נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה
לקוטים
קצת לקוטים במגלת אסתר
במדרש אלי אלי למה עזבתני, אלי בים, אלי בסיני. נראה לפרש דהנה ידוע שמזמור זה אמרה אסתר ברוה"ק על כנסת ישראל. והנה במגילה (דף ט"ו ע"א) אמרו חז"ל לדעת מה זה ועל מה זה, אמר ר"י שלחה לו שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה דכתיב בהם מזה ומזה הם כתובים. והנה במדרש מגילת אסתר איתא בזה הלשון, לדעת מה זה ועל מה זה, אמרה לו, לך אמור להם מימיהם של ישראל לא באו לצרה כזאת שמא כפרו ישראל בזה אלי ואנוהו, ושמא כפרו בלוחות דכתיב בהן מזה ומזה הם כתובים עכ"ל. ונראה לפרש בטוב טעם הא דנקט המדרש שני ענינים אלו. דהנה רש"י בפירוש החומש ע"פ אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים כתב וז"ל, דבר אחר לפי שנגלה בים כגבור מלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים וכו' הואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו שתי רשויות הם אנכי אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים, וזה כוונת המדרש שמא כפרו בזה אלי ואנוהו ושמא כפרו בלוחות וכו'. ור"ל מחמת הני תרתי יכול ח"ו לבא לידי טעות שהראה עצמו על הים כגבור מלחמה ובמתן תורה כזקן מלא רחמים. והכוונה הפשוטה נראה, כתיב כי ה' הוא אלהים, והכופרים אומרים ח"ו שיש פועל טוב ופועל רע, אמנם אנחנו מאמינים בני מאמינים כי השי"ת הוא יחיד ומיוחד, והשינוי אשר נעשה למטה הוא מפאת המקבלים, כאשר האריכו בזה חכמי האמת וחכמי המחקר, וזה ה' שהוא מדת הרחמים הוא אלהים במדת הדין, והשינוי נעשה למטה מפאת המקבלים, וזה הכוונה שהראה עצמו על הים כגבור מלחמה, ר"ל שפעל דינים במצרים, ובמ"ת הראה עצמו כזקן מלא רחמים, ר"ל שהראה לעמו ישראל רוב חסד ורחמים, ומשום זה יכול ח"ו לבוא לידי טעות, ובשביל זה נתיראת היתה אסתר שלא יבוא ח"ו לידי כפירה, ונודע כי זה דרך הצדיקים, שכשרואים איזה חטא בדורם הם מתאמצים את עצמם ורואים לתקן אותו החטא עצמו, וזה כוונת המדרש הנ"ל אלי בים, אלי בסיני, כי המזמור הזה אמרה אסתר ברוה"ק בשביל כנ"י הקדושה. אמרה אלי בים ואלי בסיני, כי הוא אחד יחיד ומיוחד הוא אלי בים הוא אלי בסיני. וזה נכון:
בילקוט אסתר רמז תתרנ"ד, וכל עבדי המלך וגו' למה היו משתחוים לו, יש אומרים ע"ז ניתן בכליו, וכך היה מהלך ומהרהר בלבו אם ישתחוה לי נמצא עובד ע"ז לכך נאמר ומרדכי לא יכרע, ד"א אמר מרדכי אני איני יכול להחניף לרשע הזה שאני טוען סגנון של מלך שנאמר לבנימן אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו ואי אפשר להשתחוות לו דלא דחיל מיניה שכינה השרויה על כתפי שנאמר ובין כתפיו שכן, לכך נאמר לא יכרע. והמדרש הזה צריך ביאור למאי דייקי שכינה השרויה על כתפי. ויראה לפרש בטוב טעם בס"ד דהנה במדרש מגלת אסתר איתא בזה הלשון, רבי לוי אמר א"ל מרדכי משה רבינו הזהיר לנו בתורה ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, ורשע זה עושה עצמו ע"ז, ישעיה הזהירנו חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, ולא עוד שאני איסגרטין של הקב"ה שכל השבטים נולדו בח"ל וזקני נולד בארץ ישראל, אמרון ליה ונימר ליה מיד ויגידו להמן וגו', אמר לון המן זקינו הלא השתחוה לזקני הדא הוא דכתיב ותגשן השפחות וגו' אחר נגש יוסף ורחל וישתחוו, היתיב ועדיין לא נולד בנימין אמרין ליה כו', הדא הוא דכתיב ויגידו להמן עכ"ל המדרש. ולכאורה יש לומר טעם אחר מה שהשתחוה זקינו לזקינו, והוא דבזוה"ק מקשה באמת למה השתחוה יעקב אבינו לעשו הלא כתיב לא תשתחוה לאל אחר ועשו הרשע שורש ע"ז, ותירץ הזוה"ק דכתיב והוא עבר לפניהם, דהיינו שהשכינה היתה הולכת לפניו והוא היה משתחוה להשכינה. וראיתי שהביאו בשם מגלה עמוקות, שיש בחינת בין הצדיקים, דהיינו שיש צדיקים שמעלתם גדלה עד מאוד דהיינו שהשכינה הולכת לפניהם, וכמו שמצינו גבי יעקב שנאמר והוא עבר לפניהם דהיינו שהשכינה היתה הולכת לפניהם, ויש צדיקים אשר אינם זוכים למעלה גדולה כ"כ להיות השכינה הולכת לפניהם, רק השכינה הולכת אחריהם, וכמו שמצינו גבי בנימין שנאמר ובין כתפיו שכן, דהיינו שזכה שהשכינה היתה שרויה על כתפיו מאחוריו, ולע"ל אנחנו נזכה שהשכינה תהיה הולכת לפנינו ולאחרינו, שנאמר לא בחפזון תצאו וגו' כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל, דהיינו שהשכינה תהיה מהלכת לפנינו ולאחרינו. ונמצא שהקדמה זו שאמרנו בטלה טענת המן מדוע השתחוה יעקב לעשו, דבשלמא יעקב היה במדרגה גדולה אשר השכינה היתה הולכת לפניו לכן היה יכול להשתחוות ולבו לשכינה, משא"כ בנימין שלא היה במדרגה כ"כ רק דהשכינה היתה לאחוריו שנאמר ובין כתפיו שכן לא היה יכול להשתחוות להמן, כי פניו לא היה כלפי השכינה. וזהו כוונת המדרש בילקוט הנ"ל, ואי אפשר להשתחוות לו דלא דחיל מיניה שכינה השרויה על כתפי שנאמר ובין כתפיו שכן, ומרמז בזה מה שהשתחוה יעקב אבינו לעשו דהוא היה יכול להשתחוות כתירוץ הזוה"ק והוא עבר לפניהם משא"כ בנימין דהשכינה שרויה מאחוריו לא היה יכול להשתחוות. וזה נכון בס"ד:
בס' טורי אבן במס' מגילה (דף י"ז ע"א) תמה על פירוש רש"י שפירש למה נמנו שנותיו של ישמעאל, פירש רש"י מה לנו לשנות הרשעים, וכתב הטורי אבן ותימה לי הא אמרינן בסוף פ"ק דב"ב דישמעאל עשה תשובה, ואיך הרשיע רש"י את הצדיק שעשה תשובה ובמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. וע"ש שחולק על פירוש רש"י דהקושיא גם על שנות הצדיקים. אמנם דברי רש"י מאירים במדרש רבה פ' חיי שרה וז"ל המדרש, ואלה שנות חיי ישמעאל, מה ראה הכתוב לייחס שנותיו של רשע כאן, הרי מפורש כפירוש רש"י. ועיין ביפ"ת דמדרש זה לא ס"ל דישמעאל עשה תשובה, ועכ"פ אין על רש"י שום תלונה דדבריו מפורש במדרש הנ"ל, ועיין מהרש"א בח"א שכתב ליישב בע"א ולא הביא ג"כ דברי המדרש הנ"ל:
מגילה (ט"ו ע"א)
ויעבור מרדכי אמר רב שהעביר יום ראשון של פסח בתענית, ופירש רש"י שהרי בי"ג נכתבו האגרות וניתן הדת בשושן, וי"ד וט"ו וט"ז התענו, בששה עשר נתלה המן בערב עכ"ל. ולקמן דף ט"ז פירש רש"י על הא דאז"ל ואשכחיה דיתבי רבנן קמיה וקמחוי להו הלכות קמיצה פירש רש"י בענינו של יום וששה עשר בניסן היה יום תנופת העומר, ועל מ"ש הש"ס וישב מרדכי אל שער המלך אמר ר"ש לשקו ותעניתו, פירש רש"י יום שלישי לתענית היה שהתחילו להתענות בי"ד (בניסן, ומ"ש המקרא ליום אתמול שלישי ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות יום שלישי לשלוח הרצים היה עכ"ל. נמצא לפירוש רש"י התחילו להתענות בי"ד ט"ו וט"ז והמן נתלה ביום שלישי לתענית דהיינו ביום ט"ז, ומה שנכתב הגה"ה ברש"י הנ"ל נתלה המן בערב ר"ל בערב אחר יום ששה עשר עכ"ל, לא הבנתי לגמרי דהלא לפירוש רש"י החשבון מכוון שנתלה ביום ט"ז. מיהו במדרש אסתר איתא ע"פ ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי, אמרה לו לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים, אלו הן י"ג וי"ד וט"ו בניסן וכו', הרי דלא כפירוש רש"י, ולשיטה זו א"ש ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר וכו' שהיה ביום השלישי לתענית והמן נתלה ביום מחר דהיינו ביום י"ז. מיהו קשה טובא דהא במדרש שם מביא הך דרשא שדרשו חז"ל במגילה וישב מרדכי אל שער המלך ששב לשקו ותעניתו, והלא היה ביום שנתלה המן וכבר כלו שלשת ימי התענית. ואפשר לדחוק קצת דאחר שלשת ימי התענית התענה מרדכי בעצמו לבקש רחמים כ"ז שלא בטלה הגזירה. אך זה הוא כחומה לנו לפי דברי המדרש, שהתענו ביום י"ג י"ד וט"ו, הלא ביום י"ג היה שלוח הרצים ואחר זה צעקו מרדכי ואסתר וגזרו תענית כמפורש במגילה, והיאך אפשר דיום י"ג היה מהתענית, וכדכתב רש"י ז"ל. אמנם לקיים דברי המדרש נראה ע"פ מה שמצאתי בילקוט שמעוני רמז תתרנ"ו והיאך היה צמים שלשה ימים לילה ויום ולא היו מתים אלא שהיו מפסיקין מבעוד יום. נמצא שלא היו מתענים ממש שלשה ימים לילה ויום, רק היו מפסיקין מבעוד יום ונחשב זה לתענית שלם לילה ויום, ולפ"ז א"ש אף דשלוח הרצים היה ביום י"ג מ"מ יכול להיות דגזרו תענית אחר שלוח הרצים בעוד שלא פנה היום ונחשב זה לתענית שלם כדברי הילקוט הנ"ל, מיהו בילקוט ברמז הנ"ל איתא כמו שפירש רש"י הנ"ל שהתענו י"ד ט"ו וט"ז. וצ"ע בכל זה:
שם כ"ג
הני שלשה חמשה ושבעה כנגד מי וכו'. וחד אמר כנגד שלשה שומרי הסף חמשה מרואי פני המלך, שבעה רואי פני המלך. ופירש רש"י שבעה הם כדכתיב שבעת שרי פרס ומדי ומהם יש חמשה חשובים כדכתיב בסוף מלכים ג' שומרי הסף וכנגדם תיקנו מעין דבר המלכות. והתוס' כתבו דרש"י פירש כנגד אחשורוש, וקשיא שתיקנו כנגד עניניו של אותו רשע. ולענ"ד י"ל לפום מה דאיתא בשבת פ"ח אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לאורייתא, אמר רבא אעפ"כ הדר קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר, א"כ י"ל דחכמים תקנו הענין נגד אותו רשע אחשורוש לרמז ולזכור הזכות שיש לנו בקבלת התורה בימי אחשורוש מרצוננו הטוב:
שם דף י'
תוס' ד"ה ומאי טעמא הדר ביה וכו' לכך נראה להר"ר חיים דכ"ע מודו דמשבאו לירושלים נאסרו הבמות ושוב לא היה להן היתר, והני תנאי בהאי פליגי, דמאן דאמר לא קדשה סבר דאף במקומו של מזבח אין יכולים להקריב עכשיו, ומאן דאמר קדשה סבר דבמקום מזבח מותר להקריב אבל לא בבמה עכ"ל. ובזה מתורץ גם קושיא ראשונה וכי לא היה יודע המשנה דבאמת היה יודע המשנה רק היה סובר דתליא במחלוקת אי קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל, והיינו דהמשנה סברה קידשה לע"ל, והוא סובר לא קידשה לע"ל ויש לה היתר אחריו, כי היה סובר כפשוטו, דמאן דאמר לא קידשה לע"ל יכולים להקריב בבמה, ולבסוף הדר ביה מקושיא דרב מרי וסובר דלכ"ע נאסר להקריב בבמה, רק למ"ד קדשה לע"ל יכול להקריב במקום מזבח ומ"ד לא קדשה לע"ל אינן יכולים להקריב במקום מזבח וכ"ש בבמה, ולבסוף מסיק הש"ס דבאמת תליא בהך פלוגתא וכמו דאמר ר"י מעיקרא. כן נראה לי פשוט כוונת התוס' ודברי מהרש"א אינם מובנים לי בזה ע"ש:
סוכה (כ"ז ע"ב)
בפירוש רש"י ד"ה שלא העמיד שופט וכו' ויאיר וכו'. עיין במהרש"א בחד"א וז"ל מה שמסתפק ביאיר לא מצינו בו שהיה שופט ובן מנשה היה עכ"ל. נפלאות הוא על אור הבהיר בכל העולם שלא ראה פסוק מפורש בשופטים סי' י' פסוק ג' מפורש שם דיאיר הגלעדי היה שופט וע"ש ולזה כיון רש"י. והעירני לזה בני חביבי המופלג מו"ה אהרן משה נ"י:
שם דף כ"ח ע"ב
אלא כל שנעור ואינו קורא אמא אמא. עיין רב אלפס ורא"ש כתבו ר"ל אומר כל שניעור משנתו ואינו קורא אמא אמא, ולכאורה אינו מובן דתפסו ס"ד דש"ס. אך זה ראיתי בעירובין (דף פ"ב ע"א) איתא שם ממש להיפך דס"ד דש"ס כל שניעור ואינו קורא אמא אמא, ומסקנא דש"ס כל שניעור משנתו, ע"ש ממש להיפך מסוגיא דסוכה, ולזה נראה דהרי"ף והרא"ש גרסי הכא כמו בעירובין וא"ש דבריהם. ונפלאת היא בעיני שלא ראיתי כעת מי שהרגיש בסתירה עצומה שהרגשתי:
על סדר הפרשיות
לחבר סוף התורה לעיני כל ישראל עם מלת בראשית, נ"ל דיש לומר ע"פ מה שכתב הר"ן בדרשותיו ע"פ ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' דהקשה דזה סותר הבחירה וכיון שהשי"ת נתן הבחירה לכל אדם אולי יהיה ביד אחד להיות בוחר להיות כמרע"ה, ותירץ דבאמת מעלת משה היה חוץ מגדר האנושי שכל מה שיכול אדם להשיג כל האפשרי היה משיג משה רבינו ע"ה אך השי"ת הוצרך ליתן התורה על ידו לכן הוצרך להגדיל מעלת משה יותר מגדר האנושי כי זולת זה אי אפשר להנתן התורה אשר גדלה במעלותיו מאוד, ולפ"ז שפיר קאמר התורה ולא קם נביא כי מעלת משה היה חוץ מגדר האנושי לבד בחירתו הטוב, וזה מה דגדלה מעלת משה דלא תליא בבחירה, ע"ז קאמר התורה ולא קם וכו'. וכעין זה אמרו חז"ל כל ל"ח שנה שהיו ישראל מנודים במדבר היה הדבור פורש ממשה רבינו ע"ה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה ויאמר ה' אלי וגו'. ומלת בראשית דרשו חז"ל והובא ברש"י בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית. ובזה י"ל הסמך שסיים בשבח משה רבינו ע"ה אשר מעלתו היתה גדולה למעלה מגדר אנושי אשר יכול להשיג בשכלו וכמ"ש בשם הר"ן הנ"ל וכל זה היה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית היה צריך מרע"ה להיות אצלו המעלה הנפלאה הזאת:
עוד יש לומר החבור, דהנה ע"פ היד החזקה פירש רש"י ששיבר הלוחות והסכים הקב"ה על ידו שאמר לו יישר כחך ששברת, ויש לומר ענין שבירת הלוחות, דידוע דהתורה הוא מכוון נגד בריאת העולם, וכמו שמצינו במדרש ריש בראשית שברא הקב"ה עולמות והחריבן עד שבנה זה העולם, ואמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי. ובמדרש דרש ע"פ וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, מלמד שהעולמות שקודם לכן לא היו טובים בעיניו יתברך, ובזה יש ענין נפלא לחכמי אמת מה שנעלם מאתנו, וכמו שטרם בריאת העולם הזה היה בורא עולמות ומחריבן כמו כן התורה שהיא מכוון נגד בריאת
העולם היו מוכרחים הלוחות להשתבר, ואחר זה ראיתי זאת בשם רבינו הקדוש האר"י ז"ל. ואולי לזה נתכוון הש"ס בב"ק בסוף פרק הפרה (נ"ה.) מפני מה לא נאמר כי טוב בלוחות הראשונות וכו' ח"ו שפסקה טובה מישראל, וכפי זה הענין מכוון היטב דהלוחות הראשונות היו נגד עולמות שהחריבן הקב"ה ולכן לא נאמר כי טוב כמו שלא נאמר כי טוב על עולמות שהחריבן, רק על זה העולם נאמר כי טוב וכמ"ש במדרש הנ"ל. ובזה מבואר החיבור שסיים התורה ולכל היד החזקה שפירש רש"י על שבירת הלוחות שהסכים הקב"ה ע"י, וע"ז שייך בראשית ברא אלהים את השמים וגו' שהלוחות היו מכוונים נגד בריאת העולם, וכמו שהעולמות הראשונים החריבן הקב"ה וכמו כן הלוחות הראשונות היו מוכרחים להשבר, עד שברא זה העולם שנאמר כי טוב וכמו כן לוחות האחרונות נתקיימו ונאמר בהם כי טוב. והוא מבואר למבין בס"ד:
בסדר נח
פסוק כי אותך ראיתי צדיק וכו'. כבר כתבתי בדרוש דרך נכון. באופן אחר נ"ל לפרש דדייק השי"ת כי אותך ראיתי צדיק לפני, תיבת לפני לכאורה מיותר. ונ"ל לפרש דהנה בפסוק עשה לך תיבת פירש רש"י הרבה ריוח והצלה לפניו ולמה הטריחו בבנין זה כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה כ"ח שנה ושואלין אותו מה זאת לך והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם אולי ישובו, וכ"ה במדרש רבה. ויש להקשות ע"ז אחר שבנה נח התיבה ולא חזרו דורו בתשובה למה הוצרך ליכנס בתיבה בלא"ה יש הרבה ריוח והצלה לפניו. ונראה לפרש הענין בטוב, דבאמת מבואר בזוה"ק בכמה דוכתי דבעת זעם ח"ו צריך האדם להיות לפניו מצוה באתגליא כדי שיהא מגין עליו מן המזיקים, ועיין בפירוש רש"י בס' שמות בסדר בא וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקב"ה נותן אני את עיני לראות שאתם עוסקים במצותי ופוסח אני עליכם עכ"ל. הרי כדפירשנו דצריך האדם להיות לפניו מצוה באתגליא. והנה באמת אחר שצוה השי"ת לעשות תיבה נעשה בזה מצות עשה כי כל דבור שיצא מפי הקב"ה לעשות נעשה בזה מצות עשה, וכמו שכתבו המפרשים ג"כ על הא מכל עץ הגן אכל תאכל דהוא מצות עשה כיון שהשי"ת צוה כן ובאמת הוא מ"ע גדולה שעסק בה ק"כ שנה והיה צריך להיות בתיבה כדי שהמצוה בעצמה תהיה מגינה עליו בעת זעם מן המזיקין. ובזה א"ש היטב דרש"י נתן טעם למה צוה השי"ת כן, וע"ז אמר הטעם כדי שיראו דור המבול ואולי יחזרו בתשובה, אבל אחר שהשי"ת צוה כן נעשה בזה מ"ע ויכולה היא שתגן בעת הזעם. ובזה מבואר היטב הפסוק הנ"ל שהשי"ת אמר בוא אתה וכל ביתך אל התיבה, ולא יקשה ע"ז הרבה ריוח והצלה לפניו, כי אחר שבנה התיבה ודורו לא חזרו בתשובה שוב אין צורך להתיבה כי הרבה ריוח יש לפניו, וע"ז אמר השי"ת שלא יקשה כי אותך ראיתי צדיק לפני היינו דצריכים להיות בתיבה כדי שתהיה המצוה מגינה עליו כי בהתיבה עצמה נעשית מצוה כי עשה רצון השי"ת וזהו כי אותך ראיתי צדיק לפני היינו דצריך להיות צדיק לפני כענין וראיתי את הדם ופסחתי עליכם. והוא ענין נכון מאד. ובזה נ"ל ללמד זכות על נח הצדיק דכתיב בקרא ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול, ופירש רש"י אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים, ובמדרש איתא קצת בלשון אחר אף נח מחוסר אמנה היה שאלולי שדחקוהו המים לא היה נכנס. ונראה ללמד זכות על נח הצדיק, כי הוא חשב סברא להיפך שלא בא אל התיבה כי באמת הרבה ריוח והצלה לפניו, רק הוצרך לבנין התיבה אולי הדור יחזרו בתשובה, ועכשיו שלא חזרו בתשובה יהיה ביאת התיבה נגד כבודו יתברך כי נראה שח"ו אין לפניו הצלה זולת התיבה, וחשב נח שבאמת יהיה הצלה לפניו זולת התיבה, רק באמת לא הרגיש נח בדבר השי"ת כי נצרך דוקא אל התיבה כדי שיהא המצוה מגינה עליו ודחקוהו המים ונכנס לתיבה, ובאמת נח לא היה ח"ו מחוסר אמנה רק ממעשיו שלא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים היה נראה כמחוסר אמנה אבל כוונת נח הצדיק היה להיפך שבזה יהיה מחוסר אמנה אם יכנס לתיבה. כנלע"ד נכון ב"ה:
בסדר לך לך
בפ' ויאמר אברם ה"א מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר, עוד ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אותי, והנה דבר ה' אליו לא יירשך זה כ"א אשר יצא ממעיך הוא יירשך. והנה חז"ל דרשו דמשק אליעזר שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, ויש לדקדק דכמה פעמים נזכר אליעזר בתורה ולא נתנו לו שבח הזה, ואמאי דוקא הכא שבח הזה, תו יש לדקדק דהלא כבר נאמר לא"א אחרי הפרד לוט מעמו ושמתי את זרעך וגו' הני הבטיח לו על זרע ובודאי א"א ראש המאמינים האמין בזה כמה שנאמר ויבן שם מזבח לה' ופירש רש"י על בשורת הזרע ועל בשורת א"י ולמה חזר עוד ואמר הן לי לא נתתה זרע. ונראה לענ"ד די"ל לפי מה שאמרו חז"ל כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, וא"א הרבה תורה לימד כמו שאמר הכתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן ומתרגם דשעבידו לאורייתא, ולפ"ז היה אברהם ירא שמא כיון השי"ת על זרע אשר לימד תורה אשר גם הם נחשבו לו כבנים, ומדוקדק מאוד מה שאמר ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר ודרשו חז"ל שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים שדקדקנו לעיל מאי שיאטיה הכא, ולפ"ז א"ש דאברהם אמר אולי נתכוון על אליעזר כי הוא תלמיד מובהק שלו ונחשב לו כבן, וע"ז השיב לו השי"ת לא יירשך זה כ"א אשר יצא ממעיך, וביאר השי"ת היטב כי כוונתו על בן ממש שיולד ויצא ממעיו:
בסדר וירא
פסוק ואקחה פת לחם וסעדו לבכם. והביא ברש"י המדרש אמר רבי חמא לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם מגיד שאין יצה"ר שולט במלאכים, יש לפרש ע"פ מה שדרשו חז"ל בפ"ק דב"ב ע"פ ואיש נבוב ילבב עד שלא אכל אדם ושתה יש לו שני לבבות ואחר שאכל ושתה אין לו אלא לב אחד, וע"ש בפירש"י. ולזה קשה כיון שהיה קודם אכילה דקאמר וסעדו לבכם הו"ל וסעדו לבבכם, ולזה קאמר שאין יצה"ר שולט במלאכים, ואינם מתאוים לאכילה ושתיה ולזה גם קודם אכילה ושתיה שייך לבכם:
שם בפרשת עקידה וילכו שניהם יחדו.
עיין פירוש רש"י ז"ל. ולענ"ד יש לפרש שהכתוב משמיענו ענין נפלא בעבודת א"א בעת עקידת יצחק בנו, מלבד שהנסיון עצמו היה להפלא מאוד שאברהם אבינו היה איש חסד ונעשה אכזרי על בנו האהוב אצלו מכל מחמדים, להשלים רצון קונו עד שהמלאכים צעקו חוצה וכמבואר במדרשים, עוד הוסיף א"א עבודה נפלאה בזה, והוא כי ידוע גודל אהבת אברהם ליצחק בנו עוד רצה אברהם אבינו להוסיף אהבה על אהבתו ביתר שאת וביתר עז בכדי שהעבודה שישחט את בנו תהיה גדולה יותר ומקובלת לפני השי"ת כי מוסיף אהבה על אהבתו והכל כאין נגד אהבתו להקב"ה. וזה שהשמיענו הכתוב וילכו שניהם יחדיו והיינו שרצה א"א דוקא ללכת אתו יחדיו שלא יפרד מאהבתו לבנו יחידו להוסיף אהבה על אהבתו בכדי שעבודתו תהיה שלימה ומובחרת אצל השי"ת בכל האפשרי:
בסדר ויצא
(ברכות ז' ע"ב) אמר ר"א אמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי וכו' ע"ש. ויש לתמוה דבקרא מבואר טעם אחר כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי, וכבר נדחקו המפרשים כל אחד פונה לדרכו. וה' האיר עיני בזה בדבר פשוט קרוב לאמת כי בהך קרא נרמז גם טעם הגמרא, והוא ע"פ גמרא ב"ב קכ"ג אמרו ראויה היתה בכורה לצאת מרחל דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שהיתה ברחל החזירה הקב"ה לה, ומפרש שם מאי קדמתה לאה ברחמים דכתיב וירא ה' כי שנואה לאה מאי שנואה אילימא שנואה ממש אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב בגנות צדיקים דבר הכתוב, אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשי עשו בפניה ויפתח את רחמה. ובהכי מבואר היטב דבודאי על טעם הכתוב קשה דלא שייך בן כמ"ש מהרש"א בח"א, ולזה הוסיף הגמרא טעם אחר ונרמז ממילא בקרא והיינו שאמרה כי ראה ה' בעניי והיינו אף שראויה רחל לצאת ממנה הבכורה מ"מ קדמתה לאה ברחמים לצאת ממנה הבכורה ואעפ"כ אחר כך נלקח הבכורה ליוסף ואעפ"כ לא איקני ביה ראובן דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם כנ"ל:
(בסדר וישלח)
בסדר וישלח יעקב מלאכים וגו', ויצו אותם לאמר. כה תאמרון לאדוני לעשו וגו'. מלת לאמר נראה כמיותר, וכן דקדק בסבר פנים יפות. ונראה דבודאי מה שקרא יעקב לעשו אדוני היינו אף שהוא נגד הברכות שברכו אביו הוה גביר לאחיך היינו מצד יראתו מעשו והחניף אותו ובמדרש איתא שנענש ע"ז, וכן מצינו בהדיא בקרא כי שלא בפניו לא קרא אותו אדוני, והיינו דכתיב ויצו את הראשון לאמר כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך ואמרת לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו וגו' הנה כשמדבר עמהם שלא בפניו לא אמר אדוני רק כשמדבר עם עשו אמר אדוני. והיינו דקאמר לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו, פירוש דבאמת אינו אדון כלל עליו ח"ו רק שהוכרח לומר מחמת יראה, והיינו דקאמר כה תאמרון וגו' פירוש שהאמירה צריך להיות כך ולא באמת ח"ו הוא אדון. ומיושב היטב כפל הלשון לאמר כה תאמרון וגו'. ונכון הוא:
שם בפ' ויאבק איש עמו. במס' חולין (דף צ"א) נחלקו חז"ל, רבי שמואל בר נחמני אמר כעכו"ם נדמה לו וכו' ר' שמואל בר אחא קמיה דר"פ משמיה דרבא בר עולא אמר כתלמיד חכם נדמה לו וכו'. צריך להבין טעם מחלוקתם. ונלע"ד ברור דבהא פליגי, דהנה לפי פירוש המפרשים והמדרש האי איש הוא סמאל שרו של עשו, אמנם בילקוט וישלח רמז קל"ב הביא בשם מדרש אבכיר די"א דמיכאל הוי ע"ש באריכות, וגם במדרש רבה יש רמז לזה, ועיין בפ' ע"ח במדרש ובמת"כ שם. ובזה מבוארת הפלוגתא, דמ"ד כעכו"ם ס"ל דהיה שרו של עשו, ומ"ד כת"ח נדמה לו סובר דהיה מיכאל שר הגדול והוא בחינת ת"ח והיה רבו של משה רבינו ע"ה כנודע. והבן כי נכון בס"ד:
בסדר וישב
פסוק וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא. כבר פירשו המפרשים כ"א לדרכו וחלקי אמרה נפשי. דהנה בשבת נ"ח אמרו חז"ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה וע"ש, ולכאורה הוא סותר מאמרם בפ"ק דע"ז דאמרו חז"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה ליחיד אלמא דהיה חטא. אמנם הענין נראה פשוט דבודאי אם היה ח"ו חטא לא שייך לומר להורות תשובה ליחיד כקושיית הש"ס בפ"ק דשבת וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך, אמנם באמת לא היה שום חטא רק דקשיא דהא כתיב רגלי חסידו ישמור ודוד המלך ע"ה שהיה מלך חסיד שבישראל לא היה ראוי להשי"ת לסבב עליו מה שנראה קצת בפני העולם שהוא חטא, וע"ז אהני להורות תשובה ליחיד שהשי"ת בכיון סבב אותו לדבר זה, כדי שיהיה ממנו תכלית גדול לדורות הבאים אחריו להורות להם דרכי התשובה, כמו שמצינו חסיד כזה נראה עליו קצת חטא וחזר בתשובה כמו כן אל ימנע כל האדם מתשובה כי הוא פותח שער לדופקי בתשובה. והנה מצינו בדברי חז"ל ג"כ על ראובן אמרו כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה כמו שאמרו חז"ל שתבע עלבון אמו ולא מצינו בדברי חז"ל לא היה ראוי ראובן לאותו מעשה, כמו שאמרו על דוד, ולכאורה הדבר צריך ביאור, למה לא אמרו ג"כ על ראובן שלא היה ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה ליחיד כמו שאמרו על דוד והלא ראובן קדמו לדוד. ונראה לענ"ד בענין זה די"ל דבר אחר על מה שסיבב השי"ת חטא כזה לראובן, דהנה בדברי הימים מבואר כי ראובן הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף, ולכאורה קשה מזה על מה דאיתא בזוה"ק בכמה דוכתי כי מטעם זה ניתנה בכורתו ליוסף כי הלילה הראשון שהיה סובר יעקב אבינו ע"ה שהיא רחל היה רעותא דידיה אצל רחל וצריך הדבר ליהדר לאתריה, אמנם הענין פשוט דבודאי טעם זוה"ק הוא אמת אמנם השי"ת סיבב אותו הדבר שיהיה קצת נראה כחטא על ראובן כדי שיהיה הבכורה הדרא לאתרה, ובזה גופא הוא תכלית גדול לראובן כדי שכל אחד על מקומו יבוא, לכן אני אומר לא היה ראובן ראוי לאותו מעשה אלא שיצא ממנו תכלית גדול שיהיה הבכורה ליוסף ולא סגי בלא זה כמבואר בזוה"ק הנ"ל, ולכן לא אמרו חז"ל ג"כ על ראובן לא היה ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה ליחיד כמו שאמרו על דוד, כי על ראובן יש טעם אחר וכמו שאמרנו. ובזה מובן היטב הפסוק הנ"ל הילד איננו ואני אנה אני בא, כיון שהילד איננו שוב נשאר חטאו ולא שייך הטעם שהשי"ת סיבב חטא זה לראובן כדי שיצא התכלית הנ"ל, א"כ חטאו נשאר. וזה הפירוש במדרש וישב ראובן ששב לשקו ותעניתו כיון שראה שח"ו יוסף לא יהיה בעולם א"כ חטאו נשאר על עמדו. כנ"ל לפרש על נכון בס"ד:
בסדר ויחי
פ' ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ויצוו אל יוסף וגו' ויאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלהים אני ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב. יראה לענ"ד לפרש דהנה בעל הטורים כתב וז"ל לו ישטמנו יוסף כשחזרו מלקבור את אביהם עבר יוסף על הבור שהשליכוהו בו ובירך ואמר ברוך שעשה לי נס במקום הזה, אמרו עדיין הוא זוכר מה שעשינו לו עכ"ל וכ"ה במדרש. צריך להבין דלמה דוקא כשחזרו מלקבור בירך ולא בירך ג"כ כשהלך לקבור את אביהם דמסתמא בדרך אחד הלכו בהליכה ובחזרה. ולכאורה היה נ"ל לומר דבהליכתם לקבור היו אוננין ופטורים מכל המצות. אך היה נראה דזה א"ש לשיטת התוס' בברכות ריש פ' מ"ש דאינו רשאי לברך, אבל לשיטת רש"י שם דאינו זקוק לברך ואם ירצה מברך קשה. גם לשיטת התוס' הביאו בשם הירושלמי שני טעמים, חדא מפני כבודו של מת, א"נ מפני שאין לו מי שישא משאו. וקשה לטעם השני מפני שאין לו מי שישא משאו הא יוסף לא היה עסוק כלל בהליכות המטה וכדאיתא במדרש שיעקב צוה כן מפני שהוא מלך א"כ אמאי לא בירך. ולכאורה היה נ"ל לומר לדעת הרשב"א בחידושיו בריש פרק הרואה שחשב שם שצריך לברך ברכת הנסים שנעשה לאבותינו, וכתב הרשב"א דפעם ראשונה חובה לברך ובפעם שניה הוי רשות, א"כ י"ל דבאמת היה מברך יוסף גם בהליכתו רק לא חשבו האחים לשנאה כיון דמחוייב הוא לברך, רק בחזירתו שבירך עוד הפעם, וזה לא הוי רק רשות ואם רוצה לא היה מברך, חשבו אחים לשנאה שעדיין זוכר מעשה הראשון. והנה דעת הרא"ש הביא הטור בסי' רי"ח דכל פעם משלשים לשלשים חייב לברך ואז הוי חובה כמו בפעם ראשונה, והיה נ"ל דאפשר בזה להכריע בניסא דרבים דחייב בכל פעם לברך כמו בפעם ראשונה משא"כ ניסא דיחיד דקיל טפי, דהא ס"ד דש"ס בריש פרק הרואה דלא מברך כלל אניסא דיחיד וכיון דאניסא דיחיד קיל טפי אפשר לומר בזה כדעת הרשב"א דבפעם ראשונה חובה ובשאר רשות. ובזה נבוא אל הענין דיש לומר דבזה מחולקים יוסף והאחים, דאחים חשבו לניסא דיחיד ואינו מחוייב לברך אלא בפעם ראשונה והשאר רשות, א"כ כיון דמברך שאינו מחוייב בדבר ניכר דזוכר מעשה הראשון, ויוסף חשבהו לניסא דרבים כיון דעל הצלה זו בא למצרים והחיה עם רב ברעב כי לולא יוסף היו מתים ברעב. וזה מכוון היטב בפסוק אתם חשבתם עלי רעה דהיינו שאתם סוברים שהרע לא היה מגיע רק לו לבדו ונימא דהוי ניסא דיחיד ואיני מחוייב לברך רק פעם ראשונה, אלהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב ויש בזה דין ניסא דרבים דמחוייב לברך בכל פעם ושפיר עשיתי שהייתי מברך גם בחזירה כיון שהוא חובה בכל פעם. כנ"ל נכון בדרך דרוש:
במדרש פ' שמות
דרש שמות השבטים ראובן שמעון וכו' כולם על שם הגאולה נקראו ע"ש ויוסף נקרא ע"ש שעתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל וכו' כשם שגאל אותם ממצרים דכתיב והיה ביום ההוא יוסף ה' שנית ידו וגו'. ולענ"ד מדחזינן דיוסף מרמז על גאולה העתידה צריכין אנחנו להבין ג"כ דמאורעותיו יהיו ג"כ מרמזין על גאולה העתידה וכמו שמבואר במדרשים ובדברי הרמב"ן על התורה, שכל הסבות שהיו לאבות הקדושים הכל מרמז על סבת הבנים ועל גלות ישראל ופירוקן. והנה במדרש פ' מקץ איתא וז"ל אשרי אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים וזכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים עכ"ל. והמדרש הזה מוקשה וכבר צווחו ביה קמאי דקמאי דרישא סותר לסיפא. והנלענ"ד פשוט כוונת המדרש דבודאי יוסף עיקר בטחונו היה בהקב"ה ומי גבר צדיק כיוסף, והענין הוא כי גם הצדיקים בראותם כי באה אליהם הצרה ח"ו אין סומכין על הנס ומבקשים עזרה והצלה ע"פ טבע כמאמר חז"ל אין סומכין על הנס, וכבר האריך על ענין זה הרמב"ן פ' וישלח מה שרצה יעקב אבינו עם עשו על שלשה דברים לתפלה ולדורון ולמלחמה הכל רצה שיהיה ניצול בדרך הטבע, א"כ לכאורה לא חטא יוסף כלל במה שביקש הצלה ע"פ הטבע ע"י שר המשקים, וצ"ל דמ"מ היה קצת חטא שהיה לו לבקש עזרה טבעית ממקום אחר ולא ע"י שר המשקים אשר המה נקראו רהב ומקור הטומאה כנודע. וזה כוונת המדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף כי בודאי יוסף עיקר בטחונו היה בהקב"ה אך בזה חטא קצת שביקש עזרה ע"י רהב הוא מצרים, והיה לו לבקש עזרה ממקום אחר ולהכי נתוסף לו שתי שנים. והנה אמרו חז"ל על גאולה העתידה לא זכו בעתה זכו אחישנה. עוד אמרו חז"ל בסנהדרין בפ' חלק צ"ז ר"א אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אינן נגאלין אמר לו רבי יהושע אם אין עושין תשובה אינן נגאלין אלא הקב"ה מעמיד עליהם מלך וכו' וישראל עושין תשובה ונגאלין. ובזה נדעה ונחקרה סבותיו של יוסף הצדיק אשר הוא מרמז לגאולה העתידה ולהכי היה ראוי ליגאל שתי שנים קודם אלא שחטא קצת ועיכב שתי שנים, וכמו כן בגאולה העתידה אם ח"ו לא יזכו יתעכב הגאולה, וכמו ביוסף היה הגאולה ע"י דבר טוב דהיינו שר המשקים הנקרא רהב כמו כן גאולה העתידה אם ח"ו לא יהיו זכאין יהיה מוכרח להיות כמאמר ר"י ח"ו כשלא יהיו זכאין. ומזה נראה סיוע לדעת ר"א בר"ה (דף י"א) דבתשרי עתידין ליגאל, דלר"י דסובר בניסן עתידין ליגאל, ואמרינן שם בר"ה דיוסף יצא בר"ה מבית האסורים, וכיון דיוסף מרמז על גאולה העתידה וסבותיו מורה על גאולה העתידה מסתמא כמו יוסף נגאל בר"ה כמו כן יהיה גאולה עתידה ב"ב. עוד מצאתי במדרש פ' ויגש פ' צ"ג ויתן את קולו בבכי כשם שלא פירש יוסף את אחיו אלא בבכיה כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה שנאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם הרי עוד לנו מה דמרמז סבותיו על גאולה העתידה. והבן זה:
שמות
פסוק ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו. והדקדוקים רבו כאשר האריכו המפרשים. והנראה לענ"ד לפרש דהנה אמרו חז"ל כל המשתף ש"ש בצערו כופלין לו פרנסתו שנאמר והיה שדי בצריך וגו'. והנלענ"ד הכוונה משתף ש"ש בצערו ע"פ מה דאיתא במשנה דסנהדרין ר"מ אומר בזמן שאדם מצטער שכינה מה היא אומרת קלני מראשי קלני מזרועי וכו', והיינו בזמן שהאדם הוא בצער צריך להתפלל על צער השכינה כביכול יותר מצער של עצמו, וזה הכוונה משתף ש"ש בצערו, ונודע בספרים הקדושים דהשכינה כביכול מכונה בשם עני דלית לה מגרמה כלום, ונוכל לומר כאשר ישראל היו בעת צרה במצרים והתפללו אל הקב"ה שישמע שועתם היו מתפללים ג"כ על צער השכינה הקדושה. וזה מכוון היטב בפסוק הנ"ל ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים והיינו שהם מכונים בשם עני כיון ששתפו בצערם צער השכינה הקדושה הם מכונים בשם עני, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו פירוש כי זה היה צעקתם בעת לחצו אותם נוגשיהם כי ידעתי את מכאוביו שהדבר נוגע לי ג"כ, כמו וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים, והיינו כי ידעתי את מכאוביו שהדבר נוגע לי ג"כ. וזה הכוונה ג"כ במדרש חזית השמיעני את קולך אותו קול ששמעתי במצרים, כי זה היה חביב מאוד לפני הקב"ה אשר כל עיקר מגמתם לא חשו לצערם כי עיקר תפלתם היה לפניו ית' על צער השכינה כביכול ודו"ק:
בסדר שמות
ע"פ איש מצרי הצילנו מיד הרועים. וז"ל המדרש איש מצרי ד"א משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים נתנו לנהר וראה תינוק שהוא שוקע במים ושלח ידו והצילו אמר לו התינוק אילולא אתה כבר הייתי מת, אמר לו לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך, כך אמרו בנות יתרו למשה יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים, אמר להם משה אותו מצרי שהרגתי, הוא הציל אתכם, לכך אמרו לאביהם איש מצרי כלומר מי גרם לזה שיבוא אצלנו איש מצרי שהרג עכ"ל. והמדרש הזה אומר דרשוני וביחוד מה שהודיע משה לומר ליתרו כי הריגת המצרי גרס הצלה. והאיר ה' את עיני בזה ע"פ מה שגילה לנו קודש קדשים האר"י הקדוש זצ"ל בס' הגלגולים הוא היה אומר כי נשמת ראובן היה נשמת קין ונתן סימן לזה ראובן הוא בן אדם הראשון, והוא היה מוכן לתקן חטא קין זולת שפגם מה שבלבל יצועי אביו והיה התיקון לזה ע"י יתרו כי אותו מצרי שהרג משה רבינו היה בו נשמת קין והרגו בשם המפורש ופרח נשמת קין ביתרו, ומשה רבינו היה בסוד הבל לכן נשא בתו והוא היה התיקון של קין ופירש בזה שבעתים יוקם קין היינו משה רבינו שהיו לו שבעה שמות כנודע ויתרו היה לו שבעה שמות הם הם העמידו לקין לתקן נשמתו ולכן תיקן יתרו פ' דינים בתורה לתקן חטא קין שאמר לית דין ולית דיין ותיקן זה במה שתיקן פ' דינים בתורה, כ"ז מדברי קודש הקדשים האר"י ז"ל, ולדברים הללו המדרש הנ"ל מתוק מדבש כי זה ראה משה רבינו ע"ה להודיע ליתרו כי הריגת המצרי גרם לו ביאה זו ליתרו. והענין פלא:
ובזה נ"ל לבאר עוד מדרש פ' ויחי ע"פ אז חללת יצועי עלה רבנן אמרי איני לא מרחקך ולא מקרבך אלא הרי אני תולה אותך ברפיון עד שיבוא משה שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים מה שדעתו רואה לעשות בך עושה כיון, שבא התחיל מקרבו יחי ראובן. ולדברי הקדוש האר"י ז"ל גם מדרש זה מתוק מדבש, כי ראובן חטא בחטא בלבול יצועי אביו וקלקל מה שהיה ראוי לתקן חטא קין כי בו היה נשמת קין עד שבא משה רבינו סוד הבל הוא היה מתקן נשמת קין לכן משה רבינו קרבו ואמר יחי ראובן:
באופן אחר נ"ל לפרש מדרש הנ"ל על פסוק איש מצרי, והוא כי ידוע כי יתרו היה מתחלה כומר לע"ז ולא הניח ע"ז שלא עבדה, רק טרם ביאת משה רבינו אליו כבר פירש מע"ז וכמבואר במדרש, וענין ע"ז שלהם מבואר ברמב"ם בריש הלכות עכו"ם כי הם אמרו שמסר הקב"ה כל השפע לצבא השמים על פיהם יבואו ולכן היו מקטירים לצבא השמים כי המזלות ישפיעו עליהם שפע רב והיו מכחישים בהשגחת הבורא יתברך שמו כי אין כבודו להשגיח בתחתונים, ולא כאלה חלק יעקב כי אנחנו מאמינים כי הבורא ית"ש משגיח על שפלים וזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים ועיקר השגחתו ית"ש נודע מבואר בספרים כאשר דן מדה כנגד מדה ובזה נודע גודל השגחתו כי כל מעשה אדם אשר נעשה למטה כן נעשה למעלה אם טוב ואם רע ח"ו פוגם למעלה ג"כ ובזה בא שיענש מדה כנגד מדה כי הוא עצמו המשיך עליו ע"י מעשיו למטה, ופירשו בזה עתה ידעתי כי גדול ה' מעל כל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם ובזה נודע גודל השגחתו, ואיתא באבות פ"ד מ"ב שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה, ופירש הרב ברטנורא וז"ל כך מנהגו של עולם העושה מצוה אחת נוח לו לעשות אחרת והמתחיל בעבירות קשה לו לפרוש מהם, ועוד ששכר מצוה מצוה שמן השמים מסייעין ומזמינים ביד מי שעשה מצוה אחת שיעשה אחרת כדי לתת לו שכר על שתיהן ע"ש וביותר אם האדם עשה מצוה מזמין לו הקב"ה ג"כ מצוה כזו:
וזה אני אומר דמשה רבינו הציל בנות יתרו מגלוי עריות וכמבואר במדרש ר"י בשם ר' אליעזר בנו של ריה"ג אומר דבר של גילוי עריות באו לעשות עמהן ועמד משה והושיען נאמר כאן ויושיען ונאמר להלן צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה מה להלן ג"ע אף כאן ג"ע. ואומר אני כי מצוה זו שעשה משה להציל בנות יתרו מג"ע הוא מכח הריגת המצרי וכמבואר במדרש לעיל מיניה שדן מרע"ה בהריגת המצרי שבא על אשתו של דתן על כן חייב הריגה שנאמר מות יומת הנואף והנואפת, וגרם לו מצוה שדן הריגה שעבר על ג"ע מצוה זו שהציל בנות יתרו מג"ע. וראה מרע"ה להודיע כ"ז ליתרו אחר שפירש מע"ז והיה האמונה הכוזבה שלהם כי אין משגיח במעשה תחתונים ולא כאלה חלק יעקב כי הוא משגיח בעולם השפל והעד ע"ז כי דן מדה כנגד מדה וכן שכר מצוה מצוה כי המצוה בעצמה גוררת שיעשה מצוה אחרת כיוצא בזה וכל זה הוא ממעשה האדם אשר נעשה למטה כן נעשה למעלה מטוב ועד רע, כ"ז ראה מרע"ה להודיע ליתרו הריגת המצרי ובזה יתחזק באמונתנו הקדושה במעשה השגחה. וזה נכון וישר לפענ"ד:
במדרש ויקרא
אמר ר' אבין משל למלך שהיה לו פורפורין, והיה מצוה את עבדו ואומר לו תן דעתך עליו וקפלו ונערו. א"ל אדוני המלך מכל פורפרין שיש לך אי אתה מצוה אלא על זה, א"ל שאותה לבשתי ביום מלכותי. כך אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע משבעים אומות אוותנטאות שיש לך בעולמך אי אתה מצוה אותי אלא על ישראל, צו את בני ישראל, אמור אל בני ישראל, א"ל הן שהמליכוני תחלה על הים ואמרו לי ה' ימלך לעולם ועד. א"ר ברכיה משל לזקן שהיתה לו מעפורת, והיה מצוה את תלמידו ואומר לו קפלה ונערה, א"ל אדוני המלך מכל מעפורות שיש לך אי אתה מצוה אותי אלא על זו, א"ל מפני שנתעטפתי בה בשעה שנמניתי זקן. כך אמר משה וכו' אמר לו שקבלו עליהם מלכותי בסיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. יש לפרש המדרש בטוב ע"פ מה שפירש רש"י בפסוק אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לפי שראו אותו על הים כבחור איש מלחמה ובסיני נתגלה כזקן מלא רחמים ושמא תאמר ח"ו שתי רשויות הם ולכך אמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, והיינו דנקט המדרש המשל הראשון דקאי על ים שהמליכוהו ואמרו ה' ימלך לעולם ועד למלך שהיה לו פורפרין וזה קאי על ים שלבש כביכול בגדי נקמה וכענין הכתוב וילבש בגדי נקם תלבושת, והמשל השני קאי על מתן תורה ובזה נתגלה כזקן מלא רחמים ולהכי נקט המשל לזקן שהיתה לו מעפורת וכו' וסיים שקבלו מלכותי בסיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. והבן:
אחרי
בפ' עריות כתיב את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'. הפסוק הזה הוא כפול, וכבר דרשו בת"כ הביאו רש"י ז"ל לרבות שאר דקדוקי הפרשה שלא פרט הכתוב בהם. ונראה להבין היטב היאך מרומז בקרא קמא דקאי אעיקר שכתבה התורה בהדיא והפסוק השני קאי על דקדוקים שאדם יחמיר על עצמו בדקדוקי מצות אף שלא כתבה התורה, דהנה בפסוק ב' שם דמסיים אני ה' אלהיכם הביא רש"י ז"ל ת"כ אני הוא שאמרתי בסיני אנכי ה' אלהיך וקבלתם עליכם מלכותי מעתה קבלו גזרותי, והרמב"ן ז"ל בפירוש החומש בפרשת יתרו הביא מכילתא בזה הלשון לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי ה' אלהיך משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם לאו כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזירותי היאך אתם מקיימים, כך אמר המקום לישראל אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך, אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו הן כשקבלתם מלכותי קבלו גזירותי, והנה בב"ק (דף ט' ע"ב) איתא במערבא אמרי משמיה דרבי זירא עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה ופירש רש"י עד שליש משלו דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרן, מכאן ואילך מה שיוסיף בהידור מצוה יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו עכ"ל, והיינו עד שליש הוא נכלל בכלל המצוה זה אלי ואנוהו והוי כאילו כתבה התורה בהדיא, וע"ז אמרינן היום לעשותם ולמחר ליטול שכרם, רק מה שיוסיף יותר משליש הוא מצד עצמו שאינו חיוב עליו וזה פורע לו הקב"ה בחייו. ובזה מובן היטב הפסוקים הנ"ל, דקרא קמא קאי על עיקר התורה והמצות שכתבה התורה בהדיא והיינו דמסיים אני ה' אלהיכם והיינו דאלהותי תליא בזה וכפי המכילתא כיון שקבלו עליו אלהותי שוב צריכים לקבל גזירותי, והפסוק השני קאי על דקדוקי מצות שאדם יחמיר על עצמו והיינו דקאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם דהיינו דקדוקי מצות שאדם מחמיר על עצמו, ובזה הקב"ה פורע לו בחייו, והיינו דדייק אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולכך מסיים אני ה' ולא מסיים אני ה' אלהיכם, כיון דקרא מיירי באותם דקדוקי מצות שאדם מחמיר על עצמו לא שייך לומר אלהיכם כיון דאלהותו לא תליא בזה משא"כ בקרא קמא דמיירי מעיקר תורה ומצוה דאלהותו תליא בזה לכן מסיים אני ה' אלהיכם. כנ"ל נכון:
בפ' אחרי
במדרש פ' כ"ב וז"ל ר' פנחס בשם ר' לוי אמר משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נדוד, כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עכו"ם במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים ואין שעירים אלו אלא שדים שנאמר ושעירים ירקדו שם, והיו מקריבים קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות אליהם, אמר הקב"ה יהיו מקריבים לפני בכל עת קרבניהם באוהל מועד ויהיו נפרשים מעכו"ם והם נצולים, הדא הוא דכתיב איש איש מבית ישראל וגו' עכ"ל המדרש. ומזה נראה מבואר כטעם הרמב"ם במורה נבוכים בטעם הקרבנות הובא ברמב"ן עה"ת פ' ויקרא והרמב"ן צוח ע"ז ככרוכיא ע"ש, וכבר כתבתי בענין זה:
בסדר שלח
ויקרא משה להושע בן נון יהושע ופי' רש"י נתפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים, והוא גמרא בסוטה (דף ל"ד:). נ"ל לפרש הענין דשם בגמרא דסוטה (דף ל"ה) דרשו חז"ל אמר רבי חנינא בר פפא דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה כי חזק הוא ממנו אל תקרא ממנו אלא ממנו כביכול אפילו בעה"ב אינו יכול להוציא את כליו. וגם זה תמוה, אף כי רשעים היו ולא טפשים אשר ראו את כל הנסים והנפלאות אשר עשה עמנו במצרים ובמדבר אשר ראו כי התנהגותם למעלה מהטבע, והיאך יאמרו דבר זה. ויראה לי לפרש דהנה בפ' משפטים כתוב הנה אנכי שולח מלאך לפניך, ועיין לשון רש"י, וברמב"ן עה"ת האריך להקשות שהרי גזירה זו לא נתקיימה שהקב"ה אמר לו ושלחתי מלאך לפניך כי לא אעלה בקרבך ומשה ביקש עליו רחמים ונתרצה לו הקב"ה ואמר לו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, וכך אמרו דאפילו בפרוונקא לא קבליניה דכתיב אם אין פניך הולכים וכו', ותירץ הרמב"ן כי הגזירה ההיא לא נתקיימה בימי משה בחייו הוא זה שאמר ונפלינו אני ועמך ואמר כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם ועוד אמר וראה כל העם אשר אתה בקרבו, אבל אחר מיתתו של מרע"ה שלח להם מלאך, וזה שכתוב ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו, והיתה המראה להודיע אותו כי מעתה יהיה מלאך שלוח לפניהם בבואם במלחמה, וזה שאמר עתה באתי, וכך אמר בחנחומא אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך עמו, וכיון שמת משה חזר אותו שר למקומו, בזה יבואר הענין כי המה כבר ידעו מנבואת אלדד ומידד כי נבאו כי משה מת ויהושע מכניס, ואמרו כיון דבביאת הארץ לא יהיה משה המנהיג רק יהושע ויחזור אותו שר למקומו, וחשבו שאין בכח אותו השר להלחם, ע"ז כוונו אין בעה"ב יכול להוציא כליו כוונתם היה על השר שיהיה בימי יהושע, ומ"מ חטאו חטא גדול כיון דכך היה רצונו ית"ש מסתמא הוא יודע שבזה יכבשו הארץ לפניהם. כנלע"ד לפרש. ובזה יתפרש ענין יה יושיעך מעצת מרגלים כי הרמב"ן שם כתב וז"ל ועל דרך האמת המלאך הזה שהובטחו בו בכאן הוא המלאך הגואל אשר השם הגדול בקרבו, כי ביה ה' צור עולמים, והוא שאמר אנכי האל בית אל כי דרך המלך לשכון בביתו ויקראנה הכתוב מלאך בעבור היות כל הנהגות העולם הזה במדה ההיא עכ"ל. ולזה כיון יה יושיעך מעצת מרגלים כי באמת היה במלאך ההוא שם יה אשר השם הגדול בקרבו והתנהגותם בימי יהושע יהיה ג"כ ע"י שכינתו ית"ש. ואף שהרמב"ן לפי דרכו שם אינו כותב כך במסקנתו מ"מ י"ל כן:
בסדר קרח
וידבר ה' אל משה וגו' הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם וגו' האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. וכתב הרמב"ן בפי' התורה יש לשאול אם ישראל לא חטאו ולא מרדו ברבם למה היה הקצף עליהם לומר ואכלה אותם כרגע, ואם גם הם מרדו כקרח ועדתו איך יאמרו משה ואהרן האיש אחד וכו' ע"ש שהאריך. ולענ"ד נראה לפרש עפ"י מה שאמרו חז"ל בשבת בפרק במה בהמה (דף נ"ה) שנענשו הצדיקים בשביל שלא מיחו כמו שהאריך שם הש"ס בסיפור המעשה, והנה הך שלא מיחו הוא רק מצות עשה, ואמרו חז"ל במנחות בפרק התכלת כי בעידן ריתחא מענישין על עשה והשתא י"ל דבאמת כל ישראל לא חטאו רק עברו על מ"ע והיינו הוכיח תוכיח ובעידן ריתחא מענישין עליו, והשיב משה רבינו ע"ה האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף כי לא שייך כלל ריתחא בשביל איש אחד רק להיפך כמו המעשה דגמרא שבת שרובן היו רשעים והיה הקצף גם בשביל הצדיקים שעברו על מצות תוכחה, אבל הכא הוא להיפך דרובן צדיקים ובשביל אחד לא שייך ריתחא, וזה דדייק ועל כל העדה תקצוף שיהיה ריתחא בשביל זה. כנ"ל נכון לפרש:
בפרשת בלק
לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו. יש לפרש דקאי על המחשבה וכמ"ש און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', וגם עמל תקרא המחשבה כמ"ש הרה עמל וילד שקר הרי דעמל נקרא המחשבה, והיינו כפי שאמרו חז"ל (ע' קידושין ל"ט ובתוס' ד"ה מחשבה) בישראל אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה, ובכותים מצרף מחשבה רעה למעשה, וגם בישראל אינו מצרף בשאר עבירות אבל בע"ז גם בישראל מצרף מחשבה למעשה כמו שדרשו חז"ל מקרא למען תפוש את ישראל בלבם, וזהו שאמר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל דייק ביעקב ובישראל משום דקאי על המחשבה וזה המעלה הוא דוקא בישראל שאין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה. ודייק ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, ר"ל כאשר המחשבה הוא בשאר עבירות ולא ח"ו בע"ז דעדיין ה' אלהיו עמו הא אם ח"ו המחשבה בענין ע"ז גם בישראל מצרף. עוד יש לפרש פסוק ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו דמרמז במה שאמרו חז"ל בסוף פרק הרואה על רע"ק שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל ויצאה נשמתו באחד, ולזה כיון דחשב מעלת ישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו דהיינו תרועת לשון תרועם בשבט ברזל, אף דתרועת מלך בו מ"מ ה' אלהיו עמו שלא סר מאהבת ה' אלהיו, וכענין רע"ק הנ"ל. שוב ראיתי באור החיים שפירש כן. עוד יש לפרש ולרמז על הך קרא ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו שמרמז מה שאמרו חז"ל בעת הראות יעקב פני יוסף כתיב ויפול על צואריו ויבך עוד ואמרו חז"ל יעקב לא בכה ולא נשק שקרא ק"ש. ושמעתי בזה בשם מהר"ל מפראג ז"ל כי יעקב היה ירא מחמת שמחתו הגדולה שהיה לו ביוסף כי ישכח אהבת ה' ולזה קרא ק"ש לקבל עליו עול מלכות שמים. ולזה מרמז הכתוב ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו בעת שהיה לו ריעות עם יוסף כי יוסף היה מלך, בעת שמחתו הגדולה ביוסף היה ה' אלהיו עמו וקיבל עליו עול מלכות שמים שלא ישכח את ה' ברוב אהבתו ושמחתו ביוסף. ויש לפרש עפ"ז רישא דקרא לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל עפמ"ש האר"י ז"ל על מה שאמרו חז"ל שיצאתה בת קול ואמר אשריך רע"ק שיצאתה נשמתך באחד, כי אותיות עקיבא אותיות יעקב, ויעקב אבינו כששלח את יוסף שהוא יסוד בלא לויה עשה און שהפריד האחד ולכך אמרו רז"ל כשראה את יוסף קרא ק"ש ומייחד את השם ורצה לעשות זיווג אותו שהפריד ע"י שליחות יוסף בלא לוויה ועם כל זה לא הספיק לעשות זיווג לגמרי והוצרך לחזור בגלגול רע"ק, וזהו אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד, פי' ביחוד, דמיתת צדיקים עושה זיווג כמו שהיו בחייהם במעשיהם הטובים ע"כ. ולזה מרמז הכתוב לא הביט און ביעקב וגו' דהיינו אותו עון שעשה בעת הפרד יוסף ממנו כמו שהזכיר האר"י ז"ל והתיקונים לזה היה בעת שקרא ק"ש כראותו את יוסף ונגמר התיקון בעת שיצאה נשמתו באחד ולזה מרמז הכתוב ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו דהיינו שקרא ק"ש בעת תרועת מלך בו דהיינו יוסף היה מלך והיה לו בו ריעות הרבה עכ"ז קיבל עליו עול מ"ש בק"ש להסיר ממנו אהבתו ושמחתו שהיה לו ביוסף ולדבק נפשו בחיי החיים הוא אלהים חיים ונגמר התיקון ע"י ק"ש בעת שיצאה נשמתו באחד, ולזה מרמז הכתוב ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו כי היו סורקין את בשרו וכו' ואעפ"כ קיבל עליו עומ"ש ויצאה נשמתו באחד והבן:
בסדר פנחס
בגמרא ב"ב קי"ט ע"ב תנא בנות צלפחד חכמניות הם וכו' דרשניות הם שהיו אומרות אילו היה בן לאבינו לא דברנו ופי' רשב"ם כדכתיב כי אין לו בן וכבר היה ידוע פרשת נחלות והיו יודעות דהא דכתיב ובן אין לו הא יש לו בן הוא קודם לבת. והקשו התוס' ד"ה אלו וז"ל ועוד דאפילו יודעות פרשת נחלות דבן ובת יורשים היאך יודעות דבן קודם לבת הא אכתי לא נאמר וכל בת יורשת נחלה וא"כ איכא למימר כדפריך רב פפא לעיל לאביי איכא בן ובת לא האי וכו'. ולענ"ד ליישב קושיא זו בטוב טעם. דהנה לעיל דף ק"י קאמר הש"ס תירוצא אחרינא דכתיב הקרוב אליו הקרוב קרוב קודם ופריך הש"ס ומאי קורבא דבן מבת, שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה יעדה בת לאו בת יעדה היא, שדה אחוזה נמי מהאי פירכא גופה הוא דקיימא לתנא כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וע"ש בפי' רשב"ם ובתוס', ובשביל זה דחה הגמרא תירוץ זה. והנה הך דחיית הש"ס שייך אליבא דאמת דקיי"ל בת פוטרת ג"כ מיבום, דאם נימא דבן פוטר דוקא מיבום ולא בת בודאי הוה אמרינן דהקרוב קרוב קאי על בן דקרוב יותר דפוטר מיבום וכדאמר הש"ס בריש פרקין דקרוב קרוב קודם דבת קרוב יותר מאב דפוטר מיבום, רק דחיית הש"ס אליבא דאמת דקיי"ל בת פוטרת מיבום, ועתה מתורץ קושיית התוס' על פירשב"ם בטוב טעם דהא קאמר הש"ס חכמניות הם שלפי שעה דיברו שהיה מרע"ה יושב ודורש בפ' יבמים אמרו לו אם כבן אנו חשובין תנו לנו נחלה כבן אם לאו תתייבם אמנו, ולפ"ז שפיר קאמרי אילו היה בן לא היינו תובעות דהיינו כיון דמספקא להו אי בת פוטרת מיבום או לאו לא היו יכולות לתבוע נחלה דנוכל לומר דבת אינה פוטרת מיבום ונמצא ידעינן דהבן קודם לבת מהקרוב קרוב קודם דפרשת נחלה ידעו ובן יותר קרוב דפוטר את אשתו מיבום ולא בת וכל קושית הש"ס דלעיל אימא בת ובן שוים היינו לפי האמת דבת פוטרת ג"כ מיבום ולא ידעינן מהך דרשה דהקרוב קרוב קודם רק מפסוק וכל בת יורשת נחלה, ודו"ק היטב כי הוא נכון. וקושיא ראשונה שהקשו תוס' על רשב"ם יש ליישב קצת לפמ"ש רש"י בחומש ע"פ כן בנות צלפחד דוברות כתרגומו יאות, כך כתובה פרשה זו לפני במרום מגיד שראתה עינם מה שלא ראה משה, א"כ משמע דצפו ברוח הקודש פרשת נחלות, הגם דקאמר הש"ס לעיל דזכו בנות צלפחד לכתוב על ידיהם מ"מ ידעו פרשת נחלות אלא בזה זכו דנכתבה בתורה על ידן הגם שבאו לשאול את מרע"ה לא סמכו על חכמתן ובאו לשאול את פי מ"ר ע"ה:
בסדר מטות
בפסוק ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקנינו וכו'. צריך להבין מאי ויגשו אליו הלא עד כה דברו עם משה פא"פ, ובס' אור החיים הרגיש בזה ע"ש. ונראה לפרש דרך דרש ומרומז בזה ענין נפלא, דהנה לפי מה שנכתב כל הפרשה חשקם היה ארץ גלעד מפני שהיה להם מקנה והארץ ארץ מקנה, והנה מפורש בפסוק וזאת הברכה וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון וגו' ופי' רש"י שם ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג שהיא ראשית כבוש הארץ, כי שם חלקת כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה, הרי מפורש בתורה טעם אחר. והאמת נראה דודאי הקדושים הללו לא היה ח"ו כוונתם למאס א"י וליטול חלקם בארץ גלעד משום מקנה רב שהיה להם כי מה זה ימאסו ח"ו בארץ חמדה כדי שיהיה להם איזה תענוג עוה"ז, אלא ודאי כוונתם היה מחמת קבורת משה כי היא בארץ גלעד אך כשדיברו עם משה לא היו יכולים לדבר זה לפני משה לצער ח"ו אדוננו משה רבינו ע"ה ובפרט כי מרע"ה בכל עת שהיה חי היה מצפה לבטל גזירה זו עליו בתפלה, ובפרט לאחר כיבוש סיחון ועוג סבור שהותר הנדר וכמו שפי' רש"י בפ' ואתחנן אל ה' בעת ההיא ע"ש, והיאך יאמרו עליו כזו והוכרחו לתלות טעמם כי כוונתם ליטול חלק בארץ סיחון ועוג מחמת מקנה רב, והיה זאת דיבורם אל משה, אמנם כוונתם הפנימית כוונו לטובה מאוד כי חפצים היו בקבורת משה רבע"ה אשר הוא ספון בחלקו, ולזה רמזו אחר שמשה כעס עליהם מאוד כמבואר בקרא וכוונתם היה לטובה, ולזה נאמר ויגשו אליו, ר"ל כי כל כוונתם בארץ ההיא לגשת אל משה והיינו קבורת משה שם ספון רק לא היו יכולים לומר כן לפני משה וכנ"ל, ולזה אמרו ויאמרו גדרות צאן, ר"ל דאמירה היה משום הצאן אבל כוונתם היה לגשת אל משה כנ"ל ולזה רמזה התורה ויגשו אליו:
תהלים
פסוק פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם צעקו וה' שמע וגו'. יראה לי לפרש ע"פ מה שאמרו חז"ל כי הרשעים מהפכים מדה"ר למדה"ד והצדיקים במעשיהם הטובים מהפכים מדה"ד למדה"ר, ונודע כי שם ה' הוא מדת הרחמים וכ"מ שנאמר וה' הוא וב"ד כמו שפי' רש"י ע"פ וה' המטיר על סדום. וזה הכוונה פני ה' שהוא מדת הרחמים ג"כ בעושי רע וגו' כי הם מהפכים מדה"ר למדה"ד, אבל כאשר צעקו אז וה' שמע, כי המדה"ד ג"כ שומע כי מהפכים מדה"ד למדת הרחמים:
שם ק"י
לדוד מזמור נאום ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך, מטה עזך ישלח ה' מציון רדה בקרב אויביך. וזה המזמור דרשו חז"ל בסנהדרין ק"ח דקאי על א"א ע"ה וז"ל הש"ס אמר שם רבא לאליעזר כי אתו עלייכו מלכי מזרח ומערב אתון היכי עבדיתו, אמר ליה אייתי הקב"ה לאברהם ואותביה מימיניה והוה שדינן עפרא והוי חרבא גילי והוי גירי שנאמר מזמור לדוד נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך וכתיב מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גוים ומלכים ירד יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו עכ"ל. נראה לי בזה רמז נפלא ע"פ מה שהאיר את עיני ומצאתי בזוה"ק ת"א דף קי"ב ע"ב אמר רבי יהודה כד אזיל אברהם להאי לא אזיל לאגחא קרבא ולא סמך על ניסא אלא צערא דלוט אפקיה מביתי' ונטל ממונא למפרק ליה ואם לאו דימות בהדיא גו שביה, כיון דנפיק חמא שכינתא דנהרא קמיה וכמה חילין סחרניה בההיא שעתא רדף בתרייהו וקב"ה קטיל לון הה"ד ורשעים בחושך ידמו, ר"ש אמר רזא איהו רגלי חסידו ישמור דא אברהם, וכד נפק אשתתף יצחק בהדיה ונפלו קמיה ואי לאו דאשתתף יצחק בהדיה דאברהם לא אשתיציאו הה"ד ורשעים בחושך ידמו כי לא בכח יגבר איש, אע"ג דחילא אשתכח תדיר בימינא אי לא הוי בסטרא דשמאלא לא אתדחיין קמיה עכ"ל הזוה"ק. ומרומז היטב בפסוק שב לימיני, והיינו בבחינת אברהם שהוא ימין ולא יכול לכבוש זולת בבחינת יצחק כדברי הזוה"ק, וזה מטה עוזך ישלח ה' מציון, והיינו עוזך שהיא בחינת דין והוא בחינת יצחק, ובזה רדה בקרב אויביך, ובזה יכול לכבוש האויב, וכדברי זוה"ק הנ"ל שהבאתי. וזה רמז נפלא לדעתי:
במגילת רות
וגם שול תשולו לה מן הצבתים ופי' רש"י שכח תשכחו עשו עצמכם כאילו אתם שוכחין. וקשה לי היאך עשה כן בועז דהנה משנה שלמה שנינו בפסחים בפ"ד דחכמים מיחו לאנשי יריחו על שנותנין פאה מן הירק והטעם שהיו עניים אוכלין אותה פאה בטבלה דסבורין שהיא פאה גמורה וא"כ אמאי עשה כן בועז דרות תסבור שהיא שכחה ופטור מן המעשר ובאמת אין זה שכחה כיון דמדעת עשו כן, ועיין תוס' פסחים נ"ז ע"א ד"ה אלא מפני וכו'. ויש ליישב קצת וצ"ע:
במלכים א' י"ז פ' י"ד כי כה אמר ה' אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תת ה' גשם על פני האדמה. יש לדקדק דהלשון לא תכלה משמע דיהיה נחסר תמיד מעט מעט רק לא תכלה הקמח מהכד, והלשון לא תחסר משמעו דלא יהיה כלל חסרון בצפחת בלקיחת השמן ממנו, וצריך להבין למה באמת כן דאצל כד הקמח אמר בלשון לא תכלה ואצל צפחת השמן אמר לא תחסר. ונראה לענ"ד בזה, דהנה בפסוק י"ב שם ותאמר חי ה' אלהיך אם יש לי מעוג, כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת וכו'. והנה לענין הקמח נתנה מדה ואמרה מלא כף קמח בכד, ולענין שמן לא נתנה מדה רק אמרה מעט שמן בצפחת. והנה חז"ל אמרו (ב"מ מ"ב) אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך, ולכאורה לא היה אפשר להיות ברכה בכד הקמח כיון שהוא דבר המדוד, וראיתי בזוה"ק פ' פקודי דף רכ"ב ע"א פתח ואמר ויהי דבר ה' אל אליהו קום לך צרפתה וגו' הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך, וכי אין פקיד לה קוב"ה, אלא עד לא ייתי לעלמא פקיד קוב"ה בגזירה דיליה לעילא על העורבים למיתי מזונא לאליהו ולההיא איתתא למיהב ליה מזונא. מה כתיב ותאמר חי ה' אלהיך וכו' והא הכא מדידו בההיא קמחא דלא הוה ביה בר מלא כף קמח בכד, כף הוא מדידו דיליה ואחזו דלא שריין ביה ברכאן הואיל וקאים במדה מה כתיב בי כה אמר ה' אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תת ה' גשם, תת תתן כתיב, מאי טעמא בגין דבכל דרא לא אשתכח מאן דיזכי לזכו כהאי איתתא ועל דא כתיב תתן, אנת תתן מטרא על עלמא בגין דזכותך סגיא, וכתיב כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר ה' אשר דבר ביד אליהו, וכי אם ההיא קמחא דקיומא במדידו דהוה מלא כף קמח לא פסקו מיניה ברכאן בגין מלה דאליהו דכתיב כד הקמח לא תכלה וכתיב כד הקמח לא כלתה משכן העדות וכו' עכ"ל הנצרך לעניננו. הרי שהרגיש הזוה"ק בזה אף דקיימא במדידו גדול היה כחו של אליהו לתת בזה ברכה. ולפ"ז מובן היטב דאצל כד הקמח שהיה במדידה אף שהיה בזה ברכה דלא כלתה כד הקמח עכ"פ היה צריך בזה שינוי מעט דבכל פעם שלקח קמח מכף היה בזה חסרון שלא יהיה ניכר כ"כ הברכה, משא"כ בצפחת שמן שלא היה בו מדה כלל היה הברכה שלא נחסר מעולם אף שלקחה תמיד שמן מצפחת מ"מ היה הברכה בזה שלא נחסר:
זוה"ק בראשית (דף ס"א ע"ב) וז"ל כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה וגו', ר' יהודה אמר הני ארבעים יום וארבעים לילה מאי עבידתייהו, אלא ארבעים יום לאלקאה חייבי עלמא וכתיב ארבעים יכנו לא יוסיף לקבל ארבעה סטרי עלמא לכל חד עשרה בגין דבר נש מארבעה סטרי עלמא אתברי, ועל דא ומחיתי את כל, היקום, ואיצטריך ארבעים לאלקאה ולאתמחי עלמא עכ"ל. נראה דהדרש הזה הוא דוקא לר"י לשיטתו דסובר במשנה דמכות פ"ג משנה י' ר"י אומר ארבעים שלימות הוא לוקה והיכן הוא לוקה את היתירה בין כתפיו עכ"ל, א"כ שפיר מכוון החשבון, דאליבא דהלכתא ליכא אלא ל"ט ודו"ק:
בנידון מה שקורין מעשה מרכבה בשבועות, עיין רש"י סוף מגילה (ל"א.) הטעם. ובעניי מצאתי בזוהר חדש פרשת יתרו (דף ל"ב) ד"ה ואראה מראות אלהים וכו' דמעשה מרכבה שראה יחזקאל היה ביומא דשבועות ומפורש שם וז"ל אבל יומא דא יומא דשבועות הוא יומא דקבילו ישראל אורייתא על טורא דסיני ושמעו אנכי וכדין אתקיים ואנכי לא אשכחך ואידכר לון ההוא יומא ונחית שכינתא לגלותא לדיירא עמהון דישראל בההוא יומא דאיהו חמשה לחדש יומא דחמשין תרעין וע"ש שהאריך ובסוף לשונו הקדוש והואיל ואתגליא נבואה דא לא אתגליא אלא ביומא דא דאידכר קודשא ב"ה לישראל ההיא קיומא דטורא דסיני וקבילו אורייתא עכ"ל. וזה טעם הגמרא שקורין בשבועות מעשה מרכבה:
וז"ל הז"ח שיר השירים (דף נ"ד ע"ב) פתח ואמר ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים האי קרא איתמר וחבריא אתערו ביה והכי איהו אלא אמאי כתיב דא ביומא רביעא דהא ביום שני אתחזי למהוי סיהרא חסרא דביום השני אתברי ביה גיהנם והואיל ואתברי ביה סיהרא איהו חסרא בגיניה אמאי איהו כתיב ברביעי, תו אית לשאלא גרעונא דסיהרא איהו ברביעי הא תנן דנשואי בתולה לאו איהו אלא ברביעי יומא דגרעונה דבתולת ישראל לא אתחזי למהוי בתולה אחרא בשלימו דהא לית שלימו לאיתתא אלא בבעלה אבל ביום שני דאתברי ביה גיהנם עד לא קיימא בקיומא דהא נפק מיום שני דהוא חושך וכדין אתברי מיניה דכתיב קץ שם לחשך דהוא קץ לכל תכלית הוא חוקר אימתי לבתר דקיימא בקיומא ולא קיימת בקיומא עד דאזערת מזוהרא ברביעי דהא סיהרא רגלא רביעאה איהו בכורסייא עילאי ובגין דאיהו יומא ד' גבי ג' קיימין אחרנין אתמר ברביעא עובדא דילה דהא אזעירת גרמה ואחשיך נהורא ועל דא בתולה אית לה לקיימא ברביעא לאתחזא סיומא בסיהרא, וההוא יומא דבתולה נשאת ברביעי ואית לה קיומא לתתא כרוזא קיימא לעילא וקרי אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי, וע"ז ביומא דנפילה קיומא משמע דכתיב כי נפלתי קמתי עכ"ל הזוה"ק. וידוע דרגלא רביעא בכורסייא עילאי הוא רגלא דדוד מלכא כידוע ליודעים, ובזה תבין מדרש פליאה, לא נתקררה דעתו של דוד עד שהגיע לפרק בתולה נשאת, ולדברי הזוה"ק המדרש מתוק מדבש למבין בס"ד:
סוף הספר