אור ברסלב
נחלי מים דרוש כ

נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה

דרוש כ

דרוש יט

לשבת הגדול

ברכות ט' בפסקא עד השתא לא שמיע להו דר"ג וכו', השיטות בזה רבו ונבארם אחת לאחת בעזהי"ת. הנה שיטת הרא"ש דלרבי גמליאל דקי"ל כוותיה מותר לאחר לכתחלה עד עמוד השחר והא דקתני בברייתא שלא יהא אדם בא מן השדה וכו' היינו שלא יאכל עד שיתפלל אבל אם אינו רוצה להתפלל מותר לכתחלה לאחר התפלה עד ע"ה, זה שיטת הרא"ש. אמנם שיטת רבינו הרי"ף דלר"ג צריך לקרות מיד מצה"כ, ולפ"ז צ"ל דהנפקותא בין רבנן לר"ג היינו כמ"ש תר"י דלרבנן אחר חצות אינו יוצא י"ח ק"ש ולר"ג יוצא י"ח ק"ש, ולפ"ז צריך להבין הסוגיא דהשיב להם ר"ג רבנן כוותי ס"ל והא דקאמרי עד חצות להרחיק האדם מן העבירה דהא עכ"פ ביטל מצות ק"ש לרבנן, א"כ יחיד ורבים הלכה כרבים כמו ששאלו, וצ"ל דאף לרבנן לא ביטל מצות ק"ש אלא דוקא היכא דלא אנוס אבל היכא דאנוס גם רבנן מודו לר"ג דלא עשו סייג היכא דאנוס, וזה היה שאלתם אם טעמא דרבנן דסברי דמחצות ואילך תו לא הוי זמן שכיבה דתליא בהתחלת זמן שכיבה א"כ אין לחלק בין אנוס ללא אנוס, או דסברי מטעם סייג והיכא דאנוס לא שייך סייג, ור"ג השיב להם דהוא מטעם סייג, ובניו היו אנוסים ולא שייך סייג. ונראה דזה ג"כ שיטת רש"י בד"ה ויחיד ורבים הלכה כרבים וכו', מיהו היכא דאתניס ולא קרא קודם חצות עדיין זמן חיובא הוא ומיחייבי וכו', דלזה דייק בלישניה היכא דאתניס משום דסבר כשיטת הרי"ף ותר"י הנ"ל דלרבנן ביטל חובת ק"ש אחר דלא היה אנוס רק היכא דאתניס מודו רבנן דלא עשו סייג. אמנם יש לדקדק ברש"י דאם נימא דסבר כשיטת תר"י הנ"ל היאך כתב בד"ה כוותי ס"ל וחייבים אתם לקרות גרסינן ולא גרסינן מותרים דאפילו שלא בזמנו תנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, ואם נימא דסבר כתר"י הא כתבו תר"י בפירוש דאחר חצות שאסור לקרות ק"ש עם הברכות א"כ שפיר יש לגרוס מותרים דהנפקותא אם מותרים לקרות עם הברכות. אמנם לא קשה מידי דהא תר"י הקשו מ"ש מק"ש של שחרית דאחר שליש היום עבר זמנו ומ"מ מותר לקרות עם הברכות ותירצו דשאני ערבית כיון דמשום סייג עשו דמן הדין זמנו כל הלילה החמירו ביותר דאם מותר לקרות הברכות אחר חצות לא יאנוס עצמו בשינה ויאמר עדיין יש לו שהות, לכן החמירו חכמים דאחר חצות אסור לקרות ק"ש עם הברכות, ולפ"ז לק"מ, דשפיר י"ל דרש"י סבר כתר"י דהא הכא בלא"ה לא שייך סייג דהא היו אנוסים כמו שבארנו, רק עיקר שאלתם דשמא סברי רבנן דאחר חצות תו לא הוי זמן שכיבה א"כ היאך השיב להם ר"ג מותרים אתם לקרות אף אם נימא דרבנן סברי דאחר חצות תו לא הוי זמן שכיבה מ"מ מותרים לקרות ק"ש עם הברכות דמ"ש מק"ש של שחרית דהא לא מטעם סייג אסור אלא מטעם דתו לא הוי זמן שכיבה, לכן שפיר מוחק רש"י הגירסא ודו"ק:

אמנם קשה לי טובא על הרי"ף דהא הרי"ף כתב לעיל בסוגיא דתרי רשב"י לא פליגי אהדדי והיכא דלא אנוס אסור לקרות אחר ע"ה, והיכא דאנוס יוצא י"ח ק"ש אחר שעלה ע"ה עד הנץ החמה, וכתב הרא"ש דלפ"ז צ"ל דבניו של ר"ג לא היו אנוסים אלא נמשך לבם אחר המשתה, ולפ"ז היאך יפרש הרי"ף הסוגיא כיון דלא חשבינן בניו של ר"ג לאנוסים אסור לקרות לרבנן לאחר חצות והיאך השיב ר"ג רבנן כוותי ס"ל וכו'. בשלמא על הרא"ש לא קשה לי, דאף דסבר כשיטת הרי"ף דהיכא דאנוס מותר לקרות אחר שעלה ע"ה ובניו של ר"ג לא היו אנוסים לא קשה, דהרא"ש לטעמיה דסבר דלר"ג מותר לאחרה לכתחלה, ולפי זה י"ל דלרבנן דסברי עד חצות היינו לכתחילה אבל בדיעבד יצא י"ח ק"ש אף במזיד, ועל רש"י ג"כ לא קשה לי דדקדקנו לעיל מדבריו דסבר כשיטת הרי"ף ותר"י הנ"ל דלרבנן אחר חצות אינו יוצא י"ח ק"ש, י"ל דבניו של ר"ג היו אנוסים ולא שייך סייג כמו שביארנו לעיל, וסבר רש"י כדעת הרבה מפרשים דרשב"י קמא ובתרא פליגי אהדדי דלרשב"י קמא לא יצא י"ח ק"ש אחר שעלה ע"ה וי"ל דר"ג ס"ל כרשב"י קמא ולכך אמר אם עלה ע"ה וכו', אבל על הרי"ף צ"ע גדול כיון דאיהו מפרש דאף לר"ג אסור לאחרה אלא מוכרח לקרות מצה"כ ולפ"ז מוכרח דלרבנן אינו יוצא ידי חובת ק"ש אחר חצות ולפ"ז צ"ל דבניו של ר"ג היו אנוסים ולא שייך סייג, ולפ"ז קשה דאפילו לאחר ע"ה מותר לקרות כקושיית הרא"ש על הרי"ף ולא שייך תירוצו של הרא"ש דהא מוכרח לומר דבניו של ר"ג היו אנוסים, וצ"ע גדול לכאורה. ובדוחק יש ליישב דעת הרי"ף והוא דשלשה חלוקים יש, היכא דהוא מזיד גמור אסור לקרות לרבנן לאחר חצות ואינו יוצא י"ח ק"ש, אבל בשוגג יוצא ידי חובת ק"ש אף לרבנן דבשוגג ג"כ לא שייך סייג, אבל לקרות לאחר ע"ה צריך אונס גמור, ובניו של ר"ג נהי דלא היו אנוסים דנמשך לבם אחר המשתה מ"מ מזידים ג"כ לא הוו דהא מצוה לשמח חתן אלא נחשבו כשוגגים, ובזה א"ש הסוגיא לדעת הרי"ף, ודוחק הוא:

אבל נראה לי לפרש הסוגיא בטוב טעם לדעת הרי"ף ולקיים ג"כ הגירסא מותרים שמחק רש"י, וכבר בארנו כוונת רש"י בזה כל הצורך, אמנם לפמ"ש הכ"מ בפ"א מהל' ק"ש דהביא שם דעת הסוברים דלא הפסיד הברכות כל היום וכתב שם יש מקשים מ"ט בשכבך דרשינן כל זמן שכיבה ובקומך דרשינן בשעה שבני אדם קמים דהיינו עד שלש שעות ולמה לא דרשינן כל זמן שבני אדם קמים דהיינו כל היום, ותירץ דאה"נ ומש"ה לא הפסיד הברכות ואם לא היה זמן ק"ש אמאי לא הפסיד הברכות דהא אינו זמן ק"ש אלא דחכמים עשוהו דעד שלש שעות הוי זמן ק"ש ותו לא הוי זמן ק"ש ולכך לא הפסיד הברכות ע"ש בכ"מ, והשתא א"ש הסוגיא ושפיר יש לקיים הגירסא מותרים דה"פ דבניו של ר"ג שאלו לר"ג אם רבנן סברי דעד חצות הוי זמן שכיבה ותו לא דדרשי ובשכבך תחלת זמן שכיבה וא"כ אסור לקרות ק"ש עם הברכות כיון דעבר זמן ק"ש כסברת הכ"מ הנ"ל, או דרבנן סברי דאחר חצות הוי ג"כ זמן ק"ש דדרשי ובשכבך כל זמן שכיבה ונהי דאינו יוצא ידי חובת ק"ש לרבנן מ"מ מותר לקרות ק"ש עם הברכות דהא הוי זמן ק"ש, וע"ז השיב להם ר"ג רבנן כוותי ס"ל והא דקאמרי עד חצות להרחיק האדם מן העבירה ושפיר מותרים לקרות ק"ש עם הברכות, ושפיר הגירסא מותרים, והשתא מיושב הרי"ף דבניו של ר"ג לא היו אנוסים ועיקר שאלתם היה לענין הברכות כמו שבארנו, ואין להקשות כיון דעד הנץ החמה הוי זמן ק"ש מדיצא חובת ק"ש מי שאנוס א"כ הדק"ל לימא ר"ג עד הנץ החמה מותר לקרות עם הברכות דנהי דלא יצא ידי חובת ק"ש דלא היו אנוסים מ"מ מותר לקרות עם הברכות כיון דהוי זמן ק"ש, דכבר כתב בכ"מ הלכה י' דלמי שאינו אנוס לא הוי זמן ק"ש דהתורה מסרה לחכמים ודרשי דלאנוס הוי זמן ק"ש כיון דאיכא דגני בההיא שעתא, אמנם למי שאינו אנוס תו לא הוי זמן ק"ש ע"ש באורך בכ"מ, ולפ"ז אסור לקרות הק"ש עם הברכות למי שאינו אנוס כיון דלדידיה תו לא הוי זמן ק"ש לסברת הכ"מ, כנ"ל ברור בס"ד. ואיכא למידק בדברי הכ"מ שנתן טעם דלכך לא יצא ידי חובת ק"ש לאחר שעלה ע"ה למי שאינו אנוס דהתורה מסרה לחכמים ודרשי דלמי שאינו אנוס תו לא הוי זמן שכיבה, מ"ש מהא דכתב הרמב"ם בהלכה י"ב דמי שאינו אנוס אם קרא מיד לאחר שעלה ע"ה ק"ש של שחרית יצא ידי חובתו ע"ש, ואמאי לענין ק"ש של ערבית לא יצא ידי חובתו מי שאינו אנוס דחכמים דרשי למי שאינו אנוס לא הוי זמן שכיבה כיון דאיכא אינשי דקמו בההיא שעתא ולענין ק"ש של שחרית אף מי שאינו אנוס יצא ידי חובתי ואמאי לא נימא דלמי שאינו אנוס לא הוי זמן קימה כיון דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא ולאו ק"ו הוא דברשב"א מבואר בהדיא דרובא דאינשי גנו רק מיעוטא קמו, וא"כ כי היכי דדרשינן לענין ק"ש של ערבית לא יצא מי שאינו אנוס אף דרובא דאינשי גנו בההיא שעתא כיון דמיעוטא קמו בההיא שעתא כ"ש לענין ק"ש של שחרית דרובא דאינשי גנו בההיא שעתא, ויש ליישב כיון דיום הוא לכל דבר שמצותו ביום כמבואר במגילה אף דק"ש בשכיבה וקימה תליא מילתא מ"מ לא רצו חכמים לבטל מ"ע דק"ש אף למי שאינו אנוס כיון דיום הוא ואיכא אינשי דקמו בההיא שעתא, כנ"ל ועדיין צ"ע:

ואיכא למידק על שיטת הכ"מ מה דאיתא בתוספתא ר"פ תפלת השחר כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כך נתנו חכמים קבע לתפלה תפלת השחר עד חצות וכו'. ולדעתי יש סתירה גדולה מהתוספתא הלז לשיטת הכ"מ הנ"ל דהא דאמר ר"י עד שלש שעות היינו מדרבנן אבל מן התורה יכול לקרות כל היום וע"ש, ולדעתי יש סתירה לשיטת הכ"מ מהתוספתא דקתני בהדיא כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כך נתנו חכמים קבע לתפלה, הרי בהדיא משמע דמן התורה הוא קבע של ק"ש וקאי אק"ש של יום אבל ק"ש של ערבית בודאי משום סייג, וצ"ע כעת:

ולשיטת תר"י שהבאתי יש לפרש הסוגיא בדף ד' ע"ב ואי כרבי גמליאל ס"ל לימרו כר"ג ע"ש הסוגיא, תמוה מאוד דהא מבואר בהדיא ממתניתין. הטעם משום סייג ולמה תירץ לו מברייתא הלא מבואר בהדיא במשנה, עיין במפרשים שנדחקו, ונראה לי שהסוגיא מתפרשת יפה לשיטת תר"י בריש מכילתין דחכמים דסברי עד חצות ומחצות ואילך הפסיד הברכות או דאף מצות ק"ש ביטל, ור"ג ס"ל דמחצות ואילך לא ביטל עכ"פ מצות ק"ש ולא הפסיד הברכות רק לכתחילה צריך לקרות מיד משום סייג, והקשו תר"י על רבנן מ"ש מק"ש של שחרית דלא הפסיד הברכות, ותירצו דבק"ש של ערבית החמירו יותר דהא חזינן דאפילו קודם זמנו החמירו לאכול דמשום דמיד שהגיע צריך לקרות ק"ש דבלילה שכיח שינה, ואם לא נאמר עד חצות עדיין יאמר מה לי לאנוס עצמי בשינה כיון שיכול לקרות לאחר חצות ושמא יישן כל הלילה, לכן החמירו דמחצות ואילך הפסיד הברכות, ע"ש בתר"י שהעמיקו בזה, ואלה הדברים המה קושיית הגמרא דהיינו לימרו כר"ג דלמה החמירו דמחצות ואילך הפסיד הברכות, נהי דס"ל סייג כמבואר במשנה היינו לכתחילה ואמאי יהיה אפילו בדיעבד ולמה לא דמי לק"ש של שחרית דלא הפסיד הברכות והכא ביטל אפילו מצות ק"ש וע"ז משני כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אלך לביתי והיינו דחזינן דבק"ש של ערבית החמירו יותר דאפילו קודם הזמן אסור לאכול משום דמיד דבא הזמן צריך לקרות ק"ש והחמירו ג"כ דאחר חצות אינו יוצא בק"ש דשמא לא יסמוך ע"ז ולא יקרא ק"ש ויאמר דעדיין יש שהות ונמצא ישן כל הלילה, ולכן החמירו בק"ש של ערבית יותר, כנלע"ד ברור בפירושא דהך שמעתתא:

עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלהינו משם ביד חזקה וכו'. כבר האריכו המפרשים לבאר שיהיה תשובה על שאלת הבן מה נשתנה. ולי נראה דהנה באמת קושיית הבן מה נשתנה צריך להתבונן, והלא כמה מצות צונו הבורא ית"ש כמו מצות סוכה מצות שופר בר"ה, ואינו שואל הבן מה נשתנה דכך היא מצות השי"ת עלינו. ונראה דעיקר שאלת הבן שאנחנו עושים דברים סותרים אהדדי, כי מצות מצה היא סימן חירות ע"ש שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם, וכן הסבה הוא סימן חירות, ומרור הוא סימן עבדות זכר לוימררו את חייהם בעבודה קשה, וביחוד להלל דס"ל דכורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד, ואמאי כיון דמרור מורה על עבדות ופסח ומצה מורה על חירות, וע"ז בא התשובה עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם ביד חזקה וכו'. ויובן היטב ע"פ דברי הזוה"ק פ' בא (דף ל"ו) וז"ל, תניא אמר ר' יוסי בההוא ממש דאשתכח דינא למצראי בההוא ממש אשתכח רחמי לישראל הה"ד וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, וכן תנא בכל אינון כתרין קדישין דלעילא כמה דאשתכח דינא אשתכח רחמי וכולא בשעתא חדא, תנא רבי חזקיה כתיב ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל, מאי ורפא ממה שנימולו צריכין רפואה, ותנא באותה שעה שנגפו מצראי באותה שעה נתרפאו ישראל וכו' עכ"ל. ועפ"ז אנו עושים דוגמא לגאולה שעברה עלינו שהיה בשעתא חדא דינא למצרים ורחמי לישראל ומזה ויוציאנו ה' משם ביד חזקה דהיינו רחמי לדידן ואצלם היה ביד חזקה, וכמו כן אנחנו עושים בבת אחת סימני עבדות וסימני חירות לדוגמת הגאולה של מעלה. וזה נכון בס"ד.

עוד נראה לפרש לענ"ד המשך ההגדה הזאת, ונבאר הענין היטב מה שכבר חקרנו בזה בס"ד בפלוגתא דב"ז וחכמים (ברכות י"ב:) דב"ז ס"ל ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכמים ס"ל ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח, ואנן קי"ל דמזכירים יצ"מ בלילות והלא יחיד ורבים הלכה כרבים, וכבר הארכנו בזה. ונלענ"ד ענין נכון מאוד, והוא דלחכמים דס"ל להביא לימות המשיח ממילא א"צ ריבוי על הלילות. ונראה לענ"ד דהנה פשטות הטעם שצונו השי"ת לזכור יצ"מ היינו שנזכור שהיינו עבדים לפרעה והקב"ה בידו החזקה הוציאנו משם וע"כ ראיתי מפרשים שכתבו הטעם דצריך ריבוי על לילות משום דהזכרת יציאת מצרים היה שנזכור שהיינו עבדים לו ובלילה הניחם פרעה לישן, ועיין בס' ישועות יעקב על א"ח כתב מזה, אמנם יש עוד טעם לענ"ד כי באמת עיקר קבלת התורה גרם יצ"מ וכמו שאמר הכתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ויסוד התורה בנויה על יצ"מ כי אז הוציאם הקב"ה מתחת מערכת השמים להיות לו לחלקו, וכבר האריך השל"ה הקדוש בזה דיסוד התורה בנויה על יצ"מ, ועיין בספרי מקמ"ח בפתיחא זעירא כתבתי מזה ג"כ, ולפ"ז יש לומר הטעם דצוה אותנו הבורא ית"ש לזכור יצ"מ כדי שלא נשכח התורה הקדושה אשר אנחנו דבוקים והיא מקור חיותנו ואחיזת נשמתנו כידוע, ולפ"ז י"ל דבהאי סברא פליגי ב"ז וחכמים, דבן זומא הקשה לחכמים וכי מזכירין יצ"מ לימות המשיח, והלא כבר נאמר הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה וגו', וחכמים השיבו לו לא שתעקר יצ"מ ממקומה אלא שתהא שיעבוד גליות עיקר ויצ"מ טפל לה, וי"ל דב"ז ס"ל הטעם דעיקר מה שצונו להזכיר יצ"מ משום דהיינו עבדים לפרעה ועכשיו הוציא ה' אותנו משם ביד חזקה א"כ ס"ל לב"ז כיון דלימות המשיח יהיו צרות האחרונות גדולות יותר, וכמו שאמרו שם משל למה"ד לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצול ממנו והיה מספר והולך מעשה זאב, פגע בו ארי וניצול ממנו והיה מספר והולך מעשה ארי, פגע בו נחש וניצול ממנו שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש, כך ישראל צרות האחרונות משכחות את הראשונות, ולפ"ז אין להזכיר יצ"מ לימות המשיח, משא"כ חכמים ס"ל הטעם דעיקר הזכרת יצ"מ הוא שגרם לנו קבלת התורה, ועי"ז אנחנו נתונים לחלקו של הקב"ה, א"כ אף לעתיד לבוא מחוייבים אנחנו להזכיר יצ"מ. כי התורה היא נצחית ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא ית"ש לעד, ובהכי תליא ג"כ מה דלב"ז צריך קרא על לילות כיון דלב"ז עיקר הטעם שנזכור שהיינו עבדים והוציאנו הקב"ה, א"כ צריך ריבוי על לילות כיון דבלילות לא היינו עבדים כמו, שהבאתי לעיל שפרעה הניחם לישן בלילות משא"כ לחכמים דס"ל דמזכירים יצ"מ לימות המשיח ע"כ טעם הזכירה משום דגרם קבלת התורה. א"כ אין לחלק בזה בין ביום ולילה וא"צ ריבוי על לילות דמהיכא תיתי נמעט לילות, וזה נכון מאוד בס"ד:

ובזה נבוא לבאר כל סדר ההגדה והמשך בזה. דהנה עוד יש לחקור בזה חקירה נעימה, כי אם נימא דעיקר הזכרת יצ"מ שצוה אותנו הבורא ית"ש משום עבדות ועכשיו הוציאנו משם, יש לומר דעמי הארץ עליהם החיוב יותר להזכיר יצ"מ מת"ח, ונקדים מה שפירשנו התרגום ביתרו ע"פ ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, ותרגם התרגום ואמר יתרו בריך ה' די שיזיב יתכון מידא דמצראי ומידא דפרעה די שיזיב ית עמא מתחות מרות מצראי, ויש לדקדק בדברי התרגום, למה תרגם על יד מצרים השני מרות שהוא לשון רידוי ועבדות וכפרש"י ולא פירש כן על מיד מצרים הראשון. ופירשנו בשני דרכים, דבאמת בפסוק גופא יש כפל לשון שאמר ברוך ה' אשר הציל וגו' אשר הציל את העם, דנראה שהוא כפל, ע"כ יש לפרש דמתחלה היה יתרו מדבר עם מרע"ה ואהרן ונדב ואביהוא שהמה היו משבט לוי ולא נשתעבדו, ועיקר הרוחה שלהם היתה שיצאו ממקום מצרים שהוא מקום טומאה ונקראת ערות הארץ וכנודע, והרוחה שלהם היתה שיצאו מתחת מקום טומאה ומיד מצרים הראשון פירושו מקום וכמו כל מקום שנאמר יד אצל ארץ פירוש רשות כמו ויקח את כל ארצו מידו שפירושו הוא מרשותו, כי מתחלה היה מדבר עם מרע"ה ואהרן וגו', ואח"כ מה שאמר אשר הציל את העם היה מדבר עם שאר העם שגם המה היו עובדים בעבודת פרך ולהם היתה הרוחה מלבד יציאת מקום טומאה אף גם זאת שהיו משוקעים בעבודת פרך, והוציא אותם הקב"ה, וע"כ אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, פירוש מרווח מצראי, כי המה היו משוקעים בעבודת פרך והציל אותם הקב"ה, וזה נכון בס"ד, ושמעתי שנדפס ד"ז בשם הגאון מו"ה זלמן מווילנא ז"ל ושמחתי שכוונתי לדעתו ז"ל. עוד יש לפרש דברי התרגום בדרך זו בדרך אחרת קצת, דהנה ידוע מכתבי קודש רבינו האר"י ז"ל, כי מלבד הגופות אשר היו משועבדים לפרעה עוד היה גלות הנשמות, כי היו משוקעים בטומאת מצרים, אשר הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הוציא אותנו משם מתחת כור הברזל, הוציאנו ממ"ט שערי הטומאה, והכניסנו למ"ט שערי הקדושה, וי"ל בזה סברא נכונה, כי אצל האנשים הקטנים אשר היו מחוסרים דעת התורה עיקר הגלות שלהם הרגישו בעבודת הגוף כי נשתעבדו בעבודות המשברות כל הגוף, וגלות הנשמות לא הרגישו כ"כ מקטנות שכלם, ואצל האנשים הגדולים עיקר הרגישו צער הנשמות אשר לא היו יכולים לעשות עבודות להקב"ה בשלימות כראוי מפאת שהיו משוקעים בטומאת מצרים. מעתה מובן ג"כ דברי התרגום על נכון, דה"פ דקרא, מתחלה נתן יתרו שבח נגד האנשים הגדולים כי דבר עם משה ואהרן וכל זקני ישראל אשר המה היו מגדולי ישראל, א"כ אצלם עיקר הגלות היה גלות הנשמה, והיינו דהמקום היה גורם שהוא ערות הארץ וכנודע, והיינו דקאמר ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים שפירושו מקום, ונגד שאר העם אשר העיקר שהרגישו גלות הגוף שנשתעבדו בעבודת פרך היינו דקאמר אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, וכנודע דעם הוא מדרגה קטנה, והיינו דמדבר עם המונים שעיקר הרגישו גלות הגוף, והיינו דמתרגם מתחות מרווח מצראי, וא"ש דברי התרגום על נכון. מעתה נבוא אל החקירה שהקדמנו, והוא דאם נימא דעיקר טעם הזכרת יצ"מ משום עבדות, החיוב יותר לספר על המוני עם שהרגישו יותר בצער הגוף, ואם טעם הזכרת יצ"מ משום דעי"ז זכינו לתורת ה' תמימה א"כ החיוב יותר לספר על ת"ח בעלי תורה, אשר המה מרגישים בטעם התורה יותר מעמי הארץ, ומצינו בדברי חז"ל (פסחים ס"ח:) רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא, ואמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא, הרי דרב יוסף שמח יותר בקבלת התורה באשר שהיה בעל תורה גדול ושמח ע"ז היום שזכה לקבלת התורה, וכן יצ"מ שגרם קבלת התורה החיוב יותר לספר על בעלי תורה. ובזה נבוא אל ביאור המשך ההגדה, והיינו דקאמר עבדים היינו לפרעה וכו' קאי על כלל הגולה, ובמה שסיים ואילו לא הוציא הקב"ה ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה, פתח בעבדים וסיים במשועבדים היינו וכו', נראה לפרש דקאי על שבט לוי שלא נשתעבדו במצרים, וקאמר דגם שבט לוי ג"כ צריכין להודות להשי"ת, ונהי דלא היו עבדים מ"מ היו משועבדים לפרעה, והיינו דכל זמן שלא יצאו ממצרים היו משוקעים בטומאת מצרים, וע"ז קאמר אפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים והיינו אף אותן אנשים שלא הרגישו כ"כ בצער הגוף עיקר הרגישו בצער הנשמה אשר היו משוקעים בטומאת מצרים החיוב עליהם לספר, כי עיקר יצ"מ גרם קבלת התורה כי המה היו משוקעים בטומאת מצרים, והקב"ה הוציאם מכור הברזל להכניסם תחת כנפי השכינה ולקבל עליהם עול תורתו ומצותיו א"כ החיוב עליהם לספר ביציאת מצרים, ואדרבה עליהם החיוב יותר גדול כי החכמים ונבונים המה מרגישים יותר בטעמי התורה מהמוני עם, א"כ ממילא גם שבט לוי שלא נשתעבדו החיוב עליהם לספר, כיון דעיקר טעם יצ"מ מחמת שגרם קבלת התורה, א"כ המקום היה גורם, א"כ נהי דלא היו עבדים מ"מ היו משועבדים תחת ממשלת פרעה, וע"ז סיים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, דאדרבה כיון דמרבה לספר ביצ"מ מסתמא הוא בעל תורה ושמח על יצ"מ ביותר כי גרם כל זה לקבלת התורה וכמו רב יוסף ששמח בעצרתא, א"כ נהנה יותר ביצ"מ משאר אנשים, וגם מדייק לספר ביציאת מצרים כי עיקר אצלו המקום שהיה מקום טומאה ערות הארץ, וזה עיקר אצלו יותר משיעבוד הגוף, כי הרגיש בגלות הנשמה יותר מגלות הגוף, וע"ז מביא מעשה בר"א ור"י וכו' היינו שהיו חכמים גדולים ואצלם היה עיקר הספור יצ"מ, כי שיעבוד הגוף לא היה נחשב להם כ"כ כי עיקר הרגישו צער גלות הנשמה, וע"ז מביא ראיה ג"כ אמר ר"א כו' וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח, והיינו אף לימות המשיח מחוייבים אנו להזכיר, וע"כ אין הטעם משום צער הגוף, כי ל"ל לספר בצער קטן כיון דהגלות יותר הרגשה וכמ"ש משכח מעשה כולם ומספר מעשה נחש, וע"כ עיקר טעם יצ"מ שגרם קבלת התורה והיה חירות הנשמה כי היו משוקעים במ"ט שערי טומאת מצרים והוציאנו הקב"ה משם בידו החזקה ולתת לנו תורתו הקדושה, ע"כ החיוב לספר אף לימות המשיח, כי התורה היא נצחית ולא יהיה ח"ו תורה אחרת מאת הבורא ית"ש, ומכ"ז ראיה למה שאמר לעיל דאפילו כולנו חכמים וכו' לספר ביציאת מצרים כי אף שלא הרגיש כ"כ בצער הגוף עיקר הגאולה היה חירות הנשמה ולקבל עליו עול תורתו ומצותיו ית"ש. ודוק היטב כי כ"ז נכון, וע"ז שייך הסמיכות ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ומובן היטב סמיכות הדברים ע"פ דברינו בעזהי"ת:

במשנה דברכות (דף י"ב.) מזכירין יצ"מ בלילות אמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יצ"מ בלילות וכו', וביאר הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות מה שאמר הרי אני כבן שבעים שנה, כי לא היה בן שבעים שנה והיה צעיר לימים והיה מרבה ללמוד ביום ובלילה עד אשר תשש כחו ונזרקה בו שיבה, ואמר בענין תמיהא הרי אני אע"פ שהשתדלתי והתחברתי עם אנשי החכמה לא זכיתי לדעת הרמז. ונ"ל לפרש בדרך דרוש, דהנה השל"ה הק' כתב דחכמים לא פליגי על ב"ז וס"ל ג"כ דחיוב להזכיר יצ"מ בלילות רק מה שדרשו ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח ס"ל דא"צ לרבות לילות כיון דכתיב ימי חייך ממילא גם הלילות בכלל חיים, ובן זומא סבירא ליה דלילות לא מיחשבי בכלל כדאמרינן (שבת פ"ט:) גבי חשבון יצחק אבינו דקאמר דל פלגא דלילות, הרי דלא חשבם בכלל חיים, וזה ראיתי מקרוב בשו"ת איתן האזרחי שכיון לזה והוסיף עוד דברים בזה דאיכא פלוגתא בעירובין בפרק הדר חד מ"ד ס"ל לא איברי ליליא אלא לשינתא וחד מ"ד ס"ל דלא איברי ליליא אלא לגירסא, ובזה מחולקים ב"ז וחכמים, דב"ז ס"ל דלא איברי אלא לשינתא ולא הוי בכלל חיים ולהכי צריך לרבוי הלילות, וחכמים ס"ל דלא איברי ליליא אלא לגירסא והוי בכלל חיים ולהכי לא צריך לרבוי הלילות, דהוי בכלל חיים, ולזה אפשר לומר דנתכוין ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה, והיינו ע"י שלמד תורה הרבה ביום ובלילה תשש כחו וכפי' הרמב"ם, א"כ ס"ל דלא איברי ליליא אלא לגירסא א"כ הוי לילות בכלל חיים, א"כ היה בודאי החיוב להזכיר יצ"מ בלילות כיון דהוי בכלל חיים ואעפ"כ לא זכיתי לזה מאחר שקצת ס"ל דלא איברי ליליא אלא לשינתא א"כ י"ל דלא הוי בכלל חיים עד שדרשה ב"ז, נהי דלילות אינו בכלל חיים מ"מ החיוב להזכיר מדדרש ב"ז מרבוי דכל. כנ"ל נכון:

תוכן העניינים

נחלי מים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה