נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה
דרוש יט
לשבת הגדול
לדבר קצת בדיני הזכרת יציאת מצרים מה שחקר בזה הגאון בעל ש"א ז"ל ומה שחדשתי בזה קצת בעזהי"ת:
הנה תר"י כתבו בריש מכילתין דליציאת מצרים של לילה לא בעי ממש לילה, אלא מיד לאחר שקיעה מותר להזכיר יצ"מ, כיון דיכול לומר ת"ע דהיינו גולל אור מפני חושך יכול נמי לומר יצ"מ של לילה, וטעמם כיון דלא כתיב בקרא בהדיא לילה אלא מרבויא דכל לא בעי ממש לילה אלא כל דיכול להתפלל ת"ע יכול לומר הזכרת יציאת מצרים. והגאון ש"א סי' ח' הרבה להשיב עליהם, ודעתו דהזכרת יצ"מ בלילה ממש, ואפילו אם הזכיר בה"ש לא יצא ידי חובתו כיון דהוא דאורייתא ואזלינן בספיקא להחמיר, זה דעתו. אמנם מה שהשיג על תר"י דנהי דתליא בת"ע ולא בעינן ממש לילה, מ"מ זה לר"י, אבל לרבנן דאמרי תפלת המנחה עד הערב וכיון דלא הוי לילה לענין ת"ע לא הוי ג"כ לילה לענין הזכרת יצ"מ, ובגמרא אמר השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, וזה שייך לענין תפלה שהוא מדרבנן אבל לענין הזכרת יציאת מצרים שהוא מה"ת בודאי ראוי להחמיר, וכספיקא דרבוותא, ולפ"ז אמאי יוצא בהזכרת יצ"מ היכא דלא הוי ממש לילה דשמא הלכה כרבנן, ע"כ תורף קושייתו. ונפלאתי מאוד דהא התר"י שם נתנו טעם על מה שנהגו להתפלל בעוד שאינו ממש לילה והיינו מיד לאחר שקיעה וע"ז נתנו שם טעם זה, ולפ"ז תר"י לשיטתו דאף לרבנן זמן תפלת המנחה עד שקיעת החמה, ומפרש שם עד הערב היינו שקיעת החמה ונרמז שם בתר"י בנעימת לשונם ובר"פ תפלת השחר ביארו בהדיא תר"י דתפלת המנחה אף לרבנן היינו עד שקיעת החמה, ולפ"ז לאחר שקיעה יכול להתפלל תפלת מעריב אף לרבנן שפיר כתב ולפ"ז תר"י דיכול להזכיר יציאת מצרים כיון דבת"ע תליא מילתא ובזה יכול להתפלל אף לרבנן יכול ג"כ להזכיר יציאת מצרים וזה מבואר בהדיא בתר"י למדקדק שם וא"ש תר"י. אמנם יותר אני מפליא על הגאון שאגת אריה דלמה תלה דבר זה בתר"י הלא לענ"ד מוכח מרש"י ותוס' ורשב"א ורא"ש ושאר ראשונים כמו שאבאר אי"ה דהלא כולם כירכרו על מנהגן של ישראל שנהגו לקרות ק"ש קודם צה"כ וכל אחד נתן טעמו, דרש"י נתן טעם דעיקר הק"ש שעל המטה, ותוס' והרשב"א והרא"ש והמאור והרמב"ן נתנו טעמים אחרים, והלא יקשה אם נימא כש"א דהזכרת יציאת מצרים בלילה תליא מילתא דהוי דבר שמצותו ביום ובלילה ומה שמצותו בלילה בעי ממש לילה כמבואר במגילה, א"כ קשה היאך אנו יוצאים בהזכרת יציאת מצרים של לילה, דטעם רש"י לא שייך דהא אינו קורא אלא פרשה ראשונה ולא הזכיר בה יציאת מצרים, גם הטעמים של שאר ראשונים או דעבדינן כר"י או דקי"ל כשאר תנאים שבגמרא שם דלא בעי ממש לילה כל זה לא יספיק להזכרת יציאת מצרים דשם בלילה תליא מילתא ולא בזמן שכיבה ובעי ממש לילה לדברי הש"א, א"ו דכל הראשונים סברי כסברת התר"י דלא בעי ממש לילה, אלא כל שיכול להתפלל ת"ע יכול להזכיר יציאת מצרים ולהכי לא חקרו כלל על הזכרת יציאת מצרים א"כ מוכח דעת רש"י ותוס' והמאור ורמב"ן ורשב"א ורא"ש ושאר הגאונים שהובא שם דלא כדעת הגאון שאגת אריה:
אמנם להראשונים חוזר וניעור קושית השאגת אריה הנ"ל, דהא שיטת רש"י ותוס' משמע דסברי תפלת המנחה עד הערב היינו ממש לילה וכן מוכח בהדיא מתוס' ריש מכילתין דתפלת המנחה עד הערב לרבנן היינו ממש לילה ולפ"ז חוזר וניעור קושית השאגת אריה דהא הזכרת יציאת מצרים מה"ת הוא והיאך לא נחוש להחמיר כרבנן דלרבנן אינו יוצא י"ח בהזכרת יצ"מ. לכן צ"ל דהראשונים הנ"ל סברי להלכה כחכמים דאין צריך להזכיר יצ"מ בלילה אלא מדרבנן וכשיטת הראב"ד וכשיטת הצל"ח בדעת הרי"ף והרא"ש שהארכנו לעיל, ולפ"ז יש לכוין דמדרבנן הוא דעביד כמר עביד ודעבד כמר עביד. והשתא דאתינן להכי מצינן למימר דרש"י ותוספות:
והראשונים הנ"ל סברי דהזכרת יצ"מ בלילה תליא מילתא כדעת הש"א ואעפ"כ א"ש לפמ"ש בחידושינו דקריאתנו הוא בה"ש בזמנם, ועיין שם בחידושי שביררתי זאת בראיות ובזה תירצתי קושיית התוס' על רש"י ד"ה אין לנו קורין אלא פרשה ראשונה וכתבתי דה"ט משום דשאר פרשיות דמדרבנן הוא אזלינן בספיקא להקל ואמרינן דהוי לילה אבל פרשה ראשונה דמה"ת הוא לרוב פוסקים לכן לא יצא ידי חובתו בקריאה של ביה"כ ולהכי צריך לקרות פרשה ראשונה שהוא מה"ת, ע"ש שכתבתי שלזה כיון הרשב"א ז"ל בחידושיו וכתבתי עוד דהתוס' שהקשו על רש"י ולא ניחא להו בסברא זו משום דק"ש בשכיבה תליא מילתא וכ"ז שלא הוה צה"כ לאו זמן שכיבה ואינו יוצא אף ק"ש דרבנן, ולפ"ז א"ש דאף דיצ"מ בלילה תליא מילתא מ"מ כיון דמדרבנן הוא יוצא במה שהזכיר בה"ש דאמרינן בספיקא להקל דהוי לילה, ואף התוס' שלא ניחא להו בזה היינו לענין ק"ש דבזמן שכיבה תליא מילתא, ואינו יוצא אף ק"ש דרבנן, אבל לענין הזכרת יצ"מ דבלילה תליא מילתא ויוצא הזכרת יציאת מצרים של דרבנן דאזלינן בספיקא להקל ואמרינן דלילה. סוף דבר יהיה איך שיהיה מוכח דעת רש"י ותוס' וכל הראשונים דיוצא הזכרת יצ"מ בלילה בה"ש ודלא כש"א, כן נ"ל בדין זה:
ועתה נבאר מתי סוף הזמן בלילה. הנה הגאון שאגת אריה העלה דהסוף הוא עד שעלה ע"ה ולבתר כן ביטל המצוה של הזכרת יצ"מ ול"ד לק"ש דמי שאנוס יצא ידי חובתו אף לאחר שעלה ע"ה עד הנץ החמה, דשם בזמן שכיבה תליא מילתא ואיכא אינשי דגנו בההיא שעתא אבל לענין הזכרת יציאת מצרים בלילה תליא מילתא ולאחר שעלה ע"ה לאו לילה הוא. ומיושב בזה דברי רש"י (ברכות ט') דקאמר שם ר"ז ובלבד שלא יאמר השכיבנו, פירש רש"י שם דקאי על קודם שעלה ע"ה, אף דמשמעות הגמרא שם דקאי לאחר שעלה ע"ה מ"מ פירש רש"י כן דק"ל דא"כ או"א ג"כ לא יאמר דהא נתקנה בשביל הזכרת יציאת מצרים ולאחר שעלה ע"ה ביטל המצוה ושוב לא יאמר או"א, ולכך הוכרח רש"י לפרש דקאי אקודם שעלה ע"ה, ותמה שם על דברי התוס' ושאר פוסקים שמפרשים דקאי על אחר שעלה ע"ה דא"כ או"א ג"כ לא יאמר, ומתרץ כיון דאין בזה משום דובר שקרים אף שכבר עבר הזמן מ"מ יאמר עכ"ד בקצרה וע"ש באריכות. ובאמת תירוצו על התוס' והפוסקים אין לו שחר, דמה בכך דאין בו דובר שקרים מ"מ כיון דעיקר או"א תיקנו משום הזכרת יצ"מ וכבר עבר הזמן היאך יברך ברכה לבטלה. ובאמת שיטת רש"י ותוס' הייתי יכול לפרש ברווחא דכל אחד קם בשיטתו, דרש"י פירש בריש מכילתין דעיקר ק"ש הוא ק"ש שעל המטה והא דקורין מבעוד יום כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת, והתוס' הקשו דא"כ אמאי לא מברכין על ק"ש שעל המטה שתים לפניה ושתים לאחריה, והרא"ש הוסיף ג"כ להקשות היאך יכול לברך מבעוד יום דהא עדיין לאו זמן ק"ש היא, והרשב"א בתשובותיו סי' מ"ז נשאל ג"כ שאלה זו, ותירץ שעיקר הברכות לא נתקנו בשביל הק"ש אלא ברכות בפ"ע וחכמים סמכו אצל ק"ש, ומביא ראיה מהא דברכות י"ב בשחר מברך שתים לפניה, מאי ברכות אין מעכבות זו את זו, אילימא דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור, דילמא לא מטי זמניה וכי מטי זמניה מימר אמר ואסיקנא הכין ומאי אין מעכבות זא"ז להקדים מכאן אתה למד שאפילו קרא ק"ש בלא ברכות חוזר ואומר ברכותיה בלא ק"ש עכ"ל הרשב"א בתשובה שם. והנה נראה דעת הרשב"א שמביא מזה ראיה דהברכות לא שייכי לקריאת שמע משום דסבר כדעת הרמב"ם רפי"א מהל' ברכות והביא הש"ך ביו"ד סי' י"ט ס"ק ג' דהא אמרינן דכל הברכות מברך קודם לעשייתן, ואם לא בירך קודם אינו מברך אח"כ, א"כ ראיית הרשב"א נכונה היא, דאם נימא דהברכות שייכי לק"ש, היאך יכול לברך אחר שקרא ק"ש, אבל אם נימא כדעת הגהות אשרי שהובא בש"ך שם בודאי ראיות הרשב"א לאו ראיה היא כלל, דהא שפיר יכול לברך לאחר שקרא ק"ש אף אם נימא דהברכות שייכי להק"ש, ואין לומר דאף לדעת הגהות אשרי ראיית הרשב"א נכונה דמ"מ לכתחילה צריך לברך קודם עשייתו, דז"א דהא התם במקדש הוי כמו דיעבד כיון דלא יוכלו לברך יוצר אור דעדיין לא מטי זמניה, ובזה נראה לי לכאורה ראיה דלא כהש"ך שם שהעלה בדעת התוס' והרא"ש שסוברים כהרמב"ם ע"ש והפר"ח בי"ד שם נחלק עליו דאין מדברי התוס' והרא"ש ראיה ע"ש בדבריהם, ולכאורה מוכח דלא כהש"ך, דהא התוס' והרא"ש הקשו על רש"י קושיות הרשב"א ולא ס"ל כשיטת הרשב"א דהברכות לא נתקנו בשביל ק"ש אלא ס"ל להתוס' והרא"ש דהברכות בשביל הק"ש נתקנו, א"כ קשה על תוס' ורא"ש היאך הבינו ראיית הרשב"א, דהא מוכח בהדיא מסוגיא דשם דיכול לברך אח"כ הברכות אף שכבר קרא ק"ש, אלא ודאי סברי התוס' והרא"ש כדעת הגהות אשרי דאף אם לא בירך קודם עשייתן מברך לאחר עשייתן א"כ נדחה ראיית הרשב"א כמ"ש לעיל. וזה ראיה ברורה לכאורה, אבל לאחר העיון אין כאן סתירה על הש"ך וראיות הרשב"א יש לדחות באופן אחר לדעת התוס' והרא"ש, והוא לפמ"ש הרא"ש פרק הרואה (סי' כ"ג) דכתב שם והאידנא נהגו לברך אלו הברכות על סדר אחר שנטל ידיו דכ"ז שאין ידיו נקיות אין לברכם, והא דאמרינן כל הברכות כולם מברכים עובר לעשייתן היינו ברכות המצות שאומר בהם וצונו צריך לברך להקב"ה תחלה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו, אבל ברכות של שבח והודאה כגון אלו יכול לברך אח"כ עכ"ל הרא"ש, ובזה נדחה ממילא ראיית הרשב"א דבודאי הברכות בשביל ק"ש נתקנו אלא דאעפ"כ יכול לברך אח"כ כיון דהברכות הם הודאה בעלמא יכול לברך אף לאחר שנעשה המצוה כמו שכתב הרא"ש לענין ברכות השחר וזה ברור. הארכתי קצת אף שאינו מעניננו מפני שהוא נוגע לכמה דינים, יצא לנו דשיטת רש"י דהברכות לא בשביל הק"ש נתקנו כמ"ש הרשב"א, אמנם שיטת תוס' ורא"ש דהברכות בשביל ק"ש נתקנו. והשתא י"ל דלהכי מוכרח רש"י לפרש דבלבד שלא יאמר השכיבנו קאי אקודם שעלה ע"ה משום דקי"ל דאו"א ג"כ לא יאמר כמ"ש השאגת אריה משום דהברכות לא בשביל ק"ש נתקנו אלא ברכות בפ"ע הן וברכת או"א נתקנה בשביל זכירת מצרים ואחר שעבר זמן הזכרה למה יאמר כיון שלא נתקנה אלא בשביל הזכרת יציאת מצרים, אבל התוס' והרא"ש לטעמייהו דסברי דעיקר הברכות בשביל ק"ש נתקנו רק דחכמים קבעו ג"כ בהברכה זכירת יציאת מצרים ולא בשביל זה לחוד נתקנו ולהכי אף שעבר זמן הזכרת יציאת מצרים מ"מ יכול לומר או"א דעיקר בשביל ק"ש נתקנה ולהכי פירשו שפיר דהאי ובלבד שלא יאמר השכיבנו קאי על לאחר שעלה ע"ה. והנה ראיתי בש"א שם שהוכיח מרש"י דפירש במתני' מזכירין יציאת מצרים פירש שם רש"י דבשביל זה קבעו פרשת ויאמר, ומזה הוכיח הש"א דרש"י סובר דהברכות בשביל ק"ש נתקנו דאל"כ הא או"א נתקנה בשביל הזכרת יציאת מצרים, ואין זה ראיה כלל, די"ל דזה ג"כ קבעו בשביל הזכרת יציאת מצרים והרי הרשב"א ביאר בהדיא בתשובה מ"ז דרש"י ס"ל דהברכות לא נתקנו בשביל ק"ש. כך הייתי יכול לפרש שיטת רש"י ותוס' ברווחא וכל חד קם בשיטתיה, אך זה לא יתיישב על הרשב"א ושאר גדולי הפוסקים שהסכימו כולם דלא כרש"י אלא האי ובלבד שלא יאמר השכיבנו קאי אקודם הנץ החמה לאחר שעלה ע"ה ולדידהו קשה קושיית הש"א כיון דהברכות לא נתקנה בשביל הק"ש א"כ ברכת גאל ישראל לא נתקנו אלא בשביל הזכרת יצ"מ וא"כ או"א ג"כ לא יאמר דהא כבר עבר הזמן של הזכרת יציאת מצרים:
לכן נ"ל דזה שהעלה הגאון ש"א דלאחר שעלה ע"ה בטל זמן הזכרת יצ"מ לאו הכרעה היא, דהגאון אזיל לשיטתו בסי' הקודם שהשיג על תר"י וסבר דבלילה תליא מילתא, אבל לפי מה שבררנו לעיל דדעת תר"י נכונה היא ושכן נראה מכל הראשונים דבת"ע תליא מילתא כל שיכול לומר גולל אור מפני חושך הוי ג"כ לילה לענין הזכרת יצ"מ כיון דלא כתיב לילה בהדיא בקרא, וה"נ י"ל לענין סוף הלילה לא בעי ממש לילה אלא כל שיכול להתפלל ת"ע, והוי ג"כ לילה לענין הזכרת יצ"מ, ולפ"ז מי שאנוס שיכול לומר ק"ש עם הברכות דהיינו גולל אור מפני חושך יצא ג"כ הזכרת יצ"מ של לילה דלא בעי ממש לילה, והשתא י"ל דהרשב"א והראשונים סברי כסברא זו, לכן יכול לומר או"א אף שנתקנה בשביל הזכרת יצ"מ דעדיין לא עבר זמנו, ויצא לנו מזה דדעת כמה רבוותא דאם לא הזכיר יצ"מ של לילה קודם שעלה ע"ה והזכיר לאחר שעלה ע"ה דיוצא ידי חובתו של לילה. כן נ"ל בדין בזה ודלא כש"א:
ולענין הזמן של הזכרת יצ"מ ביום נראה לי עיקר כמו שהעלה הגאון ש"א שזמנה משעלה ע"ה עד צה"כ ול"ד לק"ש דתליא בזמן קימה, אבל הכא ביממא תליא מילתא דהא כתיב בהדיא בקרא יום בודאי הוי ממש דבר שמצותו ביום, ונ"ל ראיה ברורה לזה מברכות (י"א ע"ב) דמביא שם משנה דתמיד ואיתא שם וברכו את העם ג' ברכות, אמת ויציב, פירש רש"י את העם עם העם, א"כ מבואר בהדיא דהעם היו אומרים אמת ויציב אף דעדיין לא הגיע זמן ק"ש כמו דאיתא ביומא הקורא שמע עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו, והיאך היו יכולים לומר אמת ויציב דנתקנה בשביל הזכרת יציאת מצרים, ועיין צל"ח שנתן טעם אף דעדיין לא היו קוראים ק"ש אעפ"כ היו אומרים או"י ע"ש שנתן טעם לזה, ועכ"פ היאך היו יכולים לומר או"י עם הברכה דעדיין לא בא הזמן של הזכרת יציאת מצרים אם נימא דהזכרת יציאת מצרים הוי הזמן כמו ק"ש, אלא ודאי דהזמן של הזכרת יצ"מ לא תליא מילתא מידי בק"ש, ואף שעדיין לא הגיע זמן ק"ש יכול לומר הזכרת יצ"מ, ולכך היו אומרים אמת ויציב שכבר עלה ע"ה, א"כ מזה ראיה ברורה לענ"ד דיכול להזכיר יציאת מצרים של יום מיד לאחר שעלה ע"ה ודו"ק:
ועתה נבאר ספק אחד מה שחקר הגאון ש"א אם נשים חייבות במצות הזכרת יצ"מ ותוכן פלפולו שמתחלה רצה לומר דהוי מ"ע שלא הזמן גרמא כיון דנוהג ביום ובלילה ונשים חייבות. ואח"כ העלה דהוי מ"ע שהזמן גרמא כיון דאין יוצא בשל יום בלילה ובשל לילה ביום, הוי מ"ע שהזמן גרמא, והאריך בסברא וסיים שכן נראה לו הלכה למעשה דנשים פטורות מהזכרת יציאת מצרים. ואני תמה דהא מצות לספר בליל ע"ו בניסן ביצ"מ הוי ג"כ מ"ע שהזמן גרמא, ומבואר בהדיא בחינוך פרשת שמות שמצוה זו נוהגת בזכרים ובנקבות, הרי אף שהוא מ"ע שהזמן גרמא נשים חייבות, א"כ מ"ש מהזכרת יציאת מצרים בכל יום נהי דמ"ע שהזמן גרמא היא, מ"מ נשים חייבות, ומה"ת לחלק. אמנם נ"ל דתליא במחלוקת כאשר אבאר. כי באמת צריך להבין טעמו של החינוך דלמה נשים חייבות לספר ביצ"מ בליל ט"ו, הא קי"ל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות ודוחק גדול דס"ל להחינוך כיון דנשים חייבות לאכול מצה מהיקשא דכל שישנו וכו', חייבות ג"כ לספר ביצ"מ, דהא המצוה לאכול מצה הוא משום שלא הספיקו בצקם של ישראל להחמיץ, וכיון דנשים חייבות לאכול מצה חייבות ג"כ לספר ביצ"מ, זה דוחק גדול ולא ניתן להאמר כלל, כי היאך יכולים אנחנו לדמות מצוה למצוה, כי על כל מצוה יש עיקרים חזקים וסודות נוראים מה שאין יכול שכל האנושי להשיגו, והיאך יכולים אנחנו לדמות מצוה למצוה]:
אמנם נ"ל להבין טעמו של החינוך. ודבריו תלו באשלי רברבי רבותינו בעלי התוספות. איתא במגילה (דף ד'.) אמר ריב"ל נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס, כתבו שם התוס' יש מקשה ל"ל היקשא דכל שישנו בכל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה תי"ל מטעם שאף הם היו באותו הנס, ותירצו דמשום ה"ט לא מיחייבי אלא מדרבנן אם לא מהיקשא, וכתבו עוד בשם רבינו יוסף איש ירושלים דס"ד למפטרה מג"ש (דט"ו ט"ו) מחג המצות. יצא לנו לתירוץ א' מטעם שאף הם היו באותו נס אינו חייב אלא מדרבנן, ולתירוץ ר"י מטעם שאף הם היו באותו הנס היו חייבות ג"כ מדאורייתא, ולפ"ז י"ל טעמו של החינוך דסבר כתירוץ ר"י דהא משמע מחינוך שכתב דנוהג בזכרים ובנקבות משמע דנשים חייבות מדאורייתא, ע"כ צ"ל דס"ל להחינוך כתירוץ ר"י ולכך נשים חייבות לספר ביצ"מ בליל ט"ו אף שמ"ע שהזמן גרמא מ"מ חייבות מטעם שאף הן היו באותו הנס, ולענין זה ליכא ג"ש למפטרה למילף מחג הסוכות, ולתירוץ הראשון של התוס' נשים חייבות לספר בליל ט"ו ביציאת מצרים מדרבנן:
אמנם יש שיטה אחרת לרבותינו בעלי התוס' בפסחים ק"ח אמר ריב"ל נשים חייבות בארבעה כוסות שאף הן היו באותו הנס, כתבו שם התוס' ד"ה היו באותו הנס, והא דנשים פטורות מסוכה אע"ג דאף הם היו באותו הנס כי בסוכות הושבתי, התם בעשה דאורייתא, אבל בד' כוסות דרבנן תיקנו גם לנשים כיון שהיו באותו הנס עכ"ל. הרי מבואר בהדיא מדבריהם דבמ"ע דאורייתא נשים פטורות ואין לחייבם מטעם שהיו באותו הנס, ולפ"ז במצות סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן שהוא מ"ע מדאורייתא נשים פטורות אפילו מדרבנן:
ודע דאין להקשות על שיטת התוס' במגילה דאפילו במ"ע דאורייתא נשים חייבות מדרבנן מטעם שהיו באותו הנס אמאי בסוכה פטורות לגמרי אפילו מדרבנן, י"ל כיון דבסוכה מיעט הכתוב בהדיא האזרח דמיניה דרשינן בסוכה דנשים פטורות אין כח ביד חכמים לחייב כיון דהתורה פטרתם בהדיא כמ"ש הט"ז ביו"ד דבדבר שהתורה התירה בפירוש אין כח ביד חכמים לאסור אף משום איזה סייג, וה"נ בנידון דידן. וראיתי בס' טורי אבן להגאון ש"א ז"ל שתמה על תירוץ ה"ר יוסף איש ירושלים דא"כ מאי פריך בסוכה כ"ח ל"ל האזרח למעוטי נשים דהא מ"ע שהזמן גרמא, הא שפיר איצטריך דה"א לחייבן מטעם שאף הן היו באותו הנס. ולכאורה היא קושיא חמורה מאוד, ונ"ל די"ל דהר"י א"י סבר כשיטת רש"י ורשב"ם בפי' שאף הן היו באותו הנס היינו דעיקר הנס היה על ידן כמו ביצ"מ ובמגילה אבל בסוכה נהי ישאף הן היו באותו הנס בסוכות הושבתי מ"מ עיקר הנס לא היה ע"י ומשום זה אין לחייבן לכך שפיר פריך ל"ל האזרת, וכן נ"ל מהמשך לשון התוס' בפסחים שמתחלה דחו פי' רשב"ם בפירוש שאף הן היו באותו הנס ואח"כ הקשו הא דנשים פטורות מסוכה, והיינו דלפירוש רשב"ם לק"מ משום דלא שייך לומר שאף הן היו באותו הנס משום דעיקר הנס לא היה על ידן:
ודע שאף לשיטת התוס' בפסחים היה מקום לצדד דנשים חייבות בהזכרת יציאת מצרים בלילה לפי מה שכתבתי לעיל דדעת כמה רבוותא דהזכרת יצ"מ בלילה אינו אלא מדרבנן, ובדרבנן חייבות הנשים מטעם שאף הן היו באותו הנס, אך ע"ז י"ל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכיון דמהזכרת יציאת מצרים ביום נשים פטורות דמ"ע דאורייתא הוא ג"כ בלילה אף דמדרבנן הוא לא תיקנו אלא כעין דאורייתא. סוף דבר נ"ל ברור הלכה למעשה דנשים חייבות בהזכרת יצ"מ ביום ובלילה, כיון דלדעת החינוך ולתירוץ השני של התוס' במגילה בשם הר"י איש ירושלים חייבות מדאורייתא מטעם שהיו באותו הנס ולתירוץ הראשון של התוס' במגילה עכ"פ חייבות מדרבנן בודאי יש להחמיר כדעת הנך רבוותא, כן נ"ל בדין זה ודלא כש"א. זה מה שהעלה ה' במצודתי בדיני הזכרת יצ"מ ויה"ר שיקויים בנו מהרה כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות:
לעיל כתבתי ביצ"מ של לילה דיוצא אחר שעלה ע"ה קודם הנץ החמה, ע"ש שבררתי שם דלא כש"א, אך לשוני שם אינו מדוקדק במ"ש בזה הלשון כיון דיכול להתפלל ת"ע הוי לילה לענין הזכרת יצ"מ, והא ודאי ליתא דאחר שעלה ע"ה אינו יוצא בת"ע רק מתורת השלמה דהא ת"ע כנגד איברים ופדרים תיקנו כמבואר בריש תפלת השחר, ולאחר שעלה ע"ה שוב אינו יכול להעלות או"פ ע"ג מזבח כמבואר בכמה דוכתי ובריש משנה דברכות, רק עיקר כוונתי כיון דתר"י כתבו דלענין הזכרת יצ"מ של לילה לא בעי ממש לילה אלא כל שיכול להתפלל ת"ע שיכול לומר הברכות דגולל אור מפני חושך, ה"נ לענין סוף הלילה לא בעי ממש לילה אלא כל שיכול לומר הק"ש עם הברכות דהיינו גולל אור מפני חושך, וזה מוכרח בשיטת הפוסקים כמו שביארתי בפנים, וכן מבואר בסוף לשוני שם, אך תחלת לשוני אינו מדוקדק שם ואתה דע לך:
בביאור קושיית החכם מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם, ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ובביאור דברי הרשע מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל. וכבר עמדו בזה המפרשים דמה בין שאלת החכם לשאלת הרשע. ואף התשובה על כל אחד צריך בירור דברים כאשר האריכו בזה הקדמונים, והאיר ה' את עיני בענין זה דברים נכונים. ונקדים דברי הרשב"א ז"ל בביאור הגדה בסוכה דקאמר הש"ס על ריב"ז לא הניח דבר קטן ודבר גדול, דבר קטן הויות דאביי ורבא, דבר גדול מעשה מרכבה, דאגדה זו יש מקום ח"ו לטעות לכת הפוקרים ולומר דמעשה המצות אשר אנו מצווים עליהם כי ע"ז בא ביאור הויות דאביי ורבא לפרש ולבאר פרט כל מצוה ומצוה באופן עשייתם, לחשוב ח"ו לדבר קטן, לא תהא כזאת בישראל, ועיקר אשר אנחנו חייבים לעסוק המה מעשה המצות כי זה כל האדם:
והענין כי התורה יש בה חלק המעשה והוא המצוה לכל אדם, ואין אדם יכול ליפטר מזה כלום דהיינו חלק המעשה, וחלק העיוני דהיינו טעמי המצות זאת נמסר רק לבאי בסוד ה' לבאר רזי טעמי המצות ועשייתן, והיאך הדברים עומדים ברומו של עולם כי ע"י מעשה התחתונים נתקנים כל העולמות העליונים ויחודים וצרופים וזווגי המדות העליונות הכל נעשה ע"י מעשה התחתונים ולא קראו דבר גדול בערך חלק המעשה, אמנם ח"ו לא להקטין חלק המעשה, כי זה כל אדם מחוייב ולא נברא אלא לצוות לזה, וכתב עוד משל נאה על זה לרופא שבא לרפאות החולה מחוליו בכמה מיני מרקחים כולם במשקולים כל מרקחת במשקל ידועה ולשתות בזמן מהזמנים, והחולה לא ידע סבת רפואתו, זולת הרופא בעצמו יודע אופן רפואתו, וכמו כן השי"ת הוא צוה אותנו מעשה המצות והוא היודע כי הוא סוד רפואות חולי הנפש ובעשיית המצות כל אחת בזמנה אנו מעלים את נשמותינו למקור מחצבתה אשר זה היה רצון הבורא ית"ש. וכתב עוד הרשב"א ז"ל דזה היה כוונת המלאכים אשר ביקשו שיהיה התורה על השמים, דבודאי לא היה כוונתם על חלק העשייה דבודאי לא שייך כלל חלק העשייה אצל המלאכים וכמו שהשיב משה רבינו ע"ה כלום יש יצה"ר ביניכם היאך שייך אצלכם לא תגנוב לא תנאף לא תרצח, אלא כוונתם היה על חלק העיוני דהיינו סודות התורה, ומשה רבינו ע"ה השיב להם דעיקר ניתנה התורה בשביל חלק העשייה וכיון דלא שייך אצלם חלק העשייה ממילא א"א להם לקבל התורה. וכתב עוד ראיה דעיקר הוא חלק העשייה דהלא זה פשוט מי שאוכל ביוה"כ או חמץ בפסח חייב כרת ואפילו עוסק כל היום במעשה מרכבה לא נמלט מכרת, הרי חזינן דעיקר הוא חלק העשייה:
והנה ידוע מחלוקת חכמי המחקר וחכמי הקבלה הובא בס' עבודת הקודש, דדעת חכמי המחקר ומכללם בס' מורה נבוכים שקצת מן המצות אין להם אלא צוואה בלבד ולא כיון בהם תכלית אחרת ולא תועלת נמצאת בהם, והיא אומרם וכי מה איכפת להקב"ה בין מי שישחוט מן הצואר ובין מי שישחוט מן העורף הוי אומר לא ניתנו המצות אלא לצרף בהם הבריות שנאמר אמרת ה' צרופה, וחכמי האמת הכו קדקוד דעה זו, והביאו מאמרים להיפך וכענין שאמרו בזמן שישראל עושים רצונו מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנאמר ועתה יגדל נא כח ה', וכמה מאמרים מבוארים בזוה"ק כי כל עבודתנו היא להתעוררות הקדושה העליונה, ובמעשינו נתקנים עולמות העליונים והכל ע"י מעשה התחתונים נתקנו העולמות העליונים, וגם דברי הרשב"א בעין יעקב הנ"ל שהבאתי מיאן וביטל דעה זו דמזה יבוא ח"ו להקטין כח חלק העשייה וכמו שהבאתי לעיל:
והנה השל"ה הקדוש בשער הגמול (דף כ"ח כ"ט ל') האריך בזה מאוד, ותוכן מסקנתו דבודאי כל מעשינו נעשה צורך למעלה וע"י עבודתנו נתוסף קדושה של מעלה, אמנם לא עצמות הקדושה ממש כי אין השכל מקובל ע"ז רק כי הבורא ית"ש הוא שלם בתכלית השלימות ומטבע השלם להשפיע לזולתו ולהשפעת הקדושה בתחתונים הוא צריך למעשינו כי באתערותא דלמטה מתעורר למעלה המקור העליון להשפיע רב טוב לבית ישראל. אמנם לא ח"ו עצמות נתוסף במעשה ידינו, כ"א הצורך להשפיע לתחתונים וזה רצונו יתברך ויתעלה שמו, וכביכול הוא צריך לזה אשר מטבע השלם להשפיע לזולתו. ובזה פירשנו הפייטן ולך תעלה קדושה כי אתה קדוש ישראל ומושיע, והיינו דלכאורה היאך שייך עליית קדושה אצל השי"ת כי הוא קדוש בעצמותו וא"צ לקדושתנו, רק בזה הבחינה שייך אצלו עליית קדושה כי הוא קדוש ישראל ומושיע, וצריך כביכול להתעוררות התחתונים להשפיע רב טוב לזולתו, ובזה הבחינה שייך אצלו עליית קדושה, וכבר פירשנו בדרושי שבת תשובה מאמר חז"ל בקידושין ל"א דרש עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה מאי דכתיב יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו עכו"ם לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו למאמרות הראשונות, רבא אמר מהכא ראש דברך אמת ולא סוף דברך, אלא מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת, ופירש רש"י חזרו והודו למאמרות הראשונות כ"ש שחייב אדם בכבודו שאף הוא שותף לאביו ואמו בבריאתו וחייו ומותו תלויים בידו:
ונראה להבין הענין, כי בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך דהיינו שהשי"ת רוצה שאנחנו נהיה מקבלים עלינו עול מלכותו והיו סוברים דלכבוד עצמו הוא דורש דהיינו שהוא צריך ח"ו למעשה התחתונים אשר אין השכל מקבל ע"ז וכמו שמיאנו בזה חכמי המחקר מחמת שאין השכל מקבל ע"ז, וכאשר ראו שאמר כבד את אביך ואת אמך דהיינו שרצונו להיטיב לברואיו, ובמדרש איתא דאמרו דרך המוכתב למלכות לכפור באבותיו, וזה צוה לכבד את הוריו, והיינו דהכוונה שהשיגו כיון דכל עיקר רצונו להיטיב לברואיו אז הבינו ג"כ מה שצוה אנכי ה' ולא יהיה לך אף דכבוד עצמו מה שהוא צריך היינו בשביל כבודנו, וזה כל רצונו להיטיב לברואיו, ולזה צריך התעוררות התחתונים. ונראה דזה מפורש בקרא בהדיא בפסוקי תהלים (קל"ח) יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך וישירו בדרכי ה' כי גדול כבוד ה' כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע. ונראה לפירושנו מובן היטב, דהיינו דמתחלה היו סוברים דלכבוד עצמו הוא דורש ולבסוף הבינו שלא לכבוד עצמו הוא דורש רק היא משום כבוד עצמנו כי רצון הבורא ית"ש להשפיע שפע טוב לתחתונים, ולזה צריך כבוד עצמו כי בזה יכול להשפיע לתחתונים ועיקר רצונו להיטיב לברואיו, ופירשנו בזה הכתוב יודוך ה' כל מלכי ארץ והיינו כדרשת חז"ל שחזרו והודו לדברות ראשונות, והבינו דכבוד עצמו דהוא דורש רק בשביל כבוד עצמנו, וזהו וישירו בדרכי ה' כי גדול כבוד ה', דהיינו דהוא בעצמו גדול וא"צ כלל מצד עצמותו למעשה התחתונים כי רם ה', אבל כוונתו בזה שיקבל עלינו עול מלכותו ית"ש רק ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע היינו אף שהוא גבוה מעל גבוהים מ"מ ממרחק יידע ומשגיח על עולם השפל בכלל ובפרט ובזה צריך למעשה התחתונים ובזה הענין נראה לפרש פסוק אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, ותיכף בעת צוה השי"ת לקבל עלינו עול מלכותו הזכיר תיכף אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, ולדברינו יומתק הענין דהשי"ת הזכיר כן שלא נעשה ח"ו כקושיית אומות העולם שאמרו לכבוד עצמו הוא דורש, והנה בתורה כתיב כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך וכבר פירשו המפרשים מהו עבודת פרך, אמנם פירוש הפשוט עבודת פרך מבואר בגמרא דקדושין גבי עבד עברי ולא תרדה בו בפרך דהיינו שאומר לו החם כוס של חמין וא"צ עדור לי תחת גפן זה וא"צ, וכן היה עבודת מצרים בפרך אף שלא היו צריכין לעבודה זו עבדו בישראל בפרך, וכן אמרו חז"ל בפ"ק דסוטה על פיתום ורעמסס שראשון ראשון מתרוסס פיתום שפי תהום בלעו, עוד אמרו שהיו מחליפין עבודת אנשים לנשים ועבודת נשים לאנשים, ולזה בא אלהינו ית"ש לעד ולנצח נצחים בעת אשר בא להזהיר שיקבל כ"א מישראל אלהותו ומלכותו ית"ש ושלא נטעה ח"ו כטעות א"ה וכמו שאמרו לכבוד עצמו הוא דורש, ולזה בא להזכיר יציאת מצרים מבית עבדים אף ששם היו עבדי פרעה ופרעה לא הוצרך כלל לעבודת ישראל רק היה כוונתו לעבוד בהם בפרך לעמול וליגע אותם על מגן, וכמו כן אנחנו עם קדוש הישראלי מחוייבים אנחנו להאמין בשמו יתברך כי א"צ כלל לעבודתנו רק כל כוונתנו מעבודתנו לצרכנו ולטובתנו כי ע"י מעשה התחתונים נתעורר מקור העליון להשפיע רוב טוב לבית ישראל, ולזה צריך עבודתנו, וזה ההיפך מכוונת פרעה כי פרעה היה כוונתו אף שלא היה צריך לעבודתנו כ"א לעמל וליגע אותנו, אבל השי"ת כוונתנו בעבודתנו אף שאין צריך כלל לעבודתנו רק כפי שיוכל להשפיע לנו רב טוב וברכה ומקור משפע העליונה:
ובזה נבוא אל הענין בביאור קושיית החכם. דהנה החכם אינו שואל כלל על חלק העבודה כי יודע בטוב כי חלק העבודה דהיינו חלק המעשה נמסר לכל וכל אדם מחוייב בחלק המעשה אף אם אינו יודע טעמם כי ע"ז היה תכלית הבריאה דהיינו חלק מעשה מחוייב קטן וגדול אף מי שאינו יודע בטוב טעמם, רק שואל על חלק העיוני, וע"ז בא שפיר מלת אתכם דהיינו חלק העיוני לא לכל מסורה רק לגדולי חקקי לב הבאים בסוד ה' והיינו דשואל מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם והיינו דשואל על הטעמים ובזה שייך שפיר מלת אתכם דזה הוא רק למי שבא בסוד ה' דלהם נמסר הדבר לחקור טעמי מצות ושרשם בעולמות העליונים ולא לכל הדבר מסור, וע"ז באה התשובה אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ובאמת טעם מצוה זו לא נודע שפיר דאדרבה לכאורה עדיף טפי לאכול כשהוא רעב ולא כשהוא שבע כדי שיהא נאכל לתיאבון. ורשב"ם פירש בפרק ערבי פסחים הטעם דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים, ולי נראה הטעם דבזה רצה הקב"ה להראות דוגמת עבודתו ית"ש, והיינו בעת הוציאנו ממצרים הוציאנו על אופן זה להיות לו לעבדים אף שאינו צריך לעבודתנו רק למען אהבתו יתברך אצלנו כדי שיוכל להשפיע לנו שפע רב ברכה, ובזה היה דוגמת שהיינו עבדים לפרעה אף שפרעה לא היה צריך לעבודה רק שהיה רוצה להעביד וליגע את ישראל, ולו יתברך נקנינו לעבדים אף שאינו צריך לעבודתנו רק מאהבתו לישראל עמו רוצה בעבודתנו כדי שנוכל לקבל רב טוב ממנו יתברך ובכן רצה הקב"ה להראות דוגמא זו תיכף במצוה הראשונה שצונו בעת הוצאה ממצרים בהקרבת קרבן פסח שיהיה נאכל על השובע אף שכבר אנו שביעים מ"מ מצוה לאכול דוגמא שהיינו לפרעה לעבדים אף שלא היה צריך לעבודה זו ודוגמא זו יהיה החירות שיהא נאכל על השובע אף דאין אנו לאכול, ודוגמא זו צוה השי"ת לקבל עלינו אלהותו ית"ש ולעבוד אותו אף שאין צריך לעבודה זו כ"א לטוב לנו כל הימים. ודוגמא לדבר זה כתב השל"ה הקדוש שצונו לאכול פסח בחפזון דוגמא שהיינו אוכלים אצל פרעה בחפזון למהר ללכת אל המלאכה, וזה מפורש היטב בקרא בתשובת הבן החכם ויצונו ה' אלהינו לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, ולפמ"ש הוא מתוק מדבש והוא ממש התשובה המבוארת בההגדה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן דהיינו שהשי"ת הראה לנו כי אין צריך לעבודתנו רק צוה החוקים האלה לטוב לנו ולחיותנו כהיום הזה ולא שצריך ח"ו לעבודה זו, והוא ממש התשובה דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן וכמו שבארתי לעיל באריכות והבן היטב בס"ד:
אמנם שאלת הבן הרשע מה העבודה הזאת לכם, והיינו דשואל על חלק העשייה דלמה צריך הקב"ה, וידוע דחלק העשייה על כולם מוטל הדבר לעשות חלק העשייה ולא לשאול ע"ז למה צריך הקב"ה לעבודה וכיון דאמר על חלק העשייה לכם הרי מוציא עצמו מן הכלל כי אינו רוצה בחלק העשייה, וכדעת הפוקרים שהביא הרשב"א ז"ל שהמה מקטינים על חלק העשייה כי אין צריך הקב"ה לזה וכמאמרם וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, אף שדברי חז"ל המה מסודות התורה אשר דבר זה לא נגלה רק לבאי בסוד ה', והמה תופסים הענין כפשוטו. ובא התשובה ע"ז על נכון ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, והיינו דכבר הרגיש השי"ת בעצמו בזה שלא יבוא ח"ו לטעות זה, ובעת קבלת התורה פתח ואמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, והיינו שלא תטעה ח"ו דהשי"ת צריך לעבודתנו, ע"ז אמר שהוציא אותם מארץ מצרים והיו לפרעה לעבדים אף שפרעה לא היה צריך לעבודת ישראל, ודוגמא זו רוצה הקב"ה להיות לו לעבדים אף שאינו צריך לעבודתנו רק לטובתנו ולחיותנו כהיום הזה. ומדוקדק היטב התשובה בלשון זה בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים דהיינו השאלה בעצמה שאתה שואל דוגמא לדבר זה עשה לי בצאתי ממצרים שהיינו עבדים לפרעה אף שאין צריך לעבודתנו, וכמו כן רצה הש"י שנהיה לו לעבדים אף שאין צריך לעבודתנו רק לטוב לנו וכאמור באריכות, והבן היטב כי הענין כו"פ בס"ד:
ועוד נראה לפרש שאלת בן הרשע, ששואל על סימני החירות שעושים בליל זה, ומה בצע כי הוציאנו ממצרים אחרי שאנחנו כעת בגלות שאר מלכיות, אמנם הענין מבואר בדברי מהר"ל מפראג ז"ל כי גאולת מצרים היתה מקור לכל הגאולות וכאשר ראינו שהשי"ת הוציאנו ממצרים באותות ובמופתים כן אנחנו מאמינים כי השי"ת יוציא אותנו מכל הגליות שהגלנו וגאולת מצרים הוא מקור לכל הגאולות, וידוע מה דאיתא במדרשים דבזכות אמונה נגאלו, וכמו כן אנחנו עתידים ליגאל, ובזכות אמונה זו דעושים סימני חירות בליל זה להראות אף שאנחנו כעת יושבים בגלות שאר מלכיות אנחנו מאמינים כי השי"ת יוציא אותנו משאר גליות, וזה קושיית הרשע מה העבודה הזאת לכם, דאתם אינכם ראויים לעשות סימני חירות מאחר שאתם בגליות שאר מלכיות אין אתם צריכין לעשות סימני חירות, ובא התשובה על נכון ואתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, דהיינו השאלה בעצמה שאתה שואל דל"ל סימני חירות כיון שאנחנו משועבדים בגליות שאר אומות ואין לך אמונה בזה שנגאל אי"ה מגליות שאר אומות, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים דהיינו בזכות אמונה נגאלו ובזכות אמונה עתידין אנחנו להגאל, וזה דקאמר אלו היה שם לא היה נגאל, מאחר דאין לו זכות אמונה לא היה נגאל ממצרים. אמנם שאלת החכם דקאמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם, כוונתו כמו שביאר מהר"ל מפראג ז"ל מאחר דחזינן דהשי"ת פעל נוראות בארץ מצרים וכמו שהוא נצחי בודאי גם פעולותיו המה נצחיות דח"ו לא יהיה דבר לבטלה, א"כ תקשה למה אנו עושים סימני חירות בזמן הגלות כיון דעכשיו מה בצע כי יצאנו ממצרים מאחר שאנחנו בשאר גליות, א"ו דגאולת מצרים היתה פעולה נצחית וכמו שביאר מהר"ל מפראג דגאולת מצרים היא מקור לכל הגאולות. א"כ זה ההפרש בין שאלת החכם לרשע, דהחכם כיון שהזכיר ה' אלהינו כוונתו כמו שהוא נצחי מסתמא גם פעולותיו המה נצחיות וכמו שכתב מהר"ל ז"ל ומיישב ג"כ התשובה ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ור"ל כמו שאין מפטירין אתר הפסח אפיקומן אין מפטירין אחר מצה אפיקומן, והיינו כמו שפירש רשב"ם ז"ל דבעינן שיהיה למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין, והיינו אף בזמן הזה בעינן דרך חירות למשחה לגדולה כי הוא סימני חירות אף בזמן הזה כי יצ"מ הוא מקור לכל הגאולות שיבוא ב"ב:
או יאמר בדרך אחר התשובה דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, דאיכא מ"ד הפירוש דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, היינו אפיקו מני מהכא היינו שלא יאכל הפסח בשני מקומות, והקשה השל"ה הקדוש דלכאורה ראוי להיות להיפך דיאכלו בשני מקומות כעין שהיה פסיחת הקב"ה מבית לבית. ונלע"ד בזה הענין רמז הקב"ה הגאולה העתידה שיבוא עלינו ב"ב, ונעתיק קצת לשון תיקוני זוהר ובגלותא קדמאה דלא חזרת למלכותא ברתא דמלכא, ולא נפקת מההוא גופא לא נפקת חפשי ובגינהא איתמר עבדים היינו לפרעה במצרים בגין דהוה תחת רשו דההוא עבד ובגין דא אמר פרעה בהאי אתר לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, ובגין דא נפקו במנוסה כעבדא דלית ליה כתב חירו וברח מרבוניה, אבל בפורקנא בתראה לא נפקת ברתא בהאי עבדא כשפחה אלא בהקב"ה בגין דאורייתא דאיהו חירו איהו עמה בגלותא בתרא דאיהו חירו דילה מה דלא הוה הכי בגלותא קדמאה דלא הוה לה ולבנהא אורייתא דאיהו חירו דאורייתא ודאי איהו חירו במלכותא דילה ביקרה דילה הה"ד יקרה היא מפנינים, ובגין דא לא תצא כצאת העבדים, ודא הוא דאמר כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה', ה' ודאי איהו יוקים לון מעפרא ואיהו נהיר על אנפוי דישראל עכ"ל. הביטו וראו מאמר זוה"ק דבגלותא בתרא יפקון דוקא בזכות אורייתא מה דלא הוה כן בגלותא קדמאה דלא הוה לה אורייתא, א"כ היאך לא יתן האדם אל לבו להגות בתורת ה', ואף בעוה"ר כעת מחמת עול הפרנסה אשר בלתי אפשר לעסוק כ"כ יומם ולילה בתורת ה' כי עול הפרנסה כבד עלינו מאוד, עכ"פ ראוי לקבוע עתים לתורה ובפרט להחזיק ידי לומדי תורה, ובפרט ת"ת של תינוקות של בית רבן אשר הוא המחזיק אותנו בזמן זה ובזכותהון יפקון מגלותא, ראוי להחזיק לנו ולעשות תקנות קבועות, כי כמה יסודות שהיו לגבאי מחזיקי ת"ת, נהרסו, ע"כ ראוי לכל איש אשר יראת ה' בלבבו לשום על לבו בענין ולחזקה בכל מה דאפשר, הן בנדבות לבו הטהור הן בשאר דברים, כי זאת היא המקרבת הגאולה. ואפשר בדרך הלצה לפרש מאמר חז"ל הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, היינו בזכותהון יפיק התורה מהגלות, כי ענין גלות השכינה בעוה"ר גורם גלות התורה אשר אין אנחנו יכולים לקיים התורה כחפצנו ועול הפרנסה מעכב אותנו בשמירת התורה כראוי בכל פרטיה ודקדוקיה ובזכותהון יפיק התורה ג"כ מהגלות. ולפי דברי הזוה"ק האמור יש לתרץ קושיית השל"ה. דהנה באמת פסח מצרים מצוה לאכול בחפזון כדכתיב ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה' דהיינו להראות הדוגמא כמו שכביכול הקב"ה פסת והמליט ומהר לדלג מבית לבית להציל את ישראל כן הוא המצוה לאכול בחפזון, משא"כ פסח דורות אינו מצוה לאכול בחפזון כמפורש במשנה דפסחים דמה בין פסח מצרים לפסח דורות וחדא מנהון הוא הך דפסח דורות אינו נאכל בחפזון ורמז הקב"ה גם במצות פסח מצרים היינו ג"כ גאולה העתידה לבוא אלינו אי"ה והיינו שלא לאכול הפסח בשני מקומות, דגאולה העתידה לא יהיה דוגמת גאולת מצרים שיהיה בחפזון וגאולה העתידה אי"ה יהיה כי לא בחפזון תצאו, ולכן רמז הקב"ה דוגמת גאולה העתידה כי לא בחפזון תצאו, והיינו מה שיצונו השי"ת שלא יהיה נאכל בשני מקומות להראות לנו גאולה העתידה לא יהיה דוגמת גאולת מצרים והיינו שלא יהיה הפסח נאכל בשני מקומות שלא יהיה בחפזון כמו שהיתה גאולת מצרים, וזה שהשיב להחכם אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, היינו אפיקו מני מהכא והיינו שלא יהיה הפסח נאכל בשני מקומות, והיינו רמז על גאולה העתידה שיבוא ב"ב אמן:
בפסוקי הלל מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב ההופכי הצור אגם מים. נ"ל לפרש דאיתא במדרש רבה פ' בשלח פכ"א רבי בניה אומר בזכות אברהם אני בוקע להם את הים בעבור מה שעשה שנאמר ויבקע עצי עולה, רע"ק אומר בזכות יעקב אני קורע להם את הים שנאמר ופרצת ימה וקדמה, ולפ"ז יש לומר מלפני אדון חולי ארץ מרמז זכות אברהם ע"פ מה שאמרו חז"ל בפ"ק דברכות אמר ר' יוחנן משום רשב"י מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא א"א וקראו אדון שנאמר ויאמר אדני אלהים מה תתן לי וגו', ודרשו שם עוד דאף דניאל לא נענה אלא בזכות אברהם ודרשו הפסוק והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני למען אברהם שקראו אדון, וה"נ מרומז מלפני אדון חולי ארץ בזכות אברהם נבקעו המים וכדעת רבי בניה במדרש הנ"ל, מלפני אלוה יעקב מרמז בזכות יעקב נבקעו המים וכדרשת רע"ק במדרש הנ"ל.
בפסוקי תהלים פ' י"ח פסוק כ"ה וישב ה' לי כצדקי כבור ידי לנגד עיני, כ"ו עם חסיד תתחסד עם גבר תמים תתמם, כ"ז עם נבר תתברר ועם עקש תתפתל, ותרגומו עם אברהם דאשתכח חסיד קדמך אסגיתא למעבד חסדא, עם זרעיה דיצחק דהוה שלים בדחלתך אשלימתא מימר רעותך עמיה, עם יעקב דהוה בריר קדמך בחרתא בנוי מן כל עממיא ואפרשתא זרעיה מן כל פסולא ועם פרעה וזרעיה ומצראי דחשיבו מחשבן ביש על עמך בלבלתינון במחשבתהון, עכ"ד התרגום, ויש להבין דברי התרגום, דהנה מה שתיאר אברהם בשם חסיד הוא נכון דאברהם היה גומל חסד כמפורסם בתורה וגם מדתו מדתן חסד כנודע. אמנם הא דתיאר יצחק בשם תמים לכאורה לא נמצא סמך על זה וה"ל לתאר יעקב בשם תמים כמפורש בתורה ויעקב איש תם. ונראה דהתרגום רוצה לפרש הפסוק על סדר האבות, לכן מפרש תחלה על אברהם, ומה שתיאר יצחק תמים יתבאר ע"פ מדרש רבה סדר תולדות פ' ס"ד ע"פ גור בארץ הזאת אמר ר' הושעיה את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת עכ"ל. ולזה גידר תואר יצחק בשם תמים, שהיה עולה תמימה, ומה שגידר תואר יעקב בשם נבר יתבאר ע"פ מדרש חז"ל בשיר השירים ברה היא ליולדתה זה אבינו יעקב שהוא ברור ליולדתו שהיה צדיק גמור, ורש"י ז"ל בשיר השירים מביא המדרש קצת בענין אחר דלהכי ברה היא ליולדתה קאי על יעקב שהיה מטתו שלימה בלי שמץ פסול ח"ו, והיינו ברה שהיו כולם זכאים, והיינו דתיאר המתרגם בשם נבר על יעקב כדרש הנ"ל ע"פ ברה היא ליולדתה. אמנם מה שתרגם המתרגם על עקש תתפתל על פרעה וזרעו אינו מובן לכאורה, דהרבה רשעים היו בעולם ולמה מתרגם דוקא על פרעה. ונראה לפענ"ד נכון לפרש דעת התרגום בזה. דהנה בפסוק וישב ה' לי כצדקי כבור ידי לנגד עיני אינו מובן דהלא מדרכן של הצדיקים להקטין עצמם בכל האפשרות ובפרט אדוננו המלך החסיד דוד ע"ה אשר הפליא ענותנותו הגדולה כמו שהפליגו חכמי הש"ס במסכת חולין פרק כיסוי הדם, והיאך יאמר כי השיב ה' לי כצדקי וכו'. וראיתי לאאמו"ז הגאון מוהר"י מינץ ז"ל בדרשותיו שפירש כי להקטין עצמו אמר כך. והיינו ע"פ מה שאמרו חז"ל בקדושין פ"ק יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו, ונמצא שעזר הצדיקים במה שמתגברים על יצרם הכל הוא מעזר הקב"ה, ופירש בזה הפסוק ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, שהקשו חז"ל בזה בר"ה דמה הוא החסד בזה, ולזה יתבאר על נכון דהיינו דזה הוא החסד שמשלם לאיש כמעשהו אף שהכל מעזר ה' כי בכחו לא היה יכול להתגבר על יצרו הרע זולת עזרת ה' בגבורים, מ"מ זה החסד מאת ה' שמחשב הכל כמעשהו שבכחו עשה את הכל, וזה המכוון בכאן דדוד המלך שיבח את הקב"ה ואמר וישב ה' לי כצדקי כבור ידי לנגד עיני, הכוונה שבכחי בעצמי לא הייתי יכול להתגבר על יצרי ולילך בדרך טובים זולת עזרת ה' מ"מ חסדי ה' שהשיב לי כצדקי, בכ"ף הדמיון, והיינו כאילו אני צדקתי בעצמי מכחי וכאילו בור ידי לנגד עיני, אף שזאת היתה הכל מאת ה' השיב לי השי"ת כאילו היה בכחי לבדי, אלה דברי מהר"י מינץ בדרשות שלו. ולפ"ז יש לפרש סיפא דקרא עם חסיד תתחסד שהוא כמו פירוש על קרא דלעיל, ואמר עם חסיד תתחסד, היינו שאתה בכחך ועזרתך סייעתו להיות חסיד, והיינו עם חסיד תתחסד שבכחך ועזרתך נעשה חסיד, וכן יש לפרש עם גבר תמים תתמם וכן עם נבר תתברר על דרך זה, אך יש לדקדק מהך עם עקש תתפתל, דמשמע דהשי"ת מסייעו להיות גבר עקש כמו עם חסיד תתחסד ולא כן מבואר בש"ס (יומא דף ל"ח ע"ב) אמר ר"ל מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו, והיינו דאם בא לטמא רק פותחין ולא מסייעין ובבא לטהר מסייעין אותו וע"ש במהרש"א בחד"א ולפ"ז יקשה בכאן היאך אמר עם עקש תתפתל שמשמע ח"ו שהקב"ה סייעו לזה, והלא רק פותחין ולא מסייעין. ונראה דהתרגום הרגיש בזה וכתב לפרש דקאי על פרעה וזרעו ויהיה מתורץ הקושיא והדקדוק שדקדקנו בזה ויתבאר היטב ע"פ מדרש רבה פ' בא פרשה י"ג וז"ל המדרש שנאמר כי אני הכבדתי את לבו אמר ר' יוחנן מכאן פתחון פה למינים לא היתה ממנו שיעשה תשובה שנאמר כי אני הכבדתי את לבו. א"ל ר"ש בן לקיש יסתם פיהם של מינים אלא אם ללצים הוא יליץ שהקב"ה מתרה בו באדם בפעם ראשונה שניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל לבו מן התשובה כדי ליפרע ממנו מה שחטא אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו א"ל הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, הוי כי אני הכבדתי את לבו עכ"ל המדרש, הרי ר"ל דהוא בעל המאמר ביומא על הך דרשא דאם ללצים הוא יליץ דשם קאמר בא לטמא פותחין לו, דרש גבי פרעה שהוסיף לו הקב"ה טומאה על טומאתו, ולפ"ז א"ש הפסוק והתרגום דלהכי תרגם עם עקש תתפתל על פרעה דמשמע דהיה פעולה גם מאתו ית"ש על עקשותו ולא מצא זאת רק בפרעה וכדברי המדרש הנ"ל שהוסיף לו הקב"ה טומאה, הגם דתרגם על מלת תתפתל בלבול מחשבתהון והיינו בדרך עונש אמנם אין מקרא יוצא מידי פשוטו וזה דתרגם בלבול מחשבתהון הוא דרך דרש בעלמא, וא"ש היטב ונכון הוא בעזהי"ת: