נחלת אבות על אבות· רבנו יצחק אברבנאל
פרק ג · משנה יג
(יג-טז) השלם הזה רבי עקיבא היה מראשי ישראל בחכמה ובתבונה ובדעת, והיה אלהי בדרושיו ומאמריו. הוא היה מגדולי תלמידי רבי אליעזר1 ורבי יהושע שקבלו מרבן יוחנן בן זכאי, אשר קבל מהלל ושמאי כמו שביארתי. ורבי עקיבא עשה כ"ד אלף תלמידים. ובא בגמרא שסתם תוספתא ובריתא ומשנה, שהם החיבורים שנתיסד התלמוד עליהם, וכל פירושי המצוות והאמונות שקבלנו ממשה בסיני, כולם גם כן היו תלמידים לרבי עקיבא, לפי שהקבלה השלימה האמתית באה אליו, וממנו באה אלינו. לפי שמאמריו אלה הם גדולי האיכות וההתודעות והחכמה מעטי הכמות ראויים למעלת האומר אותם.
לכן ראיתי להעיר בהם ספיקות, כדי להיישיר הדעת להבנת כוונתו באמת, ולהרחיב בהם המאמר, ואל יקוץ המעיין, כי הנה ימצא בדברי בדרושים טוב טעם ודעת2, וחדושים הרבה, והם הגדולים שבפנות התורה. ואני נטיתי בהם מדברי כל מי שקדמוני ומלאתי ידי ליי' בביאורם:
ראשונה – מה ענין אומרו: "שחוק וקלות ראש מרגילין אדם לערוה". האם היה מאמרו כנגד דברי רבי ישמאל שאמר: "הוי קל לראש" כמו שכתבו המפרשים? הנה "קל לראש" הוא מדה טובה, שיהיה האדם קל ובלתי גאה לפני הראש זקן ונשוא פנים, או חכם או מלך, ואין מענין זה 'קלות ראש' שנאמר על מוסר הדעת.
שנית – מה ראה רבי עקיבא להביא ארבעת הסייגים האלה, שזכר במשנתנו – "מסורת סייג לתורה, מעשרות סייג לעושר, נדרים סייג לפרישות, סייג לחכמה שתיקה ", ולא זכר סייגים אחרים רבים שיש בתורה ובמצוות?
שלישית – מה ענין אומרו: "סייג לחכמה שתיקה"? כי אם אמרו על הרב, אין ספק שלא יצדק. כי הנה השלמות הרב הוא שילמד לתלמידיו בדרך נדיבה ולשון למודים3. ואם אמרו על התלמיד, שישתוק וישמע ולא יחפוץ בהתגלות לבו, לא שייך בו סייג, כי זה נאמר על הסייגים אשר יעשו לשמירת הדבר כדי שלא יפרצו גדריה.
רביעית – במה שאמר: "חביב אדם"; "חביבין ישראל"; "חבה יתרה נודעת לו". ויראה שהוא מאמר מותר, כי אחרי שאמר: "חביב אדם שנברא בצלם" מה לו לומר שנית "חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם"? וכן בשאר ב"חביבין ישראל שנקראו בנים", וב"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה".
חמישית – למה עשה ראייתו בענין הצלם מפסוק (בראשית ט, ו): "כי בצלם אלהים עשה את האדם", ולא מ"ויברא אלהים את האדם בצלמו" (שם א, כז)? או מ"בצלמנו כדמותנו" (שם א, כו)? האם היה דעתו שצלם הוא מוכרת ואינו סמוך לשם, כמו שתרגם אנקלוס – "בצלם אלהים ברא אותו" – בצלמא יי' ברא יתיה. וכן "בצלם אלהים עשה את האדם" – בצלמא יי' עבד ית אינשא. ובפסוק "ויברא אלהים את האדם בצלמו", שהם סמוכים בהכרח אף כי היה ראוי לו לעשות ראייתו מהפסוק הראשון שבא בתורה על זה ולא ממה שאחריו.
ששית – למה הביא ראיה בענין הבנים מפסוק (דברים יד, א) "בנים אתם ליי' אלהיכם", ולא הביא ראיה בענין ממה שאמר משה לפרעה על ישראל (שמות ד, כב): "בני בכורי4 ישראל"? והיה ראוי שיעשה ראייתו מזה הפסוק, לפי שהוא קודם למתן תורה, שנזכרה בחיבה הג' לא מ"בנים אתם ליי' אלהיכם" שבא במשנה תורה. וכן בענין התורה למה לא הביא פסוק (דברים ד, מד): "וזאת התורה" וגו' והביא פסוק (משלי ד, ב) "כי לקח טוב" מדברי שלמה וגו'?
שביעית – איך זכר כאן רבי עקיבא שלושה חיבות, בהיות שכפי האמת אינם כי אם שתיים שהם: האחד – כפי המין שהוא בצלם אלהים כפי השכל. והשנית – בערך האומה שהיא חלק מהמין, שנבדלה משאר חלקי המין האינושי, כפי התורה שניתנה להם מאותה בחינה תוריית, שקבלו נקראו "בנים למקום". הנה אם כן ענין ה'כלי חמדה' הוא ענין הבנים ושניהם אחד, ומה ראה להבדיל מהם לזוכרו בשני חביבין?
שמינית – באומרו: "שניתן להם כלי חמדה". כי למה לא אמר שניתן להם את התורה או את ה"לקח טוב"? ומה לו לזכור כלי חמדה שלא בא בכתוב שזכר, שהוא "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו5" (משלי ד, ב)? וראוי לדעת עם זה איך נברא העולם עם התורה, האם על דרך הכלי או על דרך התכלית?
תשיעית – במאמר: "הכל צפוי" וגו'. והוא, כי כיון שבמאמר הראשון אמר: "רבי עקיבא אומר", ובמאמר השני: "הוא היה אומר חביב האדם שנברא בצלם", ובמאמר הד' האחרון: "הוא היה אומר הכל נתון בערבון". למה אם כן לא נזכר במאמר השלישי – "הוא היה אומר הכל צפוי" וכו' כמו שאמר בשאר כל שכן כפי מעלת המאמר ויקרו?
עשירית – למה אמר: "הכל צפוי" בלשון נפעל? ולא זכר הצופה אותו? והיה ראוי שיאמר הכל צופה הקדוש ברוך הוא, וכמו שנאמר בתפלות ראש השנה תואר וכינוי לשם 'הצופה ומביט עד סוף הדורות'?
אחד עשר – באומרו: "ובטוב העולם נידון". ואם היה פירושו כדברי המפרשים שהוא דן את העולם בחמלה וחסד ורחמים, ויזכור כי בשר המה6, ו"כי יצר לב האדם רע מנעוריו7" (בראשית ח, כא), ולא כחטאו יעשה לו, ולא כעונותיו יגמול עליו, אבל יטה כלפי חסד. הנה לא היה ראוי שיאמר: "ובטוב העולם" כי אם בחסד ורחמים? וגם לא יפול בזה מלת 'נדון', כי אין זה מענין הדין כי אם ממדות הרחמים ומפעל הכסף.
שנים עשר – באומרו: "והכל לפי רוב המעשה". ופירש הרמב"ם שהענין במצוות כענין במידות שלא יגיעו לאדם לפי גודל המעשה, כי אם לפי רוב מספר המעשים. מפני שבכפול המעשים הטובים פעמים רבות יגיע קנין חזק בנפש. והמשל כשיתן אדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת, לא יעלה ממנו קנין מידת הנדיבות כמו שיגיע למי שנתן אלף זהובים באלף פעמים מפני, שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים, והגיע לו ממנו קנין חזק. והאחר התעוררה נפשו התעוררות גדולה, ואחר כך פסקה ממנו. ושכן בתורה, אין שכר מי שפדה שבוי אחד במאה דינרים או עשה צדקה לעני מאה דינרים, כמי שפדה לעשרה לעשרה אנשים או השלים חסרון אנשים כל אחד בעשרה דינרין. ועל זה אמרו: "לפי רוב המעשה", אבל לא לפי גודל המעשה. ואל זה נמשכו ששאר המפרשים, והוא באמת בלתי מתישב אם כפי המשנה, כי אין הדרוש בה לאמר איך יקנו קניני המעלות בנפש. גם כי אין הגירסא האמתית כמו שזכר הרב, כי המשנה לא אמרה אלא – "והכל לפי רוב המעשה", לא עוד. והמאמר הזה במלת 'רוב' יובן אם ברבוי הפעמים, ואם בגודל המתנה שגם כן יכונה ברב. וכל שכן שאין ענין שכר המצוות כענין קנין המעלות. כי הנה בקנין המעלות צדקו דברי הרב ולא בשכר המצוות, כי השכר יוחס כפי טוב הכונה וטוב הלבב8, וכפי גודל המעשה ואין פירושו אם כן מקובל אלינו.
שלשה עשר – במאמר האחרון, והוא שעשה משלים רבים לנמשל אחד. כי אתה תראה בהמשל זה עשר גזירות: האחד – "הכל נתון בערבון". הב' – "ומצודה פרושה על כל החיים". הג' – "החנות פתוחה". הד' – "והחנוני מקיף". הה' – "והפנקס פתוח והיד כותבת". הו' – "וכל הרוצה ללוות יבא וילוה". הז' – "והגבאים מחזירין תמיד בכל יום". הח' – "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו" . הט' – "ויש להם על מה שיסמכו והדין אמת". הי' – "והכל מתוקן לסעודה". וראוי שנדע על מה יורה כל אחד מהדמויים האלה, כי כפי דרך המפרשים אין ענין אל – "החנות פתוחה", ואל – "החנוני מקיף", ולא ל – "יש להם על מה שיסמוכו".
והנני מפרש המאמרים האלה באופן יותרו השאלות כולם:
הנה במאמר הראשון שאמר האלהי רבי עקיבא: "שחוק וקלות ראש" וכו'. כתבו המפרשים, כי בעבור שנזכר למעלה מאמר רבי ישמעאל – "הוי קל לראש", ראה להזהיר רבי עקיבא שלא נטעה בזה בהתר הרצועה, בהרגילנו בענין הקלות. כי השחוק וקלות ראש הם הכנות עצומות באיסור העריות, ושאחר כן הודיע ד' כללים בהישרת האדם אל השלימות:
אחד – בעיון. לפי שהענינים התוריים אי איפשר שיושגו בחקירת השכל האנושי, ובפרט חוקי התורה. ולכן יחוייב לקבל ענינם מרבו, ורבו מרבו, עד משה והוא מסיני מפי הגבורה. ולזה אמרו חכמינו זכרונם לברכה שחייב אדם לומר משום רבו, ואמרו9: "אין הלכה כתלמיד במקום רב". ובסוף סוטה (דף מז, ע"ב): משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכם, רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות. וכל זה מורה שהקבלה שהיא מסורת החכמים זה לזה היא – סייג לתורה. כתוב בתורה (דברים טז, ב): "וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר", ופירש הקבלה "צאן" -לפסח, "ובקר" – לשלמי השמחה ולשלמי החגיגה. וכן כתוב (דברים טז, ז): "ובשלת ואכלת". ונאמר (שמות יב, ט): "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים". פירשה הקבלה שאותו בשול שנאמר: "ובשלת" – הוא צלי. וכדומה יש בהרבה מהמצוות שהיה נופל בהם טעות, אם לא מפאת הפירוש המקובל, ולזה אמר השלם: "מסורת" שהיא הקבלה – "סייג לתורה".
השני – שבהיות לאדם די צורכו ההכרחי, והוא שקרא 'עושר'. רוצה לומר, ההסתפקות בהרווחה שיהיה זריז בתת המעשרות. וכמו שדרשו10 (במדבר רבה, פרשה יב): עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר. ואמרו (כתובות סו, ע"ב): "מלח ממון חסר", כלומר הרוצה שיתקיימו נכסיו ויצליחו – יעשה בהם חסדים.
והג' – "נדרים סייג לפרישות". רוצה לומר, כי כאשר ידור אדם להבדיל עצמו מן המותר, יהיה זה סייג גדול לפרוש עצמו מן העבירה. אמרו בפרק תפלת השחר (ברכות כט, ע"ב): "אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב שילה11 חסידא לא תרתח ולא תחטי לא תרוי ולא תחטי". רוצה לומר, שלא יכעוס שהוא ענף הגאוה – ולא יחטא. ולא ישתכר שהוא ענף התאוה הגופנית – ולא תחטא. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה בענין נדרים (נדרים ח, ע"א): "מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר (תהילים קיט, קו): 'נשבעתי ואקיימה'" וגו'. ואמרו12 (רות רבה פ' ו): גב' בועז כשבאה רות לשכב מרגלותיו שהיה יצרו מקטרגו אתה פנוי והיא פנויה השביעו "חי יי' שכבי עד הבקר" (רות ג, יג). והוא אומרם זכרונם לברכה (סוטה ב, ע"א): "שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". וכתב הרב יונה זכרונו לברכה, שלפיכך אמר נדרים ולא שבועות, לפי שכיון שנשבע כבר נאסר, ואין זה סייג, אבל הנדר הוא הסייג שאומר אם אעשה דבר פלוני יהא אסור עלי דבר פלוני.
והד' – אומרו: "סייג לחכמה שתיקה". ורמז הנה בחכמה המדינית, כי שם החכמה יאמר עליה כמו שכתב הרב המורה בסוף ספרו, ועליה אמר שלמה (משלי יד, א): "חכמות נשים בנתה ביתה" וגו'; "דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם" (שם יב, טו), שכל זה נאמר על ההנהגה המדינית. ואמר שעיקרה היא השתיקה, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת פח, ע"ב): הנעלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא): ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
זה הוא היותר מחוור שבדברי המפרשים בפירוש המשנה הזאת. ועם היות שהטיבו לראות בנדרים, שהוא "סייג לפרישות", הנה כפי מה שפירשו: אין המסורת – סייג לתורה, ולא המעשרות -סייג לעושר, ולא השתיקה – לחכמה המדינית. כי אף על פי שיצדק שהם13 חלקים עיקריים ממנה ותנאים עצמיים הכרחיים בה, לא יצדק בהם שם 'סייג', שהוא המחילה, שעושים סביב השדה או הכרם לשומרו. גם כי אין ראוי שיפורש שם ה'חכמה' כשיאמר בסתם על המדינית, לפי שאף על פי שהיא מכלל החכמות, לא מפני זה תקרא 'חכמה' בסתם ובהחלט, אבל תקרא חכמה מדותיית, או חכמה מדינית, כמו שחכמת ההנדסא, וחכמת המבטים ודומיהן יקראו 'חכמות' עם צרוף ההבדל: חכמת – ההנדסא; חכמת – המבטים, וחכמת הרפואה וכיוצא בהם. אבל חכמה בהחלט בסתם לא תקרא כי אם 'חכמת האלהות'. וממנה אמר רבי חנניא בן דוסא: "חכמתו מתקיימת". ואמר רבי אלעזר בן עזריה: "אם אין חכמה אין יראה"; "כל שחכמתו מרובה ממעשיו" (להלן).
ולכן היותר נראה לי בזה הוא, כי למה שהיה הדרוש העיקרי בפרק הזה בקשת הדרכים הנאותים להרחיק האדם מידי עבירה, כמו שפירשתי בדברי עקיבא בן מהללאל ושאר החכמים, אשר הוזכרו בזה הפרק, ונתגלגלו הדברים כפי הצורך. לכן הביא מסדר המשנה מאמרי השלם רבי עקיבא שהם נותנין טעם לשבח בענין הדרוש14 עצמו. ורצה במאמרו זה הראשון לומר, שיש דרך אחר רביעי להתרחק מן העבירה מלבד ההסתכליות שזכר עקביא בן מהללאל, ומוראת המלכות שזכר רבי חנניא סגן הכהנים, וטרדת העסק בתורה שזכרו שאר החכמים.
והדרך הרביעי הזה הוא ענין הסייגים. ולכן הקדים לומר: "שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה". ומלת 'ערוה' לא תאמר בלבד על איסורי העריות, כי היא כוללת גם כן כל חטא ואשמה, וכל דבר שראוי להיות מכוסה ונעלם מהאדם, ונתגלה לו יקרא 'ערוה' מלשון: "ערו ערו עד היסוד בה" (תהילים קלז, ז), שחרפות האדם ובזוייו וגם מפלתו נקראת 'ערוה'. אמר במפלת בבל (ישעיה מז, ג) : "תגל ערותך גם תראה חרפתך". וזכר השלם ש"שחוק וקלות ראש", רוצה לומר חוסר דעת ומיעוט תבונה מרגילין את האדם לכל ערוה וחטא, ולכן ראוי לו שיעשה סייגים, כדי שבשומרו אותם ישמור הדברים העיקריים לשלמותו. כי כמו שהגדר והסייג שהיא המחילה הנעשית סביב השדה והכרם שומרים ומונעים אותו מן החיות שלא יכרסמוהו, כך סייגי התורה שומרים את מצוותיה, שלא יעבור עליהם האדם, שהוא לחוסר שכלו בשעת החטא כבהמה. ולכן ראוי, שיעשה לעצמו סייגים ולא ישען על דעתו ובינתו, לפי שהוא 'קל ראש', וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה ( סוטה ג, ע"א): אין אדם עושה עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שהוא הקלות ראש.
ולפי שהעוונות הם נתלים בתורה ובמצוות כמו שאמר אלעזר המודעי: "המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדים, והמפר בריתו של אברהם אבינו", לכן אמר עקיבא אם תרצה לשמור התורה שבכתב ושלא תהיה פרוצה לפניך – שים לבך לשמור ה'מסורת' שהיא קבלת התורה שבעל פה, ואם תשמור אותה לא תפרוץ חכמת התורה שבכתב, והוא אומרו: "מסורת סייג לתורה".
ואם היה פתוי היצר הרע בחמדת הממונות לאסוף עושר אשר לא כדת15, עשה שתפרע המעשרות משלם, ובכללם שאר המתנות שציותה התורה עליהם בשלמות, כי בזה יקנה לבך קנין הנדיבות, ויפרד ממנו רוע החמדה. הנה אם כן אומרו: "מעשרות סייג לעושר" ענינו, שהם סייג לשלא ירדוף האדם אחרי העושר מאד.
וכן אם יתקפך יצרך בענין התאוות הגשמיות והכבודות הדמיוניות, תדור נדר במותר לך. וכאשר תתרחק מהמותר, יהיה זה סייג גדול לשלא תבא לידי עבירה באיסור מפאת עצמו, והוא אומרו: "נדרים סייג לפרישות", כי הפרישות כולל ההרחקה מהתאוות הגשמיות ומהכבודות והגאוות הדמיונות. הנה אם כן כלל בזה16 עוון האמונות וקיום התורה – במה שבין אדם למקום, והקנאה והתאוה והכבוד – במה שבין אדם לחבירו.
עוד אמר: "סייג לחכמה, שתיקה". רוצה לומר, שיש מין אחר מהחטאים והוא מיוחד לחכמים והוא בגלוי סתרי תורה. וכבר הזהירו על זה במשנה (חגיגה יא, ע"ב) : "אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במעשה מרכבה ביחיד". וידוע שראוי לחכמים, שישמרו עצמם בזה כמו שדרשו17: ב"דבש וחלב תחת לשונך" (שיר השירים ד, יא). ועל (ישעיה כג, יח) "ליושבים18 לפני יי' יהיה סחרה", כמו שזכרתי במשנת19 "חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות". וכשיהיה לאדם "שחוק וקלות ראש", אין ראוי שימסרו לו סתרי תורה, כמו שאמר שלמה (משלי כט, כ): "חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו". ואמר (קהלת י, ג): "וגם בדרך כשהסכל הולך20 לבו חסר ואומר לכל סכל הוא", לפי שהמהירות בדבור וגם במעשים מורה על בלבול הדעת וקיצורו. ולזה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות מג, ע"ב): אל יפסיע אדם פסיעה גסה, ולא ילך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה, ושלא ילך בגילוי ראש, לפי שהמנוחה והיישוב צריכין באשר תשרה עליהם השכינה. ולשאר בני אדם הקלים בראשם, אין ראוי למסור להם סתרי האלהות שהם הנקראים חכמה בהחלט, והוא אומרו: "סייג לחכמה שתיקה". כלומר אם תרצה שלא תפרוץ החכמה האלהית, ולא יכרסמנה חזיר מיער21, וקלי הראש, עשה סביבה סייג – והוא השתיקה שלא תגלה, ולא תדבר דבר למי שאינו ראוי.
הנה התבאר שבכל הדברים האלה יפול שם סייג כפי גדרו ואמתתו, ושבד' סייגים האלה יוכללו העבירות ועוונות כולם. והותרו שלושת הספקות הראשונות.
וכבר הזהירה התורה על סייג 'המסורת' כמו שאמר הכתוב (שמות לד, כז): "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית", שקבלו זכרונם לברכה שנאמר על תורה שבעל פה. ובענין החמדה והכילות הזהיר באומרו (דברים טו, ט): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל". ועל הנדרים אמר (ויקרא יא, מד)22: "והתקדשתם והייתם קדושים23" ואמר (שם יח, ל): "ושמרתם את משמרתי", שענינו כמו שדרשו (מועד קטן ה, ע"א): עשו משמרת למשמרתי. ואמנם מסירת סודות התורה לשרידים אשר יי' קורא24 ולא לשאר בני אדם, נלמוד זה מאדון הנביאים בלמוד תורתו וקבלתו, שהיה עושה לאהרן מחיצה בפני עצמה, ולבניו של אהרן מחיצה אחרת בפני עצמה, ומחיצה בפני עצמה לשבעים הזקנים. וסימן לדבר איש כפי אכלו לקטו25.
והמאמר השני הוא: "חביב אדם שנברא בצלם" וכו'. ואני אחשוב שהאלהי רבי עקיבא עשה דבריו וחקירת חכמתו על דברי עקביא בן מהללאל, כאילו מפני שיתוף השם אשר בהם עקביא ועקיבא, התאחדו שניהם בדרוש אחד וחקירה אחת. וענין זה שעקביא בן מהללאל נתן דרך שלא יבוא האדם לידי עבירה בשיסתכל בפחיתות חומרו וגנות התחלתו שממנו נברא, וגם כן בהפסדו וכלייתו, שהוא הולך למקום עפר ורימה ותולעה. ורבי עקיבא השיב עליו שהדרך היותר אמיתי להסתלק אדם מן העבירה בכל מיני החטאים הוא בשמירת הסייגים, ובעשות האדם משמרת למשמרתי26, ושההסתכלות הצריך לעשות זה אינו בגנות חומר האדם ופחיתות התחלתו וסופו כדברי עקביא, אבל הוא בשיסתכל בשלושה ענינים אחרים שמהם יכיר יוקר מעלתו ורוממות מדרגתו במציאות כפי צורתו. ולכן כנגד מה שאמר עקביא שיסתכל מאין בא שהוא – מטפה סרוחה חומרו, אמר רבי עקיבא שלא יביט לחומר, כי עפר הוא ואל עפר ישוב,27 והיה נוטה אל הפחיתיות, ואל המעשים המגונים כפי טבעו. אבל28 יסתכל בענין נפשו ושלמות יצירתו בצלם אלהים, כי בזה ישתדל לפעול פעולות המעלה והשלמות, כפי שכלו וזהו מאמר: "חביב האדם שנברא בצלם".
וכנגד מה שאמר עקביא שיסתכל האדם אנה הוא הולך, שהוא הולך למקום "עפר רמה ותולעה", אמר רבי עקיבא שזה חולי יביאהו להיות מחללי היאוש, כמאמר איוב (איוב יד, א): "אדם ילוד אישה קצר ימים ושבע רוגז29", ושלכן יותר טוב שיסתכל בסותרו והוא שנקראו "בנים למקום", שענינו חיים ונצחיים ונשארים לפניו תמיד, כבן העומד לפני אביו. ולזה בא מאמר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". ועשה ראייתו מפסוק (דברים יד, א), "בנים אתם ליי' אלהיכם", לפי שסוף הפסוק הוא "לא תתגודדו30 ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". רוצה לומר, שהמתים מבני ישראל אינם נפסדים ולא כלים בעצמם, כי הם בני אל חי31 וחיים לפניו תמיד, ואף במיתתן קרויין חיים32. וימשך מזה, שלהיותם בני האלהים סמך לאותם השני הסתכליות הראשונים, הסתכלות שלישי והוא שהם "עתידין ליתן דין וחשבון" וכו', ראה רבי עקיבא שגם בזה היה מאמרו חסר. כי ראשונה היה ראוי לדעת חיוב האדם בתורה, ואחר כך יאמר שיתן דין וחשבון ממה שעשה וממה שלא עשה. ולכן הוסיף רבי עקיבא מאמר – "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה", כי זהו מה שראוי שידע האדם בראשונה שנתן לו הקב"ה תורה ומצוות, לא למעמס ולטורח כי אם מתוך חיבה, כמו שאמר בן עקשיא (מכות כג, ע"ב): "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות". מצורף לזה שעקביא בן מהללאל זכר מארבעת סיבות האדם החומרית בלבד, ורבי עקיבא זכר שלושת אחרונות, שהם הצוריית במאמר – "אדם שנברא בצלם", והפועלת במאמר – "חביבים ישראל שנקראו בנים למקום", שהוא על דרך הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך33, התכליתית באומרו: "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה", שהיא תכלית האדם כמו שיתבאר.
ואמנם בענין הדין שזכר עקביא במאמר סתמי, ראה רבי עקיבא לפרשו ולסלק הספקות שהיה אפשר שיפלו עליו כמו שבא במאמר – "הכל צפוי", ובמאמר – "הכל נתון בערבון" כמו שאבאר.
הרי לך בזה קשור מאמרי רבי עקיבא וטעמם על דרך הכללות. ועתה אפרש אותם אחת על אחת.
וראוי לבאר ראשונה מה ענין 'הצלם' אשר זכר השלם הזה, כי ראיתי בו למפרשים קיצור נפלא וכולם בקטן כגדול נמנו וגמרו, שהצלם שנאמר באדם הוא השכל אשר בו ישכיל ויסתייעו כולם מדברי הרב המורה בפרק א'34 מספרו והענדהו עטרות להם. ואין ספק שהשתדל הרב שמה להרחיק תארי ההגשמה ממנו יתברך לבאר שיאמר מלת 'צלם' על הצורה המיניית אשר בה יתעצם הדבר, והיה מה שהוא והוא באדם הכוח השכלי. ושלא תאמר מלת 'צלם' על מקרי התמונה והתואר. האמנם בסוף אותו פרק שכל את ידיו ואמר זכרונו לברכה, וכאשר ייוחד האדם בענין שבו זר וכו'. שביאר שם שלא יאמר באדם שהוא בצלם אלהים להיות נפשו השכלית מטבע הרוחניים, וגם לא בבחינת מעלת השגתה עצמה, אלא במה שהשכלת האדם וידיעתו לא תשתמש בחוש, ולא יד, ולא רגל, כמו שהשגת הבורא אינה בחוש, ולא בכלי. ומזה הצד השולל ישתוו ההשגה האלהית והאינושית. רוצה לומר, שזו זו אינה בחוש ולא בכלי, ולזה נאמר באדם שנברא בצלם אלהים ודמותו לא בבחינת טבע נפשו, ולא מאופן השגתה. ולכן אמר הרב שם עוד זכרונו לברכה: ואם אינו דמיון באמת, אבל לנראה מן הדעת תחילה ויאמר באדם מפני זה הענין וכו'. כלומר שהיה הדימוי הזה בשלילה שאינו דימוי אמיתי. ולפי זה יאמר באדם צלם אלהים על דרך העברה לא בענין חיובי. זו היא כוונת הרב שמה כפי מה שתראה מדבריו אם תטיב העיון בהם, ועצתו וחכמתו בזה רחקה מני35. לפי שדעתו בנוי ומיוסד על שהנפש האינושית היא הכנה הווה ונפסדת עם החומר כדעת אלכסנדר, כמו שביאר הרב מדעתו בפרקים מספרו. ולכן לא יסבול הרב, שתהיה נפש האדם מטבע השכלים הנבדלים36, ויפרש ענין הצלם על שלילת החוש והכלי בהשגה.
ובריא לי שלא כיון לזה האלהי רבי עקיבא, אבל מה שראוי שנאמר כפי שורשיו הוא זה:
הנה הפילוסופים כולם קיימו וקבלו, שהשם הנכבד מלבד שהוא פועל העולם ותכליתו הוא גם כן צורתו האחרונה. וביאור זה שהפועל אי איפשר שיפעל, אלא אם היה בציורו ודעתו אופן פעולתו, וכאשר היה הבורא יתעלה פועל העולם ממציאו ובוראו, אי איפשר אלא שנמצאו בו סדרי כל אותם השלימיות הנמצאים בפעולותיו, כיון שהם יוצאים ונמשכים ממנו. והם ארבעה מיני שלמיות כוללים הנמצאים השפלים כולם שהם שלימות העצמות, ושלמות החיוב הנאמר על הצמיחה, ושלמות ההרגש, ושלמות השכל. כי אלו כולם שהם נשפעים ממנו יתברך ראשונה יתחייב שימצאו בו, כי אין מי שיתן וישפיע מה שאין לו, וכמאמר המשורר (תהילים צד, ט): הנוטע אוזן הלא ישמע... היוצר עין הלא יביט וגו'. אלא שאין השלמיות האלה נמצאים בו יתברך באותו אופן שהם ביצורים, כי הם בם במדרגה ובסידור והבדל גמור, כי העצמות בהם זולת החיות והחיות זולת ההרגש זולת השכל, גם ימצאו אלו השלימיות נפרדים אלו מאלו, כי יש גשמים שימצאו בהם שלמות אחר זולת העצמות, ובחיים שהם הצומחים ימצא החיות, שהיא הצמיחה נשוא על העצם בלבד. ובבעל חיים המרגישים ימצא ההרגש נשוא על הצמיחה, ושניהם נשואים על העצם, אך באדם ימצאו ארבעתם השכל על ההרגש ושניהם על החיות, וכולם נשואים על העצם הנושא והמקבל לכל השלמיות, אך כולם נבדלים בסדרם ומדרגותיהם הבדל עצמי זה מזה. אמנם בבורא יתברך היו השלמיות האלה כולם מבלי הבדל וסידור מדרגה, אבל הם באחדות מופשט מכל צד, כי העצם בו יתעלה אינו זולת החיות, והחיות אינו זולת ההרגשה וכן ההשכלה. כי הכל בו יתברך אחד בהחלט, ואין השלמיות האלה בו באופן פרטי, ולא מוגבל כמו שהוא בנמצאים, אבל ימצאו בו יתברך בציור וסדר כולל פועל וממציא ובורא אותם. ונמצאו בנבראים בעצמותם והבדלם, כמו שימצאו הצורות בנושאיהם וחומרם המקבל אותם.
הנה אם כן אותם השלמיות כולם נמצאו בציורו ודעתו יתברך יחד מאשר הוא פועל אותם, ונמצאו הקבול גשמי באדם המקבל אותם יחד. רוצה לומר, העצם והצמיחה שהיא החיות וההרגש וההשכל. ולפי שלא נמצא נברא מהנבראים יתחברו בו השלמיות כולם דוגמת הציור האלהי כי אם מין האדם לכך, נאמר בו שהוא 'בצלם אלהים'. לפי שיוכללו בצורתו כל השלמיות הנמצאים בציור העליון יתברך בהשפיעו על נבראיו. ואולי היתה מלת 'צלם' מגזירת צל, כי כמו שהצל הוא נחקק ונרשם מהדבר העומד כנגדו מתיחס אליו בכל, כן האדם הוא מחוקק ונרשם מהציור האלהי המושפע בנבראיו. וכמו שהצל יהלוך נכח מה שכנגדו, ככה ראו לאדם שנברא בצלם אלהים ללכת בדרכיו, וכמאמר המליץ הברדשי37 בספרו מעלת האדם ז"ל: "האלהים בשמים וזה לבדו על הארץ נכוחו".
גם נברא האדם בצלם אלהי, לפי שיש בו דוגמת העולם בכללו, וכל חלקיו שנמצאו והושפעו מאת הציור האלהי העליון. ויתבאר זה אם מכוחותיו, ואם מאיבריו מכוחותיו, שהנה נמצא בו הכוח השכלי שיכיר וישיג מציאות הדברים ועצמיותם משוללים ממקריהם ופרטיותם, ויעשם כוללים. וזה הכוח הוא דוגמת העולם השכלי העליון, שכל פעולתם הם בהשכלה מדעית תמיד, וימצא בו הכוח החיוני בתנועה ובהרגש שהוא דוגמת עולם הגלגלים המתנועעים תמיד בלא הפסק. וימצא בו גם כן הכוח הטבעי שבו ההזנה והגדול וההולדה, בדומה ובכלל הויית הגוף והפסדו, וזהו דוגמת העולם השפל בהוייה וההפסד. ואם באיבריו, לפי שהראש הוא כנגד העולם העליון, ולכן היו בו בכוחות המשיגים חיצוניים ופנימיים והיו בו הפנים, לפי שבעולם העליון השכלי תמצא עצמות ההשגה והשכלים הנבדלים – נקראו פנים, כמו שאמר יתברך (שמות לג, כג): "ופני לא יראו", ותרגם אנקלוס – ודקדמי לא יתחזון. והיה הלב כנגד עולם הגלגלים. כי כמו שהשמים מתנועעים תמיד ומתנועותיהם ימשכו שאר התנועות, כך הלב מתנועע תמיד ובו התחלת התנועה, שבכל איברי האדם. והיה הכבד כנגד העולם השפל, כי שם יתהוו ארבעת הליחות שהם כנגד ארבעת היסודות, וממנו תמשך הווית הגוף והזנתו, צמיחתו וגידולו. ובחולשת הכבד ימשך הפסד הגוף וכלייתו. וכמו שחלקי העולם העליון והאמצעי השפל מתאחדים בצורה העליונה יתברך, שהיא השומרת וקושרת אותם, ככה באדם הנפש השכלית היא השומרת וקושרת איבריו וכוחותיו כולם, עד שמזה הצד מהדימוי נקרא האדם עולם קטן. וכמו שהעיר עליו הרב המורה בפרק ע"ח חלק אחד. ומפני זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (קהלת רבה פ' ב): על ה"נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו" (בראשית א, כו) – שנמלך על כל אבר ואבר וכו', למה שבו מהדמוי והציור העליון כמו שהתבאר.
הרי לך בזה שהאדם הוא דקיונו של הקב"ה וצלמו במה שנטבעו בו ציוריו ופעולותיו, שפעל ועשה בעולם באופן נפלא. וכמו שהקב"ה מושל בבריותיו, ככה נתן באדם להיותו בצלמו זה הכח מהממשלה על השפלים, כמו שאמר (בראשית א, כח) : "ורדו בדגת הים". ולכן היו עושים הנביאים ניסים ונפלאות בחומר העולם ובריותיו מפאת אותו דמוי אשר להם בצלמו – אל בורא העולם. ולכן לא שלט יסוד האש על חנניא מישאל ועזריה, ולא האריות על דניאל, מצד אותו צלם אלהי שהיה בהם בשלמות גדול דוגמת הבורא אותם. ולזה היו הכרובים בצורת אדם מפאת התדמותם אליו בצלמו. ואל זה המדע האמיתי כולו רמז האלהי רבי עקיבא באומרו: "חביב אדם שנברא בצלם". רוצה לומר בדקיון ודמוי הציור האלהי ופעולותיו.
וחכמי הקבלה הבינו במלת 'צלם' הספירה האחרונה מלמעלה למטה, כי היא הנקראת צלם וכבוד נברא. וכשיובן מאמרם אינו רחוק מאד ממה שפירשתי, ואין זה המקום לזאת החקירה. יהיה צלם אלהים ציורו יתברך, או כלל פעולותיו או הספירה הנאצלת ממנו על כולם יצדק אומרו באדם שנברא בצלם אלהים. ואנקלוס כשעשה מלת 'צלם' מוכרת, ולא סמוך במה שתרגם בצלם אלהים ברא אותו – 'בצלמא יי' עבד יתיה'. ותרגם בצלם אלהי עשה את האדם – 'בצלמא יי' עבד ית אינשא' לא היה ענינו כי אם לבאר שם הצלם על אותו ציור אלהי, או דמוי פעולותיו, או אצילת ספירתו, ושאינו סמוך לאל הנכבד לחייב בו גשמות חלילה. ועם היות שאמר הכתוב (בראשית א, כו): "בצלמנו", ובצלמו יהיה כפי זאת הכונה – הצלם שלנו או הצלם שלו, לא שיכונה הצלם כפי משמעותו לשם יתברך.
ואמנם מה שאמר רבי עקיבא: "חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם", כבר פירש הרמב"ם כי פעמים שיגמול אדם טובה לאיש אחר על דרך רחמנות, ולא יודיעהו שיעור מה שעשה עמו מהטוב מפני שהוא נבזה בעיניו. ושהקב"ה מלבד מה שהטיב לאדם בשבראו בצלמו, עוד עשה "חבה יתירה" במה שהודיע לו אותה ההטבה שעשה עמו. ויפה פירש הרב בזה. ואומר אני שלזה לא הביא ראיה מפסוק (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו", ולא מפסוק (בראשית א, כז): "ויברא אלהים את האדם בצלמו", לפי שהם סיפור מה שהיה לא מה שנאמר. אמנם הביא פסוק (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים ברא את האדם, כי הוא מה שנאמר לנח ולבניו בצאתם מהתיבה, שהם היו אז כלל המין האנושי. והודיעם יתברך חיבתו במה שהרבה להזהיר על שפיכת דם האדם באומרו (בראשית ט, ה-ו): "מיד כל חיה אדרשנו... מיד איש אחיו", וסוף הדברים "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם". כי הודיע להם זה כי שתיקר נפשם בעיניהם, וייטיבו מפני זה מעשיהם והיא החיבה היתירה. והותרו עם זה השאלות רביעית וחמישית.
והמאמר השלישי הוא – "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" וכו'. וראוי שנדע מה ענין המעלה הזאת. כי אם האב נאמר על הפועל והבורא, הנה האומות כולם ישתתפו בהיותם בני אל חי38. ולמה אם כן ייחד השלם רבי עקיבא מעלת הצלם לכללות המין האינושי וייחס מעלת הבניות לאומת ישראל בלבד? ואמתת הדבר הזה היא כפי שאומר. הנה האומות כולם הם תחת הנהגת העליונים וכמו שכתבו בעלי התכונה39, שיש מזל אחד וכוכב אחד ידוע לאומה מהאומות, ועיר מהערים ממונה עליהם, לפי שהקב"ה כשברא את העולם נתן כוח לעליונים על התחתונים, ומנה על כל אומה ואומה עיר ועיר כוכב מזל מיוחד בשמים, לא ישתתף בהוראה ההיא זולתה מהאומות, ולא זולתה מהערים. וכמו שאמרו חז"ל שהיה מזל טלה – שולט על המצריים, ומזל אריה – על בבל. וכן כתבו חכמי התכונה שעקרב הוא מזל בני ערב הישמעאלים, וקשת הוא מזל פרס, וגדי הוא מזל פלשתים, ובתולה מזל אדום ואחרים אמרו שהוא מאזנים.
וכתב הראב"ע בפירושו לספר דניאל, שההוראה הזאת תקרא בדברי התוכנים המערכת העליונה. ושהמזלות והכוכבים האלה הממונים על האומות הם השרים, שזכר דניאל (י, יג; כ) שר מלכות פרס ושר מלכות יון. ויותר נראה שקרא 'שרים' – השכלים הנבדלים40 המניעים אותם הגרמים השמימיים, והם נקראו גם כן מלכים, כמו שאמר (דניאל י, יג): "ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס". ונקראו גם כן אלוהות כמו שאמר (שמות יב, יב): "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים". ואמרו חכמינו זכרונם לברכה41: אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שיפרע באלוהיה, שנאמר (ישעיה כד, כא): יפקוד42 יי' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה43". לפי שהאל יתברך הוא הסיבה הראשונה עליונה לכולם אמרה תורה (דברים י, יז): "כי יי' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים44". רוצה לומר, סיבה ראשונה לאותם האלהים שרי מעלה, כי הוא אלוה עליהם.
אמנם האומה הישראלית בכללותה כפי אמונתנו היא מבין שאר האומות כולם, אינה תחת ממשלת המזלות והכוכבים והשרים העליונים המושלים בהם וממונים עליהם, כי אין לה מזל וכוכב, ולא שכל נבדל ממונה עליה בהנהגתה והשפלתה, כי אם הסיבה הראשונה יתברך מבלי אמצעי. וידוע שבעולם השכל כפי דעת החוקרים הראשונים, היה העלול הראשון גדול המעלה מכל השכלים, והוא מקבל מהשפע שיעור נמרץ ויתדבק לסיבה הראשונה מבלי אמצעי, ויתר השכלים אינם במדרגה ההיא מהשלימות ולא יתדבקו לבוראם בלי אמצעי, אבל יקבלו השפע על ידי אמצעיים בהשתלשלות מסודר. ואמנם בעולם הגלגלים נמצא גם כן חלק מיוחד נבחר בשלימותו, והוא מושפע מהאל יתברך בלי אמצעי. כי עם היות שמה גלגלים רבים, הנה לא ישתוו בשלמותם. אבל הגלגל העליון הוא הקודם במעלה ושלמות לכולם, והוא אשר לעוצם מעלתו ישיג בתנועה אחת מהשלמות, יותר ממה שישיגו שאר הגלגלים בתנועות רבות. והיה מניעו בלי אמצעי האל יתברך בעצמו לא שכל נבדל אחר, ושאר הגלגלים יתנועעו משאר השכלים. וככה בעולם ההויה וההפסד עם היותו בכללו חסר השלמות, והוא בחלקיו נעדר הנצחיות מתהפך בתחבולותיו45 כל היום, הנה הפלא יי'46 מהמורכב האחרון שהוא מין האדם כולל הכוחות כולם חלק מיוחד, היא הישראלית השלימה מכל לשון ביתר שאת ומעלה, כדי להשפיע בה מהטוב והשלמות חלק גדול בהנהגה נפלאת בדבוק נמרץ מבלי אמצעי כלל, ושאר האומות הכניעם לממשלת הגרמים השמימיים ומניעיהם.
הנה התבאר מזה שהאומה הישראלית יוחדה להנהגת הסיבה הראשונה יתברך. לא לשר ומזל ושמדרגתה בעולם השפל בדבוק העליון בלי אמצעי, כמדרגת העלול הראשון בעולם הרוחני והגלגל העליון בעולם השמימיי, לפי ששלושתם מושפעים מאת הסיבה הראשונה יתברך בלי אמצעי. ועל זה נאמר (דברים ד, יט-כ): "ופן תשא עיניך השמימה, וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים, ונדחת והשתחוית להם, ועבדתם אשר חלק יי' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים, ואתכם לקח יי' ויוצא אצכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה". וכן אמר בפרשת נצבים (דברים כט, כה): "וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם". עוד כתב הראב"ע זכרונו לברכה: "אשר חלק יי' אלהיך אותם לכל העמים" – דבר מנוסה, כי יש לכל עם ועם כוכב ידוע ומזל גם כן לכל עיר, והשם שם לישראל מעלה גדולה להיות השם יועצם ולא כוכב להם, כי הנה ישראל נחלת השם. עד כאן.
ומפני זה נקרא השם יתברך בערך האומות "אלהי האלהים" (דברים י, יז). אמנם בערך ישראל לא יקרא כי אם "אלהים" או "אלהי הארץ" (בראשית כד, ג). כי בעבור שהוא משפיע באומות על ידי אמצעים בסדר מוגבל טבעי, לכן היה בהם סיבה רחוקה 'אלהי האלהים'. אבל בישראל הוא משפיע קרוב מבלי אמצעי ולכן יקרא (שמות יט, ה): "לי כל הארץ". וכתיב (ירמיה כד, ז): "והיו לי לעם ואני47 אהיה להם לאלהים", וכתיב (דברים ז, ו): "כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך ובך בחר השם48 להיות לו לעם סגולה" וגו'.
ובפרקי רבי אליעזר רבי שמעון אומר בדור הפלגה קרא הקב"ה לע' מלאכים הסובבים כסא כבודו אמר להם בואו ונרד ונבבל לשונם לע' לשונות ולע' אומות, והפילו גורלות ביניהם כל אחד גוי ולשונו נפל גורלו של הקב"ה על אברהם זרעו, שנאמר (דברים לב, ט): "כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו". וכמו שביארתי על זה בשלמו גדול והתרתי הספקות הנופלות עליו מן התורה ומדבריהם זכרונו לברכה במרכבת המשנה49 אשר בפרשת ואתחנן בדרוש המערכה.
והנה להתאחדות האומה להנהגת השם הנכבד והשגחתו, הוצרכה ארץ ישראל להיות לנחלתם להיותה נבחרת מכל הארצות, ומוכנת בעצמה סגולה נפלאה לקיבול הניצוץ האלהי. כי כמו שהגלגל הקשר היותר חזק מחלקיו עם המניע אותו, הוא בעיגול הגדול האוזר אותו, אשר הוא באמצע ברוחב שווה מקטביו, וגם בעיגול ההוא יש מקום יותר מוכן להראות פועל הנבדל בו, בקשר יותר חזק ויותר נראה, והוא מקום הכוכב, ככה מכל היישוב בכללו נתייחד חלק ממנו מיוחס ומסוגל להראות מפעלי האלהות בו, והיא הארץ הנבחרת. ונתייחד עוד חלק ממנה ביתר שאת ומעלה ודבוק יותר גדול, והוא ההר חמד אלהים50 לשבתו המקום אשר בחר לשכן שמו שם, והוא הר ציון אשר לכל היישוב בערך51 מקום הכוכב בגלגל. וכמו שעינינו הרואות שנתיחדה ארץ ישראל מכל הארצות בשתצמיח בה צמח מיוחד, ועץ פרי לא יצמח בארץ אחרת, כמו כן נתיחדה ארץ ישראל בסגולה נפלאה להדבק באנשיה ההשגחה העליונה מבלי אמצעי.
ואמנם החסד העליון הזה, מהיותו יתעלה משגיח בלי אמצעי באומה זו, ובהורישו אותה הארץ המוכנת לזה, כבר גלתה התורה האלהית שזכתה האומה בזה מימי אברהם אבינו. כי כאשר נתיחד מכל אנשי דורו באמונת האל יתברך ועל דבר כבוד שמו, יצא מארצו ומולדתו לשבת בית בארץ52 הקדושה ייעדו גומל הטובות יתברך בשלושה יעודים, כפי קדימתם הראויה אליהם בטבע ומעלה וסיבה. כי הנה ייעודו ראשונה – בזרע רב וקהל גוים53 שיצאו ממנו כנגד המשפחה והקרובים אשר עזב ללכת לעבוד את בוראו. וזהו אומרו (בראשית יב, ב): "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך". אחרי ייעודו בייעוד שני – שהוא בירושת הארץ הנבחרת כנגד בית אביו ארצו ואחוזתו, אשר עזב, והוא אומרו (בראשית יב, ו-ז) : "ויעבר אברם" וגו'; "וירא יי' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת" וגו'. וכדי שיהיה הזרע הקדוש המיועד לירש את הארץ – נולד בקדושה ובטהרה ציוה בברית מילה קודם לידת יצחק שנה אחת, כדי שתהיה יצירתו ותולדתו בקדושה. ואז בצוותו יתברך על זה הברית ייעדו בשני הייעודים הקודמים, והוסיף עליהם ייעוד שלישי והוא אומרו שמה (שם יז, ו): "והפרתי אותך54 במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים מחלציך55 יצאו", שהוא זכרון הייעוד הראשון שכבר ייעדו בזרע. ואומרו עוד (שם שם, ז): "והקימותי את בריתי ביני וביניך56" – עניינו, שיקים עוד הייעוד השני שהוא ירושת הארץ שעליו כרת עמו ברית, ואומרו עוד: "להיות לך לאלהים" (שם) היה להודיעו, כי שני הייעודים אשר זכר אינם מכוונים לעצמם, כי אינם תכליות, אבל הם מכוונים בעבור תכלית אחר שהוא הייעוד השלישי. רוצה לומר, שיתייחדו להנהגתו יתברך בלי אמצעי ולא ימסרם לכוכב ומזל.
הנה התבאר מכל זה, שקודם מתן תורה זכתה האומה לג' החסדים האלה ביעודי השם, שהוא לרבוים, ולירושתם את הארץ, ולהיותם מיוחדים אל הנהגת השם יתברך. ועל שלוש אלה כיון השלם רבי עקיבא באומרו: "חביבין ישראל שנראו בנים למקום", כי להיותו אבינו עשה עמנו את הגדולות ואת הנוראות, שבשבעים נפש ירדו אבותינו למצרים, וישימנו השם ככוכבי השמים לרוב57. ולהיותו אבינו הורישנו ארצו ונחלתו ההר חמד אלהים58 לשבתו צבי היא לכל הארצות. ולהיותו אבינו נתיחדו להנהגתו, ולא היה בינו ובינינו אמצעי אם בזמני ההשגחה, כי הולך לפניהם יי' כאב את בן ירצה59. ואם בזמני העונשים והגליות, כי כאשר ייסר איש את בנו יי' מיסרנו יי' אלהינו מיסרנו60.
הנה אם כן הבניות מורה על התיחדות האומה להנהגתו יתברך מבין כל שאר האומות והחסד. והחיבה הראשונה מהצלם זכו אליה באמצעות אדם הראשון. והחיבה השניה הזאת מהתאחדות ההנהגה וההשגחה, זכו אליה בימי אברהם ובאמצעותו.
ואמנם החסד השלישי, שנמצא אחר זה והוא קבול התורה האלהית זכו אליה באמצעות משה בבואם אל הר סיני. ומזאת הבחינה היו החיבות שלושה. ולכן זכרם השלם רבי עקיבא בג' המאמרים האלה, והיה מכלל החיבה השנית הזאת שהודיעם השם יתברך שהיו בניו דבקים בו ונצחיים בהנהגתו ודבוקו, כמו שאמר (דברים יד, א-ב) : "בנים אתם ליי' אלהיכם לא תתגודדו61 ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. כי עם קדוש אתם ליי' אלהיך ובך בחר יי' להיות לו לעם סגולה62 מכל העמים אשר על פני האדמה", שרמז בזה שבמיתתם גם כן יהיו דבקים בו. ולמעלת הראיה הזאת הביאה רבי עקיבא, ולא הביא פסוק (שמות ד, כב), "בני בכורי ישראל". והותרו בזה השאלות ששית ושביעית.
המאמר הרביעי הוא: "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה" וכו'. וכבר זכרתי הבדל המאמר הזה והחיבה הזאת מהשנית63 היא קודמת בזמן לשלישית64, לפי שייחוד ההנהגה היא בימי אברהם ועל ידו וקבלת התורה היה על ידי משה. וגם כן קדמה לה קדימת סיבה לפי, שמפני דבקות ההשגחה העליונה באומה הוצרכה65 אל התורה האלהית שתלמדה העבודה הראויה, וההכנה הצריכה להתמדת הדבוק וההשגחה האלהית ההיא. כי כמו שתיוחד אדמה אחת להוציא צמח מיוחד ועץ עושה פרי לא יצמח בארץ אחרת כמו שזכרתי למעלה, אבל יהיה כשתצטרף אל טבע הארץ וסגולתה העבודה הראויה לתת לה להולדת הצמח והפרי המשובח ההוא, ככה נתיחדה ארץ ישראל להדבק באנשיה ההשגחה האלהית בלי אמצעי, להצמיח בתוכה עץ החיים הנצחיים ועץ הדעת את יי' ואהבתו את עמו, כאשר תעזר הארץ עם המעשים והתורות הנבחרים מאתו יתברך, ומצויים ממנו אשר הם העבודה הראויה לארץ ההיא. ולא תצלח העבודה ההיא בארץ אחרת להוליד אותו הפרי האלהי כי אם בארץ הנבחרת, אבל בה66 לא יצמח ולא יגדל מבלתי התורה והעבודה. ולכן נקראו משפטי התורה ומצוותיה: "משפט אלהי הארץ" (מלכים ב' יז, כו). והיו האריות הורגים את הגרים כשלא יעבדו את השם בארץ, וכמו שאמר הכוזרי, כי אין האדם מגיע את הענין האלהי, אלא בדבר אלהי. רצונו לומר, שבמעשים שיצווה בהם האלהים, וכפי שורשי תורתנו האמתית ההשגחה האלהית. והדבוק העליון אינו נקנה בלמוד שכלי ולא בחקירה רבה, כי אם בחסד אלהים, לפי שהתדבק האל הגדול הגבור והנורא67 בנמצא שפל חומרי כאדם, הנה הוא דבר יצא מהטבע והגדולה שבפליאות. ולכן היה הלמוד וההתפלספות להגיע אליו שווא ודבר כזב68. והחקירה השכלית לקנין המעלה הזאת היא לא לעזר ולא להועיל. לכן תמצא שלא חלה הנבואה על חכמי האומות ועל פילוסופיהם עם כל מה שהפליגו בעיונם וחקירתם, וחלה פעמים רבות על הבלתי מוכנים מאומתנו, כמו שראינו בגדעון שהיה עובד אדמה, כעמוס נוקד "בנוקדים מתקוע" (עמוס א, א). ומי לנו גדול ממשה שנראה אליו האלהים בהיותו רועה את צאן יתרו חותנו. ואין כן הלמידה והעיון השכלי, כי לא ימצא באיש גרוע ההבנה גם בטבעו. והיה זה לפי שהעיון הוא לאדם מאשר הוא אדם69, ויצטרך אם כן להבנת שכלי וצאתו מן הכוח אל הפעל.
אמנם הדבוק האלהי, וכל שכן הנבואה שהיא המעלה העליונה, אשר בו היא לאדם מהצד שהוא יותר מעולה מאדם, ולמעלה מהמנהג הטבעי, כי הוא אליו במה שהוא ישראל שיתחלף בזה תכליתו, כמו שיתחלף תכלית החי מהתכלית המדבר. ולכן תחול70 עם המעשים הנרצים לפניו יתברך ועיון תורתו לה זולת זה מהלמוד העיוני, שאם הדבוק והנבואה הוא דבר למעלה מהטבע נקנה על דרך החסד האלהי, איך יושג בלמוד. ולזה לא בא בתורת משה רבינו עליו השלום דברים עיונים בדרך החקירה, ולא נעשו שמה מופתים וראיות בדרושים העליונים, אבל באו האמתיות בדרך הודעה מקובלת להיות ההצלחה למעלה מן השכל לא יצטרך לקנינה, כי אם האמונה והציור בתולדות הדרושים, שהעמידתנו התורה עליהם עם כשרון המעשים הרצויים לפניו יתברך, ומצויים ממנו לא במופתים, והטענות המביאים אליהם כפי הסברא והחקירה השכלית. ולכן אמר המשורר (תהילים קיט, ל): "דרך אמונה בחרתי", ואמר (שם שם, קיג): "סעפים שנאתי". וזה שורש גדול נצטרך אליו בעניני תורתנו עם היות הפך דעת החוקר ן' רשד, אם במה שאמר בספר 'חוש ומוחש', שמי שחשב שהידיעה איפשר שתהיה בזולת למידה – הוא דעת בטל. ומה שאמר גם כן באגרת אפשרות הדבקות, שההצלחה האמתית היא נקנית – בלמידה ועיון.
הנה כאשר התחלפה הצלחתנו האלהית מההצלחה הפילוסופית, ככה יתחלפו אופני קנינם. כי הצלחתנו נקנית על דרך השפע מאתו יתברך יתעלה, והצלחתנו על דרך הלמוד מבני אדם ומדרך החושים. ולפי שרצה הקב"ה לזכות את ישראל וליחדם להנהגתו – נתן בידם נר דלוק להאיר להם ללכת דרך ישרה לעמוד בהיכלו, והיא התורה כי נר מצוה תורה אור71. וכאילו הודיעה האל יתברך שלא יספיק שכלם כפי טבעו להדבק בו מבלי אמצעי כי אם באמצעות התורה, שהוא הכלי שנברא מאתו יתברך להגיע בו אל השלמות והדבוק העליון, וכמו שאמר אדון הנביאים על זה (דברים י, יב-יג): ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך ללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ולשמור את מצות יי' וגו'. ועל זה אמר השלם רבי עקיבא: "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה". כי הנה קרא את התורה 'כלי', לפי שהיא כלי עשאו הברוך הוא בחכמתו להגיע ישראל באמצעותו להדבק בו, והיא היתה תכלית החיבה, שלא די שעשה עמהם חסד ליחדם להנהגתו ולדבוקו, אבל גם נתן בידם הכלים והאמצעיים לקנין שלימותם. ולפי שלא היו מפעל השכל האנושי, כי אם מהציור האלהי, לכן אמר: "שניתן להם כלי חמדה", כלומר שניתן להם מן השמים למעלה מן השכל האנושי. וכלל עוד בזה שזכו כולם למעלת הנבואה בקבלתם בסיני הדברות האלהיות, כי בזה מהחבה העצומה מה שלא יעלם. ולכן אמר: "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה". רוצה לומר, שלא נתן אותו 'כלי' למשה שיתנהו וילמדהו אליהם, אבל להם עצמם נתן אותו – 'כלי חמדה'. ולפי שהכלים להיותם דברים בלתי מכוונים לעצמם, כי אם לעשות דבר אחר בהם, לא תמצא החמדה בכלים עצמם כי אם במה שיגיע באמצעותם. לכן אמר שאין כן התורה ,כי היא 'כלי' לפעול ולקנות הדבוק האלהי העליון, ואף על פי שהיא 'כלי חמדה' – בעצמה דבר חמדה. כי הדבר הנכבד והחשוב בעצמו הוא הנחמד. ומדברי אדוננו משה לקח רבי עקיבא שאמר (דברים ד, ז-ח): "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים72 אליו" וגו'; "ומי גוי גדול אשר לו חוקים73 ומשפטים צדיקים". רוצה לומר, שהמצוות הם כלים להתקרב האדם אל בוראו, והם בעצמם צדיקים וטובים, ולכן אמר: "שניתן להם כלי חמדה".
ואמנם אומרו: "שבו נברא העולם", כתבו המפרשים שבבריאת העולם כתיב (בראשית א, לא): "והנה טוב מאד", וכן כתיב (משלי ד, ב): "כי לקח טוב" רוצה לומר – לקח שבו נברא טוב. ויש מהם שאמרו שהתורה היתה תכלית העולם, ושעל זה אמרו במדרש (בראשית רבה פ' א): פתח רבי הושעיה רבה "ואהיה אצלו אמון" (משלי ח, ל) – אמון אומנות אמרה תורה, אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה בי נסתכל הקב"ה וברא העולם. בנוהג שבעולם מלך בונה פלטרין אינו בונה אותו מדעת עצמו, והאומן בונה אותו מתוך דפרטאות ופנקסות שיש לו ששם רואה, איך עושה חדרים, ואיך עושה פשפשים, כך הקב"ה נסתכל בתורה וברא העולם. וכמו שאמרו74 גם כן: "אם בחוקותי75 תלכו" (ויקרא כו, ג) – חוקות שחקקתי בהם שמים וארץ, חוקות שחקקתי בהם את הים.
ונראה לי שהמפרשים לא ירדו לסוף דעתו של רבי עקיבא במשנתנו, ולא לדעת רבי אושעיה ושאר החכמים. ושכוונתם באמת היא שהבריאה הכוללת נעשתה ברצון פשוט מאתו יתברך, שרצה וגזר בבריאת הנמצאות, כדי שיקנו מציאות טוב ושלמות ויכוונו לעבודתו ולהדמות אליו, וכמאמר הנביא (ישעיה מג, ז): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". ולכן תרגם הירושלמי: "בראשית ברא אלהים" – 'בחכמתא' שהוא הציור הקודם למעשה. והנה אמר השלם רבי עקיבא שכמו שהקב"ה בציורו ורצונו נתן מציאות הדברים הנעדרים והשלים אותם, והוא אומרו (בראשית א, לא): "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". והציור ההוא שרצה וגזרה חכמתו היה ה'כלי' שבו נברא העולם, כדי להגיעו אל הטוב ככה נתן לישראל התורה שאינה דבר מפעל השכל האנושי, אבל היא ציור השם יתברך ורצונו היה, כדי שבאותו ציור ורצון אלהי אשר בידם, יגיעו ויבואו אל המציאות והטוב האמתי.
הנה אם כן הציור והרצון האלהי – 'כלי' שבו נברא העולם. והוא עצמו היה סידור התורה שנתן לישראל, כדי שבו יבראו עולמם ויקנו טובם ושלמותם. וזה כולו להודיע מעלת התורה האלהית שאינה כי אם רצונו וציורו יתברך, ושהיא מטבע סידור הבריאה הראשונה, ושהיתה חיבה יתירה במה שהודיע זה לישראל, כדי שתתיקר בעיניהם התורה ומצוותיה. והביא ראיה לזה מפסוק (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם" – שהתורה היא לקיחה ותגיעם אל הטוב. וזה עצמו כוונת רבי אושעיא שנסתכל הברוך הוא בתורה וברא את העולם שהוא רמז לציורו ורצונו כי כל אשר חפץ יי' עשה בשמים ובארץ76 והוא עצמו אומרם, שהתורה קדמה לעולם שהיא ציורו יתברך. ואומרם77: חוקות שחקקתי בהם שמים וארץ. והותר הספק השמיני.
המאמר החמישי הוא: "הכל צפוי והרשות נתונה" וכו'. ואמר לענין הדין שראוי שיאמן האדם בענינו ארבע אמונות אמתיות:
הראשונה – היא הידיעה האלהית בעניני האדם. ואמר הרב בפרק ע"ז חלק ג', שהפילוסופים דברו על השם יתברך בידיעתו לכל אשר זולתו סיבה גדולה מאד, וכשלו כשלון אין תקומה להם ממנו, כי מהם סילקו הידיעה האלהית בכלל בעולם השפל. ומהם אמרו שהוא יתברך יודע המינים בלבד ולא האישים. ואמרו קצתם שאינו יודע דבר זולת עצמו בשום צד, כדי שלא יהא ריבוי ידיעות במחשבתו. אמנם תורתנו האלהית השרישתנו באמתת האמונה הזאת בשלושה עיקרים: האחד – שידיעתו יתברך מקפת במינים בכללותם, וגם כן בפרטים לפרטיותם, ואישיהם כל אחד בפני עצמו. ואף שיהיו בלתי בעלי תכלית – תקיף ידיעתו בהם, כי ידיעתו הוא בלתי בעל תכלית גם כן. והעיקר השני – שהוא יודע העתידות והדברים כולם קודם היותם, וידיעתו מקפת בנמצא ובמה שלא נמצא עדיין. והעיקר השלישי – שידיעתו יתברך תקיף בחלק המגיע ויוצא למציאות משני חלקי האיפשר העתיד להיות, מבלי שישתנה טבע האיפשר. כאילו תאמר שידע ראובן אם יהיה צדיק או רשע, ועם כל זה ישאר ראובן בבחירתו לפעול מה שירצה. וכבר התבארו שלושת העיקרים האלה, לפי שורשי התורה וסיפוריה וייעודיה. אם הראשון מהשגת הפרטים כמאמר הנביא (ירמיה לב, יט): "גדול העצה ורב העלילה אשר עיניך פקוחות78 על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו". ואמר (דה"י א' כח, ט): "כל לבבות דורש יי' וכל יצר מחשבות מבין". ומשה אדוננו (שמות כ, ז): "כי לא ינקה יי' את אשר ישא את שמו לשוא". ובדברי הברית (דברים כט, יז): "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט" וגו', להגיד שידיעתו תקיף בכלל ובפרט.
ואמנם השני – והוא ידיעתו במה שלא נמצא עדיין, הוא מבואר מהייעודים כולם. ואל משה אמר (דברים לא, טז): "הנך שוכב עם אבותיך79 וקם העם הזה וזנה". והנביא אמר (עמוס ג, ז): "כי לא יעשה יי' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים". ואף בדברים האפשריים הבחיריים באמרו (שמות ג, יט): ו"לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך80 ולא ביד חזקה". והתורה כולה מלאה מזה. ואם נמצאו כתובים יראה מהם חלוף זה כגון: "עתה ידעתי" (בראשית כב, יב)81; "ארדה נא ואראה" (שם יח, כא), כבר ביארו זכרונם לברכה שדברה התורה כלשון בני אדם (נדרים ג, ע"א).
ואמנם השלישי – והוא ידיעתו יתברך בחלקי האיפשר החלק המגיע מהם מבלי שישנה טבע האיפשר, הוא מבואר החיוב שאם לא היה כן, הנה לא תפול הצוואה במצוות ובאזהרות התורה, אם לא היה המצווה רצוני לא אנוס ומוכרח. ולפי שראיתי מהמתעקשים שהשתדלו לבאר ייעודי התורה שהם תנאיים, שא נא עיניך82 וראה פרשה קטנה תבאר העיקר הזה באר היטב, בסוף פרשת וילך שנאמר (דברים לא, יט-כא): "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל, כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו83" וגו'. ופנה אל אלהים אחרים... והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה84 היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי". כי לפי שהיה הייעוד הזה הגדת העתיד בידיעה עליונה משארת טבע האיפשרות והבחירה ציוה על השירה שתהיה עדות בדבר הזה. כי היא תעיד שקודם העברת הירדן הגיד השם יתברך שיבואו וירשו הארץ שנשבע לאבותיו, ושתהיה ארץ זבת חלב ודבש85. ותעיד עוד שהקיפה ידיעתו יתברך במה שיהיה מחטאתם והוא אומרו: "ופנה אל אלהים אחרים" וגו'. ותעיד עוד על עונשם וזהו: "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות". ועל הכל אמר: "וענתה השירה הזאת לפניו לעד". ולפי שלא יאמרו שבהיות הדברים ההם בידיעתו יתברך, כבר יהיו מחוייבים ומוכרחים לא בחיריים, ולכן אמר שההודעה ההיא אינה ממה שתכריח אחד משני קצוות האיפשר, כי הם תמיד בבחירתו ויצרו86. ואמנם השם יתברך ידע את יצר לב בני ישראל ובחירתם ומה שיבחרו בו. והידיעה ההיא אינה לבד בשעת המעשה כי אם גם כן קודם אליו, כי היום הזה בטרם יבואו אל הארץ ידע יתברך מה שיעשו באורך הזמנים בהיותם בארץ, וזהו: "כי ידעתי את יצרו". רוצה לומר יצר ובחירה נפשיית בלי ספק תמצא בו וידיעתי מקפת משגת אותו קודם היותו. ולפי זה הפירוש לא עשה בזה הקב"ה קל וחומר מיצרם הרע, שהיה להם קודם הכנסם לארץ, למה שיהיה להם אחרי בואם שמה, אבל הוא הגדת העתיד. וביאור שאינו מכריח טבע האיפשר ועצמות הבחירה.
ועל שלושת העיקרים87 האלה אשר עליהם תסוב אמונת הידיעה האלהית אמר השלם רבי עקיבא: "הכל צפוי". והנה אמר: "הכל צפוי" בלשון נפעל, לפי שהיתה כוונתו להשריש פינת הידיעה העליונה, וכאילו אמר "הכל צפוי" מהצופה העומד למעלה. כי הצופה הוא המביט ורואה הדברים ממקום גבוה ורחוק קודם שיגיעו לעיר, ולכן נקרא הנביא צופה, לפי שצופה ורואה העתידות קודם היותם. ואמר: "הכל צפוי" בלשון סתמי כנגד הסיבות האמצעיות שיש בדברים, כחיות שראה זכריה, ועליהם אמר שלמה (קהלת ה, ז): כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם.
וכבר עשו הפילוסופים כנגד העיקרים האלה ספקות: האחד – שהדברים הפרטיים החומריים הם בלתי מושגים כי אם בכוח היולאני, כמו החוש והדמיון. וכיון שאין בו יתברך כוח היולאני יתחייב שלא ישיג הדברים הפרטיים. והב' – שהדברים הפרטיים הם מתחדשים באמצעות הזמן אשר הוא מקרה ימשך לתנועה, והשם יתברך אינו נופל תחת הזמן ולכן לא ישיגם. והג' - שהיודע משתלם בידוע ומתעצם בו, ואם השם ידע הפרטים יתחייב שישתלם בהם, ואיך ישתלם ויתעצם הנכבד בפחות ויהיה בו רבוי עצמים כמספר הידועים. והד' – רוע הסדור הנמצא במין האנושי שיש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ובהפך. וראו שמוטב שיאמרו שהוא אינו יודע באלה הדברים, ולא משגיח בם משיאמרו שהוא יודעם ומסדרם על זה האופן מהעוול. הה' – שאם היתה ידיעתו מקפת בדברים העתידים קודם היותם ואחר היותם, הנה יהיה שינוי בידיעתו מאשר יהיה בעתיד. ולמה שיהיה אחרי צאתו לפועל גם שהידיעה האמתית היא הסכמת אל המציאות, לפי שהאמת הוא הסכמת מה שבנפש עם מה שהוא חוץ לנפש, ולא תקרא ידיעה בדבר שאינו נמצא כי אם אומד או מחשבה. הששית – שאם היה יודע בהגעת אחד מחלקי האיפשר וישאר סותרו, איפשר כשנניח שהסותר ההוא יצא לפועל לא יקרה מהנחתו בטל. וכשיהיה הפך הידיעה האלהית לא תהיה הידיעה הקודמת ידיעה כי אם אומד מוטעה, וכל זה בתכלית הביטול והגנות. אלה הם כללי הספקות אשר הניחו בפנה הזאת.
ומחכמי אומתנו אשר לחצתם התורה, חשבו להעמיד חזון ונכשלו במה שהניחו ידיעתו הפרטים לא במה שהם פרטים. אבל במה שהם חלקי הכוללים והכוללים מהצד שהם שלימות קצתם, והוא הצד אשר הם בו מתאחדים כפי הסדור הכולל אשר בעצם השם יתברך. ודמו להסביר פנים בזה לתורה ולעיון. וכבר ביאר הרב חסדאי במאמר ב' כ"א מספרו, איך לא הרויחו בזה כלל ושיתחייבו אליהם ביטולים גדולים, ושכל דבריהם כפירה והריסה בכל עיקרי הדת. אבל גם הוא התעצם להמציא דרך אחר להתיר הספיקות, והוא שידיעתו יתעלה נבדלת מידיעתנו במה שידיעתנו קנויה אצולה ומסובבת מהנמצאים הידועים באמצעות החוש והדמיון. וידיעתו יתברך אינה כן, כי היא סיבה למציאות הדברים ועצמותם נקנה בידיעתו ורצונו. ולכן הקדוש ברוך הוא בידיעת עצמו ורצונו וציורו ידע הדברים הנמשכים ממנו, ואין ידיעתו תלויה בנמצאים. אבל הנמצאים תלויים בידיעתו. וגם זה מדברי הרב המורה הוא בפרק כ"א חלק ג' כמו שאבאר, אבל הוסיף עליו הרב חסדאי להעלות ארוכה ומרפה88 להסכמת הידיעה האלהית עם הבחירה האינושית, מה שכתב אבוחמד באלהיות שטבע האיפשר נמצא בדברים מפאת עצמם ובלתי נמצא בבחינת סבותיהם, כי הם אפשריים מצד עצמם ומחוייבים מצד סבתם, ושמה שנודע לאל יתברך הוא מצד חיוב הסיבות, ולכן תצדק ידיעתו תמיד.
ואמנם אופן האיפשרות והבחירה היא מצד הדבר עצמו מבלתי בחינה בסיבותיו. ובאמת על ההוספה נאמר (סנהדרין כט, ע"א): "כל המוסיף גורע" והוא בכלל – "אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת" (משלי ל, ו). לפי, שבהיות הדבר מוכרח ומחוייב מצד סיבותיו, אי זה איפשרות ישאר לו מצד עצמו שבעברו יקרא האדם בחיריי כפי האמת. האם סכלות הסיבות יקרא איפשרות? ואם היו הדברים מחוייבים מצד סבותיהם, היאך תפול עליהם המצוה והאזהרה? כי הנה האיפשרות אשר להם מצד עצמם אינו כלל, כיון שמפאת סבותיהם הם מחוייבים. ומה יהיה ענין אומרו (בראשית יח, כא): "ארדה נא ואראה", אם עשו אם לא עשו בהיות הדברים מחוייבים כפי סיבותיהם העליונות. וכמה מההרחקות והנזיקים יתחייבו מהדעת הזה משורשי התורה האלהית. ואבוחמד אמרו עוד בטענה השלישית אשר במאמר השלישי אשר ב'תוארים'. והרב חסדאי הודה, כי פרסום הדעת הזה מזיק להמון למה שיחשבו התנצלות לעושי הרעה, ולא ירגישו שהעונש נמשך מהעבירות בהמשך המסובב מן הסיבה וכו'.
ואני אומר שלא לבד להמון, אבל גם למעמיקי העיון לא יאות הדעת הזה. לא באופן הידיעה ולא באופן העונש. וגם אני ראיתי ספר כתב חכם מהאחרונים עיניו בראשו89, יודע דעת עליון90, ומקובל וחסיד גדול, והיה דעתו שהקב"ה לא היה יודע הדברים העתידים להיות כי אם הנמצאים בעת מציאותם. והביא ראיה לזה מ"עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" (בראשית כב, יב), ומן – "וירד יי' לראות91 את העיר" (בראשית יא, ה). ומן – "ארדה נא ואראה" (בראשית יח, כא), שנאמר בסדום. ומן – "כי מנסה יי' אלהיכם אתכם" וגו' (דברים יג, ד). ומן – "לנסות בם את ישראל" (שופטים ג, א). ופירש: "הכל צפוי" – בשעת המעשה כמו "עין רואה ואוזן שומעת".
נעותי משמוע אדם מזרע ישראל וחכמיו יפול אל הפחת92 אשר כזה. ומה יעשה לנבואות בלעם ולפרשה "והיה כי יבואו93 עליך כל הדברים האלה הברכה" (דברים ל, א) וגו'. ושירת האזינו ונבואות הנביאים כולם בין שיהיו גזירות, או יהיו הגדת העתידות בלבד, אין ספק שכולם הם ידיעה עתידה בדברים אפשרים. ואמנם דעת הרלב"ג כבר גילה אותו בפירוש: "ארדה נא ואראה" בפרשת וירא אליו יי' בתועלת הי"ו בדעות, ובג' מספר מלחמות אשר לו, ואומר לא אזכרהו ולא אדבר בשמו.
עלינו לשבח אל הרב המורה שקדש שם שמים ברבים בדרוש הזה, והודה ולא בוש תכלית קצורינו באלו הענינים. כי הוא כתב בפרק י"ט חלק ג', שמושכל ראשון הוא בלא ספק שהשם יתברך ימצאו לו כל השלמיות וירוחקו ממנו כל החסרונות. ולכן היה הסכלות וחסרון הידיעה באי זה דבר שיהיה כללי או פרטי, חסרון גדול בחוקו יתברך, ושמה שהביא קצת מאנשי העיון להתגבר ולומר: ידע זה ולא ידע זה מה שדמוהו מהעדר סידור עניני בני אדם. וכמו שאמר (תהילים עג, יא-יז): "ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון. הנה אלה הרשעים ושלוי עולם השגו חיל אך ריק זכיתי לבבי" וגו', וסוף המאמר: "ואחשבה לדעת זאת עמל היא בעיני עד אבא אל מקדשי אל" וגו'. להגיד כי רוע הסידור יש אצלו יתעלה סיבה והיא מפעל האדם ובחירתו. ואין ראוי מפני זה ליחס לו יתעלה חסרון הסכלות והעדר הידיעה. והנביא מלאכי (מלאכי ג, יג), זכר כזה בעצמו בפרשת "חזקו עלי דבריכם". ודוד המלך עליו השלום פרסם זה הדעת גם כן באומרו (תהילים צד, ו-ט): "אלמנה וגר יהרוגו94 ויתומים ירצחו ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב". ועשה כנגדם טענה באומרו (שם צד, ח): "בינו בוערים95 בעם" וגו' וכתיב: הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט (שם שם ט). רוצה לומר, שכל פועל כלי מן הכלים, אם לא היה מצוייר אצלו הפעל הנעשה בכלי ההוא, לא היה יכול לעשות לו כלי כענין הנפח, שאם לא יצייר ענין התפירה לא יעשה המחט בתבונה שתשלם בה התפירה. ואם היה השגת הראות נעלם מהשם יתברך ולא ידעהו, איך המציא זה הכלי המוכן להשגת הראות. האם היה זה במקרה אינו כי אם מן הטבע בעל שכל והנהגה. ולכן יחייב שנודה בהתחלה שכלית אשר הטביע אלו הכוחות בכל מה שנמצא בו. ולא יתכן זה, אלא אם ידעהו ויציירהו. ולכן ביאר המשורר שחסרון דעתנו ומחשבותינו, יחדש הספקות האלה באומרו (תהילים צד, יא): "יי' יודע מחשבות96 אדם כי המה הבל". והפליג הרב במשל אשר הביא בפרק כ"א לבאר, שיש הפרש בין ידיעת העושה במה שעשה, ובין ידיעת זולתו בעשוי ההוא, כמו שביאר ממשל ארון המשקלים. וסוף דבריו שאנחנו שנדע מפני ההסתכלות בנמצאות לא נוכל לדעת מה שעתיד להיות, ולא מה שאין לו תכלית, וידיעותינו מתחדשות מתרבות ומשתנות, והוא יתעלה אינו כן שלא ידע הדברים מצידם, ולא תתחדש בו ידיעה אחרי מציאותם עד שיפול בו הרבוי והחדוש השנוי. אבל הדברים ההם נמשכים אחר ידיעתו הקודמת המושכת אותם, כפי מה שהם עליו אם מציאות נבדל, או בעל חומר קיים, או מציאות בעל חומר משתנה האישים נמשך אחר סדר.
ואני מוסיף על ההקדמה האמתית הזאת, ומצרף אליה הקדמה אחרת אמתית מקובלת באומה, והיא שהנפש השכלית שהיא צורת האדם, היא עצם רוחני נברא בבריאת העולם בפרטיותו נמצא, ועומד בעצמו קודם שיחול בגוף ונשאר אחרי הפסדו.
ועם שתי ההקדמות האלה הנה נשיב לששת הספיקות אשר העירו הפילוסופים בפנת הידיעה האלהית:
אם האחד – שהדברים הפרטיים הם בלתי מושגים כי אם בכוח היולאני, נאמר שזה יצדק באדם, לפי שמושגיו כולם הם באמצעות החוש. אמנם האל יתעלה, הנה הוא ישיג פרטי בני אדם וידעם מפאת הנפש השכלית אשר בם, שהיא רוחנית ופרטית בעצמה, ולא תושג בחושים. והנה ההשגה כפי עצמותה היא מטבע הנבדלים, ואם נמצאה באדם באמצעות החושים הנה הוא לחסרונו, ואיך נחשוב מפני זה שלא ישיג המשיג כי אם בחושים. והענין שווה אל חלוש הראות הבלתי רואה כי אם בזכוכית. וסובר כי מי שאין לו זכוכית לא יוכל לראות, או הקטע ברגליו, או הפסח ההולך אחר משענתו, וחושב שמי שאין לו משענת הקנה לא ימיש97 ממקומו שזו וזו סכלות נפלאה, כי ודאי אלו ההשגות שאנחנו משיגים בהרגשותינו הם שלימות אלינו נמשך ומושפע ממקור השלימות המוחלט יתעלה, כמו שהראות אל חלוש הראות הוא קצת שלימות מהראות השלם. וגם ההליכה על המשענת הוא חלק מההליכה השלימה, והוא מבואר שאין הראות מושפע בעצם החוש החומרי, אבל הוא כלי יועיל לקבל בו הנמצא היוליאני זה הכוח כמו שהזכוכית אינו פועל הראות, אבל יועיל לשיראה בו חלוש הראות. וזה מבואר כי ההמצא בנו אלו הכוחות החסרות יעיד עדות ברורה שימצאו בעצם וראשונה על השלימות כפועל ומשפיע אותם, אלא שבו ימצאו בזולת אלו הכלים מבלי חסרון מה שבנו לחסרוננו, אי איפשר להמצא, אלא באותם הכלים והחסרונות, כמו שבאיש הבריא ימצאו הראות וההליכה מזולת כלים חיצוניים, ובחסרי הכוחות לא ימצאו, אלא בם וכל כיוצא בזה. והוא מבואר האימות והבירור שאם לא תאמר כן, הנה היה הנמצא החומרי יותר שלם מהפועל הראשון יתעלה, אם לא היה משיג הנמצאים האלה כמוהו. וכבר הלעיג על זה המשורר באומרו (תהילים צד, ח): "בינו בוערים98 בעם וכו' הנוטע אוזן99 הלא ישמע" וכו', כמו שזכר. הנה אם כן השם יתברך יוכל להשיג האדם מצד נפשו, וגם מצד גשמו בזולת כלים חומרים, כל שכן בידיעת עצמו.
ואמנם אל השני – שהדברים הפרטיים הם מתחדשים באמצעות הזמן שהוא מקרה נמשך לתנועה. נאמר שידיעתו יתברך אינה קנויה מהדברים לשתהיה תחת הזמן, כי היא קודמת למציאותם – סיבה אליהם.
ואם לשלישי – שהיודע ישתלם בידוע ומתרבה בהתרבותו. הנה להיות ידיעת השם רצונו וציורו מקנה מציאות לדברים ואינה קנויה מהם, לא ימשך שישתלם הנכבד בפחות, כי ידיעתו אינה נאצלת מזולתו, ואינו מתעצם בזולתו. ורבוי הידיעות הם מתאחדים בו כפי אחדות ציורו וסידור רצונו, והוא מקנה העצמות לדברים מקור ומבוע אחד פשוט לכולם, אשר ברצונו הקדום העצמי מקנה מציאות לזולתו. אחד היה או רבים, כל שכן שההקדמה ההיא מהיות היודע מתעצם בידוע אינה מקובלת אצלינו בעלי התורה. והרב חסדאי ביטל אותה בטענות צודקות בכלל הששי מהמאמר השני מספרו.
ואם הרביעי – מרוע הסידור שיחשב בבני אדם. הנה כשיתבאר שהסידור הוא בתכלית הטוב יסולק הספק ההוא. ואני אעיר עליו בשורש האמונה השלישית מזה המאמר אשר אני בביאורו.
ואם החמישי – מהיות ידיעתו תלויה במה שלא נמצא ושישתנה בצאתו לפעל. נאמר שהידיעה האלהית כבר תהיה לדבר נמצא, שהוא הנפש וכל העתיד לבא עליה הלא הוא בידיעתו הקדומה. ולכן אין ידיעתו נתלית במה שלא נמצא, ולא יקרה בה שינוי עם היציאה לפעל כל שכן שההקדמה האומרת, שהידיעה האמתית ראוי שתהיה לדבר נמצא תצדק בידיעתנו הקנויה מהדברים הנמצאים. אבל בידיעתו יתעלה המקנה מציאות לדברים, הוא מאמר הטעאיי100 למה שידיעתו בדברים היא לדבר היותר משובח שימצא, שהוא עצמות השם וציורו המקנה המציאות לדברים ההם. וכאשר היו ברצונו הקדום כל הדברים, הנה היות הדבר בעת הוא שהיה לא יקרה מזה שינוי בעצמות ידיעתו.
ואמנם אל הספק הששי – מהסכמת הבחירה האנושית הגמורה עם הידיעה האלהית הברורה. על זה הגדיל עצה הפליא תושיה101 הרב המורה באומרו שסיבת כל מה שנכשלו בו המתפקרים בפנת הידיעה האלהית, היה היקש שעשו בין ידיעתנו לידיעתו יתעלה, וחשבו שמה שיתחייב מהספק בידיעתנו יתחייב בידיעתו. והוא היקש הטעאיי, לפי שהפילוסופים עצמם ביארו במופת שהשם יתעלה אין רבוי בו, אבל מדעו הוא עצמו ועצמו הוא מדעו והם עצמם אמרו וביארו במופת חותך שאי איפשר לנו להשיג אמתת עצמו כפי מה שהוא עליו. ואיך אם כן חשבו להשיג לצייר אופן ידיעתו בהיות שהיא אינה דבר חוץ מעצמו והקיצור אשר קצר יד שכלינו מהשיג עצמו הוא עצמו מהשיג ידיעתו בנמצאות איך היא? ואיך יעשו הקש מידיעתנו בהיות שאין שתוף ביניהם, כמו שאין שום שתוף בין עצמנו לעצמו102? ואם אין דבר שיכללם כי אם השם בלבד, איך יצדקו הטענות והספקות שיסודם ההקש? וכמו שביאר הנביא באומרו (ישעיה נה, ח-ט): "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם". וכמו שהאריך הרב בזה דברי שלום ואמת בפרק עשרים מאותו חלק.
אמנם הרלב"ג התחכם בספר המלחמות אשר לו, ודימה לסתור החומה הנשגבה הזאת מגדל עוז103 שם יי', שבנה הרב סביב התורה לשמירתה בעשותו שתי הקדמות: האחת – שאי איפשר שיהיה השיתוף בין ידיעתו לידיעתנו שיתוף השם הגמור, כי אם בקדימה ואיחור, לפי שכאשר נשלול מהשם יתברך דבר מהדברים הנמצאים בנו, כבר נתחייב או נשלול המובן אצלינו בדבר ההוא, כי לא נתחייב או נשלול השם בלבד. ולזה יראה שאנחנו כשניחס הידיעה לשם יתברך שכבר נחייב לו עניינה, והוא העדר הסכלות לא השם בלבד זולת הענין. ואם תאמר שהידיעה בו יתברך ובנו בקדימה ואיחור לא יצאנו אם כן מכלל ההיקשא מידיעתו לידיעתנו. וההקדמה השנית – שמה שהוא אצלינו מבוכה או טעות, אי איפשר שיהיה ידיעה בחוקו יתברך. ולכן בהיות ידיעתו יתברך בהגעת חלק מחלקי האיפשר וישאר סותרו איפשר. הנה כשיצא לפעל אותו הסותר, תהיה הידיעה הקודמת שקר בהכרח, כאילו תאמר שאם היתה הידיעה בראובן שיטה את הצדק ולא אל הרשע, ואחרי כן הוא בבחירתו ירשיע לחטוא. הנה הידיעה הקודמת שהוא יטה אל הצדק היתה בהכרח מבוכה או טעות, ואיך יהיה אם כן ידיעה ושלימות אצל השם. וכמו שהאריך בזה מאד.
אבל טענותיו הבל המה מעשה תעתועים104, לפי שהדבר שיאמר בקדימה ואיחור, הוא הנמצא בענינו בנושאים מחולפים105 בפחות ויתר, כשם הנמצא הנאמר בעצם, ובשאר המאמרות שהוא מורה בכולם על ענין אחד, שהוא המציאות וההיות, אלא שיתחלף בפחות ויתר. וכאשר היה שם הידיעה הנאמר בו יתברך נרצה בו עצמותו ומהותו, והיה בתכלית המרחק והחלוף מענין הידיעה הנאמרת בנו, הנה הוא מחוייב שלא יאמר שם הידיעה בענין בהקדמה ואיחור, כי אם בשתוף השם בלבד כדברי הרב. כי עם היות שהעדר הסכלות יאמר בקדימה ואיחור, הנה שם הידיעה שהיא הוראה חיובית, אי איפשר כי אם בשתוף השם הגמור ונתכוונו אם כן דברי הרב שתהיה בהקדמה הראשונה.
ואמנם ההקדמה השנית האומרת שמה שהוא אצלינו מבוכה או טעות אי איפשר שיהיה ידיעה בחוק השם היא אמתית, אלא שאנחנו לא נאמר שישתנה דבר מטבע האיפשר והבחירה, כי היא על כל פנים במקומה עומדת. אבל יפול הספק באופן ידיעתו יתברך, איך ידע החלק אשר תיפול בו הבחירה, בהשאר סותרו איפשר מטבעו. ואם הנחנוהו נמצא, האם תשתנה הידיעה האלהית או יקרה בה השקר והכזב. ועל זה יאמר הרב שאין עלינו להפליא אם לא נדעהו כיון שעצמותו וידיעתו הוא דבר אחד. וכמו שאנחנו לא נדע מהותו ועצמותו, ככה לא נדע אופן ידיעתו בענינה. ואיך ישיג הדברים הפרטיים והבלתי בעלי תכלית והדבר קודם היותו במציאות? ואיך תקיף על ידועים רבים? ואיך השיג החלק המגיע מחלקי האיפשר מבלתי ביטולו? כי כל זה נעלם מאתנו וכמו שיעלם עצמותו ומהותו. וכבר העיר על כל זה הרב חסדאי, והוא דרך צדיק106 וישר ובריא.
אולם היעשה לו אדם אלהים כאשר עם לבבו ומחשבתו, ואנחנו לא נדע, ואין לנו כוח לעמוד על נפשנו ולדעת מהותה וענינה. ולא אלא על יתוש קטן בריאה דקה מן הדקה הודה, ולא בוש ראש הפילוסופים שלא יוכל השכל האינושי להשיג צורתה ואמתתה המיניית. ואיך נעמוד אנחנו בעזות פנים ובזדון לב הותל לשער ידיעתו יתברך בידיעתנו, ולמדוד מדותיו במידותנו עד שיעלה בלב קצתינו שזולת מה ששיערו במחשבותם הדמיונות הוא נמנע המציאות. חלילה לנו מזה, כי הנה התורה האלהית לא הניחה אלו הענינים למה שיעלה על דעתינו, ולא למה שתשיג בהם יד שכלינו, כי איך ישיג הנברא את בוראו? ואיך יבחין ויצרף הפעול את פועלו? ולכן שמה לפנינו התורה האלהית האמונות האמתיות ממציאותו יתעלה ואחדותו, וחידושו העולם, וידיעתו והשגחתו, ויכולתו למושכלות ראשונות אשר אין לנו רשות לפקפק ולעורר עליהם שום ערעור ופקפוק. אבל חייבים אנחנו לקיים ולהודות, כי הוא יתברך יודע אלו הנמצאים כולם הנצחיים עם רוב חילופיהם לסוגיהם ומיניהם. וכן כל הדברים האיפשריים והמתחדשים לא על דרך הכללות ובחיוב סבותויהם בלבד, כי אם גם על דרך האישיות המעויין, וכל הדברים המתחדים מפעולות בני אדם ומחשבותיו כולם בעתותם ורגעם, בהשאיר טבע איפשרותם על עומדו. וכבר הוכיח צופר הנעמתי107 לאיוב על היותו חוקר בענין הידיעה יתברך באומרו (איוב י, ד) : "העיני בשר לך אם כראות אנוש תראה". השיבו על זה: "החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא" (שם יא, ז).