נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה
דרוש יד
לשבת הגדול
שיטת ר"ח סגן הכהנים
פסחים (י"ד ע"ב). יש לעיין הרבה בסוגיא זו, ומקודם אבאר קושיית התוס' ד"ה הכא טהור וטמא, הקשה ר"י דלוקמה בשבע דאסור מדאורייתא והיינו מדבריהם כי היכי דשלישי דאורייתא מותר לעשות שני ה"נ איסור דאורייתא וכו', ע"ש במהרש"א. ונ"ל לתרץ בעזהשי"ת ע"פ תלמוד ירושלמי בפרקין בה"ו דמקשי שם הירושלמי למאן דמוקי בולד הטומאה דאורייתא א"כ מאי אשמעינן ר"ח סגן הכהנים דהא מוכח מב"ה ששורפין איסור תורה עם טומאה מן התורה דהא אמרי ב"ה הפיגול והנותר והטמא שורפין כאחת, בשלמא למאן דמוקי בולד הטומאה דרבנן ניחא דקמ"ל דאפילו מטומאה דרבנן מותר לעשות טומאה דאורייתא אבל למאן דמוקי בולד הטומאה דאורייתא אם איסור תורה עם טומאת תורה שורפין כ"ש טומאת תורה עם טומאת תורה, ומשני ר"ח סגן הכהנים שניה משום ב"ש וב"ה, וביאר שם המפרש דשניה דגם ב"ש מודים בזה משום דטומאה היא, וע"כ לא פליגי ב"ש אלא באיסור אבל בטומאה מודה, ועוד בהל' ז' מקשה הירושלמי על רע"ק דמאי קמ"ל דהא מב"ה מוכח זאת ולא שייך בתירוץ הנ"ל מה שתירץ אליבא דר"ח סגן הכהנים דהא ב"ה מפסול מיירי ובודאי חולק על זה רק אליבא דב"ה א"כ מאי קמ"ל רע"ק, ומתרץ דקמ"ל דמותר לעשות ראשון דהא מב"ה לא מוכח אלא דמותר לעשות שני דהא אוכלין אינן נעשים אב הטומאה, א"כ דקאמרי ב"ה וטמא היינו ראשון ונעשה בשר השני שני אבל רע"ק קמ"ל דמותר לעשות ראשון. וזה תוכן דברי הירושלמי אף שלשון הירושלמי שם אינו מובן ואפשר שיש שם ט"ס, גם בא"ח תמה על לשון הירושלמי, מ"מ תוכן דברי הירושלמי הוא כדפרישית. והנה הרבה מחברים הבינו דהירושלמי פליג אתלמודא דידן דהא לשיטת הש"ס דילן בלא"ה לק"מ קושיית הירושלמי אהא דמקשה אליבא דרע"ק דהא י"ל דשם איכא טומאה דרבנן כמו דדחי ש"ס דילן (ט"ו ע"ב) עיין בא"ח ופ"י:
ונראה לי להשוות תלמודא דילן עם תלמוד ירושלמי בעזה"י. דבודאי תלמודא דילן דוחה שפיר קאי על ר"י דבעי למימר דבשבע ד"ה שורפין דגם ר"י יליף איסור מטומאה, וע"ז רצה הגמרא להביא ראיה ממתניתין דפיגול ונותר וטמא שורפין כאחת וע"ז דחה הגמרא לעולם דר"י סבר דגם בז' אין שורפין דר"י לא יליף איסור מטומאה והא דשם שורפין משום דאיכא שם טומאה אבל איסור לא ילפינן מטומאה, אבל הירושלמי קאי לר"מ דיליף איסור מטומאה ובאיסור דרבנן וטומאה דרבנן שוים וע"ז מקשה הירושלמי לשיטת ר"מ קשה מאי קמ"ל רע"ק דהא שמעינן ממתניתין דנותר וטמא שורפין כאחת וליכא לדחויי דשם איכא טומאה דרבנן דז"א דהא ר"מ יליף איסור דרבנן מטומאה דרבנן א"כ בודאי אין שום סברא לחלק איסור דרבנן מטומאה דרבנן א"כ קשה מאי קמ"ל רע"ק דנהי דשם איכא טומאה דרבנן מ"מ הכא איכא איסור דאורייתא ושפיר ניליף מהתם אף דשם איכא טומאה דרבנן ואיסור דאורייתא מ"מ לר"מ טומאה דרבנן אינו מעלה כלל. ועוד נראה לי לדחות ראיות תלמודא דילן אליבא דירושלמי ותלמודא דילן וירושלמי שניהם כאחד שוים, דתלמודא דילן שם קאי דר"י סבר בולד הטומאה דרבנן אלמא דסברא הוא דאפילו בטומאה דרבנן דמדאורייתא טהור הוא מ"מ יכול לירד עליו טומאה דאורייתא דעכ"פ שם טומאה איכא שפיר יש לדחות דשם בנותר איכא טומאה דרבנן וכיון דאיכא טומאה דרבנן שפיר נוכל להוסיף עליו טומאה דאורייתא כיון דעכ"פ שם טומאה עליו, אבל בירושלמי פריך שם למ"ד ולד הטומאה דאורייתא ע"ש בירושלמי והוא דמאן דסבר בולד הטומאה דאורייתא סובר דאין סברא כלל להוסיף על טומאה דרבנן טומאה דאורייתא אם נימא אוכל מטמא אוכל שפיר מקשה הירושלמי דלדידיה קשה מאי הוסיף רע"ק, וליכא לדחויי דשם איכא טומאה דרבנן דהא למאן דמוקי בולד הטומאה דאורייתא אין סברא כלל להוסיף מטומאה דרבנן טומאה דאורייתא, א"ו משום הכי שורפין משום איסור דאורייתא לכן מקשה הירושלמי שפיר מאי קמ"ל רע"ק דשמעינן מנותר וטמא. ודברים ברורים למבין בעזהי"ת, וכיון שזכינו לזה מתורץ קושיית התוס' בטוב טעם, דליכא למימר דר"י מיירי בז' דא"כ יקשה קושיית הירושלמי מאי קמ"ל ר"מ דהא נוכל ללמוד מדברי ב"ה דנותר וטמא שורפין כאחת ומאי קאמר מדבריהם דר"ח סגן הכהנים ורע"ק הלא מב"ה דקודם מוכח ג"כ זאת והכא לא שייך תירוץ של הירושלמי דבודאי ב"ש פליגי ע"ז וגם מה דמתרץ הירושלמי אליבא דרע"ק ג"כ לא שייך דהא ר"מ ג"כ באוכלין מיירי א"כ לא נעשה אלא שני ושפיר נוכל ללמוד מדברי ב"ה ומאי קאמר מדבריהם הלא מב"ה ג"כ מוכח זה הדין ודו"ק היטב:
אמנם איכא לתמוה להירוש' הנ"ל נסתר קושיית הגמ' דמקשה על ר"י דאוקים בנר של מתכת ומקשה הגמ' לוקמיה בנר של חרס ורע"ק מוסיף פסול וטמא ולדברי הירושלמי הנ"ל קשה דשפיר הוצרך ר"י לאוקמי בנר של מתכות דאילו בנר של חרס ועיקר הוספת רע"ק פסול וטמא קשה מאי קמ"ל רע"ק דהא שמעינן מב"ה דטמא ונותר שורפין כאחת הרי מוכח דמותר לעשות מפסול טמא, בשלמא השתא הוסיף רע"ק דמותר לעשות ראשון דמב"ה לא מוכח אלא דמותר לעשות שני, דהא הטמא אינו אלא ראשון דאוכלין אינן נעשין אב הטומאה, אבל אם נימא דהוספת רע"ק דמותר לעשות מפסול טמא ולא מיירי בנר של מתכת א"כ הפסול אינו נעשה אלא שני וזה מוכח מדברי ב"ה ומאי הוסיף רע"ק, ודוחק לומר די"ל דב"ה מיירי בטמא שני דאינו נעשה הפסול אלא שלישי, זה בודאי דוחק לומר דהא ב"ה קאמר הנותר והטמא משמע בכל ענין טמא אפילו ראשון א"כ שפיר הוצרך ר"י לאוקמה בנר של מתכת כי היכי דלא יקשה על רע"ק מאי קמ"ל דהא מב"ה שמעינן:
ונלע"ד ליישב שיטת תלמודא דידן ושיטת ירושלמי על נכון בעהי"ת, דהנה בתוס' ט"ו ע"ב ד"ה נימא ע"ש בדבריהם העולה שם דלמאן דמוקי המשנה בולד טומאה דאורייתא שוב לא ילפינן כלל אפילו איסור דאורייתא מפסול דאורייתא ע"ש דמזה הוכיח הגמרא דמאן דאמר בשבע ד"ה שורפין ע"כ מוקי המשנה בולד הטומאה דרבנן ע"ש היטב, והשתא מיושב שפיר דהא כתבו התוס' בד"ה מאי קמ"ל דהסוגיא אזלא למ"ד אוכל מטמא אוכל בקדשים ובארנו בחידושינו דלפ"ז אזלה הסוגיא למאן דמוקי בולד הטומאה דאורייתא, וכיון שכן מקשה הגמרא שפיר על ר"י לוקמה בנר של חרס, ואין לומר מאי קמ"ל רע"ק דמב"ה מוכח זאת, די"ל דקמ"ל רע"ק דגם ב"ש מודים בזה כמו דמשני תלמוד ירושלמי על ר"ח סגן הכהנים שהבאנו לעיל, והיינו דב"ש מודים בפסול וטמא דשורפין כאחת והא דפליגי ב"ש על ב"ה היינו בנותר דהוי איסור אבל בפסול וטמא גם ב"ש מודים דשורפין כאחת דהא השתא קיימינן דלא ילפינן איסור מפסול ופסול עדיף מאיסור י"ל שפיר דגם ב"ש מודים בזה, מטעם דפסול עדיף כמו דמשני תלמוד ירושלמי אליבא דר"ח סגן הכהנים, וקושיית הש"ס עולה יפה, אבל תלמוד ירושלמי דלא ניחא להו בהאי תירוצא שכתבנו אזיל הירושלמי לשיטתו דמבואר שם בירושלמי דר"י מוקי בולד הטומאה דאורייתא וגם מבואר בירושלמי דר"י גופיה סבר בשבע ד"ה שורפין הרי מוכח בהדיא דירושלמי סובר דגם למאן דמוקי בולד הטומאה דאורייתא סובר דילפינן איסור מפסול דהא מ"ט סובר ר"י דבשבע שורפין היינו משום דיליף מרע"ק דסובר דפסול וטמא שורפין כאחת ומדמה איסור לפסול, הרי מוכח בהדיא דגם למאן דמוקי בולד הטומאה דאורייתא יליף איסור מפסול, ולפ"ז מקשה הירושלמי שפיר על רע"ק דמאי קמ"ל דמב"ה מוכח זאת. ואין לומר דקמ"ל רע"ק דגם ב"ש מודים בזה, דז"א דבודאי אין ב"ש מודים דהא איסור ופסול שוים, וכמו דסברי ב"ש דאיסור וטמא אין שורפין כאחת כן פסול וטמא, דפסול אינו עדיף מאיסור, אבל תלמודא דידן לשיטתו דמבואר בגמרא דר"י דקאמר בשבע ד"ה שורפין מוקי המשנה בולד הטומאה, דרבנן אבל אם נימא בולד הטומאה דאורייתא שוב לא ילפינן איסור מפסול ופסול עדיף מאיסור, ולכן פריך שפיר על ר"י דלוקים בנר של חרס דלעיל הסוגיא סברה בולד הטומאה דאורייתא, א"כ י"ל דפסול עדיף מאיסור ושפיר י"ל דרע"ק מוסיף דמפסול מותר לעשות טמא, ואין לומר מאי קמ"ל דהא מב"ה שמעינן, די"ל דקמ"ל דגם ב"ש מודים, ועולה הכל בקנה אחד כפתור ופרח, ודו"ק היטב כי הדברים ברורים כשמש בס"ד:
ועתה נבוא לבאר דברי הירושלמי שהביאו התוס' בשמעתין דפריך למ"ד בולד הטומאה דרבנן, לא בעי רע"ק אלא לפחות תפתר בטבול יום דבית הפרס שהוא מדבריהם. והקשה מהרש"א ז"ל דלפ"ז למה קאמר בגמרא דילן ומאי מדבריהם מדברי ר"ח סגן הכהנים הלא י"ל גם מרע"ק דהא רע"ק מיירי בטומאה דרבנן. נראה לענ"ד ליישב בכמה אופנים נכונים וברורים: דרך הראשון י"ל, דהנה צריך להבין על הא דמשני הש"ס נימא קסבר ר"מ בולד הטומאה דרבנן הא גופא קשיא מנ"ל לר"מ לומר בדברי ר"ח סגן הכהנים, דילמא מיירי בולד הטומאה דאורייתא, ודוחק לומר דקבלה היה בידו. וי"ל דר"מ הוכרח דר"ח סגן הכהנים מיירי בול הטומאה דרבנן דאם לא כן מאי קמ"ל ר"ח סגן הכהנים דהא שמעינן מב"ה דטמא ונותר שורפים כאחת כקושיית הירושלמי, וזה לא מסתבר לר"מ לומר דר"ח סגן הכהנים אשמעינן דגם ב"ש מודים בזה דאטו ב"ש אתי לאשמועינן, לכן הוכרח ר"מ דר"ח סגן הכהנים מיירי בולד הטומאה דרבנן ושפיר קמ"ל אפילו מטומאה דרבנן עושים טומאה דאורייתא, וכן מבואר בירושלמי דלמאן דמוקי בטומאה דרבנן אתיא שפיר כפשוטו עיין בירושלמי, ולפ"ז לק"מ קושיית המהרש"א הנ"ל דבודאי לא מצי הש"ס לומר דרע"ק הוכיח זאת דהיא גופה קשיא מנ"ל ברע"ק דילמא מיירי בטבול יום דאורייתא ועל רע"ק בלא"ה לק"מ קושיית הירושלמי דקמ"ל דעושים ראשון דזה לא מוכח מב"ה כמש"ל רק ממילא כיון דמוכרח דר"ח סגן הכהנים מיירי בטומאה דרבנן א"כ ממילא רע"ק נמי בטבול יום דרבנן דאי לא"ה לא בא אלא לפחות כקושיית הירושלמי, ושפיר נקט הש"ס מר"ח סגן הכהנים דעיקר הוכחה מר"ח סגן הכהנים דמיירי בטומאה דרבנן, ודו"ק כי זה נכון וברור, ומצאתי בקרבן העדה מתרץ קושיית מהרש"א כן ושמחתי אלא שהוא ז"ל קיצר מאוד בדבריו:
דרך השני י"ל בקושיית מהרש"א ג"כ בסגנון הנ"ל, דהנה התוס' הקשו ד"ה התם פסול וטמא מאי הקשה הגמרא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל יליף שפיר כמו שמותר לעשות מפסול דאורייתא ראשון דאורייתא ה"נ מותר לעשות מאיסורא דרבנן שני דרבנן, ובאמת י"ל דקושיית הש"ס למ"ד אוכל מטמא אוכל ופריך הגמרא שפיר דלא יליף איסורא דרבנן מפסול דאורייתא, וכן כתבו התוס' לעיל ע"א ד"ה מאי קמ"ל דקושיית הש"ס לאו לכל האמוראים, מעתה מבואר כיון דקושיית הש"ס הוא למ"ד אוכל מטמא אוכל שפיר משני הגמרא דר"מ מוקי בולד הטומאה דרבנן ולא קשה מה שהקשיתי מנ"ל לר' מאיר כן בר"ח סגן הכהנים די"ל דהיה לר"מ הכרח דר"ח סגן הכהנים מיירי בולד הטומאה דרבנן דהיה דוחק לר"מ לומר תירוץ הש"ס לעיל בולד ולד כתירוץ ר' יהודה, לכן היה מוכרח לומר בולד הטומאה דרבנן, א"כ בלא"ה לא קשה קושיית הש"ס דר"ח אשמעינן דמותר לעשות משני דרבנן שני דאורייתא, ומדוקדק היטב לפ"ז לישנא דתלמודא נימא קסבר ר"מ בולד הטומאה דרבנן אבל הטומאה דאורייתא וע"ש בתוס' שנדחקו בזה, ולמ"ש מבואר היטב כי זה עיקר התירוץ דמיירי בולד הטומאה דרבנן אבל הטומאה דאורייתא כי מזה היה לר"מ הכרח דמיירי בולד הטומאה דרבנן דקשה קושיית הש"ס שני ושני הוא ומזה היה לר"י הכרח דמיירי בולד הטומאה דרבנן אבל הטומאה דאורייתא א"כ אשמעינן ד"ח דמשני דרבנן מותר לעשות שני דאורייתא. מעתה מיושב קושיית מהרש"א הנ"ל, דבאמת נהי דמוכח דרע"ק מיירי בטבול יום דרבנן מחמת קושיית הירושלמי דרע"ק לא בא אלא לפחות מ"מ לא היה יכול לומר הש"ס מרע"ק, דמנ"ל ברע"ק, דהא ברע"ק בלא"ה לק"מ קושיית הש"ס דאשמעינן דמותר לעשות משלישי שני או ראשון אלא משום דמוכח בר"ח סגן הכהנים דמיירי בולד הטומאה דרבנן א"כ ממילא רע"ק נמי בטבול יום דרבנן א"כ עיקר הוכחה מר"ח סגן הכהנים להכי נקט הש"ס מר"ח סגן הכהנים ודו"ק היטב:
בדרך שלישי י"ל קושיית מהרש"א ג"כ בסגנון הנ"ל, ונבאר פירש"י מה שתמהו עליו כל המחברים. דרש"י פירש בתרצן למ"ד אין אוכל מטמא אוכל ותמהו למה פירש כן הלא למ"ד אוכל מטמא אוכל ג"כ ניחא הילפותא, ונראה דרש"י הרגיש ליישב הקושיא שהקשיתי דהיא גופה קשיא מנ"ל לר"מ בר"ח סגה"כ דמיירי בטומאה דרבנן דילמא מיירי בטומאה דאורייתא, לכן מפרש דהסוגיא קאי למ"ד אין אוכל מטמא אוכל, א"כ היה לר"מ הכרח דבטומאה דרבנן מיירי דליכא לאשכוחי בטומאה דאורייתא דהא ממאן יטמא הבשר, דאי מאוכל אין אוכל מטמא אוכל ואי ממשקה הא ר"מ סבר טומאת משקים לטמא אחרים דרבנן וכלי לא משכחת מדאורייתא שיהיה הכלי שני דהא אין כלי נטמא אלא מאב הטומאה דאורייתא וגם בעצים ולבונה י"ל דסבר דאין מונין בו ראשון ושני דלא כר"ל דאבעיא ליה, וכה"ג כתבו התוס' להיפך, ועיין רש"י י"ט ד"ה א"ל ובתוס' שם ד"ה לא ע"ש היטב, לכן מפר רש"י דהסוגיא קאי למ"ד אין אוכל מטמא אוכל. וכיון שכן מיושב קושיית מהרש"א נהי דרע"ק ג"כ מיירי בטבול יום מדרבנן מ"מ לא היה יכול לומר הש"ס הוכחה מרע"ק דהיא גופה קשיא מנ"ל ברע"ק דמיירי בטבול יום דרבנן אלא משום שהיה לר"מ הכרח בר"ח סגן הכהנים דמיירי בטומאה דרבנן ממילא רע"ק נמי מיירי בטבול יום דרבנן דאל"כ מאי הוסיף כקושיית הירושלמי, אמנם עיקר הוכחה מר"ח סגן הכהנים להכי נקט הש"ס מר"ח סגה"כ:
אך זה שכתבתי ליישב פירוש רש"י צ"ע, דהא באוקימתא דרבי ירמיה מפרש למ"ד אוכל מטמא אוכל אלמא דלא ס"ל לרש"י זאת להכרח, דר"מ יהיה לו הכרח דר"ח סגן הכהנים מיירי בטומאה דרבנן אלא דקבלה היה בידו, ועיין במהרש"א היטב מה שמבאר בדברי רש"י וצ"ע. ולכל הישובים שכתבנו בישוב קושיית מהרש"א מתורץ היטב מה שדקדקו המפרשים ז"ל דלתירוץ הש"ס קשה דמשני מדברי ר"ח סגן הכהנים א"כ מאי קאמר מדבריהם מדבריו מיבעי ליה כמו דפריך הש"ס לקמן, ולמ"ש א"ש דבאמת כיון דמוכח דר"ח סגן הכהנים מיירי בטומאה דרבנן ממילא מוכח דרע"ק נמי מיירי בטבול יום דרבנן אלא דהש"ס לא מצי למימר מרע"ק דקשה מנ"ל ברע"ק כן, אלא כיון דהיה לר"מ הכרח דר"ח סגן הכהנים מיירי בטומאה דרבנן ממילא רע"ק נמי מיירי כן דאל"כ קשה מאי הוסיף, וכיון דעיקר הוכחה מר"ח סגן הכהנים נקט הש"ס מר"ח סגן הכהנים, אמנם באמת מוכח גם מדברי רע"ק, וא"ש הא דקאמר מדבריהם דבאמת מרע"ק מוכח ודו"ק:
ודע שמדברי הירושלמי הנ"ל דמשני בטבול יום דרבנן אין סתירה להוכחת רבא מרע"ק דמשקין לטמא אחרים דאורייתא דלכאורה נסתר הוכחתו שאמר אי לאיפסולי גופיה הא פסול וקאי דמהני שפיר לאיפסולי גופיה דהא אינו פסול אלא מדרבנן ומהני לאיפסולי דאורייתא. אך זה אינו דמ"מ קשה מאי איריא דנקט אב הטומאה אפילו בראשון ושני נמי דהא לאיפסולי גופיה פסול מדאורייתא אפילו שנגע בראשון ושני ואי לטמויי אחרים אפילו בראשון ושני נמי מדרבנן ראשון הוי דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה, א"ו סובר רע"ק טומאת משקין לטמא אחרים מדאורייתא ואהני שפיר להיות ראשון מדאורייתא. וזה פשוט מאוד ולא הוצרכתי לכותבו אלא שראיתי שהרב בעל אור חדש שגג בזה, עיין בדבריו בתוס' ט"ו ע"ב ד"ה ר"י לטעמיה. ודו"ק היטב בכל מה שכתבתי, וה' יראנו נפלאות מתורתו הקדושה:
במדרש פ' בא ד"א כי אני הכבדתי את לבו אר"י מכאן פתחון פה למינים לומר שלא היתה ממנו שיעשה תשובה שנאמר כי אני הכבדתי את לבו, א"ל רשב"ל יסתם פיהם של מינים אלא אם ללצים הוא יליץ שהקב"ה מתרה בו באדם בפעם ראשונה שניה ושלישית ואינו חוזר והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר בו הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו א"ל הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך. ומה שדקדק המדרש חמש פעמים הוא מבואר ע"פ המדרש לעיל סוף פ' י"א ויחזק ה' את לב פרעה, כיון שראה הקב"ה שלא חזר בו מחמש מכות ראשונות מכאן ואילך אמר הקב"ה אפילו אם ירצה לשוב אני מחזיק את לבו כדי שאפרע כל הדין ממנו. וע"פ זה יובנו היטב מקראי קודש בפ' וארא, גבי מכת דבר כתיב וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם, ואינו מובן כלל דמה נתינת טעם הוא זה כלפי לייא ונראה כוונתו דזה כתב במכת דבר דהוא מכה חמישית ועדיין מעצמו הכביד את לבו ולא הוצרך הקב"ה להכביד לב פרעה רק אח"כ כאשר הוכה במכת שחין שהיא מכה ששית הוצרך להכביד את לבו ולזה נתנה התורה טעם להודיע לנו גודל רשעתו כי כאשר שלח ונתודע לו שלא מת ממקנה ישראל עד אחד והיה מהראוי להיות לבו נשבר לה' ולשוב בתשובה ואף על פי כן הכביד מעצמו את לבו ולא הוצרך הקב"ה להכביד לבו, לזה ראוי אח"כ שהקב"ה יכביד לבבו ונועל ממנו דרכי התשובה כמאמר רשב"ל במדרש הנ"ל שלא יהיה פ"פ למינים. וזה נכון בס"ד:
אמנם לענ"ד הראני ה' דרך נכונה בישוב קושיית המדרש הנ"ל הגם כי דבריהם כגחלי אש אמנם התורה כפטיש יפוצץ סלע ומתחלק לכמה טעמים, גם נפרש מקראי קודש בתחלת פ' בא, ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שיתי אותותי אלה בקרבו וגו', הך מלת אלה אין לו הבנה. נקדים מה שחקר רבותינו הקדושים הרמב"ם והראב"ד בספר המדע, והרמב"ן ז"ל בפ' לך לך, מדוע נענשו המצרים על שהעבידו בבני ישראל הלא כן היתה גזרתו ית"ש כאשר אמר לא"א בברית בין הבתרים, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' ועבדום וענו אותם וגו' א"כ כיון שכן היתה גזרתו ית"ש מדוע נענשו המצרים, והרמב"ן ז"ל הביא סברת הרמב"ם ז"ל וכל אותן המריעים לישראל אילו לא רצו כל אחד מהם הרשות בידו, והרמב"ן דחה דבריו באומרו שאפילו היה הגזר שאחד מכל האומות יריע להם בכך וכך וקדם זה ועשה גזירתו של הקב"ה זכה בדבר מצוה ומה טעם בדבריו, כאשר יצוה המלך שיעשה מדינה פלוני מעשה מן המעשים המתרשל ומטיל הדבר על אחרים חומס וחוטא נפשו והעושה יפיק רצון ממנו, וכ"ש שהכתוב אומר וגם את הגוי אשר יעבודו כלומר שיעבדו הגוי, והם הלכו מעצמם, אבל הענין כאשר כתבתי, וכבר הזכירו רבותינו הענין הזה במדרש שמות, משל למלך שאמר לבנו יעשה עם פלוני ולא יצערנו והלך ועשה, אע"פ שעשה עמו חנם לא הניח שלא היה מצערו, כשנתרצה המלך לבנו גזר על מצעריו הריגה. כך גזר הקב"ה שיהיו ישראל משועבדים במצרים עמדו עליהם ושיעבדו בהם בחוזק, אמר הקב"ה היה לכם ננהוג בם כעבדים ויעשו צרכיכם אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה ע"כ. ודבר ברור הוא כי השלכת בניהם ליאור אינה בכלל ועבדום וענו אותם אבל היא עקרתם לגמרי, וכן מה שאמר תחלה הבה נתחכמה לו פן ירבה אינו בכלל עבדות מלבד מה שהוסיפו בעינוי עצמו וימררו את חייהם בעבודה קשה והוא מ"ש הכתוב וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, ושם בתחלת דבריו כתב לפרש בזה מקראי קידש דהיינו דהשמיענו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, כלומר אע"פ שגזירתי היתה כך מ"מ המה עזרו לרעה יותר מהגזירה, והיינו דקאמר דן אנכי כלומר שהוא יתברך יחשב במשפט מה שנגזר עליהם עבדות ומה שהוסיפו עליהם יותר עבדות ועינוי קשה יבוא במשפט עמהם. והראב"ד ז"ל בהשגותיו בספר המדע כתב ג"כ שני תירוצים על קושיית הרמב"ם, ובתירוץ השני כתב כדברי הרמב"ן ז"ל ובתירוץ הראשון כתב בענין אחר וז"ל וענין המצרים אינו שאלה משני טעמים, האחד כי הדבר ידוע שאין הבורא נפרע מאדם רע אלא ברע ממנו, ואחר שיפרע מזה יחזור ויפרע מן הרע ממנו מרשעו, וכן הוא אומר הוי אשור שבט אפי, כהתומך שודד חושד, פירוש מפני רשעך וגודל לבבך והתפארך עלי, והמצרים ג"כ רשעים היו וראויים למכות אלו, ואילו שמעו למשה תחלה ושלחו את ישראל לא היו לוקים ולא טבעו בים, אבל זדונם ובזותם את הבורא לפני שלוחו הוא גרם להם. והנה בודאי שני התירוצים אמת ויציב, כי התירוץ השני והוא תירוץ הרמב"ן בודאי אמת ויציב, דהך גזרה הבה נתחכמה וכן השלכת בניהם ליאור בודאי אינו בכלל הגזרה. והתירוץ הראשון של הראב"ד ג"כ אמת ויציב, ואמתיק עוד דבריו יותר בכדי שיהיה מספיק מזה על קושיית המדרש שהתחלנו. ואביא לשון רש"י בחומש פ' יתרו וז"ל בפרק אתם ראיתם (והוא ממכילתא), לא מסורת היא בידכם לא בדברים אני משגר אליכם לא בעדים אני מעיד עליכם, אלא אתם ראיתם אשר עשיתי במצרים על כמה עבירות היו חייבים לי קודם שנזדווגו לכם ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם, עכ"ל. ולענ"ד כי בזה יספיק תירוץ נכון לקושיית המדרש בענין כי אני הכבדתי שאינו עול בחוקו ית"ש חלילה, והענין הוא כך, דבודאי מצרים הללו היו ראויים לעונש עשר מכות ולקבל יסורים כך וכך מלבד מה שהוסיפו לחטוא בישראל יותר מהגזירה מכבר היו מחוייבים מה שהרשיעו מכבר כדברי הראב"ד ז"ל וכפירוש רש"י ז"ל, א"כ יש לומר דעד חמש הראשונות שהכביד פרעה את לבבו מעצמו מחמת גודל רשעו התחייב במכות האלו מן הדין שחטא נגד ישראל שהוסיפו על הגזרה וגם התריס נגד שלוחו של מקום ולא רצה לשלח את ישראל. אמנם בחמש מכות האחרונות אף שהקב"ה הכביד לבבו, ולא היה חייב במכות הללו מצד ישראל, מ"מ היו חייבים במכות ויסורים מצד שנתחייבו מכבר, רק בזה רצה הקב"ה להראות חבת עמו ישראל שכל העשר מכות שנשלחו על פרעה היה דוגמא ממש מצד שחטאו נגד ישראל, וכמו שמבואר במדרש רבה פרטית כל מכה ומכה שהיה בדוגמת העבודה שהעבידו בישראל, א"כ כיון דחמש מכות האחרונות לא היו מצד חטאם בישראל רק מצד שנתחייבו מכבר לא היה מהצורך שיהיו המכות בדוגמת העבדות רק השי"ת עשה זה בשביל חבת ישראל כי לו נתכנו עלילות ולשקול במשקל כמה יסורים צריכים נקבל בשביל חטאם מכבר זולת ישראל ושקל הקב"ה היסורים הללו בחמש מכות האחרונות שיהיו נגד היסורים שמחוייבים בהם מכבר, מעתה אין עול בחוקו ית"ש, כיון שבאמת הם חייבים לקבל יסורים דוגמת חמש מכות האחרונות ונהי שאינו ראוי להיות באופן זה, למען חבת ישראל עשה ה'. וזה כוונת רש"י ג"כ אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים על כמה עבירות היו חייבים לי מקודם שנזדווגו לכם ולא נפרעתי אלא על ידכם, ר"ל אף היסורים שהתחייבו מכבר זולת החטא שחטאו מצד ישראל נפרע מהם ג"כ ע"י ישראל, והיו העונשין והמכות בדוגמא שחטאו מצד ישראל ועבדו בהם. מעתה נבוא לפרשה שהתחלנו, בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, דקדק השי"ת מלת אלה, שלא יקשה למשה קושיית המדרש למה באמת נתחייב פרעה במכות הללו אחרי אשר השי"ת הכביד את לבבו, ולזה קאמר אותותי אלה, ר"ל כי באמת נתחייבו ביסורים מחמת מה שחטאו מכבר וראויים המה לקבל היסורים כמשקל מכות האחרונות, רק בזה אני רוצה להראות אותותי אלה דייקא ולחייבם במכות האלה שיהיו דוגמת השיעבוד ששיעבדו בישראל כמבואר במדרש להראות חבתו אצל ישראל כאילו נענשו בשביל ישראל, אמנם היסורין הללו היו חייבים בהם מכבר במה שחטאו קודם והיו צריכין להענש במשקל יסורים של חמש מכות האחרונות, א"כ אין זה קושיא למה הכביד השי"ת את לבו להביא עליו חמש מכות האחרונות, כיון דבאמת נתחייבו לקבל יסורים בדוגמת החמש מכות רק זה רצונו ית"ש שהפרעון יהיה באותות האלה להראות חבתו אל ישראל, וגם לספר באזני בנך ובן בנך וכו', והבן היטב כי לענ"ד הדברים נכונים. וע"פ הדברים האלה נראה שכיון בעל ההגדה בסדר ההגדה, וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, וירעו אותנו וגו' כמה שנאמר הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו', ויענונו כמה שנאמר וישימו עליו שרי מסים וגו', ויתנו עלינו עבודה קשה כמה שנאמר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך: ולכאורה הך קרא שמביא על וירעו אותנו פסוק הבה נתחכמה וכו' אינו מובן כלל, דמשם לא נלמד הרעה כלל, רק מה שרצו להתחכם על ישראל ולעשות להם רעה, והיה לבעל ההגדה לדרוש ג"כ הך דרשה דוירעו אותנו מהך קרא וישימו עליו שרי מסים או מהך קרא ויעבידו את בני ישראל בפרך דמשם מבואר בהדיא שהרעו לישראל. אך נראה דכוונת בעל ההגדה כיון דבאמת נתחייבו ישראל בגזרת העינוי כמו שאמר השי"ת לא"א בברית בין הבתרים ועבדום וענו אותם א"כ אין לנו לספר לפני השי"ת ולהתרעם על מצרים, כיון דכך היתה גזירתו מלפניו, אך באמת המצרים הוסיפו על העינוי יותר ויותר ממה שהיה הגזרה וכמו שפירש הרמב"ן שהבאתי לעיל דפירש הך וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי הכוונה כי הוא יתברך שמו ישקול בפלס עד כמה היה הגזרה וכמה הוסיפו המצרים מדעתם, אך זה אינו מפורש כ"כ עד כמה הוסיפו על העינוי דאפשר דכך היתה גזרתו ית"ש להשתעבד בהם כ"כ, אמנם מהך קרא דהבה נתחכמה לו וגו' זה בודאי אי אפשר שיהיה בכלל הגזרה וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל, ולזה שפיר אמר בעל ההגדה וירעו אותנו המצרים דהיינו דמצרים הרעו מעצמם לא מחמת הגזרה ומביא ראיה מקרא דהבה נתחכמה דזה בודאי אי אפשר להיות בכלל הגזרה, א"כ מה שהמצרים הרעו אותנו הוסיפו על הגזרה, א"כ ממילא ג"כ ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה ג"כ אינו בכלל הגזרה שלא היתה הגזרה כ"כ והם בעצמם מדעתם הוסיפו, וזה שאנחנו מספרים לפני השי"ת הרעות שעשו המצרים אתנו מעצמם. והבן היטב:
עבדים היינו לפרעה וכו', מצוה עלינו לספר ביצ"מ. לבאר קצת הענין, אקדים גמרא סנהדרין (צ"ח ע"א) למרבה המשרה וגו' אמר ר' תנחום דרש בר קפרא בציפורי מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום, ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג אמרה מדה"ד לפני הקב"ה רבש"ע ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשית אותו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים האלה ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו רבש"ע אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה ועשהו משיח, פתחה ואמרה שירה לפניו שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, אמר שר העולם לפניו רבש"ע צביונו עשה לצדיק זה, יצאה בת קול ואמרה רזי לי רזי לי ע"ש. ובמדרש שה"ש על פסוק אתי מלבנון כלה רבי ברכיה בשם ר' אליעזר אמר ראויים היו ישראל לומר שירה על מפלתן של סיחון ועוג, ראוי היה חזקיה לומר שירה על מפלת סנחריב דכתיב ולא כגמול עליו השיב לו חזקיה למה כי גבה לבו, את חמי חזקיה מלך וצדיק ואת אמרת כי גבה לבו, אלא גאה לבו מלומר שירה, אתי ישעיה לגביהון דחזקיה וסיעתיה אמר לון זמרו לה' אמרו ליה למה כי גאות עשה, אמרין ליה כבר מודעת זאת בכל הארץ, אמר רבי אבא בר כהנא, אמר חזקיה תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה אמר ר' לוי אמר חזקיה מה אנו צריכין לומר נסיו וגבורותיו של הקב"ה כבר מודעת זאת מסוף העולם ועד סופו לא כבר עמד גלגל החמה באמצע הרקיע וראו נסיו וגבורותיו של הקב"ה עד סוף העולם וכו', ומסיים המדרש רבי יהושע בן לוי אמר אילו אמר חזקיה שירה על מפלת סנחריב היה נעשה מלך המשיח וסנחריב גוג ומגוג והוא לא עשה כן אלא אמר עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו וגו' אלה ברכב וגו' ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו, ע"ש. להבין היטב הענין מדוע גרמה מה לא אמר שירה מניעת הגאולה, נקדים דברי הזוה"ק פ' בא (מ':) פקודא בתר דא לספר בשבחא דיצ"מ דאיהו חיובא על בר נש לאשתעי בהאי שבחא לעלמין הכי אוקימנא כל בר נש דאשתעי ביציאת מצרים ובההוא סיפור חדי בחדוא זמין איהו למחדי בשכינתא לעלמא דאתי דהוא חדו מכולא דהאי איהו בר נש דחדי במריה וקוב"ה חדי בההוא סיפור, ביה שעתא כניש קוב"ה, לכל פמליא דיליה ואמר לון זילו ושמעו סיפורא דשבחא דילי דקא משתעו בני וחדאן בפורקני, כדין כולהו מתכנשין ואתיין ומתחברין בהדייהו דישראל, ושמעי סיפורא דשבחא דקא חדאן בחדוא דפורקנא דמריהון כדין אתיין ואודן ליה לקוב"ה על כל אינון נסין וגבורן ואודאן ליה על עמא קדישא דאית ליה בארעא דחדאן בחדוא דפורקנא דמאריהון כדין אתוסף חילא וגבורתא לעילא וישראל בההוא סיפורא יהבי חילא למאריהון כמלכא דאיתוסף חילא וגבורתא כד משבחין גבורתיה ואודן ליה וכולהו דחלין מקמיה ואסתלק יקריה על כולהו. ובג"כ אית לשבחא ולאשתעי בסיפור דא כמה דאתמר. כגוונא דא חובה איהו על בר נש לאשתעי תדיר קמי קוב"ה בכל אינון נסין דעביד, ואי תימא אמאי איהו חובתא והא קוב"ה ידע כולא מה דהוי ויהוי לבתר דנא אמאי פרסומא דא קמיה על מה דאיהו עבד ואיהו ידע, א"ו אצטריך לב"נ לפרסומי ניסא ולאשתעי קמיה בכל מה דאיהו, עביד בגין דאינון מלין סלקין וכל פמליא דלעילא מתכנשין וחמאן ואודאן כולהו לקוב"ה ואסתלק יקריה עלייהו עילא ותתא וכו'. והשל"ה הק' הביא מאמר הזוה"ק במס' פסחים שלו וסיים בזה הלשון מבואר מזה המאמר שדברי הסיפור עושה רושם למעלה ומעוררין כח הגאולה בימים ההם והקב"ה חדי בההוא סיפור וגורם להתעוררות הגאולה. נמצא אילו חזקיה היה אומר שירה וחדי בההוא סיפור היה גורם הגאולה האמתית גאולה זאת, רק מאת ה' היתה זאת שעדיין לא היו ראויים ליגאל גאולה שלמה, וזה שאמר חזקיה שהשיב לישעיה הנביא מודעת זאת בכל הארץ, והיינו כמו קושיית הזוה"ק כיון דכולהו ידעין נסים ונפלאות של הקב"ה שוב א"צ לספר, אבל האמת אינו כן רק כאשר אמר ישעיה הנביא וכדברי הזוה"ק דבסיפור ההוא גורם ומעורר כח הגאולה האמתית של מעלה:
ונראה לפרש עוד מה שאמר חזקיה תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה, סברתו נוטה לדעת רשב"י בתלמוד ירושלמי פ"ק דברכות ופ"ק דשבת ר"י בשם רשב"י כגון אנו שעסוקין בתלמוד תורה אפילו לק"ש אין אנו מפסיקים, וזה דלא כש"ס דילן בפ"ק דשבת דאפילו רשב"י וחבריו שתורתן אומנותן מפסיקים לק"ש ולא לתפלה. ופריך שם בירושלמי ולא מודי ר"ש שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב, ולית ליה לרשב"י הלומד ע"מ לעשות ולא הלומד שלא לעשות, שהלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא, ואמר רבי יוחנן הלומד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם, ומשני טעמיה דר' שמעון בן יוחאי זה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון, ופירש ר' יונה ז"ל בפ"ב דסברת רשב"י דוקא מצוה שע"י מעשה כגון ליטול לולב ולעשות סוכה מפסיקין מת"ת לעשות המצוה אבל לקרות ק"ש דהוא מצוה ע"י אמירה שאין בו אלא שינון נדחה מפני שינון ופריך שם הירושלמי והא תנינן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה הא בעונתה חביבה יותר מדברי תורה, ומשני אמר רבי יודן רשב"י ע"י שהיה חדוד בד"ת לפיכך אינה חביבה עליו יותר מדברי תורה, והנה חזקיה מלך יהודה ע"י שהיה עוסק בתורה הרבה ולמד ולימד כמו שאמרו עליו בסנהדרין בחלק שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בטומאה וטהרה, ולפ"ז היו חדודין דברי תורה בפיו וסברתו דאין שינון נדחה מפני שינון, דאמירת שירה אינו דוחה דברי תורה שעוסק בה, וזה שהשיב לישעיה הנביא תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה, דהיינו כסברת רשב"י דאין שינון נדחה מפני שינון, ואפשר שדקדק חזקיה המלך תורה שאני עוסק בה
ולא קאמר סתם תורה שאני לומד, מפני כי בירושלמי שם פ"ק דברכות ופ"ק דשבת תירץ שם תירוץ אחר על הך קושיא שהבאתי לעיל דמשמע דק"ש בעונתה עדיף יותר מדברי תורה, משני רבי אבא מרי לא תנינן אלא באדם שהוא קורא בתורה הא בעונתה כמשנה היא, והיינו ק"ש בזמנו עדיף יותר מקורא בתורה אבל לא ממשנה ורשב"י עסוק בגמרא דהיינו תורה שבע"פ שהוא עדיף יותר מק"ש בעונתה, ומסיים הירושלמי רשב"י כדעתיה דרשב"י אמר העוסק במקרא מדה ואינה מדה וע"כ ק"ש בעונתה עדיף יותר מתורה, דהיינו מקרא אבל לא ממשנה ורבנן עבדי מקרא כמשנה, וכיון דאשכחן דק"ש בעונתה עדיף יותר ממקרא ה"ה ממשנה. והנה הב"ח בא"ח סי' מ"ז כתב לפרש נוסח האשכנזים בברכת התורה לעסוק בדברי תורה, דקאי על תורה שבע"פ שהוא צריך לעסוק ולעמול בה כי העיקר הוא תורה שבעל פה, כי ע"י תורה שבע"פ אנו מבינין תורה שבכתב וכן אמרו חז"ל לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבע"פ, כי חזקיה היה עוסק בתורה שבע"פ כמו שאמרו עליו שבדקו מדן וכו', ולכך מכפרת על השירה כסברת הירושלמי בתירוץ השני אליבא דרשב"י דמשנה היינו תורה שבעל פה עדיף מק"ש בעונתה א"כ סברת חזקיה דה"ה דוחה שירה מה שהיה מחוייב בה וזהו דקאמר תורה שאני עוסק בה, עוסק דייקא:
ואפשר לפרש בזה מאמר שהבאתי לעיל מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו רבש"ע אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה ועשהו משיח, פתחה הארץ ואמרה שירה לפניו שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, ואינו מובן מה תועלת הוא בזה שתאמר הארץ עבורו שירה כיון דהוא לא אמר, הגם שדברי חז"ל המה סודות כמוסים וזוכים לזה מי שראוי אליהם אעפ"כ התורה ניתנה לכל העמלים בה, ואולי נזכה להבין אפס קצהו.
ונלענ"ד להבין ע"פ דברי הזוה"ק בהקדמת בראשית (ד':) וז"ל ר"ש פתח ואשים דברי בפיך כמה אית ליה לבר נש לאשתדלא באורייתא יממא וליליא, בגין דקוב"ה ציית לקלהון דאינון דמתעסקי באורייתא ובכל מלה דאתחדש באורייתא על ידא דההוא דמשתדל באורייתא עביד רקיעא חדא, תנן בההיא שעתא דמלה דאורייתא אתחדשת מפומא דבר נש ההיא מלה סלקת ואתעתדת קמיה דקוב"ה וקוב"ה נטיל לההיא מלה ונשיק לה ועטר לה בשבעין עטרין גליפין ומחקקן, ומלה דחכמתא דאתחדשת סלקא ויתבא על רישא דצדיק חי עלמין וטסא מתמן ושטא בשבעין אלף עלמין וסליקת לגבי עתיק יומין, וכל מילי דעתיק יומין מלין דחכמתא אינון ברזין סתימין עלאין, וההיא מלה סתימא דחכמתא דאתחדשת הכא כד סלקא אתחברת באינון מילין דעתיק יומין וסלקא ונחתא בהדייהו ועאלת בתמניסר עלמין גניזין דעין לא ראתה אלהים זולתך נפקי מתמן ושאטן ואתיין מלאין ושלמין ואתעתדו קמי עתיק יומין בההיא שעתא ארח עתיק יומין בההיא מלה וניחא קמיה מכלא נטל לההיא מלה ואעטר לה בתלת מאה ושבעין אלף עטרין ההיא מלה טסת וסלקא ונחתא ואתעבידא רקיעא חדא וכן כל מלה ומלה דחכמתא אתעבדון רקיעין קיימין בקיומא שלים קמי עתיק יומין והוא קרי לון שמים חדשים שמים מחודשים סתימין דרזין דחכמתא עילאה וכל אילין שאר מילין דאורייתא דמתחדשין קיימין קמי קוב"ה וסלקין ואתעבידו ארצות החיים ונחתין ומתעטרין לגבי ארץ חד ואתחדש ואתעבד כלא ארץ חדשה מההיא מלה דאתחדש באורייתא, וע"ד כתיב כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני וגו' עשיתי לא כתיב אלא עושה דעביד תדיר מאינון חידושין ורזין דאורייתא וע"ד כתיב ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ השמים לא כתיב אלא שמים.
והשל"ה הק' כתב לפרש בסדר מצה שמורה, ברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ, דהיינו השי"ת משבח כנסיה הקדושה ראו מה גרמתם בתורתכם שהקב"ה עושה מתורתכם שמים חדשים וארץ חדשה, והנה מתורת ה' שהם הסודות נעשו שמים חדשים ומתורת האדם דהיינו שאר מילין דאורייתא חוקי ומשפטי התורה וסודותיה נעשים ארץ חדשה והיא ארצות החיים, וזה סוד הכתוב השמים שמים לה' כלומר מתורת ה' סוד שמותיו, והארץ נתן לבני אדם תורת אדם, וסוד שמים וארץ הם נעשים מתפארת ומלכות שהם סוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה חזקיה מלך יהודה מלבד שבחינתו בחינת מלכות כמבואר בתקוני זוהר תיקון כ"ה הם סוד תורה שבע"פ עיקר עסקו בתורה שבע"פ וגם שלמד תורה ברבים לכל ישראל ואמרינן דאין דורשין במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד, ועיקר עסקו היה להורות לעם דעת את המעשה אשר יעשון, וכמו שאמרו עליו נעץ חרב בבהמ"ד ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו בדקו מדן ועד ב"ש ולא מצאו עם הארץ מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה:
והנה חזקיה שלמד ברבים תורה שבע"פ במקום השירה שהיה צריך לומר וכמו שהשיב חזקיה תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה א"כ מתורתו נעשה ארץ חדשה כמאמר זוה"ק. וזה כוונת הש"ס פתחה הארץ דהיינו ארץ החדשה שנעשה ע"י תורת חזקיה, אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה ועשהו משיח, ר"ל ע"י תורתו שעסק בה בזה אומר לפניך שירה, וכענין הכתוב זמירות היו לי חוקיך, ויש רמז נפלא שהביא מכנף הארץ זמירות שמענו רמז לחידושי תורה שנתחדשו ע"י העוסק בתורה ותורה זו טסא ושטא בשבעין אלף עלמין וזהו דקאמר צבי לצדיק רמז למ"ש בזוה"ק שהבאתי דיתיב על רישא דצדיק חי עלמין, ואולי הוא כוונה אמתית בש"ס. כ"ז צדדנו בזכות הצדיק חזקיה מלך יהודה, אבל ישעיה השיב לו שאין כן דצריך לומר שירה דוקא, ונראה אף לרשב"י לדעת הירושלמי דאין שינון נדחה מפני שינון, וכן לתירוץ השני של הירושלמי דסברת רשב"י דמשנה עדיף מק"ש בעונתה מ"מ במצות סיפור מודה מלבד הטעם שהזכרתי בשם הזוהר דסיפור יציאת מצרים גבורות ה' גורם להתעורר הגאולה האמתית, הא אמרינן בש"ס בכמה דוכתי פרסומי ניסא עדיף, וכן אמרינן בשבת כ"ג ע"ב דנר חנוכה וקידוש היום נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא, והכי אמרינן במגילה תנ"ה כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדן כולן מבטלים מעבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה, מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגלה ק"ו מעבודה:
ונראה עוד ראיה ברורה לזה שכתבתי, דאף לרשב"י דסובר דאין שינון נדחה מפני שינון וחביבה לימוד תורה יותר מק"ש, מ"מ בהזכרת יציאת מצרים מודה דעדיפא טפי משום פרסומי ניסא, או כטעם הזוה"ק שהבאתי לעיל משום דגורם התעוררות הגאולה, דהא התוס' במס' שבת (דף י"א) הקשו לפי מה דאמר בש"ס כגון רשב"י וחבריו מפסיקין לק"ש ולא לתפלה דהא אמרינן לקמן (דף ל"ג) גבי מעשה כשהיה רשב"י ור"א בנו נטמנים במערה, כי הוה מטי עידן צלויי לבוש ומיכסו ומצלו, ותירץ דההוא מצלו היינו ק"ש, וזה ניחא לשיטת תלמודא דידן דגם לרשב"י מפסיקין לק"ש, אבל לשיטת הירושלמי שהבאתי לעיל דלדעת רשב"י אין מפסיקין אפילו לק"ש, ורשב"י שהיתה חביבה עליו התורה לא הפסיק אפילו לק"ש, א"כ קושיית התוס' תהדר לדוכתיה דהיאך קאמר הש"ס כי מטי עידן צלויי הוו לבשי ומיכסו ומצלו, דהא גם לק"ש לא הפסיק רשב"י. א"ו כמו שכתבתי דגם לדעת הירושלמי דרשב"י לא הפסיק לק"ש מ"מ מודה בהזכרת יציאת מצרים, א"כ יש לפרש ההוא צלויי היינו הזכרת יציאת מצרים דגם לרשב"י מפסיקין להזכיר יצ"מ בזמנו ולכן באמת נענש חזקיה על זה שלא אמר שירה דהזכרת סיפור נפלאותיו עדיף טפי מד"ת וכמו שבררנו אף לדעת רשב"י:
ובזה נבוא לביאור ההגדה אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. דלכאורה אינו מובן כפילת הלשון, והנה הגאון ר"א החסיד בפי' ההגדה שלו מחק כולנו זקנים והנה נקט בהדרגה דמעלת נבון גדול יותר מחכם כנודע דנבון הוא המבין דבר מתוך דבר וחכם הוא שמבין מה שמלמדים אותו ויודע להבין הדבר, אבל לכאורה מה דקאמר כולנו יודעים את התורה היינו בכלל נבונים וחכמים. ונראה לפרש לפי דרכנו, דהנה רש"י ז"ל בפירוש החומש ע"פ כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' פירש ז"ל כי ידעתיו לשון חבה כמו מודע לאישה ובועז מודעתנו ואדעך בשם וה"פ למה ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, והשיג רש"י על התרגום שמתרגם ארי גלי קדמי אין למען נופל על הלשון, ולפ"ז יש לפרש אפילו כולנו יודעים את התורה היינו לשון חביבות וכמו שמצינו לרשב"י וחזקיה מלך יהודה שהיתה התורה חביבה עליהם ביותר ואעפ"כ מפסיקין להזכרת יציאת מצרים וכמו שבארתי לעיל שהזכרת סיפור נפלאותיו גדול יותר מדברי תורה ואפילו לדעת רשב"י בירושלמי מפסיקין, והיינו דנקט יודעים את התורה שהיא מעלה גדולה שלא זכו אלא בני עליה כמו רשב"י וחזקיה מלך יהודה, וזהו שמסיים באחרונה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. והבן:
בנוסח הא לחמא וכו' האריכו המפרשים על מה נתיסדה והדברים בעצמן אין להם הבנה, דלענין מאי קאמר כל דכפין וכו' כל דצריך, הא מסתמא מזמנין אורחים קודם יו"ט, וכבר האריך השל"ה הק' ושאר מפרשים, גם אני כתבתי דרכים בזה, וכעת נ"ל שנתיסדה פסקא זו ע"פ ד' זוה"ק בראשית בהקדמה (דף י' ע"ב) וז"ל, פתח ר"ש ואמר כל מאן דחדי באינון מועדיא ולא יהיב חולקא לקוב"ה ההוא רע עין שטן שונא אתי וקא מקטרג ליה וסליק ליה מעלמא, וכמה עקו על עקו מסבב ליה, חולקא דקוב"ה למחדי למסכני כפום מה דיכיל למעבד, בגין דקוב"ה ביומיא אילין אתי למחמי לאינון מאנין תבירין דיליה ועאל עלייהו וחמי דלא אית להו למחדי ובכי עלייהו סליק לעילא לחרבא עלמא אתאן בני מתיבתא קמיה ואמרי רבון עלמא רחום וחנון אתקרית יתגלגלון רחמך על בנך, אמר לון וכי עלמא לא עבדית ליה אלא על חסד דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה ועלמא על דא קיימא, אמרי קמיה מלאכי עילאי רבון עלמא הא פלניא דאכיל ורוי ויכיל למעבד טיבו עם מסכני ולא יהיב לון מידי, אתי ההוא מקטרגא ותבע רשו ורדף אבתריה דההוא בר נש. מאן לן בעלמא גדול מאברהם אבינו דעביד טיבו לכל בריין ביומא דעביד משתייא מה כתיב ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, עביד אברהם משתייא וקרא לכל רברבי דרא לההיא סעודתא ותנינן בכל סעודתא דחדוה ההוא מקטרגא אזיל וחמי אי ההוא בר נש אקדים טיבו למסכני ומסכני בביתא ההוא מקטרגא אתפרש מההוא ביתא ולא עאל תמן ואי לאו עאל תמן וחמי ערבוביא דחדוא בלא מסכני ובלא טיבו דאקדים למסכני סליק לעילא ומקטרג עליה, אברהם כיון דזמין לרברבי דרא נחית מקטרגא וקם על פתחא כגוונא דמסכנא ולא הוה מאן דאשגח ביה, אברהם הוה משמש לאינון מלכין ורברבין, שרה אוניקת בנן לכולהו דלא הוו מהימנין כד איהי אולידת אלא אמרו אסופי הוא ומן שוקא אייתיאו ליה בג"כ אתיין בנייהו בהדייהו ונטלת לון שרה ואוניקת לון קמייהו הה"ד מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה בנים ודאי, וההוא מקטרגא על פתחא, אמרה צחוק עשה לי אלהים, מיד סליק ההוא מקטרגא קמי קוב"ה ואמר ליה רבון עלמא את אמרת אברהם אוהבי עבד סעודתא ולא יהיב לי מידי ולאו למסכני ולא קריב קדמך אפילו יונה חד, ותו אמרת שרה דחייכת בה, אמר ליה קוב"ה מאן בעלמא כאברהם ולא זז מתמן עד דבלבל כל ההיא חדוה ופקיד קוב"ה למקרב ליצחק קרבנא ואתגזר על שרה דתמות על צערה דברה כל ההוא צערא גרים דלא יהיב מידי למסכני עכ"ל:
ונראה לי דנתקן לאומרו בלילה זה לפי שבלילה זה המצוה להרבות בסימני חירות וכמו שאמרו חז"ל אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, וכל מה שיכול האדם להראות סימני חירות בלילה זה הכל מצוה מן המובחר, וכיון דבסעודתא דחדוא מקטרגא אתא לקטרג אם לא זימנו אורחים ולמיהב למסכני שיהיה להם במה לשמוח בחג זה, לזה נתקן הנוסח זה ואומרים כל דכפין כל דצריך, היינו שקיימנו מצות צדקה כפי ערכנו, בכדי שלא יהא פתחון פה למקטרג לקטרג, וע"ז מסיימים השתא הכא השתא עבדי כו' ר"ל כיון דקיימנו מצות צדקה מצפים אנחנו על גאולה העתידה שתהיה ב"ב דצדקה מקרבת את הגאולה וכמאמר חז"ל גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתו להגלות:
עוד אפשר לכוין בפסקא הלז ע"פ המדרש פרשת משפטים פ' ל"א ר' אבוה אומר כתיב שלש רגלים תחוג לי בשנה, הקב"ה קבע שלשה רגלים בתורה בזכות האבות שאינן באים לפני הקב"ה ריקנים, ואף בדורות הללו אע"פ שהם מצירים אין התורה זזה מהם שנאמר לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, משל לאחד שהיה לו עסק לפני המלך והיה לו סנגורין מפייסין עליו, כך אדם עושה מצות והוא בן תורה וגומל חסדים והשטן עומד ומקטרגו וסניגורין עומדים כנגדו ומלמדין זכות שנא' מתן אדם ירחיב לו, מה שהוא עושה עם עניים מסייעים אותו, לכך נאמר אשרי משכיל אל דל. וביארו המדרש דאף עתה בזמן הגלות מקיימין מצות לא יראו פני ריקם במה שמזמינים עניים לאכול ונותנים להם כ"א כפי יכולתו, ובזה מקיימין גם עתה בזמן הגלות מצות לא יראו פני ריקם, לכן נתיסד נוסח זה כל דכפין וכו' היינו שבזה אנחנו מקיימים מצות ולא יראו פני ריקם דהוא מצות הרגל.
ומיושב היטב מה שמביא השל"ה בשם הרמב"ן דבזמן שבית המקדש קיים לא היו אומרים נוסח זה, ולמ"ש א"ש בטוב כיון דכל נוסח זה נתקן בכדי לקיים מצות ולא יראו פני ריקם ובזמן המקדש היו מקיימין המצוה ממש, ולזה שפיר ההמשך מאמר השתא הכא השתא עבדי וכו', דהיינו שאנחנו מבקשים מהשי"ת לגאול אותנו בקרוב ויבנה לנו בית מקדשנו ואז נקיים המצוה ממש ולא יראו פני ריקם כמצוה עלינו בתורתו ע"י ראיית פנים אל פנים בעזרה במהרה בימינו אמן: