נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה
דרוש טז
לשבת הגדול
פסחים (דף ל' ע"ב) רש"י ד"ה כותי שהלוה את ישראל וכו', ולקמן בגמרא מוקי לה כשהרהינו אצלו ושוהה אצל הכותי כל ימות הפסח דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה ומחוסר גוביינא נמי לא הוי שהרי אצלו נתון איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידיה עכ"ל:
דברי רש"י צ"ב להמעיין דאיזו אוקימתא נקט רש"י, דלמסקנא הו"ל לרש"י להזכיר מעכשיו ולאביי לא צריך הרהינו, ולהאוקימתא דהרהינו מטעם דב"ח קונה משכון א"כ לאיזה צורך מפרש רש"י כיון דמטא זמניה ולא פרעיה, הא אף אם פדאו מ"מ אינו עובר מטעם דב"ח קונה משכון, ועיין תוס' ד"ה אלא הב"ע, ונראה לי דרש"י ס"ל כבעל המאור ז"ל דאיהו ז"ל כתב לתרץ קושיית התוס' דהא ר"י לא אמר אלא שלא בשעת הלואתו והכא קתני המלוה על המשכון דמשמע בשעת הלואה, וכתב לתרץ דמיירי שגבאו לבסוף ובכאן גם רבא מודה דלמפרע הוא גובה דהא לא מחוסר גוביינא והא דקאמר כדר"י היינו כיון דאשכחן באיזה צד דיש לו קנין במשכון א"כ אמרינן לענין זה דלמפרע הוא גובה, ע"ש במאור באריכות, והשתא י"ל דרש"י נקט אוקימתא דמעיקרא דמיירי בהרהינו ורש"י בא לתרץ קושיית התוס' דהא ר"י לא אמר אלא שלא בשעת הלואה וע"ז בא רש"י במתק לשונו והיינו דעכ"פ אמרינן מכאן ולמפרע הוא גובה כיון דיש לו איזה צד קנין במשכון אמרינן למפרע הוא גובה כיון דהרהינו אצלו ולא מחוסר גוביינא כסברת המאור הנ"ל, וזה שדקדק רש"י במתק לשונו כיון דמטא זמניה ולא פרעיה אמרינן איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו שלו הוא:
אמנם לענ"ד הקצרה נראה לפרש לשון רש"י בא"א, כי באמת דברי בעל המאור דחוקים בזה כמו שהשיג עליו הרמב"ן ז"ל במלחמותיו, וכי משום דקונה במקום אחר יקנה בכאן, ותו יקשה קושיית התוס' ד"ה אלא הב"ע לאביי היאך יתורץ, ולא שייך תירוצם דהא עכצ"ל בגבאו לסוף דאי לא"ה לא שייך דר' יצחק, וראיתי בבעל המאור שהרגיש בזה וכתב לתרץ דאביי ס"ל דהא דר"י שייך אפילו בשעת הלואה והוא דחוק דמעולם לא מצינו פלוגתא בזה:
לכן נלע"ד הקצרה לפרש הסוגיא בא"א ע"ד המאור דבודאי סברת המאור במה שכתב כשהרהינו אצלו י"ל דרבא מודה דלמפרע הוא גובה כיון דלא מחוסר גוביינא הוא סברא נכונה ובלא הא דר"י י"ל כן, רק הא דתליא הגמרא בדר"י מיירי באופן זה דבאמת לא בא עדיין לידי גוביינא רק מיירי שבא הזמן ולא פרעו ורואין ב"ד שלא יכול לגבות ממקום אחר דבזה קונה אף משכון בשעת הלואתו כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ע"ב מילתא בטעמא דעיקרא דמילתא דהא דר"י אינו אלא שלא בשעת הלואתו משום דשלא בשעת הלואתו שקיל לגוביינא אבל בשעת הלואה לא שקיל לגוביינא א"כ ה"ה בשעת הלואה אם אח"כ רואין שאינן יכולים לגבותו ממקום אחר קונה משכון, ובחידושי לח"מ סי' ע"ב החזקתי דבריו מלשון רש"י ב"מ פ"ב ע"א ד"ה אימור דאמר ר"י במשכנו שלא בשעת הלואתו וכו' וההוא ודאי קני דלגוביינא שקליה וליכא לדמויי לשעת הלואתו, הרי לך מבואר בהדיא דהטעם דשלא בשעת הלואתו עדיף כסברת הש"ך, ובחידושי שם כתבתי לפרוק הרבה קושיו' בסוגיא דשם ע"ד הש"ך הנ"ל בעזה"י. מעתה אתי שפיר מאוד סוגיית הש"ס, דר"מ דסבר דעובר סבר דישראל מנכרי קני משכון עכ"פ שלא בשעת הלואה א"כ ה"ה הכא כיון דבא הזמן ולא פרעיה קינה משכון, א"כ ממילא הקנין למפרע ולכך אסור ליהנות ממשכון זה דהוה מעיקרא שלו, וחכמים סברי דאינו עובר משום דסברי דישראל מנכרי לא קני משכון א"כ השתא ג"כ לא קני ולכן אינו עובר ומותר ליהנות ממנו, אבל באמת כשגבאו לסוף גם חכמים מודו דאסור דהא בכאן גם רבא מודה דלמפרע הוא גובה כיון דלא מחוסר גוביינא וא"ש ג"כ לשון רש"י הנ"ל כנ"ל:
ומה מאוד מתקו לפ"ז ליישב סוגית הש"ס דלעיל דפריך רבא ממתניתין ומתרץ בשהרהינו אצלו ולא מסיים כדר"י, ובסוף דפלפל בברייתא בפלוגתא דר"מ וחכ"א ומשני אלא הב"ע כשהרהינו וכדר"י, ועיין בס' פנ"י שתמה ע"ז, ולפמ"ש א"ש מאוד, דלעיל י"ל בשהרהינו בלא הא דר' יצחק והיינו דמיירי שגבאו לבסוף ובכאן גם רבא מודה דלמפרע הוא גובה כיון דלא מחוסר גוביינא כסברת המאור הנ"ל אבל לבסוף בפלוגתא דר"מ וחכמים ליכא למימר שגבאו לבסוף דא"כ מ"ט דחכמים אלא מיירי שעדיין לא גבאו רק בא הזמן ולא פרעו וממילא קונה משכון כדר"י דהוי כשלא בשעת הלואה ושפיר תליא בפלוגתא דר"מ וחכמים, דר"מ סובר דישראל מנכרי קונה משכון וחכמים סברי דישראל מנכרי אינו קונה משכון וא"ש ג"כ ממילא לאביי דהא עדיין לא בא לידי גוביינא, וכל הסוגיא א"ש ודו"ק היטב:
דף ל"א
תוס' ד"ה משתעבדנא לב"ח וכו'. ועיין שם במהרש"א היטב. ויש להבין בדבריהם דלמה הוצרכו לחדש דבמטלטלים אין להחשיבם כאילו הם ביד ראובן, לו יהא דהוי כמו שהם ביד ראובן מ"מ הא מטלטלי דיתמי הוא ולא משתעבדי לבע"ח. שוב ראיתי להרב או"ת בסי' פ"ה שהרגיש בזה. ונלע"ד דא"ש דברי התוס' ע"פ שראיתי סברא נכונה בס' בית שמואל אחרון שכתב ליישב דברי המהרש"א בסוגיא זו בהא דכתב מהרש"א אב"ש למפרע הוא גובה אמטו להכי חוזר וגובה וכתב מהרש"א דאמאי לא ניחא גם אם גבו מטלטלים למפרע הוא גובה והוי כמאן דגבו בחיי דאביהם, וע"ז כתב מהרש"א דכיון שהוא מחוסר גוביינא לא אמרינן למפרע הוא גובה, וע"ז תמה בס' מים עמוקים נהי דאמרינן למפרע הוא גובה מ"מ הוי מטלטלים דיתמי, וע"ז תירץ בס' הנ"ל דהכא שאני דאי הוה אמרינן למפרע הוא גובה הוה כאילו הם ביד ראובן ושוב דמי כמו דאילו הוה ביד שמעון מחזיק בהם והוי כמו אילו תפס מחיים, וע"ש שהאריך לעשות מטעמים לסברתו. והשתא א"ש דברי התוס' דהתוס' הוצרכו לחדש דבמטלטלים לא חשבינן כאילו הם ביד ראובן דאי הוה אמרינן דהוי כאילו ביד ראובן שוב הוה כמו ביד שמעון והוה תפס מחיים כסברת התוס' הנ"ל וא"ש, ונפלאתי על בעל הספר הנ"ל שלא הביא ראיה ברורה לדבריו מהתוס':
שם ע"ב.
בגמ' לא קשיא הא. דא"ל מעכשיו הא דלא א"ל מעכשיו. הרמב"ם בפ"ד מהל' חו"מ ה"ה כתב וז"ל ישראל שהרהין חמצו אצל כותי אם אמר לו אם לא הבאתי לך מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות הכותי ואותו החמץ מותר לאחר הפסח והוא שיהיה אותו זמן שקבע לו קודם פסח וכו', ומבואר במ"מ מרן, טעמו, משום דאיקבע הזמן לאחר הפסח אסור דאמרינן הואיל והישראל יכול לפדותו הרי זה שלו ועובר עליו, והנה הרא"ש כתב עליו ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אלמא דאפילו הגיע זמן אחר הפסח מותר מטעם דלמפרע הוא גובה א"כ ה"ה במעכשיו, וראיתי בס' או"ח הביא דברי זקינו הגאון פנים מאירות להפליא על הרא"ש מה ראה ככה לפרש הפשט בגמ' דהגיע הזמן קודם פסח אליבא דאביי, ובעל או"ח השיג עליו דהא טעמו של הרמב"ם דבעינן הגיע זמנו קודם פסח משום הואיל, והשתא לו יהא דהגיע הזמן קודם הפסח מ"מ יכול לפדותו נהי דלמפרע הוא גובה אטו לא יכול לסלק לו בממון עכ"ד בקיצור וע"ש:
אמנם לא דק במח"כ הרמה ועיין ברש"י ד"ה תנן נכרי שהלוהו וכו' קס"ד השתא בשלא מסרו לו אלא בשיעבדו לו כשאר לווים שאם לא אתן לך עד יום פלוני בוא לביתי וגבה מחמץ זה עכ"ל הרי מיירי דעשה לו אפותיקי חמץ זה וממילא כשבא הזמן ואין לו מעות קונה חמץ זה, וא"כ א"ש דברי הגאון פנים מאירות וזה כוונתו דבאמת מיירי שהגיע הזמן קודם הפסח בשלמא לאביי ניחא דסבר למפרע הוא גובה מסלק אסמכתא כמו השתא במעכשיו לדעת הרמב"ם, אבל לדעת רבא דמכאן ולהבא הוא גובה נהי דהגיע הזמן קודם הפסח הוה מ"מ אסמכת' עד דאסיק דאמר לו מעכשיו ומסלק אסמכתא, וזה ברור בכוונת הפ"מ וכ"כ בצל"ח והוא ברור, ולפי זה יש להוכיח מה שנסתפקתי לדעת הרמב"ם אי אמרינן הואיל ויכול לפדותו לקולא כמו בסיפא דמתניתין או בעינן הגיע הזמן קודם הפסח, הן באמת לדעת הרמב"ם בלא"ה ליכא לספוקי בזה דהא הרמב"ם פסק בישראל שקונה משכון מנכרי, א"כ בלא"ה קונה משכון אך אני מסתפק לדעת שאר פוסקים דסברי דישראל מנכרי לא קנה משכון כמו שפסקו כל הפוסקים אי בעינן בזה גם הגיע זמן קודם הפסח דאי לא"ה יכול העכו"ם לפדותו ואינו של ישראל ולא נאסר בהנאה, וגם לדעת הרמב"ם איכא מקום לספק זה והיינו בלא הרהינו דלא קנה משכון דהא באמת כתבו כל הראשונים הא דצריך למעכשיו הרהינו היינו משום דבלא"ה מסתמא האחריות על הישראל ועובר מטעם קיבול אחריות כמבואר בדף ה' א"כ להיפך בישראל שהלוה את הנכרי על חמץ אסור במעכשיו בלא הרהינו ואיכא מקום לספק אי בעינן לדעת רבינו ז"ל הגיע הזמן קודם הפסח או לא:
ולפמ"ש ליישב שיטתו מסוגית הש"ס יש להוכיח דין זה מסוגיא זו, דקשה מאי ותסברא אימא אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמץ ד"ה עובר ומיבעי למ"ד התם אינו עובר הכא עובר ולמ"ד התם עובר הכא אינו עובר, ויש להקשות דאמאי פריך דילמא מיירי שהגיע זמן אחר הפסח ולהכי בסיפא ד"ה עובר הואיל ובידו לפדותו הוה של ישראל, אבל ברישא בישראל שהלוה את הנכרי שפיר פליגי דמ"ד עובר ס"ל למפרע הוא גובה ולא מהני להקל הואיל ובידו לפדותו ומאן דאמר אינו עובר ס"ל דמכאן ולהבא הוא גובה. א"ו דלשיטת הרמב"ם אמרינן הך סברא הואיל לקולא א"כ פריך שפיר דע"כ מיירי ברישא שהגיע הזמן קודם הפסח דאי לא"ה מ"ט דמ"ד דעובר, נהי דלמפרע הוא גובה מ"מ הא בידו לפדותו ולא הוי של ישראל, א"ו מיירי שהגיע הזמן קודם הפסח ובזה פליגי דמ"ד עובר ס"ל למפרע הוא גובה ולא הוי אסמכתא ומ"ד מכאן ולהבא הוא גובה ס"ל דאינו עובר והוי אסמכתא ולהכי פריך שפיר דא"כ אמאי בסיפא בנכרי שהלוה את ישראל ד"ה עובר דהא למ"ד התם עובר דס"ל למפרע הוא גובה הכא אינו עובר דהוי של נכרי. ועיין ברש"ל בסוגיא זו משמע ג"כ מדבריו דסברא זו הואיל ובידו לפדותו אמרינן גם לקולא. כנ"ל ברור פירושא דהאי שמעתא לדעת רבינו ז"ל, ואחר הפירוש יסתלק כמה קושיות התוס'. דמה שהקשו בד"ה אלא הב"ע תימה לאביי היאך יתורץ, והשתא מתורץ בטוב טעם די"ל דאביי מוקי הברייתא שהגיע הזמן אחר הפסח וממילא לא שייך לומר למפרע הוא גובה דהא בידו לפדותו רק פליגי בקניית משכון דמ"ד עובר ס"ל דישראל מנכרי קונה משכון ומ"ד אינו עובר ס"ל דאינו קונה משכון וא"ש לאביי כמו לרבא ודו"ק. גם קושיא שניה שמקשים התוס' ד"ה בדרבי יצחק קמיפלגי, תימה הא ר' יצחק לא אמר אלא שלא בשעת הלואה, והכא ישראל שהלוה את הנכרי דמשמע בשעת הלואה, ולהאי פירושא לק"מ, רק רגע אדבר, דהנה טעמו של הרמב"ם דבעינן מעכשיו דאי לא"ה הוי אסמכתא וכמבואר במ"מ אף דרבינו פסק בפי"א מהל' מכירה דאין דין אסמכתא במשכון מ"מ כותי מישראל הואיל וקליש שעבודיה דאינו קונה משכון מדר"י ה"ה לענין זה ג"כ קליש דהוי אסמכתא ולכך בעינן מעכשיו והשתא ה"פ בשמעתין מ"ד עובר ס"ל דישראל מנכרי קונה משכון א"כ הכא עובר מטעם דהגיע הזמן קודם הפסח ולא הוי אסמכתא דבמשכון אין דין אסמכ' כיון דס"ל ישראל מנכרי קונה משכון א"כ לא קליש שיעבודא ולא הוי אסמכתא ולכן בהגיע הזמן קודם הפסח עובר עליו, ומ"ד אינו עובר ס"ל דישראל מנכרי לא קנה משכון א"כ ממילא הכא אף שהגיע הזמן קודם הפסח מ"מ הוי אסמכתא ולא מהני משכון הואיל וקליש שיעבודא כסברת המגיד הנ"ל. אבל בסיפא ד"ה עובר דס"ל דנכרי מישראל לא קנה משכון א"כ ממילא הוי אסמכתא והוי של ישראל ולהכי ד"ה עובר עליו. והשתא ממילא לק"מ קושיית התוס' דלאו מדין משכון אתינן עלה אלא ממילא כיון דלא הוי אסמכתא ממילא קונה מטעם קנין גמור, רק לפמ"ש לתרץ קושית התוס' לאביי ולפ"ז קשה דהא לאביי מיירי בהגיע הזמן אחר הפסח א"כ ס"ל דקונה משכון ממש, א"כ קשה קושיית התוס' דהא ר"י לא אמר אלא שלא בשעת הלואה, וי"ל כמ"ש המאור ז"ל דס"ל לאביי דהא דר"י שייך אפילו בשעת הלואה. ודוק היטב כי סוגיא זו מחוורת וברורה לשיטת רבינו ז"ל:
עבדים היינו וכו'. הדקדוק מבואר דמתחיל בעבדים ומסיים במשועבדים, עוד יש לדקדק דק' ויוציאנו ה' תלה היציאה בעצמנו אף שאנחנו לא יצאנו בעצמנו והוא כמ"ש חייב אדם לראות א"ע כאילו הוא יצא, ושוב חזר ואמר בהאי פיסקא אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים וכו' הרי תלה ביציאת אבותינו. כבר אמרנו בזה דרכים עתה חדשות אגיד דרך פשוטו. דהנה ידוע ומפורסם מה דמבואר בזוה"ק ובכתבי האר"י ז"ל דישראל שבאותו הדור נכנסו במ"ט שערי הטומאה טומאת מצרים, ואילו לא הוציאם עוד ברגע ח"ו היו נכנסים בשער הנו"ן, ולא היה עוד ח"ו תקנה לגאלם, אולם השי"ת ברוב חסדו מהר הדבר לבלתי ישקעו חלילה שמה בשער הנו"ן, וזה שמרמז הפסוק ולא יכלו להתמהמה כו' הכוונה שממש לא היו יכולים להתמהמה פן לא יהיה להם ח"ו תקומה. ועתה דברי המגיד מבוארים דבר על אופניו, דמתחלה תלה המגיד היציאה בעצמנו דכך הוא החיוב על איש הישראלי לראות א"ע כאילו הוא יצא, וזה טובה אחת, עוד לתת שבח והודיה להשי"ת שימהר היציאה בצמצום הרגע דאם לאו היינו משוקעים שמה לעולם, וזה שאמר המגיד ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו והכוונה דאם ח"ו לא צמצם במכוון הרגע, אז היינו אנחנו ובנינו וב"ב בשיעבוד הטומאה, ודבר זה מוכרח דוקא לתלות באבותינו שלהם היה ידוע היטב שקרובים מאוד לשער הנו"ן, וע"ז שייך השבח שהוכרח לגאלם במכוון ברגע המיוחד, משא"כ ביציאת עצמנו שאף שלא גאל אותנו, מ"מ היה גואל בנינו וב"ב, והראיה שאנחנו מצפים ומקוים בכל יום על ביאת משיח צדקנו, אף שאבותינו ואבות אבותינו לא זכו לזה. מש"ה כאשר רצה המגיד ליתן שבח והודיה לשמו יתב' על צמצום רגע הראשון כנ"ל, הוכרח לתלות דוקא באבותינו, ולכך סיים שפיר בלשון משועבדים משום דהמגיד רוצה לתת שבח להשי"ת על צמצום הרגע דאם לאו היינו משוקעים שמה וע"ז לא שייך לשון עבדים, כי הכח ביד ה' לשבר בכל זאת עול מצרים ולהוציאם אך נפשותינו היו ח"ו משוקעות בטומאת ערות מצרים, וע"ז שייך היטב לשון משועבדים והוא מבואר, דלשון שיעבוד שייך אף על אדם שאינו בגדר העבדות. ובדרך זה פירשנו דברי המגיד שאמר להלן מצה זו שאנו אוכלים, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכו' עד שנגלה עליהם וכו' שנא' ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה, והוא ג"כ משנה בפ' ע"פ, ולכאורה אינו מובן שבח זה, דמאי איכפת לן בזה אם היה מחמיץ בצקם של אבותינו, בשלמא על הק"פ שייך שפיר השבח ע"ש שפסח הקב"ה ואת בתינו הציל, וכן על מרור שאנו אוכלים הוא זכר על המירור שמררו המצרים חיי אבותינו, אמנם בענין בצקם אינו מובן לכאורה. אך נ"ל שכיון בזה בעל ההגדה ענין פנימי ודברו בדרך מליצה, והוא ע"ד דאיתא (ברכות י"ז) ר' אלכסנדרי בתר צלותיה אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך וכו' ומי מעכב שאור שבעיסה וש"מ יהי רצון וכו', הרי דכינה לגוף האדם בשם עיסה והיצ"ה בשם שאור, וכבר בארנו בשם הזוה"ק וכתבי האר"י ז"ל דאם לא מיהר השי"ת במכוון גמור הרגע בצמצום חלילה היינו משוקעים בטומאת מצרים בשער הנו"ן, אך השי"ת ברוב חסדיו הפליא עמנו וצמצם הרגע, וזה שאמר לנו המגיד לשבח להשי"ת שלא הספיק בצקם של אבותינו דהיינו הגופים שלא היו מחומצים בטומאת מצרים בשער הנו"ן ולא היה חלילה תקנה לזה, ושפיר מביא המגיד מהך קרא ולא יכלו להתמהמה והיינו כמ"ש בשם האר"י כנ"ל:
עוד לאלוה מלים בהקדם אגדת חז"ל בפ' חלק תניא משמיה דר' יהושע ב"ק פרעה שחירף בעצמו נפרע ממנו הקב"ה בעצמו סנחריב שחירף ע"י שליח נפרע ממנו ע"י שליח. פרעה דכתיב מי ה' אשר אשמע בקולו נפרע ממנו הקב"ה בעצמו דכתיב וינער ה' את מצרים וכתיב דרכת בים סוסיך וכו'. סנחריב דכתיב ביד עבדיך חרפת ה' נפרע ממנו ע"י שליח דכתיב ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור. ויש לדקדק אמאי לא יליף הש"ס מהפסוק הקודם שדרשו במכילתא והביא המגיד בההגדה ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וכו' אני הוא ולא אחר, ובמהרש"א ז"ל שם נדחק בזה. ונ"ל בטוב טעם לפי מה שמבואר בזוה"ק פ' וירא ברעיא מהימנא וז"ל הק'. תניא אמר ר' יוסי כל מה שעושה הקב"ה א"צ לעשות אלא בדבור דכיון דאמר ממקום קדושתו יהא כך מיד נעשה בוא וראה כח גבורתו של הקב"ה דכתיב בדבר ה' שמים נעשו דאמר ר' יוחנן מ"ד ועברתי בארץ מצרים וגו' אני ולא מלאך, אי הכי יקרא סגיאה היא למצראי דלא דמי מאן דתפס ליה מלכא למאן דתפס הדיוטא, ועוד אין לך אומה מזוהמת בכל טומאה כמו המצרים, דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם וגו' שהם חשודים על מ"ז והם באים מחם שעשה מה שעשה לאביו וקילל אותו ולכנען בנו, וכי לא היה להקב"ה מלאך או שליח לשגר לעשות נקמה במצרים כמו שעשה לאשור שהיה בן בנו של שם דכתיב בני שם עילם ואשור, ושם היה כ"ג ונתברך שנאמר ברוך ה' אלהי שם, והיה לשם הגדולה והברכה על אחיו, וכתיב בהו ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וע"י שליח נעשה, כ"ש המצרים שהם מזוהמים יותר מכל אומה ואמר אני ולא מלאך, אלא אמר ר' יהודה מכאן למדנו כח גבורתו של הקב"ה ומעלתו שהוא גבוה על הכל, אמר הקב"ה אומה זו של מצרים מזוהמת ומטונפת ואין ראוי לשגר מלאך ולא שרף דבר קדוש בין רשעים ארורים מטונפים, אלא אני עושה מה שאין יכול לעשות מלאך ולא שרף ולא שליח, שאני אומר ממקום קדושתי יהא כך ומיד נעשה מה שאין המלאך יכול לעשותו אבל הקב"ה אומר יהא כך ומיד נעשה מה שהוא רוצה לעשות ולפיכך לא נעשית נקמה זו ע"י מלאך ושליח בשביל קלון המצרים ולהראות גדולתו של מקום שלא רצה שיכנס ביניהם דבר קדוש וע"ד זה נאמר אני ולא מלאך. למדנו מדברי הזוה"ק טעם אחר שהיה ע"י הקב"ה בעצמו כי לא היה ביכולת שום מלאך ושרף לבוא לשם כי היה נפגם מקדושתו מטומאת מצרים, נמצא לפ"ד הזוה"ק מיושב בטוב טעם דברי ש"ס הנ"ל, דש"ס דילן תופס סברת הזוהר הק' דמשום הכי בא הקב"ה בעצמו למצרים להכותם משום גנותם, א"כ ליכא לאוכוחי מהאי קרא דועברתי בארץ מצרים דמשום שפרעה חירף בעצמו נלחם עמו הקב"ה בעצמו דאיכא למימר סברת הזוה"ק דמזה הוי גנותם דמלאך לא היה יכול לבוא שמה לבלתי יופגם מקדושתו, ומהאי קרא וינער ה' את מצרים בתוך הים שפיר מוכח דמשום שפרעה חירף וגדף בעצמו נפרע ממנו בעצמו דהתם לא שייך סברת הזוה"ק דהא אצל הים היה יכול מלאך לבוא ליפרע ממנו ושפיר היה יכול ליפרע ממנו ע"י שליח, וכן מבואר בכתבי האר"י ז"ל פ' שמות בהדיא דדוקא במצרים לא היה באפשרות למלאך לילך שם שלא יופגם מקדושתו כדעת הזוה"ק, משא"כ אצל הים שפיר היה יכול לבוא מלאך להלחם בם, והא ראיה דבאמת אצל הים היה מלאך כמ"ש ויסע מלאך האלהים וגו', וע"כ זה נאמר וינער ה' את מצרים וכתיב דרכת בים סוסיך, ולא כן אצל אשור כתיב ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, שפיר מוכח מזה דפרעה שחירף וגדף בעצמו נפרע ממנו ע"י עצמו וסנחריב שחירף ע"י שליח נפרע ממנו ע"י שליח, ומדברי הזוה"ק הנ"ל יש ללמוד דמה שנפרע הקב"ה מפרעה בעצמו לא הוי בזיון כ"כ כמו שנפרע ע"י שליח דלא דמי מאן דתפס מלכא למאן דתפס הדיוט', והעיקר וכפירש"י בש"ס הנ"ל, ומהרש"א בח"א לקח דרך אחר וכתב על פירוש רש"י זה אינו נכון דהפרעון שע"י שליח אינו בזיון כ"כ די"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ואין בזה שלוחו של אדם כמותו, ולהכי לא, היה עונשו של סנחריב כ"כ שנפרע ממנו ע"י עצמו רק ע"י שליח משא"כ פרעה שחירף בעצמו היה רוגזו של הקב"ה כ"כ שנפרע ממנו בעצמו, הרי בזוה"ק מבואר להיפך וממש כפירוש רש"י, דאדרבה עונשו של סנחריב היה גדול יותר כמש"ל דלא דמי מאן דתפס מלכא למאן דתפס הדיוטא, וע"ז הקשה בזוה"ק אדרבה סנחריב לא היה ראוי לעונש חמור כ"כ שהרי הוא מבני שם והיה לשם הגדולה והברכה ונתן טעם ע"ז כמ"ש באריכות, עכ"פ מבואר בהדיא כפירוש רש"י ז"ל ודלא כמהרש"א ז"ל בח"א:
עוד אופן נ"ל לתרץ מה שדקדקנו אמאי לא הביא הש"ס הפסוק דדרשו במכילתא ועברתי בארץ מצרים וגו' אני ה' אני הוא ולא אחר. דהנה יש לנו חקירה עצומה בהך קרא בכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה', דהנה משנה ערוכה שנינו במסכת ע"ז בפ' ר' ישמעאל (נ"ד:) שאלו את הזקנים ברומי אם אין רצונו בע"ז למה אינו מבטלה, אמר להם אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין היה מבטלו, הרי הם עובדים לחמה וללבנה ולכו"מ יאבד עולמו מפני השוטים, א"ל א"כ יאבד דבר שאין צורך לעולם בו ויניח דבר שצורך העולם בו, אמר להם אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו, שאומרין תדעו שהן אלהות שהרי הן לא בטלו. א"כ יש להקשות איך עשה השי"ת להעביר אלהי מצרים הלא חלילה יהיה מקום לטעות על שאר אלהות שיש בהם ממש וכמ"ש חז"ל אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן, ומכאן הקושיא יותר חזקה. גם לכאורה אינו מובן כ"כ תשובת חז"ל שאם היה מאבד אותן שאין לעולם צורך בהם והניח שיש לעולם צורך בהן יאמרו שהם אלהות שהרי לא ביטלם, מאי הוכחה היא דהא דלא ביטלם מפני שיש לעולם צורך בהם, וכבר הרגיש בזה הרב מהרש"א בח"א שם ע"ש מ"ש לתרץ ומכאן תקשה יותר דהא אלהי מצרים היה מזל טלה ואעפ"כ ביטלן והם יש לעולם צורך בהם ומדלא ביטל שאר עכו"ם יהיה הטעות יותר לחשוב שיש בהם ממש. אמנם הנ"ל בזה דטעות זה לא שייך רק אם היה הביטול ע"י אמצעי, מבלי ראות השגחה מהשי"ת, אמנם במצרים היה הביטול ע"י השי"ת בעצמו כמ"ש במכילתא אני ה' ודרשו אני ולא אחר, ואז הכל היו רואין השגחת ה' שהוא היחיד ומיוחד ולא שייך בזה מקום לטעות כלל. ואפשר דמטעם זה מבואר בכתבי האר"י שבליל זה היה בא אור ההשגחה שלא כסדר המדרגות, ואחר יציאתם נתמעט האור והיה בא ההשגחה בסדר המדרגות עד שהוצרכו לספר שבעה שבועות לקבל אור התורה והיינו דהוצרך השי"ת להאיר עליהם אור השגחה שלא בהדרגה, הכוונה בזה כי היה רצון השי"ת לבטל אלהי מצרים והיה חלילה מקום לטעות ח"ו ששאר אלהות יש בהם ממש כדברי המשנה, לזה הוצרך השי"ת להאיר עליהם אור ההשגחה שלא בהדרגה בכדי שהכל יראו שהשי"ת יחיד ומיוחד. ויכול להיות שזה כיון רש"י ז"ל בלשונו הטהור בדברי המשנה אף אנו מחזיקין ידיהם, ופירש, רש"י וז"ל של אלו עובדי חמה ולבנה אם היינו רואין ששאר עכו"ם חריבות מעצמן ואלו קיימות היינו מודים לאלו, דלכאורה הך תיבת מעצמן היא מיותרת, אלא רש"י ז"ל בלשונו הקדוש בא לתרץ הקושיא הגדולה שהקשינו דהא כבר היה לעולמים בביטול אלהי מצרים והניח שאר ע"ז א"כ יש מקום לטעות, לזה בא רש"י לתרץ בצחות לשונו וכתב תיבת מעצמן, הכוונה אם היינו רואים אותן חריבות מעצמן דייקא מבלי ראות השגחה בביטולם אז היו מקום לטעות, אבל בארץ מצרים דהכל היו רואים והשיגו השגה גדולה דהשי"ת בעצמו ובכבודו ביטלם ליכא מקום לטעות כלל:
ובזה י"ל פירוש רש"י בחומש על פסוק ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה', ופירש רש"י אני ה' אני בעצמי ולא ע"י שליח. הנה המהרש"א במימרא הנ"ל הביא דעת הרמב"ן דהמכילתא דקדק לדרוש מהך קרא אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח אני הוא ולא אחר, משום שהפרשה דבר משה עם ישראל והיה ראוי שיאמר ועבר ה' והכה ה' ומשינוי הלשון דרשו כן, ודעת הרא"מ דודאי כל המעשים שבעולם אל ה' הם מתיחסים אע"פ שנעשו ע"י שלוחיו, מפני שהוא הסבה הראשונה והתם מיתורא דאני ה' דרשו כן. וכתב מהרש"א למה לא פירש רש"י ז"ל על תיבות ועברתי והכיתי כדרשת חז"ל רק על תיבת אני ה' פירש רש"י אני בעצמי ולא ע"י שליח, וכתב לזכות את רש"י דדרכו לרדוף אחרי פשט הפסוק, וכיון דאפשר לפרש דמעשה שלוחיו נתיחס אליו, הניח הדבר בפשט הפסוק כמו בשאר מקומות, אבל גבי אני ה' יותר קרוב לפשוטו לפרש כן אני ה' ולא ע"י שליח:
ולפמ"ש יתיישב בטוב טעם דעל פסוק ועברתי והכיתי לא חשש רש"י ז"ל להביא הדרשה דמכילתא, דאטו רש"י מחוייב להביא כל הדרשות שדרשו חז"ל על המקרא, וכמ"ש מהרש"א בעצמו דדרכו של רש"י ז"ל לפרש פשט המקרא, וכיון דהדברים הנעשים ע"י שליח מתייחסים ג"כ אליו הניח רש"י על פשט הפשוט, משא"כ בתיבת אני ה' שהוא אחר דבור ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים הוכרח רש"י ז"ל להביא הדרשה דמכילתא אני בעצמי ולא ע"י שליח משום שלא יהיה ח"ו מקום לטעות כקושייתנו הנ"ל כיון שבאלהי מצרים אעשה שפטים והניח שאר העכו"ם יטעו ויאמרו שיש בהם ממש ח"ו, אך כיון שנעשה ע"י השי"ת בעצמו ואז כולם השיגו שפע אור בהשגחת השי"ת דהביטול היה ע"י, שוב אין מקום לטעות כלל, לזאת בא רש"י ז"ל והביא דייקא דרשת המכילתא אני ה' אני ולא השליח להורות אם שעשה שפטים באלהי מצרים ושאר עכו"ם הניח עכ"ז אני ה' ולא אחר. ומה נמלצו לחכי דברי הרמב"ן בפירוש החומש וז"ל אני ה' אני הוא ולא אחר, שהוא אחד ואין אלהים עמו למחות ע"י, והוא מבואר מאוד לדרכנו שהוצרך להראות כי אין אלהים עמו שלא יהיה ח"ו מקום לטעות בעשותו שפטים באלהי מצרים והניח שאר עכו"ם, לזאת האריך הרמב"ן בלשונו כי אין אלהים עמו למחות בידו. והוא ענין כו"פ. (וע"ש מאמרם שלא יאמרו או"ה אלהי מצרים של שקר הם ואלהי כנען של בעל הם, ע"ש מובן להיפך, ומדרשות חלוקים הם):
ונחזור לעניננו דבזה שפיר י"ל קושיית המהרש"א דמקשה על הש"ס הנ"ל דלמה לא הביא המקרא שדרשו במכילתא ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וכו' אני הוא ולא אחר, דאם היה מביא הש"ס מקרא הקודם לא היה יכול הש"ס להוכיח סברתם שפרעה מחמת שחירף בעצמו נפרע ממנו הקב"ה בעצמו, די"ל טעם אחר נכון לחלק, דשם בפרעה הוכרח הקב"ה לפרוע ממנו ע"י עצמו מחמת שבעת ההיא הי שפטים באלהי מצרים כמו שכתוב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים מש"ה הוכרח להיות ע"י הקב"ה בעצמו שאם לא כן היה חלילה מקום לטעות לא כן כאשר ע"י הקב"ה בעצמו שהיא השגחת ה' שאין כלל מקום לטעות בע"ז כמ"ש באריכות משא"כ בסנחריב שמפלתו היה רק באנשים ולא בע"ז שפיר יכול להיות ע"י שליח דהא כאן אין מקום לטעות, נמצא שיש לחלק מה שבפרעה נפרע ממנו ע"י עצמו ובסנחריב היה ע"י שליח, ואין כאן מקום להוכחת הש"ס שמחמת שפרעה חירף בעצמו נפרע ממנו בעצמו, לכך הוכרח הש"ס להביא הך קרא וינער ה' שמקרא זה נאמר על המכה שהיה לפרעה בי"ס ואז לא היה עונש בע"ז נמצא ששם היה יכול להיות ע"י שליח כמו בסנחריב ואעפ"כ כתיב וינער ה' מוכח מזה שפיר דמשום שפרעה חירף בעצמו נפרע ממנו הקב"ה בעצמו וסנחריב שחירף ע"י שליח וכו', והבן:
ובזה י"ל ג"כ דברי המגיד מצה זו שאנו אוכלים וכו' ע"ש שלא הספיק בצקם וכו'. והכוונה בזה כמ"ש לעיל דהבצק קאי על הגוף והיצה"ר נקרא שאור שבעיסה, וכוונת המגיד לתת שבח והודיה לשמו יתברך, על שבעת ההיא היו קרובים אבותינו להחמיץ מחמת שנעשו שפטים באלהי מצרים והניח שאר ע"ז וא"כ יש מקום לטעות ח"ו שיש בהם חלילה ממש עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם והשיגו כולם שהשי"ת יחיד ומיוחד ואין זולתו. והבן:
ובזה פירשנו מקראי קודש פ' יתרו ויחד יתרו על כל הטובה וגו', עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם, וע"פ פשוטו אינו מובן כ"כ הפסוק הזה ועיין ברמב"ן על התורה מ"ש, והביא הרמב"ן ג"כ דברי התרגום ארי בפתגמא דחשיבו מצראי למידן ית ישראל ביה דנינון, והיינו על השלכת הילדים ליאור, ואינו מובן כ"כ המשך הדברים מה דקאמר תחלה עתה ידעתי כו'. ושמעתי לפרש דהענין הוא דפרעה כפר בהשגחה אמנם האמין במציאות ה', רק חשב שהשי"ת מסר העולם השפל לכוכבים ומזלות והמה ישפיעו כרצונם וכי הוא הסיר השגחתו מהם. אמנם אנחנו עם הישראלי מאמינים בני מאמינים שהוא ית"ש המשגיח בעולם השפל לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ישיב לו. וביארו כשהשי"ת פורע לאדם מדה כנגד מדה צדק למדו יושבי תבל להכיר כי הוא ית"ש משגיח בתחתונים וכאשר נידונו המצרים בטביעות הים דהוי מדה כנגד מדה שעשו לילדי בנ"י בהשלכתם ליאור נתברר השגחתו ית"ש. וזהו כוונת הכתוב עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, הכוונה שהוא ית"ש משגיח בעולם השפל, כי בדבר אשר זדו עליהם, הכוונה שפרע להם מדה כנגד מדה, במים זדו ובמים נידונו:
ולדרכנו יתפרש באופן נאות. דהנה לפי דברינו הקודמים וכן ביאר מהרש"א ז"ל שכל המכות היו ע"י שליח חוץ ממ"ב וקריעת י"ס, כמ"ש ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, וכן בקריעת י"ס וינער ה', והנה תכלית ועיקר כל האותות והמופתים שעשה ה' במצרים, היה רק כדי לבטל הדעות הכוזבות כמ"ש הרמב"ן בפ' קדש וכמ"ש השי"ת למען תדע וגו' כי אין כמוני וגו', וכ"ז שהיו המכות ע"י שליח עדיין לא נתברר כ"כ במופת אמיתת השגחתו ית"ש, אף שבמכת כנים הודו החרטומים ואמרו אצבע אלהים היא עדיין לא הודו לגמרי כמ"ש הפנ"י בברכות שהיו סבורים שנעשה ע"י מלאך ולא ע"י הקב"ה בעצמו, משא"כ במכת בכורות וקי"ס אז נתברר ביותר ובבירור גמור שהוא לבדו המשגיח, כיון שהוא בעצמו נפרע מהם, וזו דברי יתרו עתה ידעתי וגו' הכוונה שעתה נתברר השגחת ה' בעולם השפל ולא הניח לצבא השמים לפעול כרצונם, כי בדבר אשר זדו, היינו בחטא שחטא פרעה שחירף בעצמו, עליהם, היינו שהשי"ת בעצמו שילם להם, וכדברי הש"ס פרעה שחירף בעצמו נפרע ממנו הקב"ה בעצמו:
ובזה פירשנו ויחד יתרו ותרגומו וחדי יתרו היינו וישמח, ורש"י ז"ל הביא מ"א שנעשה בשרו חידודין חידודין שהוא לשון צער. דבמלת ויחד משתמעי תרתי, שמחה ועצב, דאי שמחה לבד הו"ל לכתוב וישמח, ואי לצער, לכתוב ויתעצב, ע"כ דהתורה כללה בזה תרתי לישני, וע"פ פשוטו פירשנו, דיתרו אמר כאן שני ענינים, נתן שבח להשי"ת שהציל את העם ממצרים ומזה היה לו שמחה כי ע"י זה בא ונתגייר ונדבק לישראל, וזה מ"ש ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים, ועצב היה לו על אבדן מצרים שהרי בידו לגאול ישראל בלי מפלת מצרים, וזהו שאמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, המדבר במפלת מצרים:
אמנם לדרכנו שפירשנו כי בדבר אשר זדו ע"ד הגמרא פרעה שחירף בעצמו נפרע ממנו הקב"ה בעצמו, יתכן יותר לפרש הך ויחד שהוא לשון שמחה וצער באופן זה, עצב היה לו על אבידת מצרים כנ"ל, ושמחה היה לו על מה שנפרע ממנו הקב"ה בעצמו שזהו כבוד לפרעה ולמצרים, וכמ"ש בזוה"ק דלא דמי מאן דתפס מלכא למאן דתפס הדיוטא, ולא ביזהו ע"י שליח כאשר עשה לסנחריב:
באופן אחר נ"ל לתרץ קושית המהרש"א שהקשה אמאי לא הביא הש"ס מקרא הקודם ועברתי וגו' שדרשו במכילתא אני ה' אני ולא אחר, נקדים דברי חז"ל (ברכות ד') דמסיק שם דמשה הוה ידע אימת חצות לילה, וז"ל וכיון דמשה הוה ידע ל"ל כחצות, ומשני קסבר שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא דאמר מר למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. ופירש רש"י שמא יטעו, אם אני יודע לכוין השעה הם אינם יודעים לכוין וקודם שיגיע חצות יהיו סבורים שהגיע ועדיין לא באה המכה ויאמרו משה בדאי הוא וכו'. ועל פירוש רש"י קשה לי טובא, דלכאורה נראה כוונתו דאין הטעם שיחשבו למשה בדאי ברגע זמן דק דא"כ אמאי דייק רש"י ז"ל שיסברו שהגיע חצות לילה ועדיין לא באה מכה, יפרש ג"כ ההיפך שמא יטעו אצטגניני פרעה כשיבוא המכה, ויאמרו שעדיין לא הגיע חצות, א"ו דסברת רש"י דזה אינו סברא שיחזיקו למשה בדאי מחמת זה, כיון דהגיעה המכה אף שלפי דעתם לא הגיע עדיין חצות, מסתמא כיון בזה משה האמת, והם הטועים, רק בזה חשש משה שיסברו לפי דעתם שכבר הגיע חצות ועדיין לא בא המכה, יאמרו שמשה בדאי לגמרי ולא תבוא המכה כלל, והגם שאחרי איזו רגע מיד תבוא המכה, מ"מ לא רצה משה רבינו להחשב בדאי אף באותו הרגע כי לפי דעתם יסברו עכ"פ באותו הרגע שלא תבוא המכה. כנ"ל בדקדוק לשון רש"י. אבל קשה לי לפמ"ש הרמב"ן בפירוש החומש ע"פ כה אמר ה' כחצות הלילה, וז"ל משה רבינו לא פירש עתה איזה לילה תהיה המכה הזאת, כי הדבור הזה והאמירה אל פרעה קודם ר"ח ניסן היה, וכשהיה אומר כחצות הלילה לא ידע איזה לילה הוא והנה לא הודיעם משה ליל מכתם, ובפ' השניה פירש לישראל הלילה ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, ובפ' שלישית אמר ויהי בחצי הלילה הנזכר שעשו הפסח עכ"ל הרמב"ן. וכיון שמשה לא הודיעם איזה לילה תו ליכא לפרושי שיטעו לומר שכבר הגיע חצות והמכה לא באה עדיין ושוב לא תבוא עוד, דהא לא הודיעם באיזה לילה תהיה מכתם, וע"כ מוכרח לומר שיחשבו למשה בדאי שטעה בין רגע דחצות ולאחר חצות דהיינו שיראו בחצות שלא באה המכה ובאה ברגע אח"כ וטעה משה ברגע א"כ הוה ליה לרש"י לפרש ג"כ בהיפך שיטעו ויאמרו שעדיין לא הגיע חצות ומשה טעה ויאמרו משה בדאי כמש"ל. וצ"ל דרש"י אינו סובר כדעת הרמב"ן ז"ל, ומשה הודיעם ליל המכה, ולפ"ז מוכרח דפרשה שניה החדש הזה לכם ראש חדשים נאמר קודם שאמר משה לפרעה כחצות, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, וכיון דידע משה דבליל ט"ו תהיה המכה הודיע לפרעה, וכן צ"ל לסברת רב אשי בש"ס, רב אשי אמר בפלגא אורתא דתליסר נגהי ארביסר הוה קאי והכי קאמר משה לישראל אמר הקב"ה למחר כחצות הלילה כהשתא וגו'. מוכח מזה שהנבואה דהחדש הזה היתה מקודם שנאמרה בר"ח, וזה דכחצות נאמר בתליסר נגהי ארביסר. כצ"ל לפירש"י:
אמנם לפענ"ד יש דרך נכון בש"ס וכוונתי בזה לדעת הגאון בעל פני יהושע ואוסיף עוד בביאור הדברים, דהנה כל המכות שהביא השי"ת על המצרים היה רק לבטל הדעות הכוזבות שנשתבשו בעולם, כמ"ש הרמב"ן בפ' קדש, כי מעת דור אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כחשו בה' וחשבו שהעולם קדמון, מהם כחשו בידיעתו הפרטים ואמרו איכה ידע אל, מהם כחשו בהשגחתו ויעש האדם כדגי הים ואינו משגיח בהם ועזב ה' את הארץ ואין שכר ועונש, ובעשות ה' אותות ומופתים במצרים נתבטלו כל הדעות הכוזבות. לכן אמר הכתוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, להורות על השגחה וכי לא עזב חלילה למקרים כדעתם, ואמר עוד למען תדע כי לה' הארץ להורות על החידוש שהעולם שלו והוא חידשו ובראו מאין, ואמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ להורות על היכולת ואין מי מעכב בידו. והנה הכחשת המצרים היתה, שאמרו שכל האותות והמופתים המה עשויים ע"י כישוף כמשאחז"ל מנחות פ' כל קרבנות (פ"ה.) א"ל יוחני וממרא למשה תבן אתה מכניס לעפריים א"ל אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול, וע"ש בפירוש רש"י, ואם במכת כנים הודו ואמרו אצבע אלהים לא היה בשלימות שהיו חושבים שנעשה ע"י מלאך או ד"א, אמנם השי"ת רצה להראות אמיתתו בהאותות והמופתים שהכל מאתו לזה הכם במכת בכורות בחצי לילה ממש. ע"ד שמבואר בזוה"ק בכ"מ שאחר חצי היום יש אחיזת החיצונים ביותר והולך ומתגבר עד חצות לילה ממש ובעת שליטת החיצונים יכול לשלוט הכישוף והטומאה, אבל בחצי הלילה מתעורר כח החסד של השי"ת ומתבטלת אחיזת כל החיצונים, וכמשאחז"ל (יבמות ע"ב) על פסוק ויהי בחצי הלילה וכו' מאי תלמודא הא קמ"ל דעת רצון מילתא היא, וכיון דבעת ההיא נתבטלו כל החיצונים מזה ידעו הכל ויבינו כי מאת ה' היתה המכה, וזה כוונת השי"ת במה שהכה הבכורות בחצי הלילה דוקא, אמנם משה רבינו ע"ה היה ירא לסמוך על נס זה פן יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו עדיין לא הגיע חצות לילה ממש ויש עוד רגעים עד חצי לילה ויתחזקו ביותר בשבושם ויאמרו שזה ע"י כחות הטומאה כי כל שסמוך לחצי לילה החיצונים מתגברים ביותר והכישוף שולט בחוזק רב כמ"ש בזוה"ק דעד חצות לילה כל רגע ורגע מתגברים ביותר כחות החיצונים, ולזה לא רצה משה רבינו ע"ה לשום זה לאות, ע"כ אמר כחצות, ולא נתן בזה אות:
אמנם באמת היה בזה אות אחר להכיר מזה כי מה' יצא הדבר, כמ"ש (ב"מ ס"א:) אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא יצ"מ בריבית יצ"מ בציצית יציאת מצרים במשקלות, אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בעכו"ם ומלוה אותן לישראל בריבית, וממי שטומן משקלותיו במלח, וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא. ופירש רש"י אני שהבחנתי במצרים הרי שבאו עשרה רווקים על מצרית אחת ונתעברה י' בכורות לאביהן כולם מתו. ומדקא משתבח בזה ית"ש אני שהבחנתי, וזולתו לא היה יכול להבחין, מוכח מזה שמכת בכורות היה ע"י השי"ת בעצמו. עיין פ"י שכתב ג"כ בדרך זה ת"ל כוונתי לדעתו והרחבתי בדבורים בתוספת נופך]. ובזה יובן המכילתא דדרש והכיתי כל בכור אני ולא שרף. דהו"ל לכתוב והכיתי בכור ומדכתיב כל בכור ובחינה זו אין מי שיבחין כ"א השי"ת בעצמו, מזה דרש המכילתא אני ולא שרף והיינו כדברי הש"ס אני שהבחנתי במצרים וכו' דהיינו אותן הבכורות שאין מי שיבחין בהם בלתי השי"ת בעצמו שאליו נודע מי הוא בכור. ובזה מיושב קושית המהרש"א, שהקשה אמאי לא הביא הש"ס הך קרא והכיתי רק הביא הקרא וינער ה', דמהך קרא ועברתי לא הוה מצי הש"ס להוכיח סברתו לפי שפרעה חירף בעצמו נפרע ממנו הקב"ה בעצמו, די"ל טעם דמש"ה הוכרח הקב"ה להכות בעצמו דהך בחינה להבחין הבכורות אין ביכולת כ"א השי"ת בעצמו כמ"ש אני שהבחנתי. העולה מדברי הש"ס שמכת בכורות וקריעת ים סוף היה ע"י הקב"ה בעצמו, ובאמת כל ההכרח שהיה להקב"ה שיהיה הוא בעצמו במכת בכורות בכדי להראות אמיתתו בכל האותות והמופתים שהוא המשגיח בעולם השפל, וע"י שליח היה מקום לטעות, ובאמת היה סגי במכות בכורות לבד להכיר אמיתתו והשגחתו כדברי הש"ס אני הוא שהבחנתי, רק המצרים הרעו לנפשם באמרם כי כולנו מתים כפירוש רש"י, לא כדברי משה שאמר ומת כל בכור, שהרי אף פשוטים מתים, ולא האמינו כי יד ה' עשתה זאת כי הוא המבחין מי הוא בכור כמאחז"ל רשעים אפילו על פתחה של גיהנם אינם חוזרים, וטח היה לבם להאמין באמונה זו, הוצרך הקב"ה להראות עוד בקריעת י"ס כי שם השיגו כולם כי ה' נלחם להם במצרים:
ובזה פירשנו מקראי קודש, ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות ויאמר מצרים אנוסה מפני בני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים. דהך תיבת במצרים אינו מובן דהא היה אצל הים, ורש"י ז"ל דחק לפרש דקאי על האנשים המצרים ולא על ארץ מצרים, ד"א פירש רש"י ז"ל דקאי על ארץ מצרים, כשם שאלו לוקין כך לוקין אלו שנשארו במצרים, ולדברינו יתכן לפרש בטוב, דהנה כבר אמרנו שבקריעת ים סוף השיגו כולם כי מאת ה' היתה המכה ולא ע"י שליח וכפי שהבאנו הפסוק בשם המפרשים כי בדבר אשר זדו וביארו הכוונה כיון שהשי"ת משלם להם מדה כנגד מדה במים דנו ובמים נידונו מוכח מזה השגחתו ית"ש שמשלם לאיש כמפעלו, כמו כן טרם נטבעו בים כתיב וינהגהו בכבדות מדה כנגד מדה כמו שפירש רש"י ויכבד לבו, אף כאן פרע להם להנהיגם בכבדות, וכיון שהשיגו בעת ההיא שהשי"ת המשגיח בעולם, היטב אמרו בזה"ל אנוסה מפני בני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים, הכוונה בזה אם עד עתה היינו בטעות שכל האותות והמופתים שעשה במצרים אינם ע"י השי"ת בעצמו, עכשיו השגנו כי ה' נלחם להם במצרים, שכל המכות שהביא עלינו במצרים מידו היתה זאת ולא ע"י זולתו כי הוא המשגיח, וזה ג"כ כוונת התרגום ארי דא הוא גבורתא דה' דעבד להון קרבין במצרים, וע"פ פשוטו אינו מובן ולדברינו יובן היטב. דכאשר השיגו ע"י הנהגת הכבדות שהשי"ת משלם להם מדה כנגד מדה, כמו כן כל האותות והמופתים שעשה השי"ת בהם במצרים הכל מאת ה' היה, וזהו כי ה' נלחם להם במצרים:
ובזה נ"ל ליתן כוונה נאותה לדברי התרגום על פסוק אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, ותרגם נשבח ונודי קדם ה' ארי איתגאי על גיוותניא וגאותא דיליה היא סוסא ורכביה שדי בימא, והענין הוא שבימים הקדמונים היו עובדים לצבא השמים והיו עושים טלסמאות וצורות מיוחדות לכוכבי השמים והיו עובדים להם להשפיע להם טובות, אך לא כאלה חלק יעקב, אנחנו מאמינים בני מאמינים כי כל צבא השמים המה בידו ית"ש כגרזן ביד החוצב ובלתו ית"ש לא ייטיבו ולא ירעו והוא ית"ש לבדו זן מקרני ראמים וכו'. והנה ישראל שהיו במצרים היו מקושרים בקשרי הטומאה שלהם לבלתי יוכלו לצאת משם לעולם כמבואר בזוה"ק בכ"מ וכמ"ש רש"י ז"ל ע"פ עתה ידעתי עד עתה אפילו עבד לא היה יכול לברוח, וברצונו ית"ש הפקיע כל הקשרים שלהם וידעו הכל כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, וכבר פירשנו הכוונה בזה, דענין אלהים הוא בעל היכולת ובעל הכחות כמ"ש בש"ע א"ח, וזה כוונת הכתוב ה' הוא האלהים בעל היכולת והכחות, בשמים ממעל, המה המזלות שבשמים, ועל הארץ מתחת הכל המה תחת פקודתו ואין ביכולת שום בעל כח לעשות פעולה בלתי כח ה' והוא המשפיע לכולם, והנה בקריעת י"ס השיגו זה השגה הגדולה כשמאחז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. והבינו כי הוא ית"ש בעל היכולת כולם וכי כל צבא שמים עושי רצונו הם ואין להם כח מעצמותם, וזהו דברי התרגום ארי איתגאי על גיותניא ר"ל על כל צבא השמים הוא מתגאה עליהם, וזה ביאור וגיאותא דיליה היא ר"ל הכת שיש לצבא השמים מאתו הוא ומידו נתון להם הכח ההוא. ויומתק סוף דברו במה ניכר להם, סוס ורוכבו רמה בים, ר"ל ע"י שראינו שהקב"ה משלם מדה כנגד מדה אז ידענו כי הוא המשגיח לבדו ולא מסר לצבא השמים:
וע"פ דברינו יהיה נכון מה שהשיב השי"ת למשה בפ' קדש לי כל בכור, והענין כמ"ש הרמב"ן ז"ל אף למ"ד לא קדשו בכורות במדבר ולא נצטוו בפדיון הבן ולא בפטר חמור עד בואם לארץ ישראל, מ"מ אותן הבכורות שהיו במצרים נתקדשו מאהבת ה' אשר פדה אותם ממות לחיים, ולענ"ד עוד ענין נכון הראה בזה, כי מבואר במדרש שה"ש שהיה קטרוג בצאת ישראל מה נשתנו אלו מאלו, ובזכות ד' דברים נגאלו ישראל, ואחד מהם שהיו גדורים מעריות, ורצה השי"ת להראות בזה קדושת ישראל, דבמכות בכורות הוצרך להיות ע"י השי"ת בעצמו כמ"ש אני שהבחנתי, מחמת שהיו פרוצים בזנות ובאו עשרה רווקים על מצרית אחת שכל אחד היה בכור, וזה לא היה ניכר כ"א להשי"ת, משא"כ גבי ישראל שהיו גדורים היה מש"ר לבדו יכול לקדש הבכורות דהכל יודעים שהראשון הוא הבכור, ורצה השי"ת להראות שבזכות זה כדאי לגאלם מפני שהיו גדורים. וזה ענין נכון: