נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה
דרוש כא
מה שחדשתי בע"ה בריש פרק תפלת השחר (דף כ"ו ע"א)
תפלת השחר עד חצות. עיין במפרשים צל"ח ופ"י שנתנו טעם למה הקדים שחרית קודם אף דלברייתו של עולם ערבית קודם משום דתפלות אבות תקנו דהיינו אברהם תיקן תפלת שחרית, יצחק מנחה, יעקב ערבית, להכי נקט כסדר האבות, ע"ש בדבריהם, בזה יש לתרץ קושיית התוס' דאמאי נקט מוספין אחר המנחה הו"ל למינקט מוספין קודם המנחה, ולדבריהם יש לומר דהתנא רוצה למינקט כל התפלות שתקנו האבות, אבל מוספין רבנן תיקנו כנגד קרבן מוסף כמבואר בש"ס:
בגמרא וכ"ע עד חצות ותו לא, והאמר רב מרי בריה דר"ה בריה דרב ירמיה בר אבא טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים וכו'. לכאורה קשה לי דמאי קשיא דהא נפקא מינה גדולה דעד חצות יכול להתפלל שחרית קודם מנחה אבל לאחר חצות שכבר עבר זמנו צריך להתפלל מנחה קודם דהוי חובת שעתיה וצריך להקדימה קודם. ונראה דיש להביא ראיה מזה לפסק הט"ז בא"ח סי' פ"ט דחצי שעה דלאחר חצות יכול להתפלל תפלת שחרית אף שעדיין לא התפלל מנחה כיון דאינו יכול להתפלל מנחה עד אחר חצי שעה לאחר חצות, וזה דלא כפסק הרמ"א והמ"א ז"ל, ולשיטתו מקשה הגמרא שפיר דאמאי נקט עד חצות דהא חצי שעה אחר חצות ג"כ יכול להתפלל שחרית קודם מנחה ואמאי נקט דוקא עד חצות ולהכי הוצרך הגמרא לתרץ משום דעד חצות שכר תפלה בזמנה יהבי ליה ולאחר חצות לא יהבי ליה שכר תפלה בזמנה. וזה נלענ"ד ראיה נכונה להט"ז ודו"ק:
בתוס' ד"ה טעה ולא התפלל ערבית וכו', וי"ל דהא דאמרינן דתפלת ערבית רשות היינו לגבי מצוה אחרת והיא עוברת דאז אמרינן תדחה תפלת ערבית מפניה אבל לחנם אין לו לבטלה עכ"ל. מוכח מדבריהם דבשאר התפלות נדחה מצוה עוברת מפניו. ויש לנו ספק עצום, אם טעה ולא התפלל מנחה שדינו דמתפלל ערבית שתים אם יש לו מצוה עוברת מי נדחה מפני מי, מי אמרינן כיון דעיקר תפלת ערבית נדחה מפני מצוה עוברת ה"נ, גם השלמה של מנחה כיון דאינו מתפלל ערבית ממילא א"צ להתפלל השלמה של מנחה דהא חובת שעתיה קדים, או דילמא אדרבה כיון דצריך להתפלל השלמה של מנחה ממילא נעשה חיוב גם התפלה של ערבית דלא נדחה מפני מצוה עוברת דהא צריך להתפלל מנחה דהוא חוב ממילא צריך להתפלל ערבית דהא צריך להקדים חובת שעתיה ברישא. והוא ספק עצום לענ"ד ולא מצאתי גילוי לזה בראשונים:
ונ"ל דיש למפשט דין זה מסוגיא דיומא פ"ז ע"ב אמר רב תפלת נעילה פוטרת את של ערבית רב לטעמיה דאמר צלותא יתירא היא וכיון דצלי ליה תו לא צריך, ומי אמר רב הכי והאמר רב הלכה כדברי האומר תפלת ערבית רשות, ופירשו התוס' שם דהוי מצוה דבמוצאי יוה"כ מצוה לאכול ולשתות, ותירץ הש"ס לדברי האומר חובה קאמר, והשתא יש למפשט ספקתנו, דאם איתא דמשום השלמה נעשה תפלת ערבית חובה לא פריך הגמרא, דשפיר איצטריך רב לטעם דתפלת נעילה פוטרת באופן ששכח להתפלל תפלת המנחה דדינו דמתפלל ערבית שתים ולפ"ז צריך להתפלל במוצאי יוה"כ, אף דאיכא מצות אכילה במוצאי יוה"כ מ"מ משום השלמה דמנחה נעשה תפלת ערבית חוב, אבל השתא דאמר רב תפלת נעילה פוטרת את של ערבית שוב לא מהני השלמה למנחה דהא לא מהני השלמה רק כשעוסק בתפלה אבל כשסלק דעתו מן התפלה לא מהני השלמה כמ"ש הרשב"א בחידושיו בשמעתין והביאו הלחם חמודות על הרא"ש וע"ש בדבריו, ולפ"ז שפיר איצטריך רב להא דתפלת נעילה פוטרת את של ערבית אף לשיטתו דסבר תפלת ערבית רשות ולא הוצרך הגמרא לדחוקי דרב קאמר אליבא דמ"ד חובה, וא"ל דלא מהני השלמה כיון דכבר עבר שתי תפלות דהיינו תפלת מנחה ותפלת נעילה, ולפי זה אף אם תפלת נעילה אינה פוטרת של ערבית לא מהני השלמה כיון דכבר עבר שתי תפלות, דז"א דהא כתב המגן אברהם בסי' ק"ד סק"ו דאם לא התפלל שחרית יכול להתפלל מנחה אף באופן שעבר תפלת המוספין דלא מיקרי סמוכה אלא תפלת המנחה, א"כ ה"ה בנידון דידן דלא מיקרי תפלת נעילה סמוכה רק ערבית, ולפי זה בודאי מהני השלמה אם תפלת נעילה אינה פוטרת את של ערבית אבל השתא דתפלת נעילה פוטרת את של ערבית לא מהני השלמה כיון שאינו עוסק בתפלה וכנ"ל. ואין להקשות נהי דלא מהני השלמה מ"מ יעלה תפלת נעילה לתפלת מנחה ויתפלל אח"כ תפלת ערבית, דז"א דהא מבואר בירושלמי, דרב סבר דיכול להתפלל תפלת נעילה בלילה א"כ לא יעלה לתפלת המנחה, ואף ליש מפרשים דיכול להשלים בלילה, ותחלת התפלה צריך להיות ביום, מ"מ בתפלת המנחה לא מהני גם באופן זה אלא צריך להשלים קודם צה"כ א"כ אינו יכול להיות עולה תפלת נעילה למנחה וקשה כנ"ל, א"ו הדין אמת דמשום השלמה לא נעשה החוב רק מ"מ הוא רשות, ולכן פריך הגמרא שפיר דנהי דתפלת נעילה אינה פוטרת את של ערבית מ"מ לא צריך להתפלל כיון דתפלת ערבית רשות. א"כ זכינו להוכיח מסוגיא דיומא ספקתנו דמשום השלמה לא נעשה חוב ואם יש מצוה עוברת אינו צריך להתפלל תפלת ערבית וגם השלמה ודוק היטב בזה:
בא"ד, וז"ל ומיהו אם איחר עד המנחה נראה דעבר זמנו בטל קרבנו כיון ששהה כ"כ ולאחר ב' תפלות לא מצינו שתיקנו חכמים לחזור ולהתפלל אם שכח ואפילו תפלה אחת אם ביטל במזיד לא יוכל לתקן ובסמוך קרי ליה מעוות לא יוכל לתקון, עכ"ל. ודבריהם נפלאים ממני מאי ענין זה אצל היכא דביטל במזיד והיכא מדמו להו אהדדי. אמנם בעזהי"ת עמדתי על דבריהם ע"פ סוגיא דביצה (ט"ז ע"ב) גבי מעשה דההוא סמיא דאמר ליה שמואל פושע את לכ"ע שרי ולדידך אסור, וכתב הרא"ש טעמא משום כיון דחזינן דלא חרד על דברי חכמים דשכח ב' פעמים הוי כמזיד ולא יכול להוציא עם עירובי תבשילין של שמואל. והשתא מבואר דבריהם היטב דכוונתם כיון ששכח שתי פעמים להתפלל הרי חזינן דלא חרד על דברי חכמים והוי כמזיד כמו גבי מעשה דההוא סמיא, וזה שדקדקו בדבריהם ואפילו תפלה אחת אם ביטל במזיד וכו' א"כ ה"ה היכא ששכח שתי תפלות הוי כביטל במזיד וכיון שזכינו לזה נסתלק קושיית הצל"ח וס' שונה הלכות שהקשו לשיטת התוס' דמאי פריך הגמרא מברייתא מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל תפלת שחרית וערבית, לוקי באופן ששכח להתפלל שתי תפלות ע"ש שנדחקו בזה, ולענ"ד לק"מ לפמ"ש דהא עיקר טעמא ששכח שתי תפלות הוי כביטל במזיד וכיון דעדיין לא ידע לתרץ דמיירי כשביטל במזיד ה"ה דלא ידע לתרץ דמיירי ששכח שתי תפלות דהא זה נובע מביטל במזיד וממילא לתירוץ הש"ס נכלל ג"כ ששכח שתי תפלות דהוי כביטל במזיד ודו"ק:
ע"ב. גמרא ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה. הקשו תר"י דהא לקמן פריך מאי אין לה קבע אילימא דאי בעי מצלי כוליה יומא ליתני תפלת הערב כל הלילה, אלא מאי אין לה קבע כמ"ד תפלת ערבית רשות, ולפ"ז הכא בודאי הפירוש כל הלילה שהרי לא שייך הטעם לענין ת"ע רשות שהרי וכו' א"כ ליתני כל הלילה, ותירצו תר"י דבודאי נכלל בלשון אין לה קבע תרתי כל הלילה רק נקט בלשון קבע להשמיענו דתפלת ערב רשות, ובברייתא אף דהטעם שהרי איברים וכו' לא שייך אלא לענין כל הלילה מ"מ נקט הלשון אין לה קבע דאגב משמיענו דתפלת ערב רשות. ולענ"ד דחוק קצת דברי תר"י. לכן נ"ל דבאמת בברייתא ג"כ נכלל תרתי, דתפלת ערבית כל הלילה ורשות והטעם שהרי איברים וכו' שייך ג"כ לענין תפלת ערבית רשות, דהנה רש"י בריש מכילתין כתב דגם איברים ופדרים לא עשו סייג, והטעם משום דאיברים ופדרים אינו מעכב לכן לא עשו בזה סייג, והנה הטעם דתפלת ערבית רשות כתב רש"י בשבת ט' דמשום דכנגד איברים ופדרים נתקנו וכשם שאיברים ופדרים אינו מעכב כך תפלת ערבית אינו מעכב. והשתא יובן היטב לשון הברייתא מפני מה אמרו תפלת ערבית אין לה קבע דהיינו שהוא כל הלילה, והיא רשות, דנכלל תרתי בלשון אין לה קבע. וע"ז אמר שהרי איברים ופדרים קרבים והולכין כל הלילה דבזה יש טעם לשניהם דהיינו לענין שהוא כל הלילה משום דאיברים ופדרים קרבים כל הלילה ולענין שהוא רשות היינו משום דאיברים ופדרים אינו מעכב ומרמז בזה שאמר דקרבים כל הלילה ולא עשו סייג בזה משום דאינו מעכב להכי תפלת ערבית רשות דהוי כמו איברים ופדרים דאינו מעכב וזה נ"ל נכון ודו"ק:
נראה לי לתת טעם נכון מה שקורין להשבת שלפני פסח, שבת הגדול, והטעם מבואר בטור לפי שנעשה נס גדול שפסח מצרים מקחו מבעשור כדכתיב בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' כדאיתא בס"ע, ונמצא שעשרה בחודש היה שבת ולקח להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי המטה, ושאלום המצרים למה זה לכם, והשיבום לשחטו לשם פסח במצות ה' עלינו והיו שניהם קהות על ששוחטין את אלהיהם ולא היו רשאים לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול, ויומתק לפי דברינו שביארנו לעיל בדרוש י"א שבחינת דם על המשקוף הוא לעורר זכות אברהם [ע"ש באריכות] שהודיע את מלכותו לכל באי עולם, והודיע שהעולם מחודש והשי"ת הוא המחדש בכל יום מעשה בראשית, וביותר לפי הפייטן שאמר ולמה נתינת דמו על המשקוף ושתי המזוזות, שהם שלש מזבחות במקום רואין אותם לחזות, זכר שלש מזבחות של אב המון נרמזות, שבדן ובית אל ואלון מורה נחרזות. ואחשוב אני טעם נכון דלזה צוה מקחו מבעשור לעורר זכות אברהם אבינו שנתנסה בעשרה נסיונות, ולזה מכוון שם זה שבת הגדול כי בחינת גדול הוא מורה על בחינת אברהם כנודע. ולזה נראה לתרץ מה שהקשו הב"ח והט"ז למה דוקא לשבת שלפני הפסח קורין שבת הגדול ואין קורין אותו בעשירי לחדש יום הגדול, כי נראה לי שזכות שבת גורם ג"כ לזה, כי שבת מורה על חידוש העולם והמקיים שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, ואיתא במדרש כי משה בחר להם יום השבת לנוח כי אמר לפרעה כלום יש עבד שאינו נח יום אחד בשבוע, ובחר להם משה יום השבת, ואח"ז כאשר אמר פרעה תכבד העבודה על האנשים צוה לעשות ביום השבת, וזה היום עשירי לחדש שלא יכלו המצרים לעשות להם, מסתמא שמרו שבת כהלכתו וזכות שניהם גורם להם להוציאם ממצרים, כי זכות שבת מורם על חידוש העולם ואברהם ג"כ הוא היה הראשון שהודיע חידוש העולם ומחדשו, ולזה דוקא בשבת קורין אותו שבת הגדול. והבן זה:
במדרש פ' שמות ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך וגו' אמר ר' יהושע בן לוי משל למלך שהשיא את בתו ופסק לה מדינה ושפחה אחת מטרונית ונתן לה שפחה כושית, אמר לו חתנו לא שפחה מטרונית פסקת ליתן לי, כך אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים לא כך אמרת לי אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה, ועכשיו אתה אומר לי לכה ואשלחך אל פרעה, לא אנכי אמרת הוא שאמרת ואנכי אעלך גם עלה. ולא נמצא תשובת השי"ת ע"ז (עיין דרוש י"ג שהבאתי דברי זוה"ק פ' בשלח דף נ"ג באריכות דשם מבואר התשובה), והנה במדרש פ' בא מצאתי דברי המדרש הנ"ל באופן אחר קצת ונמצא תשובת השי"ת ע"ז, וז"ל המדרש פ' בא ד"א החדש הזה לכם הה"ד ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים. וזה שאמר הכתוב שלח אורך ואמתך המה ינחוני, זה משה ואהרן שנאמר וללוי אמר תומיך ואוריך וכן כתיב תורת אמת היתה בפיהו, ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים, מלמד שלא היה מבקש לגאול את ישראל, אלא אמר להקב"ה מי אנכי וכי כך הבטחת לאבותם שביד בשר ודם אתה מוציא בניהם, ומי אנכי שאלך וכי אוציא את בני ישראל. מי הוא אותו שכתב בו דן אנכי שאתה משלחני לגואלן לא כך הבטחת לאברהם ואמרת לו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, לא כך אמרת ליעקב אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ולי אתה אומר, מי אנכי, אמר הקב"ה חייך אני יורד ומצילן, אשה אחת ירדה במצרים ובשבילה ירדתי והצלתי אותה אימתי בשעה שנטל פרעה לשרה שנאמר וינגע ה' את פרעה, ומה בשביל אחת ירדתי בשביל ס' רבוא אנשים וששים רבוא נשים וס' רבוא בנים אני יורד ומצילן, אלא לכו אתם תחלה והודיעו לבני שאני גואלן ואח"כ אני מציל אותן, לכך כתיב שלח אורך ואמתך המה ינחוני, לכך אמר ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים עכ"ל המדרש. ונראה דגם המדרש הזה סובר דעיקר התגלות ישועת הקב"ה היה בים, הגם שבמצרים גופא היתה הכל ע"י השי"ת, אמנם בים נתגלה ישועת הקב"ה לעיני כל כמאמר ויושע ה' ביום ההוא (וכמו שהארכתי בדרוש י"ג הנ"ל), וזה שסיים המדרש ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים ולא מצינו כלל בתורה בעת יציאת מצרים שהיתה מרים עושה ע"כ איזו פעולה, רק בקריעת י"ס אמרה שירה:
והנה בזוה"ק שהבאתי לעיל בדרוש י"ג דמבואר דישראל היה בפורקנא בעת קריעת י"ס, נמצא עוד דעות בזה, וז"ל הזוה"ק שם ר' חזקיה פתח ויוציאך בפניו דא אברהם דכתיב ויפול אברהם על פניו, ת"ח אברהם אמר הלבן מאה שנה יולד א"ל הקב"ה חייך את חמי כמה אוכלוסין וכמה חיילין נפקי ממך בשעתא דנפקו ישראל ממצרים כל אינון שבטים כל אינון רבוון סליק קודשא ב"ה לאברהם וחמא לון, הדא הוא דכתיב ויוציאך בפניו, ר' אבא אמר כולהו אבהתא אזדמנו תמן בכל ההוא פורקנא, הדא הוא דכתיב ויוציאך בפניו מאי בפניו אלין אבהתא. ר' אלעזר אמר ויוציאך בפניו דא יעקב, בכחו דא יצחק, הגדול דא אברהם. נמצא דעה ראשונה שהבאתי מזוה"ק סובר שרק יעקב היה בעת קי"ס ודעת ר' חזקיה דאברהם היה בעת קריעת ים סוף, ודעת ר' אבא ור' אלעזר דכולהו אבהתא היו בעת קריעת י"ס, ונלענ"ד להבין פלוגתייהו בטוב טעם, דאיתא במדרש פ' בשלח פ' כ"א ר' בניה אומר בזכות אברהם אני בוקע להם את הים בעבור מה שעשה שנאמר ויבקע עצי עולה ואומר ויבקעו המים, ר' עקיבא אומר בזכות יעקב אני קורע להם הים שנאמר ופרצת ימה וקדמה, עיין דרוש י"ט דשם פירשנו דשניהם מקרא אחד דרשו דכתיב מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב ההופכי הצור אגם מים, דר' בניה סובר בזכות אברהם נבקעו המים דאברהם נקרא אדון, ורע"ק דרש מלפני אלהי יעקב מרומז זכות יעקב, ולפ"ז יש להבין הפלוגתא בזוה"ק בטוב טעם בס"ד, דדעה ראשונה דסובר דרק יעקב היה בעת קריעת י"ס אזיל בשיטת רע"ק במדרש דבזכות יעקב נקרע הים, ויותר מצאתי דמאן הוא מרא דשמעתא בזוה"ק דעה ראשונה הנ"ל הוא ר' יהודה, ומצאתי בעזהי"ת בזוה"ק בפ' בשלח (דף מ"ז), ת"ח ההוא ליליא כנש קוב"ה לפמליא דיליה ודאין דינייהו דישראל ואלמלא דאקדים אבוהון עלייהו לא אשתזבו מן דינא, ר' יהודה אמר זכותא דיעקב אגין עלייהו דישראל הה"ד לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל, ישראל סבא, א"כ ר"י גופיה סובר כדעת רע"ק דבזכות יעקב נקרע הים א"כ אזיל בשיטתו בדעתו דסובר דיעקב היה בעת קריעת י"ס, ודעת ר' חזקיה בזוהר הקדוש דסובר דאברהם היה בעת קריעת ים סוף נראה דסובר כשיטת ר' בניה במדרש הנ"ל דבזכות אברהם נקרע הים, ולכן היה אברהם בעת קי"ס ור' אבא בזוה"ק הנ"ל דסובר דכולהו אבהתא אזדמנו תמן וכן סובר ר"א נראה דסברי דבזכות כולהו אבהתא נקרע הים וכמשמעות הזוהר הק' שהבאתי לעיל ואלמלא דאקדים אבוהון עלייהו דישראל, משמע דבזכות כולהו אבהתא גרים להו לישראל לאשתיזבא מן דינא, ונראה דיש לומר דדעה זו דרש ג"כ ממלת לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל, וכמו שדרש ר' יהודה על יעקב לחודיה כמו כן דרשו הני על כל אבהתא, והוא דסוברים כדעת המדרש פ' תולדות פ' ס"ג דכולהו אבהתא נקראים ישראל, וז"ל המדרש שם, יעקב נקרא שמו ישראל דכתיב לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, יצחק נקרא שמו ישראל דכתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, אברהם נקרא ישראל ר' נתן אמר מילתא עמיקתא היא ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובארץ כנען ובארץ גושן שלשים שנה וארבע מאות שנה וע"ש במפרש, ובזה מיושב ג"כ כמו שדרש דעה ראשונה בזוה"ק וירא ישראל את היד הגדולה דקאי על יעקב כמו כן דרשי הני דעות בזוה"ק שסברי דכולהו אבהתא היו בעת קריעת י"ס ג"כ ממלת ישראל דכולהו אבהתא נקראים בשם ישראל וכדעת המדרש שהבאתי. הגם כי ידעתי כי דברי הזוה"ק המה סתרי תורה אמנם מה שיש לנו לפרש ע"פ פשוטו נוכל לומר כן, וה' יראנו נפלאות בתורתו: