אור ברסלב
נחלת אבות על אבות פרק ד › משנה כא

נחלת אבות על אבות· רבנו יצחק אברבנאל

פרק ד · משנה כא

משנה כ

(כא-כב) המאמרים האלה לרבי אלעזר הקפר מורים על שלימות חכמתו ועומק קבלתו בסודות התורה ועיקריה. וכאשר קראתי למאהבי הם1 החכמים המפרשים לדעת אמתת כוונתו המה רמוני2, כי לא ירדו לסוף דעתו, ולא באו לתכלית כוונתו. וגם הם נתחלפו בעצמם זה מזה דרך הרמב"ם מדרך שאר המפרשים.

וכדי להטיב ההבנה באמת כוונת השלם הזה, הנה מה טוב ומה נעים3 לעורר בדבריו אלה שאלות, תבא התרתם בביאור הדרוש:

ראשונה – באומרו: "הקנאה והתאוה והכבוד". כי מה ראה להגביל שלושת הדברים האלה להוציא – "את האדם מן העולם" ולא זכר שאר המדות הרעות שיוציאו אותו גם כן ממנו4? כל שכן שהתאוה והכבוד כפי מה שפירשו אותם, כבר יוכללו בקנאה כי הוא בקנאתו בממון חבירו, או באשתו, או בכבודו יתאוה אליהם ויבקש אותם. ואין הכבוד כי אם דבר נמשך אחר הקנאה מהזולת, ולמה אם כן עשאם שלושה בהיותם אחד?

שנית – באומרו: "מוציאין את האדם מן העולם". ולא ידענו אם אמרו על העולם הזה או על העולם הבא? ואם כוונתו על העולם הזה, איך יצדק מאמרו ששלושה המה יהיו סיבת המוות? כי גם מבלתם המוות הכרחי על המורכב כמו שאמר הוא עצמו: "הילודים למות". ואם כיון על העולם הבא, שהאיש אשר ימצאו בו שלושה החסרונות האלה, אין לו חלק לעולם הבא, למה אם כן אמר: "מוציאין" ומי הכניסו שיצא? והיה לו לומר מונעין את האדם מן העולם.

שלישית – במאמר "הילודים למות". כי מה החידוש אשר חידש לנו בזה? הלא ידענו אם לא שמענו כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה5. ועוד, כי למה אמר: "הילודים למות" כאלו אינו נולד כי אם לאותו תכלית? וכבר אמר הפילוסוף שהמוות הוא סוף ולא תכלית, לפי שלא נולד האדם לתכלית המיתה. והיה לו לומר סוף אדם למות כדבריהם זכרונם לברכה (ברכות יז, ע"א).

רביעית – באומרו: "והמתים להחיות". כי בין שירצה בזה שהמתים תחיה נפשם בעולם הנשמות כמו שפירשו הרמב"ם, או שיכוין שהמתים יקיצו בזמן התחייה, כמו שהבינוהו שאר המפרשים, והוא האמת לשני הפירושים היה ראוי שיאמר "והמתים לחיות" כמו שאמר "הילודים למות". ויהיה מובנו שיחיו המתים, לא שיאמר "להחיות", שהוא פועל יוצא לשלישי על דרך להחיות אתך כמו שלא אמר הילודים להמית.

חמישית – באומרו: "והחיים לידון". כי אם אמר זה על יום הדין שיהיה בתחיית המתים, איך לא זכר גם כן דין העולם הבא בראש השנה שזכרו חכמינו זכרונם לברכה6? ודין האדם בצאתו מן העולם הזה, שזכרו גם כן במסכת ראש השנה, כי שם זכרו שלושה דינים בעולם הזה ובעולם הנשמות ובעולם התחייה. ואיך רבי אלעזר לא זכר כי אם אחד מהם?

ששית – באומרו: "לידע ולהודיע ולהודע". ואם אמר זה על השם יתברך שיודע העבר העתיד וההוה כמו שפירש הרמב"ם, הנה לשון המשנה לא יסבלהו שלא זכר שם הקב"ה לשעליו יאמר כן, כי אם על המתים או החיים שזכר, כל שכן ש"לידע ולהודיע ולהודע" שלושתם לשון עתיד. ומה שכתב הרב רבי מתתיה שהוא – שכל משכיל ומושכל הבל המה מעשה תעתועים7. ואם אמרו על אשר יקומו בתחייה, יקשה אומרו: "ולהודיע ולהודע", כי למי יודיעו זה. והנביא אמר (ירמיה לא, לג): "כי כלם8 ידעו אותי מקטנם ועד גדלם" עד שמפני זה לא ילמדו איש את רעהו "כי תמלא9 הארץ דעה את יי' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).

שביעית – באומרו: "שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא". ומי לא ידע בכל אלה שהוא 'אל'? והנביא אמר (מלאכי א, יא): "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים". ואמרו זכרונם לברכה (סוף מנחות) שקראו ליה אלהא די אלהיא. רוצה לומר, שהכל מודים במציאות סיבה ראשונה לכל הדברים. ומה צורך בהכפל יוצר ובורא בהיותם שניהם אחד? ואל תתן לבך לדברי הרב מתתיה שפירש על יוצר – המהווה ונותן המציאות לעובר. ובורא על המפסיד והממית ומביא את ההעדר, כי הנה הוא בזה מכחיש לפשוטי הכתובים.

שמינית – במה שאמר: "הוא הדיין והוא עתיד לדון". כי אם היו הדברים במשנתינו מכוונים כולם על יום הדין שיהיה בזמן התחייה כמו שיראה מענינם, היה די באומרו: "הוא הדיין". ומה צורך באומרו: "והוא עתיד לדון"? האם יש דין אחר אחרי אותו יום הדין הגדול והנורא10 לשיאמר אחריו והוא עתיד לדון?

תשיעית – באומרו: "שאין לפניו... לא משא11 פנים ולא מקח שוחד". כי כמו שאמר הרמב"ם מהשטות הוא שירוחק מהשם מה שלא יצוייר ולא ידומה בו, כי איך ינתן לו שוחד? האמנם מה שפירש הוא, שלא יקח שוחד הטובות כמו שיעשה האדם אלף טובות ורע אחד שלא ימחול לו השם יתברך אותה העבירה מפני רוב טובותיו. אבל יענש הגדול על זאת הרעה ויגמלהו השם על הטובות כולם. וכן לא ישא פנים אבל יענש הגדול במעלות על עוון מועט, כמו שנענש משה רבינו עליו השלום על חטא הכעס; ונגמל עשו הרשע על כבוד אב ואם; ונבוכדנצאר על כבוד השם כמו שהתבאר בסנהדרין (דף צו, ע"א). יש עליו ספק ממה שהורגלנו בחלופו אם במה שאמרו (סוטה כא, ע"א): "עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה". ואם העבירה מכבה את המצוה כל שכן שראוי שהמצוה תכבה את העבירה. ואם כפי מה שאמרו (ראש השנה טז, ע"ב): שלושה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים וכו'. ומפרש התם מי הוא צדיק גמור – מי שזכיותיו מרובין מעונותיו. ומי הוא רשע גמור – מי שעונותיו מרובין מזכיותיו. שיראה מזה שהצדיק באו חובותיו בשכר זכיותיו ויחיה בנותר מן הזכיות והרשע הגמור בהפך. וכמו שהאריך בזה המקשה נגד הרב.

עשירית – באומרו: "ואל יבטיחך יצרך לומר שיש בשאול בית מנוס שעל כרחך אתה נוצר" וכו'. ויקשה אם היה בטחון היצר, שהשאול היא כלייה והפסד מוחלט שאחריו לית דין ולית דיין ולית עולם אחרן. וכאילו כפר בכל מה שנאמר למעלה: "המתים להחיות והחיים לידון", מה הטענה אשר עשה כנגדו באומרו: "על כרחך אתה נוצר" וחי ומת אין בזה טענה כלל, כי גם בזה יודה הכופר בתחיית במתים. ובמה שאמר עוד: "ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון" וכו'. הנה הוא עושה בזה מערכה על הדרוש, כי היצר אשר יבטיח ויאמר שה"שאול בית מנוס" הוא האומר שאין מעשה ודעת וחשבון בשאול אשר הוא יורד שמה. ויקשה עוד למה אמר: "על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד" בהיות שניהם אחד? וגם "על כרחך אתה חי" הוא זה עצמו. והחיות איך היה על כרחו?

וראיתי מי שפירש "הילודים למות" – כנגד "הקנאה", רוצה לומר מי שאתה מתקנא לו סופו למות ויעזוב לאחרים חילו. וכנגד "התאוה" אמר: "המתים להחיות", רוצה לומר שהמתים עצמם בעולם הזה סופם להחיות נפשם בעולם הבא. וכנגד הכבוד אמר: "והחיים לדון", רוצה לומר מה לך לרדוף אחר הכבוד כיון שהכל במשפט אם זכית במקומך יושיבוך (יומא לח, ע"א). ואם לא זכית לכבוד העולם הזה תזכה לכבוד הרוחני, כי שם עליונים למטה ותחתונים למעלה. וכן פירשו הוא הדיין – הוא הבעל דין הוא עתיד לדון שהם ד' תוארים. וכנגדם ד' שלילות. הדיין כנגדו אין לפניו עולה. וכנגד העד אמר: 'ולא שכחה, כי השוכח עדותו לא יעיד'. וכנגד הבעל דין אמר: 'ואין לפניו משוא פנים שמשוה כל בריותיו בידיעתו'. וכנגד "עתיד לדון" אמר: "ולא מקח שוחד". וכמו שהיו רבים מגדולי ישראל שהיו מקבלים מבעלי הדין שום דבר ואומרים אחרי כן 'פסילנא לך דינא'. ואין כן השם יתברך. ודע שהכל בא לידי חשבון, שאם יש קצת אנשים קצרו מללמוד תורה מפני הכנת חומרם הקב"ה פלס ומאזני משפט12 בידו. וכמו שפירש הרב יונה בפסוק (משלי טז, ב) "כל דרכי איש זך בעיניו ותוכן לבות13 יי'". וכל זה זר ויוצא מכוונת האומר בלי ספק. ועתה לבך תשית לדעתי בפירוש מאמרו ותדע ותשכיל את יקר תפארת גדולתו.

ואומר שכמו שבכל אחד מן הפרקים הקודמים במסכת הזאת, בסוף הפרק הביא מסדר המשניות משנה אחת שיהיה משפטה כולל דרושי הפרק או רובם, או היותר עצמיים מהם, ככה בסוף זה הפרק הביא מאמרי השלם רבי אלעזר הקפר לאותה כונה בעצמה. אם להשיב לבאר מאמרי בן זומא לא בענין החכמה שראה עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע14. אבל בשלושה האחרות שזכר מהגבור שהוא "כובש את יצרו"; ומה"עשיר השמח בחלקו"; והמכובד "המכבד את הבריות", ואמר רבי אלעזר שכאשר לא יהיה זה כן באדם הנה יפול ברעת המותרות.

וכנגד ה'עשיר' אמר: "הקנאה". כי כאשר לא יהיה שמח בחלקו אבל יקנא במה שיש לחבירו, אין רעה גדולה מזו. ועליה אמר שלמה (קהלת ד, ד): "וראיתי אני את כל עמל ואת כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח". ואמר זה לפי, שהקנאה עם היות שיאמר בדרך הרחבה על דברים רבים, הנה בייחוד נאמר על האדם המקנא בחבירו בדרך בלתי ישר, ואם בהכשיר מעשיו כדי שיתעשר כמוהו. לכן אמר: "את כל עמל ואת כל כשרון המעשה". ואמר על 'הקנאה' – "גם זה הבל ורעות רוח", לפי שהוא דבר דמיוני כי אין לעושר גבול וענינה התיחסות דמיוני בדבר בלתי משוער.

ואמר "התאוה" כנגד "הגבור". כי אם לא יהיה כובש את יצרו כדברי בן זומא, אבל יהיה נוטה אחרי תאוותו והעולה על רוחו – נוח לו שלא נברא. והתאוה גם כן אינה כי אם על פעל דמיוני. ואמר החכם מי שאינו מושל בנפשו להשיבה מתאותה אין ראוי שימשול באחרים.

ואמר "הכבוד" כנגד "אי זהו מכובד" שזכר בן זומא. רוצה לומר, כי מי לא ישים מגמתו לכבד את הבריות כי אם שיכבדו אותו. הנה יפול ברשת ההפסד והרעות כולם.

הנה אם כן שלושה אלה: "הקנאה והתאוה והכבוד" הם כנגד שלושה המה שזכר בן זומא: "אי זהו גבור"; "אי זהו עשיר"; "אי זהו מכובד" .

וכבר זכרו חכמים שהם שלושה להיותם בשלושת נפשות שבאדם. כי הנה 'הקנאה' – היא מהתלהבות הרוח החיוני וכחו אשר בלב. 'והתאוה' – היא מהתלהבות הכוח הטבעי אשר בכבד. 'והכבוד' – הוא מפעל הכוח הנפשי אשר במוח. ולפי שלושתם שורשם הדמיון והמחשבה, והם דברים בלתי מוגבלים כי אם דמיונות נפסדות. לכן אמר כמתרעם החכם הזה הביטו וראו "הקנאה והתאוה והכבוד" שאין להם מציאות פעליי כי אם בדמיון, והם: "מוציאין את האדם מן העולם". כי הם מפסידים חייו וגורמים מיתתו. כי בהתפתחות האדם ולהטו אחריהם ישתקע בדמיונו וחיי צער יחיה ובעבורם ימות בלא עתו.

גם בזה המאמר השיב רבי אלעזר למאמר בן עזאי, שאמר: "והוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה", וראה רבי אלעזר לכלול המצוות והעבירות בשלושה מינים או סוגים כוללים:

האחד – הוא "הקנאה". ומזה ימשך הגזל והעושק והאונאה וכל איסורין שבממון, שיסודם הוא היות האדם מקנא בממון חבירו. ולכן באה בתורה (שמות כ, יג-יד) מצות "לא תגנוב"; ו"לא תחמוד"; ו"לא תעשוק"; ו"לא תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד). ועליה אמר החכם15: "לא ראיתי חומס נפשו כמקנא אבלו מתמיד אבלו מתמיד נפשו דואבת, שכלו חסר, לבו הומה". ומדברי שלמה הוא, שאמר (משלי יד, ל): "ורקב עצמות קנאה". וגם כן כתב החכם שהקנאה לבני אדם מביאה לידי שחפת. וכבר יעיד על זה ענין גחזי שלקנאתו וחמדתו בממון נעמן נצטרע הוא וזרעו (מלכים ב' ג-ז). הנה אם כן הקנאה היא סוג כולל לכל מיני העבירות התלוים בממון. ועם היות שכבר תאמר קנאה על שאר הדברים שאין בהם עבירה, כמו: "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו" (במדבר ה, יד). גם בדבר שלימות כאמרם (בבא בתרא כא, ע"א): "קנאת סופרים תרבה חכמה". ובפנחס תחת אשר קנא לאלהיו, הנה לא דבר רבי אלעזר בקפר כאן כי אם מן הקנאה שמוציאה האדם מן העולם, והיא המיוחדת בחמדת הממונות.

והסוג השני – מהעבירות הוא "התאוה". כי הוא כולל המאכלות האסורות ואיסורי עריות, ושאר הדברים שיסודם 'התאוה' והתענוג הגשמי. וכנגדה בעשרת בדברות "לא תנאף", ובה נלכד האדם הראשון וחוה אשתו, ודוד ושלמה ורבים אחרים מגאוני עולם. ועליה אמר שלמה (משלי כא, כה): "תאות עצל תמיתנו". ואמר גם כן: "תאוה נהיה תערב לנפש" (שם יג, יט), רוצה לומר שהתאוה הנכבשת והנכנעת היא אשר תערב לנפש השכלית.

והסוג השלישי – הוא "הכבוד". ונכנסו תחתיו המלבין פני חבירו ברבים, המתכבד בקלון חבירו וזד יהיר לץ שמו16. וכבר זכרו החכמים שכנגד זה בא בדברות "לא תרצח", לפי שהן כולם תולדות לשפיכת דמים. ועל זה הזהיר בן עזאי "אל תהי בז לכל אדם", וממנו דבר רבי לויטס "מאד מאד הוי שפל רוח". וגם רבי צדוק "אל תעשה עטרה להתגדל בהם". ורבי יוסי באומרו: "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות". וכבר זכרו חכמינו זכרונם לברכה בסנהדרין (דף קב, ע"א) שחטא ירבעם והחטיא את ישראל והעבידם עבודה זרה מפני הכבוד. אמרו 'גסות הרוח' שהיה לו לירבעם טרדתו מן העולם. אמר גמירי דאין ישיבה בעזרה, אלא למלכי ישראל בית דוד כיון דחזו לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא אמרינן הא עבדא והא מלכא. אי יתיבנא סברי מורד במלכות הוא וקטלי לי מיד "ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב" (מלכים א' יב, כח). וגם ביוסף אמרו, שמת עשר שנים קודם אחיו לפי שנהג עצמו ברבנות (ברכות נה, ע"א). וכאילו אמר רבי אלעזר הקפר, שהעבירות שיברח האדם מהם כדברי בן עזאי הם נכללות בשלושה סוגים הללו: הקנאה; והתאוה; והכבוד. ולכן ראוי לאדם שלא יעשה עיקר מהם כי אם מן התורה שעץ חיים היא למחזיקים בה17, מה שאין כן אלו הדמיונות שהם "מוציאין האדם מן העולם", וממהרים את קיצו. וגם כיון לומר שיוציאו את אדם מן העולם הבא והוא רע ומר18, שבעבור שלושה דמיונות שאין בהם ממש, יאבד האדם שלימותו האחרון. ואמר בזה לשון "מוציאין", לפי שכל ישראל מפאת נפשם יש להם חלק לעולם הבא וסוגי העבירות האלה מוציאין אותו מאותו טוב הצפור אליו. זהו פירוש המאמר הזה הראשון והותרו שתי השאלות הנופולות בו.

ואמנם המאמר השני הוא לדעתי גדול הערך ועמוק העיון מאד. רצה השלם הזה רבי אלעזר לבאר בו אמונת תחיית המתים בשורשיה. וכל הדרושים הנכללים בפנה הזאת כללם לדעתי בדבריו אלה. ואין ספק שהיו הדברים האלה מקובלים אצלם מהנביאים אשר רוח השם דבר בם19, ועמדו בסוד יי'. אבל להיותם סתרי תורה היו מדברים בהם החכמים בראשי דברים וברמיזות והמשלים, ויותר עמוק מזה שהיו אומרים גזירה אחת והיו מכוונים בה שתים או שלוש אמונות אמתיות.

ואני ראיתי הדרוש הזה עמוק עמוק מי ימצאנו20. ואין לנו מהם כי אם דברי הנביאים עליהם השלום, ומאמרי חכמינו המפוזרים מפה ומפה מבלי שנמצא בו דרוש שלם בשורשיו. כי הנה הרב הגדול בפירוש המשנה בזכרון העיקרים בהיותו מבאר כל אחד מהם, שמר לפיו מחסום בעיקר הזה וכתב בו בלבד זכרונו לברכה העיקר הי"ג הוא תחיית המתים. וכבר ביארנוהו ענינו וסודותיו עד כאן. ולא ידעתי אנה ביארו. כי הנה בספר המדע בהלכות יסודי התורה, ובהלכות דעות, ובהלכות תשובה הביא זכרון העיקרים כולם וגם ענין ביאת המשיח, אבל לא דבר מתחיית המתים כלל. וגם בספר המורה הסתיר פניו ממנו. ולבד מצאנו לו האגרת שעשה בענין תחיית המתים ושם קיים והחזיק בפנה הזאת, עם היות שבקצת שורשיה לא הסכימו עמו שאר החכמים. וכמו שאבאר. ואחריו הפליא עצה והגדיל תושיה21 הרב הקדוש הרמב"ן זכרונו לברכה בשער הגמול אשר לו, שהרבה לדבר בפנה הזאת, בהביאו רבים ממאמרי חכמינו זכרונם לברכה, שנמצאו להם עליה עם היות אופן חקירתו בלתי מסודרת. וגם בקצת שורשיו מאותו טוב הצפון אליו. זהו הפירוש המאמר הזה הראשון והותרו שתי השאלות מספר האמונות אשר לו, שהרבה שם הטענות והשאלות והתשובות בדרוש הזה. והיה לבו שלם עם יי'22 בלא ספק ודבריו לשם שמים ישלם יי' פעלו23. ולפי שראיתי גם בו מבוכה רבה וספיקות עצומות וחלופים גדולים ביניהם בדבר הזה, ואחריהם בפיהם ירצו סלע הרב חסדאי ובעל ספר העיקרים, אמרתי אני אל לבי עת לעשות ליי'24, קמתי אני לפתוח לדודי25, וחברתי אותו מאמר "צדק עולמים" אשר זכרתי. והפלגתי בו חקירה בדרוש העליון הזה בסיבותיו והתחלותיו, והתר הספיקות הנופלים בו. ובררתי הצודק מבלתי צודק מדעות הרבנים האלה אשר זכרתי. והיה בעיני ובעיני כל בעל כנף26 המאמר ההוא מלאכה רבה. האמנם יצא מאתי ואומר אך טרוף טורף27 מפני גויים מפני ליסטים28 ולא ראיתיו עד הנה. והנה עתה הקרא יי' אלהיך לפני המשנה העמוקה הזאת.

והרמב"ם פירש אותה כולה – על דין עולם הנשמות וגמולו שמה, לא על תחיית המתים, ואין כן דעתי, כי היא תבאר ענין התחייה באמת. וראיתי בה מצויירות פתוחי חותם29 כל השורשים והאמונות הנכללים בפנה הזאת.

ולכן ראיתי פה להעירך עליהם כדרך השורשים, ולא תקוה ולא תוחיל ממני, שבכל שורש מהם אזכור כל הטענות והראיות אשר ראיתי30. ולא גם כן שאזכור הספיקות הנופלות בהם ודעות החכמים בענינם ובחינתם והצדקתם, כי בזה תרבה המלאכה ואולי יעלה פירוש המשנה הזאת לבדה יותר מפירוש יותר מפירוש המסכתא כולה. לכן אמרתי שמעה לי ואזכור לך השורשים האלה על דרך ההנחה והקבלה, נסמכים ומתיחסים לדברי המשנה, ואינם יוצאים ממנה. כי אשר מה שיצטרך אל הידיעה באמונה היקרה הזאת אם אמצא חן בעיני יי'31, והשיבני אל חבורי32 והראני אותו, ואת נוהו33 לשכנו תדרשו34, ושם תמצא תכלית הדרוש ותשלומו. וענין המאמר הזה שרבי אלעזר הקפר אחרי שזכר שלושת המכשולים שאיפשר שיכשל האדם בהם ויוציאוהו מעולמו, ראה לבאר שגם מפני זה היה עתיד ליתן את הדין עליו בזמן התחייה. ולזה עשה מאמר זה בפני עצמו לבאר ענינה והשורשים הנופלים בה והם אלו:

השורש הראשון, שבהפסד האדם ובמותו יפסד גופו וחומרו ויפרדו חלקיו, אבל הנפש השכלית תשאר נצחית. כי עם היות שנודה בהיותה35 הווה, לא יתחייב מזה שתהיה נפסדת אחרי אשר אין לה סיבות ההפסד. ואין חדוש השכל והתהוותו כהוויית שאר הצורות והתחדשם. ולזה לא תמנע ממנו הנצחיות בהפך דעת האפיקורוס המאמין שהנפש תכלה ותפסד בהפסד הגוף.

וכבר אמת השורש הזה שלמה עליו השלום באומרו (קהלת יב, ז): "וישוב36 העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". והסתכל, שבעפר אמר "כשהיה" ולא אמר כן ב"רוח", לפי שהרוח ישתלם בתורה ובמצוות ויקבל עליו שכרו אחר המות, או יענש על התעצלותו והעדרו מהם, ואין כן הגוף, כי הוא לא ישתלם כלל כי עפר הוא ואל עפר ישוב37. ולכן אמר בו: "וישוב העפר אל הארץ כשהיה". רוצה לומר באותו ערך ומדרגה שהיה קודם הבריאה, כי לא נשלם עוד ואין ברוח שתשוב אל האלהים אשר נתנה. אבל לא כשהיה כי אם יותר שלם ומוכן לקבול השכר או העונש. ובמסכת שבת ( דף קנב, ע"ב) אמרו "אשר נתנה" – תנה לו כמו שנתנה לך. מה הוא בטהרה אף אתה בטהרה. ואל השורש הזה כיון התנא באומרו: "הילודים למות", רוצה לומר מה שהוא נולד שהוא הגוף הוא מוכן למות ומקבל ההפסד, לא הנפש השכלית שאינה מכלל הנולדים בבטן המלאה, כי קודם לכן היתה נבראת והשפיעה השם שמה, ולכן אינה למות. והותרה השאלה הג'.

והשורש השני – מתי יהיה זמן התחייה. האם תהיה אחרי שימותו האנשים כולם והאדמה תשאה שממה38 ואז יחיו המתים כמו שחשבו קצת מהקדמונים, או תהיה בדור אחד מהחיים. והם אם יכנסו בדין עם המתים אם לאו. וכבר נמצאו בזה דעות זכרם הגאון רבינו סעדיה במקום הנזכר.

והנה התנא ביאר זה באומרו: "הילודים למות". כלומר, שבדור ההוא מהילודים האחרונים בהיותם עתידים למות כשאר האנשים, הנה בחייהם יבאו המתים להחיות, כי לא תהיה התחייה אחרי שימותו האנשים כולם. וגם לא תציל את החיים מאותו דור מהמוות. ואמנם למה החלוף הזה בין בני אדם שמהם ימותו ויקומו במשפט, ומהם לא יקרם כן, התבאר סיבתו במקומו הראוי ואני אעיר עליו אחר זה. ובכלל השורש הזה מזמן התחייה הוא, שהשם יתברך בחכמתו העליונה ברא בתחלת הבריאה כל הנשמות, שגזר רצונו שיבואו בבני אדם בהמשך זמן העולם הזה כולו. וכאשר יכלו כל אותם הנשמות מלבא בגופות – אז תהיה תחיית המתים. והוא דעת המקובלים שאמרו עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, כי אמרו 'גוף' על מקום או מדרגת קבוצם במרום. וכן אמרו במסכת חגיגה (דף יב, ע"ב), שמכלל הדברים שיש בערבות הם נשמתן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידין להבראות.

וכבר נמצא הדעת הזה גם כן בקדמונים מחכמי התכונה שהאמינו חדוש העולם, והאמינו עם זה סופו וכלותו לזמן ידוע אחרי שיכלו הדברים ויצורי העולם שהיו בכוח לצאת לפעל, בכל ימי העולם הזה עד סופו, כמו שביאר החכם רבי אברהם ברבי חייא בספר "מגילת המגילה". והרמב"ן העיר גם כן על השורש הזה בשער הגמול, ואליו כיון גם כן השלם הזה באומרו: "הילודים למות והמתים להחיות". רוצה לומר, שכאשר יתמו להוולד הילודים העתידים למות, ושכבר כלו כל הנשמות לחול בגופות – אז יהיו המתים להחיות.

והשורש השלישי – בצורת התחייה ואמתתה. וכבר נפלו ספיקות רבות בין הקדמונים מן הישמעאלים ומהנוצרים וגם מחכמי אומתנו באמתת הפנה הזאת באומרם, שגוף האדם אשר במותו נמקו חלקיו שהיו בו מהיסודות הארבעה, ושבו אליהם, ומהם נמזגו מורכבים אחרים ונפסדו ושבו אל היסודות. וכן נרכבו פעמים אין מספר, איך יהיה איפשר שיחיה כל אחד על שלימותו וחלקי כל מורכב, כבר נשתנו פעמים רבות לאין שיעור. גם מי שאכלוהו חיות השדה ונשתנה לגופים אחרים, איכה ואיככה ישובו החלקים ההם להתחבר ולהתרכב בגוף אשר יקום בתחיה? וכמה מהם הספיקות אחרים שהעירו על זה בספריהם עד שמפני זה נמעדו רגלי קצת מבני עמינו האחרונים, ואמרו שתחיית המתים הוא משל לקבוץ הגליות וזמן הגאולה, כמו שאמר (הושע ו, ב): "יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו"39. אבל זהו הכחשת אמתת הכתובים וכפירה מוחלטת. כי כמו שכתב הרמב"ם באגרת התחייה, למה נכחיש הנס הזה יותר מכל הנפלאות שספרה התורה בהיות כולם דברים נמנעים כפי הטבע ומנהגו, אבל לא כפי היכולת האלהי המוחלט, ואינם מהדברים הנמנעים מצד עצמם כהגשמת השם את עצמו, והצדקת החיוב והשלילה יחד, ושאר הדברים הנמנעים בהחלט מצד עצמותם. ואין כן הנפלאות שנזכרו בתורה ובנביאים ולא גם כן זאת הפליאה, רוצה לומר – תחיית המתים עם היותה עצומה מאד. וכבר השיב על זה הגאון הנזכר דברים נכוחים למבין וישרים לכל מוצאי דעת40.

ומחכמי הנוצרים יש מי שאמר שהגופים בזמן התחייה לא יהיו מורכבים מהפכים, אבל יהיו אויריין דקים וקלים. ומהם אמרו שהם יהיו מטבע הגשם השמימיי. ואת כולם ישא רוח41, שהפנה האמתית היא, שכמו שהיו האנשים בחיייהם באותו גוף ובאותה נשמה – יחיה אותם הקב"ה וישיב אותם לזה העולם באותו אופן עצמו. האמנם איך יהיה זה, אחרוני חכמי הנוצרים אמרו שהקמים בתחייה יהיו המתים עצמם מפאת נפשותיהם, כי הדבר בצורתו הוא מה שהוא. אבל הגופים יהיו מהרכבה חדשה. וחלילה לנו שנקבל זה, כי אז תהיה זו הויה מחודשת או גלגול נפשות בגופים אחרים, לא תהיה תחיית המתים. ולכן כתב הגאון, שגוף האדם במותו באי זה אופן שימות בטבע או במקרה, יסודותיו לא ישובו אל כללות היסודות להתערב בכללותם. אבל אותם החלקים ישארו ביסודות רשומים ונפרדים שמורים להתרכב הגופות לעת התחייה, ובזה האופן יהיה גוף הקם הוא המת בעצמו. והוכיח הגאון בטענותיו, שכפי כמות היסודות דבר זה אי איפשרי בעצמו, שגופות בני אדם יתרכבו תמיד מחלקים חדשים מהיסודות, ואותם ישארו רשומים עד עת קץ42. ויותר נאות ומתישב אצל השכל הוא, שנאמר שיחדש ויברא הקב"ה בזמן התחייה גופות כמו הראשונים בעצמם, כל אחד בכמותו ואיכותו ומזגו ותכונת איבריו, כמו שהיו בגופות הראשונים מהאנשים המיוחדים. כל אחד כפי מה שהיה בלי פחות ויתר, ויחולו בהם הנשמות שהיו בהם בראשונה. ולפי שהמידות והתכונות ימשכו אחרי המזגים, יחוייב שיהיו כמו הם בלי שינוי וחיוב כלל. ובהיות החומר ההוא כראשון בעצמו, והנפש שהיא ההבדל המיחד היא עצמה שהיתה שמה בראשונה, יצדק אומרו שישובו ויחיו המתים עצמם. וכמו שזכר הרב חסדאי ומדברי אבוחמד בספר "ההפלה" לקחו. וגם מלבד זה קבלו חכמינו זכרונם לברכה שיש עצם אחד בגלגלת האדם במקום חוט השדרה שלא יתעפש ולא יפסד בשום זמן, והוא יהיה נושא התחייה עם שווי הגוף בהרכבתו ומזגו וחלקיו.

ואחשוב אני שלזה ההמזג43 כוונו חכמינו זכרונם לברכה (כתובות קיא, ע"ב) באומרם, שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים, שנאמר (ישעיה כו, יט): "כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל", שהיה דעתם שיוריד הקב"ה טל על הארץ יתערב בעפר, ובהתרכבותם והמזגם – יתהוו הגופות לתחייה, כאילו יהיה כוח הטל ההוא ככוח טפת זרע הזכר לתת הצורה, והעפר ישים בו הקב"ה הכנה וטבע חדש, שיהיה כזרע הנקבה להיות חומר לאותו גוף. ויהיה אם כן התהוות האנשים בזמן התחייה באותו אופן שנתהווה ונברא אדם הראשון בתחלת הבריאה. והשורש הזה העיר עליו השלם באומרו: "והמתים להחיות". רוצה לומר, כי אותם אשר מתו בעצם ואמת יחיו וישובו לעולם, לא החיים בגלות שיצאו ממנו, ולא שיבראו אנשים אחרים וגופים אחרים שעדיין לא היו, אבל שהמתים עצמם ישובו לחיים באותם הגופים, באותה הרכבה ומזג ותכונה ומראה ומדות ובנפש עצמה שהיתה לו קודם. ואמר: "להחיות", לפי שהם לא יחיו מעצמם ולא מדרך הטבע, אבל יחיה אותם הקב"ה בדרך נס, ולכן אמר: "להחיות". והותרה השאלה הרביעית.

השורש הרביעי – הוא באי זה זמן מזמני האדם יקומו בתחייה. כי מאחר שהיה הגוף האינושי משתנה תמיד מיום אל יום כפי המזונות היורדות עליו מחוץ, והמקרים המתחדשים עליו, ובפרט השתנות האדם מהילדות אל הנערות, ומשם אל הבחרות ואל ימי העמידה, ואל הזקנה ואל הישישות. וידוע שגוף הילד או הבחור ומזגו, אינו כגוף הזקן ומזגו. ראוי אם כן, שנדע באי זה מצב בהם יקומו האנשים בתחייה. אם בצביונם ובקומתן ובחרותם, או בזקנתם היורד על פי מדותם44, או באי זה אופן מאופני השנויים המתחדשים עליו תהיה תחייתו?

ותהיה התשובה בזה, שבאותו אופן ומצב שהיה במותו יקום בתחייתו. עד שקבלו חכמינו זכרונם לברכה במומיהן שהיו בשעת המיתה יקומו. אמרו בפרק חלק (סנהדרין צא, ע"ב): ריש לקיש ראמי כתיב: "אז ידלג כאיל פסח" (ישעיה לה, ו). וכתיב "בם עור או פסח" (ירמיה לא, ח). הא כיצד עומדין במומן ומתרפאין? רצו בזה שתהיה התחייה בגופות באותו אופן ותכונה שהיו בעת המיתה, עד שאפילו המומין המקריים או הנמשכים אחר החומר יקומו עמהם. והיה זה, כדי שיהיו יותר ניכרים בהם, ולא לבד בעניני גופם אבל גם בלבושיהם. אמרו כן כדאיתא התם (סנהדרין צ, ע"ב): שאלה קליאופטרא מלכתא את רבי מאיר ואמרה: ליה ידענא דחיו שכבי דכתיב: "ויציצו מעיר כעשב הארץ" (תהילים עב, טז), אלא מאי היא כשהן ערומין עומדין או בלבושיהם עומדין? אמר לה קל וחומר מחטה שנקברת ערומה – יוצאת בכמה לבושים, צדיקים שנקברים בלבושיהם על אחת כמה וכמה. הנה ביארו, שגם באותם המלבושים שנקברו עמהם או בדומיהם בטבעם ומזגם ותכונתם יקומו, כדי שיהיו יותר נכרים בפרטיותם. ואיפשר לפרש הלבושים – על חומר האדם וגופו, כי הוא יקרא לבוש, כמו שאמר (איוב לח, יד): "תתהפך כחומר45 חותם ויתיצבו כמו לבוש". יהיה מה שיהיה אין מעצור ביד השם אשר ברא את העולם אחרי האפס הגמור לעשות כהנה וכהנה. ולהעיר על זה השורש אמר גם כן התנא: "והמתים להחיות". רצה לומר, כמו שהיו בעת מיתתם מהמזג מהתכונה מהימים מהמומים וגם מהמלבושים, עתיד הקב"ה להחיותם.

והשורש החמישי – הוא, כי מאחר שידענו שלא יקומו כל המתים, אבל קצתם וכמו שאמר (דניאל יב, ב): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו", מי ומי יהיו אם כן הקמים? היהיה זה במקרה ובהזדמן? או למה יקום האחד ולא יקום האחר? ולהשיב לזה אמר גם כן התנא: "והמתים להחיות". רצה לומר, שמשעת מיתתו של אדם נגזר עליו אם יקום בתחיה אם לא. כי הנה יקומו האנשים היותר רשומים בשלימות וכמו שאזכור. ואחשוב אני שעל זה אמר חזקיהו (ישעיה לח, יא): "אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים לא אביט אדם עוד עם יושבי חלד46". כי באומרו: "לא אראה יה יה בארץ החיים" – כיון אל תענוג עולם הנשמות. ובאומרו "לא אביט אדם עוד עם יושבי חלד" – כיון אל תחיית המתים שיוסיף המת לשוב לעולם הזה ולהביט אל בני אדם. וכאילו אמר שבמותו בקיצור שנים כמו שאמר (שם שם, י): "בדמי ימי אלכה" – היה אליו אות ומופת אמתי? שלא יזכה לעונג הנפשיי שבעולם הנשמות ולא יקום עוד בתחייה.

האמנם בהוסיפו יתעלה על ימיו כמו שאמר (ישעיה לח, טז): "יי' עליהם יחיו ולכן47 בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני48", אמר (שם שם, יט): "חי חי הוא יודך כמוני היום אב לבנים יודיע אל אמתך". רוצה לומר, שהיה מוחזק בעצמו שיקום בתחייה, ולזה אמר: "חי חי" שני פעמים לרמוז על חיי העולם הזה ועל התחייה, ושהוא יקום להודות ולהודיע גבורתו וללמדה – "אב לבנים", וכמו שיתבאר. ולהיות דבר גזור לפניו יתעלה, מי הוא הראוי לקום בתחייה כפי מעשיו בעולם הזה אמר המלאך לדניאל (דניאל יב, יג): "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד49 לגורלך לקץ הימין". וזה ענין מאמרם זכרונם לברכה50 שהקב"ה מראה לצדיקים בעולם הזה מתן שכרן לעולם הבא. וכתב הרמב"ן בשער הגמול שזה נאמר על עולם תחיית המתים. וענין אותה הודעה אצלי, שהצדיק כפי מעשיו ידע וישכיל השכר המעותד עליו וידע אם הוא עתיד לתחייה אם לא. כי לא יוסיף ולא יגרע ממה שהכין לנפשו צדה לדרך בעולם הזה. ולזה גם כן כיון השלם באומרו: "והמתים להחיות", רצה לומר גזור הוא מלפניו יתעלה בשעת פטירת האדם – מי הוא הראוי להחיותו.

והשורש הששי – הוא בתכלית התחייה. אם כל דבר נעשה לתכלית כל שכן הפליאה העצומה ההיא, שיש לשואל שישאל ולמה תשוב הנפש אחרי היותה במחיצתה בשכרה, או בעונשה לחול שנית בגוף הנגוף אחרי צאתו ממנו?

והנה הרב הגדול באגרת התחייה לא מצא מענה לזה וכתב, שאין ראוי לבקש תכלית לפליאה הזאת כי אם רצונו יתברך. כמו שאין ראוי שנשאל בניסי משה רבינו עליו השלום, למה בחר יתברך שהיה51 הנס ההפך המטה נחש ולא ההפך האבן עוף או כדומה לזה. ומבואר הוא שטענת הרב בזה היא חלושה מאד. כי אחרי שידענו תכלית הנס בכללו שהיה כדי שיאמינו בו, לא תפול השאלה באופן הנס. רוצה לומר למה היה בדבר הזה ולא בזולתו, כי נשיבהו חדא מניהו נקט. אבל בנדון אשר לנו ראוי שנשאל ונחקור מה היה תכלית הפלא העצום הזה מתחיית המתים, שכבר מתו לא לבד מפרטיותו ואופן התחייה כי אם מכללות הנס וצורכו, כיון שלא יעשה יי' אלהים דבר בתכלית הזרות. והפלא אשר כזה כי אם לתכלית ידוע הכרחי ולצורך רב עצום. ולכן כתב הגאון ואליו נמשך הרמב"ן זכרונו לברכה, והרב חסדאי ושאר החכמים כולם, שיהיה התכלית בתחייה כדי לעמוד בדין על מעשיהם ולקבל שכר עליהם, לפי שהשכר האמתי ותכלית האדם האחרון אינו בעולם הנשמות, כי איך תסבול שורת הדין האלהי, שבהיות העובד הגוף והנפש בחבור יחד, תקבל הנפש לבדה שכר העבודה ההיא מבלי הגוף, אבל הוא שמור לזמן תחיית המתים בעולם הבא, שאז ישובו הנשמות להתקשר בגופיהן ויבואו לדין הגדול לפני השם שיעמוד לדין עמהם, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו52.

וכבר הפלגתי אני החקירה53 בענין זה הדין הגדול. והנה אמת נכון הדבר54, שהוא יתעלה ישפוט תבל בצדק55. אבל אני חושב שיהיה אותו דין על מעשה האדם כולם בעולם הזה. כי אם היה כן, היתה אם כן התחייה כוללת בהכרח לכל המין. ועוד שיהיה עוול גדול לאחר שכר המצוות כמה אלפים מהשנים עד זמן התחייה בהיות עונש העבירות לדעת הרבנים האלה ניתן לשעתו מיד לאחר המוות. וספיקות אחרים יתחייבו לדעתם. וביאור הדרוש הזה, רוצה לומר – מהו הדין ועל מה יהיה, אינו מזה המקום. ודי עתה שנקבל שאחד מתכליות התחייה הוא זה הדין. ועליו אמר מלאכי (מלאכי ג, טז-יט): "ויקשב יי' וישמע ויכתב ספר זכרון" וגו'; "והיו לי אמר יי' צבאות ליום אשר אני עושה סגולה וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע" וגו' כי הנה בא בוער כתנור"56 וגו' (מלאכי ג, יז-יט). הנה על הדין הזה אשר הוא תכלית התחייה אמר התנא: "והחיים לידון".

והנה זכר בזה המקום זה הדין, ולא זכר הדין אשר בעולם הזה ביום ראש השנה או כשיפטור האדם מן העולם, לפי שלא היתה כוונתו, הנה כי אם לבאר תחיית המתים בסיבותיו ומשיגיו. ולכן זכר הדין המיוחס אליה ולא שאר הדינים. והותרה השאלה החמשית.

והשורש השביעי – בדור האנשים אשר בימיהם תהיה תחיית המתים, מה יהיה ענינם. כי הנה חשבו אנשים כמו שזכרתי שיהיה מן ההכרח, שימותו כל האנשים קודם בתחייה, ויטענו על זה מפשט המשנה שאמרה (סנהדרין צ, ע"א): "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". לדעתם שהעולם הבא הנאמר בדבריהם זכרונם לברכה, נאמר על תחיית המתים, ומה שאחריו וכמו שזכר הרב חסדאי. ואתה תדע, שהגאון בתשובת השאלה העשירית שעשה בענין התחייה מהדרוש הזה בפרט, השיב שדבר זה איננו כתוב בתורה ולא רשום בקבלה, אבל נחלקו בו חכמים מדרך הסברא לדעות. מהם אמרו שימותו כל האנשים, כדי שיעמדו בתחייה וישוו לקדמונים שמתו וחיו. ומהם חשבו שהאנשים אשר בימיהם תהיה התחייה ואותם שיולדו בזמנה, לא ימותו עוד, אבל יובילם השם לעולם הגמול כאשר יוביל את המתים אשר חיו והקיצו, וסמכו זה למקרא (ישעיה כה, ח): "בלע המות לנצח". וקצתם אמרו שיחיו חיים ארוכים וימותו בסוף הישועה, ויקיצו ויכנסו לחיים הנצחיים, ונטה הגאון לדעת השלישי הזה והביא ראיה מכתוב (ישעיה סה, כב): "כימי העץ ימי עמי". רוצה לומר, שיחיו ת"ק שנה או ת"ר שנים, וכן כתוב "כי הנער בן מאה שנים ימות והחוטא בן מאה שנים יקולל57" (שם שם, כ).

ואמנם דעתי הוא שהאנשים האלה שלמים הם אתנו, בנו דעתם על שהקמים בתחייה לא ימותו אבל יכנסו לעולם הבא, ושיהנו שם מזיו השכינה ויקבלו שמה שכר פעולותיהם בגוף ונפש. ומפני זה נשאו ונתנו בשאלה הזאת מדור האנשים אשר תהיה התחייה בימיהם. והילודים בזמן ההוא איך לא יזכו בנצחיות כאנשי התחייה, ואיך לא יהנו מזיו השכינה בשכר פעולותיהם בגוף ונפש בעולם הבא. ויתחייבו אליהם קושיות ופירוקים ודוחקים וזריות ולא כן אנכי עמדי58. כי אם ששכר המצוות ועונש העבירות הוא בעולם הנשמות הרוחני, ושמה יהנו הנפשות מזיו השכינה לא בזמן התחייה. אמנם הקמים בה יהיו כשאר האנשים, ולא יבואו כי אם לעמוד בדין ולשאר התכליות אשר אבאר אשר ענינם כחיים הגשמיים האלה, וכפי זה אין אנו צריכין שימותו אנשי הדור ההוא כדי שישובו לחיות. כי הכונה האלהית תהיה לעשות המתים כחיים לא שיהיו החיים כמתים. ואם הדור ההוא בהיותם חיים יעמדו בדין ויראו את ישועת יי'59 ויכירו את כבודו ואת גדלו, למה ימותו מה עשו? ולמה יצטרכו לתחייה אם היו בחיים חייתם? ומה שאמרו במשנה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – על השכר הנפשיי בעולם הנשמות נאמר לא על תחיית המתים. וכמו שהוכחתי בפרק האחרון מ'ראש האמנה' אשר עשיתי, וייעודי הנביאים כימי העץ60 יהיה עמי והנער בן ק' שנה ימות61, הם ייעודים כוללים לכל האנשים אם הקמים בתחייה שיחיו חיים ארוכים. ואם שאר בני אדם שיתנהגו בצרכי מחייתם כפי השכל ולא ישתלחו אל התאוות הגשמיות מקצרות החיים, ואם זה יראת יי' תוסיף חיים62.

הכלל העולה שהקמים בתחייה ואנשי אותו הדור החיים ישתתפו בענין הדין. ולכן להעיר על זה אמר השלם: "והמתים להחיות והחיים לידון". רצה לומר אלו ואלו המתים שיחיו והאנשים מאותו דור כולם יעמדו באותו דין הגדול.

והשורש השמיני – בתכלית אחר שימצא לדעתי בתחייה, לא שיערו אותו הראשונים. והוא כי ראיתי בספרי הנביאים שתהיה התחייה דבר המתייחס ומצרן63 לקבוץ הגליות, וכמו שאמר יואל (יואל ד, א-ב): "כי הנה בימים ההם ובעת ההיא אשר אשיב את שבות יהודה וירושלם וקבצתי את כל הגויים64 והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים ואת ארצי חלקו". ואמר עוד (שם שם, יב): "יעורו ויעלו הגוים אל עמק יהושפט כי שם אשב לשפוט65 את כל הגוים סביב66" וגו'. וכל שאר הנביאים הסכימו בזה וענינו, שהאל יתברך בזמן ההוא יושיע את עמו "ומחץ מכתו ירפא" (ישעיה ל, כו), ויגאלם ויביאם אל אדמתם ויכניע ויעניש את האויבים שרדפו אחרי בני ישראל ויחריבם. ולפי שיהיה עוול וחמס גדול שלא יראו הגאולה כי אם השרידים ההם אשר יחיו באותו זמן – "שנים שלשה גרגרים בראש אמיר" (שם יז, ו). ויתר העם שמתו בגלות ושמסרו נפשם על קדושת השם לא יאכלו בטובה ולא יראו בישועת יי'. וגם כן האומות, אם לא יקבלו העונש והגמול כפי מעשיהם הרעים כי אם אותם שיהיו חיים בזמן ההוא, יהיה חמס רב. כי שאר האויבים שכלונו הממונו ומתו בכבוד זרעם נכון לפניהם, לא ראו רעה ולא קבלו עונשם יהיו חוטאים נשכרים, עם היות שכל אחד מהם יקבל תגמולו בעולם הנשמות.

הנה לזה רצה הקב"ה לזכות את ישראל שבזמן התשועה יחיו המתים. והיה כצדיק כרשע67 בענין הגלות ושעבוד ישראל כמו שיתבאר, כדי שיראו כולם את ישועת יי' בגוף ונפש, ושהצדיקים שקוו את ישועת יי' ומתו באותה תוחלת ממושכה במחלת יי' לב לא תקותם בטלה, אבל בעיניהם יראו אותה. והגופים אשר יזובו מדוקרים68 על יי' ועל משיחו – יתענגו ברב שלום בשלוות ירושלים, וישישו אתה משוש כל המתאבלים עליה69. והאויבים אשר שפכי דמים כמים, יקבלו עונשם בגוף ונפש לעיניהם מקום הרשע שמה המשפט70. וזה גם כן אצלי תכלית עצמי בתחייה ומה יפו פעמי71 הגאון שכתב שתהיה התחייה בזמן קבוץ הגליות והתחלת הגאולה, עם היות שסבר שתהיה לצדיקים שבישראל בלבד כדי שיזכו בביאת הגואל. ולכן זכרוה הנביאים תמיד מצרנית דבקה אל קבוץ הגליות.

ויש לי על זה עדים נאמנים מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים:

מן התורה – מה שאמר אדוננו משה בשירת האזינו (דברים לב, לט-מג): "ראו עתה כי אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל כי אשא אל שמים ידי" וכו'; "ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי" וגו'; "מדם חלל... ושביה מראש פרעות אויב". וסוף הדברים: "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו". כמו שפירשתי במקומו.

מן הנביאים – הנה ישעיהו עשה התלונה הזאת מהמתים בגלות באומרו (ישעיה כו, י): "יוחן72 רשע בל למד צדק בארץ נכוחות73 יעול ובל יראה גאות יי'". והיא פרשה ראוי מאד לעיין בה. וכוונתה אצלי שהנבואה העירתהו על ספק עצום, והוא, האם דבר ראוי והגון הוא שירוחם הרשע שהוא אדום, שלא קבל תורה וזהו: "בל למד צדק", ושהחריב את ארץ ישראל ועשה בה עוול וחמס, וזהו: "בארץ נכוחות יעול". וגם לא יודה ביכולת השם וכוחו, וזה: "ובל יראה גאות יי'". ואחר שאינו מודה במעלתך "יי' רמה ידך בל יחזיון" באופן ש"יחזו ויבושו קנאת עם" (שם שם, יא). רוצה לומר הקנאה שאתה מקנא על עמך וכזה "אף אש צריך תאכלם" (שם). רוצה לומר, כמו שאכל לנו כך יאכל אותם האש. ולפי שהנביאים כולם היו מתנבאים על ביאת המשיח וזמן הגאולה, אמר ישעיהו שבזה לא נחה דעתו, לפי שלא יראו אותה הצדיקים אשר כבר מתו והוא אומרו: "יי' תשפות74 שלום לנו" (שם שם, יב). רוצה לומר האמנתי יי' שתשפות שלום לנו שיבא המשיח, כי כל מעשינו מהצרות הבאות עלינו פעלת לנו ואינם במקרה. אבל עם כל זה ישאר ספק גדול והוא ש"בעלונו אדונים75 זולתך" (שם שם, יג), ועם כל תוקף הצרות לא עזבנו שם אלהינו אבל לבד בך נזכיר שמך, ומה תעשה למתים בתוך הגלות שלא יחיו ומתו בנפש מרה76, ומה יועיל ומה יתן הגאולה לרפאים שנהרגו על דבר כבוד שמך כיון שלא יקומו ולא יאכלו בטובה. ואתה "פקדת ותשמידם ותאבד כל זכר למו" (שם שם, טז), שנשמדו בהשגחתך הם וצאצאיהם לעיניהם ולאומות המרשיעות עשית בהפך "כי יספת לגוי יי'" בתוספת וכבוד והרחקת גבולם. והתנצל הנביא מזרות דבריו ותרעומתו באומרו: "יי' בצר פקדוך" וגו' (ישעיה כו, טז). ולכן באתהו התשובה אל תתרעם מענין המתים, כי ידוע תדע77 שיחיו מתיך ונבלתי יקומון (שם שם, יט), שהם הנהרגים על קדושת שמי ולכן אמר: "נבלתי" בכנוי, וזכר אופן התחייה באומרו כי על: "אורות טליך" וגו'. ולפי שהיה זה לזמן רחוק אמר אחרי זה: "לך עמי בא בחדריך וסגור78" וגו' (שם שם, כ). והבטיחו שבזמן ההוא יפקוד על מלכי האדמה באדמה וזהו: "ביום ההוא יפקוד79 יי' בחרבו הקשה" וגו' (ישעיה כז, א). וסוף הפרשה: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובא האובדים80" וגו' (שם שם, יג). הנה התבאר מהפרשה הזו אמתת מה שהנחתי וכבר פירשתיה בשלמות גדול בפירושי לספר ישעיהו.

והעד הג' – דעת שפתיו ברור מללו81 הוא דניאל עליו השלום. כי אחר שזכר בסוף ספרו שיתנגח מלך הנגב וישתער מלך הצפון, ושתהיה עת צרה אמר (דניאל יב, א): "ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר". רצה לומר, שאז יתמלטו ישראל מהגלות אותם שיהיו חיים באותו דור, כי זהו כל הנמצא כתוב בספר שהוא ספר החיים. ולפי שלא יאמר דניאל וכי על אותם המעטים הנשארים בגלות עם עני ודל82 תהיה התשועה הודיעו המלאך מיד ש"רבים מישני אדמת עפר יקיצו" (שם יב, ב), אם לראות ולהתענג בתשועת יי', וזהו אלה לחיי עולם ואלה לקבל עונש על אשר הרעו את ישראל, וזהו: "אלה לחרפות ולדראון83 עולם" (שם).

וכבר נבא יחזקאל גם כן בפרק "היתה עלי יד יי'" (יחזקאל לז, א) – על תחיית העצמות. וחלקו בפרק חלק (סנהדרין נב, ע"ב) אם היה הדבר משל או אם קרה כן שיחיו אותם מתי יחזקאל. והנה אם היה הדבר כפשוטו, הנה הנביא נתן תכלית התחיה ההיא באומרו (יחזקאל לז, יא): "העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים84 יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו". שהיו אותם המתים אומרים במיתתם אבדה תקותנו, והודיעו יתברך שיקומו בתחייה מקברותיהם ויחיו. והיה סוף התחייה ההיא אומרו (שם שם, יד): "וידעתם כי אני יי' דברתי ועשיתי", ואם נאמר שהיה הדבר משל עדיין ישאר לדעת מה הוא הנמשל. כי הנה המפרשים כולם פירשוהו על היותו משל לאנשי הגלות שיוציאם הקב"ה ממנו. ואני כבר כתבתי ב'צדק עולמים' והוכחתי מסגנון הפרשיות וסדרם שאינו כן, אבל שיהיה המשל לתחיית המתים העתידה, ולכן אמר על המתים ההם. הנה הם אומרים: "יבושו עצמותנו ואבדה תקותנו", וייעד הנביא שבזמן הגאולה יקומו מקברותיהם ויחיו ויראו וידעו ישועת יי', שהידיעה ההיא כגאולה ותשועת יי' הוא התכלית בתחייתם, והוא אומרו: "הנה אני פותח את קברותיכם והעלתי אתכם... אל אדמת ישראל וידעתם כי אני יי' בפתחי את קברותיכם" וגו' (יחזקאל לז, יב-יג).

הנה על הידיעה ההיא שידעו המתים אמר רבי אלעזר הקפר: "לידון, לידע", שהידיעה ההיא היא תכלית אותה תחייה.

השורש התשיעי, שהמתים בתחייה יכירו אנשי ביתם וקרוביהם מדור החיים, כי להיות ההיכרה מפעל החושים והכוחות הגשמיות, הנה כשישובו לעולם בגופם ונפשם תושלם הכרתם. כי הנה מפני זה קבלו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין צא, ע"ב), שיקומו עם מומיהן כדי שיהיו יותר ניכרים.

וכבר נמצא לזה עדות בדברי הנביאים. כי הנה מלאכי אמר (מלאכי ג, כג-כד): "הנה אנכי שולח85 לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום יי' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". ואיך ישובו לב אבות על בנים וכו' אם לא יכירו אלו את אלו? וממה שכתוב בסוף ספר יחזקאל בחלוקת הארץ (יחזקאל מז), יתחייב שיחובר כל אדם אל שבטו ואיש אל משפחתו, וכל העם איש על מקומו יבא בשלום86, ואין מקום לזה כולו אם לא בהכרתם. ואחר שתדע תכלית אחר שיש בתחייה יתבאר בשורש העשירי הבא, אחר זה תבין הכרח אמונת השורש הזה.

ואמר הנביא גם כן מעיר על זה והקימונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם (מיכה ה, ד). וחכמינו זכרונם לברכה (סוכה נב, ע"ב) שאלו מי הם הרועים, ואמרו: קבלנו דוד באמצע, שת חנוך מתושלח לימינו, אברהם יעקב ומשה משמאלו. ושאלו עוד על השמונה נסיכים מי הם, ואמרו קבלנו ישי שאול שמואל עמוס צפניה חזקיה אליהו ומשיח. ואמנם מה כיונו באלה הפרטים? ולמה זכרו שמואל עמוס וצפניה מבין כל שאר הנביאים וישי מבין כל שאר חסידי הדורות? הנה אינו אלא ממה שיאות ביאורו במקום הזה, וכבר חקרתי עליו במאמר הנזכר87.

הנה אם כן השורש הזה הוא אמתי בעצמו, שהקמים בתחייה יכירו אלו את אלו. ואל זה השורש כיון גם כן התנא באומרו: "לידע".

והשורש העשירי – הוא בתכלית אחר אשר יכוין בתחלה. לדעתי שיערו בענינו הראשונים גם כן, והוא שלהיות כל עמי הארץ בארצותם לגוייהם בעלי אמונות משובשות, ודתיהם שונות מדומות כוזבות ואת דתי המלך יי' צבאות אינם עושים88, אלו יכחישו אלהותו וייחסו אותו לשמש או לירח, או לכל צבא השמים, או לאחד מן הנבראים. ומהם יכחישו בריאת העולם וחדושו, וכן אמונת תחיית המתים וביאת הגואל. ומהם יכחישו ידיעתו בפרטים. ומהם יכחישו השגחתו ומשפטו בשכר ובעונש, כמו שהיו רוב הפילוסופים ומעמי הגוים שכולם איש לדרכו פנו89. ומהם עובדים צלמים למעשה ידיהם השתחוו באופן שכל יושבי תבל ושוכני ארץ90, ורוב המין האינושי יכללותו סריס מן91 הדרך המכוון בבריאתו ומחטיאים התכלית האמתי, שבעבורו נוצרו. ויען וביען לא תהיה פעולת השם במין האינושי לריק ובריאתו לבטלה, כיון שכל הנקרא בשמו לכבודו בראו, ראה הקב"ה בחכמתו העליונה שעת לעשות92 לעולם ולבני אדם כולם, חסד ואמת להורות לפניהם את הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון באופן שיתמו חטאים מן הארץ93 וכל עולה קפצה פיה94 והאלילים כרות יכרתון95, ולא יהיו בני אדם עוד מכלים ימיהם ברע ושנותיהם בבהלה, אבל יכירו וידעו כל יושבי תבל כי ליי' המלוכה ומושל בגוים96. ויקבע בנפשותם אמתת אלהותו ואמונותיו, באופן שיגיעו אל התכלית שבעבורו נבראו. ואולם בעבור זה בריאה יברא יי' חדשה בארץ97 להחיות המתים, שכבר מתו מהם צדיקים גמורים נביאים חכמי הדורות הנקובים בשמות הנודעים לבני אדם. ומהם רשעים מלכים קיסרים גדולי עולם וגם החדשים, שמקרוב מתו שכל רואיהם יכירום. וזה כולו כדי שכולם פה אחד יעידון ויגידון: "יי' הוא האלהים יי' הוא האלהים" (מלכים א' יח, לט); "יי' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט). אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל, ומשה אמת ותורתו אמת. וכאשר יראו בני אדם אבותיהם ואבות אבותיהם אחיהם ובניהם, שכבר מתו והנביאים והחכמים אשר שמעו את שמעם בארצותם קמים מקברותיהם, וכולם כרוזא קורא בחיל מגידים ומפרסמים שכר עולם הנשמות לצדיקים ועונש הרשעים והכופרים, ויבארו האמת האלהי ושגעונות האנשים ופתויים בעניניהם המדומים לא לעזר ולא להועיל, הנה אז בלי ספק תתפרסם בעולם אמונת אלהותו יתברך ואמתת תורתו, ויתפעלו לבות בני אדם בדבר הנורא ההוא, ויעזבו אליליהם ושקרי דתם, כי יראו בעיניהם מעשה יי' כי נורא הוא98, והמתים הקמים מקבריהם מגידים ומגלים האמת לעיני הכל. גם כי יקומו מניחי דתותיהם ועין בעין יראו הקדושים אשר האמינו בהם, והם עצמם יגידו לא יכחדו, כי דבריהם משאות שוא ומדוחים99. אין ספק כי בזה ישוב כל העם אחרי יי', ולא יוסיפו עוד לחטוא, ולא ילכו אחרי ההבל ולא להלחם ולהרע אלו לאלו, כי רוב בני אדם אשר יהיו בימים ההם יהיו מאותם הקמים בתחייה, שיהיו אנשי שלום ואמת ותמלא הארץ דעה את יי'100 ויפחדו מעונשו. וגם שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב101, כי יתאחדו האומות כולם באמתת האמונה האלהית. זהו תכלית האמתי והגדול שבתכליות תחיית המתים. וזהו "יום יי' הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג), שאמר עמוס (עמוס ה, יח): "הוי המתאוים את יום יי' למה זה לכם יום יי' חשך102 ולא אור". וצפניה אמר (צפניה א, יד-טז): "קול יום יי' מר צורח שם גבור יום עברה היום ההוא יום צרה ומצוקה יום שואה ומשואה יום חשך ואפלה יום ענן וערפל יום שופר ותרועה"103. לפי שבמקום המתים מקברותיהם וחדוש האמונות והדעות בכללות, העולם יהיה בלבול גדול, אבל גדול וצום ובכי ומספד104, בראות כל אדם עונש קרוביו ואוהביו והפסד עמו ודתו. ועליו אמר ישעיהו בסופו (ישעיה סו, כג): "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים105 בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר". ובסיבת זה אמר שמדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפניו (שם שם, כג). ועליו אמר מלאכי (מלאכי ג, יט-כ): "כי הנה היום בא בוער106 כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש וגו'. וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה".

ולפי שבזמן ההוא107 בביטול הדתות הכוזבות תתגדל ותתקדש תורת משה, לכן סמך אליו "זכרו תורת משה עבדי" וגו' (שם שם כג). ולפי שכל זה רומז לענין תחיית המתים כמו שאמר (שם שם, יח): "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד108 אלהים לאשר לא עבדו", שהם הקמים בזמן התחייה. לכן אמר: "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום יי' הגדול והנורא" (שם שם, כג), כי הוא יהיה ראש וקצין109 לקמים בתחייה. ולפי שישובו בני אדם מאמונותיהם אמר: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (שם שם, כד). והטיבו אשר דברו להיות הדבר נורא הזה באלף הו'. כי כמו שנברא אדם הראשון ביום הששי, ולא היה בעולם כי אם אדם אחד ואמונה אחת בלי חלוק, כך תתפרסם אמתת אמונתו ותתאחד בפי כל בשר באלף הו' קודם חורבן העולם. ולזה רמז באומרו: "פן אבוא והכתי את הארץ חרם" (שם). ועל זה היה אומר חזקיהו110: "חי חי הוא יודך כמוני היום אב לבנים יודיע את אמתך". רוצה לומר, שיקום אז בתחייה ויפרסם אמתת אמונתו וכאשר תדע זה יפתחו אליך שערים גדולות מהנבואות שנסתפקו אלי זה ימים רבים, אם מה שניבא ישעיהו בתחלת ספרו (ישעיה ב, ב): "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יי' בראש ההרים", שייעד הנביא שם שעמים רבים וגויי האומות יתעוררו מעצמם, לאמר: "לכו ונעלה אל הר יי' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורוחתיו111 כי מציון תצא תורה" וגו' (מיכה ד, ב). ושיתבטלו המלחמות מהעולם כמו שאמר (ישעיה ב, ד): "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". ושיעזבו האלילים כמו שאמר: "ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו" (שם שם, כ). ושיחבאו בני אדם את עצמם במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד יי' ושיוסר מלבם כל גאה וגאון ודרך רע112, כמו שאמר (ישעיה ב, ט): "וישח אדם וישפל איש". וגם ממשלת המלכים ורוממות שרי האדמה ישלחו מעליהם כמו שאמר: (שם שם, יז): "ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב יי' לבדו ביום ההוא", מסכים למה שנאמר במוסף ראש השנה – "על כן נקוה לך יי' אלהינו לראות מהרה בתפארת עוזך וכו', ולהעביר גלולים מן הארץ לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמך ויקבלו כולם את עול מלכותך וכו' כי המלכות שלך היא" וכו'.

ומי יתן ידעתי איך יבואו בני אדם כולם בארצותם לגויהם לכל הדברים הזרים האלה. גם תראה פרשה אחרת: "הוי ארץ צלצל כנפים מעבר לנהרי כוש השולח113 בים צירים" וגו' (ישעיה יח, א-ב). ואמר על זה: כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו (שם שם, ג). והנה הגוים אשר מעבר לנהרי כוש, שהם השחורים לא היו ביניהם יהודים מעולם, ולא שמעו את שמעם, ולא ידעו דבר מתורת משה, ואיך ישלחו "מלאכים קלים אל גוי ממושך114 ומורט" (שם שם, ב), שהוא ישראל. ומה יהיה ענין אומרו: "כנשוא115 נס הרים תראו" (שם שם, ג). האם יעלה על הדעת שהנס אשר ישימו בהר ציון או באיזה מקום שיהיה, או השופר שיתקע שמה יראו וישמעו אותו "כל יושבי תבל ושוכני ארץ". ופרשת מכנף הארץ זמירות שמענו אמר: רועה התרועעה הארץ פור התפוררה ארץ וגו' (ישעיה כד, טז;יט); "והיה ביום ההוא יפקוד יי' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה ואספו אספה אסיר על בור וסגרו על מסגר ומרוב ימים יפקדו"116 (שם כא-גב). ולמה 'התרועעה' ו'התפוררה' הארץ מעצמה? ומהו הבור אסיריו 'מרוב ימים יפקדו'? כי עם היות שנוכל לפרשו כל גלות, הנה אמתת הפרשיות יורה שלא נאמר כי אם על תחיית המתים.

ראה גם כן דברי ירמיהו שאמר מדבר על הזמן הזה (ירמיה לא, לג): "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את יי' כי כלם117 ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם יי'". ואיך יהיה זה שישתלמו האנשים כולם בידיעה מבלי למוד שילמד אדם את חבירו, ושכולם ידעו את השם הקטנים עם הגדולים? גם מאמר ישעיהו (ישעיה מט, יח): "שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך" וכו' "כי חרבותיך ושוממותיך וארץ הריסותך כי עתה תצרי מיושב ורחקו מבלעיך"118 (שם שם, יט); "עוד יאמרו באזניך בני שכליך צר לי המקום גשה לי ואשבה. ואמרת בלבבך מי ילד את אלה ואני שכולה וגלמודה וגו' ואלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם".(שם כ-כא). והפסוקים האלה אם היה שיפורשו על אנשי הגלות, אין ספק שאי איפשר שיצדק, כי כבר נטמעטנו ונשארנו מעט מהרבה, ומאין יבא הריבוי הזה? גם אומרו (ישעיה מט, כב-כג): "הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי וגו' והיו מלכים אומניך119 ושרותיהם מניקותיך120 אפים ארץ ישתחוו לך". איך יסבול השכל שיהיה זה ובאי זה אופן יוכל להתקיים? גם אומרו (שם יא, ט): "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את יי' כמים לים מכסים". היתכן שהידיעה ההיא תבא מעצמה על כל לבות בני אדם כחכם כסכל. גם כן תמצא בנבואות שבזמן ההוא יתבטל יצר הרע מלבות בני אדם. אמר ירמיהו (ירמיה לב, מ): "ואת יראתי אתן בלבכם121 ולבלתי סור מעלי". ואמר עוד (יחזקאל לו, כו): "והסירותי122 את לב האבן מבשרכם". ואיך יהיה זה? האם תתבטל הבחירה או ישתנו מזגי בני אדם? גם יחזקאל הנביא ניבא (שם שם, כג): והקימותי עליהם רועה אחד ורעה אתהם את עבדי דוד הוא ירעה אותם והוא יהיה להם לרועה ואני יי' אהיה להם לאלהים ועבדי דוד נשיא בתוכם אני יי' דברתי. האם נפרש דוד על משיח?

והנה ישעיהו לא קראו כי אם "חוטר123 מגזע ישי" (ישעיה יא, א). ואיך יאמר את עבדי דוד? גם יואל אמר (יואל ג, א): אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו. ואיך יהיה איפשר שכולם יהיו מוכנים לנבואה? וצפניה אמר דברים מבהילים כל בעל שכל (צפניה ג, ח-ט): "לכן חכו לי נאם יי' ליום קומי לעד כי משפטי לאסוף גוים לקבצי ממלכות לשפך עליהם זעמי כל חרון אפי, כי באש קנאתי תאכל כל הארץ כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם יי' לעבדו שכם אחד. מעבר לנהרי כוש עתרי בת פוצי יובילון מנחתי"124. ואיך יתכן ויסבול הדעת האינושי שכל עמי הגוים בכל קצוות הארץ יהפכו כולם בשפה ברורה לקרוא כולם בשם יי'? ומאין ידעו לשון הקודש והשם המפורש כל אומות העולם בכללו? ואיך יפלו כולם במופתי הייחוד ובידיעת השמות הקדושים? עד שאמר הנביא (זכריה יד, ט): "ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד", כלומר שכל האומות יתאחדו באמונת השם יתברך והתאחדותו ושם אלהים אחרים לא יזכירו, כי אם שמו המיוחד. גם שמעבר לנהרי כוש שלא עבר שם יהודי מעולם אותה אומה הנקראת: "עתרי בת פוצי" – יובילון מנחה לשם יתברך.

וזכריה אמר (זכריה ח, כג): "בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות125 הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם". הגידה לי מי השמיעם כזאת עתה ולא קודם לכן, עד שאמר בסוף נבואתו (שם יד, טז): שכל הנותר מכל הגוים יעלו מידי שנה בשנה להשתחוות למלך יי' צבאות ולחג את חג הסכות. כל יודעי דעת ומביני מדע הביטו וראו אם יסבול השכל הישר, שכל האומות והלשונות בכל מחוזות היישוב בהיותם מתחלפים ומתנגדים בטבעם בלשונם במזגם ומנהגם, יבואו להסכים באמונה אחת, וכל שכן באיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמע יי', איככה יכירו וידעו כל יושבי תבל126, כי לו תכרע כל ברך תשבע כל לשון127, ויהיו הדברים הזרים והרחוקים מכל מושכל אשר מייעדו הנביאים עליהם.

הנה יי' עושה ארובות128 ניסים ונפלאות בשמים ובארץ היהיה כדבר הזה129, והלא במצרים עשה מופתים רבים "ויאמינו העם ביי' ובמשה עבדו" (שמות טו, לא), ולא שבו המצרים לאמונת השם, וגם ישראל היום היו מהם מאמינים ומחר היו מהרהרים. האם נאמר שהשם יתברך על דרך נס יתן בלבות בני אדם הידיעה וההשכלה האלהית, מבלי למודה והזכרת שמו בשפה ברורה מבלי למוד בכל ארץ מושבותיהם ואקלימיהם, ושבדרך נס ישנה טבעם החומרי ויסיר מהם הקנאה והתאוה והכבוד? הנה בזה תבטל הבחירה וישתנה טבע סדרי מעשה בראשית בכללם. והם דברים רחוקים מאד מן הלב.

אבל אמתת כל זה הוא אשר דברתי אליך. שרצה הקב"ה לזכות המין האינושי בכללו ולהיישירו להשגת תכליתו אשר הוא הכרת בוראו ואמונת אלהותו, ולא היה מקום לזה כי אם בשיחיו המתים ובכל מחוז ומחוז פלך ופלך יקומו בגופיהם כאשר היו בחיים, אם האבות האחים והבנים והקרובים מדור החיים בימים ההם. ואם מהקדמונים החכמים הנביאים השלמים והיותר רשומים שהיו בעמם ובדתם, כדי שהמה יפרסמו בעולם אמתת השם יתברך ותורתו וענין העולם הרוחני והשגתו שכרו ועונשו, וגם הם בתחייתם יקבלו עונשם לעיני בני אדם כמו שאמר (ישעיה סו, כד): "ויצאו וראו בפגרי האנשים... כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה". ובזה ישתממו בני אדם וכולם כאחד יודו באמת ואז יאמרו: "לכו ונעלה אל הר יי'... כי מציון תצא תורה" וגו' (שם ב, ג) ולא ילמדו עוד מלחמה ולא יהיה בלבם גאה וגאון130 וישליכו את אליליהם, ולא יעבדו עוד לבשר ודם, כי יבאו כולם בקבלת מלכות שמים. וגם בארץ צלצל כנפים131 יסכימו בזה על ידי מתיהם הקמים בתחייה, כי זהו הנס שיראו והשופר שישמעו. רוצה לומר תחיית המתים, שהוא הנס העצום ושמיעת דבריהם. ועל זה אמר הנביא (שם נב, ח): "קול צופיך132 נשאו קול יחדו ירננו", שהם הנביאים אשר יקומו בתחייה. וכן דרשו בפרק חלק (סנהדרין צא, ע"ב). ועל פתיחת הקברים אמר (ישעיה כד, יט): רועה התרועעה הארץ פור התפוררה הארץ, והם אשר נאספו בבור וסגרו על מסגר ומרוב ימים יפקדו לתחייה. ולפי שיהיה למודם ממה שיראו וישמעו מהמתים, לכן היה שלא ילמדו איש את רעהו, רוצה לומר מהחיים, כי כולם ידעו את יי' באמצעות התחייה מקטנם ועד גדלם.

ומאלה הקמים אמר (ישעיה מט, יח): "שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך", ומהם ימלאו הארצות החרבות והשוממות ועליהם תהיה התמיהה – "מי ילד לי את אלה" (ישעיה מט, כא). לפי שבהיות בני הגלות במיעוט מופלג יתרבו עם הקמים מהם בתחייה ומה טוב אומרו: "ואלה מי גדל ... ואלה איפה הם" (שם), כי זה כולו יצדק על המתים שיחיו בצביונם וקומתם ולא היו נראים בעולם. ומסיבתם המלכים והמלכות – "אפים ארץ ישתחוו" (שם שם כג). ובזה הדרך תמלא הארץ דעה את133 יי' ויוסר לב האבן134, לא שתתבטל הבחירה כי אם שיכנע לבבם הערל במה שיראו. ולכן יצדק שיהיה דוד נשיא ורועה, כי גם הוא יקום בתחייה ותתרבה הנבואה, לפי שיקומו הנביאים והנפשות כולם ישתלמו כל כך שכלל האנשים יהיו מוכנים לנבואה, ומפי המתים ילמדו כל האומות לקרוא בשם יי'. כי עם היות שלא ידעו התורה והלשון, הנה זה השם בלבד ילמדו לקרוא ולומר בקולות וברקים135 יי' אחד יי' אחד. ולכן יחזיקו עשרה אנשים בכנף איש יהודי (זכריה ח, כג), לאמר כי שמענו אלהים עמכם, כי שמעו זה מפי המתים שחיו ויעלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך יי' צבאות, כי תהיה ליי' המלוכה בהחלט על כל הארץ. ועל זה עצמו אמר דוד המלך עליו השלום (תהילים קכו, א-ב): "בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים136 אז ימלא שחוק פינו וכו' אז יאמרו בגוים הגדיל יי' לעשות עם אלה". רוצה לומר, כי בזמן קבוץ גליות שאז תהיה התחייה – נהיה כאילו היינו חולמים וישנים בקברים לא מתים, ואז תתפרסם בגוים אמתת האמונה ו"יאמרו הגדיל יי' לעשות עם אלה".

הנה אם כן על התכלית הגדול והעצום הזה כיון התנא השלם באומרו בספרו תכלית התחייה "ולהודיע ולהודע". רצה לומר, שיקומו המתים, כדי להודיע לבני אדם וכדי שיהיה ידוע בכל העולם שהוא האל, רוצה לומר ואין עוד מלבדו על דרך יי' הוא האלהים137. הוא היוצר, רוצה לומר העושה הפליאה ההיא מתחיית המתים שנקרא בייחוד יצירה. הוא הבורא, רוצה לומר הוא אשר ברא העולם וחדשו אחר האפס. הוא המבין, רוצה לומר היודע פרטי בני אדם וכל אשר הוא עושה עד שהוא העד בכל פרטי מעשיו ואינו צריך לעד אחר. הוא הדיין, רוצה לומר המשגיח משכיר ומעניש. וידוע שבאלה הדברים והפנות בפרט היו הטעיות והכפירות בבני אדם, אם בתת האלהות לזולתו, ואם בהכחישם פנת התחייה ואם בהכחשת חדוש העולם והידיעה הפרטית האלהית והשגחתו בשפלים. והותרו השאלות ששית ושביעית.

והשורש הי"א – בפועל התחייה. ואתה תדע שכבר היו מחכמי אומות הקדומים המתעסקים בחכמת התכונה, שלא ראו אור התורה שחשבו שהפועל לתחיית המתים היא המערכה. כי הנה יתחברו בזמן מהזמנים חבורים ומהלכים מהכוכבים והמזלות, שיחייבו שתפסד ההויה הטבעית בכללה ושתשוב למציאותה כראשונה. ומחכמי הודו אמרו בזה דעות זרות. מהם שמו ימי העולם ארבעת אלפי אלפים ושלוש מאות ועשרים אלפי שנה, שבכלליות הימים האלה יוכלו לצאת לפועל הדברים שהיו בכוח מתחלת הבריאה, ואז יהיו חוזרין הכוכבים כולם לעמוד על הנקודה ההיא אשר נבראו בה. ומהם אמרו שיהיו ימות שלושים וששה אלף שנה אשר בהם הכוכבים המיושבים מקיפים כל הרקיע וחוזרין לחלק אשר ממנו התחילו. ומהם אמרו שהם מ"ט אלף שנה, כפי שבעת הכוכבים הנבוכים שכל אחד מושל בעולם ז' אלפים שנה. ומהם אמרו שיהיו ימות העולם שבעת אלפים שנה כענין שבעת הכוכבים שכל אחד מושל בעולם אלף שנה. והאלף השביעי אשר בממשלת שבתאי יהיו כל היצורים נפסדים ואובדים, עד שיצא הגורל מממשלתו וישוב לממשלת צדק שהוא באלף הח', ואז יהיה העולם מתחדש כאשר מקדם וכמו שהביא זכרון אלה הדעות הראשונים אשר מפאת מזלות הרקיע הם מיוסדים על קו תהו ואבני בהו138 כפי שורשי החכמה ההיא. וגם הדעות הנתלים בשעה כוכבי לכת אינם מחוייבים כפי שורשיהם והם כולם דמויים, ואין ספק שכל זה קרה לאנשים האלה, לפי שקיימו וקבלו מהדורות הראשונים התחייה העתידה להיות. ולכן בקשו לזה דרכים ואורחות עקלקלות139. וגם לדבריהם לא תהיה התחייה כי אם בדרך הוייה בהמשך הזמן כאשר היתה מתחלת הבריאה עד פה, כפי סדורי הגרמים השמימיים ותנועותיהם. לא כאלה חלק יעקב ותורה ציוה לנו משה כי אם שבהיות העולם הזה ביישובו וטבעו יחיו המתים, שכבר מתו וישובו בפרטיותם בגוף ונפש, אל החיים האלה כולם בבת אחת, ויתחברו הקמים בתחייה אל אנשי העולם המיושב.

והפליאה הזאת אין ספק שהיא בענינה דומה בכללות הקמים יחד בזמן אחד אל הווית אדם הראשון ובריאתו. כי כמו שהוא נוצר עפר מן האדמה ויפח באפו נשמת חיים140 ונולד בדעתו ובצביונו ובקומתו. והיה התכלית בבריאתו לעבוד את השם – ככה תהיה תחיית המתים. ומפני זה אי איפשר שיפעל אותה כי אם בורא עולם ומחדשו. ואל זה רמז משה רבינו עליו השלום באומרו (דברים לב, לט) בשם האל יתברך: "ראו עתה כי אני אני הוא... אני אמית ואחיה". רצה לומר אני שבראתי האדם אני שאחיה המתים.

וכבר זכרו חכמינו זכרונם לברכה (תענית ב, ע"א) שתחיית המתים היא מהדברים שלא נמסרו בידי שליח. ואם ראינו שהחיה אליהו את בן הצרפתית ואלישע141 בן השונמית, לא מפני זה נחשוב שהם על כל קדושתם יוכלו לשנות העולם ולהשיב נשמות לפגרים מתים142 כי אם, שהשם יתברך לתפלתם פעל ועשה התחייה ההיא. הלא תראה שנאמר באליהו (מלכים א' יז, כ-כא): "ויקרא אל יי' ויאמר יי' אלהי הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה. וימודד143 על הילד שלש פעמים ויקרא אל יי' ויאמר יי' אלהי תשוב144 נא נפש הילד הזה על קרבו". וכן נאמר באלישע (שם ב' ד, לג): "ויבא ויסגור145 הדלת בעד שניהם ויתפלל אל יי'". ובכל הנפלאות שעשה אלישע לא תמצא שהתפלל כי אם על זאת, לפי שעם היות כוח לנביא מפאת דבקותו לעשות אותות ומופתים בחומר העולם.

הנה בענין ההויה האנושית מפאת הנפש המשכלת אין מי שיפעל אותה כי אם האל יתברך אשר עשאה, וכמאמר הנביא (ישעיה נז, טז): "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי". ולהיות השם יתברך הוא הפועל האמתי בתחיית המתים תקנו לומר בתפלתנו146 "אתה גבור לעולם יי' מחייה מתים אתה", כי זהו מפועל גבורתו. ולהעיר על השורש הזה אמר התנא: "הוא היוצר הוא הבורא". רצה לומר, שיוצר האדם בתחיית המתים אינו כי אם השם יתברך אשר בראו, כי הוא עשה לנו הנפש הזאת והוא נותנה. וזה אומרנו147 "אלהי נשמה שנתת בי טהורה אתה בראת" – שהוא בתחלת הבריאה. "אתה נפחת בי" – בעת הלידה. ו"אתה משמרה בקרבי – בעוד בחיים חייתה. ו"אתה עתיד ליטלה ממני" – בעת המוות. ו"להחזירה בי" – בזמן תחיית המתים.

והשורש הי"ב – הוא שיש להקב"ה בעולמו מיני דינין כפי דעת הרמב"ן בשער הגמול:

הדין הראשון – ביום ראש השנה בכל שנה ושנה, ובו נידונים בני אדם לחיים ולמות. וכמו שנאמר במוסף148 אותו יום ועל המדינות בו יאמר "אי זו לחרב אי זו לשלום" וכו', ו"בריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות". ובגמרא שלנו לא הזכירו למה נידון האדם בראש השנה. אבל בבראשית רבה149 נתנו טעם בדבר והוא, כי לפי שבראש השנה נברא אדם ובו ביום נידון, אמר הקב"ה כשם שהיית נדון ביום הזה כך עתידין בניך להיות נדונים בזה היום. ואומרנו שבו נדונים בני אדם לחיים ולמות. אין פרושו שיחיו או ימותו באותה שנה כי אם שיהיו חייהם חיים טובים, שהם אשר יקראו חיים או חיי צער שהיא המוות, וכמו שפירשו המפרשים. ועל הדין הזה אמר בגמרא (ראש השנה טז, ע"ב): ג' ספרים נפתחים בראש השנה: אחד – של צדיקים גמורים; ואחד – של רשעים כמורים; ואחד – של בינוניים. ובמשנה אמרו (משנה ראש השנה א, ב): בד' פרקים העולם נדון. בפסח – על התבואה. בעצרת – על פירות האילם. בראש השנה – כל באי עולם עומדין לפניו כבני מרון. וכו'. ובחג – נדונים על המים. והדין הראשון הזה הוא לגוף. רוצה לומר בדברים הגשמיים בלבד.

והדין הב' – הוא בצאת נשמה מן הגוף, שהאדם נדון כפי מעשיו ואם זכה יורש גן עדן ואם נתחייב יורש גיהנם, ואם הוא בינוני יהיה נטרד מן העונג ימים אחדים, עד שיזכך נפשו או השם יתברך יטה כלפי חסד150 ויחמול עליו וידינהו לכף זכות ולא לכף חובה. הנה אם כן הדין הזה הוא לנפש ואז ישאלו ממנו כדבריהם זכרונם לברכה (שבת לא, ע"א): קבעת עיתים לתורה? פלפלת בחכמה? וכו' ובשני הדינים האלה יודה ויסכים הרמב"ם זכרונו לברכה.

והדין הג' – הוא לעתיד לבא אחר שיחיו המתים, והוא יום הדין הגדול שבו כל העולם נדון. ועליו אמרו בפרקא קמא דראש השנה (דף טז, ע"ב): בית שמאי אומרים ג' כתות ליום הדין: אחת של רשעים גמורים, ואחת של צדיקים גמורים, ואחת של בינוניים. צדיקים גמורים – נכתבים ונחתמים לחיי העולם הבא. רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנם שנאמר (דניאל יב, ב): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם". בינוניים – יורדים לגיהנם ומצפצפין ועולין, שנאמר (זכריה יג, ט): "והבאתי את השלישית151 באש". ועליהם אמרה חנה (שמואל א' ב, ו): " יי' ממית ומחיה ומוריד שאול ויעל". ובית הלל אומרים (ראש השנה יז, ע"א): ורב חסד מטה כלפי חסד, ועליו אמר דוד (תהילים קטז, א-ו): "אהבתי כי ישמע יי'" וגו' עד "דלותי ולי יהושיע". וכן פירש רש"י זכרונו לברכה – שלוש כתות ליום הדין. יום מועד – הוא לדין הכל הוא שכתוב עליו: "יום יי' הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג), ואליו הסכימו חכמים אחרים רבים, והרמב"ן בשער הגמול. ומזה הדין הגדול לדעתם אמרו במשנה בפרק חלק (משנה סנהדרין י, ג): דור המבול – אין להם חלק לעולם הבא ואינם עומדין בדין. אנשי סדום – אין להם חלק לעולם הבא אבל עומדין בדין, ועליו אמר הנביא (ישעיה ג, יג): "נצב לריב יי' ועומד152 לדין עמים". וכתובים אחרים רבים מדברים מהמשפט והדין הזה לעתיד להיות שהוא הכולל לגוף ולנפש. ובמכילתא (פרשת בשלח, ד): אמרו אם תזכו לשמור את השבת תנצלו מגזירת פורעניות, ומיומו של גוג ומגוג, ומחבלי של משיח ומיום הדין הגדול. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (חגיגה ד, ע"ב) שכאשר הבעלת אוב העלתה את שמואל היה מתירא שמא הגיע יום הדין, ושעליו אמר (שמואל א' כח, טו): "למה הרגזתני לעלות153".

תוכן העניינים

נחלת אבות על אבות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה