נחלת אבות על אבות· רבנו יצחק אברבנאל
פרק ה
משנה א
הנה המשנה הזאת באו בה שלושה חלקים: הנחה וקושיא ותירוץ. כי ההנחה היא אומרו: "בעשרה מאמרות נברא העולם". והקושיא היא אומרו: "והלא מאמר אחד יכול להבראות". והתירוץ הוא "אלא להפרע" וכו'. וכאשר תעיין במשנה הזאת כמו שהיא מענין העשרה מאמרות, ככה תמצא שהיא כוללת עשרה הקדמות אמתיות:
האחד – שנברא העולם. רוצה לומר, שאינו קדמון כדעת הפילוסוף1 אבל שהוא מחודש. וגם שאין חדושו בהשתנות והתהוות חומר קדום שהיה שם כמו דעת אפלטון2. ונמשך אחריו הרלב"ג, אבל שהיה החדוש יש מאין. וכבר ביאר הרב בפרק ל' חלק ב' שאין בלשוננו מלה תורה על החדוש אחרי האפס המוחלט כי אם לשון 'ברא'. ואין להקשות עליו מ"ויברא אלהים את התנינים הגדולים3" (בראשית א, כא); "ויברא אלהים את האדם" (שם שם, כז), כי להיותם בריאות עצומות ונפלאות מזולתם, הטיל עליהם לשון בריאה. אבל עיקר הנחתם היא על התהוות הדבר אחר האין. והיה אם כן דעת הרב שם 'ברא' מושאל יאמר בעצם ואמת על מציאות היש אחר האין, ועל דרך ההשאלה יאמר על מציאות כל דבר זר בענינו כאלו הוא יש מאין.
השנית – שנברא העולם במאמר. רצה לומר, שלא היה יתברך כפועל המלאכות ולא כפועל הטבעי שיפעלו במה שימששו, כי פעולתו היתה במאמר. ואמנם מה הנרצה בזה המאמר כבר ביארו הרב המורה בפרק ס"ז חלק א' זכרונו לברכה, כאשר הושאל לשון 'אמירה' ל'רצון' בכל מה שנברא בימי בראשית ונאמר 'ויאמר ויאמר' הושאלה לו גם כן השביתה וכו'. והנה פירש שלשון 'אמירה' נאמר על הרצון.
השלישית – שהיו המאמרות אשר נברא בהם העולם עשרה ולא פחות ולא יותר. וכבר היו הנמצאים כולם בזה המספר מעשרה מאמרות: האחד – עצם רומז לאחד המספרי שהוא התחלת המספר וסיבתו, שהוא משל לאל יתעלה שהוא התחלת הדברים כולם וסיבתם. והט' – הנשארים הם מקרים נשואים עליו, כמו שהדברים הנמצאים מקריים בערכו יתעלה. ולהיות זה המנין מקודש היו הספירות האלהיות עשרה, ונאמרו בסיני עשר דברות. וכנגדן היו ישראל נותנין המעשרות שהיה העשירי קדש ליי'.
הרביעית – שהיה יכול הקב"ה לברוא את העולם במאמר אחד. והיה זה, לפי שהיכולת האלהי הוא בלתי בעל תכלית, ואם היה יכול לברוא העולם אחרי האפס המוחלט, איך לא היה יכול לבראו במאמר אחד? אף כי בהיות העולם מקושר כאיש אחד, יהיה הרצון והאמירה המורה על הרצון בבריאתו אחת.
החמישית – שהיה ראוי לבוראו ולא במאמרים רבים. וזה לפי שהכפל והמותר לא ימצא בדברי הטבעיים וכל שכן באלהיים. כי לכן אמר החכם (משלי טז, ד): "כל פעל יי' למענהו". ואמר אדוננו משה (דברים לב, ד): "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". רוצה לומר, שאין בו דבר מותר כי אם כפי המשפט והצדק. ולכן הקשה המקשה "והלא במאמר יכול להבראות", רצה לומר שהיה ראוי שתהיה הבריאה במאמר אחד ולא במארים מיותרים.
הששית – שהשם יתברך משגיח במעשה בני אדם ובפעולותיו בכל אחת מהן בפרט הטובה היא אם רעה4, כדי להשכיר ולהעניש עליה. וכמאמר הנביא (ירמיה לב, יט): גדול העצה ורב העלילה אשר עינך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וזהו שנאמר במשנה: "להפרע מן הרשעים... וליתן שכר טוב לצדיקים".
השביעית – שהרשעים מאבדין את העולם ברשעתם. רצה לומר, שלא לבד הם מאבדין את עצמם ברשעתם, כי גם את העולם כולו הם מאבדין.
השמינית – שעונש הרשעים אינו לבד כפי העבירה שעשו, אבל הוא כפי מנין המאמרים שנברא העולם בהם אשר היו סיבת אבידתו.
התשיעית – שהצדיקים מקיימין את העולם בצדקתם ויושרם ופסוק מלא הוא (משלי י, כה): "וצדיק יסוד עולם". רוצה לומר, שהוא היסוד שעליו יתקיים.
והעשירית – שהנה שכר הצדיקים לא היה לבד כפי המצוות אשר יעשו בעצמם, כי אם כפי ריבוי המאמרים שנברא העולם בהם שהצדיק ההוא היה סיבת קיומו.
הרי לך בזה עשר הקדמות אמתיות יוצאות מהמשנה הזאת של עשרה מאמרות.
האמנם כבר יפלו במשנה הזאת עשרה ספיקות. כי כמו שהיו המאמרות עשרה וההקדמות עשרה, יהיו גם כן הספיקות עשרה, והם אלו:
ראשונה – באומרו: "בעשרה מאמרות נברא העולם". והוא מה שכבר הקשו במסכת ראש השנה (דף לב, ע"א): הני מאמרות מאי נינהו דילמא 'ויאמר ויאמר' דבראשית הני תשעה הוו. ורש"י כתב שיושלם המנין עם בראשית ברא, כי נסמך למאמר הגמרא שאמרו ובראשית נמי מאמר הוא, שנאמר (תהילים לג, ו): "בדבר יי' שמים נעשו". ופירש רש"י שמאבדין את העולם שטרח הקב"ה לבוראו בעשרה מאמרות. עד כאן לשונו. והרשב"ם נכדו לא נמשך אחריו והאריך יותר, וכתב בעשרה מאמרות, בראש השנה מפרש מאי ניהו תשעה ויאמר ויאמר שיש במעשה בראשית. ובפרקי רבי אליעזר (פרק ג') ובפסיקתא (פרשת בראשית, לז) משלימין מאותם הכתובים אצל יצירת האדם, אף על פי שאינם עם מעשה בראשית לפני "ויכולו" עד כאן לאמור. ויקשה לדעת רש"י שמנה במספר העשרה מאמרות 'בראשית' כדברי חכמינו זכרונם לברכה. מה שכתב הוא בפירוש התורה שהספור נמשך אל (בראשית א, ג): "ויאמר אלהים יהי אור", ושלא בא הכתוב להורות סדר הבריאה ולומר ששמים וארץ קדמו. וכן כתב עליו הרמב"ן זכרונו לברכה, והנה לדעתו לא נברא ביום הראשון רק האור. ובפירוש המשנה ארחיב בזה הענין.
שנית – באומרו: "והלא במאמר אחד יכול להבראות". כי זה אי איפשר לפי, ששינוי המאמרים וריבויים התחייב מריבוי הדברים והתחלפותם. ואם היו הנבראים רבים ומחולפים, איך יתהוו במאמר אחד? והנה הרמב"ם פירש שהיה יכול לספר הבריאה במאמר אחד, ויכול לומר ויאמר אלקים יהיו שמים, ויקוו המים, ותדשא הארץ, ויהי מאורות במאמר אחד. ואמנם ייחד מאמר לכל אחד להודיעך גודל כוח המציאות וטוב סדרו, ושהמפסידו יפסיד דבר גדול ואשר יתקנהו יתקן דבר גדול וכו'. ואחריו נמשך המאירי והרב מתתיה זכרונו לברכה. וקשה לפירושם שהיה ראוי שיאמר המקשה, והלא במאמר אחד יכול לאומרם, לא יכול להבראות, שנראה בבירור שכוונתם לתת טעם אל עצם הבריאה היותה בעשרה מאמרות, לא אל האמירה או הכתיבה.
שלישית – שחלוף הזמנים אין ספק שיביא חלוף המאמרים. כי מה שנאמר היום הוא זולת מה שנאמר מחר. ואם כן היאך יכול להיות הנמצאים כולם נבראים במאמר אחד אחרי שבאו המאמרים ההם בימים מתחלפים יום ליום יביע אומר5, ואיך יהיו אם כן אחד? והנה הדבורים שבאו למשה רבינו עליו השלום זכרה התורה בהם "וידבר יי' אל משה", אם בהיותם בזמנים מחולפים או להיותם מצוות מתחלפות, שלכן היה בלתי איפשר שיוכללו במאמר ודבור אחד.
רביעית – למה לא הקשה המקשה, והלא בשום מאמר היה יכול לבוראו, כמו שמצינו בשמים ובארץ שנבראו, ולא זכר הכתוב בבריאתם ויאמר אלקים יהיו שמים וארץ, אבל אמר (בראשית א, א): "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", מבלי לשון אמירה? כי עם היות שאמר המשורר (תהילים לג, ו): " בדבר יי' שמים נעשו", הנה התורה לא זכרה בהם 'ויאמר'.
חמישית – באומרו: "אלא כדי להפרע מן הרשעים". ואיך נאמר בו יתברך נטירה ונקמה, שהם הפעליות שאי איפשר שימצאו בו, כי הם מטבע החומר וחסרונותיו בהם. והתורה הזהירה את האדם עליהם, שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לא תשנא את אחיך בלבביך לא תקום ולא תטור את בני עמך"6. ואמר (ויקרא יח, ד): את חוקותי תשמורו. רצה לומר, שאין בו לא שנאה, ולא קנאה, ולא נטירה, ולא איבה. ואיך יאמר אם כן "להפרע מן הרשעים", והיה ראוי שיאמר להעניש את הרשעים.
ששית – ומה הטורח שיגיע אליו יתברך בעשרה מאמרות יותר מאחד. כי הנה הוא יתברך לא ייעף ולא ייגע, ובערכו אין הפרש בין שיצוה על דבר אחד פעם אחת או עשרה פעמים. והנה באזהרתו עבודה זרה תמצא בתורה צוויים ואזהרות רבות יותר מעשרה, אבל לא היו כוחם כי אם ככוח מאמר אחד מהם לאסור עבודה זרה ומשמשיה.
שביעית – באומרו: ש"הרשעים (ש)מאבדין את העולם". והוא שאם קרא עולם גוף הרשע עצמו שנקרא עולם קטן כל אדם, וכמו שכתב הרב המורה פרק ע"ב חלק א'. הנה אם כן כיון התנא לזה, לא יצדק באומרו: "שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". כי האדם שהוא עולם קטן לא נברא בעשרה מאמרות כי אם במאמר אחד, ואם רצה במלת 'עולם' הכדור בכללו וכל מה בתוכו, שהוא השמים והארץ וכל צבאם7, איך יאמר שהרשע מאבד אותו ברשעתו, ואינו כן כי הוא משחית נפשו והעולם כמנהגו נוהג8 ואינו נפסד ולא נאבד בעבור הרשע.
שמינית – איך יאמר התנא שהקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות, כדי להגדיל את עונש המאבדין אותו, ואין זה ממדת הטוב והמטיב9. והכתוב צווח (תהילים פט, ג): "עולם חסד יבנה", ואין זה ממדת החסד כי אם נתינת מכשול הרבה מאמרות "לפני עור" (ויקרא יט, יד). ויותר טוב היה לבוראו במאמר אחד, כדי שהחוטא יקל עונשו ויענש מעט.
תשיעית – באומרו כדי "להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". והוא עוול גדול למה יפרע מן הרשעים, לפי חשבון עשרה מאמרות והם לא אבדו, אלא עולם שווה מאמר אחד. ואם הוא יתעלה רצה להרבות במאמרים, אין זה מוטל על הרשע וגם לא על הצדיק כי אם ראובן גזל כלי משמעון ואבדו, והכלי בעצמו לא היה שווה כי אם דינר אחד, אף על פי ששמעון יאמר שפזר מממונו וקנה אותו בעשרה דינרין, הנה כאשר יבואו עד האלהים ירשיעון10 את ראובן לשלם. כי אם דינר אחד שהיה שווה הכלי קל וחומר בבית דין של מעלה שלא ישפוט כי אם צדק ואמת.
עשירית – למה כמו שאמר בצדיק: "וליתן שכר טוב לצדיקים" לא אמר כזה הלשון ברשעים ליתן גמול רע לרשעים, אחרי שהדין שווה בהם וידיעת ההפכים אחת. וכמאמר הנביא (ישעיה ג, י-יא): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו".
הרי לך בזה עשרת הספיקות שאיפשר לספק במשנה הזאת. ואומר בהיתרם עם פירוש המשנה.
וראשונה הודיעך, כי הכונה הכוללת בזה הפרק החמישי היא להגיד, שהעולם לא נברא אלא לכבוד השם, והוא תכלית כוונת בריאתו. כמאמר הנביא (ישעיה מג, ז): "כל הנברא11 בשמי ולכבודי בראתיו". ונאמר (ירמיה לג, כה): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות12 שמים וארץ לא שמתי". רצה לומר, שלא נבראו הנמצאים כולם כי אם מפני תכלית, והתכלית הוא שידע כל פעול שהאל פעלו ויבין כל יצור שהשם יצרו13. ומזה הצד היה הקב"ה פועל העולם וצורת העולם ותכלית העולם, רוצה לומר התכלית אשר אליו יפנו הצדדים כולם. והתכלית הוא, שידע כל פעול שהאל פעלו ויבין כל יצור שהשם יצרו, ומזה הצד היה הקב"ה פועל העולם וצורת העולם ותכלית העולם. רוצה לומר התכלית אשר אליו יפנו הדברים כולם. ולפי שבסוף הפרק הרביעי שעבר נזכר מאמר רבי אלעזר הקפר מענין תחיית המתים שהוא כולו מכוון "להודיע ולהודע שהוא האל הוא היוצר הוא הבורא" וכו', כמו שפירשתי. לכן ראה מסדר המשנה להביא אחריו הפרק הזה לבאר ולהוכיח בו אמתת הדעת. רוצה לומר, שהיו הדברים כולם בעולם השפל נבראים לאותו תכלית שיכירו את בוראם ויהללוהו וישבחוהו, והצדיק מביאו אל זה התכלית והרשע מרחיקו ממנו. ולכן ראוי לכל אדם שיתישר אם באמונותיו ותורתו ואם במדותיו ומעשה מצוותיו כי זה כל האדם14. וכמו שאמרו במסכת שבת (דף פח, ע"א): "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה" (תהילים עו, ט), אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית. אם ישראל מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו תחזור אתכם לתוהו ובוהו. גם כי במשנה האחרונה מהפרק ד' נאמר: "שעל כרחך אתה נוצר", ואמר: "שהוא היוצר הוא הבורא" וכו'. ומפני זה באה המשנה הראשונה לבאר ענין הבריאה. ואתה תדע שבאותו פסוק (בראשית א, א) של "בראשית ברא אלהים" וגו'; "והארץ היתה תוהו ובוהו" (שם שם, ב), פירש רש"י זכרונו לברכה, שלא בא הפסוק הראשון לבאר, ששמים וארץ קדמו בבריאתם כי אם להגיד שקודם בריאתם היה כן.
והנה הרמב"ן הבין מדברי הרב15, שתהיה גזירת הכתוב ב"ויאמר אלהים יהי אור" (בראשית א , ג) ויאמר בראשית שברא אלהים שמים וארץ, ושהיתה הארץ תוהו ובוהו אמר אלהים יהי אור. ולכן כתב הרמב"ן על דברי רש"י זכרונו לברכה, ולדעתו לא נברא ביום הראשון כי אם האור וכו'. והוא תימא גדול אצלי מהרמב"ן, איך הבין זה מדברי רש"י זכרונו לברכה. כי הנה הוא כתב על "יהי מאורות" (שם שם, יד) זכרונו לברכה – "מיום ראשון שנבראו וברביעי ציוה עליהם להתלות ברקיע". וכן כל תולדות השמים והארץ כולם נבראו מיום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו הוא שכתוב (בראשית א, א): "את השמים" לרבות תולדותיהם. "ואת הארץ" לרבות תולדותיה עד כאן. ואיך אם כן יאמר שלא נברא ביום הא' כי אם האור. ולכן אחשוב שלא היתה כוונת רש"י זכרונו לברכה מה שהבין ממנו הרמב"ן, כי הוא לא יכחיש שנבראו ביום הראשון השמים וכל תולדותיהם, הארץ וכל תולדותיה, עם היות שנקבעו ונתראו כל אחד ביומו. אבל כיון לומר שמלת 'בראשית' תורה על קדימת זמנית, ושהתי"ו תורה על הסמיכות. וכיון שלא מצאנו סמיכות למילת 'בראשית', ראוי שנאמר שלא בא אותו פסוק ראשון בתורה להורות סדר הבריאה ולומר ששמים וארץ קדמו. כי עם היות שנבראו ביום הראשון לא בא הכתוב הזה לספר ענין קדימתם, שאם היה כן היה ראוי שיאמר בראשונה "ברא אלהים את השמים" וגו'. ולכן פירש שאין גזירת הכתוב 'ברא', כי הוא בהמשך הדברים אבל גזרתו הוא "והארץ היתה תוהו ובוהו". כלומר בראשית בריאת השמים והארץ מהשלימות אשר הם עתה הארץ בתחלת בריאתה היתה תוהו ובוהו. והשמים בתחלת בריאתם לא היו עדיין מאירים, וזהו: "וחושך16 על פני תהום" (בראשית א, ב). ואז קודם הבדלת הדברים אלו מאלו אחרי היותם נבראים בערבוביא ציוה הקב"ה על בריאת האור לשער בו ימים וליחס כל דבר ליומו. זו היא כוונת רש"י זכרונו לברכה בפירוש הכתוב, שתהיה גזרתו ב"והארץ היתה תוהו ובוהו", שהם הדברים שנבראו ביום הראשון לא ב"ויהי אור" כמו שחשב הרמב"ן, ולשון רש"י מורה על זה באומרו זכרונו לברכה: "אף כאן אתה אומר בראשית ברא הקב"ה את השמים ודומה לו תחלת דבר יי' בהושע, שכך פירושו תחלת דבורו של הקב"ה בהושע ויאמר יי' אל הושע" וכו'. ולפי זה יהיה פירוש הכתוב בראשית בריאת אלהים שמים וארץ "הארץ היתה תוהו ובוהו". ואין להקשות מוא"ו והארץ שהיא מיותרת, כי לזה הביא פסוק (הושע א, ב): "ויאמר יי' אל הושע". וכן אמר עוד רש"י, שהרי המים קדמו שהרי כתוב (בראשית א, ב): "ורוח אלהים מרחפת על פני המים".
ומזה התבאר לך שמה שפירש הרמב"ן בזה הפסוק שהוא היותר מחוור בפשוטו ובסדר הבריאה, שבראשונה ברא הקב"ה שני חומרים. מהאחד מהם עשה הנמצאים העליונים, ומהאחר עשה הנמצאים השפלים, ושעליהם אמר (בראשית א, א): "ברא אלהים את השמים ואת הארץ", שהוא עצמו דעת רש"י, אם לא שרש"י יסמוך אותו אל פסוק (שם שם, ב): "והארץ היתה תוהו ובוהו". והרמב"ן סמך אותו פסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", מפני שלא קבל היות מלת 'בראשית' סמוכה כדברי רש"י זכרונו לברכה. אבל שגם כן ימצא מוכרת כמו שהביא "מגיד מראשית אחרית" (ישעיה מו, י); "וירא ראשית לו" (דברים לג, כא).
והרב עמנואל מרומי17 פירש, שבפסוק הראשון נכללו שלושת חלקי הנמצא שהם העולם השכלי והשמימיי והחומר, ושעליהם אמר "בראשית ברא". רוצה לומר הבורא שלושה המה, והם: "אלהים" – ושהם השכלים הנבדלים, "והשמים" – שהם הגלגלים, "והארץ" – שהוא העולם השפל בכללו. ואינו נכון בעיני. ויותר נכון לפרש שמלת 'בראשית' נאמרה על הקדמה מקובלת, שראוי שיקבל אדם בכל חכמה וידיעה מה הקדמה, או הקדמות בדרך העיקרים, או היסודות שעליהם תסובב תבנה ותכונן18 אותה ידיעה. ולפי שעיקר חדוש העולם ובריאתו הוא היסוד וההקדמה המקובלת שעליה תבנה התורה בספוריה ונפלאותיה ומצוותיה, לכן בתחלתה הניח על דרך הקבלה זה העיקר, ועליו אמר (בראשית א, א): "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". רצה לומר בראשית התורה הזאת ראוי שתאמין בקבלה שברא האלהים האדירים19 יתברך את השמים ואת הארץ.
והכלל היוצא מכל זה שצדקו דברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו (ראש השנה לב, ע"א): בראשית נמי מאמר הוא דכתיב (תהילים לג, ו): "בדבר יי' שמים נעשו". לפי שנמצאו בבריאה עשרה דברים שציוה הקב"ה בהם שהם הראשון, והוא הכולל בהמצאת היש מאין. והתשעה שנאמר בהם 'ויאמר ויאמר' מן "ויאמר אלהים יהי אור" עד "ויאמר אלהים נעשה אדם" וגו' (בראשית א, ג-כו). ואין להקשות למה לא נאמר בראשון 'ויאמר' כמו שנאמר בתשעה כולם, לפי שהסיבה בזה היא, שבבריאת היש מאין באותם שני החומרים הראשונים שנעשו ממנו יתברך, מבלי היות שם דבר קדמות, לא תפול לשון אמירה כי לא היה שם למי יאמר. אמנם בתשעה שנעשו הדברים מאותם החומרים הראשונים אמר לשון 'ויאמר', כאילו הקב"ה אמר לאותו דבר אשר ברא ראשונה שיוציא ממנו נמצא כך וכך. הנה זהו התר השאלה הראשונה בביאור העשרה מאמרות לדעת חכמינו זכרונם לברכה בגמרא שהוא שלקח רש"י זכרונו לברכה.
אמנם אם לא נשלים מנין העשרה מאמרות עם בריאת שמים וארץ, ונצטרך להשלימו עם שאר האמירות, שנאמרו בענין על דרך מה שאמרו בפרקי רבי אליעזר (פרק ג') ובפסיקתא (פרשת בראשית, לז), והוא דרך רשב"ם. ואין דעתי סובל שיהיה בכלל אלו אמירה כלל ממה שבא אחר פרשת (בראשית ב, א) "ויכולו", כי אם באמירות שבאו בספור הבריאה קודם ויכולו, שעליהם אמר: "נברא העולם", והם אלו (בראשית א, ג-כט): המאמר הראשון – "יהי אור". המאמר הב' – "יהי רקיע". המאמר הג' – "יקוו המים". המאמר הד' – "תדשא הארץ". המאמר הה' – "יהי מאורות". המאמר הו' – "ישרצו המים". המאמר הז' – "תוצא הארץ". המאמר הח' – "נעשה אדם". המאמר הט' – "ויברך אותם20 אלהים ויאמר להם פרו ורבו". המאמר העשירי – "ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב" וכו'.
והנה היה ברכת הפריה ורביה מאמר באדם ולא בדגים. לפי שבדגים לא נאמר "ויאמר אלהים" או "ויאמר להם" כי אם "ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו" (בראשית א, כב), שענינו שנתן להם טבע הפריה והרביה. אמנם באדם לא נאמר כן, אבל היתה בו הברכה זולת האמירה, שנאמר (שם שם, כח): "ויברך אותם אלהים ויאמר להם". הנה הברכה היתה הטבע ששם באדם לפרות ולרבות כמו בשאר החיים. ומלבד המתנה ההיא הטבעית ציוה אותם בדרך מצוה, והוא אומרו (בראשית א, כח): "ויאמר להם אלהים פרו ורבו". ועם זה תשיב להראב"ע שאמר שאין "ויאמר להם אלהים פרו ורבו" – מצוה, לפי שבזה נאמר על הדגים שאינו כן חוץ מכבודו. כי לא נאמר בדגים "ויאמר להם אלהים", אבל נזכר בהם הפריה ורביה כדרך טבע, ובאדם בדרך בחירה כמו שהיא בו. ובאו אם כן באדם שלושה מאמרים למעלתו: האחד – בבריאתו שהיתה רצונית ממנו יתעלה. והשנית – בפריתו שתהיה בחירית ורצוניית בו. והג' – במזונותיו שהם גם כן יהיו כפי הבחירה והמלאכה השכלית לא בטבע. וכל זה מורה על שלימותו שנאמרו בו ג' מאמרים כמספר המאמרים שנאמרו בבריאת השמים, שהם: "יהי אור"; "יהי רקיע"; "יהי מאורות" להגיד שהאדם שווה במעלתו אל הגרמים השמימיים. ושהשכל כפי הסברא הישרה מורה שעשרה מאמרות שנזכרו במשנה, ראוי שיהיו אלה שלא ימנה בהם בריאת השמים והארץ, אם לפי שבריאותם היה הכלל והתשעה מאמרים הם הפרטים, ואיך נעשה מספר מהכל ומחלקיו יחד. ואם לפי שהמשנה לא דברה כי אם במאמרות שנברא העולם המיושב הזה כמו שהוא עתה, ולכן לא היו ראוי לכלול בהם בריאת שמים וארץ, לפי שעדיין לא היו בשלימותם, ואותם שנבראו אז אינם זה העולם המיושב. ואולי נאמר באותה בריאה הראשונה 'ויאמר', כי אם בדברים שכבר נבראו בשלימותם ונשארו על אותו הטבע שנתן בהם השם יתברך קיים. ולכן היה מהראוי שהעשרה מאמרות שבהם נברא העולם יהיו אותם אשר זכרתי מטבע עולם המיושב.
הנה נתתי לך פירוש המשנה הזאת כפי כל אחת משתי הדעות נדרשת על בוריה.
אמנם חכמי האמת קבלו, כי אלו העשרה מאמרות הם הספירות העליונות וקראו אותם מאמרות, לפי שהקב"ה האצילם מעצמו כמו שנאצל המאמר מפי האיש. וכן מתחיל ספר יצירה: "בשלשים ושתים נתיבות חכמה חקק השם" וכו'. ופירש שהם עשר ספירות ועשרים ושתים אותיות. ושם אמרו עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה. ולפי שהם זכרונם לברכה עמדו בסוד הנביאים אשר עמדו בסוד יי'21 וידעו שהספירות הם המאמרות, ושהם עשרה ולא תשעה הוצרכו לומר בראשית נמי מאמר הוא תשלום העשרה. ואילו כיון המתרגם הירושלמי במה שתרגם בראשית ברא – "בחכמתא ברא", כי החכמה היא מאחת מן הספירות. ואמנם מה ענינם, ואופן התאחדתם, ואופן הבדלם זו מזו אינו מענין זה המאמר אף כי אנכי אעננו22 שלא למדתי חכמה וכל שכן דעת קדושים.
והכלל העולה מכל זה שנברא העולם ושנברא במאמר, ושהמאמרות היו עשרה לא פחות ולא יותר. והם שלוש ההקדמות הראשונות אשר זכרתי שנכללו בחלק ההנחה שבא במשנתינו. ועל זה אמר דוד עליו השלום (תהילים לג, ו): "בדבר יי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", שעשה הבדל מבריאת שמים וארץ שנעשו בדבר יי', משאר הדברים שנעשו בתשעה המאמרות שעליהם נאמר: "וברוח פיו כל צבאם". וזכר בפרט הגלות היבשה שהיא מההשגחה באומרו (שם שם, ז): "כנס מי הים" וגו'. והוליד מזה "יראו23 מיי' כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל" (שם שם, ח). רצה לומר אם העולם כולו נברא במאמרו והמים לא יעברו פיו כל שכן לבני האדם, שראוי שייראו מלפניו כיון שהדברים כולם תלויים ברצונו יתעלה כי הוא אמר ויהי24. ולפי שהפילוסופים כחשו ענין הבריאה וחשבו שהיה העולם קדמון, לכן אמר כנגדם: "יי' הפיר עצת גוים" וגו' (שם שם, י). ושתורתו היא האמת. והוא אומרו (שם לג, יא): "עצת יי' לעולם תעמוד25". ואם תאמר ומי הגיד לישראל מה שלא ידעו הפילוסופים, לזה השיב: "אשרי הגוי אשר יי' אלוהיו" וגו' (שם שם, יב), שהוא הודיעם האמתיות שבתורתו.
הנה בזה נשלם מה שראוי שיאמר בהנחת המשנה הזאת. ודעות אחרות מצאתי בה והנחתים, כי לא ישרו בעיני.
והלא במאמר אחד יכול להבראות וכו'. זהו חלק הקושיא וענינה אצלי בנוי על הקדמות. ראשונה -שהפועל הפשוט יתעלה יפעל דברים מתחלפים ברצון אחד. שנית – שהבריאה הראשונה היתה יש מאין באותם השני חומרים שנעשו מהם הדברים העליונים והתחתונים, ושאר הדברים כולם נעשו מהם כפי רצונו יתעלה. כי החומרים ההם נבראו בכוחניות ובלתי הגבלת צורה, ושהשם יתברך בכוחו הבלתי בעל תכלית מהחומר העליון עשה מקצתו כוכב ומקצתו גלגל עם כל חלופי הגלגלים והכוכבים. ומהחומר השפל עשה היסודות והמורכבים מהם כל דבר למינו בצורה מיוחדת בו. ועל שתי ההקדמות האלה יבנה המקשה בנין קושיתו ויאמר, שרבוי המאמרים לא ימלט אם שנאמר שהיא מפאת הפועל יתעלה מסיבת שינוי רצונו. כי בהשתנות הנרצים והרצון הפועל אותם ישתנו בהכרח המאמרים המורים עליהם. אם מפאת המתפעל אם היה בלתי נשמע לפועל ומסרב לעשות מצוותו, ולכן יצטרך לדבר פעם אחר פעם. ושני הצדדים האלה בלתי נמצאים בחוקו יתעלה, כי אין בו שינוי רצון, אבל עם רצון אחד פשוט עשה הדברים המתחלפים. וכמו שביארו הרב המורה בפרק נ"ג חלק א' שמתחיל "אשר הביא המאמינים" וכו'. וגם אי אפשר שנאמר שהיה שם מעיק או מעכב מפאת המתפעל, כיון שהוא ברא החומר והוא נותן הצורה ומעשה ידיו כולם כמו שבא בהקדמות.
הנה אם כן היה ריבוי המאמרים בלתי הכרחיים, לא מפאת הבורא יתעלה ולא מפאת הנברא. ולכן היתה הקושיא "והלא במאמר אחד יכול להבראות". וסוד המאמר הזה ואמתתו הוא שאחרי שהניח שבעשרה מאמרות נברא העולם, אשר הכונה בו שהבורא יתעלה מבלי אמצעי ציוה בבריאת כל מדרגה ומדרגה מהנמצאות מאותן המדרגות העשרה שנכללו בעשרה מאמרות. וקם להם לרבנן שבבריאה הראשונה או במאמר "יהי אור" (בראשית א, ג), נכללו השכלים הנבדלים. היה מקום להקשות ומה ראה הקב"ה לצוות על כל מדרגה ומדרגה מהנמצאים בעצמו מבלי אמצעי, והלא היה די שבבריאה הראשונה מהשמים והארץ והשכלים הנבדלים יעשה אותה בעצמו מבלי אמצעי, ושאר המדרגות כולם יעשה אותם על ידי השכלים הנבדלים ובאמצעותם. כי בהיות שמה חומרים ראשונים ושכלים לפעול בהם, היה די בשיעשה הקב"ה היש שנברא מהאין, כי זהו המיוחס לכוחו בלתי בעל תכלית לא שאר הדברים כולם שנעשו מיש, שהיה איפשר לעשותם על ידי אותם האמצעיים פועלים ומתפעלים שברא ראשונה. וזהו אומרו: "והלא במאמר אחד יכול להבראות", רצה לומר במאמר אחד מאתו יתברך מבלי אמצעי, והיא בבריאת היש מאין שלא היה איפשר לעשותה כי אם בעצמו. וזהו באמת ענין הקושיא. והותרה השאלה השנית. כי עם היות ששינוי המאמרים יתחייב מרבוי הדברים והתחלפותם, כבר היה איפשר שיהיו על ידי אמצעי ולא בעצמו יתברך. והוא אומרו: "יכול להבראות". והותרה גם כן השאלה השלישית. שעם היות שחלוף הזמנים יביא אל חלוף המאמרים, כבר היה איפשר שיהיה זה על ידי אמצעי ולא בעצמו יתברך, כל שכן שהדברים כולם עלו במחשבה להברא כאחד. והיא הצוואה והאמירה והיתה יצאתם לפעל יום ליום כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה ממשל זורע הירקות וכו'. והותרה גם כן השאלה הרביעית. למה לא שאל המקשה, והלא מבלי מאמר היה יכול להבראות, לפי שמלת 'מאמר' בלשונם היא מליצה על רצונו יתברך והעולם לא נברא כי אם לפי שהוא אמר ורצה. אבל היתה השאלה ולמה הוצרך להתלות רצונו בפרט כל מדרגה ומדרגה ולא נעשו מהם על ידי אמצעיים כמו שזכרתי.
הנה אם כן כוח הקושיא היא מה שאמר דוד (תהילים קלה, ו): "כל אשר חפץ יי' עשה בשמים ובארץ בימים וכל תהומות". כלומר שנתיחד רצונו ומאמרו בכל דבר ודבר מהם. וכפי דעת המקובלים בעשר ספירות תפול הקושיא גם כן, ולמה האציל הקב"ה מטובו עשר ספירות לבריאת העולם והלא במאמר אחד וספירה אחת שיאציל מטובו היה איפשר לברוא הנמצאות כולם, כי הכל תלוי ברצונו.
הנה התבארו בזה שתים מההקדמות אשר זכרתי ראשונה והם שהיה יכול להבראות במאמר אחד. ואם היה יכול שהיה ראוי שיעשהו כן מאחר שאין מותר בדברים האלהיים.
והרב מתתיה זכרונו לברכה פירש זה באופן אחר. והוא שהיתה שאלת המקשה למה ברא הקב"ה בעולמו מדרגות מתחלות מנצחיים ומנפסדים. היד יי' תקצר26 לברוא הנמצאים כולם בטבע קיום התמידי באיש. ובכלל זה קושיא שנית – למה ברא טבע מין האנושי מורכב מהיצר הרע והיצר הטוב בענין שכולם רעים וחטאים27 לולי השרידים עובדי השם. וזהו המכוון באומרו: "והלא במאמר אחד יכול להבראות". כלומר שיהיו הנמצאות כולם ממדרגה אחת בלבד קיימים ונצחיים באיש ובלתי בוחרים ברע, כי המאמר נאמר על כל מדרגה ומדרגה מהנמצאות. זהו ענין הקושיא כפי כל אחד מהדעות.
ואמנם התשובה היא אומרו אלא להפרע מן הרשעים וכו'. וענין זה אצלי שהאדם כשיצוה לבנות בית לדירתו, הנה יהי באחד משני דרכים: אם שיקח הבונים ויתן להם עצים ואבנים ושאר הדברים הצריכים למלאכה, ויצוה לבונים עשו לי בית יפה לשכני בה, והסתפק במאמר הזה האחד בלבד והבונים יעשו הבית לדעתם ולציורם. והדרך השני הוא שהאדון יצוה את הבונים על בנין ביתו בפרטיות גדול ולא יעזוב הדבר לדעתם וציורם. אבל יאמר אליהם עשו לי בית בשיעור כל ארכו, וכך רחבו, ושיעור כך קומתו, ועשו חדר כך, בסדר כך, באורך ורוחב וגובה כך, ופתח כך במקום כך וחלון כך. וכן יתר הדברים בפרטיותם יצוה עליהם באופן שהבית כולו יעשה בציור האדון ומצוותו הפרטית. ואין ספק שהבית אשר יבנה האדם בזה הדרך השני תהיה יותר נאהבת ונכבדת אצלו להיותה מעשה ידיו להתפאר28, ממה שתהיה אם ציוה לבונים שיבנו אותה בדרך הראשון. וכן היה האל יתברך שלאהבתו וחפצו בשלימות העולם העולם לא רצה שיהיו הדברים נעשים אפילו הקטון מהם על ידי אמצעי. אבל הוא יתברך בעצמו לא לבד על הבריאה הראשונה יש מאין. אבל גם בכל הדברים שנעשו יש מיש בששת ימי בראשית הוא אמר ויהי29 בפרטיות גדול בהבדך המינים כל אחד בעצמו. וזהו בלי ספק מורה על אהבתו את עולם, כמו שהאדם חפץ במעשיו על דרך מה שאמר המשורר (תהילים פ, טז-יז): "וכנה אשר נטעה ימינך" וגו' "שרופה באש כסוחה". וימשך מזה שהרשע בהיותו מאבד את העולם יחרה אף יי'30 בו, ויפרע ממנו בחימה שפוכה31 להיותו מאבד את העולם שבראו וציירו בעצמו מבלי אמצעי בפרטיות המאמרים.
והנה אמר ברשע שהוא מאבד את העולם, ובצדיק שמקיימו והכוונה בעולם השפל הזה. לפי שקיימו וקבלו שהיה האדם התכלית במציאות העולם השפל כמו שזכר. לכן היה הרשע כאילו הוא מאבד ומבטל כל פועל האלהים שהוא העולם שנברא ממנו יתברך באהבה רבה, כפי מה שיורה עליו צווי העשרה מאמרות בפרטיותם כולם בעצמו מבלי אמצעי. ולפי זה לא היה ענין הי' מאמרות סיבה לעונש הרשע כי אם להיותו יתברך מתעצם להפרע ממנו, על שמאבד מה שהפליג הקדוש ברוך הוא בעשייתו בכל פרט ופרט ממנו בעצמו מבלי אמצעי. ולזה אמר להפרע שהוא לשון הנקמה הנמשכת מהחרון אף.
הנה אם כן נברא העולם בעשרה מאמרות, כדי שבני העולם ידעו אהבת השם את העולם ויכירו שציוה פרטיותיו בבריאה בעצמו לאהבתו אותו. ולכן ישמרו עצמם מחטוא פן ישחיתו נחלת יי'32 בריאה יקרה אשר כזאת ואהובה אצל בוראה יתברך, שמזה ימשך שיפרע מן הרשעים המאבדין אותו, ויתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין אותו ועוזרין בפעולתו, כי בזה ימצאו חן בעיניו.
וכבר נוכל להמשיל משל מתייחס ודומה, אל היות הרשע מאבד את העולם מהבגדים המצויירים הרבה עינים וצורות שניא דא מן דא33 הרבה מאד אשר בהם. כי כבר ימצא אחד מהבגדים האלה לא יערכנו זהב וזכוכית לטובו ויקר תפארתו. וכאשר תשחת אחת מן הצורות אשר בו אם על ידי רקב או עכבר שאכלה, או שנתעפשה ונפסדה, אין ספק שלא יקבל הפגם ההוא אותה צורה הפרעית בלבד. אבל גם כל הבגד הגדול ההוא בגודלו ומעלתו, מושחת מראהו מפני אותו ההפסד הפרטי אשר קרה בו, כן היה ענין העולם הזה. ציורי הקדוש ברוך הוא וכל אדם בצורתו ונפשו ימצא שמה, וכללות העולם מה טוב ומה נעים34. וכאשר פרטי אחד ירשיע לחטוא, הנה יעשה פגם ויתן דופי בעולם בכללו. ובזה האופן היה הרשע מאבד את העולם מפני הדופי והחסרון הנראה בו בעבורו, וההפך בצדיק שהוא משלים הציורים ומתקנם. ואף שיובנו המאמרות על הספירות כדעת המקובלים, כבר תפול הקושיא והתירוץ בזה הדרך אשר זכרתי.
ועם זה נשיב אל השאלות, אם אל החמישית שלא היה ענין העשרה מאמרות מפני הטורח שהגיע להקב"ה בעשרה יותר מבאחד כי אם, לפי שעשרה מאמרות יורו על ריבוי אהבתו את העולם, כיון שברא אותו. וכל חלקיי ומיניו בציורו בעצמו יתברך מבלי אמצעי כמו שפירשתי. ולששית נאמר שלא אמר להעניש את הרשעים כי אם להפרע, להגיד שהשם יתעלה יחרה אפו על השחתת העולם להורות עליו נאמר 'להפרע' כאילו הרשע חלל את השם והוא נפרע ממנו על כבודו. ואין ספק שדברה תורה ודברו חכמים כלשון בני אדם35.
והנה השם יתברך הוא נוקם ונוטר איבה לרשעים. וכמאמר הנביא נחום האלקושי (נחום א, ב-ג): "אל קנוא ונוקם יי' נוקם יי' ובעל חמה"36. וביאר מיד שזהו לענין האויבים, וזהו: "נוקם יי' לצריו ונוטר הוא לאויביו", עם היותו פעמים – "יי' ארך אפיים וגדל כח". ובסוף אמר כנגד הצדיקים – "טוב יי' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו"37 וגו'. הנה ביאר שהנקימה והנטירה מגונה באחים צדיקים וראויה ברשעים. ואל השביעית בשהרשעים מאבדין את העולם, הותרה במה שדרשו (קהלת יב, יג): "כי זה כל האדם" – כל העולם לא נברא אלא בשביל זה. ולכן נברא אדם בסוף מעשה בראשית להגיד, שהוא היה תכליתו ושכל מה שהיה קודם התכלית היה מפני התכלית. ומלבד זה מאשר היה העולם כולו כאיש אחד, היה הרשע בהשחיתו את עצמו משחית את העולם להיותו חלק ממנו, והעולם מקושר ומדובק כמו שביארתי בענין המשל בגד הציורים.
ואמנם השאלה הח' והט' כבר התבארו עם פירוש המאמר, שלא היו ריבוי המאמרים כי אם לאהבתו יתברך את העולם. ומזה נמשך שהרשע מכעיס אותו בהיותו מאבד דבר כל כך חביב אצלו. ולכן יפרע ממנו כדי מה שהכעיסו במעשה ידיו.
ואמנם הספק האחרון, למה אמר בצדיק: "ליתן שכר טוב" ולא אמר כן ברשעים, תשובתו בשנאמר שהצדיק בצדקו עם היות לו שכר טוב, הנה הוא עושה מה שראוי לעצמו שבוחר בשלימות בטוב מצד שהוא שלימות וטוב. אבל הרשע שיבחר בחטא משחית נפשו הוא יעשנה38. ולכן ראוי להפרע ולהנקם הקב"ה ממנו על עשותו הרע לבלתי הועיל לו. ועם זה אמר הנביא (ירמיה לב, יט): "לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו". כשדרכיו הוא – על פי המעשה, וכפרי מעלליו – הוא מה שנמשך ממעשיו, אם לאבד העולם ואם לקיימו. זהו מה שנראה לי בפירוש המשנה הזאת.
האמנם כפי דרך הרב רבי מתתיה ראוי שיובן תשובת הקושיא כן, שהסיבה שרצה השם לברוא טבע ממוצע בין העליונים ובין התחתונים הוא, כדי שיהיה קנין השלמות על פי הבחירה. כי הנה העליונים אין להם הטייה ולא איפשרות אל הרע וההפסד, ולכן אי איפשר בהם החטא. ואמנם התחתונים הם נוטים אל הגשמיות, ואין להם הטייה כלל אל השלמות הרוחני והוא נעדר מהם. ולכן עשה הקב"ה טבע ממוצע שיהיה בו טבע החומר וטבע הצורה והאיפשרות, להמשך בכל אחד מהם כפי מה שיבחר וירצה. ובזה יהיו הרשעים ראויים להפרע מהם והצדיקים לתגמול טוב. ומזה הצד מהבחינה עשה הקב"ה מדרגות הנמצאות כולם. גם כי היה סדר העולם נקשר קצתו בקצתו, וכמו שהאריך החכם בזה יעויין מדבריו.
משנה ב
ראיתי לשאול במשניות האלה ה' דברים:
ראשונה – למה לא נסמכה אחרי המשנה הראשונה "מעשרה מאמרות נברא העולם" משנת "עשרה דברים נבראו בין השמשות", שיבא אחרי זה בזה הפרק, שהיו שתיהן מענין הבריאה הראשונה? ולכן היה ראוי שיהיו סמוכות ונקשרות זו לזו. ולמה אם כן הפסיק ביניהם בדורות שמאדם ועד נח ומנח ועד אברהם. ומהנסיונות שניסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא. ומהניסים שנעשו בבית המקדש. והדברים האלה כולם ראוי שיתאחדו ויהיו מסודרים אחרי משנת "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות" וכו'
והשנית – למה עשה שלושת התחלות ההמה: אדם ונח ואברהם, ולא זכר מתושלח, ולא שם ועבר, ולא חנוך ושאר הקדושים אשר בארץ המה1? ואיך אמר התנא שכל הדורות ההמה היו מכעיסין את השם זולתי נח ואברהם ושכח היחידים אנשי השם?
והשלישית – מה ענין אומרו: "כמה ארך אפים" בדורות נח "כמה ארך אפים" בדורות אברהם? והנה הדרוש לא היה בכאן להודיע "כמה ארך אפים" כי אם להודיע שיפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים, כל שכן שהאריך אפים יאמר תמיד סמוך לגבי דיליה, כמו שהאריך להם אפו והענישם באחרונה. אבל בדורותיו של אברהם שלא נענשו לא יפול ארך אפים כי אם סליחה וכפרה.
הד' – אם היה נח צדיק תמים למה לא אמר עליו גם כן שקבל שכר כל דורותיו, כיון שהמה אבדו ויותר הוא וביתו. ולמה לא יהיה נח מהצדיקים המקיימין את העולם, כיון שבזכותו נמלט המין האינושי מההפסד הכללי, ומבניו היו שם ויפת טובים וישרים בלבותם עם היות שחם הרשיע לעשות. כי כן היו בבני אברהם ישמעאל ובני קטורה חטאים בנפשותם ויצחק עובד אלהים2. ובכלל זה ראוי שנדע למה הדורות הראשונים מאדם ועד נח יתחייבו כלייה. והדורות האחרים מנח ועד אברהם לא נתחייבו כליה. ולמה לא נאמר שקבל נח שכר צדיק כמו שקבלו אברהם בהיות שניהם צדיקים ויתחלפו בפחות או ויתר.
החמישית – למה זכרה המשנה אלו העשיריות בלבד, ולא זכרה שאר העשיריות שנזכרו בתורה כעשרת הדברות, וכמעשרות, וכעשרה הלולים שבאו במזמור האחרון בספר תהילים, ועשיריות השכלים הנבדלים, והגלגלים ושאר הדברים אשר מזה המין גם כן.
ואומר בתשובתם שהמשניות האלה באו מקושרות כפי ענינם. שאחרי שבמשנה הראשונה השרישנו בשכר והעונש הנמשך אחר בריאת העולם, כמו שאמר: "כדי להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים", עשתה המשנה ראיה לזה מהדורות שהיו מאדם ועד נח שהיו מכעיסין את השם. כי עם היות בהם אותם היחידים יראי יי' וחושבי שמו3, הנה רוב אנשי דורם היו רעים וחטאים ליי' מאד4. ולכן צדק אומרו שהיו מכעיסין את המקום. ועשרה דורות היו. דור אדם עד שת שהיו מאה ושלשים שנה. ודור שת עד אנוש שהיו ק"ה שנה. ודור אנוש עד קינן שהיו תשעים שנה. ודור קינן עד מהללאל שהיו ע' שנה. ודור מהללאל עד ירד שהיו ס"ה שנה. ודור ירד עד חנוך שהיו קס"ה שנה. ודור חנוך עד מתושלח ס"ה שנה. ודור מתושלח עד למך שהיו קפ"ז שנה. ודור למך עד נח שהיו קפ"ה שנה. ודור נח עד המבול שהיו שש מאות שנה.
הרי לך עשרה דורות מאדם ועד נח. ודור נח ודור אדם בכלל שנמשכו בהם אלף תרנ"ו שנה. שעם היות האדם שלם להיותו יציר כפיו של הקב"ה, עם כל זה קמו תחתיו תרבות אנשים חטאים ויצא הדבר מן הקצה אל הקצה, שהאדם היה סיבה תכליתיית בהויית העולם השפל וזרעו אחריו היו סיבת השחתתו. ומפשוטי הכתובים וקבלתם זכרונם לברכה יראה, שנתנו לאדם וזרעו מצוות ואזהרות כמו שיראה במאמר (בראשית א, כח): "פרו ורבו... וכבשוה5 ורדו". ובאה בקבלתם בפרק ד' מיתות (סנהדרין נו, ע"ב) ש"ויצו יי' אלהים על האדם מכל עץ הגן אכל תאכל" (בראשית ב, טז) – שהיא מצות עשה. "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (שם שם, יז) – שהיא מצות לא תעשה, שנכללו באותו מאמר שבעת מצוות בני נח. והם בחרו למרוד ולעבור על צוויו יתברך, ולא נמנעו בכל אותם הדורות מן העונש מפני שכחה. כי כבר קדם בדברי רבי אלעזר הקפר שאין לפניו 'שכחה'. אבל היה זה מפני שהאריך להם אפו לראות אם יעשו תשובה כפי טבעם הבחיריי, והכל סג יחדי נאלחו6 לולי נח לבדו ובני ביתו שעבר על כולם. והיא גבורה רבה שאיש אחד ינצח בני דורו ודורות אבותם מספר רב ולא נפתה להם ולפתויים.
הרי לך בזה עדות נאמנה שהרשעים מאבדין את העולם. כי הדורות ההם מכעיסין היו – סיבה להשחתת העולם, ונח שהיה צדיק תמים קיים את העולם, כי הוא אבן השתייה שממנו הושתת העולם. והתבאר עם זה גם כן כמה עצום הטבע הבחיריי שנח בהיותו איש אחד לא נתפתה לאנשי דורו ולא נמשך אחריהם, אבל "את האלהים התהלך נח" (בראשית ו, ט).
והנה נח עם היות שקראו הכתוב (בראשית ו, ט): "איש צדיק תמים", כבר גלה שהיה בדורותיו וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה7 (סנהדרין קט, ע"ב): אלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב כלום. ולכן כפי צדקו הספיק להגין על עצמו ועל ביתו למלטם מן המוות. אבל לא נתגדלה צדקתו כל כך שיתקיים כל העולם על ידו וישוב מחרון אפו הכללי בעבורו כמו שהיה אברהם. ולכן ראה מסדר המשנה להוכיח ענין 'הפרע מן הרשעים' מדורותיו של נח. וביאר בזה שעם היות הקב"ה מכעיס על הרשעים להפרע מהם, כמו שנאמר במשנה הראשונה, הנה לא ימהר הפורענות. אבל כמו שברא את העולם בי' אמרות, כך כנגדם יאריך אפו עד י' דורות כמו שנראה מענין נח שהאריך אפו אליהם באותם הי' דורות עד שבאחרונה הביא עליהם את מי המבול.
ובזה נתאמתה ההקדמה ההיא שהקב"ה נפרע מן הרשעים. וידענו עד כמה מאריך להם שהוא עד הדור העשירי. ויתכן שהעשר ספירות היו מליצים עליהם, ולכן לא עברה המליצה מעשרה דורות כמספרם. ולא זכר ענין נח וביתו, לפי שהוא לא נלכד בשחיתות הרשעים ולהיות נכלל עמהם, ולא זכה להגין בעדם ולקיים את העולם כולו בזכותו.
האמנם באברהם נתקיימה ונתאמתה ההקדמה האחרת. והיא ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם, לפי שהיו עשרה דורות מנח ועד אברהם ובכולם היו אנשים פושעים. הדור האחד הוא מן המבול עד שנולד ארפכשד שהיו שתי שנים. ומארפכשד ועד שלח ל"ה שנה. ומשלח עד עבר ל' שנה. ומעבר עד פלג ל"ד שנה. ומפלג עד רעו שלושים שנה. ומרעו עד שרוג ל"ב שנה. ומשרוג ועד נחור ל' שנה. ומנחור עד תרח כ"ט שנה. ומתרח עד אברהם ע' שנה. ומאברהם עד צאתו מחרן שנתגלה אליו השם ע"ה שנה, שהיו שנות כל העשרה דורות שס"ז שנה. כי הנה קראה המשנה דורות האנשים ההם שנשתלשלו זה מזה בן אחר בן על דרך גם דור עשירי וכו'. ובזה ידענו שאחרי נח שניצל בצדקו וכל העולם השפל נשחת, הנה אנשי זרעו שבאו אחריו את פועל יי' לא הביטו בעונש המבול, ואת מעשה ידיו לא ראו8 בהצלת נח בצדקו. ועם היות שהשם נתן להם מצוות והיו ביניהם נח ושם ויפת צדיקים, לא למדו מהם ומרדו בו יתברך דור אחר דור, ועבדו עבודה זרה וכפרו באלהותו עד שהיה ענין דור הפלגה שספר הכתוב.
והנה הקב"ה האריך להם עשרה דורות כנגד עשרה מאמרות שנברא העולם, להודיע כמה ארך אפים לפניו. רוצה לומר, שאריכות אפו הוא ימשך עד עשרה דורות ולא עוד, או להמלצת עשר ספירות כפי דעת המקובלים. ואין ספק שהיו בני עולם חייבין כלייה כאנשי דור המבול, אבל נמצא ביניהם אברהם אבינו שנצח בשלמותו כל בני דורו, ונטה לצד ההפכי ממעשיהם. ולכן התחברו בו שני הענינים. האחד – שנתקיים העולם בעבורו וזכותו. והב' – שקבל שכר כולם, כלומר שהשכר הראוי למין האנושי לפי הכונה האלהית, שהוא הדבוק בו וההתיחדות להנהגתו נטלו אברהם לו ולזרעו. ובזה נעשה הוא פרי המין האינושי.
הנה אם כן בדור מבול נתקיים ההפרע מן הרשעים המאבדין את העולם, שהם היו רשעים והאבידו את העולם ונפרע מהם הקב"ה. ובדורו של אברהם נתקיים "וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם". כי הוא היה צדיק במעשיו וקבל שכר טוב עליהם וקיים ומלט את העולם לבל יבא לידי השחתה. ועל הדרך הזה אמר הנביא (ישעיה בה, ח): כי "כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל". המשיל הענין לאדם שהיה שונא הענבים והיה רוצה להשחית את כרמו, אלא שהביט אל היין היוצא מהם ובעבורו עזבם, כן השם יתברך צפה והביט את אברהם היוצא מהם ולכן לא הפסידם. זהו ענין המשניות האלה. ולכן נסמכה למשנה הזאת העשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בהן, להוכיח ענין צדקו ושלמותו. והוא אומרו להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו. והוכיח גם כן קבלת שכרו מהניסים שנעשו לבניו במצרים ועל הים שהיה הכל בזכותו. וגם כן מענין הנסיונות שנסו אבותינו את המקום במדבר, ואף על פי בשכר אברהם מחל להם עוונותיהם והביאם לארץ ונתן להם בית המקדש שנעשו שמה בתמידות עשרה נסים.
הנה אם כן, הנסיונות שנתנסה אברהם והנסים שנעשו לבניו, והנסיונות שנסו הם את המקום, והנסים הנעשים בבית המקדש כולם היו בזה המספר מהעשרה כנגד אותם העשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ונזכרו במשניות אלו זה אחר זה, לפי שבאו כולם לבאר שכר אברהם אבינו וצדקתו שנמשך מהמשנה הראשונה, והם כולם חלקים ממנה. ואחרי השלמתם הביא משנת עשרה דברים שנבראו בערב שבת כאלו היא דבוקה למשנה הראשונה. כי שאר המשניות שבאו ביניהן היו לבאר אותה משנה ראשונה כמו שזכרתי. ולכן לא נזכרו עשיריות אחרות כי אם אלו שהיו מעניני אברהם בגלות מצרים, ובמדבר, ובבואם לארץ אשר נשבע השם לו, לפי שאלו בלבד היו מענין המאמר.
ואמנם למה רשם במשנתנו שלושת האבות האלה – אדם נח ואברהם, הנה הוא אצלי לענין נכבד מאד. והוא שהאומה הישראלית נמצאו לה שלוש התחלות. ראשונה – היה אדם ובאו ספוריו וקורותיו בסדר בראשית. וההתחלה הב' – היא נח והיו ספוריו ועניניו בסדר "תולדות נח". וההתחלה הג' – היא אברהם וספוריו באו בסדר "לך לך" ובשאר הסדרים הנמשכים אחריו.
אמנם ערך ההתחלות האלה, ואופן התיחסם אל האומה והסתעפותה מהם, ידמה לענין ההתחלות הצוריות והכוחות הנפשיות אשר יעשו מציאות איש האדם וקיומו, שהם ג' ראשים הצומחת והחיונית שהיא המרגשת והמדברת שהיא המשכלת. והיה ערך אדם הראשון אל האומה כיחס ההתחלה הצומחת אל איש האדם. ולכן נברא מן העפר, לפי שבזה היה האדם עץ השדה9 ונקרא שמו אדם לקורבתו אל האדמה, והיותו נוצר ממנה כצמחים. ולכן נתישב בגן עדן מקום נטיעת העצים והיה לבושו הראשון עלה תאנה (בראשית ג, ז), ואזהרתו וציוויו וחטאו בענין העצים ושאר הדמויים שנמצאו בענינו. והיה נח בערך הנפש החיונית, רוצה לומר המרגשת. ולכן נאמר בו (שם ו, ט): "את האלהים התהלך נח", שהיה ענינו התנועה והיה הוא מחיה ומושיע ומציל ממוות כל מיני החיים, והיה שוטר ומושל10 הבעלי חיים ומושיעם. והותר לו המאכל מבעלי החיים, והוזהר על שפיכת דם האדם, והובטח בחיים העתידים לבל יהיה עוד מבול, ושאר הדמויים שבאו בענינו. ואברהם אבינו היה במדרגת הצורה האינושית השכלית. ולכן השיג את בוראו וקרא בשם יי', כי זהו מפעל השכל האמתי, ועזב את ארצו ומולדתו ובית אביו, כי כן השכל יעזוב הדברים החומריים ויוחד להשגחת השם יתברך ולשכרו העליון ושאר הדמויים שנמצאו בענינו. וכמו שבענין יצירת הולד האנושי יקרה כמו שזכר הפילוסוף בספר "ב"ח", שהעובר בימים הראשונים יהיה במדרגת הצומח, כי אין לו שום פעולה חיונית ונפשיית כי אם קבול המזון, ולהיותו עדיין נעדר הכלים החיוניים, אין בו צורה אחרת זולתי הצומחת. ואחרי מ' יום שכבר יצטיירו בו הכלים, תחול בו צורה אחרת והיא החיונית. ואחרי גמר יצירתו ובהיות הכלים כולם על שלמותם, תחול בו הצורה האנושית המשכלת שהיא הרוחנית, ושאר הצורות הקודמות היו גשמיות. כך היה אדם הראשון התחלה קודמת לצמיחת בני אדם ממנו. והיה נח אחרי כן צורה אחרת יותר טובה שתחול אחרי כן, כמו שקראו למך אביו נח (בראשית ה, כט): "לאמר זה ינחמנו ממעשינו11 ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה יי'". ואחרי שניהם האיר אורו של אברהם אבינו, שהיה כערך הצורה האחרונה המשלמת. וכמו ששתי הצורות הראשונות הם נפסדות להיותם גשמיות והשכלית המגעת באחרונה היא הנשארת נצחית דבקה באלהיה, ככה מכל שלושת ההתחלות האלה נשאר תחת ההנהגה האלהית ודבוקה אברהם וזרעו. וכמו שאני עתיד להרחיב המאמר בזה הדמוי הנפלא בפירוש התורה אם יגזור האל בחיים.
הנה אם כן, העירה משנתינו לזה בזכרון שלושת ההתחלות אדם נח ואברהם. הנה הותרו במה שפירשתי חמשת השאלות. אם ראשונה – בסמיכות המשניות וקשורם. ואם שנית – בתת הטעם למה זכר שלוש התחלות אדם נח ואברהם ולא שאר החסידים. ואם השלישית – מה ענין אומרו "כמה ארך אפים לפניו", שהיה להודיע שמאריך אפו עשרה דורות כנגד עשרה מאמרות שנברא העולם. ואם הד' – במה שאמרתי שנח לא נענש עם דור המבול, לפי שלא היה נלכד בחטאם והיה צדיק בדורו, אבל לא הספיק זכותו להמלט ולהציל את בני דורו. ולכן כשהביא מסדר המשנה הראיה על עונש הרשעים, הביא ענין דור המבול ולא זכר נח, לפי שלא קיים את העולם. אבל כאשר הביא ראיה על הצדיק המקיים את העולם, ומגין עליהם ומצילם ונוטל שכר הדבקות האלהי, הוכיחו מאברהם שנתקיים בו כל זה. ואם לחמישית, שהנה נזכרו מהעשיריות אותם שהיו צריכין לביאור המשנה וזולתם.
משנה ג
כבר זכרתי שבאה המשנה הזאת להוכיח צדקתו של אברהם אבינו. כי הנה בבא עליו רעות רבות וצרות1, ועמד טעמו בו וריחו לא נמר2, ולא הרהר בלבו נגד השם ומעשיו, ולא נתן תפלה לאלהים נתאמתה בלי ספק צדקתו. והנסיונות האלו מנאם הרמב"ם זכרונו לברכה כך:
האחד – הגרות שאמר לו השם (בראשית יב, א): "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". ובזה מהצער הגדול שיחדל מכל קרוביו ומיודעיו ישכחוהו וילך לארץ לא לו. וכל שכן, שלא ביאר לו מיד אנה ילך, אבל אמר לו: "אל הארץ אשר אראך". כי בזה יגדל הספק בלבו ועם כל זה לא הרהר אחר מידתו יתברך.
הב' – הרעב אשר היה בארץ כנען בבואו שמה, עד שהוצרך לצאת משם ולא שב אל ארצו פן יעבור במצות השם. אבל ירד למצרים בדעתו מה שהיה לו מהסכנה, ולא הרהר בלבו לאמר אתמול אמרת (בראשית יב, ב, ג): "ואעשך לגוי גדול... ונברכו בך כל משפחות האדמה", ועתה אנה אלך מפני זלעפות רעב3.
הג' – שלוקחה שרה אשתו במצרים לפרעה. שהיה בלי ספק צער וקלון נמרץ לא ישוער. וכבר היה לו להתרעם אם הבטחתני ברבוי זרעי איך תשחת נחלתי ונטמאה ארצי.
הד' – הלחמו עם המלכים. ועם היות זה מבחירת אברהם, כי לא ציוהו השם עליו, הנה היה הנסיון בשבית לוט בן אחיו ויצא עמו ונכנס בייעודו.
הה' – לוקחו את הגר לאשה אחר שנתיאש מהוליד משרה. כי גם כן היה להרהר בזה שמאחר שייעדו בזרע לא היה ראוי שיהיה משפחה נחרפת4.
הו' – מצות המילה אשר צוהו למול בן ק' שנה, שהוא ענין זר וקשה לחתוך בשר הגידיי ההוא. כל שכן שהיה לו להרהר שבזקנתו, כדי שיוליד היה צריך לחזק איברי המשגל ולא להחלישם.
הז' – חמס מלך גרר בקחתו את שרה, שגם בזה היה הרהור רב יען תקיפוהו הצרות זו אחר זו.
השמיני – גרשו את הגר על פי הדיבור אחרי אשר חשקה נפשו בה והבנותו ממנה.
התשיעי – בגרוש ישמעאל בנו. שהיה לו להרהר אתמול אמרתי לי (בראשית יז, כ): "ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו5", ועתה אתה אומר אלי: "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך" (שם כא, יב). וכבר העיד הכתוב איך היה קשה בעיניו הדבר הזה באומרו (בראשית כא, יא): "וירע הדבר מאד בעיני אברהם", אלא ששמע מצות השם וגרשם.
העשירי – עקידת יצחק. שצווהו השם לשחוט את בנו בן הזקונים מן האשה האהובה אחרי היאוש ובהבטחות עצומות.
והנה לא זכר הרב הצלתו מאור כשדים מכלל הנסיונות, לפי שלא נזכר בתורה. והכלל שלפי שעמד בכולם כעובד מאהבה וחבה, לכן זכה לי' נסים שנעשו לבניו במצרים כמו שנזכר מיד במשנה.
ובאבות דרבי נתן מונים הנסיונות באופן אחר. אמרו שנים – מלך לך, וב' – בשתי נשיו; וב' – בבניו; ואחד – בין המלכים; ואחד – בין הבתרים; ואחד – באור כשדים; ואחד – בברית מילה. ופירוש דבריהם ומנינם כפי דעתם זהו. הראשון והשני והשלישי הנזכרים למעלה במספרם כמשפט. הד' – שהוכרח לגרש את הגר אחר שלקחה ברשות שרה אשתו והוליד ממנה בן. הה' – שהוכרח לגרש גם כן את ישמעאל בנו עם היותו בכורו וראשית אונו6. הו' – עקידת יצחק. הז' – הצלתו מאור כשדים שקדם לכולם. הח' – שהיה בסכנה עצומה בהלחמו עם מלכים עצומים7 ותקיפים להציל לוט בן אחיו, וכל שכן לפי המדרש כוונתם היתה להלחם עמו. הט' – מראת בין הבתרים וידיעת גלות בניו בידי אדונים קשים. הי' – ברית מילה.
ובפרקי רבי אליעזר מנו אותם באופן אחר. האחד – כשנולד אברהם בקשו כל גדולי מלכות להורגו ונחבא בבית. השני – נחבש בבית האסורים והושלך לכבשן האש. הג' – טלטולו מבית אביו. הד' – הרעב שבא בימיו בארץ ישראל ונצטרך לרדת מצרים. החמישי – שנלקחה שרה אשתו לפרעה ולאבימלך. הו' – מלחמת המלכים. הז' – מראת בין הבתרים. הח' – ברית מילה. הט' – גירוש ישמעאל. הי' – עקידת יצחק.
והמאירי מנה אותם באופן אחר. האחד – בימי נמרוד שבקש להרגו ונטמן והשליכו לכבשן האש וניצול. השני – שציוהו לצאת מארצו. הג' – שהביא רעב על הארץ והזקיקו לרדת מצרים. הד' – שנלקחה שם שרה לפרעה. הה' – שהגלו המלכים את לוט והוצרך להלחם עמהם. הו' – שהראהו בין הבתרים גלות בניו. הז' – שלקח אבימלך את שרה אשתו. הח' – שציוהו למול בעת זקנתו. הט' -שהזקיקו לגרש את הגר ואת בנה. הי' – עקידת יצחק. זהו הדעת היותר נכון.
ואמנם מהו ענין הנסיון, כבר חקר עליו הרב המורה בפרק כ"ד חלק ג' אשר ראיתי להודיעך פה בו דרך כלל הוא. שהנסיון בכלל איפשר שיובחן באחת מג' בחינות: והבחינה הראשונה – היא כי פעמים שהוא לתועלת המנסה, אם אינו יודע תכלית המנוסה ודעתו, ינסה אותו לדעת אם יעמוד בנסיונו. וזה המין מהנסיון אי איפשר שיפול בשם יתברך, כי הוא צופה ומביט כל הענינים העתידים וחוקר לב ובוחן כליות8. אבל ישארו שני מינים אחרים מהנסיון. אם שיהיה לתועלת המנוסה9, כי בהיות מחשבתו טובה והוא חזק ביראת השם, יביאהו לידי נסיון כדי שיצרף מחשבתו הטובה ויוציאה לידי מעשה. וכמו שאמר יי' (תהילים יא, ה): "יי' צדיק יבחן". ואמרו במדרש (בראשית רבה לב, ג): היוצר הזה אינו בודק בקנקנים הרעועים. רוצה לומר, כי לא ינוסה כי אם הצדיק העומד בנסיונו. ופעמים שיהיה הנסיון לתועלת הרואים10 אותו, כדי שיקחו ממנו משל ודוגמא למען ילמדו ליראה את השם ומאלה השני מינים האחרונים, היו הנסיונות שנסה הקב"ה את אברהם אם לתועלתו, כדי שיוסיף בזכותו, ואם לתועלת הרואים שילמדו לעשות כמוהו. ולכן נקראים נסיונות מלשון נס, שהוא בדבר הנגלה אשר אליו גוים ידרשו. וכן איפשר לפרש האלהים נסה את אברהם שהגדיל מעלתו בעיני בני אדם בכל הדורות העתידים, והיה ענינו עומד לנס העמים. ואמנם מה שאמר הכתוב שם (שמות טו, כה): "שם לו חק ומשפט ושם נסהו", פירש הר"ן שחוזר לחק והמשפט יאמר, כי שם במרה שם לו חוק ומשפט ושם נסה אותו החק. רוצה לומר הרגילו והוכיח בנסיונו, כי טבע חוקו ומשפטו יספיק בהסרת המחלה, כי זה טבע המצוה האלהית. וכבר חשבו אנשים שהיה שם נסיון מלשון הרגל, והוא מהוצאת המחשבה הטובה לפעל שהוא הדרך הב' אשר זכרתי.
משנה ד
כבר התבאר, שהיתה צדקתו של אברהם וחיבתו אל המקום, כל כך עד שזכה לשני מיני השכר. האחד – מה שנעשה לזרעו להוציאם מגלות מצרים בשנותו סדרי בראשית בעדם, להזיק ולהעניש את אויביהם. ועם היותם גזירות כוללות שינצלו המה מהיזיקם. והמין השני – בהיותם במדבר והוסיפו לחטוא ונתכפר להם העון בזכות אביהם אברהם ומפני שבועתו.
והנה העשר המכות שהביא הברוך הוא על מצרים במצרים, כבר זכרם שהם: דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חשך, מכת בכורות. ועליהם נתן רבי יהודה סמנין – דצ"ך, עד"ש, באח"ב. והנה לא נזכר בכללם נס ההפך המטה נחש אשר עשה משה לפני פרעה, ולא גם כן ההפך היד הקדושה מצורעת כשלג שעשה לפני העם. לפי שבשני אלה הנסים לא היה מכה ולא עונש למצריים. ואנחנו לא באנו לזכור כי אם המכות שהוכו בהם מצרים.
ואמנם למה היו המכות אשר הוכו בהם מצרים עשר? ואותם שנזכרו בתורה? ולא היו אחרות או יותר מאלה? כבר חקרתי עליו במאמר 'זבח הפסח' אשר עשיתי. ושם ביארתי שבאו כפי ארבעת היסודות שמהם הורכבו הדברים השפלים. כי ההפך המים דם היתה מכה במים שלא יוכלו לשתות מים מן היאור, ושתיית המים הכרחית להשקיט תגבורת החום הטבעי אשר מבפנים, וכדי לדקדק את המזון ולהעבירו במעברים הצרים. ונס הצפרדעים היה גם כן במים, שהבעלי חיים הימיים המועילים נפסדו, כמו שאמר (שמות ז, יח): "והדגה אשר ביאור1 מתה". והבעלי חיים המזיקים אשר היו במים חיים עצמו עתקו גם גברו חיל2 לצערם בקולם בצאתם אל היבשה. וביסוד הארץ עשה שלוש מכות שהם: הכנים, והערוב, והדבר, לפי שכל עפר הארץ היה כנים. ומהבעלי חיים המזיקים אשר בארץ בא הערוב כל מיני מזיקי שרצים וחיות טורפות והבעלי חיים המועילים הטובים הנולדים בארץ המית הדבר.
הרי לך בזה חמש מכות: דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שנעשו בשני היסודות הכבדים שהם המים והארץ.
וכן עשה בשני יסודות הקלים חמש מכות אחרות. כי הנה השחין נעשה באויר, שנאמר (שמות ט, י): "ויזרוק אותו משה השמימה ויהי שחין אבעבעות"3. והברד היה ביסוד האש, שנאמר (שמות ט, כג): "ויי' נתן קולות4 וברד ותהלך אש ארצה". והארבה גם כן היה מכה באויר מהבעלי חיים המעופפים. והחושך היה גם כן מכה באויר שנתחדש בו עובי כפול ומכופל, באופן שלא היה עובר בו ניצוץ השמש על הארץ. וכן מכת בכורות היה שורף מתיך ומכלה הרוחות פתע פתאום5. הנה התבאר מזה שהיו עשר מכות בד' היסודות ובאמצעיתם.
וכנגדם נעשו עשרה נסים לישראל. והמה במה שניצולו מהעשר מכות ההם. וכפי מה שכתב הרמב"ם מלות הכתוב מורים עליהם. כי הנה אמר (שמות ז, כא): "בדם ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור6". וזה מורה שהמכה היה למצרים בלבד. ובצפרדעים נאמר (שם ז, כט): "ובך7 ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים". רוצה לומר אבל לא לישראל. ובכנים לא נתבאר בתורה בפירוש, אבל קבלה היתה ביד חכמים שניצולו ישראל מהם. ובערוב פסוק מלא הוא: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן" (שם ח, יח). וכן נאמר בדבר – "וממקנה בני ישראל לא מת אחד" (שם ט, ה). ואמר בשחין (שם שם, יא): "כי היה השחין בחרטומים ובכל ארץ מצרים" מורה שלא היה כן בישראל. ובברד נאמר (שם שם, כו): "רק בארץ גושן8 אשר שם בני ישראל לא היה ברד". ואמר בארבה (שם י, יד): "ויעל הארבה על כל ארץ מצרים", ובזה מיעט לארץ גושן. ואמר בחשך (שם שם, כג): "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם9". ובמכת בכורות הוא ידוע.
ואמנם העשר המכות שהוכו המצריים על הים רש"י פירש בשם מכילתא. שהם כנגד עשר נפילות שהיו להם שנזכרו בפרשת ויושע10. א' – רמה בים. ב' – ירה בים. ג' – טבעו בים סוף. ד' – תהומות יכסיומו. ה' – ירדו במצולות. ו' – תרעץ אויב. ז' – תהרוס קמיך. ח' – יאכלמו כקש. ט' – כסמו ים. י' – צללו כעופרת. ואמנם תבלעמו ארץ לא נחשב למכה, כי טובה היה להם שזכו לקבורה.
ובאבות דרבי נתן: האחד – מצרים הרעימו להם קולם על הים – "ירעם מן שמים יי'" (שמואל ב' כב, יד). הב' – מצרים באו עליהם בקשת וחצים, הקב"ה בא עליהם בקשת, שנאמר (חבקוק ג, ט): "עריה תעור קשתך". הג' – מצרים באו עליהם בחרבות ורמחים והקב"ה "וישלח חצים ויפיצם" (שמואל ב' כב, טו). הד' – הקב"ה בא עליהם בחרב, שנאמר (תהילים יח, טו): "וברקים רב" ואין ברק אלא חרב, שנאמר (יחזקאל כא, יד): "הוחדה וגם מרוטה". וכתיב (שם שם, טו): "למען היה להם ברק מורטה11". הה' – מצרים באו עליהם במגן וצנה. והקב"ה כן, שנאמר (תהילים לה, ב): "החזק מגן וצנה". ו' – מצרים באו עליהם באבנים וקולות, אף הקב"ה בא עליהם כן, שנאמר: "וקומה לעזרתי12" (שם). ז' – מצרים באו עליהם בחניתות, אף הקב"ה בא עליהם כן, שנאמר (חבקוק ג, יא): "לנגה ברק חניתך". ח' – מצרים באו עליהם באבנים אף הקב"ה בא עליהם כן, שנאמר (שמואל ב' כב, יד): "ירעם מן השמים". ט' – מצרים באו עליהם בקולות אף הקב"ה בא עליהם כן, שנאמר: "ועליון יתן קולו". י' – מצרים באו עליהם באבני ברד ואבני אש, אף הקב"ה כן שנאמר (תהילים יח, יג): "עביו עברו ברד וגחלי אש".
והרב מתתיה הביא גם כן בזה דרך אחרת במכות הים. האחד – "ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה" (שמות יד, כ). ופירש אור לישראל וחושך למצריים. הב' והג' – "וישקף יי' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן" (שם שם, כד). ומפרש במכילתא (שמות יד, כד): "ענן" – עושה אותו כטיט, וה"אש" – מרתיחו וטלפי סוסיהם משתמטות. הד' – "ויסר את אופן מרכבותיו13" (שם שם, כה), שהסיר את האופנים מהעגלות והמצרים נופלים ומשתברים. הה' – "וינהגהו בכבדות14" (שם), שלא היו יכולין להתנועע. ו' – "ויאמר מצרים אנוסה" (שם) כלומר, ולא יכלו "כי יי' נלחם להם" (שם). הז' – "וינער יי' את מצרים בתוך הים" (שמות יד, כז) – כמנער הקערה שהופכה מלמעלה למטה. הח' – שלא מתו פתאום, כי אם בצער ובגלגול, והוא אומרו (שם טו, ז): "יאכלמו כקש" כמו הקש הצפה על המים שמתנועעת ומתגלגלת. התשיעי – שאחר כן "צללו כעופרת" (שם שם, י) לעמקי ים. העשירי – שנפלטו משם ליבשה שנאמר (שם יד, ל): "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים".
ולי נראה שחכמינו זכרונם לברכה לא כיונו לדבר מכל הדרכים האלה. אבל היה דעתם, שהמכות שנלקו בהם המצריים על הים היו ממין עשרה מכות שנלקו במצרים. וכן פירשו הרמב"ם. ודבר נכון הוא, לפי שכל החכמים עשו יחס וערך גדול בין מכות מצרים למכות הים, באומרם שבעד כל אחת ואחת ממכות מצרים נעשו חמש על הים, כמו שבא בהגדת פסח כמה לקו באצבע וכו'. היעלה על הדעת שלא יעשו היחס והערך הזה כי אם במספר, שהוא דבר מקרי בהם ולא בהתדמותם בעצמם. אין ספק שלא עשו אותו ערך ויחס כי אם להיותם מתיחסים מכות הים עם מכות מצרים בכמותם ואיכותם, כמו שיתייחס האצבע עם היד, שאינה כי אם קבוץ חמש אצבעות.
ונראה שהיה דמויים כן. כי במכות מצרים נהפך המים דם, וגם בים סוף כולו נהפך דם המצרים. אם במצרים נעשו הכנים בעפר האדמה, גם כן צבא פרעה בבואו בדרך לרדוף אחרי בני ישראל העלו עפר על ראשם מאבק הדרכים והיו לכנים. אם במצרים באו הבעלי חיים מעורבים להזיק בהם ולאוכלם, גם בים יותר ויותר מהמה באו כי שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות15. אם במצרים יד יי' הויה16 בסוסים בגמלים ובחמורים, והוא מכת הדבר, כל שכן שבא עליהם בים שמתו כל סוס וכל רכב גמלים וחמורים לא נשאר עד אחד17. אם במצרים באה מכת שחין פורח אבעבועות ונפיחה במצרים כל שכן בים, שהמתים שמה נפוחים ובעלי אבעבועות. ואם במצרים באו הברד והקולות גם בים המים נעשו כאבנים והיו נופלים עליהם כמו שאמרו (תהילים עד, יג): "שברת ראשי תנינים על המים", שהם היו המצריים. אם במצרים בא הארבה והם העופות היורדים לאכול כנשר יטוש עלי אוכל18, כל שכן שהיה זה בים שבהיותם שמה כל כך מתים צפים על המים היה יורד העיט על הפגרים19. אם במצרים היה מכת חושך, כן היה על הים שנאמר (שמות יד, כ): "ויהי הענן והחשך". אם במצרים היה בכורות, הנה על הים נלקו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו כקטון כגדול ספו תמו מן בלהות.
הנה התבאר מזה שמכות הים היו ממין מכות מצרים. אם לא שנתרבו בהם בתוספת ההיזק והרוע בבגד אחד מאצבעות היד את כל היד. ועליהם נאמר במשנתנו: "עשר מכות הביא הקב"ה על המצרים במצרים ועשר על הים", כי שיערה מיני ההזק והרעה במצרים ועל הים. ולכן היה המספר שווה בשניהם כפי המינים, והיו עשרה כנגד העשרה מאמרות שבהם נברא העולם.
ואמנם העשרה נסים שנעשו לאבותינו על הים, דעתי הוא שהם היותם ניצולים מאותם המכות שבאו שם על המצרים. כי כמו שהנסים שנעשו להם במצרים לא היו דבר אחר כי אם ההצלה ממכות המצריים אשר שם ככה הנסים שנעשו אליהם על הים לא היו כי אם היותם ניצולים מכל אותם המכות והרעות שחלו על המצריים שמה. כי מאחר שאלו ואלו נכנסו בים והמצריים נלקו בטביעה ובשאר הרעות, היה הנס לישראל שלא יקרם כן. וכמו שנתדמו מכות הים למכות מצרים, כך נתדמו גם כן הנסים שנעשו לישראל שם בהצלתם למה שנעשו להם במצרים. זה מה שיגזור פשט המאמרים כפי אמתתם.
האמנם חכמינו זכרונם לברכה זכרו העשרה נסים שנעשו לאבותינו על הים באופן אחר, והביאו הרמב"ם. הראשון – שהובקעו המים כפשוטו של כתוב (שמות יד, עא) "ויבקעו המים". השני – שאחרי שנבקעו נעשו כקובה עד ששב כדמות גג ולא מנוקב ולא משופע, והיה הדרך כאילו היה נקב בים והמים מימין ומשמאל וממעל, הוא מאמר חבקוק (חבקוק ג, יד): "נקבת במטיו ראש פרזיו". הג' – שקרקע הים נתקשה ונקפא להם שנאמר ( שמות יד, כט): "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", ולא נשאר בקרקעיתו שום חומר וטיט כבשאר הנהרות. הד' – שדרכי מצרים היו בחומר מדובק והוא אומרו (חבקוק ג, טו): "חומר20 מים רבים". והה' – שנבקע הים לדרכים רבים כמספר השבטים כעין קשת עגול והוא אומרו (תהילים קלו, יג): "לגוזר21 ים סוף לגזרים". הו' – שנקפאו המים ונתקשו כאבנים, שנאמר (תהילים עד, יג): "שברת ראשי תנינים". רוצה לומר, שנתקשו המים עד ששבו חזקים בענין שישברו ראשים עליהם. והז' – שלא נקפאו כקפיאת שאר המים הנקפאים. רוצה לומר חתיכה אחת אבל היה חתיכות רבות כאלו הם אבנים מסודרים קצתם על קצתם, והוא אומרו: אתה פוררת בעוזך ים (שם). הח' – שנקפאו כזכוכית או כשהם, רוצה לומר בהיר עד שיראו קצתם לקצתם בעוברם בו. והוא אומרו (תהילים יח, יב): "חשכת מים עבי שחקים". רוצה לומר, כנוס המים היה כעצם השמים לטוהר בבהירות. והט' – שהיו נוזלים מהם מים מתוקים והיו שותים אותם. והי' – שהיו נקפים בעת שהיו נוזלים אחר שלקחו מהם מה ששתו, עד שלא היו יורדין לארץ, והוא אומרו (שמות טו, ח): "נצבו כמו נד נוזלים22". רוצה לומר הדבר הנוזל היה נקפא בלב הים. זהו דרכם זכרונם לברכה ואין ספק שהוא דרך דרש. ובזה השלים התנא לבאר מה שעשה השם לכבוד אברהם, כדי לגאול את בניו אם במצרים. ואם על הים אם בהצלתם ואם בהזקת אויביהם.
עתה תבאר המשנה, בזכות אברהם נתכפר להם, לזרעו הנסיונות שנסו להקדוש ברוך הוא במדבר. וכולם מפורשים בכתוב, וכמו שאמרו במסכת ערכין (דף טו, א), והם אלו: הא' – על ים סוף, שאמרו אל משה (שמות יד, יא): "המבלי אין קברים במצרים" וגו'. הב' – במרה על המים, שנאמר (שם טו, כד): "וילונו23 העם על משה לאמר מה נשתה". כי עם היות שאלת המים נכונה, הנה התלונה היתה מהנסיון וקוטן אמונה. הג' – במדבר סין, שאמרו (שם טז, ג): "מי יתן מותנו ביד יי'... בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע", וניתן להם המן. הד' – בהניחם המן עד הבוקר, שנאמר (שם טז, כ): "ויותירו24 אנשים ממנו עד בקר", והיה זה הפך מה שציוה משה. והה' – שאמר משה (שם שם, כה-כז): "היום לא תמצאוהו25 בשדה", והם לא האמינו שנאמר: "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו". הו' – ברפידים על המים, שנאמר (שמות יז, ב-ד): "וירב העם עם משה", והוא עליו השלום אמר: "עוד מעט וסקלוני26". הז' – בחרב על מעשה העגל אשר עשו. והח' – בתבערה, שנאמר (במדבר יא, א): "ויהי העם כמתאוננים27 רע באזני יי'". והט' – בקברות התאוה שנאמר: (שם שם, ד): "והאספסוף28 אשר בקרבו התאוו תאוה" וגו'. הי' – במדבר פארן בשליחות המרגלים. זהו דרך חכמינו זכרונם לברכה במספר הנסיונות האלה והוא דרך אמתי.
האמנם ראוי שנדע בזה שני דברים: האחד – למה קראום נסיונות, כי רובם לא היו על צד הנסיון כי אם על צד הרשע והפשע. והיה ראוי יותר לקוראם עוונות. והב' – למה לא זכרו בכלל הנסיונות או העונות האלה ענין מי מריבה אשר רבו בני ישראל את יי', וענין קרח ובעל פעור, ודבור העם באלהים ובמשה. ואתה רואה שבעשרה נסיונות אשר זכרתי יש עוונות דומים לאלו באיכותיהם. ומה שראוי שיאמר בזה הוא שהנסיון הנאמר במשנה הזאת, היא מהדרך הראשון משלושה דרכי הנסיון שזכרתי למעלה, שהוא המנסה מקטני אמונה, ומסתפק בדעתו ואמונתו יעשה או יאמר הדברים ההם, והם יקראו נסיון בערך קוטן האמונה וספיקה. וגם כן כפי היוצא ממנו לפעל כאילו השם יתברך הוא המנוסה ויעמוד בנסיונו.
כי29 הנה כשהיו על הים אמרו למשה (שמות יד, י-יג): "המבלי אין קברים במצרים", ועם כל זה אמר הכתוב: "ויראו30 מאד ויצעקו בני ישראל אל יי'". הרי לך שהיו מספיקין בדבר. ולכן השיבם משה רבינו עליו השלום: "התיצבו וראו את ישועת יי'", והאל יתברך המנוסה עמד בנסיונו וקרע להם את הים ונטבעו בו אויביהם.
ובנסיון הב' – שלא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וילונו על משה, לפי שלא היו שלמי האמונה ביכולת האלהי שישנה הטבעים בדבר שאין בו צורך ולא הכרח גדול, ועמד הקב"ה בנסיונו ויורם עץ "וימתקו המים" (שמות טו, כה). שהיה העץ מר ונמתקו המים המרים עם המר, עד שמפני זה למדם שאם ישמעו בקולו גם כל חולי וכל מכה לא יחול בהם, כי הוא הרופא האמתי ומפליא לעשות31.
ואמנם הנסיון השלישי – שהיה במדבר סין אמרו (שמות טז, ג): "מי יתן מותנו ביד יי'" וגו' בשבתו "על סיר הבשר". בחשבם שאף על פי שהמתיק את המים, הנה הלחם שהוא דבר מורכב לא יוכל לעשותו, וכמאמר המשורר (תהילים עח, יח-כ): "וינסו אל בלבבם לשאול אוכל32 לנפשם" ואמר: "הגם לחם יוכל תת". ועמד הקב"ה בנסיונו ונתן להם את המן.
והנסיון הד' – שאמר משה אליהם (שמות טז, יט): "איש אל יותר ממנו עד בקר". להודיעם שהיה זה דבר נברא לשעתו לצורך מאכלם וברוך יי' יום יום לא יחסר להם דבר. והם ספקו בדבר אולי היה דבר טבעי יורד במדבר ההוא בבוקר, ולכן לא היה מצומצם כדברי משה (שמות טז, כ): "ויותירו אנשים ממנו עד בקר". והקב"ה עמד בנסיונו "וירם המן תולעים ויבאש". ומצד אחר ציוה: קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר והנח אותו לפני יי' למשמרת לדורותיכם (שם לג), כדי שיכירו וידעו שלא היה במן טבע אחר כי אם כפי רצונו יתברך הפרטי.
והה' – שהודיעם משה שביום הששי ילקטו לחם משנה, ויניחו אותו עד הבקר, ולא יבאיש, ורמה לא תהיה בו מפני כבוד השבת וצורכו, כי לא ירד ביום השבת. והמה ספקו בדבר שאולי היתה ירידת המן בארץ ההיא טבעית, ותהיה ירידתו בכל הימים שווה. ולכן ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט. והקב"ה עמד בנסיונו ולא מצאו המן. ובזה הודיעם קדושם השבת ואזהרת שמירתו.
והנסיון הו' – היה ברפידים על המים שאמרו אל משה (שמות יז, ב) : "תנה33 לנו מים ונשתה". כי הנה במרה אמרו (שם טו, כד): "מה נשתה" כאילו היה הדבר נמנע התקון אצלם. אמנם ברפידים לא היה הנסיון בזה, כי אם חשבו שהיה יכולת במשה ואהרן לתת להם מים בחכמתם, ואולי שלא היה זה מפעל השם. ולכן "וירב העם עם משה ויאמרו תנה34 לנו מים" ולא צעקו אל השם ולא שאלו ממנו, עד שהשיבם משה: "מה תריבון עמדי מה תנסון את יי'" (שמות יז, ב-ז). כי היה הנסיון, אם היה זה פעל השם וכמו שאמר: "ועל נסותם את יי' לאמר היש יי' בקרבני אם אין". ועמד השם בנסיונו והודיעם שמידו הכל כמו שאמר: "הנני עומד לפניך שם על הצור... ויצאו מים ושתה העם".
והנסיון הז' – היה בחורב במעשה העגל, באומרם אל אהרן (שמות לב, א) : "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". והיה הנסיון בזה ממה שחשבו שמשה היה נמשך עליו שפע עליון מאי זה כוכב ומזל, ובו היה עושה האותות והמופתים. ולכן שאלו לאהרן שיעשה להם טלסם35, לשיקבל רוחניות הכוכב והמזל ההוא באופן שיעמד להם במקום משה. ולכן אמרו (שמות לב, ד): "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". רוצה לומר, שהיה על אותו כלי וצורת עגל השפע העליון שהוציאם ממצרים. ועמד השם יתברך בנסיונו, ושרף משה את העגל "ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל" (שמות לב, כ), להודיע להם שלא היה בעגל שפע עליון ולא רוחניות כלל, ושאין ראוי לזבוח בלתי ליי' לבדו שידבק בהם השגחתו.
והנסיון הח' – היה בתבערה שהיו "העם כמתאוננים36 רע באזני יי'" (במדבר יא, א). רוצה לומר, שהיו מספקין בהשגחתו אם היה שומע הדברים אשר בכאן אם לא. וזהו אומרו: "רע באזני יי'" (שם), כלומר שבאזניו ובשמיעתו היה כבדות או העדר השגה, ועמד הקב"ה בנסיונו לפי אותם הדברים שהיו אומרים, והענישם עליהם פתאום באש בוערה. והוא: "וישמע יי' ויחר אפו ותבער בם" וגו' (שם). ונתאמתה עוד השגחתו ממה שהתפלל "משה אל יי' ותשקע האש" (שם). הנה מציאות העונש וסלוקו לתפלת הנביא אמתו הנסיון.