מהתענוג הגוף וקלותו, ועל זה אמר שלמה (קהלת ב, ב): "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה31". רוצה לומר, שבעבור השחוק יאמר על האדם המופלג בו שהוא מהולל ומשוגע בו, אבל לשמחה אינו כן, כי השמחה מהו הרעה וההזק שנמשך ממנה. והוא אומרו (קהלת ב, ב): "32מה זו עושה".

התשעה עשר – "במיעוט תענוג". רוצה לומר, שהאדם המעיין אין ראוי שימשך אחר התענוגים הגשמיים מהמאכל והמשתה והניאוף ושאר הדברים החומריים, כי הם מעכבים ומונעים למוד התורה כמו שנזכר. אמרו בסוף ברכות (דף סג, ע"ב): הסכת ושמע ישראל כתתו עצמיכם על ענין דברי תורה. רבי שמעון בר נחמני33 "אם נבלת בהתנשא" (משלי ל, לב). ובפרק כיצד מעברין (עירובין נד, ע"א): אמר רב הונא מאי דכתיב (תהילים סח, יא): "חיתך ישבו בה" – אם משים אדם עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת, כלומר ששונה וחוזר תמיד. איכא דאמרי דמסרחת ואוכלת, כלומר שאינה חוששת אם מלוכלכת בטיט, כך התלמיד חכם אינו חושש בתענוגיו – תלמודו מתקיים בידו. ואם עושה כן הקדוש ברוך הוא עושה לו סעודה בעצמו, שנאמר (שם): "תכין בטובתך לעני אלהים", שהוא רמז אל השכר הרוחני.

תוכן העניינים

נחלת אבות על אבות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה