אור ברסלב

נחלת אבות על אבות· רבנו יצחק אברבנאל

פרק ב

פרק א

משנה א

המפרשים לא ביארו כונה כוללת בפירוש הזה, ולא באחד משאר פרקי המסכתא הזאת, לפי שהיו המשניות אשר בם לדעתם מבלי סמך וקשור זו עם זו, כמו שכבר הודעתיך.

האמנם במשנה הראשונה הזאת חשבו שרבינו הקדוש הזהיר בה על שלושה ענינים שהם שורש וסיבה אל שלימות האדם והצלתו מנזקיו. האחד – שישקול במאזני השכל מעשיו בענין הנאה והמגונה. השני – בענין מעשה המצוות ושמירתם. השלישי – בענין האמונות והפנות התוריות. ושאמר בראשון1 שהדרך הישרה אשר ראוי שיבחר כל אדם היא הדרך הממוצעת שבין שתי הקצוות במשל הנדיבות שקצותיו הם: הכילות והפזור. והכילות הוא תועלת האדם וטוב לעצמו, כי ירבה כבוד עשרו, אבל הוא נזק לבני אדם העניים והאביונים וקלון לכילי מצדם. והפזור הוא כבוד לאדם בבחינת האנשים כי יכבדוהו בהטיבו להם. אבל הוא נזק למפזר עצמו כי יחסר לחמו. הנה אם כן שני הקצוות האלה הם רעים ומגונים. האחד בערך הפועל, והשני מצד המקבלים. אמנם הנדיבות שהוא אמצעי2 הוא טוב לעצמות הנדיב, לפי שהוא נותן כפי הראוי והוא תפארת לו מהאנשים. הנה אם כן זהו הדרך הטוב להיותו ממוצע בין הקצוות וכן הוא הענין בשאר המדות. ועל זה אמר: "איזו היא דרך ישרה שיבור לו לאדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם". רוצה לומר, שימצאו באותו דרך תועלת ותפארת לעצמות העושה, ושבני אדם גם כן יפארוהו עליו והוא הדרך האמצעי באמת. ואמרו שעל זה נאמר בפרק המקנא דסוטא (דף ה, ע"ב) כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה לישועתו של הקב"ה, שנאמר: "ושם דרך אראנו בישע אלהים" (תהילים נ, כג) אל תקרי ושם אלא ושם. רוצה לומר, שישאר מלשון שומא בלשונם זכרונם לברכה שישקול וישער דבורו ומעשיו כולם. ויש מפרשים "כל שהיא תפארת לעושה" – על הקב"ה שהוא פועל ועושה המצוות והדרכים כולם, ויאמר שיהיה האדם במעשיו טוב לשמים וטוב לבריות.

והשני – שהזהיר בענין המצוות שיהיה זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, וזה במצוות עשה הוא, כי במצוות לא תעשה מבאר ענשן ככתוב. אבל במצוות עשה לא התבאר השכר וגם לא העונש על מניעת עשייתה, כי אם במילה ובפסח שענשם בכרת, ומזה למדנו ששכרם רב. וקרא מצוה קלה על דרך מה שאמרו בפרקא קמא דעבודה זרה (דף ג, ע"א): "מצוה קלה יש לי וסוכה שמה", ופירשו מאי מצוה קלה – שאין בה חסרון כיס. יאמר שלא נחשוב לבחור מצוות ולעזוב מצוות אחרות כפי חומרתם וקלותם בעינינו, כי אין אנו יודעין "מתן שכרם של מצוות", ואיך יבאר אם כן מצוה על מצוה. ואולי יעזוב מצוות גדולות השכר ממה שלקח לעשותה לפי ששכר מצוות הוא בעולם הבא, ועליו נאמר: "עין לא ראתה אלהים זולתך" (ישעיה סד, ג), וכמו שאמרו בפרק כהן גדול (סנהדרין כא, ע"ב): אמר רבי יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי המצוות, לפי ששני מקראות נתגלו טעמם ונכשל בהם גדול העולם. כתיב (דברים יז, יז): "לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו". וכתיב (דברים יז, טז): "לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם". אמר שלמה אני ארבה ולא אסור וגו'. וכתיב (מלכים א יא, ד) :"ויהי לעת זקנה שלמה נשיו הטו את לבבו" וכתיב: "ותעלה ותצא המרכבה ממצרים" (מלכים א י, כט). וכל זה להודיע מעלת סגולת המצוות. ולכן לא נתגלה טעמם. ושזהו אומרו: "הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה" כאילו אמר בענין המדות צריך שתשקול במשקלות השכל הדרך הישרה שיהיה ממוצעת.

ואמנם בעניני המצוות אין לך לעשות משקולת כי אם לשמור ולעשות המצוות, כדי שיבואו לידך כקלה כחמורה. ואמנם המשקולת שתוכל לעשות בהם הוא כנגד היצר הרע, רוצה לומר שאם יכבד עליו עשיית איזו מצוה מפני שיגיענו הפסד רב בממונו או בגופו בעשייתה, יחשוב שאותו הפסד הוא פרטי ומוגבל בערך אל השכר המקווה בעולם הבא. וכן אם תערב לו זו עבירה לתועלת ממון או הנאה גופיית, יחשוב שהתועלת ההיא זמניי או פרטיי בערך ההפסד המגיע בעשייתה, כי סגולת המצוות ושכרם בלתי ידוע אצלנו. ישתבח המסדרם היידעם ומכירם. וכי יפגשהו מנוול זה יצרו הרע יעלה זה על לבו, כדי שיזהר בעשיית המצוות כולם, ולא יקח אחת ויעזוב אחרת, כי על כן אמרו (סוכה ב, ד): "העוסק במצוה פטור מן המצוה" מבלתי בחינה באיזו הוא עוסק ובאיזו אינו עוסק. ואמרו גם כן (שבת כב, ע"ב): "אין מעבירין על המצות"3. זהו המחוור ממה שכתבו בפירוש המשנה הזאת.

והרמב"ם פירש "והוי מחשב" – שיש לצד התבוננות לדעת איזו מצוה שכרה מרובה, כשתתבונן בעונש לא תעשה שכנגדה. וקרא הפסד מצוה עונש הלאו שכנגדה. והמשל בו שהמילה, וקרבן פסח, ושביתה ביום השביעי, ועשיית מעקה כולם מצוות עשה. אבל המחלל שבת חייב סקילה, והמבטל מילה או קרבן פסח במועדו חייב כרת, והמשים דמים בביתו לאו. ומזה תדע ששכר השביתה בשבת יותר גדול משכר המילה והפסח, ושכר שניהם אצל השם יתברך גדול משכר עשיית המעקה. וזהו: "הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה". וגם כן אמר 'שכר עבירה' כשלא תעשה אותה תלמדהו מעונשה, שהחטא אשר עונש עושהו גדול שכר הנחתו כפי הערך ההוא מן הגודל, כמו שאמרו בקידושין4 (דף לט, ע"ב): כל היושב "ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה", והיה כל זה לפי שהתורה במצוות לא תעשה ובעונשיהן זכרה שמונה מדרגות, גדולה שבהם שעונשה בסקילה, ולמטה ממנה שנית שעונשה בשריפה, ולמטה ממנה שלישית שעונשה בהרג, ולמטה ממנה רביעית שעונשה בחנק, ולמטה ממנה חמשית שעונשה כרת, ולמטה ממנה ששית שעונשה בידי שמים, ולמטה ממנה שביעית שעונשה במלקות, והמדרגה השמינית הם הלאוין שאין לוקין עליהם. זהו כלל דעתו.

ועם היות הדברים אמת במדרגות העבירות שזכר, אין ספק שלא כוונה משנתינו למה שפירש הרב. כי כוונת המשנה היא שישתוו המצוות בעינינו, כדי שנשתדל בעשיית כל אחת מהם. וסגר הדלת במה שאמר: "אין אתה יודע 'מתן שכרן של מצות". ואיך יסתור דבריו מיד לתת דרך לדעת איזו מצוה חמורה ואיזו קלה? ועוד שלדבריו היה ראוי שיאמר הוו מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה, כי אותה אנחנו מבקשים לדעת שכרה. ומה לנו עם הפסד מצוה, כי אין זה מן הענין. ועוד כי לא יחשך מגודל עונש העבירה היות שכר מניעותה גדול. והרב עצמו בפרק מ"א מחלק ג' מספר המורה עשה הקדמה בעונשי התורה שגודל העונש וקוטנו יהיה בבחינת ד' דברים: האחד – גודל החטא שהפעולות שיבא מהם הפסד גדול עונשם. והב' – רוב המצאו שהדבר שהוא נמצא יותר יצטרך עונש חזק להפרידו ממנו, ומה שימצא מעט יספיק עונש מועט למניעתו. והג' – חוזק ההסתה בדבר, כי הענין שהאדם דרכו לכוספו יותר או יותר מורגל אליו לא ימנע ממנו אלא ליראת עונש גדול. והד' -קלות המעשה ההוא בהסתר ובהעלם, כי מניעת זה אי אפשר אלא בעונש גדול וכו'. הנה ביאר הרב באותו פרק שלא היו עונשי התורה כולם מכוונים כפי גודל החטא וקושיו, כי זהו החלק המעטי שבא בתורה ושאר החלקים כולם הם לתכליות אחרים כמו שזכר, ואיך יחשב אם כן שכר מצוה כפי עונש הניתן בביטולה כיון שאותו עונש אינו תמיד מכוון כפי גודל החטא וקטנותו? כל שכן, שרוב מצוות עשה לא באו לאוין כנגדם, ואיך נלמוד אם כן מתן שכרן מפאת עונש הלאוין אשר נגדם?

ואמנם במה שפירש5 גם כן בשכר עבירה כנגד הפסדה, שהרצון בו ה'שכר' הניתן על מניעת העבירה שנלמוד אותו מהעונש החטא, אין ראוי שנאמין שכך היא המדה, ושלהיות אדם נמנע מעשות עבירה יקבל שכר כעושה מצוה בהיותו יושב ובטל. ומה שאמרו במסכת קידושין (דף לט, ע"ב): היושב "ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה" כוונתם, שהמצטער בתאוות העבירה שבא לידו וכובש יצרו ולא עשאה – היא מצוה ושכרה רב כגודל מי שטורח בעשיית מצוה, מה אבל לא שהיושב ובטל יקנה שכר כעושה המצוה, שההעדר לא ישווה למציאות במדרגת ההיות. סוף דבר השכל יסבול שיהיה מתיחס השכר בעשיית מצוות עשה עם עונש מצוות לא תעשה, ושמי שיחדל מחטוא ינתן לו שכר מרובה ממי שיעבוד עבודה רבה.

והנה "שופך6 דם האדם באדם" (בראשית ט, ו) יהרג, אבל אם דם לא שפך לא יקבל שכר בבית דין של מטה. וכן הענין בבית דין של מעלה. ועם היות שיש שכר במה שישמר ממצוות לא תעשה, אין ספק שלא יהיה מתיחס ונערך העשה עם לא תעשה והשכר עם העונש, כל שכן שהתנא אמר: "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". והרב יתן דרך לדעת אותו קטן שבישראל באמת אין ראוי לקבלו. וכבר נצטערו על זה האחרונים. זהו הכלל ממה שאמרו בלמוד השני ששיערו במשנה הזאת. ומה שיקשה לדעתם כו'.

והלמוד הג' – הוא באמונות לעיין ולדעת שיש סיבה עליונה מנהיגה. ושלא נפל העולם במקרה ושהוא יתעלה משגיח בתחתונים, ושרמז גם כן באומרו: "דע מה יש למעלה ממך", שיעיין בשפל מדרגתו, ושלא יבטח בשום דבר כי אם בו יתעלה. זהו כלל מאמרם.

וראיתי אני לשאול בזו המשנה שאלות:

השאלה הראשונה – איך אמר: "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם" כאלו ביד האדם לבור ולבחור דרך לעצמו כרצונו? ואינו כן כי הדרך הישנה כבר ציותה עליו התורה, ואין לו לאדם לבחור דרך אחר כי אם לשמור ולעשות ככל דברי התורה. ואמרו חכמינו זכרונם7 לברכה שהתורה נקרא דרך שנאמר: "והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה" (שמות יח, כ).

השאלה השנייה – איך נאמר שהמצוע8 בכל הדברים היא הדרך הטובה והישרה? והלא יש דברים שהשלימות ימצא בתכליתם לא באמצעותם – כעבודה והאהבה לבורא וליראה ממנו. ואם תאמר, לא דבר רבי, כי אם מהמדות עם שלא פירשו, הנה גם בהם אמר התנא (להלן פרק ד): "מאד מאד הוי שפל רוח".

השאלה השלישית – למה בא חצי המאמר הזה בלשון נסתר: "שיבור לו לאדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם". וחציו בא בלשון נכח: "הוי זהיר במצוה קלה... שאין אתה יודע... הוי מחשב הפסד מצוה" וכו'. "הסתכל בשלשה דברים" – שהם כולם דבורים לנוכח.

השאלה הרביעית – כי ראה סתירה בדברי רבי. כי הוא אמר: "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". ואמר סותר לזה "הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה". ואם "אין אתה יודע מתן שכרן של מצות", איך יעשה הערך ההוא ויחשוב שכר מצוה שהוא אינו יודע מה הוא כנגד הפסדה?

השאלה החמישית – ואיך יעלה על הדעת שיהיו כל המצוות שוות במדרגתם ושלא נשתדל בקיום האחת מבקיום האחרת? האם נחשוב שכאשר יקרו בזמן אחד שני דברים מתחלפים9 אם ללכת לשמוע ברכת קידושין ולענות אמן? אם להציל לקוחים למות או פדיון שבויים, ולא נוכל לעשות שתיהן כאחת? שאין ראוי לעזוב המצוה הקלה ולעשות החמורה, ושיהיו בעינינו שווים קטנה וגדולה. והנה התנא עצמו קראם 'קלה וחמורה' והודה בדבריו שיש מצוה בענינה חמורה ממצווה אחרת בענינה.

השאלה הששית – באומרו "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה". כי זהו כנגד מאמר אנטיגנוס שאמר "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס". ואם אנחנו לא נבחין בעבודתנו דבר מהשכר, איך יאמר רבי שבבחינת השכר והפרס נעשה מעשה המצות?

השאלה השביעית – במאמר "הסתכל בשלשה דברים" וכו'. אם במה שאמר: "ואין אתה בא לידי עבירה", כי למה ייחס ההסתכלות הזה למצוות לא תעשה ולא למצוות עשה? והנה למעלה דבר ממצוות עשה ולא תעשה ואמרו "הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה" אם יפורש על כולם. או שדבר בעשה בלבד. גם בג' הדברים שזכר "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" יש להקשות, למה זכר אלה בלבד ולא אמר נפש יודעת ורוח ממללת ויד כותבת וכדומה?

השאלה השמינית – אם היה שבאו בדברי רבי שלושה למודים מתחלפים10 מהמדות והמצוות והאמונות, ובראשון אמר אומר "איזו היא דרך ישרה" וכו'. ולמה לא אמר ככה בשאר הלמודים – 'הוא היה אומר' הוי זהיר במצוה קלה? 'הוא היה אומר' הסתכל בשלושה דברים? כמנהגו בשאר מאמרי התנאים בגזירות המתחלפות? ולמה כלל שלושת בבר' אומר שזכר בתחלה?

והנני מפרש המאמר באופן יותרו השאלות כולם:

ואומר שכבר ביארתי בהקדמה הראשונה שרבי הוא רבינו הקדוש, והוא רבי יהודה הנשיא, ולמה כינוהו בכינויים האלה. ואחרי אשר בפרק הראשון זכר סדר הקבלה וזכרון חכמי המשנה אשר קבלו זה מזה עד מות רבינו הקדוש, שכתב הפירוש המקובל בספר חיבור המשנה, והיה הפרק ההוא הראשון מיוחד לביאור דברי שמעון הצדיק – מהתורה ומהעבודה וגמילות חסדים כמו שביארתי, ראה בפרק השני הזה לבאר הדרך אשר יביא האדם לשלימותו במעשיו. האם יהיה במעשים כפי השכל העיוני והסברא המיושרת, או כפי למוד התורה האלהית, או אם יתחברו שניהם יחד השכל והדת. וזהו היסוד אשר עליו נבנה הפרק הזה והקוטב אשר עליו יסובבו מאמריו כולם. והיתה המשנה הראשונה הזאת לרבינו הקדוש, לפי שהוא נמשך בזמן וקבלת התורה אחרי אביו רבן שמעון בן גמליאל, שנזכר בסוף הפרק הראשון. ולכן בא אחריו מאמר בנו רבי. ולא כיון במשנתו זאת להזהיר בני אדם בהנהגת המדות כפי החכמה המדינית וההתפלספות לבקש הדרך האמצעי ולברוח מן הקצוות כמו שחשב הרמב"ם, ושאר המפרשים כולם. כי כבר למדנו התורה הדרך הישרה בכל המדות והגבול הראוי בעשייתם – עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע11. ואין צורך לאדם לבקש על פי סברתו והתחכמותו דרך אחר, כי אם שלא ימוש ספר התורה הזה מפיו לשמור ולעשות ככל הכתוב בו12. אבל היתה כוונת רבי להגדיל מעלת התורה וכללותה בכל הדברים המביאים אל השלימות. ולזה אמר הנה האדם במה שהוא אדם, כאשר יבחר לעצמו דרך ישרה ללכת בה במעשיו, הלא ישים השתדלותו לבקש הדבר הנאה ולבחור אותו מהמגונה, והברירה הזאת תהיה אם כפי שכלו ודעתו, כמאמר שלמה (משלי כא, ב): "כל דרך איש ישר בעיניו". ואם כפי דעת הבריות שהם המלמדים הכוללים לכל אדם, והוא אומרו: "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם". רוצה לומר במה שהוא אדם מבלי בחינה אל דת ותורה נבחרת, הלא היא מה שתהיה "תפארת לעושה" שבעיניו הוא דרך יפה ונאות ויתנהג על דעתו. ואם מה "שהיא תפארת לו מן האדם" – והוא הדרך שבני אדם כולם ישביחו עליו שהוא יפה ונאה. או יהיה פירוש שהמעשים המשובחים באדם שראוי שיבחר בהם הם אותם שהם "תפארת לעושה" והתפארת הוא לו במה שהוא אדם בעל שכל ותבונה, לא במה שיעשה בשגם הוא בשר במאכל והמשתה, והמשגל, וענייני חוש המשוש אשר הם חרפה לו, כי אם במה שהוא תפארת לו מהצד שהוא אדם שכלי. והכלל שיבחר הדרך כפי השכל והסברא שהיא לו במה שהוא אדם לא כפי התאוה שהיא לו במה שהוא בעל חי.

ואמר רבי הנה זהו תכלית דרך בחירת האדם במה שהוא אדם, שאין לו אור הדת ונר התורה. אבל אתה בני, שבשם ישראל תכנה לא תעשה כן, ולא תברור דרך ישרה כפי השכל והחקירה הפילוסופית. לא על דעתך ולא דעת אחרים. אבל "הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה", כי דרך המצוות הוא הדרך הישרה שבחר השם יתברך לשלימות, כמו ונחלתו ואינם צריכים לדבר אחר. ואין לך לשקול דרך המעשה אם הוא יפה אצלך או הוא תפארת אצל בני אדם, כי אם לבד בהיותו טוב בעיני יי'13.

וכמה נאים הדברים האלה היוצאים מפי עושיהם. כי הנה רבינו הקדוש לא נשתלם בלבד בתורה האלהית בכתב ובעל פה. אבל גם לא הניח חכמה יונית ומצרית וכלדית שלא ידעה. ואחרי ההקפה בכולם גזר אומר, שהשלימות הנקנה מהחכמות החצוניות הוא לאדם במה שהוא אדם. אבל כבר תמצא מדרגה אחרת יותר עליונה ממנה במה שהוא ישראל, שיש לה שלימות נקנה באמצעות התורה. וכמו שיש לצומח תכלית מיוחד יקנה בכוחו הזן, ויש לחי תכלית אחר יותר מעליון ממנו יקנה אותו ברוח החיים. ויש לאדם תכלית אחר יותר נכבד ממנו שיקנה בשכלו – ככה יש לעם ישראל מדרגה אחרת יותר עליונה ותכלית אחר יותר חשוב, והוא צורתו והבדלו העצמי כמו שנאמר (ויקרא כ, כו):" ואבדיל14 אתכם מן העמים" שיקנה שתורה האלהית ומצוותיה. ומדברי אדון הנביאים למד הדברים והאמת האלה שנאמר (דברים ד, ה-ז): "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני יי' אלהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה"; "ושמרתם ועשיתם כי היא15 חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה"; "ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וגו'". ומי גוי גדול16 אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת, וכמו שפירשתי בפסוקים האלה במקומם. ומסכים לזה אמר דוד עליו השלום בצוותו לשלמה בנו "ושמרת את משמרת יי' אלהיך ללכת בדרכיו ולשמור חוקותיו17 מצותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם" (מלכים א' ב, ג). ורצה לומר בכל אשר תפנה שם שלא יחשוב שיחסר דבר בתורה מכל הלמוד הטוב שמצא בחכמות, כי כל הדבר והידיעה אשר יפנה ויבקש שם ימצאהו. וכמו שאמרו (להלן פרק ה'): "הפוך בה והפך בה דכולא בה". הלא תראה שבגבורה ובנדיבות ובאהבה לרעים ויראת החטא והצדק, ושאר המדות המשובחות כל כולם ציותה התורה, ועל המיצוע בהם כראוי. הנה בעבור זה היתה עצת רבינו הקדוש, שעם היות שהאדם במה שהוא אדם יבקש לו דרך כפי שכלו, הנה אנחנו לא נתנהג כי אם על פי התורה.

והתבונן מאמרו שלא אמר שלא יעשה אדם הבדל בין מצוה למצוה לעשות החמורה בענינה קודם הקלה בענינה. אבל אמר: "הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה". ורצה בזה שמלבד עשיית המצוות וקיומם, הנה עוד יצטרך האדם שישם בעשייתם השתדלות וזריזות. והוא שם נאמר על החשק והאהבה והשמחה במעשה המצוות. כי מה שיעשה האדם בחפץ גדול ושמחה רבה יהיה זהיר לעשותו. ולכן אמר שבין שתהיה המצוה שתבא לידו קלה או חמורה תמיד יעשה מה שיעשה מהמצוות בזריזות גדול וחשק ושמחה. והודה אם כן התנא בזה המאמר שיש מצוות קלות ומצוות חמורות בענינם. ולכן אמר שלא יעזוב הקלה כדי לעשות החמורה. אבל אמר שכל מצוה אשר יעשה קלה או חמורה יעשה בזריזות וחפץ גדול, וכמאמר התנא (להלן פרק ד): "הוי רץ למצוה קלה". רוצה לומר, שאפילו שתהיה קלה יעשנה במרוצה ובזריזות. ואמר בסיבת זה – "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". ופירושו אצלי שלא ידענו אם ינתן השכר במצוות מפאת מעשה המצוה בעצמותה כדעת קצת המחברים, או אם ינתן עליהם השכר מפאת החשק והשמחה והערבות אשר יהיה לאדם במעשה המצוות, כדברי הרב ן' חסדאי ודעתו. ואחרי שאין אנו יודעים אמתת הדרוש הזה ראוי שנשתדל בשני הענינים יחד. רוצה לומר – בקיום המצוות ועשייתם, ושנעשה אותם באזהרה רבה ועריבות גדול. וזה ענין אומרו: "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". רוצה לומר אם ינתן השכר על עצם או על הזריזות והעריבות המתחבר אליה.

וכבר הזהירה התורה על שני הדברים אם על פעל המצוות בעצמם כמה מהפעמים "ושמרתם לעשות כאשר צוה יי' אלהיכם אתכם" (דברים ה, כט); "וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה יי' אלהיכם ללמד אתכם לעשות" (דברים ו, א). ועל הזריזות והשמחה אמר (דברים כח, מז): "תחת אשר לא עבדת את יי' אליהך בשמחה וטוב לבב", להגיד שהשמחה שהיא עצם הזריזות הוא תנאי עצמי במעשה המצוות. ועל שניהם יחד אמר דוד עליו השלום (תהילים יב, יט): "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב". ולא אמר 'גם עבדך' לרבות את דוד כי אם לרבות הזריזות, על מעשה המצוות יאמר 'עבדך' גם כן הוא נזהר בהם. רוצה לומר במצוות שזכר למעלה בשמרם, לפי שבזה 'עקב רב'. כלומר שבחבור הזריזות עם שמירת המצוות ועשייתם יהיה העקב והשכר יותר רב ממה שיהיה בעשייתם מבלי זריזות. ולפי שאולי יצר לב האדם רע מנעוריו18, יעכבהו מזה כשיראה שבעשיית המצוה יפסד ממונו או יצטער גופו. לכן אמר להשיב לזה: "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה". רוצה לומר, שנחשוב ערך ההפסד הנמשך מפעל המצוה שהוא כאפס ותוהו בגודלו והתמדתו כנגד השכר המגיע ממנה לנפש, וכן יחשוב האדם השכר והתועלת המגיע לממונו ולהנאת גופו ממעשה העבירה שהוא כקקיון "שבן לילה היה ובן לילה אבד" (יונה ד, י), כנגד ההפסד המגיע מפעולתה לנפשו. כי השכר וההפסד ההחלטי הוא בערך הנפש לגודלו ולנצחיותו, והטובות והרעות הגשמיות – "הבל המה מעשה תעתועים בעת פקודתם יאבדו" (ירמיה י, טו). ועם היות אין אדם יודע מתן שכרן של מצוות הנה אמר: "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה", לפי שאף על פי שלא נדע שכר כל מצוה ומצוה כמה הוא, ידענו ששכר מצוות בהאי עלמא ליכא19 ושהשכר האמתי הוא לנפש בעולם הנשמות, שהוא גדול לאין שיעור מהטוב הגשמי עד שכמעט אינו נערך אליו. וכמו שדרשו על (ישעיה סד, ג): "עין לא ראתה אלהים זולתך" וכו'. ועל דרך זה אמר שלמה (משלי כ, יז): "ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ".

והנה אנטיגנוס אמר שלא נעבוד את השם יתברך "על מנת לקבל פרס", ורבי לא חלק עליו, אבל אמר שכאשר יפגע בו מנוול זה הוא שטן יצר הרע, וישים לפניו השכר המגיע מהעבירה, וההפסד המגיע מהמצוה שהוא הנפשי, או בעונש הרוחני גם כן, כי בזה ישכך חמתו וישיב שולחו דבר. הנה אם כן בשעת העבודה הרצויה לא יצטרך לשום נגד פניו דבר מהשכר והעתיד, אבל בהשתרר עליו הצר הצורר20 ומחשבותיו, יחשוב בשכר ובעונש הנפשיי כדי להרחיק הסתתו מעליו. ועם זה תדע גם כן, כי לא דבר רבי מהפרס הגשמי שזכר אנטיגנוס, כי אם מהשכר שהוא הנפשיי.

ואמנם אומרו אחרי זה: "הסתכל בשלשה דברים" אינו ענין בפני עצמו אבל הוא תשלום הלמוד הקודם. כי בעבור שאמר "הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה", הוצרך לומר שלא יעלה בלבו שום ספק מענין השכר והעונש אשר זכר, אבל שיסתכל וישים תמיד לנגד עיניו שיש למעלה ממנו "עין רואה ואוזן שומעת" שהוא כינוי להשגחה האלהית הפרטית, ועם זה לא יבא לידי עבירה שהיא המינות והדעת הנפסד בענין ההשגחה, כי זהו מה שקרא כאן עבירה. רוצה לומר – המחשבה האפיקורוסית. ולכן אמר: "ואין אתה בא לידי עבירה" לרמוז אל האמונה הכוזבת, ולא אמרו על ההתרחק ממצוות לא תעשה. ולפי שסוגי פעולות האדם יוכללו בשלושה סוגים: סוג המחשבות והדברים אשר בלב, וסוג הדברים הנאמרים, וסוג הפעולות המעשיות. ולכן אמר שהידיעה האלהית תכללם כולם. ואמר: "עין רואה" – כנגד המחשבות כמו שאמר (שמואל א, טז): "ויי' יראה ללבב", כי העין האינושי אינו עין רואה, לפי שלא ישיג ויראה כי אם שטחיות הדבר לא פנימיותו. אמנם העין האלהי הוא עין רואה, לפי שהוא בוחן לבות וכליות21. וכנגד הדברים הנאמרים אמר:

"ואוזן שומעת", רוצה לומר כל אשר יצא מפיך נגלה באוזניו יי' צבאות22. וכנגד הפעולות המעשיות אמר: "וכל מעשיך בספר נכתבים", רוצה לומר מושגים לפניו שאין שכחה. וכבר נמצא כל זה בתורה ראה ראיתי וירא יי' ואמר וישמע יי' "שמעתי את תלונות23 בני ישראל" (שמות טז, יב). ומשה עליו השלום אמר (שמות לב, לב): "מספרך אשר כתבת". הנה הותרו במה שפירשתי השאלות כולם וידענו שהמאמר מקושר ואחד.

משנה ב

שלושה תנאים נקראו רבן גמליאל. האחד – רבן גמליאל הזקן בן רבן שמעון בנו של הלל. והב' – רבן גמליאל בר מחלוקתו של רבי יהושע שהיה נכדו של אותו רבן גמליאל הזקן כמו שביארתי בהקדמה הראשונה. והג' – הוא זה בנו של רבי הנזכר שהוא רבי הוא רבי יהודה הנשיא הוא רבינו הקדוש כמו שזכרתי פעמים, והוא אשר נתמנה נשיא אחרי מות אביו.

האמנם איך נכתבה המשנה הזאת שאמר רבן גמליאל בהיותו נשיא אחרי מות אביו בתוך חבור המשנה אשר עשה רבי בחייו. אם לפי שאמרה בחיי אביו ואביו כתבה במקום הזה בשם גמליאל בנו, ואחרי מותו שנתמנה הבן נשיא, הוסיפו בשמו מלת רבן שהונח לו מפני הנשיאות. ואם שהמשנה הזאת בכללותה לא כתבה רבי בחייו, אבל אחרי מותו נתוספה במקום הזה. וכדומה לזה תמצא במסכת פסחים (דף נ, ע"א) בסוף פרק 'מקום שנהגו', שכתוב שם במשנה ששה דברים עשה חזקיהו המלך וכו'. ובפרקא קמא דברכות (דף י, ע"ב), הובאה כל אותה ההלכה בשם ברייתא, ולא מצאנו ידינו ורגלנו בבית המדרש לתקן זה, אם לא על פי מה שכתב הרמב"ם בפירוש משנת פסחים שזאת ההלכה אינה משנה אבל תוספתא. והוא ממה שיוכיח שאחרי חבור המשנה נתוספו בה מאמרים נבחרים שנאמרו אחרי מות רבי. וגם בתלמוד שלנו יש הרבה הלכות שכתבום רבנן סבראי1 אחרי אחרי פטירת רבינא ורב אשי מחברי התלמוד, כמו שמפורסם זה בספרי סדר הקבלה.

והר"ם ושאר המפרשים פירשו: "דרך ארץ" – על האומנות ועל המלאכה. ויהיה ענינו ומאמריו על דרך טובה חכמה עם נחלה שהאדם ישתדל בבקשת פרנסתו ויגיע כפיו, שאז מצד תורתו ידע ממה שראוי להזהר, ומצד מלאכתו יהיה לו צורך פרנסתו ולא יצטרך לרמות בני אדם לבקש מחייתו, ושזהו אמרו: "שיגיעת שניהם משכחת עון".

ואני ראיתי לשאול במשנה הזאת שמונה דברים כמו ששאלתי בדברי אביו:

השאלה הראשונה – למה אמר: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", ותפס בזה לשון יופי והיה ראוי לומר צריך תלמוד תורה עם דרך ארץ, כי אין הענינים התוריים נתלים בנאה ובמגונה כי אם במועיל והצריך כפי התורה?

השאלה השנייה – באומרו: "שיגיעת שניהם משכחת עון". כי למה לא נתן התכלית לעשיית הטוב והישר או לקנות חיי עולם הבא? ואמר משכחת עון שהוא לבד סור מרע? גם שיקשה אומרו "משכחת", כי מגמת האדם ראוי שתהיה בסור מרע ועשה טוב, לא להביא לידי שכחה העון והיה ראוי לומר מסירה העון?

השאלה השלישית – באומרו: "וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה". ומאין למד רבן גמליאל זה האם כל חכמי ישראל היו בעלי מלאכה ואומנות. אין ספק שעם היות שהיו מהם בעלי מלאכה לדלותם, כבר היו אחרים רבים שתורתם היה אומנותם ולא היו בעלי מלאכה. ואביו יוכיח וכל משפחתו.

השאלה הרביעית – באומרו: "וגוררת עון". והוא מאמר זר מאד. שלא די שנאמר שהתורה שאין עמה מלאכה לא תהיה משכחת העון, אלא שגם התורה ההיא גוררת עון? ואיך התורה עם מלאכה או מבלתה תגרום עון?

השאלה החמישית – באומרו: "הוו זהירין ברשות". מה שהוא לא הזהיר להתרחק מהרשות, ולא אמר גם כן שיתקרב האדם אליו, אבל אמר לבד "הוו זהירין ברשות", ולא ביאר מה האזהרה הזאת האם ההקרבה אליו או ההרחקה ממנו?

השאלה השביעית – באומרו: "עשה רצונו כרצונך". ולא ידענו מלת רצונו על מי אמרו? אם נאמר על השם יתברך, היה לו לומר עשה רצונו של הקב"ה כרצונך. כי הנה לא נזכר בדבריו עד פה שמו של הקב"ה, ואיך יאמר עליו רצונו?

השאלה השמינית – אם היו במאמריו אלה למודים ומוסרים מתחלפים2, למה לא אמר בכל אחד מהם "הוא היה אומר", והיה ראוי שיאמר כן במאמר השני שאמר: "וכל העוסקין עם הציבור", ובמאמר השלישי "הוו זהירין ברשות", כמו שאמר במאמר הרביעי הוא היה אומר: "עשה רצונו כרצונך".

והנני מפרש המאמר באופן יותרו השאלות:

ואומר שרבן גמליאל במה שאמר: 'דרך ארץ ומלאכה' לא כיון אומנות הידיים כי אם על החכמה המדינית וידיעת המדות המשובחות והנהגתם. כי על זה נאמר באמת "דרך ארץ" ושם "מלאכה" עליו נאמר גם כן, לפי שהידיעה המדותיית תכליתה המעשה. וכן נקרא בדברי הפילוסופים מלאכה גם. כי התורה האלהית היא בערך הטבע בהיותה ממסדר עליון בורא הכל, וההנהגה המדינית היא בערך המלאכה אשר יעשה אותה האדם. וכמו שהמלאכה האנושית משלמת לטבע ותיפה אותו, ככה חשב החכם הזה שההנהגה המדינית שהיא מפעל השכל המעשי, תהיה מיפה ומכשיטה להנהגה התוריית. ולפי שרבינו הקדוש אביו אמר במשנה הראשונה כפי מה שפירשתי בה, שאין צריך לבן ישראל לבחור דרך ישרה כפי הסברה והחקירה השכלית כי אם כפי התורה. לכן אמר רבן גמליאל זה שעם היות הדבר כן, שלהכרח השלימות האמתי לא יצטרך האדם כי אם התורה האלהית, הנה עם כל זה לענין ההנהגה ודרך בני אדם "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". רוצה לומר, יפה ונאה עם תלמוד תורה הנהגת דרך ארץ כפי המדות. ולכן לא אמר הכרחי ולא צריך. אבל אמר יפה, לפי שלא בא להודיע הכרחיותו כי אם יופיו כפי הנראה, שביגיעת שניהם משכחת עון להגיד שבהתחשב התלמוד וההנהגה המדותיית עם התורה. הנה היגיעה וההשתדלות וההתלמדות ההוא בשניהם פעם בזה ופעם בזה תהיה משכחת עון, לפי שאוולת המחשבות הרעות אינה נקשרת כי אם בלב הנעור והרק מתלמוד תורה, ופנוי מההנהגה השכלית. אבל כשיהיה האדם משתדל ועמל בשתי הידיעות האלה לא יתן לבו אל התאוות הגשמיות ולא יחטא.

והנה לא נתן בזה3 תכלית אחר מקנין השלימות, לפי שהוא נמשך מהתורה מפאת עצמה מזולת ה"דרך ארץ". אמנם מהיגיעה וההתעלמות ב"דרך ארץ" עם התורה ימשך טרדת הלב וישכח העון. ונתן טענה על יופי חבור השכל והדת באומרו: "וכל תורה שאין עמה מלאכה לסוף בטלה", כלומר שהתורה כשינהג האדם לימודה כפי ההנהגה המדינית מצד העת והמקבלים תערב לשומעיה. אבל כשלא תהיה עם למוד התורה – מלאכת הנהגת דרך ארץ לא תתמיד, כי יקוצו בה השומעים, וגם החכם עצמו לא יסבול למודה באופן שתהיה בטלה. הלא תראה שהחכמים הראשונים בתוך הגירסא היו מכניסין מילי דבדיחותא כדי לשמח התלמידים, לתת פנאי ללמוד התורה שלא תכבד עליהם ותבא להיות בטלה. ומאותו הביטול יבא העון, כי אין עון חמור וקשה כביטול התורה. הנה אם כן אומרו: "וגוררת עון" לא אמרו על התורה שהיא תגרום העון חלילה כי אם על ביטולה שביטול התורה יגרום העון למתרחקים ממנה, ושלכן היה "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", כי המלאכה וההנהגה המדותיית מסבב התמדת התורה וקביעותה.

והמאירי פירש זה על התוכחת החכמים, כי החכם בהוכיחו את בני אדם צריך שיוכיחם בנחת ודרך חבה, ולא דרך קנטור וכעס, לפי שבני אדם יקוצו בקנטור ובתוכחה הנמרצת ויחפשו תואנות ממומי המוכיח לומר לו "טול קורה מבין עיניך" (בבא בתרא טו, ב). ומפני זה צריך בלמוד התורה ותוכחתה דרך ארץ למלמד ומוכיח, שיהיה באופן שלא יקוצו בדבריו השומעים ושעל זה אמר: "שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה". וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (תענית ז, ע"א) : כתוב "יערוף4 כמטר" (דברים לב, ב) וכתוב "כטל" לא קשיא כאן בתלמיד חכם הגון כאן בתלמיד חכם שאינו הגון. רצו שהתלמיד חכם שהוא הגון תזל אמרתו כטל המתמיד בכל יום. ואין שום אדם כן וכו'. והתלמיד חכם שאינו הגון תורתו כמטר שנתן בקולות וברקים ולעתים רחוקים, ויקוצו בו רבים מבני אדם. והוא גם כן מה שאמרו (יומא כב, ע"ב): אין ממנין5 פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה אחריו שאם יאמר דבר שאינו הגון אומרין לו חזור לאחורין. והכונה שישתדל מפני זה להוכיח בנחת ובערבות. והענין הזה הוא אמתי בעצמו וקרוב למה שבארתי אני במשנה הזאת, עם שאינו מתישב היטב כפי המלות ואיך שיהיה. הנה הותרו בזה ארבעה השאלות הראשונות.

עוד ביאר6 שכמו שהתורה מבלי דרך ארץ סופה בטלה, ככה הדרך ארץ מבלתי תורה הוא בטל בעצמו לקיים מה שאמר: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", לא האחד מהם מבלתי האחר. והביא על זה שתי ראיות: האחד – מהעוסקים עם הצבור שהוא דרך ארץ נאות בעצמו וחלק מחכמת המדות, רוצה לומר – הנהגת המדינה. ועם היות דבר הגון ונאה בעצמו, הנה לא יושלם כי אם בהתחבר אליו התורה, והוא שיהיו עוסקים לשם שמים לא לתכלית שררה והתפארות והרבנות, כי אם לעבודת האל ולקיום תורתו, שיחשבו ויאמינו שהצלחת עניני הצבור לא תושג עם פאת השתדלותם כי אם מפאת ההשגחה העליונה, בזכות אבותם של הצבור שהם אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן ושאר הנביאים והחסידים, שהוא מה שסייע בכל דור ודור להעמדת האומה וקיומה בין כמה זאבים. ושאין ראוי לתמוה מאשר זכות האבות יגיע לזרעם אחר עבור ג' אלפים שנה, כי הנה צדקתם של האבות הקדושים ההם עומדת לעד לאלף דור. ולפי7 שהיה המאמר הזה מרבן גמליאל לימוד לבני דורו ולפרנסי צבורו אמרו, דבר על לבם אין לכם שתאמרו אם הצבור בזכות אבותם ינצל מצרותיו, מה אנחנו יושבים עליו עד מתנו ואין לנו בזה שכר אחרי ש"זכות אבותם מסעייתם". לזה אמר: "ואתם מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם", שהוא כדברי המפרשים שבעבור שזכר למעלה לשם שמים שהוא כינוי להקב"ה שוכן שמים, לכן אמר כאילו מדבר בשמו ברוך הוא – שהוא מעלה עליהם שכר. רוצה לומר, שהוא יתברך יתן שכר טוב אל העוסקים עם הצבור כאילו הם עושין כל הטובה וההצלה אשר יבא עליו. וכיון בזה שאין ראוי לפרנסים לבקש שכר טרחם במה שיתעסקו עם הצבור, כי השם יתעלה יתן שכרם משלם עם היותו פועל הטובה ולא הם, וכמאמר הנביא (ישעיה מא, ד): "מי פעל ועשה קורא הדורות8 מראש". רוצה לומר, מי הוא אשר יקרא פועל הטובות וההצלחות – הוא האל יתברך קורא הדורות מראש שיקרא ויקבץ זכות האבות להגין עליהם.

והמאירי פירש שזכות אבותם מסייעתם חוזר לעוסקים עם הצבור. לפי שבידוע שאין ממנין פרנס אלא אם היתה לו זכות אבות. ואיפשר לפרש "מעלה אני עליכם" – כאילו עשיתם, שאמר רבן גמליאל על עצמו כנגד פרנסי דורו, כלומר אל תחשבו שאני פוחת מעלתכם במה שאמרתי זכות אבותם מסייעתם אינו כן, כי אני מעלה עליכם שבח וזכות ומתפלל שיבא עליכם שכר רב כאילו עשיתם כל הטובה וההצלחה בההשתדלותכם וזכותכם. והביא ראיה שנית באומרו "הוו זהירין ברשות". רוצה לומר, הנה גם כן יש דרך ארץ אחר ההנהגה המדינית, והיא עבודת המלכים והשרים שהיא באמת מלאכה רבה ועבודה מסוכנת, אם לא יצטרף אליה זכות התורה ומעשה המצוות. וכמה הטיב הרב המורה בפרק ט' חלק ג', כשהמשיל הסכנות העצומות אשר יבקש לו האדם בבחירתו באומרו זכרונו לברכה כהרכבת הימים ועבודת המלכים וכו', כי שניהם מתיחסים במהירות הסכנה ופשע בינם ובין המוות. וכמו שבהרכבת הימים הרוח הוא המנהיג המסייע והעוזר או המעכב והמונע והמסער בערתו, ככה בעבודת המלכים רוח המושל הוא המקרב לאדם או המרחיק או אותו ובו החיים, והמוות כמו שאמר (משלי טז, טו): "באור פני מלך חיים", וההפך "חמת מלך מלאכי מות" (שם שם, יד).

הנה בעבור זה אמר "הוו זהירין ברשות", כי רשות כמו שפירשתי נאמר על השרים והמלכים, לפי שהכל ברשותם. וראוי לעובדיהם שיזהרו מאד בדבורם ובמוראם ובזריזות עבודתם, ולא יבטחו באהבתם שימחלו על כל דבר פשע9.

ונכלל עוד באזהרה שלא יתגאה מפני קורבתם אליהם להתנהג בזדון עם האנשים ולצערם. ולכן אמר: "הוו זהירין ברשות", אם במוראם וכבודם ועבודתם ותשמרו עצמיכם מחטוא אליהם בכל דבר, לפי "שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן", כי מצד גבהות לבבם לא יבחרו בבני אדם רק למלאת רצונם, ואם יקלו מעט מצער מרצונם ירחיקום ויזיקום, כי לא יחסרו להם משרתים. גם בענין השני לא יבטחו באהבתם לגזול ולעשוק בני אדם או להשתרר עליהם. כי הנה המלכים אינם אוהבים בעצם לשום אדם. הן אמת "בשעת הנאתן נראין כאוהבין", רוצה לומר גם בשעת ההנאה שלהם אינם אוהבים אבל נראים כן. ובאשר יחטאו עבדיהם ויתרעמו מהם לא יצילום ולא יכפרו פשעם, והוא אומרו: "ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו", וכמאמר שלמה (משלי כא, א): "פלגי מים לב מלך ביד יי'". רוצה לומר, כמו שהמים בעצמם הם מהירות התנועה, ובלתי שומרי התמונות כן לב המלך שאינו שומר אהבה לשום אדם וזהו: "פלגי מים לב מלך".

ואמנם ענין המלך וההצלה מסכנתו תלוי בעבודת האדם לשם יתברך, לפי ש"ביד יי' אל כל אשר יחפוץ10 יטנו" (משלי כא, א). ומפני זה סמך השלם הזה מאמר "עשה רצונך כרצונו" כאילו אמר אם תרצה להנצל מסכנות המלכים, צריך שתעשה רצונו של הקב"ה בקיום מצוותיו בזריזות גדול והמיית הלב ושלימות הכונה, כמו שיהמה לבך ותחרד לעשות רצונך באופן שהשם יתברך ימצא רצונך, כמו שהוא ממלא רצונו, שכל אשר יחפוץ יעשה כן ימצא ויעשה רצונך בעולם. ואם תאוותך ויצרך יסיתך בהפך זה בטל רצונך היצרי והתאוני מפני רצונו וקיום תורתו, כדי שבזכות זה יבטל השם רצון אחרים אויביך מפני רצונך. והנה לא אמר שיבטל השם רצונו, לפי שאין בו יתעלה ביטול רצון, כי עם היות שישנה גזירותיו כפי הכנת המקבלים לא יפול בו שינוי רצון כלל, וכמו שאמר (מלאכי ג, ו): "אני יי' לא שניתי". ואיפשר לפרש "עשה רצונו כרצונך" – במצוות עשה. "בטל רצונך מפני רצונו" – במצוות לא תעשה. והנה אמר רצונו סתם על הרצון האלהי, לפי שלא יאמר רצון מוחלט כי אם רצונו יתברך הפשוט, כי רצון כוח אדם הוא מכוון לתכלית מן התכליות – יניעהו פעמים השכל ופעמים התאוה, ולכן לא יאמר רצון בהחלט. אמנם הרצון האלהי הוא הנקרא באמת רצון מוחלט, לפי שהוא עצמותו ואין דבר אחר שיניעהו. ולכן באומרו עשה רצונות יובן על השם יתברך שהוא הרצון החלטי.

ואיפשר לפרש: "עשה רצונו כרצונך" על ה'רשות' אשר זכר. כי אחרי שאמר: "הוו זהירין ברשות" ביאר ענין האזהרה ההיא באומרו עשה רצונו של מלך או השר אשר תעבוד לפניו בזריזות וחפץ גדול, כמו שאתה עושה רצונך, כדי שהרשות יעשה רצונך כרצונו. וכן תבטל רצונך מפני רצונו של הרשות, כדי שהוא יבטל רצון אנשים אחרים מפני רצונך. והנה לא אמר שיבטל הרשות רצונו בעבור רצון העובד לפי שכבר אמר: "שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן", ואם כן הם לא יבטלו רצון עצמם בשום צד אבל יבטלו רצון אחרים בעבור רצונך.

האמנם למה בזה המאמר האחרון כתב: "הוא היה אומר", הוא לפי ששאר המאמרים אמרם רבן גמליאל יחד, ומסדר המשנה ראה לחבר אליהם מאמר אחר שהוא אמר בזמן אחר מפני שהיה מתיחס למאמרים אלה, ולכן אמר עליו "הוא היה אומר", לפי שהיתה אמירה אחרת בזמן אחר. הנה התבאר מזה כולו שרבן גמליאל כל דבריו היו לבאר שורש אחד והוא ש"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", לא התורה מבלתי דרך ארץ, ולא הדרך ארץ מבלתי התורה. וכפי מה שפירשתי הותרו השאלות כלם.

גם נוכל לומר שהעיד במאמריו אלה להזהיר האדם על הנהגת עצמו. תחלה – בתלמוד תורה ודרך ארץ במאמר הראשון. ואמר במאמר השני – שאם תזכה לזה תבא להנהיג את הצבור ולהיות ראש ופרנס בקהל יי'11. ואם תזכה לזה תזכה עוד להיות שר וגדול עם מלכים ויועצי ארץ12, ועל זה בא – המאמר השלישי. ואם ככה את עושה חפץ השם בידך יצלח, ותבא להתקרב אל מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועליו בא המאמר הרביעי – "עשה רצונו כרצונך".

הנה אם כן למדנו מדברי רבן גמליאל למודים: האחד – ש"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", וכבר נמצא אליו סמך מן התורה במינוי השופטים שאמר משה רבינו עליו השלום (דברים א, יג): "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים", שחכמים הוא בתורה ונבונים הוא בדרך ארץ. ועל המשוללים מזה אמר בשירת האזינו (שם לב, כח): "כי גוי אבד עצות המה ואין בהם תבונה". לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם. והלמוד הב' – שהעוסקים עם הצבור יהיו עוסקין עמהם לשם שמים, וגם זה מדברי משה לקחו שאמר (דברים א, טז): "שמוע13 בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו וגו'"; "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא" (דברים א, יז). הלמוד הג' – "הוו זהירין ברשות", שיהיה האדם זריז וזהיר בעבודת הגדולים, ולמדנו זה ממה שנאמר לישראל במעמד הנבחר (שמות יט, כב):"וגם הכהנים הנגשים אל יי' יתקדשו פן יפרץ בם יי'". והשם הוכיח לאהרן ומרים: "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי משה14" (במדבר יב, ח), כלומר הוו זהירין בעבודת מלככם. והלמוד הרביעי – שנעשה רצון אבינו שבשמים ורצונו הם מצוותיו אשר צוונו לעשות, וכמו שאמר (דברים ד, ב): "לא תוסיפו15 על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצות יי' אלהיכם". ובדברי שלמה ובמאמרי חכמינו זכרונם לברכה כמה מהראיות תמצא על כל דבר ודבר מזה. ולא זכרתים מיראת האריכות.

משנה ג

הלל זה הוא הלל הזקן שכבר קדם זכרו. וראוי לשאול במאמרו זה שלושה דברים:

האחד – למה נזכרו מאמרי הללהזקן פה אחרי דברי רבן גמליאל ודברי רבינו הקדוש אביו, בהיות הלל קודם להם ששה דורות כמו שפירשתי בהקדמה הראשונה?

והב' – למה הביא בהלל גזירות מתחלפות במאמר אחד שהם: "אל תפרוש מן הצבור, ואל תאמן בעצמך עד יום מותך", וכן שאר המוסרים שבאותו מאמר? ומה הגיע אליו לקבץ במאמר אחד מוסרים רבים אם היו מתחלפים, ואין יחס לזה עם זה? והיה ראוי שיזכור בכל אחד מהם 'הוא היה אומר'.

והג' – במאמר "אף הוא ראה גולגולת אחת", כי אין בספור הזה מוסר ולא גזירה מדעית כלל? והעובדה ההיא אין לה ענין בכאן, כי לא זכר אחר שקרהו בכל ימיו של הלל, ומה לי לזכור זה?

והנראה אלי בזה שאחרי שהביא מסדר המשניות דעת רבינו הקדוש ודעת רבן גמליאל בנו, שהוא בצד מה סותר אליו בזה הדרוש. רוצה לומר אם צריך לאדם למוד התורה חקירה פילוסופית והנהגה מדינית הנקראת "דרך ארץ", אם לא הביא אחרי זכרון דעותיהם מאמרים מהקדמונים יראה מהם סיוע לדעת רבינו הקדוש ודעת חכמים אחרים גם כן, שנראה שיסייעו לדעת רבן גמליאל בנו. ומפני זה הביא מאמרי הלל עם היותו זקן מהם כמה וכמה מהשנים, להוכיח מדבריו שהם סיוע לדברי רבי. כי הנה הלל להמשכו אחרי דעתו שנזכר בפרק הראשון (לעיל פרק א) "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ודלא מוסיף ייסוף ודלא ייליף קטלא חייב", ושאר המאמרים שמה, אמר עוד הולך לשיטתו באותה סברא "אל תפרוש מן הצבור", להגיד שזכות הרבים עדיף.

וכבר חשב הכוזר שהתפלה בהתיחד האדם תהיה יותר זכה ובמחשבה פנויה, מאשר תהיה בהיותה בקהל. וביאר לו החבר שגם בה אין ראוי לפרוש מן הצבור מטענות: הראשונה – שהצבור אינם מתפללים במה שיהיה בו הפסד ליחידים אחרים מה שאין כן היחיד שיתפלל בצרכיו. ואיפשר שיהיו בהזק הצבור כמי שיש לו תבואה שמתפלל על עוצר הגשמים למוכרה ביוקר? ומתנאי התפלה הנענית שתועיל לעולם ולא תזיק לאחר בשום פנים. אמר עוד הולך לשיטתו באותה סברא "אל תפרוש מן הצבור" – להגיד שזכות הרבים עדיף. הב' – שהיחיד אולי יעקבוהו עונותיו, אמנם הצבור יסתייע מזכות המתפללים, ואם ימצא פשיעה באחד ימצא זכות באחרים. וישתלם הכלל בעבור הפרטים, והדבר דומה למי שישתדל לחזק את ביתו מיראת האויבים הלוחמים בעיר ואינו רוצה להכנס עם אנשי המדינה בהעזרם על חיזוק חומותם, כי הוא מוציא הרבה ועומד על הסכנה. אמנם הנכנס עם הצבור מוציא מעט ועומד בבטחה, כי מה שיקצר האחד משלימו האחר. והיחיד בצבור הוא כאבר האחד בכלל הגוף. ואילו היה מקפיד הזרוע אל דמו כשהוצרך אל ההכאה, היה נפסד הגוף כולו ויפסד הזרוע בהפסדו. ולכן טוב שיסבול היחיד הצער גם המוות כדי להציל את הצבור, וכמו שהאריך בזה דברי שלום ואמת1. ועל כן נאמר בתורה (דברים כט, כ), על המתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי שהיה מעונשו "והבדילו יי' לרעה מכל שבטי ישראל", כי בהיותו נפרש מן הצבור יובדל לרעה. ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה, לפי שהתורה נתנה לכללות ישראל. ולכן היה אהרן אוהב שלום, וההסכמה והתאחדות בני ישראל. ואם כן אין ראוי לאדם שיתנהג על פי שכלו, אבל שיתחבר עם הצבור שקבלו עליהם מצוות התורה לעשותם. ונתן הסיבה למה יתחבר אל הצבור לעשות כמעשיהם, ולא יתנהג על פי שכלו באומרו אבחר דרכי על פי שכלי. ואמר: "אל תאמן בעצמך עד יום מותך", רוצה לומר לא תישען על בינתך להתנהג בה, כי אולי תפותה וכמה מהפעמים הדמיון הכוזב משיב חכמים אחור ודעתם יסכל2. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות כט, ע"א): שיוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ובסוף נעשה צדוקי, ולכן אמרו אין הקב"ה מיחד שמו על צדיקים בחייהם עד שבפרקא קמא דראש השנה (דף יז, ע"א) מנו את הפורש מן הצבור עם אותם שאין להם חלק לעולם הבא. ובפרקא קמא דתענית (דף יא, ע"א) האריכו בעונשו ש"אל יראה בנחמת הצבור".

הנה אם כן, אין ראוי לאדם שיבטח בשכלו המעשיי ובדרך ארץ שלו להיישיר מעשיו והנהגותיו, כי ברב הפעמים יחטא, אבל שיתחבר לרבים ויעשה כמעשיהם על פי התורה, וכמו שאמרה השונמית לאלישע (מלכים ב ד, יג): "בתוך עמי אנכי יושבת3". ואמר: "ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו", לפי שאין ראוי לאדם שיבטח על שכלו לומר לא אחטא בעצמי כמו שעשה פלוני, לפי שהיה סכל ופתי, כי אולי בבא עתו ובהגיעו למדרגתו, גם הוא יחטא כמוהו, וכמו שאמרו בפרק חלק (סנהדרין קב, ע"ב): אי הוית כההוא הוה נקיטת בשפולא ורהיטת אבתרא4.

והכלל שהאדם לא יסמוך על דעתו להתנהג על סברתו, אבל שיתחבר עם הבריות ויאהב השלום והקבוץ וההסכמה לשמור את דרך יי'5, וכמאמר שלמה עליו השלום (משלי ג, ה): "בטח ביי' בכל לבך ואל בינתך אל תשען". ועל דרך זה אמר מרדכי (אסתר ד, יג): "להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים".

ולפי שהיתה כוונת הלל להזהירו על התורה בלבד, ושעליה יסמוך לא על הנהגת סברתו, לכן אמר: "ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע ואל תאמר לכשאפנה אשנה" וכו'. רוצה לומר לא תמנע מלמוד התורה לקושייה ועומקה, ואל תאמר על דבר ממנה שאי אפשר לשמוע. רוצה לומר, שאין בך אפשרות להבינה ושהיא רחוקה מדעתך, כי השמיעה תאמר על ההבנה. ולכן אמר אל תאמר על דבר שאי אפשר לשמוע ולהבינו, כי הנה סופו ותכליתו הוא להשמע, רוצה לומר להיות מובן, וכמו שאמרו (מגילה ו, ע"ב): יגעת ולא מצאת אל תאמין. ואמר שלמה עליו השלום (משלי כד, ז): "ראמות לאויל חכמות", וזהו שסופו להשמע אם תעמול ותיגע בהבנתו על כל פנים סופו להיות נודע ומובן. וכן לא תמנע מהלמוד מפאת עצלה או לעשות התורה טפל ושאר צרכיך עיקר, וזהו "ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה". רוצה לומר אל תאמר בלבבך אחרי שאעשה צרכי ואפנה מהם אז אשנה משנתי, כי אולי לא תפנה ותשאר נעדר הלמוד. וכאילו אמר: "אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך" וסברתך – שמא תטעה מן הדרך, "ואל תדין את חבירך" אשר חטא וטעה שמא תכשל ותטעה כמוהו "ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה" . ויש בזה גרסה אחרת – ואל תאמר דבר שאיפשר לשמוע. וראוי שיפורש כפי כוונתי זאת שלא יאמר אדם על הדבר שאיפשר לאדם לשומעו וללמדו מיד שיאמר סופו להשמע6 בסוף הזמן אלמדהו, והוא עצמו מה שאומר "אל תאמר לכשאפנה אשנה".

והר"י פירש: שלא יגלה סודו לשום אדם, כי עוף השמים יוליך את הקול7, ואין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם8. והוא כפי הגירסא הראשונה, ואין פירושו זה מענין כוונתי כאן. ומן המאמר הזה יראה אמתת דברי רבי שאמר שלא "יבור לו האדם" על פי שכלו ותבונתו דרך ישרה במעשיו, אבל שישמור ויעשה המצוות האלהיות שהם הדרך האמתי. כיון שהלל גם כן ציוה שלא יפרוש האדם מן הצבור, ולא יאמין בעצמו ובדעתו לא להישרת עצמו, ולא לדון את חביריו, אבל הזהיר על זריזות למוד התורה.

וכבר למדנו שאין ראוי לאדם לפרוש מן הצבור ממשה אדוננו שאמר השם (שמות לב, י): "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" והוא השיבו (שם שם, לב): "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". כי לא רצה גם בעת רעתם להפרד מן הצבור עד שמפני זה אמר לו השם (שם שם, נ) בעת מותו "והאסף אל עמיך", כלומר על כוונתך היתה שלא להפרד מן הצבור לכן בחייהם ובמותם לא תהיו נפרדים ותקבר מעבר לירדן עם מתי מדבר9. ולכן התפלל על יהודה "שמע יי' קול יהודה ואל עמו תביאנו" (דברים לג, ז). ואמנם שלא יאמין אדם בעצמו עד יום מותו הוא שורש היראה, וכמו שאמר (דברים ו, יג): את יי' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע.

ואמנם שאין ראוי שידון האדם את חבירו על חטאתו עד שיגיע למקומו מי לנו גדול מאהרן שהיה מוכיח את העם במצרים על העבודה זרה שהיתה בידיהם, ואחרי כן הוא עשה להם העגל עם היות שלא היתה כוונתו לעבדו חלילה. ואמנם שהאדם יזדרז ללמוד התורה ולא ימנע ממנה לעומקה וקושייה, ולא מפני עסק צרכיו בא בפרשת שמע (דברים ו, ו-ז): "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"; "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", שהבטיח אותם שדברי התורה כשיעיינו בהם שיעלו על לבם, והזהירם לשלא יאמרו "לכשאפנה אשנה", אבל שבכל הזמנים והמקומות יהגה בהם.

משנה ד

עוד הביא מסדר המשנה לסיוע דעתו של רבי מאמר אחר שאמר הלל. וענינו שהבור והוא האיש שאין בו לא תורה ולא מדיניות ודרך ארץ, אי איפשר שיהיה ירא חטא, לפי שאינו מכיר בגנות החטא ועונשו, ואין בו לא שכל עיוני ולא שכל מעשי. אמרו במסכת כלה1 כיון דלא ידע באוריתא מידי לא ידע דנפריש, כלומר שתורה תיישר אותנו אל ההנהגות המדיניות ונקרא 'בור' לדמותו לשדה שלא יזרע בו דבר מן הדברים הנקרא שדה, 'בור' כדברי חכמינו זכרונם לברכה. וכן 'עם הארץ' שהוא היודע בהנהגה המדינית ושלם בשכל המעשי ולא בתורה אי איפשר שיהיה חסיד. אמרו במסכת כלה2 מאי טעמא דכיון דלא שמע במילי דאוריתא קרי ביה מסיר אזנו משמוע תורה וגו'. וכאילו אמר שיראת החטא והחסידות לא יושג באמת כי אם בלמוד התורה ודרכיה לא בשכל המעשי. ולכן כמו שהבור הנעדר מהמעשי אינו ירא חטא, כך עם הארץ שהוא היודע במדיניות אינו חסיד. וכמאמר משה רבינו עליו השלום (דברים ד, ו): "כי היא3 חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". וזה יורה על אמתת דעת רבי באומרו לא יוכל לברור לו דרך ישרה בשכלו, כי היא תמצא במצוות התורה ולימודה לא בידיעה המדינית. ואמר גם כן: "ולא הבישן למד ולא הקפדן מלמד" לומר, שלהיות שלימות האדם וטובו נתלה בתורה אין ראוי שיבוש ויכלם מלשאול מה שלא ידע. אמרו בפרק הרואה (ברכות סג, ע"ב): "אם נבלת בהתנשא" (משלי ל, לב) – אם מנבל האדם עצמו על דברי תורה מתנשא, ואם לאו יד לפה. ואמר החכם4: "מי שיבש לבוש הבשת בבקשת החכמה ילבש מהכסילות אפוד ומעיל".

וכבר ביאר הרמב"ם ברביעי מהשמונה פרקים לפירוש זאת המסכתא, שיש הפרש בין בוש פנים לבישן, כי בוש פנים הוא המצוע, והבישן הוא בקצה התוספת. ועל כן אין ראוי שהקפדן יהיה מלמד, לפי שלמוד התורה היא שלימות האדם, וראוי שיהיה ביד נדיב יתנהו כיד אלוהיו הטובה ולא יהיה מקפיד. וכמאמר המשורר (תהילים יט, יד): "גם מזדים חשוך5 עבדך". ובמסכת כלה אמרו: אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן.

הנה אם כן היה דעת הלל שמדיניות עם הארץ אינו נחשב לכלום כי אם למוד התורה. ולכן הזהיר שיהיה האדם זהיר בה ולא ימנעהו בושת המקבל, ולא קפידת הנותן מסכים למה שאמר רבי "הוי זהיר במצוה קלה". וכן אמר "ולא כל המרבה סחורה מחכים", כי עם היות שמצאנו ברבי שהיתה תורה וגדולה במקום אחד והיה עשיר, מפני סחורתו לא ישען האדם על זה, כי הנה היה זה על המעט. והסחורה עם שיש בה הדרך ארץ והנהגה מדינית, היא באמת מונעת את החכמה וכמו שאמרו בפרק רבי עקיבא (שבת סג, ע"ב): אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו באהל שנאמר (במדבר יט, יד): "זאת התורה אדם כי ימות באהל". וכן דרשו בפרק כיצד (עירובין נה, ע"א): "ולא מעבר לים היא" (דברים ל, יג) – לא תמצא תורה לא בסחרין ולא בתגרין. מסכים למה שאמר הלל במאמר הקודם "אל תאמר לכשאפנה אשנה" וכו'. ולפי שהתורה נקנית במשא ומתן הרב והתלמידים ואיש יחד פני רעהו6, אמר שכבר יקרה שיהיה האדם יחידי בעיונו מבלי רב ומבלי חבר, ושעם כל זה לא ימנע מתורתו, והוא אומרו "ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". הנה אם כן בכל דבריו יסייע הלל לדברי רבי.

ולפי שרבי בסוף משנתו מלבד מה שדבר על שלימות דרך התורה והמצות והזריזות בהם. עוד אמר באמונות: "הסתכל בשלשה דברים", לקיים פנת הידיעה וההשגחה האלהית, לכן זכר שגם נמצא אליו סמך בדברי הלל, כי "הוא ראה גלגלת אחת", והוא ראש אדם שנחתכה מגופו והיתה צפה על פני המים. ואמר שלא יחשוב אדם שיהיה זה במקרה כי אם מפעל ההשגחה שבעבור האדם ההוא הרג אדם אחר, לכן נהרג גם הוא, וגם ההורג אותו יהרג. וגם זה מדברי תורה לקחו שאמר הקב"ה (בראשית ט, ו): "שופך7 דם האדם באדם דמו ישפך". ואמרו (במדבר לה, לג): "לארץ לא תכופר8 לדם אשר שופך9 בה כי אם בדם שפכו", מסכים למאמר רבי: "דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". הנה התבארו שלושת השאלות.

וכמה השרישונו חכמינו זכרונם לברכה בפנת ההשגחה באומרם (חולין ז, ע"ב): אין אדם נוקף באצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין אותו10 מלמעלה". והנביאים מלאים מזה – "אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו" (ישעיה ג, יא); "כאשר עשית יעשה לך וגו'" (עובדיה א, טז). ואין לאומר שיאמר שכיון שהרשע הנהרג ברשעתו, לא היה ראוי אם כן שיהרג ההורג אותו, לפי שמפעל ההשגחה הוא שעונש הרשע יבא על ידי רשע אחר והאלהים אנה לידו11, כדי שיהא הוא שבט אפו ויענש גם הוא. ועליו התפלל דוד (תהילים יז, יג): "פלטה נפשי מרשע חרביך". רוצה לומר מהרשע שהוא חרבך. ולפי שהרשע ההורג לא הרג את הנפש ההוא לעשות רצון השם כי אם מיצרו הרע, לכן כשנתמלא סאתו עליו תעבור כוס. וזה היה ענין פרעה וסנחריב ונבוכנדנצר ובעשא שהכה בית ירבעם. ולכן אמרו בפרק שואל (שבת קמט, ע"ב): "כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה" וכתיב גם (משלי יז, כו): "ענש לצדיק לא טוב". וכל זה נכלל באותו מאמר על "דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטיפוך".

משנה ה

וראוי לעיין במאמר הזה בארבעה מקומות: האחד – באמרו: "מרבה תורה; ומרבה ישיבה ומרבה חכמה; ומרבה עצה ומרבה תבונה" – שהם חמישה שמות קרובים בענינם, וכאילו הם שמות נרדפים. וב' – למה יחס החכמה לישיבה והתבונה לעצה? והיה ראוי שיאמר מרבה תורה מרבה תבונה? מרבה חכמה מרבה עצה? שהתבונה מסובבת מהתורה, והעצה מהחכמה. שלישית – באמרו: "קנה שם טוב קנה לעצמו". וידוע שכל מה שיקנה האדם יקנה לעצמו, ולא לאחר? ולמה ב'שם הטוב' בייחוד אמר קנה לעצמו, ולא אמר כן באחרים? ורביעית – באמרו: "קנה לו דברי תורה קנה לו חיי עולם הבא", וכבר דבר בתלמוד תורה למעלה ולמה חזר לזוכרו כאן בקנינים?

והנראה שהמאמר השלישי מהלל הביאו גם כן מסדר המשנה להוכיח ממנו דעת רבי, כי על פי "שלשה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו). ובמאמר הנכבד הזה עשה השלם חקירה כוללת על כל מיני החיים המפורסמים בקרב האנשים, לחקור ולדעת באי זה מהם ימצא האושר וההצלחה. וזכר בזה ד' דעות:

האחד – הוא שחיי התאוה לאכול ולשתות ולהתעדן גופם ולהאריך קצם, זהו תכלית האדם, כי הוא חלקו מכל עמלו במחשבת ההמון, כמאמר שלמה (קהלת ו, ז): "כל עמל האדם לפיהו". ועליו אמר שלמה גם כן (שם ו, א-ב): "יש רעה... ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם". ואמר: "איש אשר יתן לו האלהים עושר1 ונכסים וכבוד... ולא ישליטנו האלהים לאכול2 ממנו". ואמר על זה (משלי יא, יז): "גומל3 נפשו איש חסד ועוכר4 שארו אכזרי". וביטל מיד הדעת הזה באמרו "מרבה בשר מרבה רמה". רוצה לומר, שבעלי הדעת הזה חשבו שבהחיות גופם יאריכו ימיהם ואינו כן, כי "המרבה בשר" בעדון המאכל והמשתה יחיש את המוות לבא עליו, וימהר את קצו ברוב הבשר ויהיה מאכל לרמה. ולכן הזהירה התורה על המאכלות האסורות, ואמרה (דברים יד, ג): "לא תאכל כל תועבה"; "לא תאכלו כל נבלה" (שם שם, כא), ואסר להם ממיני הנאכלים הטהורים מפאת אופן מיתתם, אם לא תהיה בשחיטה כשרה, וגם מפאת תקונם ובישולם אם יהיה בשר וחלב. וגם על הכמות ציוה שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון. ויש מפרשים – "מרבה בשר מרבה רמה" – שתאכל הרמה בשרו והוא כאב גדול. וכאמרם (ברכות יח, ע"ב): "קשה רמה למת כמחט בבשר החי".

והדעת השני – הוא לאנשים שירדפו חיי הערבות והשעשוע בנשים ובתענוגות בני אדם לנצח על עלמות ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו5, וכמו שאמר (קהלת ט, ט): "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". ותכלית כוונתם בזה לעורר את האהבה, וכדי שישבעו בנים. ואמר שזה פעל בטל, לפי ש"מרבה נשים מרבה כשפים", ובמקום שהיה בוחר נשים שיהיו עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ויוליד בנים בדמותו בצלמו6, יולדו לו באמצעות הכשפים שיעשו נשיו להטות לבבו שדים ורוחות, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (עירובין יח, ע"ב), באדם הראשון שכל אותם ק"ל שנה שהיה נזוף היה מוליד שדים ורוחות. וגם שהדרו וסלסולו יהפך לשגעון, כי הנשים השאננות יבלבלו את מוחו באהבתו אותן עד שיהיה משוגע ממראה עיניו. וזה עצם הכשפים. ויצא לו אם כן הענין בהפך כוונתו. ומפני זה ציותה התורה באיסור העריות, וציותה גם כן להפרד מהנשים המותרות בזמן מה בעת נדותם ולידתם. וגם בטהרתם ציוו הקדושים שאל ירבה שיחה עם האשה פן יבא לידי הרהור.

עוד זכר דעת שלישי – שיחשוב ההמון שהוא תכלית נאות באדם לאסוף ולכנוס עושר רב, כדי שישכון בטח7, שלא יחסר דבר לצורכי מחיתו ולא יצטרך למתנות בשר ודם8. ואמר השלם הלל, שגם זה הבל ולא תעלה בידו כוונתו, לפי – ש"מרבה נכסים מרבה דאגה", כי הדאגה היא כשאדם ירא משום צרה שתבא עליו לעתיד, וכמו שאמרו (יהושע כב, כד): בני גד ובני ראובן אם לא מדאגה מדבר פן יאמרו בינכם לבנינו וגו' ונאמר בשאול (תהילים לח, יט), ודאג לנו ואמר: "אדאג מחטאתי", רוצה לומר אדאג שמא תגרום חטאתי עלי צרה. ולפי שדאגה תמיד בערך העתיד לכן אמר שהנבהלים להון חשבו להדיח מעליהם דאגה אחת, והיא צוק הפרנסה וצער הדלות. וגרמו לעצמם דאגות הרבה דאגת הקיבוץ ואסיפת הממונות מיראה שלא יבואו לידי גמר, ולא יתוספו כתאות האדם וכמו שאמר (קהלת ה, יא): "והשבע לעשיר אינו9 מניח לו לישון". ודאגת השמירה מפחד המקרים הבאים עליה, כי הרבה מהלסטים ילוו אל העשיר כזאבים אל הצאן. וכמו שאמר (קהלת ה, יב): "עושר10 שמור לבעליו לרעתו". וכתב חכם אחד שראה שני אנשים שכל אחד מהם טמן ממונו בקרקע והאחד מהם נגנב ממונו וישוב העפר אל הארץ11 כשהיה והוא לא ידע בכל זה, אבל היה חושב שהיה ממונו מונח שמה אין שטן ואין פגע רע12. והיה שמח ונעלז בעשירים יתקלם ברוב חילו13 ועשרו, והאיש האחר שכח תלמודו ולא זכר מקום ממונו, וחשב שהיה במקום אחר ויחפש ולא מצא ויצעק צעקה גדולה מרה כל ימיו מכאובים וצום ובכי ומספד14 באומרו שאבד ממונו והוא עני וחסר לחם15 בהיות דמיונו כוזב, והממון ברשותו טמון באהלו. ומזה תדע שהעושר והדלות כולו מפעל הדמיון, ושאינו כפי האמת וכפי המציאות. ועל כן אמר: "מרבה נכסים מרבה דאגה" ועל הכל מאמר שלמה (קהלת ב, יח): "ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי". ולהרחיק האדם מלרדוף אחרי העושר והממונות ציותה התורה על הצדקות; על התרומות; על המעשרות; על השמטות; על היובלים ועליית הרגלים, ומתנות הכהונה, ואיסור הריבית. ולמלך בפרט ציוה "וכסף וזהב לא ירבה לו" (דברים יז, יז). וגם בשאר בני אדם אמר (דברים ח, יג-יד): "וכסף וזהב ירבה לך וגו'"; "ורם לבבך ושכחת". ועל זה אמר שלמה (משלי כג, ד-ה): "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל"; "התעיף עיניך בו וגו'". ואמר המשורר (תהילים מט, יז-יח): "אל תירא כי יעשיר16 איש וגו' כי לא במותו יקח הכל וגו'".

עוד זכר דעת רביעי – והוא היותר נחשב בעיני ההמון, שהכבוד הוא התכלית אשר אליו יכוונו הדברים כולם, עד שייעד הקב"ה בו לאוהביו ולשומרי מצוותיו, כמו שאמר (שמואל א' ב, ח): "וכסא כבוד ינחילם17". ועיקר כבודו של אדם הוא במשרתיו ועבדיו, באופן אשר יהיו לו עבדים רצים לפניו והולכים אחריו ולעשות מלאכתו באופן שלא תגע בה ידו, ושפחות לשרת את אשתו ואת בנותיו. וכמו שאמר הפילוסוף 'מי שאין לו עבד הוא עבד'. וזכר הלל שגם זה הבל ורעות רוח18, לפי שבמקום הכבוד שיחשוב האדם לקנות מהעבדים והשפחות והתועלת המקוה מהם, ימשך לו בהכרח קלון מתמיד וחרפה רצופה, לפי ש"מרבה שפחות מרבה זמה" ובשפחות כנעניות התנא מדבר שסתם – זונה גויה. וכל שכן השפחות שכבר יצאו מכבוד משפחותם, ואין אימת בעלן עליהם. ובפריצות השפחות יוכללו גם שאר נשי הבית וכדי בזיון וקצף19, שיצא שם אשתו ובנותיו שבעלי זמה, הנה מפני שפחותיו. וכן ה"מרבה עבדים מרבה גזל", כי יגזלו בכל העיר, ובזה יהיו שמו קללה בגוים20 שאסף עליו אנשים רקים ופוחזים21 ללסטם את הבריות יקבוהו לאומים22, ותהיה לו חרפה במקום כבוד. מי לנו גדול ממשה שהיה בישורון מלך23. האם היו לו עבדים רבים ללוותו ולעבדו? הנה העידה התורה שלא היה לו כי אם נער אחד משרתו יהושע בן נון – "נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות לג, יא). וגם אברהם אבינו אמר (בראשית טז, ב): "ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר".

הנה אם כן ארבעת התכליות האלה הבל המה מעשה תעתועים24.

אמנם חיי התורה האלהית ולמודה ימצאו בה בהפך זה כל הדברים. כי אם מהתענוג הגשמי מהמאכל והמשתה25 הרב תתגלגל המוות ומהר הקץ לבא, בהפך יהיה בענין התורה ש"מרבה תורה מרבה חיים". רוצה לומר חיים רוחניים נפשיים, לפי שהתורה מאכל לנפש, והיא תחיה את בעליה. וכמו שאמר (דברים ל, טו): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב". והנביא אמר (ישעיה נה, ב-ג): "שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם. הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם". ולפי שאמר: "מרבה חיים" בהחלט ראוי לפרש החיים על הגשמיים גם כן, לפי שבלמוד התורה נאמר (משלי ג, טז): "אורך26 ימים בימינה"; "עץ חיים היא למחזיקים בה" (שם שם, יח). ולכן נתנה התורה שכר מצוות בשני מיני החיים כמו שאמר (דברים ו, כד): "לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום27 הזה". אמרו חז"ל (יבמות קה, ע"א): בפירוש מצות חליצה: רבא ואביי מדבית עלי קח אתו רבא דעסק בתורה בלבד חיה ארבעין שנין. אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה ששים שנין.

וכנגד הדעת השני מאהבת הנשים שימשך אחריו השגעון והבלבול וחברת השדים והכשפים, שהם כלם דברים יוצאים מדרך המושכל, אמר שיהיה בהפך ענין התורה שה"מרבה ישיבה מרבה חכמה". רוצה לומר מי שירבה בבית המדרש לא ישתגע ולא יתבלבל, אבל תרבה חכמתו כמו שקרה למשה רבינו עליו השלום שכאשר הרבה ישיבתו בהר גדלה מעלת נבואתו וקרן עור פניו.

וכנגד הכת השלישי שאמר: "מרבה נכסים מרבה דאגה" – אמר שלא יהיה כן בענין התורה, כי בהיות האדם מרבה עצה שהיא המשא ומתן בעניני התורה, כי ממנה היה מדבר ועליה אמר עצה לא יקנה משם דאגה, אבל ירבה תבונתו בנפשו כי חכמת אדם תאיר פניו28.

וכנגד הדעת הרביעי שה"מרבה שפחות מרבה זמה", וה"מרבה עבדים מרבה גזל", ויהיה ביתו בית מלא זבחי ריב29. אמר שלא יהיה כזה בענין התורה והמצוות, כי בהיותו מרבה צדקה לתת לעניים ובכל גמילות חסדים – "מרבה שלום". כמו שאמר (ישעיה לב, יז): "והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת30 הצדקה השקט ובטח עד עולם".

הנה התבאר מזה שכל דברי העולם הזה הם שוא ודבר כזב31 בלתי התורה האלהית ומצוותיה. והחיים, והחכמה, והתבונה, והשלום כבר יתבאר בתורה שימשכו ממנה. ועל כן נאמר בברכת הכהנים "יברכך יי' וישמרך", כי השמירה מהפגעים היא החיים וכנגד אור השכל והשגתו בחכמה ובתבונה אמר: "יאר יי' פניו אליך ויחונך", שהחנינה היא החכמה והתבונה כמו שאמרו32 בתקנתם אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה33. וסמיך ליה "ישא יי' פניו אליך וישם לך שלום" כנגד "מרבה שלום".

וזכר ארבעה תועלות עצומות שימשכו מהתורה ולמודה שלא ימצאו באחד מארבעת התכליות המדומים אשר זכר:

האחד – באומרו: "קנה שם טוב". רוצה לומר, שבמאכל ובמשתה ובתאות הנשים ובבקשת העושר ורדיפת הכבוד, כבר ימצא שם רע פעמים הרבה מהיות האדם זולל וסובא34, נואף חסר לב35, חמדן וגזלן, גאה וגאון ודרך רע36. אמנם בתורה ובחכמתה ובמעשה הצדקה והמצוות לא יוכל אדם לקנות כי אם שם טוב. וכבר שיבח שלמה עליו השלום מעלתו באומרו (קהלת ז, א): "טוב שם משמן טוב". והנביא אמר (ישעיה נו, ה): "ונתתי להם בביתי ובחומותי37 יד ושם טוב מבנים ומבנות". ולכן בשכר המצוות אמרה תורה (דברים כו, יט): "ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש ליי' אלהיך כאשר דבר"38.

הב' – שהתכליות המדומים אשר זכר, הם כלם דברים חצונים מעצמות האדם ונפשו. כי כבוד העבדים והעושר והנשים מבואר הוא שאינם עצמו. וגם הבשר עם היותה39 מגופו אינה עצם האדם כי עצמותו באמת היא צורתו ונפשו. אמנם בקנין התורה ומעשה המצוות יקנה שלימות עצמי לנפשו שלא יפרד ממנה, ועל זה אמר כאן "קנה לעצמו". וכן אמרו במסכת כלה משום דכתיב (משלי ט, יב): "אם חכמת חכמת לך", רוצה לומר, כי כל שאר התועלות שיבקש האדם בעולם הזה הם זולת מציאותו האמתי. אמנם החכמה התורנית והמעשים הטובים הם הם עצם אמתתו, והוא אומרו "קנה לעצמו". וכיון בזה עוד מה שיורה עליו פשט המאמר, כי כל קניני האדם הגשמיים ישארו במותו לזולתו. וכמאמר איוב (איוב כא, כא): "כי מה חפצו בביתו אחריו". ודוד אמר (תהילים מט, יח): "לא ירד אחריו כבודו". אמנם מה שיקנה מהתורה והמצוות "קנה לעצמו", כי הם הנשארים והולכים עמו אחר המוות. וכמאמר הנביא (ישעיה נח, ח): "והלך לפניך צדקך כבוד יי' יאספך", ועליו אמרה תורה (דברים ל, יט): "בחרת בחיים למען תחייה", כי אלה הם החיים האמתיים.

והג' – ששאר הדברים הגשמיים אינם מיוחסים ולא מצרנים40 אל התורה, והם דברים זרים בחוקה. אבל הישיבה והעצה והחכמה והצדקה, הם כולם חלקי התורה. ואם כן בקנותו מהם קנה לו דברי תורה, וידוע שתכלית האדם וטובו הוא בקיום התורה ושמירתה, וכמו שאמר (דברים כח, יד): "ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל".

והד' – שהדברים הגשמיים והמדומים אשר זכר, הם כולם מביאים האדם לתענוגי העולם הזה ואינם מקנים אליו חיי העולם הבא. אמנם התורה והמצוות אשר יעשה אותם האדם קנה בהם העולם הבא שהם חיים בהחלט, ואין עמהם מות ואין הפסד כלל. וכמו שאמר משה עליו השלום (דברים ל, יט): "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים".

הנה גם מזה המאמר השלישי שהלל שבח מעלת התורה וגנה שאר הדברים הגשמיים, יסתייע דעת רבי שאמר שלא יבור האדם דרך ישרה לעצמו, כי אם בתורת יי' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה41. והותרו עם זה השאלות.

משנה ז

ראוי לעיין במאמר הזה דברים שלושה:

האחד – למה אמר ברבן יוחנן בן זכאי ממי למד באומרו: "קבל מהלל ומשמאי", ולא זכר ככה לא ברבן גמליאל הנזכר למעלה ולא ברבי אביו? ולא ברבן שמעון בן גמליאל אביו של רבי? ולא בשמעון בנו של רבן גמליאל הזקן? ולא ברבן גמליאל עצמו? וכן לא נזכר בשאר החכמים שיבואו אחרי זה? ולמה אם כן זכרו ברבן יוחנן בן זכאי?

הב' – מאומרו: "אם עשית תורה הרבה". ואם כיון אל תלמוד תורה היה ראוי שיאמר אם למדת תורה הרבה? ואם כיון אל מעשה המצוות, היה לו לומר אם עשית מצוות הרבה.

הג' – באומרו: "אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת". ואם האדם הגיע לתכליתו בעבורו נברא למה לא יחזיק טובה לעצמו?

והנראה בזה, שבעבור שבראש זה הפרק השני נזכר דעת רבינו הקדוש ודעת רבן גמליאל בנו באותו דרוש אשר ביארתי, אם צריכה החקירה השכלית וההנהגה המדינית עם למוד התורה אם לא. והיה שהביא מסדר המשניות המשניות ג' מאמרים להלל הזקן לסיוע דעת רבינו הקדוש, ראה עוד להביא סיוע אחר גם כן לדעתו מדברי רבן יוחנן בן זכאי, שהיה דעתו שאין ראוי שיתעסק האדם כל ימותיו לא ברבנות, ולא במלאכה, ולא בסחורה כי אם בתורת השם אם בתלמוד כדעת הלל, ואם בקיום מצוותיה כדעת שמאי, שכבר התבארו דעותיהם בפרק הראשון. ולפי שרבן יוחנן הלך לשיטתם בזה, לכן נאמר כאן "קבל מהלל ומשמאי" בזה. רוצה לומר, שקבל דעתם וסברתם וקבצם יחד מהיות תכלית האדם בתורה ולא בדבר אחר. לכן אמר: "אם עשית תורה הרבה", כי רצה לקבץ ולחבר שתי הדעות מלמוד התורה ועשייתה, ומפני זה לא אמר למדת תורה הרבה כדברי הלל ולא אמר עשית מצות הרבה כדברי שמאי, שהיה המעשה העיקר. אבל אמר אם עשית תורה הרבה לכלול המעשה ותלמוד התורה. או אמרו על עשות תלמידים הרבה בישיבתו, כי הוא המשובח שבמעשים. ואומרו: "אל תחזיק טובה לעצמך", רוצה לומר, שלא יתגאה בעצמו לומר שעשה יותר מדאי, כי לפי האמת לכך – נוצר. וזהו תכלית כוונתו וחובה עליו לעשות כן. כי הנה הנמצאים כולם התחתונים והעליונים כל אחד כפי טבעו, משלם את נשיו ועושה טבעו כפי מה שיוצר עליו, ולא יסור מן דרך תכליתו, וכמו שאמר (תהילים קד, ד): "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט", ואמר (שם קג, כ): גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. ולמה אם כן האדם יהיה סורר ומורה1 מדרך השם ולא יעשה אשר בעבורו נברא, בהיותו חוב מוטל עליו וצדק גמור ומשפט ראוי לעשותו, ועל זה אמר: "אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת". ומדברי אדוננו משה לקחו שאמר (דברים ו, כה): "וצדקה תהיה לנו כי נשמור2 לעשות את כל המצוה הזאת לפני יי' אלהינו כאשר צונו", שקרא קיום המצוה צדקה, לפי שהם תכלית האדם. ולכן היה מפעל הצדק והמשפט הישר. גם כי אי איפשר לאדם שיגיע אל קצה המוטל עליו לעשות בלמוד התורה ומעשה המצות. כמו שאמר דוד (תהילים קיט, צו): "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד". ונאמר (איוב יא, ט): "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים". ואם האדם אי איפשר לו להגיע לגבול פרעון חובו המוטל עליו איך יתגאה ויאמר שעשה יותר מדאי. הנה התבאר למה אמר ברבן יוחנן בן זכאי שקבל מהלל, והתר שאר השאלות.

גם נוכל לומר שברבן גמליאל הזקן ובנו, והבאים ממנו בדרך ישר, לא הוצרך לומר: 'קבלו מהם' כמו שביארתי בפרק הראשון, לפי שהיתה קבלתם מאב לבן. וכאשר הביא כאן מאמרי הלל לא הוצרך לומר בו ממי קבל, לפי שכבר ביארו בפרק הראשון שקבל משמעיה ואבטליון. אמנם ברבן יוחנן בן זכאי שלא נזכר עד הנה, ולא היתה קבלתו נחלת אבות3, הוצרך לומר בו שקבל מהלל ושמאי, וכן תלמידיו שקבלו ממנו. אבל בעיני הטעם האחד שנתתי הוא האמתי, לפי שהפרק הא' יוחד לביאור השתלשלות הקבלה כמו שביארתי בהקדמה הג' לא הפרק הזה.

משנה ח

ראוי לעיין במאמרים האלה דברים:

ראשונה – למה זכר התלמידים שהיו לרבן יוחנן בן זכאי ושבחיהם, ולא עשה כן בהלל שהיו לו שמונים תלמידים, וקטן שבכולם היה רבן יוחנן בן זכאי זה? ושאר החכמים שנזכרו עד כה ויבא זכרונם אחרי זה תלמידים רבים היו להם ומגדולי חכמי ישראל, ולא נזכר בהם כן. וגם לרבן יוחנן בן זכאי היו תלמידים אחרים מלבד אלה הה' ולא נזכרו פה?

תוכן העניינים

נחלת אבות על אבות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה