נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה
דרוש יז
לשבת הגדול
בס"ד ר"פ מי שהיה טמא
רש"י ד"ה למה נאמר וכו' ל"ל דאידכר רחמנא טפי מאונס אחרינא וכו'. הנה מפירוש רש"י נראה להבין דה"פ דא"כ למה נאמר שהיה בדרך רחוקה לידכר רחמנא אונס אחרינא, ולפ"ז יש לתמוה מאי קאמר שאלו פוטרין מהכרת, הא גם אונס אחרינא פוטר מכרת. וצ"ל ליישב פירוש רש"י, דבאמת לכאורה תמוה ל"ל קרא לפטור מהכרת, דהא אונס רחמנא פטריה, וצ"ל דהייתי אומר דדרך רחוקה אין אונס דלא הוה ליה לרחק כ"כ, ובזה א"ש דלהכי קאמר קרא דרך רחוקה דבזה בעינן טפי קרא לפטור מהכרת, אך לפ"ז צריכין לפרש דהא דקאמר שאלו פטורים מהכרת ואלו חייבין בהכרת לאו אהך קרא, אלא דענין בפני עצמו שאלו פטורים מהכרת להכי איצטריך קרא טפי בדרך רחוקה משאר אונס, ואלו חייבים בהכרת ענין בפ"ע הוא וקאי אמזיד. כנ"ל לדחוק ולפרש פירוש רש"י מיהו לא ידעתי מי דחק לרש"י לפרש כן, דהא יש לפרש בפשיטות למאי דמסיק דמזיד קתני בהדייהו, א"כ יש לפרש דה"פ דלמה נאמר דרך רחוקה הו"ל למכתב מזיד דהא אפילו מזיד עושה פ"ש ומכ"ש אונס וע"ז קאמר שאלו פטורים מהכרת, והשתא א"ש לשון המשנה שאלו פטורין מהכרת פירוש דרך רחוקה ואלו חייבין בהכרת דהיינו מזיד ולהכי לא לא קתני מזיד דאשמעינן דפטור מהכרת משא"כ מזיד דחייב בהכרת. וצ"ע על רש"י:
מיהו הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ובחיבורו פ"ה מהל' ק"פ יש לו דרך אחרת, שהוא ז"ל פסק דשני רגל בפ"ע הוא ואם שגג בראשון והזיד בשני חייב כרת אבל טמא ודרך רחוקה אף אם הזיד בשני פטור מכרת משום שלא היה ראוי מתחלה לעשות פסח, ומפרש המשנה הכי א"כ למה טמא ודרך רחוקה שאלו פטורין מהכרת אם הזיד בשני משא"כ שאר אונסין חייבים בהכרת אם הזיד בשני. וכבר תמהו עליו קמאי דקמאי וביותר הגאון בעל בה"ז ז"ל דא"כ היכי קאמר הש"ס מתניתין נמי דיקא וכו' דהא יש לפרש כפירוש הרמב"ם ז"ל, ונראה דיש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל. דהנה לענ"ד יש למצוא מקור לדינו של הרמב"ם ז"ל הוא הסוגיא דלעיל (דף צ"א ע"ב) ור"י מ"ט דכתיב בראשון במכסת נפשות ואפילו אשה וכתיב בפסח שני ונכרתה הנפש ההיא מישראל, נפש ואפילו נשים, ואלא חטאו ישא האיש ההוא למעוטי קטן מכרת. וכתבו התוס' שם תימה דאמאי איצטריך קרא למעוטי קטן מכרת אטו קטן חייב במצות ותירצו דאיצטריך לקטן שהגדיל בין שני פסחים דס"ד דחייב לעשות פסח שני קמ"ל דשני תשלומין דראשון הוא, ובמהרש"א שם מתמה על דבריהם, ותוכן דבריו דאדרבה דרבי יוסי סובר דשני רגל בפ"ע א"כ הדין אם שגג בראשון והזיד בשני דחייב והא גם בכאן ליחייב קמ"ל דפטור ע"ש במהרש"א. והנה הרמב"ם ז"ל פסק כרבי יוסי בפ"ב מהל' ק"פ הל' ד' ע"ש בכ"מ. והשתא מזה יצא להרמב"ם חילוק זה בטמא ודרך רחוקה דאף דשני רגל בפ"ע הוא מ"מ חזינן דהתורה פטרה מכרת קטן שהגדיל בין שני פסחים והטעם דאף דחייב לעשות פ"ש מ"מ פטור מכרת כיון דאינו ראוי לעשות בראשון א"כ דון מיניה בטמא ודרך רחוקה דפטור מכרת אם לא עשה בשני והא דאמרינן שני רגל בפ"ע היינו אם שגג בראשון והזיד בשני דראוי לעשות בראשון, והוא דבר ברור כשמש בעהי"ת והשתא שזכינו למצוא מקור הדין מצאנו פתח להתיר קושית הגאון בה"ז דשפיר קאמר הגמרא דיקא נמי, והיינו דמוכח דלא כר"נ דבודאי אונן קתני בהדייהו, דאם נימא דלא קתני בהדייהו אונן קשה היאך קתני ואלו חייבים בהכרת, אי אשוגג ואונס אטו בני כרת נינהו, א"ו אמזיד ואונן דר"נ ליכא לפרש כפירוש הרמב"ם ז"ל דהא אם נימא דזרק הורצה ע"כ מוכרח לומר דשוחטין וזורקין על טמא שרץ כמבואר בסוגיא ולפ"ז ע"כ מתניתין דלא כר"י דסובר בדף פ"א אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ולפ"ז ליכא לפרושי כפירוש הרמב"ם ז"ל דקשה מ"ש טמא ודרך רחוקה משאר אונס ממנ"פ אי קסבר שני רגל בפ"ע הוא גם בטמא ודרך רחוקה ליחייב ואי שני תשלומין דראשון הוא גם בשאר אונס ליפטור דמנ"ל לחלק בזה מן התורה, דהא החילוק של הרמב"ם מוכרח לשיטת ר' יוסי דסבר דשני חייבות גם נשים, א"כ קשה חטאו ישא האיש ההוא ל"ל וצ"ל למעוטי קטן מכרת ובזה נובע החילוק של הרמב"ם. אבל מתניתין ע"כ לא אתיא כר"י. [ואל תשיבני ממ"ש התוס' ד"ה לא קשיא הא ר' יוסי וכו' דזה ידוע דהוא שינויא דחיקא וכל היכא דמצינן ליישב בע"א מישבינן כידוע למי שרגיל בסוגית הש"ס]. ובאמת רב ששת גופיה מצי לפרש כפירוש הרמב"ם ז"ל דלר"ש אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, א"כ י"ל דמתניתין אתיא כר"י, אך כוונת הש"ס להוכיח דעכ"פ מוכח דלא כר"נ דלר"נ ליכא לפרש פירוש הרמב"ם כנ"ל וא"כ מוכרח לומר דאונן קתני בהדייהו ולהכי לפי האמת דקיי"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ כמו שפסק הרמב"ם ז"ל פ"י מהל' ק"פ שפיר י"ל הפי' במשנה כמ"ש הרמב"ם ומתניתין אתיא כרבי יוסי דנשים בשני חובה א"כ קרא דחטאו ישא האיש ההוא אתי למעוטי קטן שהגדיל בין שני פסחים, א"כ ממילא ה"ה טמא ודרך רחוקה וכנ"ל. ולענ"ד הם דברים ברורים, ואל תשיבני ממ"ש התוס' ד"ה אלו פטורים דמתני' ע"כ סבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ, בקושטא קאמינא דלענ"ד דברי התוס' אינם מוכרחים ומצאתי לבעל א"ח שהרגיש ע"ש בזה ואין להאריך:
