נחלת אבות על אבות· רבנו יצחק אברבנאל
פרק ד
משנה א
בן זומא ובן עזאי כל אחד מהם היה שמעון היה שמו שמעון בן זומא, שמעון בן עזאי. והיו חכמים גדולים בימי רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה. ושניהם היו מארבעה שנכנסו לפרדס כמו שנזכר במסכת חגיגה (דף יד, ע"ב). ובן זומא זה היה אומר בראותו אכלוסי ישראל ברוך שברא כל אלה לשמשני, כאילו הוא היה תכלית המין האנושי. ובן עזאי היה אומר כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה, רוצה לומר רבי עקיבא. ולא היו הדברים האלה מאת שני השלמים האלו גאה וגאון ודרך רע1, אלא לעורר לבות התלמידים ולהלהיבם היו אומרים כן כדי שיקנאו בכבודם. ויש אומרים שעם כל זה, לפי שהתגאו בעצמם הושפלו במה שנקראו בן זומא ובן עזאי. ויש דעת אחר יותר נכון, שמפני שלא האריכו ימים לא נסמכו ונקראו על שם אביהם. כי לכן רבי אלעזר בן עזריה אמר (ברכות יב, ע"ב): "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא". אשר הכונה בו כמו שפירשתי במאמר זבח הפסח אשר עשיתי שעם היות רבי אלעזר בן עזריה בשלימות התורה ורוב בקיאותה כבן שבעים שנה, לא זכה למצוא ראיה לשתאמר פרשת ציצית בלילה שיש בה זכר ליציאת מצרים עד שדרשה בן זומא בחור ורך. ועם בחרותו למד ממנו רבי אלעזר בן עזריה עם היות שקפצה בו זקנה.
ואמנם במאמרי בן זומא אלה ראוי באמת לשאול שאלות:
ראשונה – מה ראה לדרוש ארבעת המעלות האלה שהם: 'חכמה וגבורה ועושר וכבוד', מבין שאר המעלות כולם? ואם כיון אל התנאים שזכרו בפרק המדיר2, בהשרות השכינה בנביא שיהיה חכם וגבור ועשיר וענו, הנה אין ענו המכובד שנזכר פה? גם כי הגבור שנזכר שם אינו הכובש את יצרו, כי אם חזק הכוח ואמיץ האיברים. ועשיר הנזכר שם אינו השמח בחלקו אם רב ואם מעט3 יאכל, כי אם מי שירבה הממונות כמו שהוכיחו הגבורה משברון הלוחות והעושר מפסל לך הפסולת יהיה שלך4. וכן החכם לא נגדר שמה כמו שנגדר בכאן.
שנית – באומרו: "אי זהו חכם הלומד מכל אדם". כי הנה באמת יראה שזה גדר התלמיד ולא גדר החכם, כי החכם באמת הוא היודע בשלימות הנמצאות בסיבותיהם והתחלותיהם. ואם רצה לגדור אותו מענין הלמוד, היה לו לומר המלומד מכל אדם על דרך ויחכם מכל האדם5. וכמו שאמרו (שבת קיד, ע"א): אי זהו חכם – כל ששואלין ממנו דבר בהלכה בכל מקום ואומרה, לא שיהיה גדרו הלומד מכל אדם שהוא יותר מורה על חסרונו מעל שלימותו, עד שמפני זה פירש המאירי 'אי זהו חכם' – על שם סופו. כלומר 'אי זהו' מגיע להיות 'חכם', שנאמר אחר כך על התלמיד.
שלישית – בראיה שהביא מפסוק (תהילים קיט, צט): "מכל מלמדי השכלתי". כי הנה הפסוק הזה לא ידבר מהחכם, ואיך יהיה גדרו הלומד מכל אדם? ולא תסתפק במה שהשיבו בזה ממלת "השכלתי", כי אין זה מורה עליו בהכרח, והיה לו לומר נתחכם אם על גדר החכם אמרו.
רביעית – בראיה שהביא על – "אי זהו גבור הכובש את יצרו" מפסוק (משלי טז, לב): "טוב ארך אפים מגבור". כי הנה האומר טוב זה מזה, יורה שאין האחד כאחר? ואם כן באומרו: "טוב ארך אפים מגבור", מורה שאין ארך אפים גבור הפך מה שהקדים, באומרו: "אי זהו גבור הכובש את יצרו"?
חמישית – בראיה שהביא על היות העשיר השמח בחלקו מפסוק (תהילים קכח, ב) "יגיע כפיך כי תאכל". כי הנה בו לא נזכר שהיה עשיר, ולא שיהיה שמח בחלקו, כי אם שבהיותו אוכל מיגיע כפיו יהיה מאושר.
ששית – באומרו: "אי זהו מכובד המכבד את הבריות". כי זה הגדר יצדק במכבד שהוא פועל הכבוד ונותנו, ולא יצדק במכובד המקבל את הכבוד מהבריות. וגם הפסוק שהביא לא יוכיח, וזה כי עם היום שאמר (שמואל א' ב, ל): "כי מכבדי אכבד" לא יחוייב שיהיה כן בכל אדם.
וראוי שנאמר בפירוש המשנה והתר השאלות.
ואומר שהכונה הכוללת בפרק הזה היא, לבאר במה יקנה האדם שלימותו בתורה. כי אחר שהתבאר בפרקים הקודמים, ששלימות האדם ותכליתו הוא בקנין התורה וקיומה, נשאר לבאר אם העיקר בה – הוא העיון והחכמה התוריית, או המעשה וקיום המצוות. ולכן באו דעות השלמים האלה כל אחד כפי שיטתו וסברתו.
והנה בן זומא עשה עיקר מה'חכמה'. ולכן בחר לעשות דרושו מארבעה דברים אשר יעשו בהם בני אדם תכליתם. כי הנה המתרחקים מהתענוגים הגשמיים, החומריים, הבהמיים אכול ושתה6 ותענוגות בני אדם שדה ושדות7, אין ספק שישמו תכליותיהם אם בחכמה להשלים נפשם בידיעת תורת יי' ותלמודה וסודותיה, ואם שישימו תכליתם בגבורה ולהתחזק בעד עמם ובעד ערי אלהיהם כנגד האויבים. ומהם שישימו תכליתם באסיפת הממונות מטלטלי אגב מקרקעי8, ורוב הכסף והזהב. ולפי שכמו שזכר הפילוסוף, העושר אינו נכסף מפאת עצמו, אבל הוא מכוין לקנין הכבוד והמעלה. לכן זכר התנא אחר העושר ענין הכבוד להיותו סמוך אליו בטבעו.
והיו אם כן השלימיות שלושה אצל אנשים: האחד – החכמה. והגבורה שהוא – השנית. והעושר והכבוד שהם במין – השלישי, ולכן נזכרו שניהם יחד. ואמר שלמה (קהלת ה, ט): "ומי אוהב בהמון לו9 תבואה". רוצה לומר מי שיאהב המעלה ויקבץ ההמון אליו, צריך שיהיה לו – רוב תבואה, להוציאו בזה באופן שלא ישאר לו תבואה. כי הע ושר הוא כלי הכרחי לכבוד או חלק ממנו. ולכן נאמר בשם יתברך "והעושר10 והכבוד מלפניך" (דה"י א' כט, יב).
ואיפשר לומר שמיני השלימיות הם שלושה כמו שזכרתי, כנגד שלושה חלקים אשר יתחלקו להם בני אדם בקבוץ המדיני, שהם בעלי החכמה הידיעה והמשפט שכולו אחד. ובעלי הגבורה ואנשי המלחמה שהם המין השני. ועובדי האדמה בעלי אומנויות וסוחרים שענינם בכלל אסיפת הממונות והוא המין השלישי, והם נקראים אצל המדינים אוראט"ורי; דיפ'ינשורי; לאבור'אטורי בלשונם. ועליהם אמר הנביא (ירמיה ט, כב-כג): "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעושרו11 כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע12 אותי כי אני יי' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם יי'". ופירוש הפסוק כך הוא אצלי, שאז בימי הרעה שזכר הנביא כל חלקי בני אדם יהיו לאחור ולא לפנים, כי לא תועיל החכמה לחכמים, ולא לגבורים הגבורה, ועושר יהיה שמור לבעליו לרעתו. וגינה ענינם באומרו: ש"אל יתהלל חכם בחכמתו", רוצה לומר בחכמה שקנה מעצמו. כי בהיות שלא קבלה מרבו ולא למד מן החכמים, אבל היא חכמתו שנפל עליה מעיונו, הנה באמת לא יתהלל בה. וכן ב'גבור' כל ענין גבורתו הוא בהתגברותו על חבירו ולהכניעו בזדון לבו, ולעשות מה שירצה מבלי משפט, והוא אינו גובר ביצרו כי אם על הזולת, ולכן לא "יתהלל הגבור בגבורתו". וכן ב'עושר' לא יתהלל בו אם לא יועיל עמו לאחרים, אבל הוא כולו לעצמו, והוא אומרו: "ואל יתהלל עשיר בעושרו". כי הנה זכר שלושה אלה, לפי שהקבוץ המדיני יתחלק להם, ואמר "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" (ירמיה ט, כג). רוצה לומר, שישימו מגמת פניהם בהכרח אלהותו והשגחתו, שהוא השכל "וידוע אותי", וידעו גם כן שהוא יתעלה עושה משפט וצדקה בארץ13, כי אמר (שם): "חסד משפט וצדקה" – כנגד חלקי בני אדם אשר זכר, כי החסד הוא כנגד החכמה, שלא יוכל האדם לקנותה14 מעצמו כי אם בחסד אלהים והשפעתו. וכמאמר איוב (כח, כ-כא): "והחכמה מאין תבוא ואי זה מקום בינה ונעלמה מעיני כל חי". רוצה לומר, שאין השכל האנושי מספיק להשיגה אם לא בחסד אלהים, והוא אומרו (איוב כח, כג-כד): "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה", לפי שהיא מפעל השגחתו, וזהו: "כי הוא לקצות הארץ יביע תחת כל השמים יראה". וסוף הדברים: "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם" (שם שם, כז-כח) וגו'.
וכנגד ה'גבור' אמר משפט: "כי אני יי' עושה חסד משפט" (ירמיה ט, כג). רוצה לומר, שהיה לו לאיש הגבור לתת אל לבו שהאל הוא הגדול הגבור והנורא15 בהחלט, ואינו עושה עוול בגבורתו, ואינו מכריח בחירת האדם. אבל הוא עושה תמיד משפט בארץ בהשגחתו עליה, וכמאמר משה אדוננו בשירת הים (שמות טו, יא): "מי כמוך באלים יי' מי כמוך נאדר בקדש"16. רוצה לומר, שעם היותו ראש הגבורים כל פעולותיו קדש.
ואמר "וצדקה" (ירמיה ט, כג) כנגד העשיר שיתן אל לבו, שהקב"ה שהעושר והכבוד מלפניו, הוא עושה 'צדקה בארץ' ומשפיע מטובו על כל בריותיו. ולכן היה לבני אדם להתבונן במדותיו יתברך, כי הוא "עושה... משפט וצדקה בארץ", וילך האדם בדרכיו ויעשה כמעשיו, לפי שהקב"ה אינו מלך בשר ודם שיקנא בעושה מעשיו. אבל הוא יתעלה חפץ שיעשה האדם כמו שהוא עושה עם בריותיו, והוא אומרו (ירמיה ט, כג-כה): "כי באלה חפצתי נאם יי'". ולכן אמר אחרי זה שיפקוד השם – "על כל מול בערלה", רוצה לומר שיפקוד על כל המנגד לזה הערלה, ובפעל המותריי, כי האיש שלא ילמד מכל אדם, ויתהלל בחכמתו, והגבור שלא ימשול ברוחו, אבל יעשה עול וחמס בזולתו. והעשיר שלא יועיל לאדם אחר בעושרו כולם "ערלי לב".
הנה התבאר מזה שבן זומא רצה לדרוש ולחקור בשלוש אלה: 'חכם וגבור ועשיר', להיותם כוללים חלקי בני אדם כולם בקיבוציהם. ולפי שהנביא ירמיהו דבר משלושתם, וגם רבי יונתן17 באומרו (נדרים לח, ע"א): "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר18", ראה19 לשתף עמהם הכבוד, לפי שהוא סמוך ומצרני20 לכולם. כי החכם יאמר, שהכבוד היא מתנה מיוחדת לו, שנאמר (משלי ג, לה): "כבוד חכמים ינחלו". והגבור יאמר לי ראוי הכבוד והמעלה שנאמר (תהילים כד, ח): "מי זה מלך הכבוד יי' עזוז וגבור". והעשיר יאמר לי ראוי הכבוד, כי שתי המתנות כאחת, והאחת צורה לאחרת שנאמר (דברי הימים א' כט, יב): "העושר והכבוד מלפניך". הנה זה גדר עמהם הכבוד ונזכרו ארבעתם.
וכבר נמצאו בדברי הנביא ישעיה ארבעת המעלות האלה יחד, עם היות שלא זכר כולם באותו דרך מהקדימה והאיחור שבא במשנתינו באומרו (ישעיה ג, א-ג): "כי הנה האדון יי' צבאות מסיר מירושלם ומיהודה משען ומשענה". וזהו הכלל. ופרט משענות העם מארבעה המעלות: ראשונה – משען העשירים, ועליהם אמר: "כל משען לחם וכל משען מים". והמעלה השנית – מהגבורים אנשי המלחמה, ועל זה אמר: "גבור ואיש מלחמה". והמעלה השלישית – מאנשי הכבוד והמעלה, ועליהם אמר: "שופט ונביא וקוסם21 וזקן שר חמשים ונשוא פנים". והמדרגה הרביעית – מהחכמה ועליה אמר "ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש". הנה זכר כולם מלמטה למעלה כפי המדרגות. אמנם בן זומא זכרם בקדימה ואיחור כפי מעלתם בגדול החל ובקטון כלה. כי ראשונה זכר החכם, ואחר הגבור, ואחרי כן העשיר, ובאחרונה ענין הכבוד שהוא דבר מדומה. וגם להיות כולל לאחרים כמו שזכרתי. ובזה הותרה השאלה הראשונה מה ראה השלם הזה לזכור אלה הארבעה מעלות יותר מזולתם.
ואמנם באומרו: אי זהו חכם הלמד מכל אדם, איפשר לפרשו בשתי כוונות:
הראשונה – שידיעת כללות הנמצאות שיורה עליו שכר החכם במוחלט, לא יתכן כי אם לאל יתעלה אשר הוא החכם בהחלט. אמנם אדם ילוד אשה אי איפשר להגיע אל זה הגדר בשום פנים. וכמו שאמר שלמה בספר קהלת. וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא22, ולכן יחשב שהגדר האמתי אל האיש החכם הוא היותר ממעט בסכלות או שיסכל יותר מעט מהזולת, כי הידיעה האמתית והיא אשר תדרוש ותחקור הדעת אותו יתעלה, כמאמר דוד (דברי הימים א' כח, ט): "ועתה23 שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה" והמוסיף דעת יוסיף אומץ ותשוקה לזה, כי הוא בחכמתו לא יעריך כל מה שיודע באחד מאלף ממה שאינו יודע. ויוסיף דעת יוסיף מכאוב24 במה שירגיש בחסרונו והוא מה שיחלצנו לחזור תמיד על דלתות, אי זה חכם קטון או גדול לבקש מה שחסר ממנו מיד כל איש אשר ימצא בידו, וחכמת המסכן25 לא תהיה בזויה בעיניו. כי הנה יקרה לו כמו שיקרה לחולים, שידרשו הרפואה אפילו על יד שד והוא אומרו: "אי זהו חכם הלמד מכל אדם", כי זהו גדרו האמתי שמכיר בחסרונו ומבקש שלימותו מכל אדם שימצא בו, מסכים למה שנמצא במאמרי הפילוסופים – החכם, חכם בעודו דורש חכמה, וכשחשב שהגיע לתכליתה – הרי הוא סכל. הנה אם כן זה התנאי הוא הכרחי בגדר הזה שאם גרע חוקו ממנו בין שלא יכיר בחסרונו או שיכיר. אבל מדקדק בכבוד עצמו לבלתי החל ללמוד מזולתו, הנה כבר הורה על עצמו שאינו חכם.
וכבר אמרו חכמנו זכרונם לברכה (תענית ז, ע"א): למה נמשלה תורה למים מפני שאין הגדול מתבייש מהקטון לשאול לו השקני נא. והוא ודאי מוסר נפלא להבדיל בין מה שבעצם ומה שבמקרה בחכם. ולכן אמר שסימני החכם האמתי בין מדומה שהוא כן, שאינו דורש ההתפארות וכבוד אף על פי שיהיה רב ומלמד תורה ברבים, אלא חושש לחסרונו ודורש ומבקש שלימותו מזולתו אי זה שיהיה. והראיה נכונה היא "מכל מלמדי השכלתי" (תהילים קיט, צט). רוצה לומר כקטון כגדול השכלתי ממנו דבר. כי הנה הקטון פותח פתח חכמה ומוסר וישמע חכם ויוסף לקח26. וכמו שאמר (קידושין ט, ע"ב) רבא בר אהינא: אסברא לי כי יקח איש אשה ובעלה קידושין שמסורין לביאה שמן קידושין וכו'. שהרי רבא היה מלמד לבר אהינא עיקר הדין ובר אהינא הסביר אותו מהכתוב והשכיל, אם כן בר אהינא בדין ההוא ממלמדו. וכבר ימצא החכם למוד מכל אדם בהחלט, אם חכם הוא מחכמתו, ואם בעל מוסר ממוסריו ומדותיו, ואם סכל יתבונן בחסרונותיו ויתרחק מהם בסיבותיהם כמאמר שלמה (משלי כד, ל-לג): "שדה איש עצל עברתי" וגו'; "והנה עלו כלו קמשונים" וגו'; "ואחזה אני אשית לבי...מעט שנות" וגו'. וכן אם ימצא האדם עם אוהביו וישבחהו על אי זה דבר טוב שנמצא בו, ילמד ויוסיף לעשות כהנה וכהנה. גם מאויביו יתחכם החכם מאד מצד מה שמזכירין מומיו ומרננין אחריו, כי אף אל פי שמסבירין לו פנים זועפים ועילוהו ויזרזוהו במעשיו, עד שלא תמצא בו עולתה שיוכלו לדבר עליה. כי האוהבים לדעתי הם לאדם כמראה בולטת המראה פני אדם כמות שהם. ומכסה הנימות והשומות אשר בהם, ולכן לא ישתדל להסירם מפניו. אמנם השונאים הם כמראות השוקעות מראות פני כיעור למסתכלים בהם, ונימא או שומא קטנה שבפניו מראה אותם גדולה כקורה, ולכן ירגיש בה וישתדל ליטול אותה מבין עיניו. ומפני זה הנשים הפיקחות מתקשטות בהם בעבור שמפרסמות המומין ובזה מתקנות את עצמן. וכן הפיקח שבאנשים מסתכל תמיד במה שעויינים בו אויביו המגדילים אשמיו, ובזה יתקן מעשיו. ועל זה אמר (תהילים קיט, צח): "מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי"27. זו היא הכוונה הראשונה.
והכוונה השנית – היא שהחכמות בכללותם נמצאו בלי ספק בכלל האנשים. כי מי שידע קצת ומי שידע קצת. וכמאמר החוקר בתחלת ספר – מה שאחר הטבע באמת, קלה מצד וקשה מצד. וביאר שהיא קלה בערך כלל האנשים שיקל השגתה לכללותם, והיא קשה בערך כלל האנשים שיקל ההשגה לכללותם. והיא קשה בערך איש אחד שלא לבוא עד תכליתה. וכן אמר המליץ הברדשי: אין חכמה ואין עצה ואין תבונה, אשר אין להם רועה מי משפלים. רוצה לומר, שכל חכמה ישיגה ויראה אי זה אדם מהשפלים מבלעדי השלם יתכחשו לו, רוצה לומר מבלעדי חכמת השלם יתברך ועצתו ותבונתו, שהמה בלי ספק יתכחשו לו. אבל בשאר הנושאים כולם אין חכמה ואין עצה ואין תבונה, אשר אין להם רועה אי זה מהשפלים. ואיוב אמר (יב, א-ב) גם כן על זה: "אמנם כי אתם עם ועמכם תמות חכמה גם לי לבב כמוכם" וגו', שלהיות עם וקיבוץ אנשים גדול, אין ספק שתמות ותסתיים החכמה עמכם, אבל גם לי לבב כמוכם. רוצה לומר אם הכלל כולל הידיעות, ואני אחד מהם, למה לא נדע קצתה, וזהו "ואת מי אין כמו אלה". כי הנה לכל איש ואיש ילוה חכמה מה, ועל כן אמרו בעירובין (דף נד, ע"ב): על "דדיה ירווך בכל עת" (משלי ה, יט) – נמשלו דברי תורה לדדיה האשה, כל זמן שתינוק ממשמש בם ומוצא טעם, כך כל זמן שיעסוק אדם בתורה מוצא בה דבר חידוש. ואין ראוי שיובן זה בלבד בלימוד הגדולים, כי כבר אמר רבי (מכות י, ע"א): הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי יותר ומתלמידי יותר מכולם. ובפרקא קמא דתענית (דף ז, ע"א): מה עץ קטן מדליק את הגדול אף תלמיד קטן את הרב. ומפני זה אמרו בפרק תפלת השחר (ברכות כח, ע"א), שאף על פי שהעבירו את רבן גמליאל מנשיאותו, לא הניח מלבוא בישיבה, וכל זה להיות החכמה נמצאת בכללות הרבים. ואמר הנביא (ירמיה ט, כב): "אל יתהלל חכם בחכמתו", רוצה לומר, שקנאה בעצמו. ולכן אמר בן זומא: "אי זהו חכם הלמד מכל אדם", כי בהמצא החכמות והידיעות כולם בכללות האנשים, הנה כשילמד מכל אדם ישתלם ויהיה חכם. ומפני זה ציותה תורה בפרשת "כי יפלא ממך דבר... וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר יי' אלהיך בו ובאת אל הכהנים הלויים28 ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח- ט). כי בבית דין הגדול של שבעים ואחד לכללותו ושלימותו, אין ספק שירדו לעומקה של הלכה ויגידו לך את דבר המשפט.
והראיה שהביא על זה בן זומא "מכל מלמדי השכלתי" היא באות המ"ם מהאלפא ביתא. והנני מפרש האות כולו: "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי" (תהילים קיט, צז). רוצה לומר כמה אהבתי תורתך באמת כל היום זו היא שיחתי וחקירתי. וזכר שהגיע בו גבול אהבת התורה עד שגם מהאויבים ירצה ללמוד, והוא אומרו: "מאויבי29 תחכמני מצותיך" (שם שם, צח). רוצה לומר, אף מהאויבים אתחכם במצותיך, לפי שלעולם היא לי. רוצה לומר לעולם היתה לי זאת המידה, והיא אשר זכר מיד באומרו: "מכל מלמדי השכלתי", רוצה לומר שהיה משכיל ולוקח מכל מי שיוכל ללמדו. והיה זה, לפי ש"עדותיך שיחה לי" (שם), רצה לומר שתמיד הייתי מדבר בעדותיך, ומפני זה אלמד מכל אדם וזכר.
וזכר שעם היותו למד מכל אדם, הנה שבעצם וראשונה וקדימה היה למד מן הזקנים החכמים המובהקים. ועל זה אמר (תהילים קיט, ק-קד): "מזקנים אתבונן לפי שפקודיך נצרתי", והפקודים הם אשר צווית לשמוע אל הזקנים ולהדר פניהם. ולפי שאמר: "מכל מלמדי השכלתי", ביאר שזה אמרו בענין התורה כמו שאמר: "כי עדותיך שיחה לי", אבל לא יוכלל ב"מכל מלמדי השכלתי" – המינים והאפיקורוסים והנוטים מדרכי התורה. כי בזה "מכל ארח רע כליתי רגלי למען אשמור דבריך"30, והוא אורח ההתפלסוף והחקירה, ולכן "ממשפטיך לא סרתי כי אתה הורתני". רוצה לומר לא נטיתי ולא סרתי רגלי מדרך משפטיך ותורתך, כי טוב לי ההוראה האלהית אשר אתה הורתני מההוראה המחקרית המדומה. ואף על פי שיש בדרכי העיון והחקירה מתיקות ועונג שכלי, כמאמר החוקר העדון והערבות משיגי ההשגה יותר ויותר מזה, מה "מה נמלצו לחכי אמרתך מדבש", לפי ולהיות בהם מתיקות הרבה על כן "מפקודיך אתבונן... ושנאתי כל ארח שקר", שהוא דרך העיון הנוטה מדברי תורה.
ואחרי שביאר החכם, כי הוא יותר משובח מבני אדם ביאר אחריו ענין הגבור באומרו:
אי זה גבור הכובש את יצרו. וכבר התבאר בספר המדות שהגבור יאמר על הסובל בחוזק הדברים המבהילים, והמוות הפתאומי בעבור הטוב והנאה, לפי שלא שיערו מענין הגבורה כי אם אצל הדברים המבהילים במערכות המלחמה בין עיר לעיר, ובין ממלכה לממלכה, עד שכבר יקרא גבור איש מכאובות וידוע חולי31, רפה האברים בלתי מושל בכוחותיו, כשיהיו לו כמה עבדים לעשות בהם כרצונו. ואמר התנא שהגיבור האמתי ראוי שיהיה מושל בגופו ואיבריו תחלה, ואחר כך ימשול בזרים. כי כאשר תהיה גבורתו אצל עצמו להכבש למה שראוי לו לסבול הדברים המבהילים ליתר האנשים, ויתקומם עם חברת כתות כוחותיו החושיות להלחם על נפשו הבהמית לרדותה בפרך ולהמיתה, אז תתראה גבורתו באחרים.
וכבר כתבו החכמים המדינים32, שמלחמת האויבים מלחמה קטנה, ומלחמת היצר מלחמה גדולה. והסיבה בזה לפי, שכנגד האויבים יסייעו לאדם כל כוחותיו וכל איבריו, ויש לו אם כן עוזרים רבים. אמנם במלחמת היצר לא די שאין לו עוזר וסומך שיאמץ את לבבו, אלא שאחיו ואנשי סודו כולם נלחמים בו, וכאילו יצטרך האדם להמית את עצמו, כמאמר שלמה (משלי כג, ב): "ושמת סכין בלועך33 אם בעל נפש אתה". רוצה לומר אם אתה בעל נפש שכלית שהיא גוברת בך, ואינך בעל חומר מושל עליך – ראוי שתשים 'סכין בלועך', ותמית תאותך ותזכה להחיות את נפשך.
וידוע, שהכנע האדם לפני אויבו הוא לג' סיבות: אחת – להיות האויב מלומד במלחמה מוחזק בממשלה ואין מכלים, והוא נער34, ולא נסה ללכת באלה, ואין לו חזקה במלכות כמוהו. והב' – להתלקט אליו מסייעים רבים. רוצה לומר, לאויב חברים מקשיבים לקולו אהובים אליו בטבעם, והוא35 יחיד ומתנכר. והסיבה הג' – אם זה עצמו יצטרך אל האויב בהכרח, ולא יוכל להמלט לצורכו אליו להכרח מזונותיו. כי הסיבות האלה שלושתם יסבבו הנצחון וההתגברות באויב.
והנה הכוח השכלי בה ענינו עם היצר הרע, כי הוא באדם מתחלת ברייתו מושל בחזקה בכוחותיו. והכוח השכלי לא יתעורר עד היותו בן י"ד שנה, וכאומרם36 י"ג שנה קדם יצר הרע ליצר הטוב, שנאמר (בראשית ד, ז): "לפתח חטאת רובץ37". ולזה קרא שלמה (קהלת ד, יג) את היצר הרע – "מלך זקן". גם היצר הרע החושים והאיברים כולם סרים אל משמעתו, אוהבים וכוספים אל הנאות העולם הזה הנראות והנגלות יותר מעניני המושכלות הנעלמים. גם הכוח הזה השכלי אי איפשר לו לעשות פעולותיו אם לא באמצעות הכוח החומרי, להיות החושים התחלות למושכליו ונושאו הוא הגוף יצטרך למאכל ומשתה, ואשה שתשרתהו, וממון במה יחיה. ומזה כולו יתבאר שמלחמת היצר היא מלחמה גדולה, כי היא היחיד נגד הרבים. והנכרי הבא מחוץ כנגד המושל המוחזק והצריך אליו לנושא עמידתו. ולכן היה הגבור האמתי הוא – 'הכובש את יצרו' מכל חזקתו בחלייו, כי בזה ילחם אדם נגד עצמו, נגד כוחותיו ואיבריו. וגם לפי שהגבורה הזאת היא לתכלית הטוב והנאות והיושר ולהחזיק הצדק, מה שאין כן במלחמת המדיני, שברוב הפעמים היא בזדון וגובה לב ולתכלית החמס והעוול. וזהו מה שאמר דוד (תהילים יח, לו) מדבר על מלחמת יצרו – "ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדנו38", ועם כל זה – "וענותך תרבני".
הנה הביא התנא ראיה על זה מפסוק (משלי טז, לב) "טוב ארך אפים מגבור ומושל39 ברוחו מלוכד40 עיר". אם לפי שהיחס בפחות ויתר לא יפול, כי אם בדברים שהם ממין אחד. כי לא יאמר התולעת השני יותר אדום מאורך האף, אבל יאמר פחות ויתר בשני דברים אדומים שהם מסוג וממין אחד. ואם כן כשאמר הכתוב: "טוב ארך אפים מגבור" – מורה שהארך אפים הוא גם כן גבור. ולפי ששינהם מיני גבורה אריכות האף ומושל ברוחו. וגם כן המלחמה המדינית ולכידת הערים אמר שמין "ארך אפים" והמושל ברוחו, הוא יותר טוב ויותר שלם במיני הגבורה, מהגבור ולוכד הערים.
וידוע שבגבורה ההמוניית ימצאו שני ענינים: האחד – תכונה בנפש כדרך כל קניני שאר המעלות. והב' – הפועל המסודר ממנה בשעת המעשה. וכן בגבורת היצר ימצא הקנין הנפשי בו יוכל האדם להתגבר על יצרו ולכופתו בעת הצורך, וגם כן הוצאתו אל הפעל כאשר ישתמש ממנו.
והנה על תואר הקנין הנפשיי בגבורה ההמוניית אמר (משלי טז, לב): "גבור", ועל תואר הקנין הנפשיי בגבורת המעלה והיצר קרא: "ארך אפים". ולפי ששניהם קנינים בנפש משני מיני הגבורה האלה אמר: "טוב ארך אפים מגבור". ועל הפעולות המסודרות משני הקנינים ההם אמר: "ומושל ברוחו מלוכד עיר". כי מושל ברוחו הוא הפועל המסודר מ'ארך אפים', ו'לוכד עיר' הוא הפועל המסודר מהגבור. וכאילו אמר שיחס הקנין אל הקנין יחס הפעל אל הפעל. ולכן שם ענין הגבורה המדינית בלוכד עיר, לפי שגם כן פעולת גבורת היצר הרע, היא בלוכד עיר קטנה שהוא האדם. וכן אמרו חכמי המידות, שהמלכויות שלושה מינים: מלך במדינתו, מלך בביתו, ומלך בגופו. ושכמו שראוי למלך במדינה ליסר את הרשעים והפושעים וכן בביתו, ככה צריך בגופו שיכניע כחותיו המפתים אותו להרע ולכעס, או לאי זה מותר אחר ולחזק ידי יצר הטוב.
ואיפשר עוד לפרש, שמ"ם מגבור ומ"ם מלוכד עיר אינם מ"ם היתרון. אבל הם מ"ם הפעל כמו "מיי' יצא הדבר" (בראשית כד, נ); "מיי' מצעדי גבר כוננו" (תהילים לז, כג). יאמר "טוב ארך אפים", כשיהיה אדם גבור. כי עם היותו עם כל גבורתו מאריך אפו – אז טוב לו. וכן טוב היותו מושל ברוחו כשיהיה זה מלוכד עיר, כי החלש שאין לו כוח אין לו להתהלל בהיותו מאריך אפו, אבל בהיותו גבור ואיש מלחמה ולוכד עיר בחזקתו, ועם כל זה מאריך אפו ומושל ברוחו. הנה מה טוב ומה נעים41 לשבח ולפאר המעלה הזאת, כי על כן שבח משה רבינו עליו השלום את הקב"ה באומרו (שמות טו, יא): מי כמוך באלים יי' מי כמוך נאדר בקדש וגו', כמו שפירשתי.
ואחרי שביאר ענין הגבור זכר הענין העשיר, ואמר:
אי זהו עשיר השמח בחלקו. ולפי דרך המפרשים יאמר, שהתאוות הגשמיות כבר ימצא לכל אחד מהם גבול ותכלית, שנאמר (משלי טז, ד): "כל פעל יי' למענהו", וכאשר תשלם התכלית תשבות התאוה. כי המאכל והמשתה כשיתאוה האדם אליו, ויתמלא ממנו כשיעור מוגבל, תפסק תאוותו, וגם שישים לפניו לאכול לא יקחהו. וכן בענין המשגל שבמלחמת האדם תאוותו יקוץ בו. אבל חמדת ממון אין לה תכלית וגבול שתשבות בו, כי כשיגיע ממנו של אדם לשיעור גדול יכסף יותר, וכן לאין תכלית. ולכן הטיבו הממשילים, שדמו את חמדת הממונות לצמא שירגיש בה האדם וישתה מהמים המלוחים, כי כל עוד שישתה יוסיף צמא. ולפי שאין דבר שלא ימצא לו תכלית, ראוי לאדם שבבוא העושר אשר בקש, ינוח על משכבותיו מכל תנועותיו. וכיון שאין גבול לעושר מפאת עצמו, לא ימצא לו גבול אחר כי אם שמחת האדם ומנוחת נפשו בו, אם מעט ואם הרבה. ולכן גדר העשיר בשהוא שמח בחלקו, כי כשישמח בו הרי הוא עשיר לפי דעתו ודמיונו, ואם אינו שמח בחלקו, לא יקרא עשיר כי תמיד נבהל להון42. ועל זה אמר שלמה (משלי יג, ז): "יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב". והביא ראיה "מיגיע כפך43 תאכל כי אשריך וטוב לך" (תהילים קכח, ב), רוצה לומר שאף על פי שהאדם יאכל מיגיע כפיו, כבר יתישב דעתו ויהיה מאושר בעולם הזה ובעולם הבא, לפי שאין העשיר בעל ריבוי הממונות, אבל44 השמח בחלקו. וכבר אמרו חכמנו זכרונם לברכה (ברכות ח, ע"א): "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים", שנאמר (תהילים קכח, ב): "יגיע כפיך כי תאכל" וכו'.
ולי נראה שכיון השלם בן זומא בזה המאמר שתי כוונות אחרות:
האחד – שאמר: "חלקו" על שלמות הנפש, כמו "חלק יי' אמרה נפשי" (איכה ג, כד); "חלקי יי' אמרתי לשמור45 דבריך" (תהילים קיט, נז). וכן ראוי שיובן מה שאמרו במשנה (סנהדרין צ, ע"א): "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – שלא אמרו בעולם הבא בבי"ת, אלא לעולם בלמ"ד, רצו שיש להם חלק, והוא הנפש מוכן ליירש את העולם הבא. ואמר כאן בן זומא שאין ראוי שיקרא אדם עשיר להיותו רב הנכסים והממונות, כי אם בהיותו 'שמח בחלקו' שהוא הנפש לעבוד את האלהים, כי זהו עושרו האמתי לא יפרד ממנו. והראיה שהביא תורה עליו עליו, שאמר (תהילים קכח, א-ב): "אשרי כל ירא יי' ההולך46 בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל". רוצה לומר, שהאיש הירא את יי' והולך בדרכיו, ועל זה ישים מחשבתו ומאוייו הוא המאושר באמת, אף על פי שבממונות יהיה עני וחסר לחם, והוא אומרו: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (שם). רוצה לומר, אף על פי שלא יהיה לך לאכול כי באמנות ידיך, הנה עם כל זה – "אשריך וטוב לך", יש לך עושר ויש לך טובות בעולם הזה ובעולם הבא, כי זהו הטוב והעושר האמתי ויקרא הוא מאושר עם חסרון הכיס אשר לו. ולכן אמר (שם קכח, ד): "הנה כי כן יבורך47 גבר ירא יי'". רוצה לומר, שהעושר שנאמר בלשון ברכה הוא היותו "ירא יי'", כי הוא חלקו מכל עמלו לא זולת זה.
והכונה השנית – היא שרמז באומרו: "אי זהו עשיר השמח בחלקו" ענין אמתי, והוא שעושר האדם המתיחס לו, הוא ענין טוב לאכול ולשמוח ולהראות את נפשו טוב בעמלו. אבל בהיות האדם עמל ויגע לקנות ממון רב להאכיל עבדים רבים, והמוני בני אדם אשר ירבה לו, זה באמת ענין רע הוא. ועליו אמר שלמה (קהלת ה, ט-יא): "אוהב כסף לא ישבע כסף ומי אוהב בהמון לו תבואה גם זה הבל". רוצה לומר, שמי שאוהב המון אנשים שילכו אחריו, לא יהיה לו תבואה ,כי הם יאכלו את כל אשר לו, והממשלה אשר הוא מושל עליהם הבל היא ורעות רוח48. ולזה אמר עוד: "ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עניו. מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל" וגו'. ואין פירוש אצלי על עובד אדמה כי אם על עבדי האדם ומשרתיו. כי הנה אמר: "ברבות הטובה" – לאדם תבואתו ועושרו ירבו אוכליה, ויאספו אליו אנשים רבים לאכלה, ומה הוא היתרון והכשרון לבעליה בהיות שכל אחד מהאסופים והעבדים יאכלו כמוהו, כי אם ראות עיניו וישמח שהמה כולם הולכים לפניו כל שכן ש"מתוקה שנת העובד49". רוצה לומר, שהעבד והמשרת יאכל לשבעה וישכב וירדם וערבה לו שנתו – "אם מעט ואם הרבה יאכל". רוצה לומר, אף על פי שלא יאכל כל כך כמו הבעל הבית – תהיה שנתו מתוקה, לפי שאין עליו לחשוב מחשבות אבל – "השבע לעשיר" – שהוא בעל הבית אינו – "מניח לו לישון", ברוב דמיונו ומחשבותיו, איך יאסוף לתת לאכול לכל אנשי המונו. הנה על זה אמר השלם בן זומא כאשר האדם יקבץ אליו אנשים רקים ופוחזים50 ויצטרך להאכילם וללבשם יתדלדל בהכרח. כי הנה העשיר יקרא עשיר באמת כשהוא שמח בחלקו, רוצה לומר בחלק מהעושר ההכרחי לו ולצרכו, לא במותרות אשר יצטרך לאסוף צרכי אחרים. והביא ראיה מפסוק "יגיע כפיך כי תאכל" (תהילים קכח, ב), שפירש כאשר "יגיע כפיך" – תאכל אתה ואין לזרים אתך, הנה אז "אשריך וטוב לך" בעולם הזה ובעולם הבא, ואיני שולל מזה אשתך, כי ראוי שתהיה "פוריה51 בירכתי ביתך" (שם שם, ג) ולא גם כן בניך כי ראוי הוא שיהיו "כשתילי זתים סביב שולחנך"52 (שם), אבל שתסתפק בזה, רוצה לומר בך באשתך ובבניך לא ברבוי העבדים והשפחות. כי כמו שאמר הלל: "מרבה עבדים מרבה גזל". וזהו אומרו עוד: "הנה כי כן יבורך גבר ירא יי'" (שם שם, ד). כלומר שברכת יי' היא לאדם עם אשתו ובניו, לא בהרבה עבדים. ולא יאמר התנא זה לשלול מעשה הצדקה לעניים, כי הם בכלל הבנים כמו שאמר: "ויהיו עניים בני ביתך", אבל אמרו על היהירים הזדים ששמים הצלחותיהם ברוב עבדים וברוב שפחות, וייגעו עצמם לאסוף ולכנוס לתת להם.
ואחרי שזכר ענין העשיר דבר במעלת הכבוד ואמר:
אי זהו מכובד המכבד את הבריות. וענין זה המאמר הוא הענוותנות. כי מי שמשפיל עצמו הוא מחשב שחבירו יותר טוב ממנו ומכבד אותו.
וכבר אמרו במוסרי הפילוסופים שחסיד אחד היה מכבד את כל הבריות ושאלוהו על זה ואמר, שהיה עושה כן בשביל שלא היה רואה איש שלא היה לו יתרון עליו, אם היה חכם או בעל מידות, זה מפואר אם גבור, או בעל קומה, או בריא ממנו, היה חושב שהיה זה יותר נקשר בחסדו יתברך, יען חלק לו מטובו יותר ממנו, לימים היה חושב שעונותיו יותר מעוטים. ואם היה עני או חולה היה חושב, שיהיה לו יותר התנצלות ממנו ממה שלא עשה בעבודת בוראו, ובדרכי צדקה לעוניו או חוליו. ואם היה שכלו חסר ידיעה ממנו, היה חושב שיש לו התנצלות גדול על עוונותיו, כי הוא כדמות שוגג. ואם הוא חלש ממנו או קצר הקומה, יש לו מעט מן הדברים החומריים, ולא יתגאה בהם.
ויש מפרשים "אי זהו מכובד המכבד את הבריות" – שהכלי לא יוציא אלא מה שיש בו, ועץ השדה לא יתן פריו53 כי אם כפי לחות שורשו. וכן האדם לא יתן, אלא ממה שיש בידו, ולא יחלוק כבוד לזולתו, כי אם מה שיש בו כבוד לעצמו והותר. כי כמו שיש אנשים ישתדלו להפחית את השלמים ולהטיל בהם מום להיותם הם בעצמם בעלי מומים, כמו שאמרו חכמנו זכרונם לברכה (קידושין ע, ע"א): כל הפוסל במומו פוסל, כך המכובד בעצמו הוא המכבד את הבריות. אבל זה יובן שמכבד את הראוי לכבד, כי בזולת זה כבר נאמר (משלי כו, ח): "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד".
והנה הפילוסוף54 כתב בראשון ממידות, שהכבוד איננו התכלית לחיי האדם, אך הוא חיצוני ממנו, כי הוא ביד המכבדים יותר מאשר הוא במכובד. גם כי מה שיהיה ביד הזולת הוא בקלות וישר והטוב האמתי הוא אשר בקושי יוסר. ואמר עוד, כי דרישת הכבוד הוא למען אשר יראו הרואים, לפי שהכבוד הוא הכנעת האנשים לאיש מה לאות ולסימן שלמותו. הנה אם כן הוא מהדברים אשר לא יכספום בעבור עצמם כי אם בעבור המעלה אשר יורו עליה.
והנה החכם בן זומא ביאר בזה, שהכבוד הוא תואר וקנין בנפש אשר בו יפעלו כבודות, לא שיופעל מאחר, ולכן אמר שהמכובד אינו אשר מכבדים אותו זולתו. כי הנה אם כן, יהיה הטוב ההוא בזולתו חוץ ממנו, ויהיה קל ההסרה. אמנם הוא אשר יכבד לזולתו, כי אז הקנין הוא לעצמו ויוסר בקושי. גם שהוא עושה טוב לא סובל ומקבל אותו. ועל זה אמרו במדרש רבא (במדבר רבה יד, ג) פרשת השביעי נשיא: "אמר רבי סימון למה נקרא שמו של מלך הכבוד המלך שהוא חולק מכבודו55 ליראיו". כי לא רצה החכם הזה שיקרא הקב"ה נכבד מקבל הכבוד מזולתו, אבל שהוא 'מלך הכבוד' למה שהוא חולק כבוד לזולתו, לא מפני שבריותיו מכבדין אותו. אמנם אמר: 'ליראיו' מפני שמשלימות הכבוד אשר בעבורו יקרא המכבד בעל הכבוד, הוא שינתן למי שראוי לו. כי הכבוד הוא ענין מגיע מהעושה אל הנעשה לו בשביל מעלתו, שאם היתה ההשתחואה והכריעה וזולת זה אשר ביד העושה לעשותו, עצם הכבוד היה האבן, או הצלם, או הבהמה הנעבדת נכבדים, ולא יהיה בזה הפרש ביניהם, ובין המלאכים או בין האלהים וזה בטל. כי מה יוסיף ומה יתן העושה כן מהכבוד למי שאין לו מעלה או רגש. אמנם יוסיף ויתן בפרסום מעלת מי שנאות אליו הכבוד, משל למרגלית יקרה המשובצת בזהב אופיר, שכבוד הזהב יפרסם גודל ערכה, אמנם מי ששיבץ אבן מקיר או כפים מעץ מה כבוד יהיה להם מזה, ועל זה עצמו אמר גדול החכמים (משלי כו, ח): "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד", ואמר גם כן: "לפי שכלו יהולל56 איש נעוה57 לב יהיה לבוז". וכן אמר במקום אחר (שם ג, לה): "כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון", לפי שהכבוד הנעשה לחכמים הוא פרסום מעלותיהם כשבץ הזהב למרגלית, לזה ינחלו הכבוד כי להם יאות בתורה נחלה מבלי קטרוג. אמנם המרים תרומת כבוד לכסילים, הנה זה אינו כבוד, אבל הוא מרים קלון, כי הוא כמו מי שיקח אבנים וישימם על ראשו, כי אין בזה כבוד לאבנים כי אם משא ומעמס למרים אותם מעל הארץ ונתנם על ראשו. ולזה התנה רבי סימון ב'מלך הכבוד' שהוא חולק מכבודו ליראיו שהם הגונים, לפי מעלותיהם לקבל הכבוד.
וכן ראוי שיובן אומרו מאמר בן זומא: "אי זהו מכובד המכבד את הבריות". רוצה לומר הבריות שהם ראויים אליו. והביא ראיה ממה שנאמר (שמואל א' ב, ל) בבני עלי – "כי מכבדי אכבד ובוזי58 יקלו", ירצה הפועלים פעולות מסודרות מהכבוד במה שמכבדין אותם במעשיהם אותם אכבד. כלומר אתאר אותם בתואר נכבדים, לא אותם שמכבדין אותם זולתם ואינם ראויים לכבוד. ואמרו: "ובוזי יקלו", שהרע נמשך עליהם מאליו, והם מעצמם יקלו, כי אין רע יורד מלמעלה.
הנה התבארו ד' המעלות האלה – 'חכמה וגבורה עושר וכבוד' לדעת בן זומא.
האמנם במסכת תמיד (דף לב, ע"א) אמרו גבי עשרה דברים ששאל אלכסנדרוס מוקדון אל זקני הנגב ,אמר להם אי דין יקרא חכם? אמרו לו: הרואה את הנולד. אמר להם אי דין יקרא גבור? אמרו לו: הכובש את יצרו. אי דין יקרא עשיר? – השמח בחלקו. אמר להם מה יעשה אדם ויחיה? אמרו לו: ימית עצמו. מה יעשה אדם וימות? אמרו: יחיה את עצמו. אמר להם מה יעשה אדם ויקובל על הבריות? אמרו לו: ישנא מלכות ושולטן. אמר להו דידי עדיפא מדידייכו ירחם מלכו ושלטן ויעביד טיבו עם בני נשא. ויראה שלא יסכים מאמר זקני הנגד עם דברי השלם בן זומא. אם בענין החכם שהוא אמר: "הלמד מכל אדם", והם אמרו: "הרואה את הנולד". ואם בענין הכבוד שלא שאל אלכסנדרוס, ולא השיבו עליו זקני הנגב, ודבר ממנו בן זומא. ואם בשאר הדברים ששאל אלכסנדרוס והשיבוהו ולא זכרם בן זומא.
ונראה לי שכוונות המדברים היו בזה מתחלפות59, עם היות שישתוו בקצת המאמרים. כי הנה אלכסנדרוס שיצא מארצו לכבוש את העולם, לפי שהמלחמות תעשינה בחכמה כמו שאמר (משלי כד, ו): "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה", ובגבורה כמו שאמר60 (מלכים ב' יח, כ): "עצה וגבורה למלחמה", ובעושר הצריך לחיילים ולאנשי הצבא. ואלה ג' מעלות עצמם יקנה המצליח במלחמות ונוצח אותם, כי הוא יתחכם בתחבולותיו, וחיילים יגבר ויקנה קנין הגבורה בהשנות הפעולות, ויתעשר בשלל ובזה במלחמות. לכן אלכסנדרוס בהתהלכו מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר61 לכובשם ואיש לא נמלט מידו להפאר ולהתנשא, שאל את זקני הנגב אי זה חכם? וחשב שישיבוהו: הרודה עמים תחתיו, ונוצח מלכים, וקובץ ממלכות כמוך והם לא השיבוהו כן. אבל אמרו:'הרואה את הנולד' וכאילו בשרוהו שהצלחותיו יהיו סיבת מיתתו, כי זו החכמה באמת מה ילד יום62. גם שאל 'אי זה גבור' בחשבו שיאמרו מי שימלאהו לבו לבא למקדניא לרשת משכנות לא לו63, והם השיבוהו שיותר גבור הוא – 'הכובש את יצרו'. וגם בזה בשרוהו, כי מפני חרון אפו במשרתיו ימות על ידם. גם שאלם 'אי זהו עשיר' בחשבו שישיבוהו המולך בכיפה כמוך, והם אמרו לו: 'השמח בחלקו' לא איש חמודות64 ובוצע בצע65 כמוהו, שכל היום התאוה תאוה לשלול שלל ולבוז בז66. גם שאלם היאך יעשה האדם ויחיה בחשבו שיתנו לו הנהגה להאריך ימיו, והם השיבוהו שאין ביד אדם להאריך קצו, כי ימיו של אדם קצובות, אבל החיים האמתיים שהם חיי הנפש, יוכל האדם להאריך בהם, וזה יהיה בשימית עצמו שהוא החלק החומרי, כי בזה יחיה את נפשו, וכמו שאמרו (תמיד לב, ע"א) באדם הראשון אם ימות יחיה ואם יחיה ימות. וכאשר ראה תשובתם זאת, שאלם על ההפך ומה יעשה אדם וימות, רוצה לומר האיש שלא יחפוץ בחיי נפשו מה יעשה וימות נפשו, והשיבוהו: יחיה את עצמו שהוא החלק החומרי, כי בחיותו אותו ימית את נפשו. ושאלם אחרי כן מה יעשה אדם ויקובל על הבריות, וזהו באמת ענין הכבוד, והם השיבוהו שבהיות האדם מולך שוטר ומושל67 על אנשים כמוהו אי איפשר שלא ישנאוהו, כי הוא ירצה להחזיקם בעבדים כאילו נמכרו לו, וזה יחייב האיבה. ושלכן היה התקון האמתי להיות מכובד אהוב ומקובל על הבריות, שישתווה אליהם ויסיר מעליו כל מלכות וכל שלטון, כי האהבה תמצא בין הדומים לא בין ההפכים או בין המקבילים.
הנה התבאר שהוא היה שואל כמלך עריץ, והם היו משיבין כמלך כעבדים בלתי חפצים בו. ולכן על האחרונה מתשובותיהם לא יכול אלכסנדר להתאפק ואמר להם, שעצה יותר טובה היא אצלו מאשר להם, לשיהיה האדם מקובל עם הבריות, והיא שיאהוב את המלך וייטיב את החברים מבני אדם, ובזה יקובל על הבריות. וענין זה שהאדם הוא יבחן עם מי שגדול ממנו, או עם פחות ממנו, או אשר ישווה לו. ובערך הגדול ממנו אמר ירחם מלכא ושולטן, רוצה לומר שיאהב אותם וכנגד השווה והפחות ממנו אמר: ויעביד טיבו עם בני אינשא – שהיא ההטבה אל החברים, ובזה יקובל אצלם. וכפי הכונה הזאת שהיה לאלכסנדר בשאלותיו לחכמי הנגב, בתשובותיהם הטיבו אשר דברו בגדר החכם – 'הרואה את הנולד', ובאו שאר השאלות כפי מה שיאותו לענין אלכסנדרוס.
אבל התנא68 שמשנתינו לא היתה בזה, כי אם להגיד ששלימות האדם נקנה בתלמוד תורה, ולדעת חכמתה בלבו. ולזה אמר שמי שירצה להתחכם ילמד מכל אדם, ואם יגבר עליו יצרו להרחיקו מהעיון ותלמוד תורתו, יכבשו בחזקה, כי זהו "הגבור הכובש את יצרו", ואף על פי שבלימודו יתדלדלו נכסיו יאחזוהו ימי עוני לא יחוש לזה, כי "אי זהו עשיר השמח בחלקו" הנפשי ויגיע כפיו, כי יאכל אשריו וטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא. ואם ישפיל עצמו ולא ישמור דרכי כבודו בלימוד התורה לא יחוש לזה, כי הכבוד המדומה אינו לאדם בעצמו. אבל הוא במכבדים אותו והנה החכם יכבדהו הקב"ה כמו שאמר (שמואל א' ב, ל): "כי מכבדי אכבד", והוא חולק מכבודו ליריאיו, וזהו הכבוד האמתי כפי המכבד יתברך, לא כבוד האנשים החסרים בעצמם.
הנה אם כן, כל מאמרי השלם הזה עם היותם כפי הנראה מתחלפים69 בעצמם, הם מתאחדים בכונה אחת ובתכלית אחד, והוא שישים כל מאוייו בתלמוד תורה, כי זהו מה שיביא האדם לשלמותו וכמו שציוה למלך (דברים יז, יח-יט): "וכתב לו את משנה התורה הזאת...וקרא בו כל ימי חייו". והותרו במה שפירשתי השאלות הנופלות במשנה הזאת כולם.
משנה ב
(ב-ג) הנה בן עזאי ראה לחלוק עם בן זומא במה שאמר: "אי זהו חכם הלמד מכל אדם", שעשה התלמוד עיקר, ולכן הזהיר עליו ראשית מאמריו, ושאר הדברים כולם הביאם לצורכו ולענין הלמוד. ולכן לא זכר דבר מהמצוות, ואמר בן עזאי שאין עיקר השלמות בלמוד כי אם במעשה. ולמה שאמר בן זומא: "אי זהו גבור הכובש את יצרו", חלק עמו גם כן באומרו שאין ראוי לאדם שיכבוש את יצרו במלחמה ערוכה, כי אם שירגיל עצמו תמיד לברוח מן העבירה, כי מזה ימשך שיהיה יצרו נכבש. ולמה שאמר בן זומא: "אי זהו מכובד המכבד את הבריות" השיבו בן עזאי, שאין ראוי לכבד לכל הבריות, כי הכבוד אין ראוי שינתן כי אם לאנשי המעלה, אבל ראוי שלא יהיה מבזה לשום אדם, והוא אומרו במאמר השני – "אל תהי בז לכל אדם" וכו'. זהו קישור המאמרים והתיחסותם.
והכונה בפירושם, שההרגל בענינים בין טוב ובין רע – מחזיק כוח הפועל לפעול בהם בחוזק. ולזה ראוי לאדם להזהר ולהשמר מאד אצל התחלות הדברים, לפי שהמעשים הראשונים מקנים לאדם כוח ואומץ לשניים והשניים לשלישיים. וכן יתחזקו התכונות בנפשות, וצדק מי שאמר1 שההתחלה הוא יותר מחצי הכל.
אמרו במדרש תנחומא2: שנו רבותינו 'מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה' דכתיב: "וראית בשביה אשת יפה תואר וחשקת בה" (דברים כא, יא). מה כתיב אחריו: "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה ואחת שנואה" (שם טו). ומה כתיב אחריו: "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" (שם יח). ומה כתיב אחריו: "כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת" (שם כב). מכאן למדנו שעבירה גוררת עבירה, ומצוה גוררת מצוה ממנין דכתיב: "כי יקרא קו צפור" (דברים כב, ו). ואחריו מה כתיב: "כי תבנה בית חדש" תזכה בה "ועשית מעקה" (שם ח). מה כתיב אחריו: "לא תזרע... כלאים" (שם ט). מה כתיב אחריו: לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (שם י). מה כתיב אחריו: "לא תלבש שעטנז" (שם יא). מה כתיב אחריו "גדילים3 תעשה לך". מה כתיב אחריו: "כי יקח איש אשה" (שם יג) שתזכה לאשה ובנים וכך נסמכו פרשיות הללו שמצוה גוררת מצוה.
וזהו אומרו: "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה". כי הנה המרוצה תאמר בבחינת מה שאליו יתנועע, והבריחה תאמר בערך4 מה שממנו יתנועע. ולכן יאמר שבהשתדלות גדול ירוץ לעשות המצוה אפילו שתהיה קלה. וכן יברח בתנועה מהירה, מאי זו עבירה שתהיה, לפי שכל דבר נמשך אל הרגלו, והתכונות נקנות מהמעשים. ולכן המעשה הקל יביא אל החמור. ואם תרוץ לעשות המצוה קלה, שאין בה טורח תבוא לעשות אחרת חמורה ממנה, או תרוץ לעשות המצוה קלה שאין בה טורח, תבוא לעשות אחרת חמורה5 ממנה, או שיש בה חסרון כיס. וכן בענין העבירה, כי בברחו מהקלה יבא להתרחק מהחמורה. ועם היות שהתנא לא אמר כאן 'קלה' בעבירה כמו שאמרו במצוה, הנה ממה שאמר: "ובורח מן העבירה" בה"א הידיעה מורה ששב אל הקלה, שזכר אם שתהיה עבירה קלה בעיניו, או שהיא קלה שניתק לעשה, עד שאין לוקין עליה, אין ספק שעם כל קלותה בהרגלה תביא האדם אל החמורה, והוא אומרו: "שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה".
אמרו חכמנו זכרונם לברכה בפרק האורג (שבת קה, ע"ב): הקורע כלים בחמתו יהיה בעיניך כאילו עובד עבודה זרה, שכך הוא אומנותו של יצר הרע – היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עבוד עבודה זרה. ובפרק החליל (סוכה נב, ע"ב) כתיב: "רוח זנונים התעה" (הושע ד, יב), וכתיב "רוח זנונים בקרבם" (שם ה, ד) בתחלה התעה ולבסוף בקרבם. רוצה לומר, שבתחלה מתעה יצר הרע את האדם בדבר קטון, ולבסוף הוא בקרב שכבר כבש את העיר ונכנס בתוכה. ואמרו: "ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה" – יש מפרשים שאין ראוי לבקש טעם למצוות כי אם לעשותם, מפני שציוה בהם השם יתברך. כי המעשה הטוב הוא התכלית אשר יכספוהו הכל, ואין ראוי לשער בו שכר אחר כמאמר אנטיגנוס. וכן המעשה הרע אין ראוי לבקש טעם להתרחק ממנו. ואמר בעבירה לשון 'שכר' ושכר עבירה עבירה, לפי שהשכר יאמר על התגמול אם לטוב אם לרע, כי כולו כדמות שכר שכיר ולכן אמר: "רב מחולל כל ושוכר כסיל ושוכר עוברים" (משלי כו, י).
ויותר נכון לפרש, שבעבור שלזכות ישראל "הרבה להם תורה ומצות" (מכות כג, ע"ב), לכן היו המצוות עצמם – שכר עבודת האדם. כי בהיותו ירא את יי' במצותיו חפץ מאד6, הנה שכרו שיזמן הקב"ה לידו מצוות רבות, כי בזה יתן כלבבו וכל עצתו ימלא. וברבות המצוות יתדבק באלהותיו במדרגה עליונה, שאותו הדבוק הוא תכלית התכליות, והוא אומרו: "ששכר מצוה מצוה", כלומר שיקיים מצוה קלה, ויהיה שכרו שתבא לידו מצוה אחרת, שהוא שכר רב. וכן בהפך ש"שכר עבירה עבירה". רוצה לומר, שהאדם החפץ בעבירה יהיה שכרו, שיתמלא תאוותו ממנה ויוסיף לעשות כהנה וכהנה. כי בדרך שהאדם הולך בה מוליכין אותו (מכות י, ע"ב) והוא אומרם זכרונם לברכה (מנחות כט, ע"ב): "בא לטהר מסייעין אותו בא לטמא פותחין לו".
גם נוכל לפרש שבן עזאי ציוה על שני דברים: האחד – על קיום המצוות והרחקת העבירות. והב' – על הזהירות והשתדלות גדול בעשיית המצוה, אף על פי שתהיה קלה ובהרחקה מהעבירה. ונתן טעם לראשון באומרו: "שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה". רוצה לומר, שיעשה מצוה אחת כדי שיבא לעשות אחרת, ויתרחק מעבירה אחת כדי שירגיל עצמו להתרחק מכולם, וכמו שפירשתי. ואחר זה ראה לתת סיבה לענין הזהירות וההשתדלות שאמר "רץ.. ובורח". כי בהיות המצוה קלה למה ירוץ לעשותה, ויהיה זה השתדלות גדול לתכלית מועט, והוא מפעל חסרי השכל, והיה די שילך לקיים המצוה אבל לא במרוצה. וכן בענין העבירות די לאדם שיתרחק מהם, ולמה יברח מהעבירה כאילו שחל בדרך ארי ברחובות7, הנה להשיב לזה אמר: "ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה". רוצה לומר, שאם היה ענין המצוות והעבירות כשאר המעשים האינושיים, שהם נבחרים ומגונים מפאת עצמם, אין ספק שלא היה ראוי שירוץ אדם בהשתדלות נמרץ בעבור מעשה קל וקטן הערך, ולא יברח מיתוש קטן שהיזקו מועט, אין כן המצוות והעבירות, כי השכר והגמול המיועד בהם אינו מפאת המעשים בעצמם כי אם במה שהם מצוות שציוה בהם השם יתברך, או עבירות שהזהיר וציוה שלא יעברו על דברו. וכפי הבחינה הזאת קלות המצוה או העבירה, לא ימעיט השכר והגמול כיון שהוא במה שהם דברים מצויים לעשותם, או שלא לעבור עליהם. וזהו אומרו: "ששכר מצוה מצוה", רוצה לומר הגמול הניתן בעבור עבירה הוא בעבור, שהעושה אותה עובר על דברי השם יתברך, ומפני זה ראוי לאדם רץ למצוה קלה ויברח מן העבירה.
וכבר הוכיחו חכמינו זכרונם לברכה (מכות י, ע"א) הזרוז על המצות מ"אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן" (דברים ד, מא), שעם היותו יודע שלא יהיו קולטות עד שיובדלו שלוש האחרות בארץ ישראל, שנאמר (במדבר לה, יג): "שש ערי מקלט תהיינה", הנה נזדרז להבדיל שלוש אלה לומר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה.
ואמנם המאמר השני שהוא: "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר", כבר אמרתי בקישורו שבא להשיב על דברי בן זומא – "אי זהו מכובד המכבד את הבריות", כאילו אמר8 הכבוד הוא מיוחד לשלמים ולבעלי המעלה, ואין ראוי אם כן לאדם שיכבד את כל הבריות9. אבל מה שראוי הוא שלא יבזה את שום אדם, ואל יהיה מפליג ומרחיק ממנו כל דבר מפני – "שאין לך אדם שאין לו שעה" – תצטרך לו. "ואין... דבר שאין לו מקום" ימצא בו תועלתו, ומפני זה התועלת המקווה מכל אדם ומכל דבר באי זה זמן מהזמנים, אין ראוי לבזותם. כי הנה האדם כפי עת ההריון או הלידה, הכינוהו למעלה10 לחכמה, או עושר, או אחת משאר המעלות לעת מהעתים ימשך ממנו תועלת לזולתו כאומרו (בראשית ל, כז): "נחשתי ויברכני יי' בגללך", או להפך, או שעצתו מתקיימת או שיש לו הצלחה במה שמדבר ומשתדל ושאר ההכנות הטבעיות. ולכן אין ראוי שתהיה "בז לכל אדם" ולא "מפליג לכל דבר".
וכבר ציותה תורה על אהבת הרעים מ"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח); "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו). ובכלל זה המוסר שלא יבזה שנאת אי זה אדם, בחשבו שאין לו יכולת להזיקו, כי – "אין אדם שאין לו שעה". וכן לא יהיה מפליג ומרחיק כל דבר שיאמרו לו בהזקו, ולא יאמר שאי איפשר להיות כי – "אין לך דבר שאין לו מקום".
ואיפשר לומר שהיה מאמר השני הזה לבן עזאי, תשלום והוכחה למאמרו הראשון. כי לפי שאמר שיש שכר ועונש סגוליי במצוות, אף על פי שלא נשיגהו אנחנו כמו שאמר רבי: "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות", אמר עתה שיש בדברים הטבעיים סגולות נעלמות, אם באנשים ואם בשאר הדברים ההווים בטבעם, עד שמפני זה אין ראוי לבזות שום דבר ושום אדם, לפי שיש להם שעה ומקום. ואם אלו הדברים נעלמים שיש כמה אמצעיים ביניהם לבין העליונים, כל שכן המצוות והעבירות שנצטוינו מפי השם יתעלה, שאין ספק שלא נוכל לדעת סגולה והנמשך מהם. ולכן ראוי שלא נבזה אפילו הקלה מהם, ולא נפליג, ולא נרחיק ענינם שאין לך דבר מהם – "שאין לו שעה" ו"שאין לו מקום".
גם נוכל לומר בזה, כי למה שהזהיר בראשונה על מעשה המצוות והרחקת העבירות. ולפי שהיו סוגיהם שנים במה שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום. לכן בזה המאמר השני ביאר כל סוג מהם בפני עצמו, אם במה שבינו לחבירו אמר שלא יהיה "בז לכל אדם", כי אין אדם עם היותו שפל במדרגה שלא יהיה לו שעה, מה ימשך ממנו אי זה היזק או אי זה תועלת. ועל מה שבינו למקום אמר: "ואל תהי מפליג לכל דבר", רוצה לומר שלא ירחיק בשכלו שום מצוה מן המצוות עשה או לא תעשה, לפי שלא ידע אדם טעמה, כי זהו לקיצור דעתו. אבל המצוה ההיא אי איפשר שלא יהיה לה מקום לשכר או לעונש, והמקום הוא אם בעולם הזה ואם בעולם הבא. וכבר רמז גם לזה משה אדוננו באומרו (דברים לב, מו): "שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את ביניכם לשמור11 לעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם" וגו'.
משנה ד
בעבור שאמר בן עזאי: "אל תהי בז לכל אדם", ונתן הסיבה בו – "שאין לך אדם שאין לו שעה", לא נתקררה דעתו של רבי לויטס, שיהיה האדם ענו ושפל ולא יבוז לחביריו לתקות התועלת, או ההזק שאיפשר שימשך ממנו. כי הנה הוא אם כן פועל המעלה לתועלתו ולצרכו לא מפאת שהיא מעלה. לכן אמר שאין ראוי שיעשה כן מאותה בחינה, כי אם שיהיה שפל רוח בקצה האחרון "מאד מאד" לא לתקות התועלת ומיראת היזק, כי אם לפי ש"תקות אנוש רמה" ולמה יתגאה. וכמאמר המשורר1: "ואיכה מעלה רמה אבקש ומחר תהיה רמה אחותי".
וכבר שבחו חכמינו זכרונם לברכה (שיר השירים רבה א, ט) מעלת העונה מאד באמרם מה שעשתה החכמה כתר לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה, פי' למנעלה דכתיב (תהילים קיא, י): "ראשית חכמה יראת יי'". ומזה יראה שהיראה גדולה מן החכמה והיא סיבת מציאותה ואומר עקב ענוה יראת יי'. כלומר שהיראה תמצא בשולי הענוה ובעקבה. עוד אמרו חכמינו זכרונם לברכה (מגילה לא, ע"א): דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כל מקום שאתה מוציא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, כתוב בתורה (נחמיה ט, לב): "האל הגדול הגבור והנורא". וכתיב (דברים כז, יט): עושה "משפט גר יתום ואלמנה", ושנוי בנביאים: "כי כה אמר רם ונשא ושוכן2 עד וקדוש שמו" (ישעיה נז, טו). וכתיב בתריה: "ואת דכא ושפל רוח". ושולש בכתובים דכתיב (תהילים סח, ה): "סולו לרוכב בערבות", ביה שמו וכתיב בתריה: "אבי יתומים ודיין אלמנות" (שם סה, ו). ושורש המוסר הזה מן התורה ששבחה לאדון הנביאים השלם מכל נוצר "והאיש משה ענו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג). ולכן החמירו חכמינו זכרונם לברכה בחטא הגאוה באמרם זכרונם לברכה (סוטה ד, ע"ב) כל אדם שיש בו גסות רוח כאילו עובד עבודה זרה, כתיב הכא (משלי טז, ה): "תועבת יי' כל גבה לב", וכתיב התם: "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו). ועוד אמרו בו כאילו כפר בעיקר שנאמר (דברים ח, יד): "ורם לבבך ושכחת את יי' אלהיך", ואמרו שחטא הגאוה כמי שבא על כל העריות שנאמר (משלי טז, ה): "תועבת יי' כל גבה לב". וכתיב (ויקרא יח, כז) ואמר: "כי את כל התועבות3 האל עשו" עד שאמרו (סוטה ה, ע"א): כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, כתיב הכא (ישעיה י, לג): "ורמי הקומה גדועים", וכתיב התם "ואשריהם תגדעון" (דברים ז, ה). ושבתחיית המתים לא יקומו המתגאים אמרו (סוטה ה, ע"א): כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנאמר (ישעיה כו, יט) "הקיצו ורננו שוכני עפר" . מי שנעשה עפר בחייו מקיצין ומרננין וכל מי שיש בו גסות הרוח שכינה מיללת עליו שנאמר (תהילים קלח, ו): "וגבוה ממרחק יידע". ואמרו (סוטה ה, ע"ב), שהצרעת עונש המתגאים שנאמר (ויקרא יד, נו): "לשאת ולספחת ולבהרת", ואין שאת אלא גאוה שנאמר (ישעיה ב, יד): גבעות הנשאות, כאילו אמר למתגאה תבא הספחת.
והנה הענוה כמו שזכר הרמב"ם בפירוש, היא מידה ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח, והזהיר רבי לויטס שלא יעמוד האדם במיצוע הענוה, אבל שיטה עצמו לקצה שפלות הרוח, והוא אומרו: "מאד מאד הוי שפל רוח".
ואמנם מה שמצאנו ששבח הכתוב בענוה שהיא המיצוע4, הנה כי זה להיותו מלך, והיה צריך להטיל אימה. ולכן אמר רבא (סוטה ה, ע"א): בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלית ביה. רוצה לומר, שאין ראוי להיות האדם שפל רוח לגמרי, כשיהיה האדם מנהיג הציבור כרבא, ושערוהו על דרך משל חלק מארבעה וששים מהגאוה, ושיהיה האדם עומד באמצע בחלק שלושה ושלושים. אבל אמר רב נחמן בר יצחק פסק ואמר: שאין ראוי שיקח האדם ממנה, רצה לומר מהגאוה לא חלק קטון ולא חלק גדול. מפני שאין חטאו מועט שישים האדם תועבת יי'5, ולכן אמר: לא מינה ולא מקצתה.
וכבר כתבו המפרשים שאולי הגאוה וגסות הרוח, ימשך מאחת משבע סיבות או ליותר מאחת:
הראשונה – היא ה'יופי' וזיו קלסתר הפנים ותואר האדם נחמד למראה ורם הקומה. כי הדברים ההם פעמים מחרידים את הדעת ומגביהים את הלב, כענין אבשלום ואדניהו, ורפואתו שיסתכל האדם כנגד יופי החיצוני בכיעורו הפנימי – לחותיו ומעיו והטנופת אשר בהם, והשתן אשר בכיס, ויזכור כי אילו היה רואה אותם על שולחנו, כל אוכל תתעב נפשו ויהיה נבזה בעיניו נמאס. ויזכור עם זה הדברים המתילדים מגופו מהכנים מהפרעושים ומן התולעים וסרחון הנגעים. ועל כל זה יזכור את יום המוות, ושישאר גופו כפגר מובס לא תואר לו ולא מראה. וכמאמר עקביא בן מהללאל הסתכל "מאין באת ולאן אתה הולך". והתבונן עוד על אי זה דרך הוא נזון בהיותו לועס המאכל, ואילו היה מוציא אותו מפיו כמה היה נתעב ונאלח ונמאס בעיניו, להשיבו אל פיהו כי אם ישיבהו שמה היה מקיא כל אשר אכל מעולם המיאוס. הנה אם כן המאכל הערב לחכו ולועס אותו בנפש חפצה, הוא בעצמו מלאכה נמבזה ונמס. והטבע מפתה האדם לאכול ועושה לעיסתו ועיכולו בהחבא והעלם, כדי שנאכל ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם. וחכמינו זכרונם לברכה אמרו בפרקא קמא דסוטה (דף י, ע"א): חמשה היו מעין דוגמא שלמעלה ומפני שנתגאו כולם לקו בהם. שמשון בכוחו. שאול בצוארו. אבשלום בשערו. אסא ברגליו וצדקיהו בעיניו. ומשפט אלהי הוא, לפי שאלה כולם היו מתנות אלהיות לא יזכה האדם אליהם בהשתדלותו, כי אם בטבע. ולכן המתגאה במה שאינו שלו ואל פעל יי' לא יביט6 לשבחו ולהללו על אשר הגדיל לעשות עמו, יהיה משפטו שינקה ויוסר ממנו הדבר ההוא עצמו. כי מאחר שהוא כפויי במה שניתו לו, ראוי שתוסר ממנו המתנה. וזאת תוכחת חיים למתבונן לבלתי רום לבבו7, ואל יביט אל מראהו ואל גבוה קומתו.
הסיבה השנית – היא 'הגבורה'. כי היא תפתה את האדם בראותו את עצמו, כי הוא בין חביריו ככפיר בעדרי הצאן8 ייבטח בעצם כוחו ומיי' יסיר לבו. כי יאמר כוחי ועוצם ידי עשה לי חיל9, כמו שאירע לגלית הפלשתי שחרף אלהי מערכות ישראל (שמואל א' יז, מה). רפואתו שישיב אל לבו, כי לא לקלים המרוץ, ולא לגבורים חיל, וכמה מהם נכשלו בגבורתם ונפלו ביד חלשים מהם כמו שנפל גלית הגבור ביד דוד. ויתבונן עם זה, כי אי גבור שיוכל להמלט מן הפגעים החיצוניים והטבעיים כגון שתגף באבן רגלו, או תפול האבן מן הגג על ראשו, או יטבע בנהר, או יחלה, או שאר הפגעים שאין גבור ניצל מהם אם לא יצילהו השם אשר לו הישועה, ויתן אל לבו שיר של פגעים. ויראה כי אין מחסה ומסתור כי אם סתר עליון וישפל רום עיניו.
והסיבה השלישית – היא 'נשיאות המשפחה'. כשיראה האדם שהוא ממשפחת רם ושזרעו זרע ברך יי' בן10 מלכים בן מלכי קדם11, יתנשא לאמור אני אמלוך12 . רפואתו שיתן אל לבו שהמתים שכבר מתו בני משפחתו חלפו עם אניות אבה13, והם כבר אינם בחיים. ושטוב הכלב החי מהאריה המת14, ושכבודו הוא רעיון רוח15, ושאבותיו הראשונים קנו כתר שם טוב16 במעשיהם הטובים, ואם הוא אינו הולך בדרכיהם והוא רק ממעלותיהם, מה הנחלה המבוהלת הזאת אשר יירש מהם, כי הוא אינו יורש כבודם כיון שאינו עושה כמעשיהם. אמרו במסכת מנחות (דף ב, ע"ב): "כל המנחות באות מצה". אמרו ליה רבנן לרבי פרידא רבי עזרא בר בריה דרבי אנטולס, שהוא עשירי לרבי אלעזר בן עזריה שהוא עשירי לעזרא קאי אבבא אמר להו: מאי כולי האי אי בר אוריין הוא יאי ואי בר אבהן הוא ובר אוריין יאי ויאי. ואי בר אבהן ולא בר אוריין אשא תיכלה. רצו בזה שאם היתה בו תורה וגדולת המשפחה – הנה מה טוב ומה נעים17, אבל אם לא היה בר אוריין, כלומר בעל תורה, אף על פי שיהיה בר אבהן ממשפחה יקירא, אין ראוי לחוש עליו ולקבלו בכבוד, כי אם שתאכלהו אש לא נופח18. ועל זה אמר גדול החכמים (קהלת א, יא): "אין זכרון לראשונים", לפי שהאדם מפני מעלתו ושלמותו יכובד לא מפני הראשונים, שכבר מתו כי אם היו שלמים והוא לא היה כן, הנה הם יהיו לו מקטרגים. ואם היו חסרים כמוהו גם הם יענשו עד שאמרו בפרק שבועת הדיינין (שבועות לט, ע"א): "ושמתי... את פני באיש ההוא ובמשפחתו" (ויקרא כ, ה) אמר רבי שמעון אם הוא חטא משפחתו מה חטאה? לומר שאין לך משפחה שיש לה מוכס19 שאין כולם מוכסים, יש בה לסטים שאין כולם לסטים, לפי שכולם מחפים עליו.
והסיבה הרביעית – היא 'רוב הקרובים'. כי כאשר יראה האדם בשעת עזרתו יתגאה בדעתו, שאחרי דברו לא ישנו, ואם ישנה אדם על פיו אפילו שיהיה בצדק ומשפט20 יקומו איש מעברו ויגארו בו ויסלפו דברי צדיקים21. רפואתו שיתן אל לבו שהקרובים ההמה ירחיקוהו מהאלהים הקרוב אליו, ואלה הנראים אוהביו הם שונאיו, כיון שעזרתם על כל דבר פשע22. ולכן לאויבים היו לי23. ויתן גם כן אל לבו שלא יעמדו לו בשעת דחקו, כי הם אוהבי התועלת24. וכיון שיקרבו לאגורת כסף וככר לחם25 לשונאים היו לו, וכמאמר איוב (ו, טו): "אחי בגדו כמו" וגו' ואמר (שם יט, יד): "חדלו קרובי ומיודעי26 שכחוני". ודוד אמר (תהילים לח, יב) גם כן: "אוהבי ורעי מנגד נגעי יעמודו וקרובי מרחוק עמדו"27. ואמר (שם סט, ט): "מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי". וכאשר יתבונן האדם בזה ישוב ממחלתו ויחי בחליו.
והסיבה החמישית – היא העושר ורוב הנכסים מבהילים לב האדם ומחרידים אותו, שנאמר (דברים ח, יג): "ובקרך וצאנך ירביון28 וכסף וזהב ירבה לך", וכתיב בתריה: "ורם לבבך ושכחת". ואמר שלמה (משלי ל, ט): "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי יי'". והנביא אמר (הושע ב, י): "וכסף הרבתי לך29 וזהב עשו לבעל". רפואתו שיתן אל לבו שהעושר בלתי מתקיים במקומו, כמאמר שלמה (משלי כג, ה): "התעיף עיניך בו ואיננו". ויחשוב גם כן כמה צרות מתגלגלות על העשיר כל היום קול פחדים באזניו מגנבים משודדי לילה30 ממשא מלך ושרים31 כל ימיו מכאובים32. והשבע לעשיר אינו מניח לו לישון33. ועליו עליו שלמה (משלי יג, ח): "כפר נפש איש עשרו ורש לא שמע גערה". ויתבונן עם זה כמה פעמים יש עושר שמור לבעליו לרעתו, כמאמר שלמה (שם יא, כח): בוטח בעושרו הוא יפול. ועל כל זה יש רעה חולה – "איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו איש נוכרי יאכלני זה הבל וחלי רע הוא"34 (קהלת ו, ב). הנה אם כן אין ראוי לאדם שיתגאה בעושר המדומה שהוא אוהב בלתי נאמן וחבר בלתי קיים.
ואמנם הסיבה הששית – היא הממשלה והגדולה. כי בראות האדם עצמו שר וגדול35, וחביריו הטובים ממנו כאילו הם עבדיו, ועשה כרצונו והגדיל, ואין מי יאמר לו מה תעשה36. והכל מחניפין אותו ומכוונין דבריהם ומעשיהם על פי חפצו. הנה בלי ספק יחשוב בלבו שאינו ממינם, אבל שהוא ממין אחר, וכמאמר שלמה (משלי כח, טו): "ארי נוהם ודוב שוקק ומושל רשע על עם דל"37. רוצה לומר שהוא ככפיר ושאר בני אדם כצאן. רפואתו שיזכור ענינו קודם ממשלתו ויתן אל לבו שאר האנשים בגופם בדעתם ובמעלותיהם טובים ממנו, ושההכנעה אליו היא אונס והכרח. ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו, ולא נאמנו בבריתו ושכולם אויביו מתאוים מותו ועל שבכה יתהלך ביניהם, ואם יום אחד יקומו עליו יהיה כפשע בינו ובין המות, ובזה יחרד לבבו. הלא תראה מה שעשו ליוסף אחיהם באומרם (בראשית לז, ח): "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו". "וביה38 בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדאה" (דניאל ה, ל), וכאלה רבים וכאשר ישים זה נגדו אז תפקחנה עיני עורים39 וידע וישכיל, כי השררה צרה, וכי הנה מה טוב ומה נעים שבט אחים גם יחד40. וכבר כתב בספר הרומיים שאוקטבייאנו ציז'אר קיסר כשבאו כל השרים והעם להמליכו ולתת כתר הקיסרות על ראשו, לקח הוא הכתר בשתי ידיו וכה דבר: כתר כתר אילו היה נודע לכל אדם הצרות, והתוגות, החרדות, והרעות אשר תחתך, אף על פי שימצאוך בשוק מושלכת בין האבנים לא יקחו אותך ולא ירימוך מעל הארץ, ואני לעבד נמכרתי לעם הזה לעבוד מלאכתם לא לאדון וקיסר. והכתר הזה אינה אות מלכות כי אם חבלי עוני וברזל41. נאים הדברים היוצאים מפי הקיסר ולא היה בכל קיסרי רומי כמוהו במעלה ובשלמות, וכן האריך ימים על ממלכתו יותר מכל קיסר.
והסיבה השביעית – היא החכמה. כי יש מהאנשים שרודפים אחריה לתכלית הוראה ויקנו הוללות וסכלות. ועליו אמר שלמה (משלי יח, ב): "לא יחפוץ42 כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". רפואתו שיראה ששני דברים אי איפשר שיעמדו בנושא אחד בזמן אחד. והנה החכמה היא הפך הוללות הגאוה, ואיך יתחברו שתיהם יחד? כי הנה החכמה האמתית תגזור יושר המעשים ותקון המדות, שראשיתם דרך ענוה יראת יי'43. ואמר שלמה (קהלת ז, יט): "החכמה תעוז44 לחכם מעשרה שליטים". וכבר פירשו45 עשרה שליטים שהם שתי העינים, ושתי אזנים, והאף והפה, ושתי ידים, ושתי רגלים, כי בהיות לב האדם נוהג בחכמה – אזניו תקשבנה תוכחות ועיניו לנכח יביטו46 יארך אפו ופיו ידבר תהלות יי'47 וידיו תעשנה הצלחות ורגליו תכוננה אורחות ישרות. ובהיותו אוחז בסכלות הגאוה יהיה בהפך כמו שאמר שלמה (משלי ח, יג) מדבר בשם החכמה: "גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות48 שנאתי". ונראה שהעשרה שליטים הם עשרת החושים: חמשה חיצוניים וחמשה פנימיים.
ואתה בן אדם49 בינה שמעה זאת50, אלה הם שבעה סמי הרפואות לחולי הגאוה מסודרים על פי החכמה אשר חצבה עמודיה שבעה. הירא את דבר יי'51 כי יבא בלבו יופי תוארו ובריאות גופו ישתמש ממנו בצרכי נפשו ויתן עוז למלכו52. וכאשר יסתכל בגבורתו יכבוש את יצרו, כי היא הגבורה האמתית כמו שנזכר. ואם חייליו יגבר יהיה על דבר כבוד שמו, וכמו שאמר (שמואל ב' י, יב): "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו". ואם אבותיו ואנשי משפחתו גבהה מעלתם וכבודם, ישתדל הוא להדמות אליהם ולאחוז מעשה אבותיו בידיו, כמאמר הנביא (ישעיה נא, א): "אל צור חוצבתם53 ואל מקבת בור" וגו'. ואם רבו אוהביו וקרוביו יעשה אותו לשם מצוה משום – "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), ויהיה "מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (לעיל פרק א'). אם יראה כי רב עושרו, וכי כביר מצאה ידו54 – יודה לאלהיו שהעושר והכבוד מלפניו. יעניק את העניים ולומדי התורה, ויאמר כדברי דוד המלך עליו השלום שאמר (דה"י א' כט, יד): "ממך הכל ומידך נתנו לך". אם ראה עצמו עולה לגדולה יחשוב, כי הוא חובה רבה מוטלת עליו לבלתי רום לבבו לבלתי סור מן המצוה55 לתקן עניני ציבורו ועמו ולהדריכם במעגלי צדק. ויחשוב כי הממשלה כל עוד שתגדל יותר סכנתה יותר גדולה, וכמאמר הנביא (ישעיה ב, יב-טו): "כי יום ליי'... על כל גאה ורם...ועל כל ארזי הלבנון הרמים והנשאים" וגו'; "ועל כל ההרים... ועל כל מגדל גבוה56", שהוא כולו משל לממשלות בני אדם וגדולתם. ולכן יתחנן לאלהיו שיצילהו מהפגעים ויאמר: "לך יי' הגדולה57 והגבורה והתפארת והנצח וההוד" (דה"י א' כט, יא). ואם חכם לבו יגלה עמיקתא ומסתתר איתן אל לבו כי יי' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ושהיא ממתנות השם ומחסדיו, וכמה מהפעמים משיב חכמים אחור וגעתם יסכל. ולכן ישים תכלית חכמתו בתלמוד התורה ודרכי העבודה, ויבקש ממנו יתברך שיורהו הדרך ילך בה, כמאמר נעים זמירות (תהילים פו, יא): "הורני יי' דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה את שמך". ובזה האופן ראוי שישתמש האדם ממעלותיו ובזה תסור מחלתו ושב ורפא לו.
ר' יוחנן בן ברוקא וכו'
מפני שרבי לויטס הרבה להזהיר על שפלות הרוח, שיהיה האדם "מאד מאד שפל רוח", וכבר נמצאו בזה מתחבולות המזוייפים, שמראים עצמם שפלי רוח ובקרבם ישימו ארבם לרמות בני אדם, קם להו לרבנן שזה מחלול השם. וכמו שאמרו58 (חולין צד, ע"א), שהמכחיש או המשקר או מאנה את הגוי, הוא מחלל השם. וכן הנראים שפלים ובלבם הם גאים, ועליהם אמר הנביא (ישעיה ב, יב): "כי יום ליי' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל". רוצה לומר, שיבואו עונשי השם ויום נקמתו אם על הגאים המפורסמים, והוא אומרו : "על כל גאה ורם". וגם כן על הפרושים הכוזבים שהם מבפנים בעלי גאוה ומשפה ולחוץ59 מראים שפלות, הלכוף כאגמון ראשו ושק אפר יציע60. ולכן אמר זה השלם שמי שזה דרכו הוא מחלל את השם בסתרי לבו, ששם גאוותו ומרמה בני אדם בשפלותו, ולכן נפרעין ממנו בגלוי. וכן אמרו (ברכות מג, ע"ב), שהמחלל שם שמים בסתר דוחק רגלי השכינה.
ואמנם מה ענין אומרו: "אחד שוגג ואחד מזיד"? ואיך השווה השוגג למזיד בהיות שהשוגג יש לו חטא והוא צריך לכפרה וקרבן, ונאמר עליו (ויקרא יט, כב): "ונסלח לו מחטאתו", ואין כן במזיג? ובמה אם כן ישתוו השוגג והמזיד? גם מה ענין אומרו שנית "על חלול השם" והוא מאמר מותרי61? כי נושא המאמר כי המחלל שם שמיה ובזה היה דרוש מאמרו, הנה ענינו כדרך הרמב"ם, ופירש הוא שכל המחלל שם שמים אפילו שיהיה בסתר, וכל שכן אם הוא בגלוי – הקב"ה נפרע ממנו בגלוי, כדי לפרסמו בשיתקדש שמו ברבים. כי מתוך העונש תגלה רעתו בקהל ממה שחטא, לפי שקבלו (יומא פו, ע"א), שבמקום שיש חלול השם אין כוח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא בייסורין למרק. אבל כולם תולין ומיתה מכפרת שנאמר (ישעיה כב, יד): "ונגלה באזני יי' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון"62.
וכבר זכרו דברים רבים שיפול עליהם חלול השם כגון: תלמיד חכם שנוטל בשר מהטבח ולא יפרע מיד, שיחשדוהו האנשים שהוא שוחד כדי שיקל בטריפות, או שילך ד' אמות בלא ציצית, או אם אינו מדקדק במצוות בסתר. ובהיות הציבור בתענית ובצרה הוא אוכל ושותה בחדרי חדרים וכדומה לזה, אם לא יכניע נפשו ולא יסגף גופו בצרות הציבור. ולשון הכתוב מורה עליו שאמר (ישעיה כב, יב): ויקרא יי'... צבאות...לבכי ומספד וקרחה לחגור שק והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחט צאן אכול בשר ושתות יי אכול ושתה כי מחר נמות. ועל זה אמר: "ונגלה באזני יי' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון"63 (שם שם, יד). ובכלל כל תלמיד חכם ראינו שאינו מתנהג כשורה, עד שהבריות מגמגמים עליו ממעשיו ומתורתו, הרי הוא בכלל המחלל את השם בסתר ונפרעין ממנו בגלוי.