נחלת אבות על אבות· רבנו יצחק אברבנאל
פרק א
משנה א
במאמר הראשון הזה ראוי להעיר שאלות:
השאלה הראשונה – באומרו: "משה קבל תורה מסיני". כי למה לא צרף קבלתו אל האלהים אשר נתנה ויאמר משה קיבל תורה מהשם או מפי הגבורה ואמר שקבלה מסיני? ובהיות משה המקבל ראוי שלא היה סיני הנותן כי אם הקב"ה. ואם רמז אל המקום ראוי לומר בסיני באות בית לא מם. ואשר אמרו שכן דרך הכתוב לומר כמו "כי מציון תצא תורה ודבר יי' מירושלם" (ישעיה ב, ג), לא נתנו לבם לפשט הכתובים, כי שם הוצרך הכתוב לומר כן, לפי שאמר (שם שם, ב-ג): "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יי' בראש ההרים וגו' והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יי' וגו' כי מציון תצא תורה" וגו'. הנה אם כן המקום שזכר שם גרם לומר עליו לשון היציאה ממנו ואין כן הענין במשנתנו. ואחרים אמרו שמ"ם מסיני היא מם הזמן שמאז היה קבול התורה, ואינו נכון, כי הנה קודם לכן קבל משה תורה ומצוות במצרים ובמרה.
השאלה השנית – באומרו: "ומסרה ליהושע". כי למה לא זכר אלעזר הכהן הגדול "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך יי' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז), והוא היה העיקר. כי גם יהושע היה מתנהג על פי אלעזר. וכמו שאמר (במדבר כז, כא): "ולפני אלעזר הכהן יעמוד1 ושאל לו במשפט האורים לפני יי' על פיו יצאו ועל פיו יבואו2 הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה".
השאלה השלישית – באומרו: "ויהושע לזקנים". והיא שהזקנים לא ימלט אם שנאמר שהיו אותם אשר האריכו ימים אחרי יהושע או אם הם השופטים שקמו בישראל אחריו זה אחר זה. ואם אמרו "זקנים על אשר האריכו ימים אחרי יהושע" (יהושע כד, לא) יצדק אומרו "ויהושע לזקנים", כי הוא אשר מסרה אליהם. אבל לא יצדק אומרו "וזקנים לנביאים", לפי שהזקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע לא הגיעו לזמן הנביאים בכמו ת' שנה כמו שזכרתי בהקדמה הא'. ואם אמרו זקנים על שופטים הנה יהושע לא מסר אלא לעתניאל בן קנז והוא היה זקן ולא זקנים. וגם שופט אחד האחרון שהוא עלי מסר לנביאים אבל לא הזקנים והשופטים כולם שכבר מתו.
השאלה הרביעית – באומרו: "וזקנים לנביאים". ואם היה שמשה אדוננו ראה למסור קבלת התורה לפרנסי הדורות, ולכן מסרה ליהושע. ויהושע גם כן מסרה לזקנים דברי הדור ופרנסיו ולא מסרה לנביאים שהיו גם כן בזמן הזקנים. מה ראו אם כן הזקנים למסור הקבלה לנביאים? והיה ראוי למוסרה למלכים, כאלו תאמר משמואל לדוד ומדוד לשלמה, וכן לשאר כיון שבאו המלכים במקום הזקנים.
השאלה החמישית – איך מסרו הזקנים קבלת התורה לנביאים? כי הנה משה רבינו עליו השלום מסר התורה לחכמים, ולא רצה הקב"ה שתהיה נמסרת לנביאים. הלא תראה מה שנאמר בפרק הזהב (בבא מציעא נט, ע"ב) בענין רבי אליעזר הגדול עם חכמים, שיצתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום, ועמד רבי יהושע על רגליו ואמר (דברים ל, יב): "לא בשמים היא". אמר רבי ירמיה כבר נתנה לנו תורה על הר סיני, וכתוב בה (שמות כג, ב): "אחרי רבים להטות3". ושם אמרו שנמנו חכמים על זה וברכוהו. וכן אמרו במסכת תמורה (דף טז, ע"א) שבימי אבלו של משה נשתכחו שלוש מאות הלכות ואמרו ליהושע שאל ואמר "לא בשמים היא". הנה ביארו שאין הנביא מתעסק בביאור התורה בנבואתו, ואיך אם כן מסרוה הזקנים לנביאים.
השאלה הששית – בג' דברים שאמרו: "הוו מתונין בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה". כי מה ראו להזהיר על שלושה הדברים האלה מזולתם? ואם היה זה מוסר מהם ומרגלא בפומיהו, היה ראוי שיאמר 'הם היו אומרים' כלשון המשנה בשאר החכמים. גם ראוי לדעת מי הם אשר אמרו שלושת הדברים האלה? האם הזקנים או הנביאים או אנשי כנסת הגדולה? ואם על הנביאים אמר זה שאמרו כן לאנשי כנסת הגדולה, יקשה ולמה הזקנים לא אמרו כזה לנביאים כמו שאמרו הנביאים לאנשי כנסת הגדולה? ואם על אנשי כנסת הגדולה אמר שהם אמרו זה לחכמים שבאו אחריהם, ישאר לשאול ולמה הנביאים לא אמרו כזה לאנשי כנסת הגדולה כמו שהם אמרו לחכמי המשנה?
ובביאור המשנה הזו יותרו השאלות האלה כולם. שבעה למודים יקרים למדנו מהמשנה הראשונה הזאת:
הלמוד הראשון – שנתהוה ונברא שלימות משה רבינו עליו השלום וקבול תורתו כמו שנתהוה ונברא אדם הראשון ביצירתו. וזה שעם היות כלל האנשים מתהוים מדומיהם במין, והאדם יולידהו האדם אביו ואמו, הנה הפלא יי' חסיד לו4 ויצר את האדם הראשון בדרך נס עפר מן האדמה מבלי אב ואם גשמיים שיולידוהו, וכל שאר האנשים נמשכו אחריו בדרך טבעי והשתלשלות ישר זה מזה מאב לבן. וככה היה הענין בתורת אדון הנביאים ושלימותו, ששאר בני אדם למדו זה מזה והיתה ידיעתם נקנית בלמוד אנשים זולתם. אמנם משה רבינו עליו השלום לא למדוהו אדם ולא קבל מבשר ודם, אבל הקב"ה בעצמו נפח באפו5 ריח חכמה עליונה6 ונבואה במדרגה נפלאת. וקנה כל זה מסיני. רוצה לומר מתוך התבודדותו שמה מבלי מאכל ומשתה כל אותם ימי הדבקות. ואחרי כן נמשכה הקבלה ממנו איש מפי איש כמו שנמשכו האנשים כולם מאדם הראשון זה מזה. והנה אם כן נעשה אדם הראשון בחול הצורה על עפרו מבלי אדם, והוא היה התחלה לכל המין האנושי ונעשה גם כן משה בנבואתו בחול הרוח האלהי על גופו, ונעשה הוא התחלה לכל הנביאים.
ואמנם ההכנה אשר עשתה השלימות הגדול ההוא היא – סיני ההר חמד אלהים לשבתו7. שמסיבת התבודדותו שמה זכה לכל זה. וזה ענין משה קבל תורה מסיני. ויהיה מ"ם מסיני מ"ם הסיבה כמו "מנשמת אלוה יאבדו" (איוב ד, ט); "מיי' יצא הדבר" (בראשית כד, נ), שמסיבת עמידתו בסיני והתבודדותו הנפלא שמה נעתק עצמו אל המדרגה העליונה שהגיע אליה לקבל התורה האלהית. וכבר העירו על זה במדרש (שיר השירים רבה א יב, א) חזית אמרו "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" (שיר השירים ב, ד). רבי מאיר ורבי יהודה. רבי מאיר אומר : אמרה כנסת ישראל השליט בי יצר הרע עד שאמרתי (שמות לב, ד) "אלה אלהיך ישראל", כהאי חמרא כדעייל ביה באיניש הוא מערבב ליה. אמר ליה רבי יהודה דייך. רבי מאיר אין דורשין שיר השירים, אלא לשבחן של ישראל, אלא מאי הביאני אל בית היין? אמרה כנסת ישראל הביאני הקב"ה למרתף גדולה של יין – זה סיני, ונתן לי שם דגלי תורה ומצוות ומעשים טובים וקבלתים באהבה הדא הוא דכתיב: "ודגלו עלי אהבה". הנה דמו סיני אל מרתף יין הרקח שמשם מוציאין היין להשקות בני אדם. והלמוד הזה מדברי התורה נלקח שנאמר (שמות כד, יב): "עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות8 האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם9". רוצה לומר, שיעלה אל ההר האלהי ההוא מרתף התורה והחכמות האלהיות ושיתעכב שמה ימים רבים. וגם ירמוז באומרו: "והיה שם" – שיקבל שמה הווייה אחרת ויעתק מטבעו וחומריותו אל טבע אחר נכבד, ושמפני זה יזכה להנתן לו את לוחות האבן והתורה שבכתב והמצוה, שהיא הפירוש המקובל. ועל אותו הפירוש המקובל אמר: "ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים" וכו'. כי הנה התורה שבכתב משה כתבה על ספר ונתנה לכל שבט ושבט. אבל פירושה ואיך יובן כל דבר ממנה הוא אשר למד ומסר להם. כי עם היות שנכתב בתורה (ויקרא כג, מב): "בסוכות10 תשבו שבעת ימים" – הוצרך ללמדם על פה שעור הסוכה והדברים הפוסלים, וכן בכל המצוות. הנה התבאר אם כן הלימוד הראשון הזה ובו הותרה השאלה הראשונה.
הלמוד השני – הוא בענין המנוי ופרנסת העם. שאין ראוי שינתן כי אם אל האיש הראוי והגון אליו. ולכן משה רבינו עליו השלום עם היות שלא קבל התורה מאדם כשאר האנשים, אבל קבלה מהשם יתעלה ברוב עמלו ויגיעתו המופלגת בהר סיני "ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה" (שמות לד, כח) ותדד שנתו מעיניו. הנה עם כל זה אותו השלימות שקנה בהתכת חלבו ודמו לא מסרו לבניו ולא נתנו ליוצאי חלציו, לפי שראה בהם שלא היו ראויין להיותם ראש הקבלה. אבל מסרו אל יהושע משרתו בעבור שראה שהיה ראוי והגון אליו. ואין לאומר שיאמר שהשם יתעלה ציוהו על זה ולא התעורר אליו משה מעצמו. כי הנה בפרשת פנחס כשאמר לו השם (במדבר כז, יב-טז): "עלה אל הר העברים וגו' ונאספת אל עמך" וגו', לא בקש משה מהשם יתברך שימנה אחד מבניו כדי שיירש את כל אשר עמל בו, אבל אמר "יפקוד יי' אלהי הרוחות11 לכל בשר איש על העדה". כאומר איני רוצה למנות אדם במקומי מבני ומפועל ידי ואיני מבקש שררה לאחד מזרעי ובני משפחתי. אבל אתה בוחן לבבות12 וכליות ואלהי הרוחות13, שיודע רוח האיש ההגון אליו תפקוד מה שתרצה. ואז השיבו השם קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו, רוצה לומר אני רואה את רוחו הגון ומוכן למעלה הזאת, מסור לו את רוחך הטוב וקבלת התורה ופירושיה להיות במקומך. ועל זה נאמר במשנתנו: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". רוצה לומר, עם היות שקנה את התורה מהשתדלותו בסיני הנמרץ ורוב התבודדותו בסיני, לא נתנה לאחד מבניו, אלא מסרה ליהושע להיותו היותר מוכן לקבלה. ואיפשר לפרש 'מסיני' שהוא כנו להקב"ה אשר שכן כבודו בסיני, ושכמוהו אמרו זכרונם לברכה "הלכה למשה מסיני".
הלמוד השלישי – שעם היות אלעזר הוא הכהן הגדול, הנה יהושע נשתלם ממנו בענין התורה ובמדרגת הנבואה. כי אין ספק שהיו בדורו של משה ובית דינו הזקנים, שנלוו עמו בהנהגת העם שנאמר (במדבר יא, יז-כה): "אצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם", שנאמר: "ויתנבאו ולא יספו". ותרגם אונקולוס – ולא פסקן. ואף על פי כן נתמנה יהושע לראש המקבלים להיותו משרת משה מבחוריו וגדול שבתלמידיו. וכמו שאמרה תורה (שמות לג, יא): "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש" וגו', להגיד שנתיחס התבודדות יהושע והתמדתו באהל משה להיותו מקבל ושומע מפיו, כפי מה שנתיחס התבודדות משה בהר סיני לשמוע מפי הגבורה. הנה אם כן נשאר יהושע בקבול התורה במקום משה, ונשאר אלעזר הכהן במקום אהרון אביו. והיתה מעלת יהושע על אלעזר בתורה כמעלת משה על אהרון. וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות ז, ע"ב): "גדולה שמושה יותר מלמודה", שהרי אלישע על ידי שיצק מים על ידי אליהו זכה להיותו ממלא מקומו (מלכים ב ג, יא). וכן דרשו (במדבר רבה יב, ט) על יהושע – נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד (משלי כז, יח). כי אף על פי שהיו בדורו זקנים וחכמים כמוהו, זכה מפני שמושו התמידי לשלמות גדול מהם עד שנשאר במקומו. ועם היות שאמר השם יתברך על יהושע בתחלת מנויו "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל במשפט האורים לפני יי'" (במדבר כז, כא) וגו', כבר ביארתי בפירושי לספר יהושע שנתעלה אחרי כן מדרגת יהושע ומעלתו בנבואה עד שנתנבא בעצמו, ולא הוצרך לשאול באורים ותומים. ולכן לא נמצא בכל ספוריו ששאל יהושע את אלעזר אפילו פעם אחת. וכבר נרמז לו בזה שנאמר לו אחרי העברת הירדן "היום הזה אחל גדלך בעיני כל ישראל אשר ידעון כי כאשר הייתי עם משה אהיה עמך" (יהושע ג, ז). והמאמר יכלול גם מלבד נצחון האויבים שתבואהו הנבואה בכל עניניו כמו שבא למשה רבו, אף על פי שלא תהיה במדרגתו באופן שלא תצטרך לשאול באורים. ובעבור זה נאמר בתחלת ספר שופטים (שופטים א, א): "ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל ביי'", להגיד שאחרי מותו שאלו האורים ותומים ולא בימיו. ואין ספק שמשה אדוננו ראה וצפה בנבואתו כל זה, ולכן מסר אליו קבלת התורה ועשהו ראש בקבלתה, ולא עשה כן לאלעזר הכהן, ולא לאחד משאר הזקנים, עם היותם כולם מבית דינו של משה ושל יהושע אחריו. ולהעיר על זה נאמר במשנתינו: "ומסרה ליהושע", כי אליו היתה ראשית מסירת קבלת התורה ואלעזר היה נלוה אליו כמו שהיה אהרון למשה אחיו. והותרה עם זה השאלה השנית.
הלמוד הרביעי – שיהושע כשמת מסר קבלת התורה לזקנים. וענין זה שהקבלה התוריית עם היות שאמר המשנה שמשה מסרה ליהושע, אין ספק שהיו עם יהושע – בית דינו והם הזקנים שהיו בימיו והאריכו ימים אחריו, והוא מסר קבלת התורה לאותו בית דין וקבוץ מהחכמים והזקנים אשר שמה. וכאשר נתמנה ראש עתניאל בן קנז לצאת ולבא במלחמות, היה הוא גם כן ראש הקבלה והמשפט עם בית דינו. ובמותו הבית דין שהיה לפניו מנו את אהוד בן גרא לראש ולקצין14, והוא היה השופט וראש הקבלה ובית דינו. ובמותו הבית דין שלו מנו את ברק בן אבינועם ודבורה הנביאה על מנויו, והוא היה ראש במלחמות ובהנהגה ובקבלת התורה. גם כן נמשך הענין לשאר השופטים והזקנים שזכרתי בהקדמה הראשונה שנתמנו כולם בבית דינם. ורוב הפעמים היה מנויים על פי רוח הקודש. וכל זה על ידי עלי הכהן שהיה בבית דינו שמואל הנביא, ושאר חכמי ישראל. וכאשר מת עלי הזקנים שהיו בבית דינו מנו את שמואל לראש ההנהגה והקבלה. הנה אם כן התאמת מה שנאמר במשנה שיהושע מסר לזקנים, שהרצון בו שמסר קבלת התורה ופירושיה לזקני בית דינו והרשה אותם, שהם ימנו ביניהם ראש אחד. וכן היה בכל דור ודור שזקני הבית דין היו ממנין את הראש עד שהזקנים האחרונים מנו את שמואל, וידמה שהיו עמו מבני הנביאים, ולכן נאמר "וזקנים לנביאים".
ואמנם למה לא מסרו הזקנים קבלת התורה למלכים סיבתו אצלי, לפי שצפו בחכמתם שהשופטים כולם יהיו יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע15. הלא תראה שמכל שופטי ישראל לא נמצא אחד מהם עובד עבודה זרה, ולא רשע וחוטא לאלהים מה שלא היה הענין כן במלכים. כי הנה כל מלכי ישראל היו רעים וחטאים ליי' מאד16, איש לא נעדר מהיותו עובד עבודה זרה.
ואמנם ממלכי יהודה רובם נכשלו בעון עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. וכבר כתבתי במרכבת משנה אשר לי בפירוש פרשת המלך, שלא ציוה הקדוש ברוך הוא לישראל למלוך עליהם מלך, כי זה היה מפעל היצר הרע. אבל ציוה שכאשר הם מעצמם יבחרו להמליך מלך בתוכם כיתר העמים שלא יהיה איש נכרי כי אם מקרב עמם17 האיש אשר יבחר יי'18 בו. ולכן שמואל הנביא גנה שאלת המלך ואמר (שמואל א' יב, יז): "ודעו וראו כי רעתכם... בעיני יי' לשאול לכם מלך", לפי שהיה ענין המלכים בקרב ישראל רחוק מן הריוח וקרוב להפסד. ומפני זה זקני בני ישראל והמה החכמים מחוכמים מסרו קבלת התורה ושמירתה לנביאים, ולא למלכים החוטאים והמחטיאים את העם. והותרו בזה השאלות שלישית ורביעית.
הלמוד החמישי – שבענין קבלת התורה היתה מדרגת הזקנים גדולה ממדרגת הנביאים, מפני שמקור החכמה ומבוע התורה היה משה רבינו עליו השלום. ולכן נתחייב בהכרח שכל הקרב הקרב19 אליו יהיה עליון יותר במדרגתו מהמרוחק ממנו, כענין השכלים הנבדלים20 המושפעים מהסיבה הראשונה יתברך, שכל אשר התרחקו ממנו תהיה מדרגתם יותר מועטת בהשפעה. והנה הזקנים היו יותר קרובים אל ההתחלה הקדושה ההיא – משה רבינו עליו השלום, ומפני זה היתה קבלתם יותר שלימה ומועטת הספקות מקבלת הנביאים, שהיו יותר מרוחקים ממנו. ואין לך שתאמר שהרוח הנבואיי יהיה לו מבוא יותר גדול בביאור התורה מסברת הזקנים ודעתם, לפי שהנביאים לא נזכרו בקבלת התורה במה שהם נביאים, לשנאמר שהמה בנבואתם ידעו פירוש המצוות ואמתתם, אבל במה שהם חכמים, כי כבר השרישונו חכמינו זכרונם לברכה21 שבענין המצוות הנביאים הם כשאר בני אדם. ואם יאמר נביא הקב"ה אמר אלי שסברתי אמת אין שומעין לו. ואם היו אלף נביאים בסברא אחת ואלף ואחד חכמים בסברא אחרת נפסוק הדין עם החכמים ההם להיותם הרבים ולא עם הנביאים. ולכן אמרו (יבמות קב, ע"א): אילו "יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו... בסנדל אין שומעין לו". רצו בזה שהנביא במה שהוא נביא לא יפסוק דבר במצוות כי אם בדרך סברתו וקבלתו מרבו במה שהוא חכם. וכמו שאמר (דברים ל, יב): "לא בשמים היא", כי לא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים כי אם מן החכמים אנשי הסברות והדעות. לא אמר ובאת אל הנביא אשר יהיה בימים ההם, אבל אמר (דברים יז, ט): "ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט22 אשר יהיה בימים ההם". וכבר ביארתי בפרשת כי יפלא ממך23 דבר סיבת זה באמת. ומזה יתבאר שמה שבא במשנתנו – "וזקנים לנביאים", אין ראוי שיובן שתהיה הוראת התורה על פי נבואתם כי אם שנמסרה הקבלה לנביאים שבאותם הדורות במה שהם חכמים, כי אין ספק שהיתה חכמת התורה וקבלתה בשלמות גדול בנביאים, לפי שהם היו משתדלים בלימודה תמיד, מפני שהיא היתה ההכנה היותר גדולה בנבואתם. ולכן נעשו המה שומרי אוצרות התורה והקבלה. והותרה עם זה השאלה החמישית.
הלמוד הששי – שקרה בענין הנביאים דמיון מה שקרה בענין הכוכבים. וזה שהחמה הוא המלך בגדודי השמים וכל צבאם24. ושאר הכוכבים הנבוכים הם כמשרתים לה. והנה דרך השמש לסבוב כל אפודת המזלות שנה בשנה בהיותו חודש אחד בכל מזל ובה משפטו כל ימי עולם סובב הולך תמיד. וכמו שאמר (תהילים יט, ה): "לשמש שם אהל בהם", והנה שאר הכוכבים אינם הולכים לרגלו ולא שומרים משמרתו, כי כל אחד הולך בדרך ההוא, אך איש אל עבר פניו ילכו וכפגעו בו לא יחוש אליו. אמנם הלבנה חגרה בעוז מתניה25 ותרץ ותתיצב לפניו בכל מזל ומזל26 שתי פעמים אחד – בדבוקה ואחד – בנגודה, כאומרת הנני הנני לעמוד לפניך ולא תסור27 מעשות כן תמיד.
והנה הלבנה נוטלת פרס מהשמש על עבודתה, כי היא מקבלת אור ממנו ולא זולתה מהכוכבים. וכך היה ענין משה ויהושע בין שאר הזקנים והנביאים, שהם היו בענין השלמות ברוח הקדש ככוכבים לעולם ועד. אבל משה היה כשמש המאיר לארץ ולדרים עליה28. ויהושע היה כלבנה להיותו משרתו דבק עמו "לא ימיש מתוך האהל" כערך הלבנה אל השמש. ולכן קבל יהושע מאדון הנביאים האור העליון מהנבואה, וקבלת התורה יותר מכל הזקנים והנביאים, כמו שמקבלת הלבנה אור מהשמש מכל שאר הכוכבים. ואל זה כוונו חכמינו זכרונם לברכה באומרם (בבא בתרא עה, ע"א): "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה". ולפי שהזקנים באותו הדור לא הגיעו למעלת יהושע שזכה אליה לזריזותו ושרתו ודבקותו לאדון הנביאים, לכן היו אומרים אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. כלומר אוי נא לנו שלא הגענו לשרת משה רבינו, ולכן לא זכינו למעלה שזכה אליה יהושע שכר עבודתו. וכמו שבהיות השמש והירח משבעת הכוכבים הנבוכים, הנה לא נקראו בשם כוכבים כמו הם שנקראו כוכב נוגה; כוכב מאדים; כוכב שבתאי ושני המאורות האלה למעלתם לא נקראו כוכב שמש ולא כוכב לבנה כי אם בשמש לבד שמש וירח. ככה משה רבינו עליו השלום ויהושע בן נון שניהם מן הזקנים היו מן הנביאים היו, והם גדולים מכולם. ולא קראם הכתוב לא בשם זקנים ולא בשם נביאים כשאר הזקנים והנביאים, שהנה נקראו שמואל הרואה וגד החוזה; אליהו הנביא; ישעיהו הנביא וכן השאר. אבל משה ויהושע נקראו לבד בשמש, לפי ש"פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה". ומזאת הבחינה גם כן נקראו זקנים אותם שהיו בבית דין של משה ולא נקראו נביאים עם היות שחל עליהם הרוח ויתנבאו. וכן בשופטי ישראל חל רוח הקדש, ומהם היו נביאים ופנחס שהיה עמהם, שאמרו חכמינו זכרונם לברכה29 שבשעה שהיה רוח הקדש שורה היו פניו בוערות כלפידים ודומה למלאך יי'. וכן אלקנה נביא היה. אבל נקראו כלם זקנים, לפי שזו היתה מעלה יותר עליונה להם, שהזקנים באי זה דור שיהיו יקראו כן לכבוד ולתפארת כאילו זה השם מורה שהם אנשי בית דינו של משה רבינו עליו השלום, כי לכן נקראו האותו שם שהיו נקראים הראשונים שהיו נלוים למשה בהנהגת העם.
הנה אם כן ביארה המשנה מעלת המקבלים מדרגה אחר מדרגה. ראשונה – מעלת משה ויהושע שנקראו בשם כחמה וכלבנה. אחרי כן – מעלת הזקנים שהיו כשאר הכוכבים כאילו הם היו במקום שבעים הזקנים אנשי עצתו ובית דינו של משה רבינו עליו השלום. ומדרגה למטה מהם – בענין קבול התורה והם הנביאים. ומדרגה אחרת למטה מהם – והם אנשי כנסת הגדולה כאילו היו ראשונים במדרגת מלאכים והמה במדרגת אנשים. ועל דמיון זה אמרו זכרונם לברכה30: 'גדול מרב רבי וגדול מרבי רבן וגדול מרבן שמו'.
הלמוד השביעי – שלמות הידיעה התוריית תשלם בג' דברים: האחד – בהקדמת העיון והפלגת השקידה בלמוד. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (מגילה ו, ע"ב): "יגעת ולא מצאת31 אל תאמן" ועל זה אמרו: "הוו מתונים בדין". ובפרקא קמא דסנהדרין (דף ז, ע"ב): דרש בר קפרא מנא הא מילתא דאמור רבנן דכתיב (שמות כ, כג): "ולא תעלה במעלות32 על מזבחי" . ופירש רש"י – במעלות בחזקה ובמרוצה.
והשני – ברבוי דעות. כי כמו שזכר האלהי מציאות האמת קשה מצד וקלה מצד. וקושיא היא בערך האדם היחידי, כשיעיין לבדו שיקשה עליו מציאת האמת מפני רוב ההצעות וההקדמות שיצטרך להגיע אליה. וקלות מציאותה הוא בערך רבוי אנשים שברבויים תושג אמתת הדבר בנקלה. וכן אמרו בפרקא קמא דתעניות (דף ז, ע"א): "חרב אל הבדים ונואלו33 חרב" (ירמיה נ, לו) – של שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים ועוסקין בתורה בד בבד. ולא עוד, אלא שמטפשין כתיב הכא "נואלו". וכתיב התם (במדבר יב, יא): "אשר נואלנו ואשר חטאנו". וכתיב (ישעיה יט, יג): "נואלו שרי צוען34". רבינא אמר מי אוהב בהמון לו תבואה? היינו דאמר רבי הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי יותר ומתלמידי יותר מכולם (מכות י, ע"א). ובפרק לא יחפור (בבא בתרא כא, ע"א) אמרו: "קנאת סופרים תרבה חכמה".
וכבר חלקו בית שמאי ובית הלל בדבר הזה35. והיה דעת בית שמאי שאין מלמדין תורה, אלא לתלמיד הגון צנוע וכשר וירא שמים. ובית הלל אמרו מלמדין לכל אדם מאה, כדי שיצאו מהם עשרה, עשרה שיצאו מהם שנים, כי אינך יודע אי זה יכשר. מעשה בהלל שכנס תלמידיו אמר להם יש כאן כולכם אמרו לו הן. אמר אחד כולם באו חוץ מן הקטן, אמר יבוא אותו קטן שעתיד להתנהג הדור על ידו, הביאו לו רבן יוחנן בן זכאי. ובמסכת ברכות (דף כח, ע"א) אמרו: שרבן גמליאל נשיא היה מכריז כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. וכשמנו לרבי אלעזר בן עזריה במקומו אותו היום נתוספו ארבע מאה ספסלי בבית המדרש. ויש אומרים שבע מאות. וכשראה רבן גמליאל כן חלשה דעתו ואמר שמא מנעתי תורה מישראל. וכל זה ממה שיורה שטוב בעיני יי' להרבות בתלמידים כדי שיגדיל תורה ויאדיר36, ועל זה אמרו: "והעמידו תלמידים הרבה".
והדבר השלישי – הוא שבענינים המסופקים יהיה אדם מן המחמירים ולא מן המקלין, לפי שאין סכנה בחומרא כי אם בקולא. אמרו ביבמות (דף כא, ע"א) רמז לשניות מן התורה שנאמר משלי ד, טו): "פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור". רבינא אמר37 מהכא (ויקרא יח, ל): "ושמרתם את משמרתי" – עשו משמרת למשמרתי. וכן דרש רבא38 על (ויקרא כא, ו) "קדושים תהיו"39 – קדש עצמך במותר לך. ואמרו40 מאי "הביאני אל בית היין" (שיר השירים ב, ד)? אמרה כנסת ישראל חביבין עלי דברי דודין יותר מיינה של תורה. ולא אמרו זה להיות דברי החכמים חביבין מדברי התורה כי אם לפי שהם משמרת התורה בסייגים והתקנות שעשו. באבות דרבי נתן אמרו שהקב"ה עשה סייג לדבריו, ואדם הראשון עשה סייג לדבריו, תורה עשתה סייג לדבריה ומשה עשה סייג לדבריו, ואף נביאים וחכמים כולם עשו סייג לדבריהם וכמו שנאמר שם. והמאירי פירש "ועשו סייג לתורה" – שיהיה כל אדם שומר פתחי פיו לתת להם גבול בל יקיצו השומעים בארץ את הדברים. ועל זה כלו נאמר במשנה: "ועשו סייג לתורה".
האמנם מי אמר שלושת דברים האלה כתב רש"י ששלושת המוסרים האלה היו רגילים אנשי כנסת הגדולה ללמדם כאלו היו מרגלא בפומיהו. ואיפשר לומר, כי על פי הדברים האלה נקראו הם אנשי כנסת הגדולה, לפי שהיו מתונין בדינם והעמידו תלמידים הרבה בכנסיה שלהם, ועשו סייגים ותקנות לשמירת התורה. לא שנאמר שהיה זה המאמר תחלת המסכתא, שאם כן היה ראוי שיאמר ראשונה שהעולם עומד על הדין ואחר כך יזהירו להיות מתונין בדין. וכן בתורה שקודם היה ראוי שיצוו עליה ואחר כך יאמרו העמידו תלמידים הרבה. אבל היה זה באמת ענין הכנסיה ההיא ומנהגה.
והיותר נכון בעיני שאומרו: "והם אמרו שלשה דברים" אינו חוזר לאנשי כנסת הגדולה, אבל לנביאים אשר זכר. יאמר שהנביאים אמרו לאנשי כנסת הגדולה כשמסרו להם קבלת התורה ופירושיה – "הוו מתנוין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה" והיה זה, לפי שעם היות שהנביאים היו מפרשי התורה במה שהם חכמים כמו שזכרתי. אין ספק שהיה שכלם וסברתם ודעתם בהבנת התורה וידיעתה יותר בהיר וזך מדעת החכמים שלא היו נביאים, לפי שנפש הנביא מקבלת האור העליון תהיה גם בזולת עתות הנבואה יותר רחבה ומאירה מנפש אדם אחר, כל שכן שהדור הבא אחרי הנביאים היה יותר מרוחק ממקור הקבלה והשפע, והיו בירידה מופלגת בידיעת התורה וקבלתה. ומפני זה חגי, זכריה, ומלאכי וגם יחזקאל, וברוך בן נריה שהיו מבית דינן של הנביאים, כאשר ראו וידעו שבמותם תסתלק הנבואה מישראל ותשאר הקבלה לחכמים כפי סברותיהם, אמרו שהיה ראוי להם מפני זה שיהיו מתונין בדין, כדי שבהתמדת עיונם ישיגו האמת ויגיעו בעשרה שעות למה שהיו מגיעים הנביאים בשעה אחת. וגם כן שיעמידו תלמידים הרבה, כדי שכל אחד קצתו בכללותם תמצא האמת בכללה. ושעם כל זה אל יבטחו בעצמם שהגיעו להשגת האמתיות, ומפני החשש ההוא יעשו סייגים לתורה, כי בזה ישמרו עצמם מן הטעות.
הנה אם כן ג' הדברים האלה שלימות הנביאים וקוצר אנשי כנסת הגדולה חייב שיאמרו אליהם כאשר מסרו להם הקבלה. ואתה תמצא נוסחאות במשנה הזאת, כי יש ספרים שכתוב בהם 'הם אמרו' ויש ספרים שכתוב בהם 'והם אמרו' בואו עם היות הענין קרוב וסובל כל אחד משני הפירושים האלו כפי כל אחד מהגרסאות. והותרה בזה השאלה הששית האחרונה.
הסתכל שבתחילה נתיחס השתלשלות הקבלה כפי הנותן באומרו "ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה" וכו', שתמיד ידבר ראשונה מהנותן. אחרי כן מחכמי המשנה עשה ראשית הדברים מהמקבל – אנטיגונוס קבל משמעון הצדיק ולא אמר ושמעון מסרה לאנטיגונוס. וכן אמר ביתר התנאים כולם. אבל הסיבה בזה היא, כי בתחלה התחיל בזכרון הקבלה באומרו: "משה קבל תורה מסיני" וזכר השתלשלות מסירתה עד אנשי כנסת הגדולה, שאמרו להם שיעמידו תלמידים הרבה. והגידה המשנה שנתקיים המוסר והצווי הזה מהעמדת התלמידים. ולכן משם ואילך זכר התלמידים אשר עשו ומי קבל ממי. ועשו העיקר מזכרון התלמידים שהעמידו וכל אחד מהרב אשר קבל לקיים מה שאמרו: "והעמידו תלמידים הרבה".
משנה ב
ראוי לשאול במאמר הזה מה החלוקה הזאת שעשה זה הצדיק יסוד עולם מהתורה והעבודה והעבודה וגמילות חסדים בהיות התורה סוג כולל אותם. ואם היה העבודה הקרבנות כפירוש הרמב"ם, יקשה למה לא זכר גם כן שאר מצות התורה.
והנה מה שפירש הרמב"ם: התורה – על החכמה, וגמילות חסדים – על מעלות המדות. מבואר הוא שאין העולם בכללו עומד על זה. גם, כי מעלות המדות יש בהם דברים שאינם מגמילות חסדים כהנהגת האדם את עצמו. והנראה בזה הוא מה שאומר המאמר הזה הוא התחלת המסכתא להיותו שורש התורה וחלקיה כולם, וכדאי היה זה המאמר לאומר אותו שהיה שמעון הצדיק משיירי ואחרוני אנשי כנסת הגדולה. וכבר כתבתי שהיה כהן גדול חסיד וירא שמים, והיה נקרא גם כן חנניה כדברי יוסיפון1, ואביו נקרא יהושע שבא עם זרובבל לבנות את הבית שהוא היה בן יהוצדק שהיה כהן גדול בימי צדקיהו מלך יהודה כשנחרב בית ראשון. ואותו יהוצדק היה אביו של עזרא הסופר. ושמעון הצדיק השלם הזה שמש בכהונה גדולה ארבעים שנה כמו שנזכר במסכת יומא בפרק טרף בכנפי (יומא לט, ע"א) נעשו לו ניסים גדולים בעבודת בית המקדש, גורל היה עולה בימין, ולשון של זהורית היה מלבין, ונר מערבי דולק, ואש של מערבה מתגבר. וברכה נשתלחה בעומר ובשתי הלחם, ובלחם הפנים שכל כהן שהיה אוכלו כזית – יש אוכל ונשבע, ויש אוכל ומותיר. וזה היה השלם בסוף בית דינו של עזרא. ובזמנו בא אלכסנדרוס מוקדון על ירושלים שיצא מארצו מוקדוניא להלחם בדריוש מלך פרס אויבו ולהחריב כל בני בריתו. וכאשר בא על ירושלים היה אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד2 פן יחריב את העיר ואת המקדש בכוחו וגבורתו ורוב חילו, כי בעלי ברית ונכנעים היו בני יהודה לדריוש מלך פרס ויצעקו אל יי' בצר להם3, ובהגיע אלכסנדרוס אל פני ירושלים יצא אליו שמעון הצדיק מלובש בשמונה בגדים ועמו זקני ירושלים להתחנן לפניו, וכאשר ראה אלכסנדרוס את הכהן הגדול ירד מהמרכבה והשתחוה לפניו, ואמר למלכים ולשרים אשר אתו אל תתמהו ממה שאני עושה, כי ידוע תדעו שצורת האיש הזה אני רואה תמיד לפני במלחמות שאני נוצח, וגם הלילה הזאת ראיתי תמונתו לנגד עיני בחלום חזיון לילה4 וציוה אותי בחלומי לעשות כן. ואז שאל ממנו הכהן הגדול שלא יחריב את ירושלים ושיהיו בני יהודה בשלותו ובעלי בריתו, ויואל המלך אלכסנדר לעשות כן. ויבא עם שמעון הכהן הצדיק ועם זקני יהודה אל ירושלים, וירא את בית יי' ויתמה מאד ויברך את אלהי הבית ההוא. ויבקש משמעון הצדיק שיעשו לזכרונו צלם זהב בדמותו ובצלמו והוא יתן הזהב לרוב אל האומנים ויתן שכרם, ושישמו אותו בין האולם והמזבח זכרון לבני ישראל על ביאתו שמה. וישיבהו הכהן הצדיק שהדבר ההוא היה אסור מאת האלהים לעשות שום צורה בביתו, אבל שיעשו ב' דברים אחרים יותר רשומים לזכרונו: האחד – שכל בני הכהנים הנולדים בשנה ההיא יקראו אלכסנדרוס על שמו. והשני – שמהיום ההוא והלאה יעשו מספר השנים מביאתו שמה והוא מנין השטרות שעשו. והיה זה בזמן אלף ליציאתם מארץ מצרים שהיא היתה שנת ג' אלפים ותמ"ח לבריאת העולם. וייטב הדבר בעיני אלכסנדר. יישאל עוד אלכסנדר משמעון הצדיק, שישאל באורים ותומים מה יהיה סוף מלחמותיו עם דריוש אויבו. וישבהו שמיום החריב נבוכדנאצר בית המקדש נסתלקה תשובת האורים ותומים, אולם ידרוש אל אל5 ויודיעהו מה יאמר לו. ואחרי כן בא אליו הכהן הצדיק ויוריהו ספר דניאל ויקרא באזניו המראה אשר ראה דניאל בשנת שלוש לבלשאצר מהאיל בעל הקרנים וצפיר העזים שירמסהו ויהרגהו ויקח את ארצו. וישמח אלכסנדר בדבריו מאד וילך לדרכו. וכמו שכתב כל זה יוסף בן גוריון עם היות שכנה את שמעון הצדיק בשם אחר וקראו חנניה, כי כן היה מנהג בבית שני לקרוא לשלמים בשמות רבים בבחינות שונות. וכבר נמצא באגרת שכתב אריסטו הפילוסוף שהיה רבו של אלכסנדר והיה הולך עמו שאמר שדבר שמה עם שמעון הצדיק בדברי חכמה טבעית, ושכאשר דברו בחכמת האלהות הגדיל עצה הפליא תושיה6, ושהשתומם אריסטו ממעלת חכמתו באלהיות. ונמצאו בדבריו שכתב באגרותיו בענינים מיוחדים שאמר 'וזה ממה שהשיבני השמעוני'. זהו ענין השלם הזה וספורו.
ואמנם בפירוש דבריו אלה שפירש רבינו יונה, שבשביל שלושה דברים נברא העולם בכללו בשביל התורה דכתיב (ירמיה לג, כה): "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", וכן השאר. ויש מי שפירש ששמעון הצדיק אמר שלושה דברים הללו כנגד – השלשה שנזכרו למעלה, כי אמר על התורה כנגד – "והעמידו תלמידים הרבה", ואמר על העבודה כנגד – "ועשו סייג לתורה". וכנגד – "הוו מתונין בדין" אמר "גמילות חסדים".
ונראה שהמפרשים לא דקדקו כראוי בלשון המשנה. והנראה לי בה הוא שאם נפרש והם אמרו ג' דברים – על הנביאים כמו שפירשתי למעלה, שבסוף זמנם שנעתקה מהם הקבלה לכת אנשי כנסת הגדולה, אמרו להם זה להישרתם. ראוי לפרש ששמעון הצדיק, לפי שהיה משיירי כנסת הגדולה, רוצה לומר מהאחרונים שבהם, עשה גם כן ככה שצפה ברוחו וחכמתו שחכמי ישראל היו עתידין לבא בגלות ומלכה ושריה בגוים אין תורה7, גם תבטל עבודת הבית המקודש. וצפה גם כן ענין הפריצים ופושעי ישראל8 שיהיו בגלות. ולכן השתדל להזהירם על כל זה בתתו למוד נאה ומוסר הכרחי לחכמי המשנה הבאים אחריו כמו שעשו אחרוני הנביאים לאנשי כנסת הגדולה הבאים אחריהם. וכמו שהנביאים הזהירו לאנשי כנסת הגדולה על שלושה ענינים, שהם: "הוו מתונין בדין" וכו'. ככה שמעון הצדיק להיותו מאחרוני אנשי כנסת הגדולה הזהיר לחכמי המשנה הבאים אחריו בג' דברים אחרים – "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", כאילו אמר הזהרו בשמירת התורה – פן תבואו לידי מינות ואפיקורסות וכפירת קבלת התורה שבעל פה. הזהרו בעבודת בית המקדש – פן יבואו האויבים ויבטלוה. הזהרו בגמילות חסדים – פן יקומו הפריצים ויהרגו איש ברעהו9 במכת חרב והרג ואובדן10. והיתה אזהרותו על שלושת הדברים האלה כצופה מביט עד סוף כל הדורות11 שבשלושתם יכשלו בסוף בית שני. ואפשר לומר עוד, שהזהיר על שלושת הדברים האלה בחכמה רבה. וענין זה המאמר, שהעולם בכללו נחלק לג' חלקים מהנמצאים אל הנמצא רוחני, שהם השכלים הנבדלים מחומר שפעולתם היא לבד ההשכלה תמיד מבלי שיהיה בהם שום גשם ולא שום תנועה. ואל הנמצא הגשמי השמימיי המתנועע תמיד בציור הנבדל ותשוקתו ולא לתכלית אחר. ואל העולם הנפסד הגשמי המתנועע בכל מיני תנועות. אבל מכוח העליונים. וחומר זה השלם שכנגדם ימצאו באדם שהוא עולם קטן שלושה מיני פעולות. כי הנה הכוח השכלי העיוני והמדעי אשר בו הוא כנגד העולם הרוחני השכלי העליון. ולכן תהיה פעולתו התוריית בעיונה וידיעת פנותיה ואמתת סודותיה כפעל השכלים הנבדלים שהיא ההשכלה. והשכל המעשי אשר בו הוא כנגד עולם הגלגלים שיתנועע בתשוקת נפשו אל הנבדל העליון יתברך. ולכן היו פעולותיו של זה השכל סדור המצוות שיעבוד בהם האדם לבוראו כקרבנות והתפלות ושביתת החגים והמועדים ושבתות יי', ובכלל כל המצוות שבין אדם למקום, כי בזה יתדמה האדם אל הנמצאים השמימיים משרתיו עושי רצונו ועל זה אמר: "ועל העבודה". והחלק האחר הוא מהמעשי גם כן והוא במה שבין אדם לחבירו, ופעולתו גמילות החסדים ולעשות האדם צורכי חבירו, כדי שחבירו יעשה גם כן צרכיו, כי זהו ענין הכרחי למלאת חסרון היישוב המדיני מצד שהוא הווה נפסד. כי כאשר ישמרו ג' הענינים האלה בשלימותם בין האנשים יהיה העולם עומד על תלו כבנין והמגדל החזק היושב על העמודים ואינו רחוק, שיאמר העולם עומד על האדם הנקרא עולם קטן, כי עולם שלימותו נכלל בשלושה אלה. אם בתורה שהוא המדרש והעיון והמצוות השמעיות. ואם במעשה שהם המצוות המעשיות, ואלו יחלקו אם למצוות שבין אדם למקום שקרא עבודה, ואם למצוות שבין אדם לחבירו שקרא 'גמילות חסדים'. ומזאת הבחינה היתה החלוקה הזאת הכרחית וכוללת בעניינה.
האמנם אם נפרש מאמר "הם אמרו שלשה דברים הוו מתונין בדין" וגו', על אנשי כנסת הגדולה שהמה בכללותם היו אומרים זה ראוי נפרש "שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה הוא היה אומר" וכו'. שהשלם הזה אף על פי היה משיירי כנסת הגדולה ונכלל במאמרם הראשון, הנה הוא בייחוד היה אומר ומצוה על שלושה דברים אחרים, שהם: "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". כי הנה לא נחה דעתו עם המאמר הכנסיה, לפי שהם הזהירו על התורה במתינות הדין וריבוי התלמידים, ולא הזהירו על דברים אחרים נכללים והכרחים בשלימות התורה, כאילו תאמר ההגייה בה תמיד. ולכן אמר שהעולם עומד על התורה, רוצה לומר על ההגייה והעיון בה תמיד. גם הראשונים במה שבין אדם למקום אמרו בלבד "ועשו סייג לתורה", שהוא מאמר מיוחד למצוות לא תעשה. ולכן השלם הזה הזהיר "על העבודה" – שהיא על מצוות עשה. גם הראשונים לא ציוו כלל על מה שבין אדם לחבירו ושמעון הוסיף "גמילות חסדים". ואמר שהיה העולם עומד על שלושה אלה, לפי שבהם נכלל השלימות התורני כולו בעיון ובמעשה. ושלושה המה הם כנגד שלוש חלקי העולם כמו שזכרתי. וכבר ציותה התורה על שלושתם: אם על התורה שנאמר (דברים לב, מו-מז): "שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום וגו' כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה" וגו'. ובענין העבודה אמר (שם ו, יג): "את יי' אלהיך תירא ואותו תעבוד12" וגו'. "ועבדתם את יי' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך" (שמות כג, כה). ובגמילות החסדים אמר (ויקרא יט, יח): "לא תקום ולא תטור13 את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני יי'". ואמר (דברים טו, יא): "פתוח14 תפתח את ידך לאחיך לענייך15 ולאביונך בארצך".
משנה ג
השלם הזה היה ראש הדור הראשון מחכמי המשנה כמו שזכרתי. ולפי ששמעון הצדיק כלל מעשה המצוות בשלושה סוגים עליונים – התורה והעבודה וגמילות חסדים, לכן ראו החכמים הבאים אחריו לבארם. והנה אנטיגנוס איש סוכו שהיתה עיר אחת בתחום ארץ יהודה דבר בעבודה, וביאר באי זה אופן יעבוד האדם לבוראו. ויוסי בן יועזר ביאר ענין התורה. ויוסי בן יוחנן דבר בביאור גמילות חסדים כמו שיתבאר.
האמנם בדברי אנטיגנוס יראה ספק גדול באומרו שלא יעבוד האדם את בוראו "על מנת לקבל פרס" – אלא על מנת שלא לקבלו. כי הנה ייעודי התורה תמיד לא יחשו מלקרוא בני אדם לעבודת המצוות מפני השכר הנאמר בעשרת הדברות (דברים כב, ז): "למען ייטב לך והארכת ימים"; "למען יאריכון1 ימיך ולמען ייטב לך" (שם ה, טז). ואמר (שם ד, מ): "ושמרת את חוקיו2 ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום למען ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים". וכן במקומות אחרים רבים. ולא עוד, אלא שהקב"ה בעצמו אמר (שם ה, כו): "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור3 מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם" אחריהם. ואם הוא יתברך רוצה וחפץ שתהיה עבודתינו מכוונת לתועלתנו והנאתינו איך יאמר אנטיגנוס שהיא עבודה פסולה ושאין ראוי לעשותה?
והנה חכמינו זכרונם לברכה (מכות כג, ע"ב) אמרו "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות". ודוד אמר (תהילים יט, יב): "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב". ואם האדם לא יכוין ולא יקוה שכר פעולתו אין ספק שלא יתנועע, אבל שיתרשל בעבודה. כי תכלית פעולת האדם ותנועותיו הוא אם להתקרב אל הנאות ואם לברוח מן המזיק, ומעשה אונן יוכיח והוא לא נענש, אלא על אשר עשה מעשה ושחת ארצה שנאמר (בראשית לח, י): " וירע בעיני יי' אשר עשה ", אבל כי יחדל מיבם לדעתו, כי לא לו יהיה הזרע לא יהיה בו חטא, לפי שכל אדם בטבעו יכוין במעשהו דבר מהנאתו.
והרמב"ם פירש בזה שאין ראוי לאדם שיעשה המצוות לתכלית אחר, כי אם מפאת עצמם לא בעבור שייטיב השם יתברך עמו, לפי שראוי לאהוב האמת מצד שהיא אמת ולפעול המעלה מפאת עצמה ולא יבקש אליה תכלית אחר. כי הנה העושה העבודה לתקוות הגמול עושה עבודתו מעין סחורה שמוכר אותה חליפין הדבר אשר יתנו לו בעדה. והמצוות והמעלות תכליתם הוא פעולתם בעצמם והיא היא העבודה לשמה ועליה ציותה התורה (דברים ו, ה): "ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ואמר דוד (תהילים קיב, א): "אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד". וכמו שדרשו (עבודה זרה יט, ע"א): "במצותיו ולא בשכר מצותיו", לפי שהמצוות עבודתם הוא תכליתם. ויפרשו על זה ששכר מצוה מצוה. ופירש הרב שם על הגמול הניתן על ידי החסד והחנינה כמו שיאמר האדם לעבדו או לבנו הקטן עשה לי כך ואתן לך דינר. אמנם השכר הוא מה שינתן כפי הדין, ושאמר זה החסיד שלא יעבדו את השם על מנת שייטב להם ויגמלם חסד ויקוו לתגמולו. ועם כל זה לא יניחו היראה, לפי שהעובד מאהבה לא ישכח דבר ממה שציוה לעשותו, והירא לא יעשה דבר ממה שהוזכר מעשותו. זהו דעת הרב וכמה החזיק בו והזהיר עליו בספר בסוף ספר המדע. ואחריו נמשכו המפרשים כולם פה אחד. וכבר יורה על דעתם זה ממה שאמרו בספרי4 יכול יאמר אדם הריני לומד תורה כדי שאתעשר, כדי שאקרא רבי, כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא, תלמוד לומר לאהבה לא תעשה, אלא לאהבת השם כי הוא תכלית התכליות כולם. ואין ראוי שיושם דבר אחר תכלית אליו.
והדעת הזה קשה עלי מאד להולמו. אם כפי לשון אנטיגנוס מפני שמה שפירש הרב בשם 'פרס' שהוא הדבר הניתן בחסד ורחמים ולא על צד הדין והחיוב, אינו צודק אצלי ולא הביא עליו הרב ראיה כלל, אדרבה שמצאנו שתרגם יונתן5: "ותהי מואב לדוד עבדים נושאי6 מנחה" – נטלי פרס. ואנקלוס – 'בערכך נפשות בפורסן נפשתא'. וגם בדבריהם זכרונם לברכה בא לשון 'פרס' על הארוחה התמידית כמו שאמרו במסכת עירובין (דף עג, ע"א): מי שיש חמש נשים מקבלות פרס וה' עבדים מקבלים פרס ואוכלין לעצמם. ונקראת פרס, לפי שפורסין אותה מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. וידוע שזה כולו אינו חסד ורחמים כי אם כופר נפש ופדיונו, או דבר קצוב ומוגבל על פי השורה. ואם היתה כוונת אנטיגנוס להזהיר שלא יעבוד לתקות הגמול, למה יפרט הגמול7 הניתן בחסד ולא יזכור השכר הניתן בדין? והנה תגמולי השם נקראו שכר שכרך הרבה מאד 'מתן שכרם של צדיקים'. ולכן היה יותר ראוי שיאמר על מנת לקבל תגמול, שהוא שם כולל אל הניתן כפי החסד. ויקשה עוד בלשון המשנה מה ענין אומרו "כעבדים המשמשים את הרב" והיה ראוי שיאמר עבדו את יי'8 מאהבה או לשמה ומה לו במשל העבדים והרב. כי הנה העבדים לא יעבדו את הרב לשמה ומאהבה ולא מפאת המעלה כי אם מפאת ההכרח והאונס בעל כרחם הייטב בעיני יי' שככה תהיה עבודתו?
ואמנם מפאת הענין בעצמו, לפי שאין דעתי נוחה במאמר האומר שאין ראוי לבקש תכלית לפעל המצוות, אבל שנעשה אותם מפאת עצמם להיותם פעל שלם בעצמם, כי אין לבקש תכלית פעל המעלה והאמת מצד שהוא אמת. וקיימו וקבלו שזו היא העבודה לשמה שזכרו חכמינו זכרונם לברכה. כי הנה יש בזה הדעת המעדה רבה מדרכי התורה האלהית, לפי שהאנשים האלה שלמים הם אתנו דברו על המצוות האלהיות כדברם על המעלות המדותיות כפי דרך הפילוסופים ואריסטו בראשם שכתב, שהדברים הנבחרים הם בעבור עצמם ולא נדרוש מהם כי אם הפעל. וחשבו שכמו שבענין המעלות המדותיות יהיה זה לשם ולתפארת9, שכן יהיה במדות המעשיות. וחלילה לנו מלחשוב כזאת. כי הנה הפילוסופים, לפי שלא קבלו ההשגחה האלהית בפרטי בני אדם וכחשו בשכר ובעונש כפי המעשים, לא מצאו תועלת אחר בפעולות המעלה כי אם פעולתה בעצמה. אמנם אנחנו מאמיני ההשגחה העליונה הפרטית וייעודי המצוות התוריות בשכר ובעונש, היה האושר המיועד לנפשותינו בעולם הבא ולעצמנו בעולם הזה, אינו האושר המושג בפועל המדות, ואינו פעל המעלה כפי עצמה. כי בידוע שפעל החוקים ומצות הציצית והתפילין והמזוזה אינו דבר נבחר מפאת עצמו, ואינו השכר הנפשי המגיע בעבורם לנפש אחרי הפרדה מן הגוף. וגם מעשיים התוריים הם אינם מתייחסים אל השכר הגשמי, כי מה היחס יש להורדת המטר עם הציצית והתפילין והמזוזה ושאר המצוות. וכן העבירות אינם דברים נמאסים מפני עצמם לשלא יהיה תכלית אחר באזהרתם כי אם ההתרחק מכיעור המעשים המגונים ההם אינו כן, כי אין הדברים ההם רעים ונמאסים כי אם, לפי שהזהיר הקב"ה מעשייתם ומאתו צד הם עבירות, לפי שנעבור בעשייתם על דברו יתברך. וכאמרם זכרונם לברכה (תורת הכהנים קדושים קכח): לא יאמר אדם אי איפשי לאכול חזיר, אלא איפשי. אבל מה אעשה והקב"ה אסרו עלי.
הנה התבאר מזה שאין המצוות מעשים משובחים בבחינת עצמם, ולא העבירות רעים ונמאסים מעצמם כי אם בעבור שציוה השם עליהם. ומפני זה גם מצוות שהשכל מחייב אותם אמרו (קידושין לא, ע"א): "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". לפי שהגודל והמעלה בהם וצורתם העצמית היא היותם מצוות מאתו יתברך ומזה הצד אינו מגונה שיהיה למצוות תכלית בעשייתם בהפקת רצונו יתברך, או קבול השכר המיועד עליהם. ולכן אמרו במסכת פסחים (דף ח, ע"ב): תניא האומר אתן סלע לצדקה, כדי שיחיו בני, כדי שיהיה לי חלק עולם הבא – הרי זה צדיק גמור. וכל זה ממה שיורה שהשלם אנטיגנוס לא כיון בדבריו אל פירוש הרב וסיעתו, כי יש בדרכו צנים פחים10 כאשר אתה רואה. ואם צדוק וביתוס תלמידיו לא ידעו דרכיו ולא הבינו כוונתו בדבריו ונטו לבעוט בדברי חכמים, ולפרוק מעליהם עול התורה ואמתת הקבלה. ומהם נעשו כת הקראים עד היום הזה, לא מפני זה ראוי שנחשוב שכיון השלם אנטיגנוס כי אם לדעת שלם בריא אולם, כי ישרים דרכי אנטיגנוס וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם11.
ומפני זה באתי לפרש דבריו בדרכים אחרים:
הדרך הראשון – הוא שפרס ושכר שניהם יאמרו על הגמול. אם לא שפרס יאמר תמיד על הגמול הגשמי בעולם הזה ולא יאמר בשום צד על הגמול הנפשי. אמנם השכר נאמר פעם על הגמול הגשמי כמו ( בראשית ל, טז): "שכר שכרתיך בדודאי בני"; שכר שכיר – "ביומו תתן שכרו" (דברים כד, טו) ופעמים רבות יאמר על הגמול הנפשי כמו (ירמיה לא, טו): "יש שכר לפעולתך", הנה שכרו אתו ובלשונם זכרונם לברכה (עבודה זרה ד, ע"ב): היום לעשותם ואין היום לקבל שכרם – "מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא" (עירובין כא, ע"א). שכר מצוות בהאי עלמא ליכא, וכאלה רבים. והנה השלם הזה הזהיר בני אדם שלא יעבדו את השם יתברך "על מנת לקבל פרס", שהוא השכר הגשמי בעולם הזה שיקבל האדם מיד אחרי העבודה כפרס הקצוב הנתן בבוקר ובערב למקבלים אותו, וזה אם לפי שהטובות הגשמיות שייעדה התורה עליהם אינם שכר המצוות האמתי. אבל הם פירות משהשכר האמתי ההוא והקרן השכר שמור לו לאדם לעולם הבא. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (משנה פאה א, א): יש "דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא". ולפי שהמצוות הם פעל הנפש על דרך האמת, כי ממנה תולאות החיים, לכן ראו הקדושים ההם שלא היה שכרם דבר גשמי כמו שאמרו (חולין קמב, ע"א): "שכר מצות בהאי עלמא ליכא", לפי שהיה לדעתם השכר האמתי מיוחד לנפש בעולם הנשמות.
וכבר כתב הרמב"ם בפירוש לפרק חלק, שהטובות הגשמיות שייעדה התורה עליהם הם הסרת המונע לאדם והכנה אליו להשגת שלימותו לא שכר המצוות באמת. ולפי שאין ראוי לאדם שימכור בכורתו בנזיד עדשים, לכן אמר השלם: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס". רוצה לומר, שלא יעשו עצמם כעבדים הנבזים הפחותים, שמפני עבדותם ופחיתותם לא יבקשו תכלית אחר לאכול לשבעה ולמכסה עתיק12. ואתם לא כן, כי יש שכר לפעולתכם נפשיי עליון ואליו ראוי שתפנו בעבודתכם לא לטובות הגשמיות, שהמה יאבדו ואתה תעמוד13. ואם מפני שהשכר והעונש בעולם הזה אינו נתן לשעתו כפרס הקצוב, כי פעמים יתאחר ופעמים ימנע מפני סיבות אחרות כמו שאמרו (להלן פרק ד'): "על זה אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים". ואיך תהיה אם כן עבודת האיש השלם מכוונת לאותו תכלית כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו14.
הנה אם כן על הגמול הגשמי הזהיר החכם השלם הזה, שלא ישים כל אדם הבטחון ולא יעשה אותו תכלית בעבודתו. ועל דרך זה ראוי לפרש מאמר רבי אליעזר בפרקא קמא דעבודה זרה (דף יט, ע"א): במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצוותיו, שכיון לשכר הגשמי האפס והכלה, שאין ראוי לעשותו תכלית אחרון בפעולותינו ועבודתינו.
ואמנם מה שאמר (להלן פרק ד'): "ששכר מצוה מצוה" – הוא להגיד שהמצוות האלהיות אינם עבודה אליו יתברך יצטרך אליהם ולפעולתם, כי "צדקת מה תתן לו... ומה15 מידך יקח" (איוב לה, ז). אבל הם בתורת חסד ורחמים להיישיר בני אדם במעשים מעולים בהם יפיקו רצונו יתברך, כדי לזכותם בתועלת שני מיני החיים הגופיים והנפשיים, לא בדרך תמורה וחליפין ממה שקבל בעבודתם. כי העבודה אליו יתברך אינה רק מה שייטיב כל אחד לעצמו, ולא היה ראוי שתקרא עבודה בערכו כי אם חסד ואהבה שרצה לזכות את ישראל ולפיכך הרבה להם תורה ומצות. אבל נקרא כן בערך העובד ועושה אותה. והענין בזה דומה אל האב הרחמן שיקבל מבנו בתורת עבודה לשמוע מוסר השכל וללכת בדרך טובים למען ייטב לו ויתן לו שכר, כן הענין פניו יתברך. ועל כן אמר השלם: "שכר מצוה מצוה", שכאשר האדם יעשה מצוה אחת יביא הקב"ה לידו מצוה אחרת, כי שכר גדול זה לו, לפי שהכל לתועלתו. וכבר נלמוד זה מדברי אדוננו משה שאמר (דברים י, יב): "ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את יי' אלהיך בכל לבך ובכל נפשך לשמור את מצות יי' "16 וגו', והיה סוף הדברים לטוב לך. הנה התבאר מזה שלא הזהיר אנטיגנוס שלא יעבוד האדם לבוראו לתקות השכר הנפשי שיקבל בעולם הבא, אבל היתה בלבד כוונתו שלא ישים תכלית עבודתו הפרס והוא הטוב הגשמי הכלה ונפסד ושתהיה עבודתו מבלתי הבטה אליו.
אמנם מה שאמרו בספרי17, שלא יאמר אדם הריני לומד תורה כדי שאזכה לחיי העולם הבא, כשיעויין היטב אינו סותר לזה. לפי שהמה כיונו להוציא מלב האנשים ההולכים בתורת יי' ב' דעות בלתי אמתיים: האחד – הוא להמונם שישימו תכלית הלמוד והידיעה לקנות עמו העושר והכבוד, והיה אם כן הנכבד שהוא החכמה בעבור הפחות והנבזה שהוא הכבוד המדומה. ועל זה אמרו בספרי18 שלא יאמר אדם הריני לומד תורה בעבור שאעשיר, בעבור שאקרא רב, וכמו שאמרו 'אל תעשה עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם'. והדעת הב' – הוא לפילוסופין שאמרו שלא תשאר מהנפש כי אם המושכלות, שתקנה לא דבר אחר מכשרון המעשים ומעשה המצוות ועשות רצונו יתברך כי אם המושכלות בעצמם שיקנה האדם, המה ישארו. והוא דעת בלתי אמתי הרבה טענות בביטולו הרב ן' חסדאי בספרו 'אור יי'' מאמר שני כלל ששי. ולדחות הדעת הכוזב הזה אמרו שלא יאמר הריני לומד בעבור שאירש העולם הבא, כאילו למידתו היא עצם ההשארות כדברי הפילוסופים אבל, שתהיה למידת התורה לאהבת השם. רוצה לומר לעשות מצוותו ולהפיק רצונו, כי מזה ימשך לו השכר וירושת העולם הבא לא מהלמידה עצמה. ואמנם במה שאמרו במסכת פסחים לא דברו מלמוד תורה כי אם מהצדקה, ולכן התירו בה שיאמר אדם כדי שיחיו בני, כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא ויחשב לו לצדקה ויקרא צדיק גמור, לפי שידוע שלא אמר זה כי אם על דרך השכר מאתו יתברך. ואם כן בתלמוד תורה אמרוהו מפני חשש דעת הפילוסוף כמו שזכרתי, כי מפני זה דברו בספרי בענין הלמוד תורה, ולא עשו המשל במצוה אחרת מהמצוות מעשיות כדי להעיר על מה שביארתי.
והדרך השני – הוא שהאהבה והעבודה אליו יתברך ראויה ומחוייבת עלינו בני יעקב בחיריו19, בבחינת החסדים שקבלנו ממנו יתברך, בבריאה ובמציאות שנתן לנו, ובשמירה מהפגעים הטבעיים והמקריים תמיד, ובמה שהוציאנו ממצרים מבית עבדים, ונתן לנו תורתו ויתר החסדים שעשה לאבותינו ולנו בשנוי המנהג הטבעי בעבורנו. ומפאת ההטבה הגדולה אשר הטיב עמנו אנחנו מחוייבים לאהבו ולעבדו, כי זה חוב גמור מוטל עלינו לפורעו מזאת הבחינה. וכן היתה ראויה היראה מלפניו אשר הכונה בה השמירה והחרדה מלהקציפו ומחטוא, למי שעשה עמנו החסד והרחמים, והאהבה, והעבודה, והיראה אשר תהיה בחינה הזאת היא אצלי באמת אותה שקרו חכמינו זכרונם לברכה – "לשמה". לא מפני שתהיה כפי המעלה כדברי הרמב"ם, וגם לא שתהיה בבחינת גדולתו ורוממותו יתברך כמו שחשב הר"ן זכרונו לברכה, כי אם מפאת החיוב המוטל עלינו בבחינת החסדים אשר עשה עמנו. ויש בחינה אחרת באהבה והעבודה והיראה שהיא לתקות השכר המקווה וליראת העונש שאפשר שיבא והיא אצלינו כדמות הסחורה שעושה אותה האדם, כדי שירויח בה. וכבר ביארתי אני הדרוש היקר הזה בשלמות גדול במרכבת משנה אשר לי בפרשת "ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך" (דברים י, ב). ושם פירשתי המאמרים שבאו במסכת סוטה (דף כב, ע"ב) מהשבעה פירושים ומאי איכא בין עוסק מאהבה לעוסק מיראה.
והנה השלם אנטיגנוס הזהיר האדם, שלא תהיה עבודתו מהמין הב' מכוונת לתקות השכר העתיד, או מיראת העונש אשר יבא, אבל שתהיה מהבחינה הראשונה מכוונת אל החוב המוטל עליו ממה שקבל מהשם יתברך במה שעבד. ולכן עשה בדבריו משל העבדים עם הרב להגיד שאנחנו עבדים נרצעים לשם יתברך ילדי ביתו ומקנת כספו20, שהוציא ועשה כמה ניסים ונפלאות לקנות אותנו, ושלכן אנחנו חייבין חיוב גמור לעובדו במה שאנחנו עבדיו, כפי בחינת הטובות שכבר עשה עמנו. ושלא נהיה כעבדים הסכלים כפויי הטובה שלא ישימו לב אל החוב המוטל עליהם במה שהם עבדים לרבונם, ויבקשו ממנו על עבודתם פרס שהוא שם נרדף אל השכר. אם לא שפרס הוא לשון בבלי ושכר הוא לשון הקדש ועניינם אחד. כי אם נעשה זה נהיה כפויי טובה לפניו יתברך, ויעשה עמנו כמו שיעשה האדם לעבדיו, כאשר ישאלו ממנו דבר בדרך חיוב מה שהוא אצלו בדרך חסד, שיכם מכה רבה והיה בהם חטא. אבל שיהיו בעיניהם כעבדים שמחוייבין לעבוד את קונם ולשמש אותו – "לא על מנת הפרס" והשכר העתיד כי אם בבחינת היותם עבדים במה שעבר, ויהא עליהם מורא שמים. רוצה לומר מורא השם יתברך שהוא מניע השמים ובוראם, שיענישם מאד אם יהיו כפויי טובה לפניו. וכיון עוד באומרו: "ויהא מורא שמים עליכם" – שיעבדו את השם במורא ופחד כעבדים אל רבם, כמו שהשמים העליונים בתנועותיהם יעבדו לבוראם ביראה רבה, כמו שאמר (קדושים פט, ח): "אל נערץ בסוד קדושים21 רבה ונורא על כל סביביו". ולהיות עבודתם בשמירה ויראה רבה ישפיע עליהם השם יתברך שפע נצחי תמידי ויעמידם לעד לעולם. וכאילו אמר כן יעשה לכם אם תעבדוהו כעבדים המחוייבים במורא רבם, שישפיע עליכם מהטוב והנצחיות כמו שמשפיע בשמים, וזהו: "ויהא מורא שמים עליכם". רוצה לומר המורא שהשמים יראים מבוראם כמוה תהיה עליכם.
והנה לקח אנטיגנוס הלמוד העליון הזה מדברי השם יתברך, ששלח לומר לישראל במעמד הר סיני "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"22 וגו' (שמות יט, ד-ה). ורצה בזה שהם ראו את הטובות אשר כבר עשה עמהם מהמכות שהכה את המצריים בעבורם, ומהטובות אשר עמהם, וזה אומרו "אשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". וכאילו אמר בעבור ההטבות האלה אשר כבר עשיתי עמכם מחייבים אתם לעשות מצוותי מבלי התבוננות בחינה אחרת מתקות השכר העתיד. אבל אודיעכם, שמלבד החיוב המוטל עליכם "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" – אני מעצמי אטיב עמכם עוד, וזהו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" וגו'.
הנה התבאר שהם ראוי, שיעבדו בבחינת ההטבות שכבר קבלו, והשם יתברך לשלמותו בראותו שהם מודים על הטובה והם עבדים נאמנים – יוסיף עליהם טובה וברכה. וכן אמר משה במשנה תורה (דברים י, כ-כב): "את יי'... תירא אותו תעבוד23 ובו תדבק ובשמו תשבע", ונתן הסיבה בזה באומרו: "הוא תהלתך והוא אלהיך אשר עשה אתך את הגדולות ואת הנוראות24 האלה אשר ראו עיניך בשבעים נפש" וגו'. והוליד והוכיח מזה "ואהבת את יי' אלהיך ושמרת משמרתו וחקותיו25 ומשפטיו ומצותיו כל הימים" (דברים יא, א). רוצה לומר, שמפאת ההטבות אשר כבר קבלו ממנו הם מחוייבים לעובדו ולאהבו ולשמור ולעשות מצותיו כל ימיהם. ואחרי שזכר הבחינה האמתית הזאת שהיה לשמה, זכר עוד הבחינה הב' המכוונת לעתיד מיראת העונש ותקות השכר. ועל זה אמר (שם שם, ב): "וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר יי'" וגו'. והיה סוף הדברים "ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה. ולמען תאריכו ימים" וגו' (שם שם, ח-ט), שהם הדברים הנמשכים מפעל המצוות עם היות שהעובד האמתי לא יכוין אליהם. וזה עצמו ענין אנטיגנוס הנה. ועל זה הדרך ראוי שיובנו ייעודי התורה ודברי השם יתברך המורים על השכר המקווה, שהם דברים ירצה השם יתברך לתת אותם על שמירת המצוות, לא שיהיו העובדים האמתיים מכוונים אליו, כי "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות" (מכות כג, ע"ב), כדי שבעשייתם יבואו לקבלת השכר. וזה גם כן מאמר דוד (תהילים יט, יב): "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב", לא אמר שיכוין בעבור ה'עקב' כי אם שבשמרם השם יתברך למען צדקו26 – יתן לו עקב שכר רב. וכן "הורני יי' דרך חוקיך27 ואצרנה עקב" (שם קיט, לג), ענינו העקב הנמשך אחריהם עם היות שמירת המצוות ועשייתם מפני החוב והעבדות האמתי.
ואמנם אותו מאמר שזכרתי ממסכת פסחים (דף ח, ע"ב) "האומר אתן סלע לצדקה כדי שיחיו בני כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא הרי זה צדיק גמור", מלבד מה שכבר פירשתי בו עוד ראוי שתעיין בו. כי שם לא דברו מהעבודה והיא המצוות שבין אדם למקום כמו שפירשתי אשר ממנה בלבד דבר אנטיגנוס בכאן. כי בזה אין ראוי שישים אדם תכלית אחר כי אם החוב המוטל עליו לעבוד את אלהיו כמו שפירשתי. אבל כיונו על גמילות החסדים במה שבין אדם לחבירו, ולכן זכרו הצדקה לעני. ואמרו שמי שיכווין בצדקה הטוב הגשמי והטוב הנפשי ליירש חיי העולם הבא הנו – צדיק גמור וצדקתו עומדת לעד28. אבל לא אמרו כזה בעבודה. זה הדרך הב' בפירוש המאמר הזה. והותר הספק מעיקרו בכל אחד מהדרכים.
משנה ד
שני השלמים האלה היו ראשי הדור השני מחכמי המשנה כמו שביארתי. יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה, ולא ידעו עוון מנעוריו עד יום מותו. ולכן אמרו (סוטה מז, ע"א): משמת יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן בטל האשכולות. ופירושו שהוא היה מקבץ חכמי ישראל חבילות חבילות ללמוד תורה כאשכולות. וכן דרשו "אשכול הכופר דודי לי" (שיר השירים א, יד) – אלו תלמידי חכמים שמתקבצים כענבים באשכולות. ויש מי שפירש בזה שהוא היה מגין על דורו כאשכול המגין על הענבים אשר בו. אבל בגמרא דסוטה (דף מז, ע"ב) "מאי אשכולות אמר רב יהודה אמר שמואל איש שהכל בו". וכבר זכרתי ששניהם באו גם כן לבאר דברי שמעון הצדיק, כי אחר שביאר אנטיגנוס ענין העבודה, ביארו גם כן הם ב' העמודים האחרים ואמרו בשניהם "קבלו מהם". אם שכיון לאנטיגנוס ובית דינו, ואם שכיון אל שמעון הצדיק ואל אנטיגנוס, שיוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן לא לבד קבלו מאנטיגנוס, אבל גם כן קבלו משמעון הצדיק רבו.
והנה יוסי בן יועזר ביאר איך יזכה האדם לקנין התורה והשגת שלמותה, ואמר שהדרך הנאות אליו הוא שיעשה ביתו "בית ועד לחכמים". רוצה לומר, בית מוכן ומיועד להתקבץ שמה החכמים לדרוש וללמוד בתורה. כי בהיות ביתו אכסנית התורה אין ספק שיזכה ללימודה, אבל התנה בזה שני התנאים שמבלתם לא יתכן אליו קנין השלמות: האחד – שלא יתגאה על החכמים בהיותו בעל הבית והם כאורח נטה ללון1, אבל יתאבק בעפר רגליהם בהכנעה ושפלות כאילו הם בעלי הבית והוא האורח המתאכסן בתוכם. והתנאי השני – שלא יקוץ דעתו ברבוי התורה ולא תקל לימודה בעיניו להתמדתה יום יום, אבל תמיד ישתה בצמא רבה את דברי החכמים ההם. רוצה לומר, שישמע דבריהם כל יום בתאוה נמרצת כאילו הם חדשים אצלו, וכמים קרים על נפש עיפה2 כן יהיו דברי תורה בנפשו. ולפי זה אין ראוי לומר והוי שותה בצמא בפתח, כי אם בשבא שתמיד ישתה דבריהם כאילו הוא בצמא מהם לא כאדם השבע שנפש שבעה תבוז נפת3.
ומזה המאמר הנכבד למדנו דברים: האחד – שלא כל המקומות שוים לתלמוד תורה כי אם הבית הידוע טהור ונקי ומיוחד לזה. וכמו שאמרה התורה (שמות כ, כא) : "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא4 אליך". כי הנה המדרש הוא מקדש מעט והוא דוגמת בית המקדש שנאמר בו (דברים יב, יג): "השמר לך פן תעלה עולתיך5 בכל מקום אשר תראה", ולכן אמרה השונמית לבעלה: "איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד נעשה נא עלית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושולחן וכסא ומנורה והיה בבואו אלינו יסור שמה"6 (מלכים ב' ד, ט), כי שיערה האשה הגדולה שהעיון וכל שכן הנבואה תצטרך למקום פנוי טהור וקדוש מיוחד אליה.
הלמוד הב' – שהנה מה טוב ומה נעים7, אשרי ואשריו מי שיהיה ביתו מוכן ומיועד לקדושה ולתורה. ולכן נעלתה מעלת הר סיני ההר חמד אלהים8 לשבתו מכל שאר הדברים, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה9 "למה תרצדון הרים גבנונים10" וכו' (תהילים סח, יז). הלא ראית מה הועילה השונמית מהיות ביתה בית ועד לאלישע הנביא, ומה שברך השם בית עובד אדום הגתי בעבור ארון האלהים אשר ישב שם, והאשה הצרפתית בהיות אליהו בביתה היתה ברכת יי' בכל אשר לה ברעב פדאה ממוות, ואף בנה אשר מת מאליו החייהו השם לכבוד הנביא האורח.
הלמוד הג' – שכבוד חכמים ינחלו, ואף שיהיו אורחים ראוי שיתאבק בעל הבית בעפר רגליהם, והם יהיו לראש. ואין ראוי לבעל הבית שיתגאה עליהם לפי שהוא מהנה אותם כההיא דאמרינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין נב, ע"ב) "למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ וכו'. כי הנה ההנאה שעושין החכמים בחכמת דבריהם לבעל הבית, גדולה לאין שיעור מההנאה הגשמית שהם מקבלים ממנו. הלא תראה אברהם אבינו בבא שלושת המלאכים לאכסניא שלו, שהוא עם כל מעלתו ומחלתו היה עובד אליהם, שנאמר (בראשית יח, ז-ח): "ואל הבקר רץ אברהם וגו' ויקח חמאה וחלב וגו' והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו". ומפני זה תמצא שכאשר הלך אליהו אל בית הצרפתית ושאל מאתה לחם והיא השיבתו שלא היה לה כי אם "מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת". השיבה הנביא: עשה לי משם עוגה קטנה בראשונה והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרונה (מלכים א' יז, יב), שלמדה שתעבוד ראשונה אותו ואחר כך תעשה הצריך לה ולבנה, לפי שכבוד החכם האורח ראוי שיקדם על כבוד בעל הבית.
הלמוד הד' – שתמיד ישמע אדם דברי תורה בערבות גדול וחפץ נמרץ כאדם השותה מים בצמא רבה. וכבר בה זה בתורה שנאמר (דברים כו, טז): "היום הזה יי' אלהיך מצוך לעשות את החוקים11 האלה" וגו' ודרשו חכמינו זכרונם12 לברכה 'בכל יום ויום בעינך דברי תורה חדשים' כאילו בו ביום נצטוית עליהם. ועל זה אמר שלמה (משלי ח, כב-לא) מדבר בשם התורה בפר' "יי' קנני ראשית דרכו", אמר "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים13 יום יום משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו ושעשועי14 אל בני אדם". רצה לומר עם היותי אצלו יתברך מקודם שנברא העולם אמונה אצלו לא קץ עמי, אבל תמיד הייתה לפניו שעשועים יום יום, ואף בכל עת ועת הייתה משחקת לפניו כדבר חדש ונכסף מאד. ואם כך לפניו יתברך כל שכן וכל שכן, שראוי שיהיה משחקת בתבל ארצו. וראוי אם כן שיהיו שעשועי אל בני אדם ולא יקוצו בי, אבל שתמיד ישתעשעו בי כמו שעושה הקדוש ברוך הוא. וזהו שסמך "ועתה בנים שמעו לי ואשרי דרכי ישמרו" (שם שם, לב). זהו פירוש מאמר יוסי בן יועזר על פי פשוטו.
ואיפשר לפרש בו עוד, שהוא לימוד והדרגה אל המעיין בתורה שלא יסמוך על דעתו, ולא ישען על מחשבותיו. אבל שיהיה ביתו שהוא כינוי לדעתו וסברתו על דרך מה שפירש הרמב"ם בפסוק (קהלת ד, יז) "שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים" – יהיו בתי הנפש ההם וחדרי המחשבות ועד לחכמים. רוצה לומר, שיקבל סברותיהם וכאשר יתחדשו אליו ספקות ילך ללמוד מהם ויתאבק בעפר רגליהם וישתה מימיהם בצמא רבה, שהוא משל לעולם השאלות והספקות. וכיון גם כן באמרו: "והוי שותה בצמא את דבריהם" – שיקח דברי החכמים בהדרגה כמו איש השותה מעט מעט לא שיגיע ירדן אל פיהו ויחנק. כי הלמוד בזולת ההדרגה והקדמות הוא סיבת הפסד הדעות וכמו שהזהיר עליו שלמה (משלי כב, יז): "הט אזניך ושמע דברי חכמים". ואמר (שם ד, כו): "פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו". רוצה לומר, שלא יפסיע האדם פסיעה גסה, כי ילאה ולא יגיע אל תכלית הדרך, אבל יפלס מעגליו מעט מעט שהוא אזהרה רבה בלמוד התורה ועיון סודותיה. וגם זה מן התורה נלקח שהזהיר במעמד הר סיני והכהנים והעם "אל יהרסו לעלות15 אל יי' פן יפרץ בם" (שמות יט, כד). ואמר בפרשת החכמים (דברים יז, יא): "על פי הדבר אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" וגו'.
משנה ה
החכם הזה לקח לו לבאר ענין גמילות החסדים שזכר שמעון הצדיק בענין הצדקה, ואמר שיהיה ביתו פתחו לרוחה. וזה המאמר כולל, שלא יהיה האדם מודר הנאה, אבל יועיל לכל אדם ממה שבביתו, פעם להשאיל כליו, ופעם להשאיל מעותיו בזולת ריבית, ופעם להכניס אורחים, ופעם לפרוס לרעב לחמו, כי כל זה נכלל באומרו: "יהי ביתך פתוח לרוחה". והזהיר שלא יהיו עניים בביתו בושים ונכלמים כאדם המצפה לשולחן אחר, אבל יהיו כבני הבית שאין הבן מתבייש לאכול על שולחן אביו. ונכלל במאמר הזה עוד לדעת הרמב"ם שאם יצטרך האדם אל משרתים, לא יקנה עבדים ושפחות מבני הגוים, אבל יקח מעניי ישראל לשרתו. ואם יצטרך לעשות מלאכה יתן לעשותה לעניי ישראל ולא לנוכרים, כדי שיהנו העניים משלו ויהיו בני ביתו ומשרתיו. והמוסר הזה מדברי התורה למד אותו שנאמר (דברים טו, יא): פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך. וגם בענין המקח והממכר ציוהו שיעשה עם האחים ולא עם הנכרים כמו שאמר (ויקרא כה, יד): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך". ויש מפרשים – "ויהיו עניים בני ביתך" – מלשון ענוה, שיהיו בני ביתו ענוים ולא יגערו בבאים לשאול צדקה ,אבל ישיבו אליהם רכות וידברו על לבם ולא יכלימום.
ואמנם למה סמך לזה – "ואל תרבה שיחה עם האשה" הוא, לפי שכבר יקרה שיבואו בכלל העניים והאורחים לביתו נשים עניות. ולכן הזהירו שלא ירבה שיחה עמהם פן יחם לבבו1 מתוך שיחתן ויבא לידי זמה. וגם זה מענין "והתקדשתם והייתם קדושים2" – קדש עצמך במותר לך כדי שלא תבא אל האיסור. ונתן הטעם למה יזהירו שלא ירבה שיחה עם האשה באמרו: "באשתו אמרו קל וחומר באשת חבירו". רוצה לומר, הנה חכמינו אמרו בדרך סייג שאין ראוי לאדם שירבה שיחה עם אשתו, כדי שלא יבא לידי הרהור ויתדבק בה יותר מדאי קל וחומר באשת חבירו. וכמו שאמרו בפרק מי שמתו (ברכות כב, ע"א):" שלא יהיו תלמידי חכמים מצוים אצל נשותיהן כתרנגולים". ובמסכת כלה (פרק ב') אמרו: 'שיחה מביאה לידי הרהור הרהור מביא לידי תאוה תאוה לידי רדיפה רדיפה לידי מעשה'. מכאן אמרו חכמינו זכרונם לברכה: "כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם". רוצה לומר, שממה שאמר השלם הזה: "אל תרבה שיחה עם האשה" למדו חכמים שבין שתהיה אשתו או אשה אחרת יגרום רעה לעצמו, והוא בשיבא לידי הרהור ומשגל נוסף והוא רעה רבה לחייו. ומלבד זה חוטא לנפשו שאפילו שלא יהיה באשה ההיא צד איסור, אין ספק שבהיות יצרו להוט בתאוה החומרים ההיא – יהיה בוטל מדברי תורה. כי התורה צריכה לב פנוי, וזה להוט אחרי בולמוס של העריות3 עד, שבביטול התורה ולהיטת היצר יבא מהמותר לאסור – ויהיה סופו לרשת גיהנם. אבל אמרו בפרק החליל (סוכה נב, ע"א): אמר רב אסי יצר הרע למה הוא דומה בתחלה לחוט השערה ולבסוף לעבותות שמביאים בהם את העגלה שנאמר (ישעיה ה, יח): "הוי מושכי4 עון בחבלי השוא ובעבותות5 העגלה חטאה".
וכבר למדנו זה יתברך בתורתו במה שציוה קודם המעמד הנבחר "אל תגשו אל אשה" (שמות יט, טו), להיות רדיפתה מרחקת האדם מכל שלמות. ועליו הרבה שלמה המוסרים, לפי שנלכד בשחיתותיה אמר (משלי ו, ל-לה): "לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו' ונמצא ישלם שבעתים וגו' נואף6 אשה חסר לב" וגו' ויתר הפסוקים, שהגיד בהם היות תאוות הניאוף יותר פחותה מתאות הגנבה. ועשה על זה ראיות: האחד – לפי שהגנב לא יבוזו לו בני אדם כשיגנוב "למלא נפשו" כי ירעב, ואם כן אין בזה קלון בפני בני אדם. ועוד שהגנב עם היותו עושה רע לאחרים הוא מטיב לעצמו כמו שאמר "למלא נפשו" וגו'. ועוד7 שעונשו אינו חמור שאם "ישלם שבעתים" לבעל הגנבה ואם אין לו – "את כל הון ביתו יתן". אמנם הנואף הוא בהפך כל זה, כי הגנב הטיב לעצמו למלא נפשו כי ירעב, הנה הנואף אשה הוא – "חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה", אם הגנב – "לא יבוזו לו כי יגנוב למלא" חסרונו, הנה הנואף אינו כן, כי "נגע וקלון ימצא וחרפתו לא תמחה". אם הגנב עונשו לבד לשלם שבעתים אין כן נואף, כי יהרגנו איש האשה הנואפת וזהו: "כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם לא ישא פני כל כופר8", כמו שעושין לגנב – "ולא יאבה כי תרבה שוחד9". זהו פירוש מאמר רבי יוסי בן יוחנן כפי פשוטו.
ואיפשר לפרש עוד בו, שהנשים בטבעם נוטות אל הכילות ותרע עיניהן במתנות העניים והכנסת האורחים אשר זכר. ולכן הזהירו שבענין הצדקה וגמילות החסדים הזה לא ירבה שיחה עם האשה, ואמר האשה בה"א הידיעה לרמוז אל היושבת אצלו ושוכבת בחיקו. רוצה לומר, שלא יקח עצת אשתו ולא יעשה הצדקה והכנסה לאורחים ברשותה, כי היא תמיד תמנעהו מזה. ולכן פירוש במאמרם שאומרם: "אל תרבה שיחה עם האשה", שלא אמרו זה על אשת איש אחר או פנויה, אבל שבאשתו אמרו זה שלא ירבה האדם עמה שיחה ועצה בענייני הצדקות בעבודת השם, לפי שכל המרבה שיחה עם האשה שלו, שומע עצתה בדברים האלה הוא – "גורם רעה לעצמו". כי האשה תשתרר עליו גם השתרר ויתבטל מדברי תורה ומצוותיה – "וסופו יורש גיהנם" להיותו בטל מדרכי התורה. והרעה הזאת גורמת לו השיחה עם האשה ולקיחת עצתה בדרכי המצוות, אף על פי שהיא אשתו – "קל וחומר באשת חבירו", שאין ראוי לקחת עמה עצה והרבות שיחה. והלמוד הזה גם כן מן התורה לקחו: אם מענין האדם הראשון, שלפי ששמע לקול אשתו גורש מעדן וירש גיהנם. ואם ממשה אדוננו שפירש מאשתו, לפי שלא תמנעהו משלמותו. ואם מענין שלמה שנשיו הטו את לבבו. ועל זה זה דרשו במדרש: "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי" (משלי ל, ב) איזהו איש זה משה שנאמר (במדבר יב, ג): "האיש משה ענו מאד". אמר שלמה בער הייתי אני מהאיש משה, שנפרש מן האשה וזכה, ואני דבקתי בהן – "ולא בינת אדם לי" – לא הבנתי בעניני אדם הראשון שאשתו הביאתו לחטוא. וגם כן נלמד מענייני אחאב10, כי בהתיעצו אם איזבל אשתו הרג את נבות היזרעאלי לרשת את כרמו.
משנה ו
זהו הדור השלישי מחכמי המשנה כמו שזכרתי. ויהושע בן פרחיה הוא היה רבו של ישוע הנוצרי. ובימיו התחילה דעת הקראים בעבור שאירע לחכמים בירושלים עם המלך הורקנוס, והוא הנקרא בדבריהם זכרונם לברכה 'ינאי המלך' שהיה כהן גדול, גם כן עשה משתה לכל שריו ועבדיו1 וישב המלך על השולחן עם חכמי ישראל שהיו נקראים פרושים וכטוב לב המלך ביין2, אמר להם אני תלמידכם אם תראו אותי סר מן הדרך הנכונה הוכיחוני והשיבוני אל הישרה, כי לכם נאה להוכיח ולי נאה לקבל. ויענוהו החכמים עדים אנחנו היום הזה, כי צדיק ותמים3 אתה בדרכיך ומלך נאמן וכהן גדול חסיד אתה וישמח המלך על דבריהם. ויען אחד מהם שמו אלעזר אדם רע ובליעל4 שולח מדנים אם אהבת לקבל תוכחת רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן כי אמך הלכה בשבי בימי אנטיוכוס והיא היתה חללה, ולכן לא נאה לך לבא בקדש הקדשים. ויקצוף המלך מאד ונהפך ששונם לאבל. ויונתן שר הצדוקים היושב שמה אמר אל המלך שהחכמים ציוו אל המלך לקללו בעיני העם והשרים, ושלכן שתקו ולא ענו דבר לאלעזר. ולכן הרג המלך ביום ההוא רבים מהחכמים ואת אלעזר המקלל שרפו באש, ויעצוהו חבריו להבאיש בחכמים ולכלותם ולהמיתם. וכדי שלא יצטרך ללמודם יעזוב תורה שבעל פה ויתנהג על פי תורה שבכתב, ואז גרש את החכמים ובכללם היה שמעון בן שטח שהיה חותן המלך, ורבו המחלוקות בירושלים ונשפכו דמים רבים בעם יי'5, כי דלת העם היה עם החכמים הפרושים. והמלך והשרים היו נגדם ובזה נתקלקלה הרבנות זמן מועט וטרחו להחזיק בתורה בשקול הדעת. והקשתם ונלאו ולא יכולו עד שהושב שמעון בן שטח וחבריו ותלמידיו מאלכסנדריאה, ושבה הרבנות והקבלה לאיתנה ,אבל נשארו ביניהם אנשים שכבר נשרשו בדעת הקראים פורקים מעליהם תורה שבעל פה. ואין אלה כת צדוק וביתוס, כי הצדוקים והביתוסים הם מינים ואפיקורסים מכחישים עולם הבא, ואינם מהקראים.