בע"פ (קי"ד:)
ז"א מצות צריכות כונה. עיין פירוש התוס' ולולא דבריהם נ"ל לפרש הסוגיא ע"פ רשב"ם ורש"י לנכון. דהנה רש"י ז"ל פירש במשנה וטבול ראשון כדי שיכיר תינוק וישאל לפי שאין בנ"א רגילין לאכול ירק קודם הסעודה, וכ"כ הרשב"ם, ולפ"ז י"ל דר"ל היה סובר דזה הוי היכר מה שאוכל ירק קודם הסעודה והשתא מוכיח שפיר דמצות צריכות כוונה, א"כ א"ש דהטיבול הראשון הוא משום היכרא שאין דרך בנ"א לאכול ירק קודם הסעודה והטבול השני כדי לקיים מצוה כתיקנה מצה ואח"כ מרור, כיון דס"ל מצות צריכות כוונה א"כ לא איכוון בראשונה לצאת ואח"כ אוכל הירק כדי לקיים מצוה כתיקונה, משא"כ אי מצות אין צריכות כוונה א"כ יצא בראשונה ולענין מאי אוכל אח"כ דהא עיקר ההיכר מה שאוכל קודם הסעודה ובזה יצא גם ידי חובת מרור, וא"ל שאוכל אח"כ כדי לקיים מצוה כתיקונה דזה מה יתרון למצוה זו כיון שכבר יצא ידי חובת מרור א"כ מה שאח"כ אוכל המרור אינה מצוה כלל א"כ בלא"ה לא קיים המצוה כתיקונה א"כ ל"ל הטיבול השני, והמדחה דחאה כדי דלהוי היכרא לתינוקות ר"ל דבזה גופא ההיכר הוא מה מטבל שתי פעמים, וזה שדייקו הרשב"ם ורש"י בדבריהם ועבדינן היכרא טובא, ר"ל מלבד ההיכר מה שאין דרך לאכול קודם הסעודה אף זה לטבל שתי פעמים בזה גופא ג"כ הוי היכרא כנ"ל ונכון:
מעשה בר"א ור"י ורע"ק וכו' שהיו מסובין בבני ברק כו'. יש לדקדק מה השמיענו בעל ההגדה שהיו מסובין בבני ברק. כבר דרשתי בזה וכעת אחוה דעתי בסיגנון זה בס"ד. דהא יש לדקדק היאך הסב ר"ע לפני ר"א שהוא רבו דהא קי"ל פסחים (ק"ח) דתלמיד בפני רבו א"צ הסיבה וזה ידוע דרע"ק היה תלמידו של ר"א הגדול ומבואר בפוסקים שדקדקו מלשון הרמב"ם והכלבו דאיסורא איכא להסב מפני מורא וכבוד רבו, וצ"ל שר"א נתן לו רשות להסב ומבואר ברמב"ם כשנותן לו רבו רשות רשאי, והב"י דקדק מאין יצא זה להרמב"ם דנתינת רשות מועיל, ולמ"ש מוכח מעובדא הזאת, אך מבואר בדברי הפוסקים דאין על רבו חיוב ליתן לו רשות להסב רק אם ירצה הרב, והכי מבואר בהדיא בט"ז סי' תע"ב, ומצינו בש"ס כמה פעמים שהקפיד ר"א נגד רע"ק ולא חלק לו כבוד, אך מצינו במדרש איכה שבמקומו צריך לחלק לו כבוד, דאיתא במדרש כד דמך ר' יוסי סליק ר' יוחנן ור"ל לגמילות חסדא וסליק עמהון ר' יצחק והוה תמן חד סבא בעי למיעל ומפתח עלוי ולא שבקוניה, א"ל ר' יצחק פסקאה קדם אילן אריותא דאורייתא את פתח פומך, א"ל ר' יוחנן שבקוניה דהוא גבר סב ויעול וישתבח באתריה, וע"ש במ"כ שבמקומו צריך לחלק לו כבוד והנה מצינו ב"ד של רע"ק היה בבני ברק כדאמרינן בסנהדרין צדק צדק תרדוף אחרי רע"ק לבני ברק, ולכן חלק לו ר"א כבוד ונתן לו רשות להסב מפני שכאן מקומו של רע"ק, וזהו שהשמיענו בעל ההגדה דהסבה היה לכולם אף רבי עקיבא שהוא תלמידו של רבי אליעזר הגדול, משום שהיו בבני ברק, ומש"ה חלק לו ר"א כבוד להסב עמהם:
אמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי וכו'. כתב הרמב"ם בפירוש המשניות ואולם מה שאמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא אמר בן שבעים שנה כי לא היה בן שבעים אלא צעיר לימים והיה מרבה לשנות ללמוד ולקרות יומם ולילה עד שתשש כחו ונזרקה בו שיבה וחזר כזקן בן שבעים שנה והיה התחלת השיבה ברצונו כמו שנתבאר בגמרא, ואמר בענין תמיהא אף שהשתדלתי עם אנשי חכמה לא זכיתי וכו' עד שדרשה ב"ז עכ"ל. הנה הרמב"ם ז"ל תיקן הלשון דלענין מאי סיפר ראב"ע שהוא כבן שבעים שנה, דבא להשמיענו שאע"פ שהיה מתיגע לרוב בתורה להיות נראה כזקן בן שבעים שנה לא הועיל לו לדעת הרמז עד שבא ב"ז ודרש.
ובאמת כל הראשונים תמהו על הרמב"ם דזה נגד דעת הש"ס (ברכות כ"ח) גבי המחלוקת של ר"ג ומנו לראב"ע לנשיא, ואמרה לו אשתו לית לך חיוורתא (דהיה בן י"ח שנים) אתרחש ליה ניסא ואהדרו לו תמני סרי דרי חיוורתא, א"כ מבואר מש"ס דע"י נס היה ואיך כתב הרמב"ם דע"י רוב השתדלות נזרקה בו השיבה וחזר כזקן בן שבעים שנה. ובאמת לשון הרמב"ם לכאורה סותרים בעצמו דמתחלה כתב דמחמת תשישות כחו נזרקה בו השיבה דהיינו ע"י הטבע, ואח"ז מסיים והיה התחלת השיבה ברצונו כמו שנתבאר בגמרא, ובודאי כוונתו כמבואר בגמרא דע"י נס אהדרו ליה תמני סרי דרי חוורתא.
ונ"ל ליישב דברי הרמב"ם עפ"י מה שאמרו חז"ל בשבת פ' במה בהמה (נ"ג:) ת"ר מעשה באחד שמתה אשתו והניחה לו בן לינק וכו' ונעשה לו נס ונפתחו לו שני דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס, א"ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. א"כ לכאורה היאך נעשה נס לראב"ע דאהדרו ליה תמני סרי דרי חיוורתא, הא לדעת אביי גרוע אדם הלז דנשתנו לו סדרי בראשית. לכן בא הרמב"ם ז"ל ליישב קושיא זאת והוא זה. דבאמת דהדבר שהוא נגד סדרי הטבע בזה שייך לומר כמה גרוע האדם שנשתנו עליו סדרי בראשית, אך דבר שיכול להיות ע"פ סדרי הטבע, אף שבעת ההיא לא היה מחייבו הטבע להיות ונעשה ע"י נס לא שייך בזה כמה גרוע אדם הלז, כיון דגם הטבע היה מחייבו להיות. והנה מה שכתב הרמב"ם והיה מרבה לשנות ללמוד ולקרות יומם ולילה עד שתשש כחו ונזרקה בו שיבה וחזר כזקן בן שבעים שנה אין כוונתו בזה דע"י תשישות כח באה לו השיבה, דהא מסיים והתחלת השיבה היה ברצונו כמבואר בגמרא, הרי דמרמז הרמב"ם על הנס כדאיתא בגמ', רק דכוונת הרמב"ם דע"י הלימוד והתשישות היה הטבע מחייב להיות השיבה, אך שהזמן לא היה מחייבו, אמנם ע"י הנס כמבואר בגמרא נתהוה השיבה להיות ראוי לנשיאות, ודבר זה אינו מנגד להטבע ואין זה שינוי סדרי בראשית דגם הטבע מחייב כן. המקום ידין אותנו לכ"ז דמהפכנא בזכות רבינו הרמב"ם ז"ל:
אך באמת בהך אגדה שהבאתי דלדעת אביי הוי חסרון לאדם שנשתנו עליו סדרי בראשית, הא חזינן לכמה תנאים הקדושים ומצינו כמה בש"ס דנעשו להם נסים דהוי שינוי סדרי בראשית, כמו רחב"ד שאמר לחומץ וידליק, והני עיזי דמייתי דובי בקרנייהו, ורפב"י דאמר לנהר פלוג מימך, וכהנה הרבה עובדי דמצינו בש"ס, וחלילה לומר עליהם כמה גרוע:
והנלע"ד ענין נכון בזה אשר מבואר בספרים הקדושים ודברתי מזה בפתחא זעירא לס' מקור מים חיים שחברתי בעזהי"ת, והוא דזה ידוע לנו כי בעת בריאת השי"ת עולמו ברא שיתנהג העולם בשני מיני הנהגה, אחת היא הנהגה טבעית אשר היוצר הטביע כן במאמרו, הגם שגם הנהגה זו מאתו ית"ש היא וגם את הטבע ברא שמו ית', מ"מ נקראת הנהגה הטבעית, ועל הנהגה זו רמזו חז"ל בלשונם עולם כמנהגו נוהג. אמנם יש עוד הנהגה פנימית כמראה אופן בתוך אופן והיא הנהגה השגחית שיהיה העולם מתנהג בהיפוך הטבע והיא ההנהגה ע"י התורה בכ"ב אותיות שבה והצדיקים העוסקים בתורת ה' ושומרי מצותיו המה מונהגים בהנהגה השגחית בהיפוך הטבע, ואלו שתי ההנהגות מרומזות בפסוק ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, ושם אלהים מרמז על הנהגת הטבע כנודע ליו"ח וגם אלהים בגימ' הטבע, ושם הוי"ה ב"ה מרמז על הנהגה השגחית שהיא בהיפוך הטבע, והבאתי דברי בעל עבודת הקודש במה שהפליא על חכמי המחקר שנתלבטו כאשר רואים שינוי טבע בעולם כמו בקריעת ים סוף שנתקשה להם דבר זה, והוא ז"ל הפליא עליהם דאדרבה בעת בריאת העולם הטביע השי"ת כן שיהיה העולם מתנהג בהיפוך הטבע לעת הצורך וכאשר אנחנו רואים הנהגה בלתי טבעית אז מתחזק אצלנו לדעת כי גם הטבע מאתו ית"ש היא ומזה תתגדל קדושת שמו ית'. ובזה נפתח לנו שערי אורה להבין מאמר הנ"ל, דכבר ידוע לנו כי תכלית בריאת העולם הוא האדם, וכל מה שנברא בששת ימי הבריאה הכל המה לצורך האדם לשמשו וכמו שאמרו חז"ל ראית חיה ועוף וכו' והם נבראו לשמשני וכו', הרי דכל הברואים מששת ימי בראשית בשביל האדם המה. ועתה מובן היטב, דהנה הנסים שנעשו להני צדיקים דמביא הש"ס הכל היו בדברים זולתו שאינן בגופו, ובודאי לאלו הצדיקים משועבדים המה כל הברואים להתנהג עמם בשינוי הטבע רק כיון שנצטרך לכך מתנהגים עמו כל הברואים לפי רצונו, והתנאים האלו שהיו השלמים ביותר שלהם היו כל הברואים משועבדים למלאות רצונם לכן צוה לחומץ וידליק והני עיזי דמייתו דובי בקרנייהו ופלוג מימך וכן שאר התנאים כל הנסים שנעשו להם הכל היה מחוץ לגופם, אמנם האדם בעצמו הוא נברא בתכלית השלימות שהוא תכלית בריאת העולם וכמו שהאריכו בזה הקדמונים ומקרא מלא דבר הכתוב אשר עשה האלהים את האדם ישר, ועליו לא שייך חסרון, והנה האדם הלז שנעשו לו שני דדים כדדי אשה אף שבאמת הוא נס שייך לומר בו כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית וזהו שדייק הש"ס שנשתנו לו ר"ל בעצמו ובגופו כיון דאדם נברא שלם בתכלית השלימות וכשנמצא בו חסרון שייך לומר כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. כנ"ל ליישב דברי רבותינו:
ובדרך דרוש אמרתי לפרש דברי ראב"ע דאמר הרי אני כבן שבעים שנה, מהיכן זכה לנס זה שיהיה לו שיבה להיות ראוי לנשיאות. נקדים דברי הזוה"ק שמות (קכ"ח ע"ב) וז"ל ההוא זכאה בעי למרדף בתר חייבא ולמקני ליה באגר שלים, בגין דיעבר מיניה ההוא זוהמא ויתכפא סטרא אחרא ויעביד לנפשיה בגין דיתחשב עליה כאילו הוא ברא ליה, ודא איהו שבחא דיסתלק ביה יקרא דקוב"ה יתיר משבחא אחרא ואסתלקותא יתיר מכולא, מ"ט בגין דאיהו גרים לאכפיא סטרא אחרא ולאסתלקא יקרא דקוב"ה, ועל דא כתיב באהרן ורבים השיב מעון וכתיב בריתי היתה אתו החיים והשלום. ת"ח כל מאן דאחיד בידא דחייבא ותב לגביה למשבק אורחא בישא איהו אסתלק בתלת סלוקין מה דלא אסתלק ב"נ אחרא גרים לאכפיא סטרא אחרא וגרים דאסתלק קוב"ה ביקריה וגרים לקיימא כל עלמא בקיומא דלעילא ותתא ועל האי ב"נ כתיב בריתי היתה אתו החיים והשלום, וזכי למחמי בנין לבנוי, וזכי בהאי עלמא וזכי לעלמא דאתי, כל מארי דינין לא יכלין למידן ליה בהאי עלמא ובעלמא דאתי עאל בתליסר תרעי ולית מאן דימחי בידיה, ועל דא כתיב גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זרח בחושך אור לישרים. ועוד מבואר שם בזוה"ק (קכ"ט ע"א) וז"ל דההוא ממנא אייתי דיוקניה דההוא ב"נ דעביד נפשאן דחייביא וקאים עליה קמי מלכא ומטרוניתא. ואנא אסהדנא עלי שמיא וארעא דבההיא שעתא מסרין ליה לההוא דיוקנא, דהא לית לך כל צדיקא בהאי עלמא דלא חקיק דיוקניה לעילא תחות ידא דההוא ממנא ומסרין בידו ע' מפתחין דכל גנזיא דמאריה בהו, כדין מלכא בריך לההוא דיוקנא בכל ברכאן דבריך לאברהם כדעביד נפשאן דחייביא, וקוב"ה רמיז לה' משריין עלאין ונטלין לההוא דיוקנא ואזלין עמיה ואיהו עאל לע' עלמין גניזין דלא זכי בהו בר נש אחרא בר אינון גניזין לאינון דעבדי נפשיהון דחייביא, ואילו הוו ידעי בני נשא כמה תועלתא וזכו גרמי לצדיקיא וזכאן בגינייהו, הוו אזלי אבתרייהו ורדפי לון כמאן דרדיף בתר חיין מסכנא זכי לב"נ בכמה טבאן בכמה גניזין עלאין לא איהו כמאן דזכי בתייביא. מה בין האי להאי, אלא מאן דאשתדל בתר מסכנא איהו אשלים חיין לנפשיה וגרים ליה לאתקיימא וזכי בגיניה לכמה טבאן לההוא עלמא ומאן דאשתדל בתר חייביא איהו אשלים יתיר עביד לסטרא דאלהים אחרים דאתכפיא ולא שלטא ואעביר ליה משולטנותיה, עביד דאסתלק יקרא דקוב"ה על כורסא יקירא, עביד לההוא חייבא נפשא אחרא, זכאה חולקיה, עכ"ל זוה"ק. מבואר מדברי הזוה"ק דמאן דמזכה נפש חייבא זוכה לברכות שבירך הקב"ה לאברהם אבינו. והנה מצינו שר"א ב"ע היתה לו מדה זו כדאיתא בש"ס פרק תפלת השחר שכשהעבירו את ר"ג מנשיאותו ונתמנה ראב"ע, תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח וניתנה להם רשות לתלמידים ליכנס שהיה ר"ג מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבהמ"ד, ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי וכו' הוה קא חלשה דעתיה דר"ג אמר דילמא ח"ו מנעתי תורה מישראל אחזו ליה בחלמיה חצבי חוורי דמליין קטמא, ולא היא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה. נמצא דראב"ע היה לו מדה ללמוד לזכות לחייביא ומה דאחזו ליה בחלמיה מסיק הש"ס שהיה רק להפיס דעתו, וכראב"ע קי"ל, וכדעת הזוה"ק שזו מעלה גדולה לזכות נפש החייבים והוא מעלת אברהם אבינו ע"ה. והשתא י"ל בדרך האפשרי דבשביל זה זכה ראב"ע להיות לו הלבנת שערות להיות ראוי לנשיאות, דכבר הבאנו דעת הזוה"ק שזוכה לכל הברכות שנתברך אברהם אבינו ומבואר בש"ס ב"מ פרק הפועלים עד אברהם אבינו לא היה זקנה מאן דבעי משתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם אתא א"א בעי רחמי והוי זקנה, וביאר המהרש"א בח"א דעיקר בקשתו היה שיהיה ניכר הזקנה בהלבנת שיער, ולפ"ז כיון דאברהם שהוא הראשון נתברך בהלבנת שיער, כן ראב"ע שתפס במדת אברהם אבינו זכה ג"כ להלבנת שיער שיהיה ראוי לנשיאות. וזה שאמר הרי אני כבן שבעים שנה שזכיתי להלבנת שיער מחמת שתפסתי במדת אברהם אבינו ונתקיימו בי כל הברכות שנתברך אברהם אבינו להתברך בהלבנת שיער להיות ראוי לנשיאות, גם י"ל דבן שבעים שנה מרמז לע' עלמי שנזכר בזוה"ק שהבאתי שזכיתי לזה מה שלא זכה ב"נ אחרא מחמת שזכיתי למדה זו דמזכה לחייביא:
ובזה יובן מה שאמר ולא זכיתי שתאמר יצ"מ וכו'. דהנה איתא בש"ס עירובין פרק כ"מ דוד גלי מסכתא שאול לא גלי מסכתא, דוד דגלי מסכתא כתיב ביה יראיך יראוני, והיינו בשביל שלומד לאחרים זכה להורות כהלכה שאול בשביל שלא זכה ללמד אחרים לא זכה להורות כהלכה וכתיב ביה כל אשר יפנה ירשיע. וזה דקאמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה שזכיתי ללמד לאחרים וגלי מסכתא ובשביל זה זכיתי לנס הרי אני כבן שבעים שנה וכיון דגלי מסכתא היה לי לזכות להורות כהלכה דקי"ל מזכירין יציאת מצרים בלילות ואעפ"כ לא זכיתי שתאמר יצ"מ בלילות עד שדרשה ב"ז וכו', והיינו דמתמה על עצמו הגם שזכיתי להיות גלי מסכתא אעפ"כ לא זכיתי לדבר זה לדרוש עד שדרשה בן זומא. ודוק היטב:
והנה האר"י הק' כתב דראב"ע היה לו נשמת שמואל הרמתי והיינו דקאמר הרי אני כבן שבעים שנה דשמואל חי נ"ב שנה והוא היה בן י"ח שנה כשנתמנה לנשיאות, וזהו דקאמר הרי אני כבן שבעים. וראיתי בס' אגודת אזוב כתב אף דדברי רבינו האר"י ז"ל א"צ חיזוק יש סמך לזה ממה שאמרו חז"ל בתענית דשמואל זקנה קפצה עליו אף שלא היה זקן כ"כ דכל שנותיו נ"ב שנה, מ"מ קפצה עליו זקנה כדי להמליך לדוד ולא יתבטלו מעשי ידיו בחייו, ומשם זכה ג"כ ראב"ע לזקנה שלא בזמנו כדי שיהיה ראוי לנשיאות. ואני אמרתי סמך אחר לדברי האר"י ז"ל ע"פ מה שמבואר בזוה"ק פ' תרומה (קס"ד ע"א) וז"ל משכנא דעביד משה יהושע הוה קאים תדיר ונטיר ליה דהא לית נטירו דיליה בר ביה דאיקרי נער דכתיב ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, לבתר האי משכנא לא הוה נטיר אלא בגין נער אחרא דכתיב והנער שמואל משרת, והוי משרת תמן בגין דלית נטורא דמשכנא אלא בנער. אבל בי מקדשא לאו הכי דלא נטירו דיליה אלא בקוב"ה דכתיב אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר, ומאן איהו שומר דא ההוא דנטר משכנא דאקרי הכי נער מטטרון עכ"ל. יצא לנו מזה דשמואל איקרי נער בחינת מט"ט, מעתה סמך גדול לדברי האר"י ז"ל דמצינו (יבמות ט"ז.) בימי רבי דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין והיה הדבר קשה לחכמים מפני שחכם גדול היה ועיניו קמו מלבוא לבהמ"ד, אמרו מי ילך ויודיעהו, אמר להם רבי יהושע אני אלך ואחריו מי ראב"ע ואחריו מי רע"ק, הלכו ועמדו וכו' תפסו לר' יהושע והושיבו על מטה של זהב, אמר לו רבי אמור לתלמידך אחר וישב, אמר לו מי הוא, אמר לו ראב"ע, אמר לו ויש לו בן לעזריה חברנו קרא עליו המקרא הזה נער הייתי וגם זקנתי וגו', והושיבו על מטה של זהב, עכ"ל. ולדברי רבינו האר"י ז"ל מבואר זה דקרא על ראב"ע מקרא זה נער הייתי, דהיה בו נשמת שמואל, ושמואל היה בחינת נער, ובסוף פ"ק דיבמות מבואר דזה המקרא נער הייתי שר העולם אמרו והיינו מט"ט כמבואר בתוס' וע"ש היטב בתוס'. ות"ל קרוב הוא לאמת בס"ד לעשות סמוכין לדברי רבינו האר"י ז"ל:
ברוך שומר הבטחתו לישראל ב"ה שהקב"ה חשב את הקץ לעשות וכו'. הלשון חשב את הקץ לעשות אינו מובן. ונראה ע"פ מה דאיתא בזוה"ק (ל"ט ע"ב) אמאי פסח מצרים מקחו בעשור ואשחט בי"ד וז"ל אמאי איתנגד בעשרה ואתנכיס בי"ד, אמר רבי אבא בדא אתקשרו ישראל ארבע מאה שנין ואע"ג דד' מאה לא אישתעבדו בהון, מ"מ הואיל והוה זמין לאתקשרא בהו אתחשב עלייהו כאילו אישתעבדו בהו כל ת' שנין בגין כך מעכבין ליה ארבעה יומין קטירא ברשותיהו דישראל ולבתר ושחטו אותו כל קהל ישראל הרי מבואר דהואיל וזמין לאתקשרא בהו אתחשב עלייהו כאילו אשתעבדו, וזהו כוונת בעל ההגדה שהקב"ה חישב את הקץ לעשות דהיינו שהשי"ת חישב מחשבות להקץ כמו עשיה, הכוונה אף דלא אשתעבדו בהו ד' מאות שנה חישב כאילו אשתעבדו בהו:
פסחים דף ט' ע"א
טעמא דלא חזינא דשקל. הקשה מהרש"א דליפרוך מהא דקאמר אין לדבר סוף משמע דמן הדין היו חוששין, ואמאי הא מ"ל אכלתו וע"ז לא שייך תירוצו של רבא דהא בלא חזינא דשקל שפיר איכא ס"ס, וקושיא עצומה היא. ומה שנ"ל ליישב, והוא דצריך להבין לשיטת הרבה פוסקים דהיכא דאיכא לברורי לא סמכינן אס"ס להתיר ועי' בש"ך יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס שכמה פוסקים סוברים כן ומכללם הרשב"א ז"ל ולפ"ז קשה אמאי אין צריך לבדוק היכא דתולדה וחזיר יכולין להכניס מטעם ס"ס הא איכא לברורי בבדיקה, אך באמת הא ליתא דבדיקה טורח גדול הוא ולא מיקרי איכא לברורי דכן מוכת לעיל בסוגיא דחזקתו בדוק דקאמר למאי נ"מ לשייליה. ומזה יצא להר"ן והפוסקים דבמקום דאיכא חזקה צריך לברר היכא דיכול לברר, לכן פסקו דאף דחזקתו בדוק, מ"מ צריך לשאול היכא דהמשכיר בעיר, ואמאי לא נימא דאף דאין המשכיר בעיר צריך לבדוק נהי דחזקתו בדוק מ"מ היכא דאיכא לברר לא סמכינן אחזקה, אלא ודאי כמ"ש דבדיקה מיקרי טורח גדול דצריך לבדוק בחורים וסדקים ולא מיקרי יכול לברורי וא"ש. מעתה מיושב קושית מהרש"א הנ"ל, דשפיר הוצרך התנא לטעם דאין לדבר סוף דמטעם ס"ס להתיר כמו גבי מדורות הכותים דשם שאני דא"צ בדיקה ומטעם ס"ס אין להחמיר לבדוק דזה מיקרי טורח גדול, אבל הכא בלא"ה צריך לבדוק בליל י"ד כתקנת חז"ל הייתי אומר דזה מיקרי איכא לברורי דהיינו ע"י הרבה בנ"א שכ"א יעמוד אצל זוית הבית ויראה שלא תבוא חולדה שם וכיון דאיכא לברורי לא סמכינן אס"ס דזה שפיר מקרי איכא לברורי כיון דבלא"ה צריך לבדוק רק יעמדו בני ביתו בזוית הבית ויראו שלא תבוא חולדה שם וזה בודאי טורח קל ולא הוה מקלינן בס"ס וע"ז אמר התנא הטעם דאין לדבר סוף ולא מיקרי כלל איכא לברורי דליכא לברר כלל הך ספיקא דהא יש לחוש לחצר לחצר ומעיר לעיר. בזה מתורץ קושית התוס' דמקשים והא מרישא שמעינן דכל מקום שאין מכניסין חמץ א"צ בדיקה אלמא דלא חיישינן לתולדה, ולפמ"ש מיושב בטוב טעם. דבודאי ברישא דא"צ בדיקה כלל בודאי לא חיישינן לחולדה מטעם ס"ס כמו ההיא דמדורת כותים דזה מיקרי טורח גדול, אמנם הכא אשמעינן רבותא אחרת כיון דבלא"ה צריך לבדוק מטעם תקנת חז"ל היינו חוששין לתולדה ולבדוק ע"י הרבה בנ"א לעמוד כ"א אצל זוית הבית, לכן אשמעינן התנא דאין לחוש לזה כלל דזה מיקרי ליכא לברורי דאין לדבר סוף וזה נכון ודוק:
דף כ"ב ע"א
גמרא ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. הרמב"ם ז"ל פסק כר' אבהו וגם פסק כר"י דדברים ככתבם, וגם פסק חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, וכבר תמהו המחברים שזה נגד הסוגיא דהכא. ואמרתי כד הוינא טליא ליישב דברי הרמב"ם ז"ל, דהנה רש"י ותוס' הקשו למה ליה למילף מאותו ולא ניליף מגופא דכתיב לכלב תשליכון מכלל בשאר איסורים שבתורה אסור בהנאה. והרמב"ם ברור ליה ישוב על קושיא זו כמו שכתב בס' אבן העוזר דאם מגופא דקרא הייתי אומר דלוקין על הנאה דהוי לאו גמור דמדכתיב בכאן היתר מכלל דבשאר איסורים כולל לא תאכל גם איסורי הנאה, אבל הכא מדכתיב אותו באה התורה להורות דלא הוי ל"ת אלא לאו הבא מכלל עשה ונכון הוא אך לכאורה י"ל דהא הרמב"ם פסק דאין לוקין על הנאה א"כ מאי נ"מ אם הוא לאו גמור או הוי לאו הבא מכלל עשה בלא"ה אין לוקין על הנאה. אך י"ל דהנה מבואר בס' החינוך להרא"ה טעמו של הרמב"ם דלכך אין לוקין על הנאה משום דהוי רוב הנאות לאו שאין בו מעשה ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ולפ"ז מיושב דהא הכא אליבא דר"י קיימינן דס"ל במכות (ד"ד ע"ב) דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו א"כ בודאי לוקין על הנאה. א"כ שפיר שייך תירוץ בעל אבן העוזר דהייתי אומר דלוקין עליו דהוי לא תעשה גמור, לכן באה התורה להורות דלא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה, ולר"מ אף אי ס"ל לשאב"מ אין לוקין עליו, מ"מ בלא"ה הוצרך גופא דקרא להיתרא כיון דלדידן ידעינן איסור הנאה מלגר אשר בשעריך תתננה א"כ צריך הכא להיתר כמ"ש רש"י ד"ה ור"מ וכו'. מעתה מיושב פסק הרמב"ם הנ"ל דהרמב"ם לשיטתו דפסק דאין לוקין על הנאה א"כ צריך גופא לשאר איסורים ובלא"ה אין לוקין על הנאה, ואותו מורה על חולין שנשחטו בעזרה, לכן שפיר פסק דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ודוק:
תוס' ד"ה ואימא כמים הניסכים על גבי המזבח, לא פריך למילף שיהא דם אסור בהנאה דממילא ידעי' מלא תאכל וכו'. ודבריהם תמוהים כאשר עמד עליהם מהרש"א ובעל אבן העוזר. ולולי דבריהם נ"ל לפרש הסוגיא על נכון, דאף דידעינן איסור הנאה מלא תאכל מ"מ פריך שפיר ואימא כמים וכו', דהא כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן כמבואר לקמן (כ"ד ע"ב) אבל במעילה מועל אף שלא כדרך הנאתן כמ"ש תוס' זבחים (ע"א.) ד"ה אפילו אחת ברבוא, ובסנהדרין (ע"ט:) בתוס' ד"ה בשור שלא נגמר דינו) (אף שלכאורה סותרים מ"ש התוס' פסחים (כ"ו) ד"ה שאני היכל דלתוכו עשויה, כבר עמד על מדוכה זו זקיני הגאון ז"ל בחיבורו מנ"א וע"ש תירוצו ואי"ה כשנגיע לשם אראה ג"כ לשום עיוני ע"ז), א"כ שפיר פריך דאימא כמים הניסכים על גבי המזבח דאסור אף שלא כדרך הנאתן כמו גבי מעילה דמועל שלא כד"ה ה"ה דם יאסר שלא כד"ה א"כ שפיר איצטריך היקש דמלא תאכל לא היה אסור אלא דרך הנאתו כמו שאר איסורים שבתורה, וכן הא דפריך ואימא כמים הנשפכין לפני ע"א היינו ג"כ דאסור אף שלא כדרך הנאתן כמו ע"ז דאסור אף שלא כדרך הנאתו כמ"ש התוס' פסחים (כ"ח ע"א) ד"ה ותנן נמי ע"ש בדבריהם. וזה נ"ל פירוש הסוגיא ברור בעזהי"ת:
פרשת שמות
במדרש אשר לא ידע את יוסף וכי לא הכיר את יוסף אמר רבי אבין משל לאחד שרגם אוהבו של מלך אמר המלך התיזו את ראשו כי למחר יעשה בי כך, לכך כתב עליו המקרא הזה כלומר היום אשר לא ידע את יוסף למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ה' עכ"ל המדרש. ונלע"ד להסביר דברי המדרש בטוב טעם בס"ד ע"פ מה דאיתא בסוף מנחות אמר ר' אבא ב"ר יצחק אמר רב חסדא ואמרי לה אמר רב יהודה מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים ומצור כלפי מערב ומקרטיגי כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא אביהם שבשמים, איתביה ר' שימי בר חייא לרב ממזרח שמש וגו' גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי וגו'. א"ל שימי את דקרו ליה אלהא דאלהיא. עיין במהרש"א חד"א וז"ל נקט מתחלה ישראל דע"י ישראל של מטה נתפרסם אלהותו יתברך ויכולתו בעולם התחתון ושהוא אלהי ישראל ומשגיח על הארץ דהיינו אביהם שבשמים, אבל מצור כלפי מערב כיון שאין מכירין ישראל אין מכירין אביהם שבשמים שהוא משגיח בעולם השפל, אבל הוא אלהא דאלהיא כדמסיק שהוא אלהי אלהים ולאותן אלהות שתחתיו נתן כח וממשלה למטה ואין הוא משגיח בעולם התחתון עכ"ל. ולהמתיק דברי מהרש"א ביותר לפמ"ש רבינו יונה ז"ל ברכות סוף פרק תפלת השחר על הא דאמרו חז"ל כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני השכינה וז"ל מפני שהקב"ה אע"פ שאינו נראה לעין נראה הוא ע"י גבורותיו ונפלאותיו כענין שנא' אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע, כלומר אע"פ שאתה מסתתר אתה הוא אלהי ישראל שעשית עמהם כמה נפלאות ואתה מושיע בכל עת ובכל שעה וע"י תשועתך רואים אותך בני אדם ואתה מתגלה להם ומכירים אותך, וזה ג"כ בכאן ע"י שמחדש החדשים הוא מתגלה לבני אדם והוא כאילו מקבלין פניו מפי מורי הרב כו' עכ"ל. בזה מבוארים דברי מהרש"א הנ"ל דע"י ישראל אשר נותן לב עליהם בכמה נסים ונפלאות שעשה עמהם, וכי הוא משגיח עליהם בכל עת ובכל שעה ניכר לכל השגחתו בתחתונים. ובזה מבוארים דברי המדרש הנ"ל, כי אם היה מכיר את יוסף והיינו להכיר בהשגחת השי"ת עליו בכל עת כנודע במדרשים השגחת שמו יתברך על יוסף ואף כשהיה בבית אדוניו היה נודע השגחת שמו יתב', כדאיתא בזוהר הקדוש וירא אדוניו כי ה' אתו ולא כתיב וידע אדוניו, כי ממש בעין חזא הנסים והנפלאות שעשה הוא ית"ש עמו, אמנם טח עיניו מראות ולא רצה להתבונן בהשגחת הבורא על יוסף, ממילא כפר ג"כ בהשגחת הבורא כדאמר בגמרא הנ"ל דע"י שאין מכירין את ישראל אין מכירין לאביהם שבשמים, ושפיר מסיים המדרש למחר יעשה בי כך, ולכן הביא השי"ת המכות ועשה הנסים והנפלאות להתבונן בהם השגחתו על התחתונים, כמ"ש למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, ועיין פירוש רש"י בחומש שם ובדברי הרמב"ן על התורה פרשת קדש לי ויונעם:
בפרשת בא
ויושב את משה ואהרן אל פרעה ויאמר אליהם לכו עבדו וגו', מי ומי ההולכים, ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך וגו'. בספר מגלה עמוקות מדקדק למה כתב אצל בנערינו ובזקנינו נלך, ולא כתיב נלך אצל בבנינו ובבנותינו. ונראה להבין ע"פ מ"ש באגדה פ"ק דחגיגה (ג.) ת"ר מעשה ברבי יוחנן בן ברוקא ור"א בן חסמא שהלכו להקביל את פני ר' יהושע בפקיעין אמר להם מה חידוש היה בבהמ"ד, א"ל רבי תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין, אמר להם אעפ"כ א"א לבהמ"ד בלא חידוש שבת של מי היתה שבת של ראב"ע היתה ובמה היתה הגדה היום אמרו לו בפ' הקהל ומה דרש בה וכו' אם אנשים באים ללמוד ונשים באות לשמוע טף למה באים כדי ליתן שכר למביאיהם, אמר להם מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני. ובזה מובן, דפרעה הקשה להם כקושית הש"ס טף למה באים ומשה השיב בבנינו ובבנותינו היינו כתירוץ הש"ס ליתן שכר למביאיהם, והיינו דלא קאמר הליכה אצלם כי לא שייך הליכה אליהם רק נכלל בהליכת הגברים. וע"י זה הבין ר' יהושע פי' הכתוב מה שלא אמר משה רבינו הליכה אצל הטף ומשום זה אמר להם מרגלית טובה היתה בידכם וכו'. ובזה יובן לעשות סמוכים למימרא הסמוכה, ועוד דרש בה את ה' האמרת היום וה' האמירך היום, אמר להם הקב"ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואני אעשה לכם חטיבה אחת בעולם דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, והנה הר"ן בדרשותיו הקשה על הך דרשה דשמע ישראל מהיכא מבואר זה דישראל עשאו להשי"ת חטיבה, דהא פשוטו של מקרא הוא צווי משה לישראל, אתה ישראל דע כי. ה' אלהינו ה' אחד, ומיישב הר"ן ע"פ אגדת חז"ל פסחים פרק מקום שנהגו דחקר שם הש"ס מ"ט אין אומרים ברוך שם כבוד וכו', כדדרש ר"ש בן פזי דאר"ש בן פזי ויקרא יעקב לבניו בקש לגלות קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא יש ח"ו פסול במטתי וכו', אמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך וכו' מיד פתח יעקב ואמר בשכמל"ו. וכוונת הש"ס הנ"ל לזה שבעת הסתלקות יעקב אבינו פתחו בניו ואמרו שמע ישראל:
ול"נ לפרש אתם עשיתוני חטיבה אחת ע"פ מדרש שה"ש ע"פ הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני וז"ל בשעה שב"ד גוזרין תענית ותינוקות מתענים אמר הקב"ה אין אני יכול לסבול שהם הרהיבוני והמליכוני על הים ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד, ובשעה שגוזרין תענית וזקנים מתענים וכו'. נראה להבין דברי המדרש מה שאמר על התינוקות שהם הרהיבוני והמליכוני וכו' ע"פ המדרש פ' בשלח, וכן הוא באגדה פ"ק דסוטה בענין אחר קצת, וז"ל המדרש בשלח רבי יהודה אומר מי אומר קילוס להקב"ה התינוקות, אותן שהיה פרעה מבקש להשליך ליאור שהיו מכירין להקב"ה, כיצד כשהיו ישראל במצרים והיתה אשה מבנות ישראל מבקשת לילד, והיתה יוצאת לשדה ויולדת שם, וכיון שהיתה יולדת עוזבת את הנער ומוסרת אותו להקב"ה, ואומרת רבון העולמים אני עשיתי את שלי ואתה עשה את שלך, אמר ר' יוחנן מיד היה יורד הקב"ה בכבודו כביכול וחותך טבורן ומרחיצן וסכן, וכן יחזקאל אמר ותושלכי אל פני השדה בגעל נפשך וכתיב ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך וגו', והיה נותן שני טינרין בידו אחד מניקו שמן ואחד מניקו דבש שנאמר וכו', וכיון שהיו גדלים היו נכנסים לבתיהם אצל אבותיהם והיו שואלים להם מי היה זקוק לכם והיו אומרים להם בחור אחד נאה ומשובח היה יורד ועשה לנו כל צרכינו שנאמר דודי צח ואדום וכו' וכיון שבאו ישראל לים היו אותם התינוקות שם והם ראו להקב"ה בים התחילו אומרים לאבותיהם זה אותו שהיה עושה לנו כל אותם הדברים כשהיינו במצרים שנאמר זה אלי ואנוהו. וזה כוונת מדרש שה"ש אמר הקב"ה שהם הרהיבוני והמליכוני על הים ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד, והיינו שהתינוקות הם הם הכירו מתחלה אחדותו ית"ש שהוא משגיח עליהם. וזהו ג"כ כוונת הש"ס אתם עשיתוני חטיבה אחת, הכוונה בזה שהתינוקות המליכוהו תחלה לה' יתב' וקיבלו אחדותו עליהם והכירו השגחתו ית"ש בעולם הזה, והא דנקט הש"ס פסוק שמע ישראל, והתינוקות אמרו ה' ימלוך לעולם ועד, יובן ע"פ מ"ש המהרש"א בחד"א בפ"ד דר"ה גבי פסוקי מלכיות שאומרים בר"ה תלתא פסוקי מלכיות איכא בתורה, היינו ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, ויהי בישורון מלך, ה' ימלוך לעולם ועד, ועמד המהרש"א שם דאנן אמרינן פסוק ה' ימלוך לעולם ועד בתחלת התפלה שלא כסדר דמביא הש"ס, וכתב הר"ן ע"ז דהש"ס לא נקט סדר הפסוקים ולא הקפיד בכך אבל אמרינן בתפלה כסדר הפסוקים, וכתב מהרש"א דהגמרא נקט טפי פסוק ה' ימלוך לעולם ועד בסופו, משום דמלך מורה על אחדות בכ"מ ולכך לדעת ר"י מלכנו לא חשיב דלא אמליכתיה רק על אומה אחת, ובר"ה יש לנו לומר כי הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה ומלך על כל הארץ, וכוונה זו מפורשת טפי בפסוק ה' ימלוך לעולם ועד כי זה מורה מלכותו על כולם, ולכך מסיים ביה הש"ס, ואנן דמסיימינן בפסוקי מלכיות בפסוק שמע ישראל, שהוא במקום מלכיות, כיון דבפסוק זה נכלל ג"כ אחדותו על כולם לכך הקדימו יותר בתחלת פסוקי מלכיות בפסוק ה' ימלוך לעולם ועד שמורה אחדותו על הכל, כיון דבלא"ה מסיימים בפסוק שמע ישראל, עכ"ל המהרש"א. נמצא לפי דברי המהרש"א ז"ל פסוק שמע ישראל ופסוק ה' ימלוך לעולם ועד שניהם מורים על ענין אחד על אחדות שמו יתברך על כולם ולהכי נקט הש"ס פסוק שמע ישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת, על פסוק ה' ימלוך לעולם ועד, כיון דשניהם כוונה אחת להם להורות על אחדותו ית"ש כדברי המהרש"א:
ובדברי המהרש"א יובן דברי אגדה מפסחים בשעה שאמרו בני יעקב שמע ישראל פתח יעקב ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד דשניהם מתאימים בכוונה אחת לאמת יחודו ית"ש: ובזה יש סמיכה לשתי המימרות הנ"ל כשמביאים הטף מזכיר השי"ת זכותן של התינוקות במה שהכירו אותו מתחלה על הים ועשוהו חטיבה אחת, ולעומת זה עושה השי"ת עמנו ג"כ חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך וגו', והבן היטב זה:
ובזה אמרתי דבר נאה. איתא בכתובות י"א אמר ר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד, ופריך הש"ס מאי קמ"ל דזכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו תנינא וכו', ותירץ הש"ס מ"ד עכו"ם בהפקירא ניחא ליה דהא קיי"ל עבד ודאי בהפקירא ניחא ליה קמ"ל דהנ"מ גדול דטעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא ליה, לימא מסייע ליה הגיורת והשבויה והשפחה וכו' פחות מבנות ג' שנים ויום אחד מאי לאו דאטבלינהו ע"ד ב"ד, לא הב"ע בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא להו במאי דעביד אבוהון. שוב איכא מימרא דרב יוסף הגדילו יכולין למחות, ופריך הש"ס מגיורת פחותה מבת שלש שנים דיש לה כתובה מאתים, ואי ס"ד הגדילו יכולין למחות יהבינן לה כתובה דאזלה ואכלה בגיותה, ומשני לכי גדלה וכיון שהגדילה שעה אחת אין יכולה למחות, וכן פריך שם הש"ס מקנס אמאי יש קנס לבא על פחותה מבת שלש שנים דאם הגדילה יכולה למחות, ומשני ג"כ לכי גדלה יהבינן לה וכיון שגדלה שעה אחת אינה יכולה למחות ומצאתי בשיטה מקובצת בשם הריטב"א ז"ל, וז"ל וא"ת אמאי לא מייתי מן העומדים בסיני שהיו שם כמה קטנים שנכנסו תחת כנפי השכינה והטבילום ומלום מאליהם, וי"ל דהתם משום דנתגיירו אבותיהם וניחא להו במאי דעביד אבוהון, ותו דאלו זרע אברהם כבר נצטוו על המילה ולהכניסם מקטנותם בברית ואין זה אלא גמר גירות עכ"ל השיטה מקובצת. וה"ה דהוה מצי להקשות, כיון דקי"ל הגדילו יכולים למחות היאך גיירו הקטנים ואכלו קרבן פסח או שאר דברים דילמא ימחו, וע"ז לא שייך תירוץ הראשון של הש"מ הנ"ל דמ"מ אף בגר שנתגיירו בניו עמו יכולים למחות משיגדלו כמוכח הסוגיא, וצ"ל כתירוץ השני של הש"מ דבזה שייך דהוה רק גמר גירות, ובודאי מועיל ואפילו הגדילו אינם יכולים למחות:
אמנם באמת לענ"ד נראה דבלא"ה לק"מ קושית הש"מ והוא ע"פ מדרש פ' בשלח שהבאנו לעיל דמשם מוכרח אדרבא דהתינוקות הכירו יותר להקב"ה מהגדולים, א"כ בודאי גירות אביהם מועיל ובזה לא שייך חשש שמא ימחה. ונראה דזה מכוון בקרא זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו, דהיינו דהתינוקות בעצמם השיגו אלהותו יותר מהגדולים א"כ שפיר מועיל גירות אביהם. וזהו דקאמרי אלהי אבי, או לתירוץ הש"מ דגמר גירות בודאי מועיל, וכבר קיבלו גירות בימי אברהם, וזהו דקאמר זה אלי ואנוהו דהיינו דמקבל עליו אלהותו יתברך, וכ"ת כיון דקטנים אינו מועיל הגירות וכקושית הש"מ לזה אמר אלהי אבי והיינו דזה רק גמר גירות כיון שכבר קיבלו הגירות בימי אברהם אבינו ע"ה:
וזה היה כוונת פרעה מי ומי ההולכים, דהיה סובר דאין מועיל גירות הקטנים, ומשה רבינו השיב לו בנערינו ובזקנינו נלך ממילא מועיל הגירות ג"כ אצל הבנים ובנות וכסברת הש"ס בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, דניחא להו במאי דעביד אבוהון, ולהכי לא כתיב נלך ביחוד אצל הבנים והבנות כיון דהם נכללו בגירות הגדולים כי גירותם לבד אינו מועיל בלא דעת אביהם וכסברת הש"ס. והבן זה:
שאלת הבן מה נשתנה צריך להבין מה זה דמקשה טעם על מצות אלו ולא על שאר מצות, עיין טור יו"ד סי' קפ"א מה שהשיב על דברי הרמב"ם ז"ל דנתן טעם לאיסור הקפת ראש והשחתת זקן מפני שעושין כן לעכו"ם, וכתב הטור ע"ז וזה אינו מפורש, ואין אנו צריכין לבקש טעם למצות, כי מצות המלך הם עלינו אף אם לא נדע טעמם:
במשנה פרק בתרא דפסחים, ר"ג היה אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ואלו הן פסח מצה ומרור, פסח על שום שפסח וכו', מצה על שום שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים, ובהגדה איתא על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם שנאמר ויאפו את הבצק, מרור זה על שום שמררו המצרים, וסמוך לזה במשנה ובהגדה בכל דור ודור חייב וכו' אלא אף אותנו גאל עמהם שנאמר ואותנו הוציא משם וכו', וצריך להבין טעם הסמיכות, גם מה דקאמר ר"ג כל שלא אמר היינו שלא פירש טעמם וכמו שפירש הרשב"ם צריך להבין למה דוקא באלו צריך להגיד טעמיהם:
ונראה לענ"ד להבין ע"פ פשוטו. דהנה אף שלא ניתן לדרוש טעמי מצות אמנם היכא שיש קושיא גדולה דהוי תרתי דסתרי שפיר החיוב לתור אחרי טעמם, כמו בנידון דידן דעושים תרתי דסתרי, דאכילת מצה ופסח והסיבה הם סימני חירות שעושים זכר לגאולה שנגאלו אבותינו ממצרים, ומרור הוא סימן עבודה זכר לוימררו את חייהם בעבודה קשה, ומה גם להלל דס"ל דהמצוה שיהיו שלשתן בכריכה אחת תקשה יותר כיון דהוי דסתרי אהדדי ור"ג דבמשנה הנ"ל היה נכד הלל הזקן ומסתמא בשיטתו קאי דס"ל דצריך לכרוך שלשתן פסח מצה ומרור ביחד וצריך להבין טעם הדבר וכמו שפירש הרשב"ם במשנה הנ"ל:
אמנם התשובה בזה יובן לפמ"ש דקושי השיעבוד השלים למהר שנת הגאולה, שהיו צריכים להיות במצרים ארבע מאות שנה או ת"ל שנה רק שקושי השיעבוד השלים. ובזה פירשנו הכתוב ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה. ואיתא במדרש מגלת אסתר ובכמה דוכתי, וכי ימים רבים היו, אלא ימים של צער קראו ימים רבים. ולפמ"ש יובן הדבר היטב דזה ממילא הוא כיון דהיו ימים של צער דהיינו קושי השיעבוד ממילא נעשה מזה ימים רבים דהקושי השלים הזמן. ובזה הענין שמעתי ענין נחמד ממורינו הגאון מו"ה ארי' ליב ז"ל שהיה אב"ד דקהלתנו ע"פ הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה וכו' ואיתא במדרש והביאו גם רש"י ז"ל דזה אחד מעשרה ק"ו שבתורה, ולכאורה אינו מובן, דהא מפורש הטעם דלא שמעו ישראל מקוצר רוח ואיך נעשה מזה ק"ו, ואמר הגאון ז"ל דאיתא במדרש דישראל בעצמם שאלו הטעם ליציאה זו דהא עדיין לא הגיע זמן הגאולה, ומסתמא השיב להם ג"כ התירוץ דקושי השיעבוד השלים הגאולה, וזה כוונת הפסוק ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וכו' דהיינו דלא נתקבל אצלם התירוץ של קוצר רוח ועבודה קשה להשלים הזמן, א"כ הוי שפיר ק"ו הן בני ישראל דבודאי הם מרגישים ביותר הקושי, לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה שהוא אינו מרגיש כ"כ הצער של ישראל. ודפח"ח וש"י:
היוצא לנו תירוץ על הקדמת זמן הגאולה משום קושי השיעבוד, והקושי גמר למהר היציאה, ואפשר דלהכי אוכלין המרור עם מצה והפסח אף שהם מורים לחירות ומרור מרמז על הקושי זכר לוימררו את חייהם ומזה מתחיל קושי השיעבוד בימי מרים כדאיתא במדרשים דלהכי נקראת מרים ע"ש וימררו, מ"מ כיון דהמרירות והקושי גרם זמן הגאולה טרם בוא הזמן נחשב זה נמי לגאולה. אמנם היא גופא תקשה למה לו להקב"ה לעשות קושי השיעבוד הלא טפי עדיף עד יבוא עתה, אמנם הענין מבואר עפמ"ש קודש קדשים האר"י ז"ל ע"פ ולא יכלו להתמהמה, כי ישראל באותו הזמן היו משוקעים במ"ט שערי טומאת מצרים והוצרך השי"ת להוציאם מכור הברזל ולהכניסם לחמשים שערי קדושה, וזה וחמשים עלו בני ישראל, ואילו נשתהו שמה רגע כמימריה לא היה להם ח"ו תקומה, לכן שידד השי"ת המערכת להוציאם מכור הברזל ולזה הוצרך השי"ת להכביד עליהם הקושי להיות להם תקנה:
ובזה נבוא אל הענין. דהבן שואל על השינויים דהמה סתרי אהדדי, דפסח ומצה והסיבה מורים על חירות ומרור מורה על עבדות, ובא ע"ז התשובה עבדים היינו וכו' ואלו לא וכו' הרי אנו וכו' לפרעה במצרים, הכוונה דאם לא הוציאם הקב"ה באותו הרגע לא היה ח"ו תקנה, והוצרך למהר הגאולה ולזה הוצרך ג"כ קושי השיעבוד, א"כ המרור גופא היא מסימני הגאולה, והיינו דקאמר ר"ג אומר כל שלא אמר וכו' וכדפירש הרשב"ם שצריך לפרש טעמיהם שלא יהיו כסותרים, ומדוקדקים בטעמם, מעיקרא אמר טעם על מצה ע"ש שלא הספיק בצקם וכו' ומביא ע"ז הפסוק ויאפו את הבצק ולא יכלו להתמהמה וכדברי האר"י ז"ל שלא היו יכולים להתעכב שמה אפילו רגע אחד לבלתי יהיו משוקעים בטומאת מצרים, ולזה ג"כ המרור מורה על הגאולה כנ"ל למהר הזמן. ובזה יפה מקושר המאמר בכל דור ודור חייב אדם, דלכאורה בדורות אלו שכבר עברו זמן ת"ל שנה, א"כ לדידן אין נפקותא מה שיצאנו ממצרים טרם בוא הזמן, אך באמת לא כן הדבר דלולא הקדמנו לצאת לא היה ח"ו תקנה לנו לעולם ומהקדמת הזמן צמחה לנו ישועה ג"כ, וזהו דקאמר בעל ההגדה חייב אדם לראות א"ע כאילו הוא יצא ממצרים דממהירות הזמן והגאולה היה לנו ישועה אף שכבר עבר כמה עידנים מהבטחת השי"ת לא"א מ"מ מועיל אף לנו, וזה שהוסיף רבא בגמרא וצריך לומר ואותנו הוציא משם, כי מהירות הגאולה הוא ישועה לנו. כן ימהר ה' לנו שנת גאולה אמן: