אור ברסלב

נחלת אבות על אבות· רבנו יצחק אברבנאל

פרק ג

פרק ב

משנה א

ראוי לשאול במשנה הזאת שאלות מבוארות הספק:

השאלה הראשונה – למה הובאו מוסרי עקביא בן מהלל ודבריו בפרק הג' הזה, אחרי זכרון תלמידי רבן יוחנן בן זכאי ודברי רבי ובנו רבן גמליאל, בהיותו קודם אליהם שנים רבות? כי הוא היה בדור שמעיה ואבטליון. והיה ראוי שיבא זכרונו ודבריו בפרק הראשון סמוך אליהם. ולמה אחרו עד כה פעמי מרכבותיו1 ואי האמת למי שלא יתן קשור וסמך למשניות כפי חומר הדברים, יהיה זה הספק עצום מאד.

השאלה השנית – באומרו: "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה". ולמה לא הקפיד לבקש דברים אשר בעדם יבא לבקש המצוות כי אם על הרחקת העבירה בלבד? והנה השלימות הוא בקנין ולא בהעדר. ועם היות שיצטרך האדם לזכך נפשו ראשונה, הנה לא יספיק אליו אם לא יצרף לזה הקשוט, וכמאמר המשורר (תהילים לד, טו): "סור מרע ועשה טוב". ולא יקשה בדברי עקביא שלא זכר כי אם "ואין אתה בא לידי עבירה"?

השאלה השלישית – באומרו: "דע מאין באת ולאן אתה הולך". וזה שהאדם השלם כבר זכרו חכמי המדות, שראוי שלא ישים הבטתו במה שהוא בן מוות, כי אז לא יפעל פעולות המעלה וגודל הנפש, אבל יעשה כל הדברים כאילו אינו בן מוות. כי הנפש ראוי שתשים הבטתה בקנין החיים הנצחיים ושלימותה, לא במוות, ולא בעניני הגוף הנגוף. וכבר אמרו אנשים שלזה כיוונו בני קרח במליצתם הנכונה בתוכחת הנפש באומרם (תהילים מה, יא): "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך", שהיא עצה לנפש שתשכח עמה ובית אביה והם הכוחות החומריים, ותזכור עצמה שהיא רוח אלהים. ולכן יקשה על עקביא למה ציוה שיעיין האדם במותו והתחלתו, כי אדרבה בזכרו התחלותיו הפחותות, יתר עצמו לדברים הגרועים ויחשוב שהוא טבעי אליהם, שהרי חיוב לא היה פוטר נפשו מן הדין, אלא בטענות אלה עצמם. אמר (איוב יד, א-ג): "אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז2. כציץ יצא וימל ויברח כצל ולא יעמוד. אף על זה פקחת עיניך3 ואותי4 תביא במשפט עמך". כי באומרו: "אדם ילוד אשה" הוא עצמו – "מאין באתה מטיפה סרוחה". ובאמרו: "כציץ יצא וימל" הוא מה שאמר: "ולאן אתה הולך". כלומר שבמעט מן הזמן יעתק ממקומו וילך אל מקום "רמה ותולעה" אשר נסעו אבותיו. והדברים האלה עשה התנצלות וסיבה לחטאתיו ואיך עשאם עקביא סיבה לסור מן העבירה?

השאלה הרביעית – כי מה הטענה להרחיק האדם מן הגאווה כשיסתכל ביאתו 'מטפה סרוחה' כיון, שכל בני אדם באים 'מטפה סרוחה' גם כן? ולמה לא יתגאה אחד מהם על האחרים בהכירו לעצמו יתר שאת ומעלה בחכמה וגבורה ועושר על כל בני גילו, עם היות שאב אחד לכולם ומקרה אחד להם? גם כי אם בא להרחיקו מהעבירה והגאווה, היה די לו בשיזכור לאן הולך, כי עם זכרון יום המוות יוסרו ממנו הגאוות והעבירות כולם וכמאמר הפייטן5: "ואיכה מעלה רמה אבקש, ומחר תהיה רמה אחותי".

השאלה החמשית – כי למה הזהיר עקביא בשלושה הדברים האלה בהיות די בשלישי מהם? כי בהיות האדם עתיד ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה, לא יבא לידי עבירה לא בחטא הגאוה, ולא בחטא התאוה ושאר העבירות, כי הזוכר את החשבון יפחד ויחרד לבבו ליום דינו ויסור מהעבירות מאי זה מין שיהיה וירא האלהים יצא את כולם6. ומפני זה רבי בתחלת הפרק השני באומרו: "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה", לא זכר מאין בא ולאן ילך אבל נסתפק באומרו: "דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים", ששלושתם נכללים בענין החשבון. ולמה אם כן עקביא הפליג בדברים אחרים כל שכן שבמסכת כלה7, נזכרו ארבעה – בן עזאי אומר: "כל הנותן ד' דברים נגד עיניו שוב אינו חוטא: מאין בא – מליחה סרוחה, ממקום שאין העין יכולה לראות. ולאן הולך – למקום חושך ואפלה. ומה עתיד להיות – עפר רמה ותולעה. ומי הוא דיינו – מלך מלכי המלכים הקב"ה". הנה אם כן, בן עזאי עשה ההסתכלות בד' דברים ועקביא בג' ורבי באחד, שכל הג' שזכר נכללים בענין החשבון שהוא אחד.

השאלה הששית – כי הנה דברי עקביא בן מהללאל נראין סותרין זה לזה, כי אם הוא הולך – "למקום עפר רמה ותולעה" – איך יצייר שהוא יתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים? והנה ידע שאין שם מקום משפט. וכמו שהבטיח היצר הרע לבעליו באומרו (קהלת ט, י): "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך8 שמה".

ואומר בהיתרם עם ביאור המשנה:

הכונה הכוללת בפרק הג' הזה היא, לבקש דרכים ואופנים להרחיק את האדם מחטוא. כי בהיות האחד סובב על ביאור הג' דברים שזכר שמעון הצדיק, שהם: "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" אשר המה כוללים הזכוך והקשוט, עשה ולא תעשה סור מרע ועשה טוב9, לכן באו שאר פרקי המסכתא הזאת כולם סובבים על הקוטבים ההם.

ובפרק השני חקרנו ודרשנו בעשה טוב. רוצה לומר, מה הם הדברים אשר יעשה האדם לקנין שלימותו, האם היא התורה בלבד? או שיצטרף עמה דבר מההתפלספות והחקירה. ובאו עליו שני דעות10 כמו שזכרתי וסיוע מאמרי הקדמונים על כל אחד מהם.

ובפרק הג' הזה רצה מסדר המשנה לבאר ענין 'סור מרע', שהוא החלק האחר מקנין השלימות ועל זה יסוב הפרק כולו כמו שאבאר:

והנה עשה התחלתו מדעת עקביא בן מהללאל שהיה מהדור החמישי עם שמעיה ואבטליון. וכבר אמרו עליו במסכת עדיות (משנה פרק ה, ו): לא ננעלה עזרה על "אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל". ולפי שהיה שלימותו גדול ביראת חטא, לכן היתה אזהרתו ועצתו לתת דרכים להתרחק מן העבירה. ומפני זה נזכרו מאמריו בפרק הזה עם היותו מן החכמים הקדומים, לפי שהיו מתיחסים לחומר הדרוש המיוחס בזה הפרק, שהוא ההתרחק מן העבירה וסור מרע. ולכן אמר: "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה", כי היה ההסתכלות הזה כולו להכניע היצר, ולבטל הדמיונות הרעות המביאות האדם לחטוא.

וכיון בתועלת ההסתכלות הזה כוונות ישרות:

האחת – שיחשוב האדם בשפלות ערכו ומדרגתו ובמעלת ורוממות הקדוש ברוך הוא. ולזה אמר: "דע מאין באתה מטפה סרוחה", שהוא כנגד התחלתו בעבר, "ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה", שהיא בחינת העתיד. ורשם אם כן בזה העבר והעתיד, לפי שההווה אין לו מציאות שלם ותמיד האדם ופחיתותו. וזכר כנגד זה מעלת הקב"ה שיתן דין וחשבון לפניו מכל מעשיו ועניניו אשר עשה, ומכל מאמריו ודברי פיו וכל מחשבותיו ודמיוניו שעלו על לבו ומוחו. ואיך אם כן לא יתבייש מהתפרסמות חסרונותיו ופחיתיותיו לפני הכבוד העליון, שאין שם חומר ולא גרעון ולא חסרון כלל. והנה כינה הקדוש ברוך הוא בשם מלך מלכי המלכים, לפי שהגרמיים השמימיים הם מלכי האדמה מנהיגים אותה ומשפיעים בהם, ומלכי המלכים הם השכלים הנבדלים11 המניעים את הגרמים השמימיים, והקדוש ברוך הוא שהוא סיבת הסיבות ומשפיע על השכלים הנבדלים הוא – מלך מלכי המלכים. ואיך לא ילבש האדם רתת ומורא לתת דין וחשבון לפניו אשר יתפרסמו שמה כל עונותיו וחסרוניו ופחיתיות עבירותיו. ואין ספק, שרבינו הקדוש במאמריו כיון גם כן הכונה הזאת באומרו: "דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת" וכו'. רוצה לומר, שיעיין בשפל מדרגתו שהיא בתכלית השפלות ובמדרגה העליונה מהקב"ה שהיא תכלית המעלה והשלימות. ולשני הקצוות האלה אמר: "מה למעלה ממך". והיתה הידיעה אשר ידע, שבמדרגה העליונה ההיא הבלתי בעלת תכלית אשר בקצה העליון, על שפלותו ימצא במדרגה העליונה ההיא אשר בקצה המנגד לשפלותו "עין רואה ואוזן שומעת" וכו'. הנה באומרו: "דע מה למעלה ממך", היא הקדמה מונחת ממה שאמר עקביא בן מהללאל מרוממות ומעלת השם יתברך ושפלות האדם, ועליה חידש רבי שבאותה מעלה עם כל רוממותה יש שם "עין רואה ואוזן שומעת" וכו', בדברים השפלים על דרך כי רם יי' ושפל יראה12.

ואמנם בן עזאי במסכת כלה13 זכר ארבעה דברים, כדי להבהיל ולהרעיד לבות בני אדם: האחד -"מאין בא מליחה סרוחה", והוסיף ביאור על זה באומרו שאין העין יכולה לראות. והוא כדברי עקביא "מאין באתה מטפה סרוחה", ירמוז לשכבת זרע האדם והאשה או לדם וסתה שהוא דם רעוע סרוח וממנו חומר העובר. והשני – ולאן אתה הולך "למקום חשך ואפלה" והוא רומז לקבר. והג' – שהוא עתיד להיות עפר רמה ותולעה שישוב גוף האדם מלאכה נמבזה ונמס, ומבשרו יתילדו רמה ותולעה. אבל שתי אלה, רוצה לומר – מקום חושך ואפלה ורמה ותולעה, כללם עקביא בן מהללאל באומרו: "ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה". הנה אם כן, בכלל דברי עקביא בן מהללאל דברי בן עזאי, כי הרביעי הוא שדיינו מלך מלכי המלכים הקב"ה כדברי עקביא.

והנה נזכרו שם במסכת כלה אחר זה מאמרים אחרים: רבי שמעון אומר: ממקום טנופת בא ממקום טומאה – והולך לטמא אחרים. בא מליחה סרוחה – והולך למקום עפר רמה ותולעה, שנאמר (איוב כה, ו): "אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה". רבי אליעזר בן יעקב אומר: אנוש רמה בחייו אלו כינים ובן אדם תולעה במותו. רבי שמעון בן אלעזר אומר: נאה אדם זה ומשובח, אלא שמוציא ממעיו דבר שאין העין יכולה לראותו. משל למה הדבר דומה למלך שבנה פלטרין נאים והעביר נהר של בורסקי בתוכו, כך אדם זה שמוציא ממעיו דבר מגונה כך מתגאה לפני המקום אם היה מוציא בשמים ואפרסמון ושמן טוב על אחת כמה וכמה.

הנה בן עזאי ביאר שיסוד האדם מגונה ונמאס בטבעו. ורבי שמעון פירש שאין טומאתו לבד בהתחלתו לבד במה שעבר שבא ממקום הטנופת, ומקום הטומאה שהוא הקרי, אלא שגם בעתיד הולך לטמא אחרים כשימות. והיה אם כן בחייו מטמא בקרי ונדות וזיבה וטומאת לידה, ומצד היותו ליחה סרוחה דורכת תמיד אל העיפוש וההפסד להיות עפר רמה ותולעה. ורבי אליעזר חידש, כי גם בחייו ובימי טהרתו נמצא עמו ההפסד והעפוש שהם הכינים. ורבי שמעון חדש שלא לבד הכינים שהם דברים מתהווים בזמן מהזמנים ואינם תמידיים, אבל בכל יום תמיד איבריו הפנימיים נמשלים לנהר בורסיקי ולא יוכל לסובלו, והוכרח להוציאו תמיד, ואם כן כולו מעופש נתעב ונאלח.

הנה החכמים האלה כולם פירשו שפלות מדרגת האדם, ובכלל דברי עקביא בן מהללאל דבריהם שהוא כיון לגלות שפלות מדרגת האדם, ורוממות מעלת ומדרגת הקב"ה שיתן לפניו חשבונו. ועם ההסתכלות הזה לא יבא לידי עבירה, כי עם היות שראוי בפעל המעלה וגודל הנפש, שלא ישים האדם עיונו ומחשבתו במותו, כדי שלא יתרשל מהמעשים הגדולים הקיימים, הנה להתרחק מן העבירה יאות ויצטרך ההסתכלות הזה. כי בעיינו שפלות מדרגתו יכניע נפשו, ובחשבו מעלת הקב"ה דיינו יזהר מחטוא. והנה דוד עליו השלום חשב להתנצל מכשלון החטא באומרו (תהילים נא, ז): "הן בעון14 חוללתי" ומחומר קורצתי15, כלומר ומה אעשה ושאור העיסה פתני ואפת. וכבר התבאר שהטענה הזאת אינה צודקת, לפי שנפש האדם מושלת בו והיא אשר תניעהו, ואליה ראוי שתיוחס האשמה בפעולות המגונות. וגם שיהיה מקום לדברי דוד שהחומר המושכת סיבה לפעולות המגונות ולעבירות, אין ספק שהתעוררותם הוא מכוח הנפש. ולכן בהסתכל האדם בדברי עקביא יכנע חומרו ויחלשו תאוותיו ולא יתפתה לחטוא במיני החטאים. זו היא הכונה הראשונה במאמר הזה.

וכונה שנית בו, שרמז השלם עקביא בן מהללאל שיש שלושה זמנים אשר בהם יקבל האדם עונשו ושכרו: הראשון – בעולם הזה ועליו אמר: "דע מאין באתה מטפה סרוחה". רצה לומר אתה בן אדם, דע לך והבן מאין באתה, לעולם הזה אשר בו אתה חי בגוף ונפש, שהוא מאותה 'טפה סרוחה'. וזה מורה שהחיים הגשמיים האלה הם מזוהמים בעצמם מוכנים לקבל כל עפוש וכל הפסד, כפי הכנת יסודם שהיא הטפה הסרוחה. והזמן הב' – הוא עולם הנשמות ועליו אמר: "ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה". ורצה באומרו "לאן אתה הולך" כנגד – הנפש. ולמקום רמה ותולעה כנגד – הגוף. וידוע שהגוף לא יחוש כלל בקבר, כי כצדיק כרשע רמה תכסה עליהם16, אבל הנפש היא אשר תקבל השכר והעונש בעולם הנשמות. והזמן הג' – הוא בזמן תחיית המתים ויום הדין, ועליו אמר: "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה". כי כן אמר הנביא (ישעיה ב, יא): "ונשגב יי' צבאות17 ביום ההוא". הנה אם כן כלל במאמר הזה שלושה הזמנים, אשר בהם יקבל האדם שכר ועונש העולם הזה הגשמי ועולם הנשמות מיד אחר המוות ועולם תחיית המתים ויום הדין.

והכונה השלישית שכיון השלם הזה, והיא יותר אמתית בדבריו בעיני היא, שהעבירות כולם יוכללו בשלושה סוגים, תחתיהם יעמודו כל מיני הפשעים ואישיהם. והם אשר זכרו חכמינו זכרונם לברכה "הקנאה והתאוה והכבוד":

אם סוג של כבוד – שיתגאה אדם במעלתו וכבודו יותר מדאי ויחרף ויגדף חבירו בגאה וגאון ודרך רע18, ועל זה אמר: שיסתכל מאין בא שהוא מטפה סרוחה. ובהסתכלו בתולדתו והתחלתו ואין ראוי שיתגאה, כי אף על פי ששאר בני אדם מחומר קורצו19, גם המה וכולם היו מטפה סרוחה, הנה בהיותם שווים ומתדמים בתולדותם, אין זה ראוי שיתגאו זה על זה. כמו שהחמורים והכבשים והעזים ושאר הבעלי חיים לא ישתררו ולא יתגאו זה על זה להיות תולדותם אחת. ואף על פי שיהיה באדם מהיותר שאת ומעלה על זולתו, למה יתגאה מפני זה. וכמו שאמרו במשלי החכמים תמה אני מי שעבר שני פעמים במעבר השתן איך יתגאה. הנה אם כן אף על פי שיהיה לו יתרון ומעלה על זולתו כאשר יסתכל בפחיתותו יהיה נבזה בעיניו נמאס ולא יתגאה.

וכנגד סוג התאווה והתענוגים הגשמיים מאכל ומשתה והמשגל ודומיהם, ציוה שיסתכל לאן הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה. וכמאמר הלל (לעיל פרק ב): "מרבה בשר מרבה רמה". ואם תענוגות בני אדם אצלו שדה ושדות מה יוסיף ומה יתן בתענוגיו.

וכנגד הקנאה והוא סוג העושר והממון וחמדת הקנינים, שיתבהל האדם עליהם לאסוף ולכנוס כדין ושלא כדין אמר: "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". רוצה לומר, שלמה יתעמל לאסוף ולכנוס בגזל ועושק ואונאה, כיון שהוא עתיד לתת ממנו חשבון לפני רבון העולמים, ובפקוד חשבונו מרה תהיה באחרונה20. וכמאמר שלמה (קהלת יא, ט) : "שמח בחור בילדותך21... ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט".

הנך רואה שעקביא בן מהללאל כלל במאמריו אלה ג' הסוגים הכוללים לכל מיני עבירות. ולכן זכר ג' המה מפני ההתיחסות הזה אשר זכרתי ולא נסתפק עם זכרון החשבון. ואין סתירה ממה שאמר שהאדם הולך "למקום עפר רמה ותולעה" לענין החשבון, לפי שהרמה והתולעה ימשול בגוף עם יאכלהו. ואמנם החשבון עתידה הנפש לתת אותו לפני קונה, גם כפי הקבלה האמתית ביום התחייה שניהם עתידין ליתן את הדין.

ושלושת הדברים האלה שזכר עקביא בן מהללאל שורשים בתורת האלהית. כי היא הזהירה על הרחקת העבירות כולם. אם על גאה וגאון ודרך רע22, אפילו בחוק המלך שהוא גדול המעלה אמר (דברים יז, כ): "לבלתי רום לבבו מאחיו". וגם בחוק הגר שהוא בשפל המדרגה מכל העם ציוה (שמות כג, ט): "וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". ואמנם בענין התאוות רוב גופי תורה בנויים על זה איסורי המאכלות והעריות, ועל כולם אמר (ויקרא יט, ב): "קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלהיכם". ואם בסוג חמדת הממונות באה מצות (שמות כ, יג):'לא תגנוב; ולא תחמוד; לא תעשוק את רעך לא תגזול' (ויקרא יט, יג); "אל תונו איש את אחיו" (שם כה, יד), וזולתם. הנה התבאר עצת השלם עקביא, כדי שלא יבא אדם לידי עבירה ויסור מהרע.

ובמדרש פרשת זיבה23 תנן עקביא בן מהללאל הסתכל וכו'. רבי אבא בר כהנא בשם רבי פפי ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, שלושתן דרש רבי עקיבא מתוך תיבה אחת, וזכור את בורך בארץ בוראך בארץ זו ליחה סרוחה. בורך – זו רמה ותולעה. בוראך – זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך שעתיד ליתן לפניו דין וחשבון בימי בחורותיך בימי טליותיך עד אשר לא יבואו (קהלת יב, א) וכו'.

וכבר ראיתי בדברי שלמה בספר משלי (כב, כט;כג א-ה) זכרון שלושת אלה בפרשה אחת באומרו: "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב"; "כי תשב ללחום"; "ושמת סכין24" וגו' ; "אל תתאו למטעמותיו"; ,אל תיגע להעשיר"; "התעיף עיניך" וגו'. כי הנה התחיל לגנות הכבודות וקורבת המלאכים. ואמר: "ראית איש מהיר במלאכתו" – זריז מאד שבעבור זה – "לפני מלכים יתיצב", וישים מגמתו להשגת הכבוד ולעבוד המלכים בארמנותיהם, יהי רצון מלפני השם שיזהר בעצמו, כי מעותד הוא לבא לידי ירידה, וזהו: "בל יתיצב לפני חשכים", כלומר שתכליתו יהיה חושך ואפלה, כי כן דרך רודף אחר השררה והולך אחרי עבודת המלכים, שימות באפס תקוה. אחר זה, דבר מהתענוגים הגופיים ועליהם אמר: "כי תשב ללחום את מושל" שהוא היצר הרע כשתשב להאכילו ולתת לגוף המזון הצריך לו, בין תבין את אשר לפניך שהוא זמן העתיד, כי לפניך הוא רמז למה שיהיה בסוף ימיו – רמה ותולעה, או יאמר אשר לפניך על הנפש, שיבין הצריך וההכרחי לשלימותה. ולכן אף על פי שהגוף יבקש תענוגים שונים ומותרות נמרצות תשים "סכין בלועך", כי בעל נפש שכלית אתה, שהנפש תמשול על החומר. וכדי להנהיג עצמך בהרחקת התאוות ראוי שלא תרבה המטעמים, כי ריבויים והתחלפותם יביא האדם לשטיפת התאוות, והוא אומרו: "אל תתאו למטעמותיו" וגו', שכנוי מטעמותיו שב אל המושל שזכר שזהו יצר הרע. אחרי זה ציוה על סוג החמדה לממונות באומרו: "אל תיגע להעשיר", כלומר שלא יהיה נבהל להון, לפי שזה יחדל מהבינה והחכמה, כי "לא כל המרבה סחורה מחכים" (לעיל פרק ב'), והוא אומרו: "מבינתך חדל", רוצה לומר תחדל מבינתך ומחכמתך בסיבת יגיעתך אחרי העושר, כל שכן שלא יתקיים "התעיף עיניך בו", ואיננו כי עשה לו כנפים. ואמר: "כנשר יעוף השמים" – לרמוז שבעונש האלהי השמימיי יאבד העושר ההוא בענין רע. הרי שלמה עליו השלום בפסוקים הזהיר יחד על שלושה הדברים שזכר עקביא בן מהללאל במאמרו מהכבוד והתענוגים והעושר. והותרו עם ביאור דבריו השאלות אשר העירותי עליהם כולם.

משנה ב

ראוי לעיין במשנה הזאת שני דברים: האחד – למה אמר בשלומה של מלכות ולא בשלומה1 של מלך? ושנית – אם היה שאמר: "הוי מתפלל בשלומה", למה אמר: "שאלמלא מוראה", כי הוא לא ציוה להתפלל כי אם על שלומה לא על מוראה? והיה ראוי לומר, שאלמלא שלומה של מלכות, או שיאמר הוי מתפלל במוראה של מלכות שאלמלא מוראה, ועם זה נדע גם כן מה ענין שלומה של מלכות להסתכלות עקביא בן מהללאל?

והנראה לפי דרכי, שבעבור שעקביא בן מהללאל אמר שההסתכלות בדברים אשר זכר ימנע האדם מחטוא ובל יבא לידי עבירה, אמר רבי חנניא סגן הכהנים, שאין ההסתכלות הזה מספיק, כי מי כל בשר אשר2 לא ידע שבא מטפה סרוחה והולך למקום עפר רמה ותולעה, ועם כל זה לא ימנע מחטוא, לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו3, אבל ההתרחק מהעבירות הוא תלוי בשלומה של מלכות, שכאשר יש שלום בארץ ירבה המשפט ושופטים ושוטרים4 יבערו את הרשע, באופן שיתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם5. זו באמת היא המניעה העצמית לחטאות ולעבירות לא ההסתכלות לבד שזכר עקביא. וכבר פירש רש"י זכרונו לברכה: "הוי מתפלל שלומה של מלכות" – אפילו באומות העולם, שהרי ישראל נודרין נדרים ונדבות עליהם ששבעים פרי החג על שבעים אומות היו. וראוי לאדם שיתפלל בשלומה של מלכות כדי שירבה המשפט. כי בהיות מלחמה בארץ אין צדק ואין משפט, ואיש כל הישר בעיניו יעשה6. אבל בשלומה לא יהיה כן לפיכך ציותה תורה (דברים יז, טו): "שום תשים עליך מלך". ודרשו חכמינו זכרונם לברכה (כתובות יז, ע"א): "שתהא אימתו עליך".

והנה אמר בשלומה של מלכות ולא אמר בשלומו של מלך, לפי ששלום המלכות הוא אשר יתחייב המשפט מבלי שהמלך יגזור עליו ויתעסק בו. הלא תראה שציותה תורה (דברים טז, יח): "שופטים ושוטרים7 תתן לך בכל שעריך אשר יי' אלהיך נותן לך לשבטיך", אשר הרצון בו כפי מה שפירשתי שמה, שהשופטים והשוטרים אשר יעמידו המשפט וינהיגוהו, יהיו מונחים מידי השבטים, לא מיד המלך. כי ברוב הפעמים המלך הוא עושק המשפט ומטרידו. ולכן אמר: "בשלומה של מלכות". ובפרקא קמא דעבודה זרה (דף ג, ע"ב) אמרו: "ותעשה אדם כדגי הים" (חבקוק א, יד) – מה דגים שבים גדול בולע את חבירו, אף האנשים כן "אלמלא מוראה" של מלכות. וידוע, ששלום המלכות אינו סיבה מיוחדת וקרובה להרחקת העבירות, אבל שלום המלכות הוא סיבה ליושר המשפט וטוב ההנהגה. וההנהגה והמשפט ההוא סיבה למוראת בני אדם ושלא יהיו שטופים בעבירות מיראת המוסר ועונש השופטים. ולכן אמר: "שאלמלא מוראה", שמלת 'מוראה' חוזר למלכות בהיותה לשלום שזכר כאילו אמר "שאלמלא מוראה" האנשים משלום המלכות והנהגתו 'איש את רעהו חיים בלעונו'. והלשון הזה 'חיים בלעונו' הוא מדברי שלמה בספר משלי (א, י-יג), ואופן הפסוקים שם: "בני אם יפתוך חטאים אל תאבה8"; "אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם"; "נבלעם כשאול חיים ותמימים כיורדי בור"; "כל הון יקר" וגו'

וכבר נתקשו אנשים בפירוש הכתובים האלה. כי איך יאמר שהאנשים הפושעים בפתותם את חבריהם ללכת להשמיד להרוג ולאבד9, ולשלול שלל ולבוז בז10, יספרו גנותם ויגנו רשעת מעשיהם באומרם (משלי א, יא-יב): "נצפנה לנקי חנם נבלעם כשאול חיים ותמימים כיורדי בור". והלא אין מדרך הגנבים לגנות מעשיהם. ועוד מה ענין דברי האב המוכיח (שם שם, טז-יח): "כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך11 דם... והם לדמם יארובו". ומה חדוש אמר בזה? כי הגנבים עצמם הם הודו ואמרו נארבה לדם?

ומה שנראה לי בפירושם הוא שהאב בתוחכתו היה אומר לבנו, אם יפתוך חטאים אל תאבה ולא תשמע להם. אולי יאמרו לכה אתנו נארבה לדם, וכדי לפתותך יאמרו לך שיהיו אורבים בשדה לדם והם האנשים, אבל שאין כוונתם להרוג שום אדם כי אם לקחת ממנו מה שיהיה בידו, וכאילו אין בזה פשע רב. וזהו אומרם: "נצפנה לנקי חנם" (משלי א, יא), שיצפנו לו אבל יהיה נקי ולא ימיתוהו וזהו חנם מן המוות. ולכן פירשו: "נבלעם כשאול חיים תמימי דרך כיורדי בור". רוצה לומר, שלא ימות אדם, אבל שיפלו בידם באותו מארב 'חיים ותמימים' כמו שהאדם היורד לבור והוא חי תמים, כאילו אמרו ולא נעשה לו דבר כי אם ש"כל הון יקר נמצא נמלא בתינו שלל" (שם שם, יג) רוצה לומר לקחת את ממונו לא לדבר אחר ויאמרו לו "גורלך תפיל בתוכנו כיס אחד יהיה לכלנו" (משלי א, יד). ויראה שהם דברים סותרים, כי במקום שיש כיס אחד אין צריך גורל, אבל היה ענינו שהגנבים היו אומרים לאותו בחור שילך אתם לשמוח ולראות היאך הם עושים ענין לסטיותם, והוא לא יעשה דבר. ולכן אמרו: "לכה אתנו נארה לדם" (שם שם, יא), רוצה לומר אנחנו נארבה לדם ואתה לך עמנו ולא תעשה דבר, ועם כל זה גורלך תפיל בתוכנו לקחת חלקך, לפי שאנחנו הגנבים כיס אחד יהיה לכולנו, ועל זה אמר האב: "בני אל תלך בדרך אתם" (שם שם, טו). רוצה לומר לא די שלא תכנס עמהם במארב, אבל גם בדרך אל תלך אתם. ולפי שהגנבים לא יחפצו ללכת בדרכים המפורסמים, כי בנתיבות עקלקלות, לכן אמר: מנע רגליך מנתיבותם (שם שם, טו). והודיעו שלא יבטח בדבריהם לאמר שאינם רוצים לשפוך דם, כי בלא ספק אינו כן, כי "רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך12 דם" (משלי א, טז). כי עם היות כוונתם לשלול, יתגלגלו הדברים באופן שבמהרה ישפכו דם ולא יהיה הדבר, כמו שמאמין הפתי הנפתה לדבריהם. והמשיל ענינו לרשת באומרו כי "חנם מזורה13 הרשת בעיני כל בעל כנף" (משלי א, יז). רוצה לומר העופות כשיראו הרשת פרושה לא יחשבו שהיא לשפוך דמם, אבל ידמו שהיא לחנם מבלי צורך, ואינו כן, כי הציידים לדם יארובו של העופות ההם יצפנו לנפשותם כן אורחות כל בוצע בצע14, שבלי ספק נפש בעליו יקח ולא יפטר משפיכות דמים.

הנה מהכתובים האלה לקח התנא – "איש את רעהו חיים בלעונו". וכמה ציותה התורה על כבוד בית דין ושלומו, כמו שאמר (שמות כב, כז): "אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור15". וירמיהו (כט, ז) אמר: והתפללתם בשלום העיר "כי בשלומה יהיה לכם שלום". מסכים לדברי חנניא שאמר: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות", כי לולא שבט הנוגש16 בו, יתנהגו בני אדם בדין היה כל דאלים גבר17 ויפסד היישוב המדיני. וזה היא הסיבה העצמית בשלא יבא האדם לידי עבירה לא ההסתכלות שזכר עקביא.

משנה ג

ראוי לעיין במאמר הזה: איך מפסוק (תהילים א, א) "ובמושב ליצים לא ישב" הביא ראיה על שנים שאין ביניהם דברי תורה? ועוד הוכיח מפסוק (מלאכי ג, טז) "אז נדברו יראי יי' איש אל רעהו" ששנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, ששכינה שרויה ביניהם. כי הנה באותו פסוק לא נזכר שנים ולא דברי תורה ולא שכינה? וג' – באומרו מנין שאפילו אחד שנאמר (איכה ג, כח): "ישב בדד וידום1". כי הנה זה הכתוב לא דבר מאדם שעוסק בתורה ולא מקביעות שכר, ומה שפירשו, כי נטל עליו שכר העיקר חסר מן הספר. וגם פירש רש"י 'שכר' כפי תרגומו דוחק גדול הוא.

ולפי דעתי שלושת התנאים האלה רבי חנניא בן תרדיון, ורבי שמעון שנזכר אחריו, ורבי חנניא בן חכינאי שנזכר אחריו, שלושתם מסכימים בדעת שלישי בדרוש הנזכר2. כי הם לא קבלו שההסתכלות במחשבות אשר זכר עקביא בן מהללאל יספיק להמנע האדם מחטוא, לפי שהחומר וכוחותיו הדמיונות יגברו על ההקש השכלי. וגם לא קבלו שמוראת המלכות תהיה סיבה מספקת להרחקת העבירות כדברי רבי חנייא סגן הכהנים, לפי שעין נואף שמרה נשף לאמר אל תשורני עין.3 אבל המונע האמתי מהחטא והסיבה המספקת להרחקת העבירות הוא, ההעסק בדברי תורה. ולפי שהעוונות נכללים בשלושה סוגים: סוג הדברים שידבר האדם ויאמר בפיו כקללת השם והרכילות והלשון הרע. וסוג המעשים אשר יעשה בפעל כרציחה והגניבה והניאוף ושאר העבירות. וסוג המחשבות והדברים שבלב כאמונות הכוזבות ושנאת הרע החמדה והגאוה וזולתם. וכמו שכלל אותם אדוננו משה באומרו (דברים ל, יד): "בפיך ובלבבך לעשותו", שבפיך הוא כולל הדברים הנאמרים בפה, ובלבבך למחשבות והאמונות ולעשותו על המעשה הפעליי. לכן שלושת התנאים האלה באו להוכיח בענין הדבור והמעשה והמחשבה שעם עסק התורה יתרחקו מהעבירה והחטא ולא באופן אחר.

והנה רבי חנניא בן תרדיון הוכיח זה בסוג הדברים ועשה בזה טענה רבה. והיא שמהדברים היותר מרוחקים מהחטא כפי הנראה הוא, כשידבר האדם עם חבירו בהיות שלא ידברו בשום דבר רע ולא להרע לזולתם, ועם כל זה אם אין ביניהם דברי תורה, יהיה הדבור מאי זה מין שיהיה יקרא "מושב ליצים". והוכיח זה ממאמר המשורר (תהילים א, א): "אשרי איש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת יי' חפצו", כי למה שאמר "לצים" הוכיח שהם שנים לפחות. וממה שכלל הלצים בחברת הרשעים והחטאים בכתוב מורה שעוונם מכל החטאים. וממה שאמר כי אם "בתורת יי' חפצו" – מורה שסיבת הליצנות הוא סיבת העדר התורה. ושבהיות תורת יי' בקרבם שכינה שרויה ביניהם, והשכינה במאמרים האלה תאמר על ההשגחה והדביקות האלהי.

והנה הוכיח זה מפסוק "אז נדברו יראי יי'" (מלאכי ג, טז), והוא בסוף ספר מלאכי (ג, יג), שאמר: "חזקו עלי דבריכם אמר יי'" וגו', עד סוף הספר. ופירושם שאמר הברוך הוא נגד פושעי ישראל "חזקו עלי דבריכם". רוצה לומר חזקו כמשא כבד יכבדו ממני טענותיכם, והם היו מכחישים שלא אמרו דבר. ולכן אמר "ואמרתם מה נדברנו עליך", רוצה לומר הלא תאמרו שלא דברתם כלל אינו כן, כי אם אתם "אמרתם שוא עבוד4 אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו" (מלאכי ג, יד). רוצה לומר, שהעבודה האלהית היתה בטלה מצד השם יתברך שלא היה משגיח בה והיה שגעון מצד ישראל שלא יקבלו ממנה תועלת ולא שכר, והוא אומרו: "שוא עבוד אלהים". רוצה לומר מצד עצמו והוא גם כן 'שוא' מצדנו, כי "מה בצע כי שמרנו משמרתו" כי אין לנו מזה תועלת כל שכן שקבלנו ממנו הזק רב, וזהו: "וכי הלכנו קדורנית מלפני5 יי'" עד שמפני זה "אנחנו מאשרים זדים" (שם ג, טו). כלומר שהזדים והרשעים במה שעושים מהעבירות היו מאושרים בעיניהם, וגם היו מצליחין בעיניהם וזהו ו"גם נבנו עושי6 רשעה" (שם שם, יט). רוצה לומר, שהיו נבנים בעושר ובכבוד והראיה שלא ישגיח השם בזה, כי כבר "בחנו אלהים וימלטו" (שם שם, טו). ואם כן מעשיהם הרעים והמגונים היו טובים בערכם ובערך המונם ובערך השם. ואחרי זה אמר (שם שם, טז): "אז נדברו יראי יי' איש אל רעהו", רוצה לומר ש'יראי יי'' עם היותם מתי מעט היו מדברים זה עם זה לא בפרסום מיראת פריצי הדור, אבל בלחש היו מדברים זה אל זה, והיו אומרים שתמיד יהיו 'יראי יי'' לא יזוזו מצדקתם והוא אומרו: "אז נדברו איש אל רעהו" והדבור הוא שיהיו 'יראי יי'' על כל פנים.

וזכר הנביא שעם היותם מדברים בלחש הקשיב יי' וישמע את דבריהם, והיו נכתבים בספר הזכרונות לפניו, והזכרון הוא שהם 'יראי יי'' וחושבי שמו. וזכר שהזכר אשר יהיה להם על זה באומרו: "והיו לי... ליום אשר אני עושה סגולה7" (מלאכי ג, יז). רוצה לומר, שביום ההוא שיהיה "בוער כתנור" (שם שם, יט), יהיו 'יראי יי'' ההם סגולה בידו, ובהיות היום ההוא אש שורף לחטאים יהיה – "שמש צדקה ומרפא" (שם שם, כ) לצדיקים. וזכר הנביא מיד מהו הדבר אשר בעבורו ימלט מאותו יום ושריפתו ושבעבורו יזכו למדרגה ההיא, ואמר (שם שם, כב): "זכרו תורת משה עבדי" וגו'.

הנה זה הסמך הוא אשר הביא לרבי חנניא לומר, ששני אנשים שעוסקים בדברי תורה כמו אלה שאמר איש אל רעהו ואמר (מלאכי ג, טז): " "וחושבי8 שמו" שהוא הידיעה בשם יתברך ושמותיו ופעולותיו עם סמך "זכרו תורת משה" תהיה השכינה שרויה בינהם.

ואיפשר לפרש "ויקשב יי' וישמע", שהוא מאמר אותם 'יראי יי'' המדברים זה עם זה. כי בשומעם דברי הכופרים – "אז ידברו יראי יי' איש אל רעהו", והדבור הוא "ויקשב יי' וישמע". רוצה לומר, שהשם יתברך ישמע ויקשב דברי הכופרים ויכתב בספר זכרון לפניו דבריהם ומאמריהם. ולכן אמר הנביא שכן יהיה, כי הנה בא "בוער כתנור" ובאותו יום יחמול השם על יראי שמו כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו "והיו כל זדים וכל עושי9 רשעה קש ולהט אותם היום הבא".

הנה התבאר מזה דרשת רבי חנניא בן תרדיון, שהיה בסוג המאמרים מזהיר שתצא בהם תלמוד תורה, ובזה לא ימצא בהם חטא. וכבר הזהירה תורה על זה באומרו (דברים, ו, ז): "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשתך בביתך ובלכתך" וגו'.

ואמר עוד רבי חנניא בן תרדיון, שאפילו שיהיה אדם יחידי קובע בתורתו הקב"ה קובע לו שכר שנאמר (איכה ג, כח): "ישב בדד וידם". והפסוק הזה הוא במגילת איכה נאמר שם: "טוב יי' לקוויו10 לנפש תדרשנו"; "טוב ויחיל ודומם לתשועת יי'"; "טוב לגבר" וגו' (שם שם, כה-כז). וכבר ראיתי מה שפירשו המפרשים בראיה הזאת, שאמרו שמלת 'וידום' הוא מלשון דממה דקה, רוצה לומר הדבור בלחש, ולכן יהיה נטל עליו, רוצה לומר ה'שכר'. אבל העיקר שהוא ה'שכר' לא נזכר בכתוב. וה"ר מתתיה ז"ל פירש: שכי נטל עליו חוזר אל העול שזכר למעלה. רוצה לומר, שנשא עליו עולו של הקב"ה, וכל זה בלתי מתיישב.

ונראה לי שהתנא יפרש הכתובים כן "טוב יי' לקוויו", רוצה לומר שכר השם יתברך וטובו. כי "טוב יי'" נאמר על השכר, כמו "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יי' אלהיך" (דברים כו, יא). יאמר, שהטוב האלהי שהוא מיוחד לקוויו ולנפש שתדרשנו, כי אין השם יתברך כמלכי בשר ודם שיקוצו בריבוי הדרישה, אבל הוא ישפיע מטובו ושכרו על הנפש שתדרשנו. ומזה התבאר ש"טוב ויחיל ודומם לתשועת יי'" (איכה ג, כו) ומלת 'דומם' היא מענין תקוה כמו "דום ליי' והתחולל לו" (תהילים לז, ז). ואף על פי שהאדם ישא עול וצרות, טוב לו הוא ובלבד שאף שישב בדד וידום. רוצה לומר יקווה לתשועת יי', כי אז בלי ספק נטל עליו הטוב הנזכר למעלה "טוב יי' לקוויו". הנה התקוה היא מפעל התורה והדבקות, ולכן בה יזכה האדם ויטול השכר הנקרא "טוב יי'". וכבר נקרא בדברי הנביאים השכר האלהי טוב יי' כמו שאמר (הושע ג, ה): "ופחדו אל יי' ואל טובו באחרית הימים". הנה בזה חתם רבי חנניא דבריו להוכיח שהצרי והתרופה האמתית להרחיק העבירה מהדברים הנאמרים היא התורה.

גם בדברי שמעון יש ספקות:

האחד – באומרו: "שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים שנאמר (ישעיה כח, ח): 'כי כל שולחנות1'". כי הנה לא גינה הכתוב שמה, לפי שלא אמרו דברי תורה כי אם שהיו שכורים, ואין הנדון דומה לראיה?

והשנית – שהכתוב לא דבר בג' כי אם סתם, ולמה לא יובן בשנים כדרשת רבי חנניא בן תרדיון? האם מפני הזימון שאינו אלא בשלושה כדברי רבי יונה יקשה? ולמה לא אמר ואפילו אחד כמו שאמר רבי חנניא האם השנים שאכלו על שולחן אחד בהיותם מברכין, אף שיהיה מבלי זימון לא תשרה השכינה ביניהם?

השלישי – מה ענין אומרו: "מזבחי מתים"? והיה לו לומר כאילו אכלו קיא וצואה, כי זהו מה שנזכר בכתוב לא "זבחי מתים"?

הרביעי – באומרו: "אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה שנאמר (יחזקאל מא, כב): 'זה השולחן'" וגו'. והנה הפסוק הזה הוא ביחזקאל והוא ידבר על המזבח ולא ידבר על שולחן האדם שאמרו עליו דברי תורה? ולא ייוחס הפסוק הוא לשלושה יותר מלשנים או לאחד כל שכן שכבר נאמר שאחד שעוסק בתורה הנה שכרו אתו.

אבל אמתת זה כולו הוא כפי מה שאומר. הנה רבי שמעון דבר בחטא המעשה להוכיח, שהתורה היא מרחקת האדם מן העבירות בדברים המעשיים יותר מדבר אחר. ולכן עשה נושא דרושו המאכל כאילו אם נבקש מכל המעשים היותר מרוחק מהחטא, הוא אם יאכל אדם מאשר לו מאותם הדברים שלא אסרה התורה, כי בזה לא יחטא נגד אדם, ואף על פי כן אם ישבו שלושה אנשים בשולחן ולא אמרו עליו דברי תורה, הרי הוא כאילו אוכלים 'מזבחי מתים', שהוא עבודה זרה או שמאכלם זבחי מתים שאין להם נפש. אבל בהיותם עוסקים בתורה, הנה העסק ההוא יעשה פעולתם כל כך שלימה "כאלו אכלו משולחנו של מקום". זה ממה שיוכיח, שהתורה תעשה מעשים רצויים ותרחיקם מהגנות והעדרה סיבה לכל הרעות. והנה הראיות שהביא רבי שמעון לדעתו אם להוכיח שאוכלים 'זבחי מתים' היא בספר ישעיהו (כח, ה), והתחלת הפרשה "ביום ההוא יהיה יי' צבאות לעטרת צבי" וגו' עד "את מי יורה דעה" (ישעיה כח, ט).

ופירוש הכתובים אצלי, שכלל האנשים יתחלק לג' חלקים ביישובם המדיני: חלק – אנשי מלאכה. וממנו עובדי אדמה, ורועה צאן, ובעלי אומניות והסוחרים ויורדי הים באניות, שכולם ענינם המלאכה. וחלק – אנשי החכמה. וממנו החכמים שופטים ושוטרים כהנים ולווים משוררים ויתר בני אדם שענינם ואומנותם הידיעה. וחלק – אנשי הגבורה והמלחמה. והשלוש האלה קראו חכמי המדות בלשונם : 'לאבראדוריש אורודוריש דיפינשוריש', ועליהם אמר הנביא (ישעיה כח, ה), שבזמן הגאולה – "יהיה יי' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה", בכלל אם לבעלי מלאכה והעבודה אמר (שם יא, טז): "לשאר עמו", כי בעלי המלאכה והעבודה הם הנקראים ביחוד עם. ועל החלק השני אמר (שם כח, ו): "ולרוח משפט ליושב על המשפט" רוצה לומר, שיהיה יי' צבאות "לעטרת צבי" לחכמים בעלי המשפט. וכנגד החלק הג' אמר (שם שם, ו): "ולגבורה משיבי מלחמה שערה", רוצה לומר, שיהיה השם "לעטרת צבי" לאנשי הגבורה והמלחמה, שעתה מפני קללתם הם שבים מהמלחמה בורחים אל שער העיר, ואז בזמן הגאולה יהיה השם "לעטרת צבי" לכל חלקי האנשים האלה. ואמרו (שם שם, ז): אחר זה "וגם אלה ביין שגו", הוא כנגד ג' חלקי האנשים הנזכרים, שעתה הם שכורים נרדפים אחרי התאוות "ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא". רוצה לומר נביאי שקר שגו בשכר כאילו הם נבלעים ונשחתים מן היין כמתים. וביאר גודל שגיאתם וערבובם בסיבת היין שאומרו (שם): "תעו מן השכר שגו ברואה2 פקו פליליה". רוצה לומר, ואמנם מה שאמרתי שתעו מן השכר, הנה טעותם היה בב' דברים: האחד – בדברים המוחשים, שבסיבת היין טעו במה שיראו בחוש הרואה. כי מפני היין והשכר היו עולים לראשם אדים מן האצטומכא3, שבעבורם היו מעורבבים בראות. והטעות הב' – היה בדברים המושכלים, שמפאת השכר היה יוצא מפיהם משפט מעוקל והוא אומרו: "פקו פליליה". והמשיך לזה "כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום" להגיד, שלרוב שכרותם ושטיפתם במאכל ומשתה – היה כל שולחנם מהאנשים האלה עמים חכמים וגבורים מלא "קיא צואה בלי מקום". רוצה לומר, שהיו מתמלאים כל כך מהמאכל והמשתה שלא יוכלו להתנועע מהשולחן ושם יעשו צרכיהם מדרך הפה, שהוא הקיא ומדרך המטה שהיא הצואה מבלי, שיפרדו למקום נפרד לעשות צורכיהם כמו שציותה תורה, והוא אומרו: "בלי מקום", או יהיה פירושו כי לרבוי המאכל והמשתה יצטרכו להקיא ולהשתין ולצאת, לפי שאין בגופותיהן ואצטומכתן מקום להכנס שמה כל כך מחוץ. ולכן בסיבת רוב ההכנסה מהמאכל והמשתה יצא מיד שם בהיותם על השולחן, מה שלא יוכלו לסובלו. וזה שאמר: "בלי מקום", רוצה לומר – בלי היות מקום בגופם, שיוכל לשאת כל מה שיאכלו. ולפי שהיה כל זה להעדר דרכי התורה והתעסקותה סמך לומר (שם כח, ט): "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה".

הנה אם כן, קרא זה "זבחי מתים" להיותם כאנשים מתים, שאין להם שכל ואור עיניהם גם הם אין אתם ו"פקו פליליה". ומצא התנא סמך למספר הג' מאותם שלושת חלקי האנשים, שנזכרו בכתוב וראה, שהיה הענין לביטול דברי תורה מפאת סמיכות פסוק (שם) "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה".

והרמב"ם פירש: 'בלי מקום' – בלי הזכרת השם יתברך, שהוא מקומו של עולם, ושהפסוק של מעלה מורה שמדבר בענין אכילה ושתייה. וכן פירשו רשי ז"ל.

ובסותר אמר: "אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום שנאמר (יחזקאל מא, כב): 'וידבר אלי זה השולחן אשר לפני יי'". והפסוק הוא ביחזקאל בבנינה. אמר: "המזבח עץ שלש4 אמות גבה וארכו שתים אמות ומקצועותיו לו וארכו וקירותיו5 עץ וידבר אלי זה השולחן6 אשר לפני יי'". ובסוף חגיגה (דף כז, ע"א) אמרו: פתח במזבח וסיים בשולחן מה מזבח מכפר בזמן שבית המקדש קיים כך עכשיו שולחנו של אדם מכפר. וענינו, שהמזבח היה צורה ומשל לשולחן האדם, או השולחן היה דוגמת המזבח. כי הנה בדברי הנביאים יקרא המזבח שולחן וכמו שאמר מלאכי (א, ז) "שולחן7 יי' נבזה הוא" ויחזקאל אמר (מד, טו): "והכהנים הלוים בני צדוק" וגו'; "המה יקרבו אלי לשרתני ועמדו לפני להקריב לי חלב ודם" וגו'; "המה יבואו8 אל מקדשי והמה יקרבו אל שולחני9 לשרתני" וגו'. הרי שקרא המזבח שולחן גבוה. ורשי פירש, שהשלושה אמות שנזכרו במזבח פירוש 'אמות' – אם למקרא; אם לנביאים; אם לכתובים. וה"ר מתתיה פירש מקרא משנה תלמוד.

ויותר נכון לדרוש, שאמר: "המזבח עץ" – רמז לשולחן האדם, שהוא עץ חיים למחזיקים בו10. שלוש אמות גובה – רמז לשולחן האדם, שיהיה גבוה כשיזכרו עליה תורה נביאים וכתובים. "וארכו שתים" – רמז לשולחן האדם, שידברו עליה תורה שבכתב ותורה שבעל פה ומקצעותיו לו. "וארכו וקירותיו עץ" – רמז לגדרים ולסייגות שכל זה עץ מעצם התורה שהיא עץ חיים11. וכאשר יהיה השולחן נושא ידבר עליו מהדברים האלה לא יהיה שולחן אנושי, כי אם אלהי, וכאילו הקרואים אשר בסעודה אוכלים משולחנו של מקום והשולחן הזה יכפר כמזבח, והוא אומרו: "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני יי'". ואם נפרש 'בלי מקום' שהוא כינוי לשם יתברך, יהיה פירוש המאמר שאחרי שביאר שהשולחן שלא אמרו עליו דברי תורה אינו שולחנו של מקום באומרו: "בלי מקום" – הוליד משם הפכו והוא, שהאוכלים על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה – "כאילו אכלו משולחנו של מקום". וביאר שכבר מצינו שולחן מיוחס לשם באומרו: "זה השולחן אשר לפני יי'", כי לא הביא הכתוב הזה להכריע הדרוש אשר היה בו כי אם לבאר, שכבר יוחס בכתוב השולחן לשם יתברך.

הנה בזה ביאר רבי שמעון שגם בדבר היותר משולל מהחטא, שהוא בהיות האדם אוכל משלו מבלי אסור תפול בו העבירה אם לא תמצא שמה תורה.

ואמנם למה הגביל רבי שמעון מספר הג' האוכלים על שולחן אחד? ולא אמר ומנין שאפילו שנים? ומנין שאפילו אחד? לפי שהיה דעתו שדברי תורה הצריכין וההכרחין על השולחן הוא ברכת זימון, אשר בו מהתורה מהנביאים מהכתובים ומדבריהם זכרונם לברכה. ולפי שאין זימון כי אם בשלשה הוצרך לומר: "שלושה שאכלו" וגו'. אמנם כשאוכלים שנים או אחד עם היות שיברכו אין שכינה שרויה ביניהם, ולא יאמר כאילו "אכלו משולחנו שלמקום", אבל הקב"ה קובע להם שכר כמאמר רבי חנניה בן תרדיון.

ואיפשר גם כן לומר על דרך אסמכתא, שעשה ראיה ממה שאמר הכתוב "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני יי'" , שאמר הקב"ה: "וידבר אלי" – באשר האוכלים על השולחן ידברו אלי ויזכרו את שמי ויתפללו אלי, אז בלי ספק – "זה השולחן אשר לפני יי'". ולכן ציותה תורה (דברים ח, י): "ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך".

משנה ד

ואמנם רבי חנינא בן חכינאי ביאר צורך התורה במחשבות כדי להרחיק האדם מן החטא. ואחר שהזמנים היותר מוכנים אל ההתבודדות הם כשיעור אדם בלילה להשקט הקולות וצרכי העולם, ולהתכת האידים העולים בשינה למוח. וגם כן בהיותו 'הולך יחידי' בדרכים שאין מי שיטרידהו ויפסיקהו. ולכן אמר, שבהיותו נעור ומקיץ בלילה על מטתו או הולך בדרך יחידי ובזמנים הטובים והמוכנים האלה "מפנה לבו לבטלה" לחשוב מחשבות המוניות גשמיות, ושאין בהם ממש הוא באמת "מתחייב בנפשו" השכלית שיוכל להשלימה באותם הזמנים, ולא יעשה. ולפי זה תהיה הגירסא האמתית – "ומפנה לבו לבטלה" – והוא גזירת המאמר על – "הנעור בלילה והולך בדרך יחידי" שאינו מתחייב בנפשו כי אם מפני ש'מפנה לבו לבטלה' באותם הזמנים הטובים. ועל זה ציותה תורה (דברים ו, ו): "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך". ואמר: "בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". ושלמה עליו השלום אמר (משלי כג, כו): "תנה... לבך לי ועיניך דרכי ינצורו12". רוצה לומר, שיהיו כל מחשבותיו תמיד על יי' ובדברי תורתו, וכאשר יעשה זה עיניו דרכי השם ינצורו, כי העינים הם נמשכים אחרי חמדת הלב.

משנה ה

הר"ם פירש "עול מלכות" – טורח המלך וחיילותיו; "ועול דרך ארץ" – טורח הזמן וצורך הפרנסה. יאמר כי בשכר לוקחו עול התורה יצילהו השם מעולי מלכים, ויקל מעליו טורח הזמן ופרנסתו. ואומרו: פורק עול תורה, שאומר אין תורה מן השמים1, ואיני סובלה שנאמר (שמות לב, טז): "חרות על הלוחות2". רוצה לומר חירות – מתולדות הזמן, ועניני המלכים – למי שמקבל ועושה מה שכתוב על הלוחות. ואל זה נטו המפרשים כולם.

וקשה להם מאד מה ראה רבי נחוניא בן הקנה, שלא ביאר שכר אחר לחכמים המקבלים עליהם עול תורה כי אם ש"מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ"? ולמה לא יזכור שימלטהו מצרות אחרות? והנה בשיר של פגעים נזכר השכר וההמלט מהרעות באופן אחר, וכל שכן שכר העולם הבא. אבל בלי ספק לא כיון התנא אל דבר מזה שאמרו. אבל היה ענינו, כי לפי שראה דעת עקביא בן מהללאל בהסתכלות הדברים בהרחקת העבירה, שהוא דרך ארץ ומדיניות מופלא וראה רבי חנניה סגן הכהנים בשמוראה של מלכות היא הסיבה המרחקת לא דבר אחר, וראה דעת הג' תנאים האחרים, בשהסיבה מונעת העבירה באמת היא העסק בתורה, לכן ראה רבי נחוניא להכריע ולהפסיק3 הדין ביניהם, ואמר שהלכה כרבים, ש"כל המקבל עליו עול תורה" כדברי רבי חנניא בן תרדיון ורבי שמעון ורבי חנניא בן חכינאי – "מעבירין ממנו עול מלכות", והיא מוראה של מלכות שזכר רבי חנניא סן הכהנים. "ועול דרך ארץ" והוא ההסתכלות 'מאין בא ולאן הוא הולך' שזכר עקביא בן מהללאל. וענין 'מעבירין' הרצון בו שאיני צריך לא אל עול יראת מלכות, ולא אל עול ההסתכלות בדרך ארץ, כי התורה לבדה תרחיק האדם מן העבירה מבלי הסתכלות אחר, ולא מוראת מלכות. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה על היצר הרע המפתה את האדם לחטוא: "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" (סוכה נב, ע"ב). אבל כאשר לא יקבל האדם עליו עול תורה בלמודה והעסק בה, אז יצטרך לשאר התקונים להתרחק האדם מן העבירות, והוא אומרו: "נותנין עליו עול מלכות". רוצה לומר, שאז ימנע מהחטא למוראת המלכות וימנע גם כן מהחטא בהסתכלות התחלותיו ותכליתו כדברי רבי עקביא, ולא אמר: "כל הפורק ממנו עול תורה" להיותו כופר בה כמו שפירשו המפרשים, כי אם שמי שאינו עוסק בתורה, שהיא התרופה המספקת לעבירות יצטרך לשאר הרפויים שזכרו, וכמאמר השם ליהושע (א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור4 לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל". אמר שבהיותו עוסק התורה והוגה בה יבא לעשות ככל הכתוב בה בהצלחה ובהשכלה רבה. ומה טוב אומרם5: "חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות", לפי שבקיום התורה אשר על הלוחות ישאר אדם בן חורין משאר ההסתכליות ומוראת המלכות.

משנה ו

ראוי שנדע במאמר הזה:

ראשונה – למה הגביל רבי חלפתא מנין העשרה האם נאמר, שהיה דעתו שדוקא בעשרה תשרה שכינה, ולא בהיותם יותר מעשרה הרי כתיב (משלי יד, כח): "ברב עם הדרת מלך" וזכותא דרבים עדיפא ואם אמרנו, שהדבר קל וחומר אם בעשרה שכינה שורה כל שכן ביותר מזה יקשה, אם כן למה זכר מספר חמשה, שלושה ושנים? והיה ראוי, שיזכור לבד דין היחיד? ומקל וחומר נלמוד לשנים ולשלושה ולחמישה ולעשרה? או שיאמר בכלל כל המתעסק בתורה שכינה שרויה עליו ויתווסף בתוספתם.

ושנית – כי הנה מצאנו בפרקא קמא דברכות (דף ו, ע"א) המניינים האלה מהעשרה והשלושה והשנים והאחד, והביאו עליהם שם הראיות, שהביא כאן רבי חלפתא, אבל לא זכרו שם מספר החמישה. וגם השלושה נתיחדו שם לענין הדין, וראוי לדעת סיבת החלוף הזה במשנתינו ובאותה סוגיא ממסכת ברכות.

ושלישית – כמו שעשה רבי חלפתא חלוק בחמשה למה לא עשה גם כן מז' ושמונה וט' ושישה? ולמה גם כן כמו שעשה חלוקה בשלושה ובשנים לא עשה חלוקה בארבעה? ובכלל, שכמו שעשה מאחד לשנים ומשנים לשלושה היה ראוי, שיעשה משלושה לארבעה? וכן ממספר למספר באחדים ובעשרות?

ורביעית – אם נסתפק רבי חלפתא עם הראיה, שהביא רבי חנניא מפסוק (מלאכי ג, טז) "אז נדברו יראי יי'" לענין השנים, למה לא נסתפק גם כן לענין האחד עם הראיה שהביא מפסוק (איכה ג, כח) "ישב בדד וידום1", והוצרך להביא פסוק (שמות כ, כא) אחד "בכל המקום אשר אזכיר את שמי"? כל שכן, שמלת אזכיר חוזר לשם (או) [לא] לעוסק בתורה, שאם כן היה לומר בכל המקום אשר תזכיר את שמי?

וחמשית – מה הראיה שהביא על מנין החמשה מפסוק (עמוס ט, ו): "ואגודתו2 על ארץ יסדה"? והנה שם בכתוב לא נזכר חמשה, ומה שפירש הרמב"ם שאגודת היד הם חמשה אצבעות, הנה שם לא נזכר יד ולא אצבעות? וגם כן מצאנו שאגודת עינים או ידים הם שנים.

ששית – בסידור המשניות האלה, שהיה ראוי שיונח מאמר רבי חלפתא למעלה סמוך למאמר רבי חנניא בן תרדיון ורבי שמעון שדברו מה"שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה" ומה"שלשה שאוכלין על שולחן אחד" בהיות המאמרים האלה כולם מענין אחד?

והנה הסוגיא שבאה במסכת ברכות (דף ו, ע"א) זה נסחתה מנין לעשרה שמתפללין בבית הכנסת, ששכינה עמהם, שנאמר (תהילים פב, א): "אלהים נצב בעדת אל". מנין לשלושה שיושבין בדין, ששכינה עמהם שנאמר (שם): "בקרב אלהים ישפוט". מנין לשנים שעוסקין בתורה ששכינה עמהם שנאמר (מלאכי ג, טז): "אז נדברו" וגו'. מאי ל'חושבי שמו' אמר רב אשי אפילו חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה. מנין לאחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר (שמות כ, כא): "בכל המקום אשר אזכיר את שמי". וכי מאחר דאפילו אחד תרי צריכי למימר תרי מיכתבין מילייהו בספר הזכרון דכתיב (מלאכי ג, טז): "ויכתב בספר זכרון" חד לא מכתבן מיליה.

אבל בתוספות פירשו על זה, שאפילו ליחיד כתוב וכל מעשיך בספר נכתבים, אלא שרבי תרי זכותם נכתב עם הרבים כלומר, שזכות הרבים גדול מזכות היחיד. וכי מאחר דאפילו תרי שלושה צריכי למימר מהו דתימא דינא שלשמא בעלמא הוא, ולא אתיא קמ"ל דדינא נמי תורה הויא, וכי מאחר דאפילו שלושה עשרה צריכי למימר עשרה קדמה שכינה ג' עד דיתבי.

וכבר התבאר במסכת סנהדרין (דף ב, ע"א), שעדה הויא י', כי כן כתיב במרגלים (במדבר יד, כז): "עד מתי לעדה הרעה הזאת", והיו שנים עשר יצאו יהושע וכלב העשרה הנשארים נקרא 'עדה'. ואתה רואה שהתעוררו חכמינו זכרונם לברכה שמה בסוגיא לתת טעם בחלוקים האלה, ושהם ענינים חלושים ובלתי מספיקים גם, כי לא נתנו צורך וטעם לענין חמשה כי לא נזכר שם. ואם כן לא למדנו משם טעם מספיק לענין משנתינו.

והרב מתתיה זכרונו לברכה השתדל לתת טעמים אחרים, לפי שמצינו חלוקים אלו בענין למוד התורה אמרו בפרק אין דורשין (חגיגה יא, ע"ב), שבסתרי עריות לא ילמד אדם כי אם בשנים והרב עמהם הרי ג'. ולזה ייחסום לשולחן שהשכרות מביא לידי גילוי עריות, ואלו גם שם דבקים בשם. והרב יונה פירש, שטעם השלושה, לפי שנקראים חבורה כיון שמתחברים בברכת זימונם. עוד אמרו באותו פרק שאין דורשין מעשה בראשית כי אם לאחד והרב עמו הרי שנים שנאמר (דברים ד, לב): "כי שאל נא לימים ראשונים", וזה טעם השנים ומעשה מרכבה לו לבדו וזה טעם האחד.

ואמנם טעם העשרה משום מה שאמרו בפרקא קמא דנדרים (דף ח, ע"א): אם נדוהו בחלום צריך עשרה להתירו. וטעם החמישה מה שאמרו בפרק עגלה ערופה (סוטה מד, ע"ב) שצריך חמשה זקנים ושרבי חנניא איירי בשנים ואחד שהם הדרושים היותר עמוקים והם סתרי תורה. ורבי שמעון מיירי בשלושה, לפי שהוא היותר הכרחי שמדבר המצוות מעשיות המפרישין האדם מידי עבירה בעריות, והוא הצריך לדבר על השולחן, כדי להרחיק האדם מידי איסורין והתאוות הגופניות. ורבי חלפתא כלל החלוקים והוצרך חמישה ששכינה עמהם, אף על פי שהשנים אינם אלא לפרסום. זהו דעת הרב מתתיה במלותיו ואתה רואה כמה מהחולשא יש בהם.

ומה שנראה אלי בזה הוא כפי מה שאומר. במסכת ברכות (דף ו, ע"א), כיוונו לבאר שהשכינה האלהית והשגחתו יתברך דבקה במתפללים ובדיינין ובעוסקין בתורה. ואמנם בענין התפילה אמרו שהשלימות בה תמצא בהיותה בצבור, והצבור הוא מי שיש בהם עשרה ולמעלה כמו שאבאר. ועל זה אמרו: מנין לעשרה שמתפללין בבית הכנסת ששכינה שרויה עמהם שנאמר (תהילים פב, א): "אלהים נצב בעדת אל", שהשגחת השם יתברך תדבק בעדה והיא תקרא 'עדת אל' כשהם עשרה ומשם והלאה. ואחר שדברו בענין התפלה דברו בענין הדין, ואמרו: מנין לג' שיושבין בדין ששכינה שרויה עמהם שנאמר: "בקרב אלהים ישפוט3" (שם). לפי שהבית דין כדי שיהיה בו הכרעה צריך שיהיו ג', ולפי שלענין המשפט הוא יתברך יורם נאמר: "בקרב אלהים ישפוט". ואחר שדברו בדין דברו בתלמוד תורה ועשו בה שני חלוקים: אם שתהיה בשנים, רוצה לומר הרב והתלמיד, ואם שתהיה באחד במקום שאין אנשים, ואמרו שבהיותם עוסקין בתורה ששכינה מהם.

ויתחייב מזה שהמתפללין בצבור כשהם עדה זכותם גדול ודבוקם עצום מאד והוו כעוסקין בתורה. אמנם כשאינם עדה והם מתפללין יחידים או זה עם זה, אין זכותם שווה לעוסק בתורה שעם היות שהקב"ה פונה אל תפלת הערער4 אבל אינו במדרגת הצבור ולא במדת העוסק בתורה יחידי או עם חבירו, לפי שאין התפלה במדרגת התלמוד תורה אלא כשתהיה בצבור ובעדה. אמנם בענין התלמוד תורה כשיהיה בשנים או באחד שכינה שרוי עמו. ולפי ששם לענין התפלה והדין ותלמוד תורה היו נושאין ונותנין לא הוצרכו לעשות מספר אחר, עם היות שרבי חלפתא עשה המספרים אשר במשנתינו מכוונים על פי כונה אחרת. והוא שרבי חלפתא עם היותו בן כפר ראה בדברי רבי חנניא בן תרדיון שני דברים בלתי מתישבים אצלו: האחד – שבענין השרות השכינה בעוסקין בתורה אמר לבד שנים, ויורה שאין מעלה יותר עליונה בעוסקין בתורה בהיותם בשום מספר מהמספרים ממה שיהיה בשנים. הב' – שבענין האחד לא אמר רבי חנניא בן תרדיון שתשרה עליו שכינה בהיותו עוסק בתורה כי אם שהקב"ה קובע לו שכר. ומפני שני הדברים האלה ראה רבי חלפתא להשיב על דבריו ולבאר שאין המדרגות שוות בעוסקים בתורה. כי הנה יש בהם מדרגות מתחלפות כפי מספרם. ועשה בענין הזה חמשה מדרגות:

האחד – מעשרה שעוסקין בתורה. ואין הבדל משיהיו עשרה או מאה או אלף או יותר מזה, כי הגבול והשלימות הוא במספר העשיריות להיותם כנגד עשר ספירות וכנגד השכלים הנבדלים הנכללים בעשרה. ולכן היה שנברא העולם בעשרה מאמרות, ונבראו י' דברים בין השמשות, והיו עשרה דורות מאדם ועד נח ועשרה מנח ועד אברהם, ונתנסה אברהם אבינו עליו השלום בעשרה ניסיונות, ונעשו עשרה נסים לאבותינו במצרים, ועשרה על הים, והוכו המצרים במצרים עשר מכות, והיו נעשים תמיד עשרה נסים בבית המקדש, ונצתוו מפני זה במעשרות, ושאר העשיריות כולם רומזות לזאת הקדושה והמדרגה העליונה. ולכן היו בבריאת האדם עשרה חושים ה' חיצוניים וה' פנימיים, ונבדלו בקדושה וטהרה עשרת ימי תשובה, ונקראו עשרה – "עדת אל" (תהילים פב, א). ובתפלתם אומרים קדיש וקדושה רבה והיג' מדות של רחמים בקול רם. וכל זה ממה שיורה על קדושת המספר הזה ומעלת מדרגתו. ואין הפרש בין עשרה למאה ואלף, כי בהגיעם למספר העשרה יקנו אותו השלימות. ולכן אמר רבי חלפתא, שהעשרה שיושבין ועוסקין בתורה השכינה האלהית שרויה ביניהם מפני קדושת אותו המנין ומדרגתו.

ושיער מדרגה שנית – בחמישה, לפי שהמספר הזה רומז מספר ההווים הגשמיים, שהם היסודות הארבעה הפשוטים והגשם החמישי. גם בעולם השפל ימצאו חמישה סוגים מהנמצאים, שהם סוג היסודות הארבעה, וסוג הדוממים, וסוג הצומח, וסוג החי, והסוג המדבר עד שמפני זה נבראו באדם ה' חושים החצוניים, וחמישה כוחות הנפש הפנימיים, והיו חמשה אצבעות בכל יד ובכל רגל. וכל זה לרמוז על שלמות המספר הזה. והיתה התורה נחלקת בחמשה חומשים. ודוד עליו השלום עשה ספר תהילים בחמישה חלוקים לזאת הסיבה. ומפני מעלת זה המספר זכרו רבי חלפתא. האמנם גילה וביאר, שאין המספר הזה שווה בקדושה ובמעלה למספר העשרה, כי עם היות השכינה שרויה ביניהם תשרה בדבקות יותר גדול בתוך העשרה משתשרה בתוך החמישה, ולכך אמר: "ומנין שאפילו". רוצה לומר, שאפילו חמישה שאינם במדרגה לעשרה אשר זכר תשרה בהם השכינה למטה מהם. ואמנם הוכיח מפסוק (עמוס ט, ו) "ואגודתו על ארץ יסדה". ורש"י לא גריס כן, כי הוא גריס – "ומנין שאפילו חמשה" שנאמר (תהילים פב, א): "בקרב אלהים ישפוט", שהם שלושה דיינים ושני בעלי דינין. ומנין שאפילו שלושה שנאמר (עמוס ט, ו): "ואגודתו על ארץ יסדה" ואין אגודה פחותה משלושה, כמו שהזכירו באזוב שלושה חלקים בפרק 'שמונה שרצים', מדכתיב (שמות יב, כב): "אגודת5 אזוב". ולפי דעתו אין לנו ספק בראיה הזאת כדרך אסמכתא, אבל כפי הגירסא שלנו שעל החמישה אמר (עמוס ט, ו): "ואגודתו על ארץ יסדה". נראה לי לפרש הפסוק שהוא בסוף עמוס בפרשת ראיתי את יי' יושב על המזבח שאמר (שם): "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה", שרמז בה לחמשה סוגי ההווים החומריים שנבראו בעולם השפל כמו שזכרתי שהם: סוג היסודות הארבעה; וסוג הדוממים; וסוג הצומחים; וסוג החיים; וסוג המדברים. ולכן אמר הנביא: "הבונה בשמים מעלותיו" – כנגד הגרמים השמימיים. "ואגודתו על ארץ יסדה" – כנגד הנמצאים החומריים, שהם מחוברים ונקבצים על מרכז הארץ. והיו לאגודה אחת חמשת סוגיהם. הנה אם כן מספר החמשה רומזים עליהם ומאמר הנביא מעיד עליו.

והמדרגה הג' – היא כמנין הג'. לפי שיש במספר הזה רמז לג' העולמות הרוחני השמימיי והשפל. וכנגדם היו באדם לדעת הרופאים ג' נפשות שהם: החיונית, והנפשיית, והזנה. והיו שלושה איברים ראשיים הלב והמוח והכבד. וכפי הפילוסופים הם שלושה כוחות ושלושה פעולות באות משורש אחד כמו ששלושת חלקי העולם נמשכים מהשם יתברך. וכבר כתב האפודי בהקדמת ספרו בדקדוק, שכנגדם היו תורה נביאים וכתובים, ולכן ציוה יתברך שיהיה בית דין מספר שלושה, וכמו שהוכיחו מאומרו (תהילים פב, א): "בקרב אלהים ישפוט". ופירוש המזמור, לפי הדרשא הזאת כך הוא אצלי: "אלהים נצב בעדת אל", רוצה לומר אף על פי שאלהים בעצם וראשונה 'נצב בעדת אל' שהוא בהגיעם אל מספר הי', הנה עם כל זה – "בקרב אלהים ישפוט", רוצה לומר כאשר יתחברו שלושת השופטים שנקראים אלהים כמו שאמר (שמות כא, ו): "והגישו אדוניו6 אל האלהים" האל יתברך ישפוט בתוכם ויורם את הדרך ילכו בה. ולזה הוכיח המשורר את השופטים כיון, שהאל יתברך בתוככם – "עד מתי תשפטו עול" (תהילים פב, ב) היה לכם לעשות כמו שיעשה אלהיכם שהוא אבי יתומים ודיין אלמנות, כך אתם – "שפטו דל ויתום" (שם ב). וכמו שהאל יתברך מציל עני מחזק ממנו7, כך אתם – "עני ורש הצדיקו" (שם, ג); "פלטו דל ואביון" (שם, ד). ונתן הסיבה בחטאתם ופשעם באומרו (שם, ה): "לא ידעו ולא יבינו" דרכי התורה והמשפט, ולכן "בחשכה יתהלכו ימוטו" (שם ה) אותם שהיה ראוי שיהיו מוסדי הארץ ומנהיגיה. ולפי שקראם אלהים באומרו: "בקרב אלהים ישפוט", לכן אמר להם בתוכחתו (שם, ו): "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם". ואתם לא אביתם ללכת בדרכי אביכם שבשמים, ולכן "כאדם תמותון" (שם ז). רוצה לומר כמו שאדם הראשון בהיותו חי נצחי נתחייב מיתה על חטאו, כך אתם שהייתם מעותדים אל החיים הנצחיים כאלהים בעולם הבא מפני עונותיכם. ומאחר שהכל סג יחדו נאלחו8 השופטים התפלל המשורר לשם יתברך, ואמר כיון שהשופטים אינם עושים משפט וצדקה בארץ9 – "קומה אלהים שפטה הארץ כי אתה תנחל בכל הגוים" (שם ח), ולא השופטים האלה. הנה על המדרגה הג' הזאת אמר רבי חלפתא: "ומנין שאפילו ג'". רוצה לומר שאפילו במספר הג' שאינו שווה במעלה למספר החמישה תשרה שכינה.

וכן עשה מדרגה רביעית – בשנים, לפי שהם התחלת הריבוי ובהתחברם יתחיל השלמות, עד שמפני זה היו התחלות העולם השפל העצמיות שנים החומר והצורה, והיה האדם מורכב מהם שהם גופו ונפשו. וכנגדם היו תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ועל זה אמר: "ומנין שאפילו שנים" – להיות המדרגה למטה מהראשונות, והראיה שהביא על זה מפסוק (מלאכי ג, טז): "אז נדברו יראי יי' איש אל רעהו", כבר ביארתיה.

והמדרגה החמישית – היא באחד עצמו והיא למטה מכולם. ועם היות המדרגה שפלה כבר תורה על אחדות העולם ועל אחדות הבורא אותו, לפי שכל אחד מהנמצאים מודים ומעידים עליו, כמו שאמר הנביא (ישעיה מג, ז): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו". ולכן אמר רבי חלפתא: "ומנין שאפילו אחד", לפי שהמעלה העליונה מכולם היא כמספר העשריות שהיא קדש ליי', ואין מספר החמישה שווה בקדושה למספר העשרה, ולא השלושה לחמישה, ולא השנים לשלושה ולא האחד לשנים. לכן אמר בכל אחד: "ומנין שאפילו" וכו'.

והנה לפי בב' שלא חדש רבי חלפתא דבר על רבי חנניא בן תרדיון, קבל ראייתו כמות שהוא מפסוק (מלאכי ג, טז) "אז נדברו". אבל בענין האחד לא קבל רבי חלפתא דעת רבי חנניא, לפי שהיה דעתו שהקב"ה קובע לו שכר לא תשרה עליו שכינה. ולזה לא הביא ראיתו להיותה מיוחדת לענין קביעות השכר, והוכיחו מפסוק (שמות כ, כא): "בכל מקום10 אשר אזכיר את שמי אבא11 אליך וברכתיך", שהוא ענין שרות השכינה, והוא בסוף פרשת וישמע יתרו. כי מאשר התחלת הפרשה בלשון רבים "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי" (שמות כ, יט-כ) וגו'. ואחרי זה אמר תעשה לי מורה שעל היחיד העוסק בתורה ידבר. ולפי שאמר (שם כא): "וזבחת עליו את עולותיך12 ואת שלמיך", הוצרך לומר אחריו "בכל המקום אשר אזכיר את שמי". רוצה לומר, השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם בכל מקום – "אשר אזכיר את שמי" ואיחד לעבודתי, ואז כשתעשה זה אבוא אליך האיש היחידי וברכתיך. וכבר ידענו שהתלמוד תורה הוא לנו במקום הקרבנות כמו שאמר (ויקרא ז, לז): "זאת התורה לעולה13".

הנה התבאר מזה התר השאלות כולם, אם למה הגביל רבי חלפתא המספרים האלה מזולתם, ולמה במסכת ברכות לא זכרו מספר הה', לפי שלא באו שמה כי אם לבאר שתשרה שכינה בתפילה בהיותה בעשרה. ובדין בשלושה ובתלמוד תורה, שביארו אם בשנים מפאת הרב והתלמיד, ואם לאחד כשעוסק יחידי, ואם למה לא נסתפק בראית האחד שהביא רבי חנניא כמו שנסתפק בראית השנים, וענין האגודה יורה על החמישה.

האמנם לא נזכרה המשנה הזאת למעלה סמוכה למאמרי רבי חנניא ורבי שמעון, כדי שלא להפסיק בדרוש. ולכן הביא דברי עקביא בן מהללאל, ודברי רבי חנניא סגן הכהנים, ורבי חנניא בן תרדיון, ורבי שמעון, ורבי חנניא, ורבי נחוניא בן הקנה זה אחר זה מבלי הפסק, כדי שלא להפסיק בענין הדרוש שיהיו דעותיהם עליו. ואחרי שהשלים זה הביא דברי רבי חלפתא, שהוסיף ביאור בענין התלמוד תורה.

והכלל העולה מדברי חלפתא ודעתו זה, שהעסק בתורה מביא שרות השכינה על העוסקים בה. האמנם שיש בזה כפי העוסקים הי' מדרגות זו למעלה מזו, ולכן לא זכרם כולם יחד כי אם בהדרגה לרמוז באופן קדימתו ואיחורו מדרגת הדבוק ושפע השכינה בכל מדרגה מהם. וגלה עם זה, שהמדרגה העליונה היא בהיותם עשרה, ואף שיעלו מזה המנין הרבה, לא תעלה מדרגתם. ושהמדרגה השנית היתה חמישה. ולכן אף על פי שיהיו תשעה או שבעה או ששה תמיד הם במדרגת החמישה כל עוד שלא הגיעו למדרגת העשרה. וכן מנין הג' – היא מדרגה למטה ממנה. והד' – הוא בכלל השלושה כל עוד שלא יגיעו לחמשה. והשנים – מדרגה בפני עצמה למטה מהם. והאחד – יהיה מדרגה אחרונה והיותר קטנה, ואין ספק שכפי טבע המספר יוכל לתת חלק לשבעה, וגם לשמונה וארבעה מטיבי צעד שימצאו להם מעלות כפי טבע הנמצאות וגוף האדם ומצוות התורה. אבל היה בלי ספק זה הענין מקובל אצלו, והראיות שיביאו על האמתיות המקובלות אצלם הם על דרך אסמכתא והרמז, כי העיקר היה האמתיות המקובלות אצלם בחכמתם.

משנה ז

כלל המפרשים פירשו המשנה הזאת על מעשה הצדקה שיתן אדם בלב טוב ובנפש חפצה, לפי שאינו נותן ממה שלו כי אם ממה שהפקיד הקב"ה בידו, וכמאמר דוד עליו השלום כשהתנדב למלאכת המקדש שאמר (דבה"י א' כט, יד): "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". וגם מה שאמר התנא: "שאתה ושלך שלו" דוד אמרו גם כן שם נאמר: "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו עלי1 ארץ" (שם טו) וגו'.

וכתב ה"ר מתתיה זכרונו לברכה שנכתבה כאן המשנה הזאת, לפי שזכר רבי חלפתא התועלת הגדול המגיע מעסק התורה ששכינה שרויה שמה. וחידש עליו החכם הזה, כי אפילו שיצטרך האדם להוציא משלו אפילו לעסוק בתורה לא יחוש לזה, כי אין העושר שלו כי מיי' הוא. ואמרו במסכת בכורות (דף כט, ע"א) פרק 'עד כמה' הנוטל שכר לדון דיניו בטלים: מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא (דברים ד, ה): "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני יי' אלהי". מה אני בחינם למדתי אף אני בחינם למדתי אתכם אף אתם תלמדו בחינם תניא נמי הכי כאשר ציווני יי' אלהי מה אני בחנם אף אתם כן. מנין שאם לא מצא בחינם ילמד בשכר תלמוד לומר (משלי כג, כג): "אמת קנה". ומנין שלא יאמר כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר? תלמוד לומר – "ואל תמכור".

במדרש שיר השירים2 "בז יבוזו" (שיר השירים ח, ז), רבי יוחנן אזיל מטבריה לצפרי ורבי חייא בר אבא סמך מטון ליה בית חקלא, אמר יוחנן בידי הוה וזבינתיה כדי לעסוק בתורה. מטון בית כרם אמר רבי יוחנן הכי מטון בית זנת אמר הכי. התחיל רבי חייא בכי, אמר לי רבי יוחנן מה את בכי אמר ליה דלא שבקת לסיבותיך כלום אמר לי חייא ברי ונקלא היא בעיניך, שמכרתי דבר שניתן לו' ימים, שנאמר (שמות כ, יא): "כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ", וקניתי התורה שניתנה למ' ימים שנאמר (שמות לד כח), ויהי שם עם יי' מ' יום.

ובויקרא רבה3 פרשת שור או כשב רבי תנחומא פתח: "מי הקדימני ואשלם" (איוב מא, ג). אמר הקב"ה4: מי קלס לפני עד שלא נתתי בו נשמה, מי מלל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום, מעקה עד שלא נתתי לא גג, מזוזה עד שלא נתתי לו בית, לולב עד שלא נתתי לו דמים, ציצית שלא נתתי לו טלית, פאה עד שלא נתתי לו שדה, הפרש תרומה ומעשר עד שלא נתתי לו גורן, חלה עד שלא נתתי לו עיסה, קרבן עד שלא נתתי לו בהמה.

הנה ביארו כל אלו החכמים שמי שהוא צר עין להוציא מממונו לעסוק בתורה ובמצוות, שהוא מכחיש בנבואת משה – כההיא דבכורות, או מכחיש בחידוש העולם ומעמד הר סיני – כההיא דשיר השירים, או מכחיש בהשגחה – כההיא דויקרא רבה. ולזה אמר החכם על מאמר רבי חלפתא "תן לו משלו". ואמרו חכמינו זכרונם לברכה בסוף קידושין (דף פב, ע"ב): יתפלל אדם למי שהעושר שלו שנאמר (חגי ב, ח): "לי הכסף ולי הזהב" אמר יי', ואל יבטח באומנותו. וזה, לפי שהנסיון יורה ששנים מאומנות אחד זה נודד ללחם איה, וזה לובש בגדי משי וארגמן ומשתמש בכלי זהב, הכל כפי רצונו יתברך. זהו דרך המפרשים ודבריהם דברי אלהים חיים.

אבל הוקשה לי בזה המאמר, אם אומרו: "תן לו משלו", כי הנה הצדקה ושכר תלמוד תורה אין אדם נותן לו להקב"ה בעצם ואמת לשיאמר עליו "תן לו משלו". ויקשה עוד אם היה מדבר התנא בהוצאת הממון לעבודתו יתברך, למה לא אמר שנאמר (דבה"י א כט, יד): "כי ממך הכל" כמו שאומר בשאר הראיות שהביא והוצרך לומר, וכן בדוד הוא אומר ואינו לשון נהוג בראיות.

ולכן אחשוב שלא כיון רבי אליעזר בן יהודה בכאן להזהיר על הנדיבות ועל הצדקות והוצאת הממונות לעבודת השם יתברך, אבל היו דבריו על ענין תלמוד תורה כיתר התנאים, שנזכרו למעלה. וענינו, שלפי שזכר רבי חלפתא הריווח והתועלת העצום המגיע לעוסק בתורה, אם מעט ואם הרבה, והיא שרות השכינה עמהם כמו שנזכר למעלה, אמר עליו רבי אליעזר שראוי היה להיות כן, ושישתדל האדם בתלמוד התורה, לפי שבזה יתקרב לבוראו ותדבק בו שכנתו, ונתן טענה גדולה בזה, והיא שהתורה היא פעל אלהי ומעשה ידיו של הקב"ה ומתנתו אשר נתן לעם סגולתו ובמה יתרצה זה אל אדניו5 כי אם בשיתן לו משלו, והיא התורה שנתנה ממנו יתברך. וזה אומרו: "תן לו משלו שאתה ושלך שלו". רוצה לומר, שהאדם הוא מעשה ידי השם וכן התורה. ולפי שהתנא לקח הלשון הזה מדברי דוד שאמר בענין הנדבה כמו שנזכר בדברי הימים (א' כט, יד), ורצה להביא ראיה מדבריו לא אמר שנאמר: "כי ממך הכל", לפי שהפסוק נאמר שמה על נדבת הממונות ומאמר התנא פה הוא בענין התלמוד תורה. ולפי שלקח הפסוק ההוא בדרך הלוואה והמשל אמר. וכן בדוד הוא אומר: "כי ממך הכל" וגו' כאילו אמר דומה למה שאמר דוד בענין נדבתו "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", כל כך אומר אני בענין התורה "תן לו משלו". וכבר ביאר אדוננו משה שורש המאמר הזה באומרו (דברים לג, ב-ד): "מימינו אש דת למו אף חובב6 עמים" וגו'; "ישא מדברותיך7". רוצה לומר, שבעבור שהיתה התורה מאתו יתעלה, ומיד ימינו יעסקו בה בני ישראל תמיד ויאמרו "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב".

משנה ח

כמו שאחרי זכרון דעות עקביא בן מהללאל, ורבי חנניא סגן הכהנים, ורני חנניא בן תרדיון, ורבי שמעון, ורבי חנניא בן חכינאי בענין הדרוש המסודר בפרק הזה, והוא להרחיק אדם מן העבירות, הביא מסדר המשנה מאמר רבי חלפתא להגביל ולבאר דברי רבי חנניא בן תרדיון כמו שפירשתי, ונמשך אחרי מאמר רבי אליעזר שהסכים עמו, ככה הביא אחר זה מאמר רבי יעקב שהוא מגביל ומבאר דברי רבי חנניא בן חכינאי, כי מפני שאמר: "הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו", ביאר רבי יעקב שאין ראוי שיובן המאמר הזה כולל, שהאדם המהלך בדרך יחידי אם יחשוב בדבר אחר אם לא בדברי תורה יתחייב בנפשו. כי הנה זה לא יהיה צודק, אלא כאשר האדם המהלך בדרך היה שונה משנתו והפסיקה, כדי לעיין בדברים שאין בהם תועלת שאז הוא מתחייב בנפשו מפני שהפסיק משנתו ועשה ממנה טפל, ומשאר הדברים הגשמיים עיקר, אבל אם לא היה שונה לא יתחייב בנפשו. וזה שאמר רבי יעקב "המהלך בדרך ושונה ומפסיק משנתו", כדי לעיין שאילנות ובניר שהוא מעשה ערוגות כמו שאמר (ירמיה ד, ג): "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים", הנה אז מפני שעזב תלמוד תורה ופסק משנתו לאמר: "מה נאה אילן זה מה נאה מה נאה ניר זה", מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו. רוצה לומר, שהסיר מנפשו השכלית השלימות שהיה דבק בה בתלמודה ומשנתה, והיה כאילו חייב בנפשו למלך לשתענש על על זה עונש נפשיי. ורבי דוסתאי הוסיף עליו ואמר שגם המפסיק ממשנתו ואמר: "מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה" לא עלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, אלא כאשר ישתקע כל כך בדמיונותיו ודבריו הבטלים שישכח משנתו, שאז מפני השכחה ששוכח משנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו. כי אין הנפש חייבת בהפסק משנתה, אם לא יהיה ההפסק כל כך שתביאה לידי שכחה, והוא אמרו: "כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו". והנה הכתוב אשר בנה עליו רבי יעקב את דעתו מה שאמר אדוננו משה (דברים ד, ט): "רק השמר לך" וגו' "פן תשכח את הדברים" ואפילו שלא יהיה זו ראייתם. הנה הכתוב הזה מבאר שהיתה האזהרה על השכחה.

והנה אמר הכתוב (דברים ד, ט): "השמר לך ושמור נפשך"להגיד שיהיה מתחייב בנפשו כשישכח הדברים מצד התרשלותו. ולכן ראוי שלא תפסיק משנתך להטריד לבך בדברים בטלים פן תבא לשכחת הדברים התוריים ותפסיד נפשך. ואמנם אומרו עוד: "יכול אפילו תקפה עליו", רוצה לומר, שכבר יבא לשכחה לא לעצלת האדם והתרשלותו כי אם להיות המדע ההוא עמוק עמוק, ואף שיבין אותו האדם פעם אחת לא יחזיק בו דעתו ויברח ממנו. ולזה אמר יכול שהשכחה שנזכרה בכתוב היא מפני שתקפה עליו משנתו רוצה לומר, שהיא תקיפה ועמוקה ואף על פי שהבינה תעלם ממנו אחרי כן אם לעיינו בדבר אחר, או לאי זו טרדה הכרחית תלמוד לומר – "ופן יסורו מלבבך הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב לו ויסירם מלבו". כלומר שהוא מצד התרשלותו וביטול מעשיו וטרדת מחשבותיו ללא הועיל יסבב השכחה, ואז להיותו סיבה אליה יהיה מתחייב בנפשו.

משנה ט

קשור המאמרים האלה וטעם סמיכותם הלא הוא אצלי משני דרכים:

האחד – הוא שבעבור שרבי יעקב הזהיר שלא יפסיק אדם ממשנתו, ורבי דוסתאי הזהיר על שחכתה, בא רבי חנינא לבאר באי זו אופן תתקיים חכמת התורה ביד האדם, ולא יפסוק ממנה, ולא ישכחה. ואמר במאמרו הראשון שהדרך היותר טוב להביאו לזה הוא בהיות כפי טבעו ומזגו יראת חטאו קודמת לחכמתו. אמנם מי שלא יהיה נולד במזג כך ביאר במאמרו השני שעם כשרון המעשים תתקיים חכמתו. ובמאמר הג' ביאר שהאות המורא על הירא חטא כפי טבעו, ועל זה המאושר במעשיו באמת ובתמים, ושאינו במרמה ותוך למרמות בני אדם הוא אם רוח הבריות נוחה הימנו, וכמו שאבאר. זהו הדרך הראשון.

תוכן העניינים

נחלת אבות על אבות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה