נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה
דרוש כג
הספד מר
הספד על פטירת רבינו הגדול החסיד גאון עוזנו מ' אריה ליב זצ"ל אב"ד דפ"ק, ובאותו פרק השמועה בא שנפטר כבוד רבינו הגדול והחסיד רבן של כל ישראל אשר שמו הולך מסוף העולם ועד סופו הוא מרן עקיבא איגר זצ"ל, ולא הארכתי כ"כ בשבחי רבינו עקיבא ז"ל כי נשמע שצוה שלא להספידו דקי"ל שומעין לו, אף שבקצת תשובות כתבו שהוא דוקא לחכם מופלג אבל לא ליחיד הדור כמו רבינו ז"ל שהיה יחיד בדורו ממש בתורה ובחסידות, וכן העיד בס' תשובה מאהבה שהגאון בעל נודע ביהודה הספיד את כבוד הגאון פני יהושע ז"ל, ואמר מאחר שהיה רבן של כל בני הגולה אין אנו מחוייבים לשמוע בזה, עכ"ז אנכי עשיתי דרך ממוצע לקצר בשבחיו, ורק להזכיר שמו הגדול זכותו יגן עלינו:
בראשית להודיע כי כוונתי לכבוד השי"ת ולזכות ולכבד בזה נשמות הצדיקים אשר נזכיר בזה ההספד ובאמת לא נסיתי בזה, ואין בכחי להרים קול בכי לעורר העם, וגם בימי חכמי הש"ס מצינו שהיו אנשים המסוגלים ומיוחדים לזה וכדאיתא בש"ס כמה פעמים פתח עליה ההוא ספדנא. ועם כל זה למען אהבת הצדיקים האלה נתעוררתי לזה וכמצוה מפי חכמינו ז"ל שלא להתעצל בהספדן של ת"ח:
במס' מגילה י"א. בפסוק ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם. במתניתא תנא לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חמ"ו, ולא געלתים בימי אנטיוכוס שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיהו כהן גדול, לכלותם בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי אתם בימי רומיים שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי הדורות, כי אני ה' אלהיהם לעתיד לבוא שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. וכבר עמד בזה מהרש"א בחד"א דלא חשיב כסדר הגליות, גם באמת צריך להבין דברי חז"ל היכא רמיזא בכל תיבה דזה קאי על זה וזה קאי על זה. והנלע"ד. להבין דברי חכמים וחידותם, דלא מאסתים יותר מכוון דקאי על דניאל חנניה מישאל ועזריה, והוא דבמדרש שה"ש איתא דבאו לדניאל וא"ל מה אתה אומר לנו נסגוד או לא, אמר להם הנה הנביא לפניכם לכו אצלו, הלכו להם מיד אצל יחזקאל אמרו לו כמו שאמרו לדניאל נסגוד או לא, אמר להם כבר מקובל אני מישעיה רבי חבי כמעט רגע עד יעבר זעם, אמרו לו מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא, אמר לון ומה אתון אמרין, אמרי ליה אנן בעינן דניתן בו פגם דנהוי תמן ולא נסגוד ליה בגין דיהון אמרין הדין צלמא כל אומיא סגידו ליה לבר מישראל. אמר להם אם כדעתכם המתינו לי עד שאמלך בגבורה, הה"ד באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' וישבו לפני ומי היו אלו חמ"ו, אמר לפני הקב"ה רבש"ע חנניה מישאל ועזריה מבקשים ליתן נפשם על קדושת שמך, מתקיים אתה עליהם או לא, אמר לו אני מתקיים עליהם, הדא הוא דכתיב בן אדם דבר את זקני ישראל ואמרת אליהם הלדרוש אותי אתם באים, מאחר שגרמתם לי להחריב את ביתי ולשרוף את היכלי ולהגלות בני לבין האומות ואח"כ אתם באים לדרשני, חי אני אם אדרש לכם, באותה שעה בכה יחזקאל וקונן והילל בעצמו, ואמר ווי לשונאי ישראל, אבדה שארית יהודה שלא נשתייר מיהודה אלא אלו בלבד. ואיתא עוד במדרש שיחזקאל אמר להם שהקב"ה אינו מתקיים עליהם, ואמרו לו בין מתקיים בין אינו מתקיים אנו נותנים נפשותינו עליו על קדושת שמו יתברך, ואח"כ נגלה הקב"ה על יחזקאל ואמר להם שהוא מתקיים עליהם בודאי, אלא שבוק להון ולא תאמר להון מידי, כדי שימסרו ממש על קדושת שמי, ע"ש המדרש באריכות. וע"פ מדרש הנ"ל מיושב היטב דברי התוס' בפסחים (דף נ"ג ע"ב) דקאמר שם הש"ס עוד זו דרש תודוס איש רומי, מה ראו חמ"ו שמסרו עצמם על קדושת השם לתוך כבשן האש נשאו ק"ו בעצמם מצפרדעים, ומה צפרדעים שאינן מצווים על קדושת השם כתיב בהו ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובתנוריך ובמשארותיך אימתי משארת מצויה אצל התנור בשעה שהתנור תם, אנו שמצווים על קדושת השם על אחת כמה וכמה. והקשו שם התוס' דהא הוה בפרהסיא ולכ"ע יהרג ואל יעבור, ופירשו בשם ר"י מה ראו חמ"ו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח כמו שעשה דניאל כדאמרי' בחלק (צ"ג.) ג' היו באותה עצה. ומהרש"א בחד"א שם כתב דיש לגמגם בדבריהם דמדניאל ליכא ראיה דדניאל שבקו ליה לברוח כדאמר התם ונבוכדנצר אמר ניזיל דניאל מהכא דלא לימרו קלייה לאלהיה בנורא וכו' ודניאל נמי ברח מטעם דקאמר דלא ליקיים בי פסילי אלהיהם תשרפון באש כו'. ולפי מדרש הנ"ל דברי התוס' נכונים וברורים ומייסדים על דברי המדרש הנ"ל דבהדיא צוה יחזקאל להם לברוח, דקאמר להם חבי כמעט רגע וכו', עד שהשיבו בעצמם אנן בעינן דניהוי התם וניתן בו פגם שיאמרו כל האומות סגידו ליה לבר מישראל. ויש לבאר ענין הקל וחומר שנשאו מצפרדעים המבואר בגמ' פסחים הנ"ל, ע"פ מה דאיתא בתיקוני זוהר, שבעת שסיים דוד המלך ע"ה ספר תהלים זחה דעתו עליו על ריבוי השירות ותשבחות, עד שנזדמנה לו צפרדע אחת, ואמרה לו אנא לא שכיבנא יממא וליליא, ובכל עת ורגע אני אומר שירות ותשבחות, ולא עוד דאנא מסרית גרמאי לקדושת השם שנאמר ועלו ובאו בביתך וכו' ובתנוריך ובמשארותיך, מיד אמר דוד ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני. וע"פ יש לומר דחמ"ו שהיו מבני בניו של דוד כיוונו בזה לתקן מה שפגם במה שזחה דעתו עליו ונצחו הצפרדעים, והיינו דנקטו הקל וחומר מצפרדעים, לתקן חטא אבי אביהם במה שמסרו עצמם על קדושת השם. ולפ"ז י"ל דתיבת לא מאסתים קאי על חמ"ו, דאיתא בסוף מדרש איכה על פסוק למה לנצח תשכחנו, ד' דברים אמר ירמיה מאיסה געילה עזיבה ושכיחה, דכתיב המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך, והושב ע"י משה דכתיב לא מאסתים ולא געלתים וכו', ואחרי שמצינו במדרש הנ"ל שיחזקאל בכה וקונן והילל ווי אבדה שארית יהודה שלא נשתייר מיהודה אלא אלו בלבד, ומצינו שאמר ירמיה המאוס מאסת את יהודה, והושב ע"י משה במה דכתיב לא מאסתים, ולפ"ז בא על נכון דרוש לא מאסתים על חמ"ו, ולא געלתים דדרשו דקאי על שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו, דהיינו שהם גרמו להיות בהמ"ק קיים, ועיין ביומא (דף ס"ט) באריכות ממעשה דכותים שבאו לבקש מאלכסנדר מוקדון להחריב בית מקדש אלהינו ושמעון הצדיק הציל ע"י מעשה, ואיתא ביומא דבבית המקדש היתה אבן שתיה שממנה הושתת העולם, ואמרינן שם כמאן דאמר מציון נברא העולם, ובציון מצינו לשון געילה כמה דכתיב בירמיה אם בציון געלה נפשך, והושב ע"י משה רבינו ע"ה לאמר לא געלתים כדאיתא במדרש איכה הנ"ל, לכן דרשו לא געלתים על ימי אנטיוכוס שהעמיד להם שמעון הצדיק וכו' שהם גרמו שיתקיים בהמ"ק אשר יסודתו בציון שמשם נברא העולם. ואמר עוד לכלותם בימי המן, הנראה לומר דמלת לכלותם מרמז על הישועה בימי המן ע"י מרדכי ואסתר, דהנה רש"י ז"ל בפירוש החומש בפסוק ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני וגו' ופירש רש"י כתיב חסר שניתנה לו תורה במתנה ככלה לחתן, ותיבת לכלותם כתיב חסר ג"כ, ואיתא בזוה"ק דמרמז בגין האי כלה דבגווייהו, ואיתא במס' שבת דף פ"ח ע"א דהדר קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקבלו קיימו מה שקיבלו כבר, והיינו מאהבת הנס, וזה מרמז תיבת לכלותם דמרמז ג"כ על התורה שנקראת כלה כידוע וכדאיתא בזוה"ק שע"י הישועה שהיה ע"י מרדכי ואסתר קבלו ישראל עליהם התורה מחדש בלא אונס מחמת אהבתם להקב"ה, ואמר עוד להפר בריתי אתם בימי רומיים כו', הא דרמז על בית רבי כו' היינו ע"פ מה דאיתא במס' גיטין (דף ס' ע"ב) אמר ר' יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, וידוע כי רבינו הקדוש הוא היה הראשון לייסד בכתב תורה שבעל פה, וכמו שמשה רבינו ע"ה כתב תורה שבכתב שעל ידו ניתנה התורה כמו כן רבינו הקדוש יסד בכתב תורה שבע"פ ובירר וחיבר המשניות באסיפת כל חכמי ישראל, ועיין בהקדמת הרמב"ם לסדר זרעים ועוד נדבר מזה אי"ה, והיינו דקאמר להפר בריתי על בית רבי וחכמי הדורות שהמה כמו יסוד לתורה שבע"פ: אחי וריעי כמה גבר עלינו חסד הקב"ה בכל דור ודור שהעמיד לנו צדיקים גדולי הדור וחסידים להגן עלינו ובבוא ח"ו עת צרה לישראל היו לנו למחסה ועזרה, עתה אוי לנו על שברנו, כמה יש לנו להתאונן ולבכות בעת הזאת אשר הצרות בעוה"ר מתגברות עלינו בכל יום ונעדרו מאתנו המחסים והמגינים עלינו, ונלקח מאתנו מחמד עינינו וכוסף לבנו אדוננו מורינו ורבינו הגאון החסיד העניו מופת דורנו רבנא אריה ליב נ"ע אב"ד ור"מ דקהלתנו, ואח"ז בזמן קצר נעדר מאתנו הרב הגאון החסיד רבן של ישראל רבנא עקיבא איגר נ"ע אשר שמו הולך מסוף העול ועד סופו. אשר אמרנו בצלם נחיה בגוים, והמה יהיה לנו למחסה ועזרה לעתות בצרה רחמ"ל. והנה אמרו במשנה דסוף סוטה משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא, והיינו דתלמידי רבי הוסיפו זאת במשנה וכמו שפירש הרע"ב, והענין הוא כמו שמצינו במשה רבינו ע"ה התורה העידה עליו, והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ובענין היראה הפליגו חז"ל ביראתו הטהורה, ואמרו לגבי משה יראה מילתא זוטרתי, והענין הוא דמשה רבינו ע"ה הוא יסוד לתורה הקדושה שע"י ניתנה תורה לישראל, ובזה צריך הפלגת רוב ענוה כמו שדרשו חז"ל בעירובין למה נמשלה תורה למים, מה מים הולכים ממקום גבוה למקום נמוך, כך דברי תורה אינם מתקיימין אלא במי שמשפיל דעתו עליהם, וכן בענין היראה היה צריך להפלגת היראה שע"י זה תתקיים החכמה כמו שאמרו חז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכמו כן רבינו הקדוש שעל ידו נתברר ונסדר תורה שבע"פ וכידוע היה צריך לרוב הפלגת שתי המעלות עד שהעידו עליו חכמי המשנה משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא, וכמו שהעידו חכמי המשנה על רבינו הקדוש כמו כן נוכל אנחנו לומר משמת רבינו אריה ליב ז"ל רב דקהלתנו בטלה ענוה ויראת חטא וכמו שידוע לכל גודל הפלגת ענותנותו הטהורה אשר קטן וגדול אליו דרשו והיה מקבל את כל אדם בספ"י וכל אדם היה שמח על שיחתו הנעימה והטהורה והיה משמח לב כל אדם ומפיג צער כל אדם. וזהירותו ביראת חטאו אין לשער ולספר אשר ממש היה קדוש מבטן ובילה מרבית ימיו בתענית וסגופים, ובכל יום ויום היה מטהר עצמו במקוה, טהרה, ואחר חצות לילה קם כארי לעבודת בוראו, וגודל פזרון צדקתו ידוע ומפורסם והחיה נפשות רבות בצינעא. ובעוה"ר כמה נסיונות עברו עליו מנעוריו עד יום פטירתו והכל קיבל באהבה ובשמחה להשלים רצון קונו. אוי לנו על שברנו מי ירפא לנו ומי יתפלל בעדנו, וכל איש אשר ח"ו היה בצרה בלכתו לדרוש את רבינו ז"ל מיד קם והתפלל עליו ונתן נפשו עליו, וכמעט על כל אחד מישראל נתן נפשו כאילו הוא בנו יחידו מרוב אהבתו לה' יתב' וישראל עמו, וראוי לומר עליו מה שאמר אלישע הנביא בהסתלקות רבו אליהו ז"ל ככתוב ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, וכדתרגם יונתן רבי רבי דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין, כך רבינו היה לנו כחומה בתפלתו הנקיה להגן עלינו:
בשמואל (ב' א') ויקונן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו, ויאמר ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר, ועיין פירוש רש"י ז"ל. ולדרכנו יש לומר בפירושו דהנה בהיות שאול ויהונתן בחיים חייתם זכותם היה גדול מאוד ולא היו צריכים לקשת כי זכותם היה מגין, ומה שאמר הנה כתובה על ספר הישר יש לומר ולכוין במה שנאמר שאמר יעקב אבינו ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ותרגם אונקלוס בצלותי ובבעותי, והיינו כוונת דוד המלך ע"ה בקינתו, שמתחלה לא היו צריכין לקשת כי תפלתם וזכותם היו במקום הקשת, ועכשיו שמת שאול ויהונתן בנו צריכין לקשת במקום תפלה כי אין מי להגן בעדנו ואמר עוד הצבי ישראל על במותיך חלל, ושמעתי לפרש ממורנו הגאון זצ"ל אשר אנחנו עסוקים בהספדו דהכוונה הכי, בהיות שאול היה עניו מאוד כידוע כי היה נחבא אל הכלים ואת דבר המלוכה לא הגיד עד שמחמת רוב ענותנותו היה נענש וכמאחז"ל למה לא נתקיים מלכות שאול שלא הקפיד על כבודו, ועכ"פ היה עניו למאוד אף ברוב גדולתו, וזה הכוונה הצבי ישראל קאי על שאול שהיה צביונן של ישראל, ואמר על במותיך חלל ר"ל אף בעת שהיית במעלה העליונה במאוד וזהו על במותיך, מ"מ היית חלל דהיינו שהיה לבו נשבר בקרבו מאוד וכמאמר הכתוב ולבי חלל בקרבי שדרשו חז"ל על שבירת יצה"ר, וכמו כן שאול בעת רוב גבהו היה לבו נשבר למאוד. וכמו כן אדוננו מו"ר ז"ל אשר היה גדול במאוד בכל העולם ושמו היה הולך מסוף העולם ועד סופו, עם כל זה היה עניו מאוד ולבו היה שבור בקרבו כידוע לכל מכיריו, ואמר עוד דוד המלך ע"ה בקינתו שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו מנשרים קלו ומאריות גברו, ופירש רש"י לעשות רצון קונם, ויש לפרש כמו כן תחלת המקרא הנאהבים והנעימים בחייהם, היינו שהיו דבוקים בהקב"ה והיו נאהבים ונעימים עליו, וגם במותם לא נפרדו מאהבת השי"ת, וכדאיתא במדרש פ' אמור שהיה הקב"ה משתעשע בו ואומר ראו בריה שבראתי בעולמי, בעת שהשיב לו שמואל הנביא כאשר העלתו בעלת האוב, ואמר לו הנה לא שמעת בקול ה' אלהיך ולא עשית חרון אפו בעמלק ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים, ואמר לו ואין מיערק, אמר לג אי מערקת את משתזיב, ואם אתה מקבל עליך מדת הדין מחר אתה ובניך עמי, מהו עמי אמר ר' יוחנן עמי במחיצתי, כיון ששמע דברי שמואל נתירא שנאמר וימהר שאול ויפול מלא קומתו ארצה ויירא מאוד מפני שמואל, אמרו לו אבנר ועמשא מה אמר לך שמואל, אמר להם אמר לי למחר אני נחית לקרבא ונצח ולא עוד, אלא בניך מתמנין רברבין, נטל שלשה בניו ויצא למלחמה, אמר ר"ל באותה שעה קרא הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם בואו וראו בריה שבראתי בעולמי בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית עין וזה יוצא למלחמה ויודע שיהרג ונוטל בניו עמו ושמת על מדת הדין שפוגעת בו. וזה הכוונה הנאהבים והנעימים בחייהם שהיו דבוקים בהקב"ה והיו נאהבים ונעימים עליו, וגם במותם לא נפרדו הגם שהיה יודע שאול שיהרג לא היה נפרד מאהבת הקב"ה והיה שמח על מדת הדין. ויש לפרש עוד ובמותם לא נפרדו ע"פ מה שדרשו חז"ל בריש השוכר את הפועלים, תני רב יוסף מאי דכתיב תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער, תשת חושך ויהי לילה זה העולם הזה שדומה ללילה, בו תרמוש כל חיתו יער אלו רשעים שבו שדומין לחיות שביער, תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון, תזרח השמש לצדיקים ויאספו רשעים לגיהנם, ואל מעונותם ירבצון אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור לפי כבודו, יצא אדם לפעלו יצאו צדיקים לקבל שכרם, ועבודתו עדי ערב במי שהשלים עבודתו עדי ערב. וזה הכוונה ג"כ ובמותם לא נפרדו שהשלימו עבודתם עדי ערב. כמו כן רבינו ז"ל שספרו האנשים שהיו בעת חליו כי עד הרגע האחרון לא סר מאהבת השי"ת, ובירך על כל דבר הניתן לתוך פיו ברכה הראויה, וכמו כן בזקנתו לא סר מכל הנהגתו מעודו וכל החומרות שהחמיר על עצמו הכל היה נוהג ג"כ בימי זקנתו, והגם שהיה כבד עליו, כמו לטבול בכל יום במקוה בעת הקור לא פנה לבו כי אם למען אהבת השי"ת ויראתו אשר היה חופף עליו כל היום. אוי לנו על שברנו כי נתקיים בנו לעת מרפא והנה בעתה. וכוונתי שרבינו ז"ל נעדר מאתנו אחר שבת נחמו, והנה חז"ל קבעו לנו שבת נחמו וכל שית דנחמתא כדי להתנחם על מה שהתאבלנו עתה על חורבן בית המקדש, ואיתא במדרשים דלולא נחמות הנביאים לא היה ישראל יכולים לקבל ח"ו הצרות, זולת כשבאים לבית המדרש וקורין נחמות הנביאים המה מתנחמים, כי ישראל מאמינים בני מאמינים על הנחמות, ואנחנו קראנו באותה השבת הפטרת נחמו עמי להתנחם על חורבן בהמ"ק, וקרה לנו שברון יותר מחורבן בית המקדש הוא פטירת רבינו החסיד ז"ל, וכמו דאיתא במדרש איכה דמיתת צדיקים גדול יותר מחורבן בית המקדש דבחורבן בהמ"ק כתיב והפלא וכו' ובמיתת הצדיקים כתיב הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא. אוי לנו כי גדול כים שברנו. רבנים, חכמי התורה, התאבלו על שברכם, כי יקרה לכם ספק בדין את מי תשאלו, כידוע שהוא היה עושה שלום בין חכמי התורה כשנחלקו בדין, ורבינו ז"ל כאשר היה אומר הכרעתו היו סרים למשמעתו וקיימו וקבלו עליהם ככל היוצא מפיו כן יקום. ושמעתי לפרש הפסוק במגלת אסתר וכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים, לרמז על גדול הדור שנפטר מן העולם, כי הגם שבעת הסתלקותו אין מרגישים עדיין כל כך ההעדר הגדול הזה, אכן בבואנו לידי איזה ספק אשר אין בכחנו לבררו אזי מזכירים את הגדול כי אילו היה בחיים חייתו היה מברר הספק הזה, וכמ"ש תלמידי רב נח נפשיה וברכת מזוני לא גמרינן, וזה הכוונה בכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע ר"ל דבר מלכו של עולם ודתו היינו כי יפלא דבר בדתו ואין אנחנו יודעים הדין אזי מזכירים הגדול הנ"ל ונעשה אבל גדול ליהודים, השי"ת יהפך אבלנו לששון ולשמחה. עניים אביונים התאבלו, מי ירחם עליכם, אשר הוא היה אב ליתומים ודין אלמנות והשגיח על כל איש להמציא לו די מחסורו בין בממונו בין בגופו, וגם עניים בני טובים אשר התביישו לקבל צדקה, היו גולין את אוזן רבינו החסיד ז"ל והיה ממלא כל משאלותם לטובה. והנה ענין ההספד לגאון וחסיד עיקר התועלת להתעורר כל אחד לתשובה כאשר מספרים רוב מעלותיו כ"א מתעורר בתשובה בראותו שעתה חסר מאתנו כל זאת וגם שזכות הצדיקים היה מגין עלינו ועתה אין מי להגן הוא מתעורר בתשובה כדאיתא בסנהדרין ל"ז גבי בריוני דהדרי בתשובה כשמת רבי זירא אמרו עד האידנא הוה קטינא חריך שקי דהוה בעי עלן רחמי השתא מאן בעי עלן רחמי הרהרו בלבייהו ועבדי תשובה:
בכן אחינו בנ"י קומו נא ונזרזה איש את אחיו ולחזק ידים רפות ולקבל עלינו לילך בעקבותיו ולדרוך בדרכו דרך הקודש, אף ששכלו ודעתו היה רחב למאוד עכ"ז ראוי לכל איש לקבל שמץ מנהו עליו הן בדרכי הצדקה הן ביראת חטאו הן בענוה, ובזכות זה גם נפש אדמו"ר יתעלה מעלה מעלה:
עוד מצאתי ענין נפלא מה שיוצא תועלת רב בהספד צדיק וחסיד, מה שגלה המגיד להגאון ב"י וז"ל המגיד בפ' שמות וימת יוסף וכל אחיו וגו' ובני ישראל פרו וישרצו וכו' והכא רמז דאוליפתיך דצדיקים מולידים במיתתם יותר מבחייהם, דכד מסתליק צדיק מן עלמא כמה נפשין דאזלין ערטילאין בעלמא ולית להון נייחא אזלין לגביה וכד מספדין עליה ואמרין ד"ת עליה נפשיה מתעטפת בהנהו מילין, ועי"כ הוא סלקא בדרגין עילאין והנך נפשין אוף הכי מתעטפין בהנך מילין קדישין, ועי"כ מתגזר עלייהו דיתגלגלון וכל חדא וחדא גזרה עלה בההיא שעתא בהי דוכתא יתגלגלון ומתקנין להו דוכתא דיהון תמן בין כך ובין כך, נמצאו צדיקים מולידים במיתתם יותר מבחייהם, והיינו רזא דהורדת דמעות על אדם כשר רמז לההוא שפעא דנחית מלעילא להנהו נפשין, והיינו דלא פרו בני ישראל עד דמית יוסף וכו' וע"י מיתתהון נחתו כל הנך נפשין ואתגלגלו בישראל וע"י כך פרו וכו'. ובזה נראה לפרש סוגית הש"ס (כתובות ק"ג) גבי אשכבתא דרבי שצוה אל תספדוני בעיירות וקאמר הש"ס סבור מיניה משום טרחא הוא דקאמר כיון דחזו דספדי בכרכים ואתו כ"ע אמרו ש"מ משום יקרא הוא דקאמר, ועוד קאמר הש"ס ההוא יומא דאשכבתא דרבי נפק בת קלא ואמר כל דהוי באשכבתא דרבי מזומן הוא לחיי העולם הבא, והדבר יפלא על רבינו הקדוש אשר היה בהפלגת הענוה עד שאמרו משמת רבי בטלה ענוה וכו' היאך חשש ליקריה. והמהרש"א בחד"א הרגיש בזה וכתב דכוונתו לכבוד התורה, והגם שדבריו ז"ל אמיתיים אולם י"ל עוד ענין בכוונת רבינו הקדוש, והוא לפ"ד המגיד הק' שבעת הספדו של ת"ח מתאספים כל אותן נשמות הצריכות תיקון ובגין ד"ת דאמרי על פטירת הצדיק הוא מתעלה מעלה מעלה וע"י כן נאחזות שאר הנשמות הצריכות תיקון ומתקנים כ"א מה שצריך. ומכ"ש רבינו הקדוש אשר היה קדוש למאוד כאשר הפליגו הש"ס ברוב קדושתו וע"כ קראוהו רבינו הקדוש. והיתה כוונתו שבעת הספדו יתאספו אליו כל הנשמות הצריכות תיקון ויתוקנו ע"י, וזה מרומז בש"ס דאתו כ"ע. ר"ל גם הנשמות המה באו אליו הצריכות תיקון, ומשום יקרא דהיינו בשעת הספדו וד"ת שאמרו עליו עלתה נשמתו ממעלה למעלה גם שאר הנשמות הצריכות תיקון נתקנו על ידו, ולזה נתכוין רבינו הקדוש להספידו בכרכים משום יקרא. גם יש לומר ע"פ מה שאמרו חז"ל בעירובין בפרק עושין פסין (דף כ"א:) אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אל תדינני כיושבי כרכין שיש בהם גזל ועריות ושבועות שוא וש"ש, ולזה נתכוין רבינו הקדוש ג"כ דאותן הנשמות מהדרים בכרכים צריכות תיקון יותר, וע"ז רמז ג"כ הב"ק כל דהוי באשכבתא דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב, רמז ג"כ על אותן הנשמות שנתקנו ע"י:
בשם מורינו ורבינו זצ"ל. בפירוש רש"י וישב יעקב בארץ מגורי אביו, פירש רש"י ע"פ המדרש וישב יעקב בקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז. ואמר מורינו ז"ל לפרש ע"פ הגמרא (קדושין ל"ט:) ר' יעקב אומר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דתניא ר' יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה הכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחית המתים תלויה בה, בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשלוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת, היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו של זה, אלא למען ייטב לך לעולם הבא שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך, ופריך הש"ס ודלמא לא הוה הכי ר' יעקב מעשה חזא. ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשו המפרשים איך סיכן יעקב אבינו את יוסף, הלא היה יודע שאחיו שונאים אותו, אך יש לומר דיעקב אבינו לא חזא כמו ר' יעקב, והיה סובר הפירוש למען יאריכון ימיך קאי על עולם הזה ועל זה סמך ששלח את יוסף כי יוסף מקיים בזה מצות כבוד אב ומסתמא תגן עליו המצוה, אך באמת דהפירוש למען יאריכון ימיך קאי על עולם הבא כמ"ש ר' יעקב מעשה חזא, וזה כוונת רש"י לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעהו"ב אלא שמבקשים כו' ורצה לומר שמפרשים למען יאריכון ימיך על עוה"ז, ודברי פי חכם חן:
ולסיים בנחמה נפרש סוף המאמר שהתחלנו כי אני ה' אלהיכם לעתיד לבוא שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. ונראה לפרש ע"פ מה דאיתא בפסחים בס"פ אלו עוברין וז"ל הגמרא אמר ר' אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב ועל בשורת רעות אומר ברוך דיין האמת לעולם הבא כולו הטוב והמטיב, ופירש הצל"ח בשם גדול אחד דהכוונה הוא דבאמת כל היסורין של ישראל הם לטובתם ולצרפם ולהטיבם באחריתם אם כי בעולם הזה אין אנחנו מבחינים בחינה זו וטובתה אך לע"ל יתגלה שהיה הכל טובות וחסדים באמת מה שהיינו מדמים בעוד אנחנו בזה העולם כי הוא רעה ח"ו, וזה כוונת הש"ס לעוה"ב כולו הטוב והמטיב דהיינו שיתגלה שמה שהיינו מברכין עליו בעוה"ז ברוך דיין אמת, יתגלה שהכל היה באמת טוב והרעה היתה באמת טובה לתכלית האמיתי, ועפ"ז יש לכוין המאמר הנ"ל כי אני ה' אלהיכם לע"ל, כי ידוע כי ה' הוא מדת הרחמים ואלהיכם הוא מדת הדין, ולע"ל יתגלה שמה שהוא במדת אלהים הוא ג"כ באמת במדת ה' כי באמת גם הדינים הם רחמים גמורים לתכליתם, והיינו דקאמר כי אני ה' אלהיכם לע"ל שיתגלה כי מה שהיה בחינת אלהיכם דהיינו מדה"ד היה באמת בבחינת אני ה' שהוא רחמים גמורים לתכלית וכאמור:
ובזה נ"ל לפרש פסוקי דנחמה, נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה. ויש להבין דמתחיל בבחינת אלהיכם דהוא מדה"ד וסיים כי לקחה מיד ה' וגו'. ולפירושנו הנ"ל ימתק מדבש, והיינו שהקב"ה מנחם את ישראל ג"כ במדת הדין כי יש להם להתנחם בזה כי כל הפורעניות שעברו עליהם הכל היה בחינת רחמים גמורים להיטיבם באחריתם ואם כי בעוה"ז לא נתגלה זה להם לעתיד לבוא יתגלה להם כי הכל היה בחינת רחמים, והיינו דמסיים כי לקחה מיד ה', שהכל היה בבחינת ה' שהוא רחמים גמורים:
באופן אחר נ"ל לפרש פסוקי דנחמה הנ"ל. ונקדים המדרש איכה, חטאו בכפלים שנאמר חטא חטאה ירושלים, ולקו בכפלים שנאמר כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה, ועתידין להתנחם בכפליים שנאמר נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. ולהבין הענין, דהנה ענין חטאו בכפלים פירש בבינה לעתים דהענין הוא כי אם שנים יחטאו חטא אחד, אמנם האחד מהם הוא איש בזוי וגרוע, והשני הוא איש המעלה, נחשב לשני החטא בכפלים, כי מלבד שהחטא בעצמו הוא פגם, אף לפי, מעלות האיש ההוא אשר לפי מעלתו אינו ראוי לחטא נחשב אצלו החטא בכפלים, וזה הכוונה חטא חטאה ירושלים, דהיינו ירושלים שהיא ברום המעלה נחשב אצלה כל חטא בכפלים. ונפרש על דרך זה לקו בכפלים ועתידין להתנחם בכפלים, והיינו ע"פ מאמר חז"ל גדולים הצדיקים שמהפכין מדה"ד למדה"ר, והרשעים בהפך, וע"פ זה פירשנו הפ' פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם, צעקו וה' שמע וגו'. והכוונה ע"פ מאמר הנ"ל הגם כי ה' הוא מדת הרחמים מ"מ פני ה' בעושי רע וגו' אמנם כאשר צעקו דהיינו שמתחילים לעשות תשובה אז וה' שמע, והכוונה כל מקום שכתוב וה' הוא וב"ד כנודע, והיינו דקאמר וה' שמע כי הצדיקים מהפכים מדה"ד למדה"ר, וזהו הכוונה ג"כ לקו בכפלים דכתיב כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה, והיינו מה שלקו במדת הרחמים נחשב דבר זה עצמו לעונש כפול, אמנם לע"ל ב"ב יתנחמו בכפלים, והיינו דמה"ד יהיה מסכים ג"כ לכל הטובות והברכות שיעדו לנו הנביאים, וממילא יהיה זה נחמה בכפל, והיינו דקאמר נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם, דהיינו שבחינת מדה"ד יסכים ג"כ על הטובות והברכות ותהיה הנחמה בכפלים במהרה בימינו אמן: