אור ברסלב
נחלי מים דרוש טו

נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה

דרוש טו

דרוש יד

לשבת הגדול

פסחים (ה' ע"ב) בגמ' וש"מ הבערה לחלק יצאה, ע"ש ברש"י ותוספות שנדחקו בפירוש הסוגיא, ולולא פירוש רש"י ותוס' היה נ"ל לפרש הסוגיא הכי. וקודם נבאר מה שהקשו התוס' בשבת (כ"ד ע"ב) ד"ה ולא מילה שלא בזמנה הקשו שם דרבא אדרבא דהכא משמע מרבא דיו"ט לא הוי אלא לא תעשה גרידא ובביצה (דף ח' ע"ב) משמע דרבא סובר דיו"ט הוי עשה ולא תעשה. ונ"ל לתרץ דהנה אמינא דבר ברור לענ"ד, והוא דלר"י דסבר דהבערה ללאו יצאה נראה לי דלא הוי אלא לאו גרידא ולא עשה ולא תעשה כיון דהתורה יצאה לחלק דהבערה יצאה לחלק דבהבערה ליכא אלא לאו גרידא ולא מיתת ב"ד ממילא נחלק ג"כ מעשה, דלא מצינו בהבערה עשה אלא לאו ושבת שבתון דכתיב אשאר מלאכות קאי ובפרט שבמקראי קודש פ' ויקהל כתב כך שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. הרי דלר"י דללאו יצאה נחלק הך קרא דלא תבערו מהקרא הקודם דכתיב ביה מיתות ב"ד ממילא נחלק ג"כ מעשה דהא בהך קרא דכתיב ביה מיתת ב"ד כתיב ביה ג"כ עשה וכיון דקרא דלא תבערו מורה דיהיה בו דין אחר מהקרא הקודם ממילא נחלק ג"כ מהך עשה דשבת שבתון דכתיב בקרא גופיה דמיתת ב"ד, וזה לפע"ד ברור וצלול. והשתא מתורץ קושיית התוס' הנ"ל, והוא דהא דהוצרך רבא להך דרשא דהוא לבדו היינו למ"ד הבערה ללאו יצאה וממילא ליכא בהבערה עשה דשבת שבתון אלא לאו לחודיה לכן הוצרך להך לימוד דהוא לבדו, משא"כ בביצה דמיירי שם מאיסור חרישה ובחרישה בודאי איכא עשה ולא תעשה כסברת רב אשי דשבת שבתון הוי עשה, ומתורץ קושיית התוס' בטוב טעם בס"ד:

והשתא אמינא לפרש הסוגיא דהכא. דהנה קושיית הש"ס שמקשה בשבת דאמאי אין שורפין קדשים ביו"ט דיבוא עשה וידחה לא תעשה כמו כן קשה הכא ברע"ק דמהיכא מוכיח דהך אך ביום הראשון קאי על ערב יו"ט דילמא קאי על יום טוב דהך עשה דתשביתו דוחה לא תעשה ולא שייך תירוצו של רבא דהוא לבדו ולא מילה שלא בזמנה ופירש רש"י דלכך אין שורפין קדשים ביו"ט דהא יכול לעשות למחר והכא לא שייך זה דהא אינו יכול לשהותו שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ועכצ"ל תירוץ רב אשי דיו"ט הוי עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ואין לומר דהכא איכא ג"כ לאו דבל יראה ובל ימצא, חדא דמבואר בכללי הש"ס דלענין מדחה לא מהני הלאו לעשה, ועוד בר מן דין דהא לענין לאו צריך להבערה אלא גם אי מטיל החמץ לים אינו עובר על בל יראה ובל ימצא והא דאין ביעור חמץ אלא שריפה היינו לקיים הך עשה דתשביתו אבל פשיטא דלענין לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא אינו עובר כשהוטל לים א"כ שייך שפיר הך תירוצא של רב אשי דיו"ט הוי עשה ולא תעשה ואין עשה דתשביתו דוחה עשה ולא תעשה, והשתא קאמר רבא שפיר ש"מ הבערה לחלק יצאה, דאם נימא הבערה ללאו יצאה לא הוי אלא לאו גרידא וממילא דחה עשה את לא תעשה א"כ נסתר הוכחת רע"ק אלא ש"מ קסבר הבערה לחלק יצאה וממילא איכא בהבערה עשה ולא תעשה ושפיר הוכיח רע"ק. כנ"ל לפרש הסוגיא בטוב טעם לולא פירוש רש"י ותוס' ודו"ק:

ולהשלמת הענין אעתיק מה שכתבתי בחידושי פסחים פ"ד ע"ב:

בתוס' ד"ה ולא מילה וכו', ונראה דרבא אית ליה דרב אשי דיו"ט עשה ולא תעשה ולהכי איצטריך ק"ו דאי לאו ק"ו לא הוה צריך למיסר עכ"ל. צריך להבין סמיכות דבריהם, ונראה דלשיטת רש"י י"ל שפיר דרבא לא ס"ל דיו"ט עשה ולא תעשה רק הא דאיצטריך ק"ו דרבא רוצה לומר דגם בשבת היה מותר בק"ו וע"ז שפיר איצטריך ק"ו דמסברא היה אסור דמילה אינו יכול לדחות שבת דהוי לא תעשה שיש בו כרת ובר מן דין בשבת בודאי איכא עשה ולא תעשה והיינו ביום השביעי תשבות להכי אמר רבא הק"ו כדי להתיר אפילו בשבת אבל לשיטתם הקודמת בודאי לא שייך הק"ו לענין שבת רק לענין יו"ט וביו"ט לא צריך ק"ו א"ו ס"ל דיו"ט עשה ולא תעשה ולהכי איצטריך ק"ו להתיר:

אמנם דבריהם דחוקים בזה למאוד כאשר ישפוט המעיין, אמנם לשיטתי שכתבתי לעיל א"ש הכל, ואכתוב בקיצור מפני דבר שנתחדש בה. הנה כתבתי לתרץ קושיית התוס' דמקשה דרבא אדרבא דהכא משמע דרבא לא ס"ל דיו"ט עשה ולא עשה ובביצה משמע דס"ל יו"ט עשה ולא תעשה, וכתבתי סברא נכונה דרבא ס"ל כמ"ד הבערה ללאו יצאת וממילא ליכא עשה בהבערה דהא התורה באה להורות דלא יהיה דין בהבערה אלא מה שאמור בה ושם ליכא אלא לאו א"כ א"ש דרבא אדרבא דשם מיירי בחרישה גם רבא מודה דאיכא עשה ולא תעשה, וא"ש גם מה דאיצטריך ק"ו דבלאו ק"ו היה אסור משום דבמילה איכא איסור חבלה ושם שפיר י"ל דרבא ס"ל דהוי עשה ולא תעשה רק הכא איצטריך רבא משום קרא דלבדו דהכא בהבערה קיימינן דליכא אלא לאו לחודיה ומש"ה איצטריך קרא דלבדו, ורב אשי אסיק דגם בהבערה איכא עשה ולא תעשה דס"ל כמ"ד לחלק יצאה:

בפ' וארא חשיב ראשי בית אבות בני ראובן בני שמעון ובני לוי, ומסיים הפסוק הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' וגו', וכתב רש"י למה חישב הני דוקא ולא שאר השבטים כאשר חישב במקומות אחרים, הטעם שרצה לחשוב רק עד משה ואהרן שהם מבני לוי. עוד כתב רש"י בשם פסיקתא רבתי לפי שקנתרם יעקב אביהם לג' שבטים הללו בשעת מותו חזר הכתוב ויחסם כאן לבדם לומר שחשובים הם. נראה לענ"ד להסביר דברי הפסיקתא נקדים דברי גמרא (פסחים נ"ו) דאמר רשב"ל מ"ד ויקרא יעקב לבניו ויאמר האספו ואגידה לכם כו' ביקש יעקב לגלות קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא ח"ו יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו בניו שמע ישראל וגו', אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר בשכמל"ו. להבין צחות הלשון מה דמחלק הגמרא לשני מיני פסול כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק אבא שיצא ממנו עשו. ונראה לענ"ד ע"פ מה דאיתא בזוה"ק (בלק קצ"ב) ואכתוב בקיצור תוכן דבריו הנצרך לעניננו כי פירש הפסוק ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה וגו', וז"ל בשעתא דבעא קוב"ה למיהב אורייתא לישראל אזיל וזמין להו לבני עשו ולא קבלוה כמה דאת אמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו ולא בעו לקבלא ואזיל לבני ישמעאל ולא בעו לקבלא דכתיב הופיע מהר פארן כיון דלא בעו הדר להו לישראל, ומבואר שם הענין ששרו של עשו לא רצה לקבל, הראה לו הקב"ה לאו דלא תרצח והשיב אורייתא דילך היא ולא בעינא אורייתא, אתחנן קמיה ואמר מריה דעלמא אי את יהבה לי כל שולטנו דילי אתעבר דהא שולטנו דילי על קטולא איהו ושולטנו דילי על כוכבא דמאדים, אי הכי כולא איתבטל מעלמא, והשיב שרו של עשו ונתן עצה ליתן לבנוי דיעקב, והשיב השי"ת אנת בוכרא ולך אתחזי, והשיב השר הא ליה בכירותא דילי, דהא אזדבן ליה והא אודיתי, ומבואר שוב ענין שנטל נהורא דיליה ונתן לבנוי דיעקב הה"ד וזרח משעיר למו כענין ונשא השעיר עליו. שוב מבואר שם ענין בא לשרו של ישמעאל הנקרא רהב והראה לו לאו דלא תנאף ואמר וי אי ירותא דא יחסין קב"ה כל שולטנותא דילי איתעבר דהא ברכתא דמיא נטילנא ברכתא דנוני ימא דכתיב פרו ורבו וכתיב הוא יהיה פרא אדם, ואמר מריה דעלמא תרין בנין נפקנא מאברהם הא בנוי דיצחק הב לון ולהון אתחזי, והשיב לו השי"ת את בוכרא ולך אתחזי, שרא לאתחננא קמיה ואמר מר דעלמא בכירותא דילי יהי דיליה והאי נהורא דיריתנא אנא טול והב ליה וכן עביד השי"ת הה"ד הופיע מהר פארן. ומבואר שם בזוה"ק באריכות דעשה כן השי"ת דאילולי יהיב אורייתא לישראל עד דלא אודע לון בכל יומא הוו רדפי לישראל עלייהו וקטלי לון, אבל כיון דעביד דא ואינון יהבו מתנן ונבזבזן דיקבלו ליה בגין כך ירתי ישראל אורייתא בלא עירעורא כלל. עכ"פ מבואר הענין ששרו של אדום שרשו ברציחה ומטעם זה לא רצה לקבל התורה בשביל לאו דלא תרצח, ושרו של ישמעאל שרשו בניאוף ובשביל זה לא רצה לקבל התורה משום לאו דלא תנאף, ולכן מצינו שקנטרם יעקב את ראובן בכורו ואמר עליו פחז כמים כי עלית משכבי אביך, והוא מענין ניאוף ח"ו על מעשה דבלהה, הגם שבאמת לא היה חוטא ח"ו כמאמר חז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, מ"מ היה איזו ניצוץ דומה קצת לחטא כיון שהכתוב מחשבו לחטא, וכן שמעון ולוי קינטרם אבינו יעקב ואמר עליהם כלי חמס מכרותיהם, ועוד כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, וחשב שמא ח"ו יש בהם ענין רציחה ממכירת יוסף וענין שכם, ובאמת כל אלה שבטי יה והכל היה מאת ה' כי בענין מכירת יוסף מפורש בזוה"ק באריכות שהשי"ת עשה זאת שהוא עילת כל העלות וסיבת כל הסבות, וענין הריגת שכם הכל היה מאת ה'. וזהו כוונת הש"ס בשעה שראה יעקב שנסתלקה הימנו שכינה אמר ח"ו שמא יש פסול במטתי כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, הכוונה שהיה חושש שמא יש בזרעו איזה שורש פורה ראש ולענה מענין ניאוף כמו שחשד לראובן שהוא בחינת ישמעאל ששרשו בניאוף כנ"ל בזוה"ק, וכיצחק אבי שיצא ממנו עשו, הכוונה שמא יש ח"ו בזרעו ענין רציחה כמו שחשד לשמעון ולוי והיא בחינת עשו ששרשו ברציחה כנ"ל בזוה"ק, והיינו דחילקם לב' ענינים. אמנם השיבו שבטי יה כשם שאין בלבך וכו', כי כולם היו צדיקים גמורים כמאמר חז"ל כל האומר ראובן חטא וכו', וענין מכירת יוסף והריגת שכם הכל היה מאת ה' כמ"ש:

ובזה נבוא לביאור ענין שהתחלנו, והוא דמבואר במדרש בכמה מקומות בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, והיו גדורים מעריות שנאמר גן נעול אחותי כלה ואחת היה ופרסמה הכתוב, ולא היו מגלין מסתורין שלהם וכו' ובזוה"ק בפ' שמות מבואר עוד ענין שהיו נזהרים מקטול דמא דאע"ג דגזר אתגזר כל הבן הילוד וגו' לא אשתכח ביניהון מאן דקטל עוברא במעהא דאתתא כ"ש לבתר, ובזכותא דא נפקו ישראל מגלותא. הגם שמבואר בזוה"ק עוד ענין שהיו נזהרים מנדה ומבת אל נכר, זה נכלל בדברי המדרש שהיו גדורים מעריות כי הכל בכלל עריות. עכ"פ יצא לנו מדברי המדרש והזוה"ק שבשביל חמש זכיות נפק ישראל ממצרים, ותרתי מינייהו שהיו גדורים מעריות ומקטול דמא, לכן חישב הפסוק בעת אשר דבר ה' למשה ואהרן להוציא את בני ישראל ממצרים לשלשה שבטי יה שקנטרם אביהם וחשש עליהם שמא יש בהם ענין עבירות הללו ניאוף ורציחה כמש"ל להראות שהיו נקיים מאותן עבירות, וזהו שמסיים הפסוק על צבאותם שהיה ג"כ בכל החמש זכיות שיצאו מחמתם ממצרים כי כולם היו שבטי יה כמו שהשיבו לאביהם יעקב אע"ה שאין בלבנו אלא אחד. והוא כו"פ לענ"ד בע"ה:

ובענין זה פירשנו בפ' ציצית ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו', והייתם קדושים לאלהיכם אני ה' אלהיכם וגו'. המשך הענין נ"ל לפי דרכנו ע"פ מה שדרשו חז"ל אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו ענין ניאוף, וע"ז מסיים הכתוב והייתם קדושים לאלהיכם ופירש רש"י ז"ל בחומש קדושים תהיו הוו פרושים מן העריות שכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה כמאמר הפסוק אשה זונה וחללה לא יקחו קדושים יהיו לאלהיהם, ולכן אמר הכתוב והייתם קדושים לאלהיכם וע"ז מסיים אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, כי יציאת מצרים היה בזכות שהיו גדורים מעריות כמש"ל. לכן גם עתה הזהרו בזה ותהיו קדושים. ובדרך זה נ"ל לפרש מקראי קודש:

בפרשת שמות

פ' ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, פירש רש"י מי אנכי מה אני חשוב לדבר עם המלכים, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים זו שאלה אחרת מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים, והשיבו השי"ת על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, על שאמרת מי אנכי לא שלך היא כ"א משלי כי אהיה עמך ותצליח בשליחותי ואינך ניזוק, וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים והיא הזכות שעומדת לישראל. ודברי רש"י ז"ל לקוחים ממדרש רבה וכבר פירשתי בענין במ"א דרכים נחמדים גם בחיבורי מקור מים חיים בפתיחה כתבתי בענין זה ענין נכון, עתה אכתוב מה שנתחדש לי כעת ענין נחמד:

הנה לפי פשטות המדרש היינו שהשיב לו השי"ת שתהיה ישועתם בזכות התורה אף שעדיין לא קבלו את התורה חישב השי"ת זכות דלעתיד, כי כן מדתו ית"ש, ובזה א"ש יותר דברי המדרש דלעיל ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ראיתי לא לא נאמר אלא ראה ראיתי אמר לו הקב"ה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באים לסיני ומקבלים תורתי, ואני רואה אותם מקבלים תורתי זהו ראה, ראיתי זו ראיית מעשה עגל שנאמר ראיתי את העם הזה וגו' כשאבוא לסיני ליתן להם את התורה אני יורד בטטראמולי שלי שהן מתבוננים בי ושומטין אחד מהם ומכעיסים אותי בו, אעפ"כ איני דנם לפי המעשים שעתידים לעשות אלא לפי הענין דהשתא כי שמעתי את צעקתם אע"פ שידעתי את מכאוביו שעתידים לעשות, הוי ראה ראיתי. ונראה לי דלכן הודיעו השי"ת כל זה למשה, להראות לו חסדיו המרובים, דלכאורה ממ"נ אינם ראויים להגאל ממצרים, דהא לע"ע אין להם זכות כ"א הזכות דלעתיד שיקבלו התורה, ואם ניזיל בתר מה שעתידין לעשות היינו קבלת התורה, הרי הם עתידין לעשות ג"כ את העגל, ובפרט לפי לשון המדרש שבשעת קבלת התורה היו שומטין אחד מהמרכבה ומכעיסין וכפירוש הרמב"ן ז"ל כתיב פני השור משמאול לארבעתן במעשה מרכבה ששמטו פני השור ועשו העגל, א"כ הרי ממ"נ אינם ראויים לגאולה, אמנם השי"ת רצה להראות חסדו דהזכות דלעתיד מצטרף כעת אף שלא עשו עדיין והחטא שעתידין לעשות לא יתבונן כש"נ וירא און ולא יתבונן:

ולפי דברינו הנ"ל נ"ל לפרש מקרא קודש הנ"ל לפי מה שהקדמנו בשם המדרש והזוהר הק' שישראל נגאלו בזכות ארבעה דברים היינו שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם והיו גדורים מעריות ולא גלו מסתורין שלהם, ובזוה"ק מוסיף עוד זכות דנזהרו מקטול דמא, ומה שהוסיף הזוהר שהיו נזהרים מבת אל נכר ומנדה כבר כתבתי שזה בכלל גדורים מעריות האמור במדרש רק שהזוהר מוסיף שהיו נזהרים מקטול דזה זכות חדש, וזה הוא כוונת השי"ת במה שאמר למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה דהיינו שיקבלו את התורה, ובזה הראה לו שיש להם חמש זכיות כי במה שיקבלו ישראל התורה מוכרח שיש להם חמש זכיות הנ"ל כמ"ש, דהנה לפ"ד הזוה"ק שהבאתי לעיל לא רצה שר של ישמעאל לקבל התורה מחמת שכתוב בה לא תנאף, ושר של עשו לא רצה לקבל מחמת שכתוב בה לא תרצח והוא שרשם, א"כ כאשר ישראל רצו לקבל התורה בשמחה הראו בזה שהם גדורים מעריות ומשפיכות דמים, וכן להזכות שלא שינו שמם ולא שינו לשונם מסייע ג"כ קבלת התורה כמפורש שם במדרש ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין, ולא שינו לשונם היינו שדברו בלה"ק כדמסיים שם במדרש כי פי המדבר אליכם בלה"ק מוכח ג"כ שהיה בהם זכות זה מחמת קבלת התורה, ע"פ מה שבארו התוס' בסוטה דף ל"ג דהא דפליגי תנאי אם התורה בכל לשון נאמרה או בלה"ק נאמרה פשיטא דבשעת מתן תורה ניתן למשה בלה"ק והא דקאמר הכא בכל לשון נאמרה היינו שניתן להעתיקה בכל לשון, א"כ כיון שיקבלו את התורה שניתנה בלה"ק בודאי למשה בסיני מוכח שלא שינו את לשונם ובזה היו יכולים לקבל את התורה שניתנה בלה"ק, וזהו ג"כ בכלל שלא שינו את שמם והיינו כמו שמסיים המדרש שלא קראו ליהודה בלשון אחר וכן לראובן בלשון אחר, וכן מה שלא גילו מסתורין שלהם מוכח ג"כ שיקבלו ישראל את התורה ע"פ דברי חז"ל פרק אלו מגלחין רבי אומר חמוקי ירכיך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, גם בריש מדרש רבה שהתורה נקראת אמון מוצנע אמון מכוסה, א"כ מזכות קבלת התורה מוכח שהיה בהם ג"כ מדה זו שלא גילו מסתורין שלהם כי התורה צריך להיות הכל בסתר, א"כ שפיר בזכות קבלת התורה שיקבלו מוכח שיש עתה אצל ישראל חמש זכיות הנ"ל כמבואר במדרש ובזוה"ק דבזכות דא נפקו ישראל מגלותא ממצרים. והוא כו"פ:

מעשה בר"א ור"י וראב"ע ורע"ק ור"ט שהיו מסובין וכו', עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית. כבר כתב השל"ה הק' דלפי פשוטו אין לפרש שהודיעו להם זמן ק"ש דמסתמא ידעו בעצמם זמן ק"ש וע"כ רמזו להם בזה איזה דבר הנוגע לפלפול שלהם כאשר כתב לפ"ד הק', גם אנכי בעניי כתבתי בענין זה דברים נחמדים, כעת אכתוב מה שנתחדש לי ב"ה ענין נחמד. דהנה בנוסח הרמב"ם בסדר ההגדה שלו כתב אמר להם ראב"ע הרי אני, משמע שזה נמשך לדלעיל וצריך להבין דברי חכמים וחידותם. הנה בגמרא ברכות פ' היה קורא בתורה במשנה אמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה פ' שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול המצות, והיה אם שמוע לפ' ויאמר, שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה, ויאמר אינו נוהג אלא ביום דמצות ציצית אינה נוהגת אלא ביום:

כבר תמהו בזה כל הגדולים והבע"ח שאגת אריה והצל"ח, הא קיי"ל דמזכירין יציאת מצרים בלילות ופירש רש"י פ' ציצית דק"ש אומרים אותה בלילה אע"פ שאין לילה זמן ציצית אומרים אותה בלילה מפני יציאת מצרים שבה. הן אמת בירושלמי אמרינן מאי ויאמר אינו נוהג אלא ביום דתחלת הפרשה אינו נוהג אלא ביום. אמנם אכתי אינו מספיק לתרץ כיון דאית ביה נמי יצ"מ שמזכירין גם בלילה אינו מספיק הטעם להקדמת והיה אם שמוע לויאמר, וכבר אמרתי לתרץ בתירוץ הגון בדרשות שלי וכעת חדשות אני מגיד:

הנה לעיל סוף פ"ק במשנה אמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מא"מ כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות, וחכ"א ימי חייך העוה"ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח, ואמרינן שם בגמרא תניא אמר להם ב"ז לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את ב"י מא"מ כ"א חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע ב"י מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם, אמרו לו לא שתעקר יצ"מ ממקומה אלא שתהא שיעבוד גליות עיקר ויצ"מ טפל לו. והרשב"א בעין יעקב האריך בענין זה לסתור טענות החולקין עלינו ע"פ אמונה האמתית, שהתורה היא נצחית ולא תהא תורה אחרת ח"ו, והחולקין עלינו טוענין דהא לדעת ב"ז אין מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח הרי יבטלו אז כמה מצות, דהא כתיב בפ' ראה וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר וגו', לא תאכלו עליו חמץ שבעת ימים תאכלו עליו מצות לחם עוני, וסיים הפסוק למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, א"כ משמע מפשטות הפסוק שהפסח ואכילת מצה ואיסור אכילת חמץ תניא ביצ"מ וכיון דלדעת ב"ז שאין מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח יתבטלו מצות האלו. והרשב"א כתב דאין זה כלום מהטענות, כי מצות הפסח ואיסור אכילת חמץ אינו מחייב מצות הזכירה, תדע דהא מניעת עשיית הפסח בכרת וכן חייב כרת על אכילת חמץ ובמניעת אכילת מצה אינו עובר רק בעשה, וכן במניעת זכירת יצ"מ אינו עובר רק בעשה, אלא דמצות אכילת פסח ואכילת מצה ומצות אכילת חמץ הם מצוה בפ"עו כי כך גזר עלינו השי"ת מטעם הכמוס אצלו, והא דקאמר למען תזכור את יום צאתך מא"מ אינו למה שלפניו, אלא שהוא ענין בפ"ע, והכוונה שהפסוק אומר שלא תעבור על מצות הללו שאמרתי לך, ועוד תראה לזכור בפה בכל יום יציאת מצרים, וזהו מצוה בפ"ע, והאי למען, הוי כמו שכתוב במצות שבת למען ינוח שורך וחמורך, דאטו מצות שבת ניתנה בשביל שינוח השור והחמור, אלא דהענין הוא בפ"ע, כי שבת ניתנה שבו נזכור חידוש העולם שחידשו ית"ש מאין הגמור כמו שאמר בפ' עשרת הדברים כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו' ע"כ צוך לעשות את יום השבת, ואמר כאשר צויתיך לנוח ביום זה אמר למען ינוח ג"כ שורך וחמורך, אמנם אין מצות שבת טעמו למען ינוח השור והחמור. רק מה שטענו החולקין דהא לדעת ב"ז בטלה הזכרת יצ"מ שהיא מצוה מן התורה, אמר שאין זו קושיא דהא הכוונה בהזכרת יציאת מצרים בכדי שנזכיר בפה הנסים והנפלאות שעשה עמנו השי"ת בהיותנו עבדים תחת מלך ועם קשה, והוא ית"ש בחוזק יד הוציאנו ממצרים, ובזכירה הזאת תקנה בנפשותינו כי הוא המשגיח והיכול ולא יפלא ממנו כל דבר, ועוד שתתחזק בנפשותינו מדת הבטחון בחוזק רב, וע"כ באה הזכירה הזאת, וזה יותר יתברר לעתיד כאשר נזכיר שהוציאנו משיעבוד גליות מארצות רחוקות מצפון וים ויתברר בחזקה אלו העיקרים שהוא המשגיח ובעל היכולת א"כ לא תתבטל שום מצוה ממצות התורה שהיסוד שצונו בזכירת יצ"מ יתברר יותר בזכירת היציאה משיעבוד גליות:

העולה מזה דלדעת ב"ז כל המצות שבתורה יהיו קיימות לעד רק מצות הזכרת יצ"מ יתבטל לימות המשיח, ולדעת חכמים דפליגי על בן זומא אף הזכרת יציאת מצרים יהיה לימות המשיח אלא שיהיה טפל לשיעבוד גליות, וא"כ א"ש המשנה בין לדעת ב"ז בין לדעת חכמים, דלדעת ב"ז נהי דאיכא בפ' ציצית הזכרת יצ"מ שנוהג בלילה מ"מ י"ל דלהכי קדמה והיה א"ש לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין בעוה"ז בין לימות המשיח שכל המצות אינן בטילות לימות המשיח, אבל פרשת ויאמר נהי דאיכא יציאת מצרים שנוהג גם בלילה מ"מ אינו נוהג לימות המשיח, וא"ש דברי הירושלמי מאי ויאמר שנוהג אלא ביום שתחלת הפרשה אינו נוהג אלא ביום, דהירושלמי מתרץ לשון המשנה היכי קאמר דאינו נוהג אלא ביום הא איכא יצ"מ דנוהג גם בלילה, להכי קאמר הירושלמי דכוונת המשנה על תחלת הפרשה דהיינו מצות ציצית, א"כ א"ש דלהכי קדמה והא"ש לויאמר, דוהיה אם שמוע משתעי בת"ת דנוהג בין ביום ובין בלילה בין בעוה"ז ובין לימות המשיח, אבל פ' ויאמר כנגד מצות ציצית דנוהג ג"כ לימות המשיח דהא מצות אינן בטלות לעתיד מ"מ אינו נוהג אלא ביום ומצות יציאת מצרים שנוהג גם בלילה מ"מ אינו נוהג לימות המשיח כלל, ולדברי חכמים דפליגי אב"ז דנוהג הזכרת יציאת מצרים גם לימות המשיח, מ"מ לדידהו אינו נוהג בלילה דהא דרשו כל לרבות ימות המשיח וא"כ א"ש כפשוטו דכל הפרשה ויאמר אינו נוהג אלא ביום לכן קדמה והיה א"ש לויאמר:

ובזה נבוא אל ביאור הענין דהתלמידים אמרו להם הגיע זמן ק"ש שהודיעו להם אמנם רמזו דבר הנוגע לפלפול שלהם, דהיינו שהם היו עוסקים ביצ"מ כל הלילה ואמרו להם הגיע זמן היינו בסדר ק"ש שאנו אומרים יש ללמוד לכאורה שאינו נוהג בלילה דהיינו שאנחנו מקדימין והיה אם שמוע לויאמר ע"כ כטעם המשנה שוהיה א"ש נוהג ביום ובלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום א"כ מוכח דיצ"מ אינו נוהג בלילה, ע"ז בא התשובה אמר להם ראב"ע, לפי נוסח הרמב"ם אשר הבאתי בדרושים הקודמים, היינו דהשיב להם דהא לדעת ב"ז שיצ"מ נוהג בלילה מ"מ אינו נוהג לימות המשיח, דלדעת בן זומא ליכא לרבויי לימות המשיח כמו שאמר בעצמו שאין מזכירין יצ"מ לימות המשיח, ולדעת חכמים מזכירין יצ"מ לימות המשיח מ"מ אינו נוהג בלילה, א"כ א"ש ממ"נ דברי המשנה כמש"ל באריכות, והחכמים השלמים האלה עשו כדעת ב"ז להזכיר יצ"מ בלילות, ואפשר מה שדייקו כל אותו הלילה דלכאורה מיותר דהו"ל לומר והיו מספרים ביצ"מ כל הלילה ודיו, אמנם א"ש היטב לדברינו אלה שהחכמים השלמים האלה עשו כדעת ב"ז והכריחו שאין מזכירין יצ"מ לימות המשיח והיינו דקאמר כל אותו הלילה שאנו מצפים על ביאת משיח צדקנו ובפרט החכמים הקדושים האלה אשר ציפו וקוו בכל שעה ובכל רגע לביאת משיח צדקנו כי זה תכלית השלמות האמתית, לכן דייקו אותו הלילה שלמחר כשיבוא משיח צדקנו לא יזכרו עוד יצ"מ כדעת ב"ז שאין מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח:

אמנם יש עוד לאלוה מלין ליישב ע"פ דברי הרשב"א שהבאתי לעיל, הקושיא השלישי שנתקשו בו כל הקדמונים דלמה פסקינן כב"ז שמזכירין יצ"מ בלילות הא בכ"מ קי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים וחכמים דמרבו לימות המשיח ליכא לרבויי אלילות, גם בשל"ה הק' האריך ליישב, גם אני בעניי בדרשות שלי כתבתי בס"ד ישובים נכונים, כעת חדשות אגיד, דהנה לפ"ד החולקין עלינו שהביא הרשב"א שהבינו פשטיה דקרא של למען תזכור את יום צאתך מא"מ כל ימי חייך שהיא נתינת טעם על המצות דלעיל היינו מצות פסח ומצה ואיסור חמץ שהטעם כדי שנזכור יצ"מ, נראה פשוט דא"צ לריבוי על הזכרת יצ"מ בלילות, דהא עיקר מצות פסח ומצה אכילתן בלילה דוקא כמו שכתוב. בערב תאכלו מצות, א"כ פשיטא דהזכרת יצ"מ דוקא בלילה וא"צ לרבוי, רק הא דצריך רבוי ללילות היינו לפ"ד מסקנת הרשב"א דהא דאמרה תורה למען תזכור את יום צאתך וכו' אינו מקושר למה שלמעלה והוא ענין בפ"ע, שצותה אותנו התורה שנזכור יציאת מצרים, וכענין למען ינוח שורך וגו', שאינו נקשר עם מה שלמעלה, אמנם הא דהוצרך הרשב"א ז"ל לפרש כן היינו לדעת ב"ז דמיפשט פשיטא ליה שאין מזכירין יצ"מ לימות המשיח א"כ אם נפרש שמקושר למה שלמעלה יהיה ח"ו סותר הכלל שבידנו שהתורה היא נצחית ולא יבוטל מצוה אחת ממצות התורה, לכן הוצרך לפרש שלמען תזכור אינו מקושר למה שלמעלה וכן למען ינוח שורך ג"כ אינו מקושר למה שלמעלה, אבל לדעת החכמים שסוברים שמזכירים יצ"מ לימות המשיח אם כן יש לפרש קרא דלמען תזכור כפשטיה שהוא נקשר למה שלמעלה כמו הרוב שבתורה למען נקשר למה שלמעלה, א"כ א"צ ריבוי ללילות דהא כתבה התורה טעם על מצות פסח ומצה ואיסור חמץ, למען תזכור, א"כ ממילא מוכח דנוהג בלילה דהא עיקר מצות פסח ואכילת מצה הוא בלילה דוקא ובודאי מזכירין יצ"מ בלילות, נמצא הא דהוצרך בן זומא לדרשה דכל ימי חייך היינו לשיטתו דמיפשט פשיטא ליה דאין מזכירין יצ"מ לימות המשיח מהך קרא דהביא אשר לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה אתכם מארץ מצרים, א"כ מוכרח לפרש קרא דלמען תזכור אינו מקושר למה שלמעלה כמש"ל בשם הרשב"א רק הוא ענין בפ"ע והוצרך כל לרבות הלילות, משא"כ לדעת החכמים שמזכירים יצ"מ לימות המשיח א"כ הך למען תזכור הוא כפשטיה שהוא נ"ט למה שכתוב לעיל, וא"צ לרבוי אחר על לילות כמש"ל, וא"ש היטב פסקא דידן דקמ"ל יחיד ורבים הלכה כרבים מ"מ מזכירין יצ"מ בלילות והבן היטב:

אך לפי דרכנו צ"ל דהך מתניתין דפ"ב דקאמר ריב"ק הטעם דקדמה והיה א"ש לויאמר שוהיה א"ש נוהג ביום ובלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום אתיא כב"ז דס"ל שאין מזכירין יצ"מ לימות המשיח, נמצא א"ש דה"ק אינו נוהג ביום היינו תחלת הפרשה כדק' בירושלמי שפ' ציצית אינו נוהג אלא ביום, ואף דאית בה יצ"מ דנוהג ביום ובלילה מ"מ י"ל כמש"ל דוהיה א"ש נוהג ג"כ לימות המשיח משא"כ יציאת מצרים דאינו נוהג לימות המשיח לכן הקדימו והיה א"ש לויאמר, משא"כ לדעת חכמים דס"ל שמזכירים יצ"מ ג"כ לימות המשיח ולפי דרכנו לדברי חכמים א"צ לרבוי אלילות א"כ אין טעם מספיק למה קדמה והיה א"ש לויאמר, נהי דתחלת הפרשה דויאמר אינו נוהג אלא ביום מ"מ הא אית בה יצ"מ דנוהג בלילה וגם לימות המשיח לדעת חכמים, וע"כ צ"ל דחכמים סברי טעם אחר כטעם דרשב"י (דף י"ד ע"ב) כפי מה שמפרש הש"ס במסקנא דברי רשב"י דהיינו אלא ה"ק בדין הוא שתקדים שמע לוהיה אם שמוע שזה ללמוד וללמד לעשות והיה א"ש לויאמר שזה יש בה ללמד ולעשות ויאמר אין בה אלא לעשות בלבד, ובזה תירצנו דקדוק אחד מה שדקדקנו בזה שנים רבות הא דפריך הש"ס עלה ותיפוק ליה מדריב"ק חדא ועוד קאמר חדא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות, ועוד משום דאית ביה הני מילי אחרנייתא, ודקדקנו דהא הש"ס דפריך ותיפוק ליה מדריב"ק הוא מקשה משניהם, דהא ריב"ק נתן טעם על שניהם על מה שקדמה שמע לוהיה א"ש, ועל מה שקדמה והיה א"ש לויאמר, א"כ מתרץ הש"ס דמשני על רשב"י חדא ועוד קאמר לא מסיים אלא מילתא קמייתא דריב"ק חדא כדי שיקבל עול מלכות שמים ואח"כ יקבל עליו עול המצות שהוא נתינת טעם רק על מה שקדמה שמע לוהיה א"ש, ולא מסיים ג"כ הטעם מ"ש ריב"ק למה הקדימו והיה א"ש לויאמר, ולפמ"ש נכון דמזה אין להקשות למה לא אמר הטעם על מה שקדם והיה אם שמוע לויאמר כריב"ק דהא זה הטעם אינו מספיק רק לדעת ב"ז כמש"ל אבל לדעת רבנן דקיי"ל כוותייהו שמזכירים יציאת מצרים לימות המשיח וגם בלילות אינו מספיק הטעם של ריב"ק, דהא ויאמר אית ביה יציאת מצרים דנוהג ג"כ ביום ובלילה ולימות המשיח א"כ אינו מקשה הש"ס מזה על רשב"י רק מטעם הראשון על קדימת שמע לוהיה א"ש שזה הטעם מספיק לכל הדעות לכן לא משני חדא ועוד קאמר רק על קדימת שמע לוהיה אם שמוע:

וע"פ זה אמרתי לפרש דברי חכמים וחידותם מה שאמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה, לענין מאי אמר זה, וכבר בדרשות שלי אמרתי דרכים על הא דקאמר ולא זכיתי היינו לא נצחתי כמו שפירש הברטנורא ואינו מובן כל כך דלמה לו על ניצוח. ולדברינו הנ"ל יובן היטב, דהנה לפי דברי הרשב"א הנ"ל שהאריך לקיים דעת קבלה אמתית שתורתנו הקדושה היא נצחית, ולא כדעת הפוקרים הבאים עלינו בעקיפין וכוונתם המשובשת לומר שהתורה נתלית בזמן, וכיון שהתורה תלויה בזמן יש להם רשות ג"כ לבטל איזה מצות ממצות התורה לפי טפשות לבבם, והנה בעת חכמי התנאים היה דרכם להתווכח עם הפוקרים באמונה האמתית ולנצחם וכמו שמצינו באגדות חז"ל בשבת (פ' כ"כ) ובפרט עם הנשיא שבדור היה דרכם להתווכח עמו וכמבואר בסנהדרין פרק אחד ד"מ הרבה שאלות ששאל הקיסר לר"ג שהיה נשיא בדורו, בעניני מינות, ור"ג השיב לו בחכמתו הג', ולזה אמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ומאחר שזכיתי להיות נשיא בדור ומהשמים הסכימו עמי שנעשה לי נס כזה להיות כבן שבעים שנה א"כ כיון שאני נשיא בדור מסתמא תבא אלי שאלת הפוקרים המכחישים ויאמרו לי שהתורה תלויה בזמן ויתווכחו עמי בזה, וע"ז אמר ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, והיינו כשיאמרו יצ"מ בלילות בזה יוכלו הפוקרים לנצחנו, והיא דראב"ע פשיטא ליה כבן זומא דאין מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח כפשטיה דקרא שהביא ב"ז, ואם נזכיר יצ"מ בלילות כ"ז שלא ידע מדרשת ב"ז דכל ימי חייך, על כרחך צריך לומר דהאי למען תזכור את יום צאתך וכו', מקושר עם מה שלמעלה הימנו ושפיר מזכירין יצ"מ בלילות, וא"צ לרבוי כלל כיון שהתורה תלתה מצות פסח ואכילת מצה בהזכרת יצ"מ שהם עיקרם בלילה, אך לפי זה יטענו הפוקרים החולקים ויאמרו שהתורה אינה נצחית והיא תלויה בזמן, דכיון שיראו שמזכירים יצ"מ בלילות מחמת דהאי למען תזכור מקושר עם מה שלמעלה ומינה ילפינן להזכיר יציאת מצרים בלילות, א"כ כיון דבביאת משיח יבוטל הזכרת יצ"מ יתבטלו חלילה הרבה מצות שבתורה כמצות פסח ומצה ומניעת חמץ וא"כ לא יוכל לנצחם ח"ו ויחזיקו בדעתם שהתורה תלויה ח"ו בזמן, אך כשבא ב"ז ודרש מקרא דכל ימי חייך לרבות הלילות לפי זה שפיר יוכל לנצחם דלעולם התורה היא נצחית כי מצות פסח ומצה ואיסור חמץ אינו תלוי בהם יציאת מצרים, והזכרת יצ"מ היא מצוה בפ"ע והאי למען תזכור אינו מקושר למעלה, והוי כמו למען ינוח שורך כמ"ש, ומ"מ שפיר מזכירין יצ"מ בלילות דנהי דאינו מקושר עם מה שלמעלה מ"מ הא יש לנו רבוי מדרשה דכל ימי חייך על הזכרת יצ"מ. והבן היטב כי הדברים כו"פ בס"ד להבין דברי חכמים וחידותם:

כהא לחמא וגו', כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח, השתא הכא וכו' השתא עבדי וכו'. כבר דרשתי בזה בדרושים הקודמים עתה חדשות אגיד מה שנתחדש לי בס"ד, מקודם אביא פירוש נכון מה שפירש אאח"ז הגאון מו"ה אלעזר מאמשטרדם בספרו מעשה רוקח, דידוע דגאולת מצרים היה ע"י נ' שערי בינה, לכן מוזכר יצ"מ חמשים פעמים בתורה וכמבואר בכמה מקומות בזוה"ק ובתיקונים וסוד הפסוק וחמשים עלו בנ"י, וז"ל הזוהר שם אר"ש בגין דההוא יובלא סליק לון ממצרים וכו', וע"ד וחמשים חסר. נלע"ד שגאולת מצרים היה ע"י מ"ט שערי בינה שהרי למשה לא נתגלו אלא מ"ט שערי בינה ושער אחד לא נתגלה, ואפשר שזה כוונת הזוהר שכתבתי יובלא בגי' מ"ט סליק לון ממצרים, וזהו שסיים נמי ועל דא וחמשים חסר היינו שהיה חסר אחד מחמשים, ולכך לא היה הגאולה שלימה, אבל גאולה דלעתיד יפתח גם שער נו"ן ויהיה גאולה שלמה, ובזה פירש הגאון הנ"ל הגדת חז"ל פ' הבונה שדרשו הדרדקי א' ב' אלף בינה ג"ד גמול דלים, מ"ט מהדר אפיה דדל"ת מגימ"ל דליתן ליה בצינעא כי היכי דלא לכסיף. ופירש הגאון דלכאורה קשה כיון שלמשה רבינו ע"ה לא נתגלה שער א' מבינה מי יזכה להגלות לו, אך מצינו בגמרא פ"ק דב"ב גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו ע"ה, א"כ אפשר מי שעושה צדקה בסתר מתגלה לו שער אל"ף מבינה, וזה דקאמר דרש הדרדקי הנ"ל אלף בינה היינו מי שירצה לזכות שער א' מבינה גמול דלים עד ליתן ליה בצינעא היינו שעושה צדקה בסתר, א"כ גאולה העתידה שיהיה ע"י שער א' מבינה ובזה יהיה גאולה שלמה מוכרח להיות דוקא ע"י צדקה בסתר, וזה כוונת בעל ההגדה כל דכפין ייתי וייכול היינו משום דכל השנה דרכו של עני לעמוד בחוץ ובעה"ב בפנים ליתן כמבואר במשנה פ"ק דשבת וא"כ הוי צדקה בפרהסיא, אך עתה כל דכפין ייתי וייכול כלומר שיכנס לפנים דהוי צדקה בסתר, ובזכות זה נזכה להיות לשנה הבאה בני חורין בגאולה שלמה ע"י חמשים שערי בינה. ואני אמרתי לפרש הא דקאמר עוד בעל ההגדה כל דצריך ייתי ויפסח, היינו שבא ליתן טעם על מה שאמר מקודם כל דכפין כו', דהנה מדרך העני לעמוד בחוץ ולקבל הצדקה בפרהסיא כנ"ל ומה נשתנה לילה זה דמצוה לו לבוא לבית, וע"ז קאמר כל דצריך ייתי ויפסח הכוונה שהקרבן פסח צריך להיות דוקא בפנים כדכתיב לא תוציא מן הבשר חוצה ועובר על לאו היכא דמוציאו מהבית, אך הא גופא קשיא הא עכשיו בעוה"ר בגלות המר הזה, ולזה סיים בעל ההגדה השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא הכא לשנה הבאה בני חורין. הכוונה שאנחנו מצפים על גאולה העתידה שיב"ב דבניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל א"כ אף שעתה אין לנו ק"פ מהרה יבנה בית המקדש וצריכין אנחנו, גם עתה לעשות דוגמת הק"פ לכן שפיר כל דכפין ייתי וייכול ולא יעמוד בחוץ כדרכו כל השנה רק שהעני יבוא לפנים ויהיה דוגמת הק"פ שיהיה במהרה בימינו אמן:

תוכן העניינים

נחלי מים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה