אור ברסלב
נחלי מים דרוש יג

נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה

דרוש יג

דרוש יב

לשבת הגדול

משנה ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. כתבו התוס' אי גרסינן ערב פסחים ה"ק ערב ששוחטין בו פסחים, א"נ ערב פסח ראשון ושני. והקשה בס' אור חדש דלהך תירוצא בתרא קשה מה מבע"ל להש"ס אי מנחה גדולה תנן או מנחה קטנה תנן תפשוט ליה דמנחה קטנה תנן דאי מנחה גדולה קשה הא הטעם דאסור סמוך למנחה גדולה משום פסח וכתבו התוס' שם דאף לאחר. שעשה הפסח אסור שלא ימהר לאכול ויעשה הפסח שלא כהוגן. והנה התוס' ביומא כתבו דפסח שני קרב קודם תמיד של בין הערבים וממילא אסור אחר התמיד משום עשה דהשלמה ולפ"ז אמאי אסור אחר התמיד לאכול דהא בזה לא שייך טעם של התוס' שלא ימהר לאכול ויעשה הפסח שלא כהוגן, דהא אינו יכול לעשות אחר התמיד ואמאי קתני עד שתחשך. ולכאורה קושיא עצומה היא. אמנם אחר העיון היטב נ"ל דלא קשה מידי. דהנה לעיל ר"פ תמיד נשחט מבואר דתמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה ובער"פ נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה והפסח אחריו, ומבואר שם הטעם בע"פ דאיכא פסחים מרובים אקדמה שעה אחת שיהיה פנאי לעשות פסחים,

ומשמע דפסח שני דליכא פסחים מרובים התמיד נשחט כמו בכל שנה, וכן משמעות הרמב"ם והפוסקים, מעתה נ"ל דלק"מ. דהנה בש"ס מקשה מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות וימים טובים נמי וכו' ומסיק לא נצרכה אלא לר"י דאמר אוכל והולך עד שתחשך הכא משום חיובא דמצה מודה. והנה הא דנצרך הש"ס לאוקמי כרבי יוסי היינו אליבא דמסקנא דמסיק סמוך למנחה קטנה תנן אבל אם נימא סמוך למנחה גדולה תנן י"ל דמתניתין אתיא כר"י דאף לר"י אינו אסור בערבי שבתות וימים טובים אלא ממנחה קטנה כדמוכח בש"ס שם ק"ז דמשום שלא יוכל לאכול באורתא אין להחמיר יותר ממנחה קטנה. א"כ א"ש מתניתין דבערב פסח משום פסח אסור אפילו סמוך למנחה גדולה. ולפ"ז לק"מ קושיית הא"ח, דהא י"ל דמתניתין אתיא כר' יהודה אם נימא סמוך למנחה גדולה. ולפ"ז א"ש בפסח שני דהא עד התמיד אסור שלא ימהר לאכול ויעשה הפסח שלא כהוגן, ואחר התמיד דהוא תשע ומחצה בלא"ה אסור משום חיובא דמצה שיאכל בלילה מצה לתיאבון, דהא מתניתין ר"י היא, וא"ל שיאכל בין השחיטה והקרבה של תמיד בין הערבים יכול להקריב הפסח אף אחר שחיטת התמיד ושפיר שייך סברת התוס' שימהר לעשות הקרבה של פסח ויעשה שלא כהוגן ולדעת התוס' בפ' אמר להם הממונה כמו שביאר המל"מ בפ"א מהל' תמידין ומוספין כולה מילתא תליא בהקטרה דקודם הקטורת של בין הערבים יכול להקריב שאר קרבנות ואף לשחוט ולזרוק ע"ש היטב וא"ש ודו"ק:

ולדעת רש"י דף נ"ט וכ"כ מהרש"א שם וע"ש בחידושינו דכולה מילתא תליא בזריקת התמיד והיכא דנשחט ונזרק קודם התמיד יכול להקריב אף אחר התמיד בלא"ה לק"מ קושיא הנ"ל ודו"ק:

ובדרך זו נלע"ד לפרש היטב סוגית הש"ס דבתירוץ ר"ה מסיק לא נצרכה אלא לר"י וכו' הכא משום חיובא דמצה מודה, ובתירוץ רב פפא מסיק אפילו תימא ר"י וכו' ולא מסיק דהכא משום חיובא דמצה מודה, וצריך להבין זה.

ונלענ"ד דהנה בש"ס ק"ז איבעיא להו סמוך למנחה גדולה תנן ומשום חיובא דפסח או סמוך למנחה קטנה משום חיובא דמצה. והנה אם נימא סמוך למנחה גדולה שפיר הוצרך הגמרא משום פסח דמשום מצה שהוא משחשכה אין סברא להחמיר יותר ממנחה קטנה, אבל אם נימא סמוך למנחה קטנה נימא הטעם משום שמא ישכח לעשות פסח ולא החמירו יותר ממנחה קטנה דעדיין יש שהות ביום לעשות. וצ"ל דהא כתבו התוס' דאחר שעשה הפסח אמאי לא יאכל, וכתבו דשמא ימהר לעשות הפסח כדי לאכול ויעשה הפסח שלא כהוגן, א"כ זה באמת אינו טעם מספיק כ"כ לכן שפיר אמר הגמרא אם נימא סמוך למנחה קטנה תנן משום חיובא דמצה דזה טעם מספיק יותר רק אי סמיך למנחה גדולה צריכין אנו לדחוקי משום פסח דמשום מצה אין סברא להחמיר כ"כ וזה פשט הגמרא. ועפ"ז מיושב היטב סוגיית הש"ס. דהנה לעיל מבואר דבערב פסח נשחט בשבע ומחצה ומבואר ברמב"ם פ"א מהלכות תמידין הטעם שאי אפשר שכל ישראל יקריבו פסחיהן בשתי שעות ומבואר במפרשים בצל"ח וא"ח דהפסח נשחט בשלש כתות ועל כל כת צריך שעה, ועיין במפרשים שם שהאריכו ליישב שלא יסתור הרמב"ם סוגיא דשם, ובזה מיושב דבתירוץ ר"ה שפיר הוצרך הטעם משום חיובא דמצה דשם קאי אליבא דרבי יוסי דס"ל אוכל והולך עד שתחשך דמשום פסח קשה אמאי אחר הפסח לא יאכל דזה דוחק טעם של התוס', דאם נימא סמוך למנחה קטנה תנן אין אנו צריכין לדוחק זה ושפיר אמר הטעם משום חיובא דמצה. משא"כ בתירוץ רב פפא לא הוצרך הטעם משום חיובא דמצה דשפיר יש לנו לומר הטעם משום חיובא דפסח דהא אליבא דר"י אחר מנחה קטנה בלא"ה לא יוכל לאכול משום ערבי שבתות וי"ט רק החצי שעה קודם מנחה קטנה בזה החמיר בע"פ שפיר יש לנו לומר הטעם משום חיובא דפסח שלא ישכח לעשות הפסח, וא"ל שאחר שיעשה הפסח יאכל, דז"א דהא גם אם הוא מכת ראשונה נמשך עד שעת מנחה קטנה, דהא התמיד נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה והפסח אחריו, א"כ נמשך כת הראשונה עד תשע ומחצה דהא לא יוכל לצאת מהעזרה עד שנגמר כל כת ראשונה דהא עזרה ננעלת כמבואר לעיל באלו דברים א"כ כיון שהגיע עד שעת מנחה קטנה בלא"ה לא יוכל לאכול משום ערב שבת ויו"ט ולא הוצרך הגמרא לומר דחיובא דמצה עדיף מערב שבת ויו"ט די"ל דהוי כמו ערב שבת ויו"ט רק החצי שעה דקודם אסור משום פסח ואחר שנגמר הפסח שהוא תשע ומחצה בלא"ה אסור כמו ערב שבת ויו"ט דעלמא ועיין היטב כי נכון הוא לפרש הסוגיא:

ועפ"ז נלע"ד לפרש ברווחא דברי הרא"ש בשמעתין שנלאו כל חכמי לב להבין דבריו בסוגיא זו דהנה הרא"ש כתב לקיים פסק הרי"ף שפסק שאפילו בערב פסח פורס מפה ומקדש. וז"ל ונ"ל דרב אלפס סבר כשינויא דרב פפא דהוא בתראה דמוקי מתניתין כר' יהודה ור"י פליג אף בערב פסח ור' יוחנן ור"י ב"ר חנניא בהתחלה איירו ולא בהפסקה וברייתא בתרייתא משבש לה מן קדם קמייתא ואף ע"ג דר' פנחס בריה דרב אמי קבלה ומשום הכי קאמר הש"ס אלא מחוורתא כדרב הונא מסתברא ליה לרב אלפס ז"ל לשבש ברייתא ולאוקמי לשינויא דרב פפא כדי שלא נצטרך לחלק בהפסקה בין שבת לפסח דיותר מסתבר להחמיר בהפסקה שהיא משום כבוד שבת מבפסח ושינויא דחיקא הוא דשני ר' נחמן בר יצחק כדי להעמיד דברי רב הונא ולא אזלינן בתריה אלא אמרינן מחמת קושיא זו דפריך הש"ס לר"ה מדר"י וריב"ח הדר ביה הש"ס מהאי דקאמר אלא מחוורתא כר"ה ומוקמינן לשינויא דר"פ וכו' עכ"ל הרא"ש. ותמהו כל המפרשים דא"כ היאך אוקי הברייתא ושוין שאין מתחילין בערב פסח דהא גם בער"פ סובר ר"י דמתחילין, ולדידי קשה עוד קושיא עצומה מה שלא הרגישו המפרשים. דהנה לדברי הרא"ש דלר"פ גם בערב פסח סובר דמתחילין לר"י א"כ נצטרך לפרש פשט הגמרא דקאמר אפילו תימא ר"י אין הכוונה דמשנה אתיא גם כרבי יוסי דהא לר"י לא מציא אתיא דהא סובר דגם בער"פ מתחילין אלא הכוונה דלא כר"ה דמוקי מתניתין דוקא כר"י דיכילנא לאוקמי אפילו כר' יהודה. אמנם קשה טובא כיון דחזינן דרבי יהודה דסבר בע"ש ויו"ט מן המנחה ולמעלה סובר בערב פסח דאסור קודם המנחה משום חיובא דמצה. א"כ מנ"ל דרבי יוסי פליג ע"ז דהא לא מצינו דפליג ר' יוסי בערב פסח וכיון דנצרך לומר אליבא דר' יהודה דבערב פסח אסור קודם מנחה משום חיובא דמצה מנ"ל דפליג ר' יוסי ע"ז, ובגמרא לא קשה דהייתי אומר דגם לר"פ סובר ר"י דבערב פסח אין מתחילין משום חיובא דמצה כמו לר"י דמחמיר בערב פסח יותר מעלמא והא דקאמר בש"ס ולר"ה מי ניחא וכו' אין הכוונה דלר"פ לא קשה דבאמת גם לר"פ קשה זה רק משום דאסיק דלר"ה ניחא פריך דגם לר"ה לא ניחא אבל לדברי הרא"ש נצטרך לומר דלאוקימתא דרב פפא סובר ר"י דבערב פסח מתחילין קשה מנ"ל זה כיון שנצטרך לומר ברבי יהודה דחמיר יותר בערב פסח מערב שבת ויו"ט א"כ מנ"ל דר' יוסי פליג ע"ז וצ"ע:

ולפמ"ש יתבאר הכל על נכון, דהנה לפמ"ש לר"פ א"צ כלל משום חיובא דמצה דבאמת חיובא דמצה וע"ש שוים רק דאסור קודם מנחה משום עשיית פסח ולאחר עשיית פסח בלא"ה אסור דהוא זמן מנחה קטנה ומשום זה אתיא המשנה דוקא כרבי יהודה דלרבי יוסי דאוכל והולך עד שתחשך היה מותר לאחר עשיית הפסח דחיובא דמצה לא עדיף כלל מע"ש ויום טוב דעלמא ומשום זה אתיא לר' פפא שפיר הא דפסק ר"י וריב"ח בערב פסח כרבי יהודה דהם הכריעו דערב פסח עדיף מערב שבת ויו"ט דעלמא משום חיובא דמצה דלר"י היה מותר אחר עשיית הפסח והם פסקו בזה כרבי יהודה משום חיובא דמצה, מעתה א"ש גם הברייתא דשוין שאין מתחילין דמיירי בערב פסח ושם בברייתא לא קתני עד שתחשך, א"כ י"ל דבאמת אחר עשיית הפסח מותר רק דאין מתחילין בערב פסח קודם עשיית הפסח משום חיובא דפסח אבל אחר עשיית הפסח מותר לר"י ואוכל והולך עד שתחשך רק דר"י וריב"ח הכריעו כרבי יהודה בערב פסח משום חיובא דמצה:

עבדים היינו וכו'. טרם נפרש קצת המשך דברי המגיד נקדים לפרש בפסוקי הלל. אודך כי עניתני ותהי לי לישועה, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, מאח ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, וכבר ידוע מה שאמרו חז"ל דבהלל נכללו כל הגאולות יציאת מצרים וימי המשיח וגוג ומגוג ולעתיד לבא, גם נשגיח בפסוקי תורה כאשר הוכבד העבודה על בני ישראל במצרים כתיב וישב משה אל ה' ויאמר אדני למה הרעותה וגו', והשיב לו השי"ת עתה תראה וגו' וידבר אלהים אל משה וגו' אני ה' וארא אל אברהם וגו' לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם וגו' וגאלתי אתכם וגו' ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם וגו', להבין מה זו תשובה למרע"ה על קושייתו. ונראה הענין ע"פ פשוטו, דהנה בתחלת דבור השי"ת אל משה בשלחו לפרעה אמר השי"ת ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי וגו', וארד להצילו מיד מצרים וגו' ועתה לכה ואשלחך וכו' והוצא את עמי בנ"י ממצרים, הנך רואה שהשי"ת הזכיר רק שני לשונות דהיינו הצלה והוצאה, וכאן בפ' וארא הזכיר לו השי"ת ד' לשונות הוצאה, הצלה, גאולה, לקיחה, וכנגדם תקנו חז"ל ד' כוסות וכמבואר בירושלמי פרק ער"פ, הלא דבר הוא, ובזוה"ק פ' וארא (דף כ"ה) מבואר דעיקר הבטחה לישראל ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים, ודקדק הזוה"ק אמאי אמר ליה לבתר. אלא דבההוא זימנא לית שבחא לישראל אלא יציאה דחשיבו דלא יפקון מעבודתהון לעלמין בגין דהוו חמאן תמן דכל אסירי דהוו בינייהו מקשרי לון בקשרי דחרשי ולא יכלין לנפקא מבינייהו לעלמין ובגין כך מה דחביב עלייהו מכולהו אתבשרו ביה, ואי תימא דהא יפקון חיליהון בתרייהו לאבאשא להון כתיב והצלתי אתכם מעבודתם, ואי תימא דהא יפקון וישתזבון ולא יהא להון פרוקא ת"ל וגאלתי אתכם, ואי תימא לא יקבלם הא כתיב ולקחתי אתכם, ואי תימא כשיקבלם לא יביאם לארץ הא כתיב והבאתי אתכם. הרי נראה דעיקר כוונת השי"ת ביציאתם ממצרים רק לקרבם לעבודתו ית"ש ולהיות להם לאלהים ושנקבל עלינו עול תורתו, ולכן כמעט כל התורה בנויה על יסוד יצ"מ. וזה ידוע דישראל שבאותו הדור לא היו ראויים מצד עצמם ליגאל, והשי"ת הוציא אותם בזכות אבות אברהם יצחק ויעקב כמו שכתוב וישמע אלהים את נאקתם ויזכור את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, אולם השי"ת רצה שהם בעצמם יהיה להם זכות עצמיי להגאל. ובאמת מצינו שבזכות אמונה שהיה בידם נגאלו, אך בדבר גדול כזה, להיות נקנים להשי"ת לעבדים צריך נסיונות רבים לחזק בידם האמונה, והיה זה הנסיון להכביד עליהם העבודה אחר שאמר להם השי"ת לגאלם והאמינו בו כמ"ש ויאמן העם ואח"ז אמר פרעה תכבד עליהם העבודה ואעפ"כ לא יהרהרו אחרי השי"ת, אז יהיה בחינה חזקה על תוקף אמונה השלימה שבידם, ובאמת רבים מישראל לא הרהרו אחר מדותיו, וכמו שכתוב ויוכו שוטרי בני ישראל שסבלו כמה מכות ויסורים שלא לנגוש העם בהכבדת העבודה וגם משה רבינו ע"ה חלילה הוא שיהרהר אחר מדותיו יתב"ש רק שדבר בשביל צער ישראל וכמבואר במדרש שהסתכל השי"ת שבשביל צערן של ישראל דבר כן לא פגע בו מדה"ד, מעתה היטב השיב לו השי"ת למרע"ה על שאלתו למה הרעותה, שעשה כן בשביל שיזכו לד' לשונות של גאולה דהיינו קרבתו לו יתברך יותר ויותר, כי מתחלה לא גילה לו השי"ת אלא שתי לשונות של גאולה דהיינו הוצאה והצלה, אמנם בחינת גאולה ובחינת לקיחה דהיינו להיות נקנים לו לעם דזה הוא המעלה הגדולה לא גילה לו ועתה גילה לו השי"ת דכל זה זכו בשביל הכבדת העבודה עליהם ובכל זה לא הרהרו אחרי מדותיו יתברך. ונוכל לומר עוד סברא בזה שזכו ישראל לד' לשונות של גאולה ע"פ המפורש במדרש ר"ה בשם בר קפרא אמר בזכות ארבעה דברים נגאלו ממצרים שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא אחד מהם פרוץ בערוה, וכנגד ד' דברים אלו זכו לד' לשונות של גאולה בצירוף הזכות שלא הרהרו אחר מדותיו והנה במדרש איתא דעיקר תרעומת משה על השי"ת מהכבדת העבודה על בני ישראל אף כי יודע היה שסופו להצילן מ"מ מה נעשה באותן שמשקעין בבנין, ובאמת איתא בזוה"ק פ' בשלח (דף ס"ו ע"ב) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר דתנן איתתא חדא אולידת במצרים והוו אתיין סרכי פרעה ואעלת ליה בחד לבנתא ואתא פס ידא ואחיד ליה ואתרשים תחות רגלי דשכינתא. ובמד' איתא הובא בילקוט ובזרע בירך שני פ' בשלח דאחר שטען עוזא שר של מצרים בשביל מצרים ולא הועיל לו כלום באותה שעה ענה עוזא ואמר רבש"ע יודע אני בעצמי שהם חייבים אלא שב עליהם במדה"ר באותה שעה עמד גבריאל ולקח מלבן של טיט ותינוק אחד מה ששקעו בבנין ועמד לפני הקב"ה ואמר רבש"ע הלא שעבדו בבניך שיעבוד קשה כזה תרחם עליהם מיד חזר הקב"ה ושב עליהם במדה"ד וחזר וטבעם בים לכך נאמר וירא ישראל את היד הגדולה. ויובן מדרש הזה ע"פ מה שכתבנו שכוונת השי"ת במה שהכביד העבודה כדי שתתחזק אצלם האמונה, ושלא יהרהרו אחרי מדותיו ית"ש, ומחמת זה שתתחזק אצלם האמונה שיגאלם ה' ויקבלו היסורים באהבה יזכו להגאל בזכות עצמם דוקא כנ"ל בדברינו באריכות. והנה גבי לוט מצינו אל תביט אחריך, ופירש רש"י וכן איתא במדרש אתה אינך ראוי להצלה אלא בזכות אברהם אתה ניצול אינך כדאי לראות במפלתם, וראיתי בס' הפלאה שפירש ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי, הכוונה כשהי"ת מושיעי בזכותי אז אני רואה במפלת שונאי משא"כ כשהי"ת עוזר רק בזכות אבות איני רואה במפלת שונאי. ועתה כמין חומר יובן מדרש הנ"ל דהנה עיקר הרעות לישראל היה במה ששיקעו ילדיהם בבנין וכי בשביל זה נצח גבריאל לעוזא שר של מצרים ושב עליהם במדה"ד, ואותה עבודה קשה היתה ג"כ זכות לישראל שיגאלו בזכות עצמם, ומחמת זה זכו ישראל לראות היד הגדולה אשר עשה ה'. לפי דברים אלו שפיר השיב השי"ת למשה לכן אמור לבני ישראל, דהיינו בשביל בני ישראל וכמו שפירש רש"י בחומש בכמה דוכתי דהלמ"ד מורה בשביל, והיינו שזכו מצד עצמם לכל המעלות וכדבארנו והבן:

ומעתה יפורש הכתוב בהלל שהבאנו לעיל אודך כי וכו', דהיינו שאנחנו משבחים להשי"ת שהכביד עלינו העבודה כנ"ל, וזה גרם לנו ותהי לי לישועה הכוונה שהישועה היה בשבילנו בעצמנו. ואמר אבן מאסו הבונים וכו', הכוונה אבן שמאסו המצרים ושיקעו במקומו בני ישראל, זה הדבר היתה לראש פנה, היינו שנחקק בכסא הכבוד, וכדאיתא בזוה"ק ובמדרש. ואמר עוד מאת ה' היתה זאת, יובן היטב ע"פ מדרש פ' וארא שכך טען משה לפני הקב"ה, בשעה שאמרת לי לך ואשלחך אל פרעה במדת רחמים אמרת לי שאתה עתיד לגאלן שמא עד שבאתי נהפכה למדה"ד, אמר לו הקב"ה אני ה' במדת הרחמים אני עומד, הוי ויאמר אליו אני ה', וזה הכוונה מאת ה' היתה זאת הגם ששיעבדו אותנו ביותר בעבודה קשה הכל היתה מאת ה' דהיינו במדת הרחמים, דהיינו שע"ז זכינו להגאל בזכות עצמנו וזכינו לראות במפלתם של מצרים, וזה היא נפלאת בעינינו שזכינו לראות בעינינו הנפלאות, ואמר עוד זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו בישועתו, ויובן ע"פ דברי חז"ל בברכות שחזקיה לא לא נענה אלא בשביל אחרים דכתיב וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי, ודרשו חז"ל (ברכות י':) הנה לשלום מר לי מר אפילו בשעה שהקב"ה שלח לי שלום מר לי, דהיינו שנענה רק בשביל אחרים, אמנם ביציאת מצרים זכינו להגאל בזכות עצמנו, וזה הכוונה זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו בישועתו דיכולים אנחנו לשמוח בשמחה והבן היטב זה:

ובזה נראה לפרש קצת המשך ההגדה עבדים היינו לפרעה וכו', ויוציאנו ה' וכו', ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו וכו', הרי אנו ובנינו משועבדים היינו וכו', והדקדוק ידוע דמתחיל בעבדים ומסיים במשועבדים. אמנם יפורש ע"פ דברינו הנ"ל, דהנה באמת במצרים היה בחינת הצלה ויציאה וגאולה ולקיחה, ואם היה רק בחינת הצלה לבד עדיין היינו משועבדים לפרעה, דהנה איתא במדרש מרדכי מתוקן להצלה משה מתוקן לגאולה, והיינו דבנס של המן לא היה רק בחינת הצלה לבד שנצלנו מידי אחשורוש והמן אך לא בחינת גאולה וכמאמר חז"ל דלהכי לא אמרינן הלל על נס פורים דאכתי עבדי אחשורוש אנן, אמנם ביציאת מצרים יצאנו לגמרי דהיינו בחינת גאולה ולהכי אומרים הלל, וזהו כוונת המגיד שאנחנו נותנים שבח והודאה להשי"ת על בחינת הוצאה שהיה במצרים, וזהו אלו לא הוציא הקב"ה, דהיינו אילו לא היה אלא בחינת הצלה לבד הגם שלא היינו עבדים וכמאמר והצלתי אתכם מעבודתם מ"מ עדיין היינו משועבדים תחת ממשלת פרעה, אך על בחינת הוצאה שהיא מעלה גדולה אנו משבחים להשי"ת, וע"ז הביא פיסקא מעשה בר"א ור"י וראב"ע ורע"ק ור"ט שהיו מסובין וכו' עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית, כבר דקדקו מה חידשו התלמידים בזה וגם אינו ענין לסיפור יציאת מצרים. אמנם לענ"ד יש בזה כוונה עמוקה, כי התנאים הקדושים הנ"ל עסקו ביציאת מצרים והיינו בבחינת יציאה, אך יש עוד מעלה גבוהה יותר מבחינה זו, דהיינו בחינת לקיחה ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים, וזהו ק"ש שאנחנו מיחדים שמו של הקב"ה ומקבלים עלינו עול מלכותו ואלהותו ית"ש, וזהו שרמזו להם תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן לספר ג"כ בבחינת לקיחה לקבל עלינו עול מלכותו ית"ש, כי ע"ז היה עיקר הכוונה ביציאת מצרים כאמור אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים:

ואמר עוד אמר ראב"ע הרי אני וכו'. נראה לקשר עם הדברים הראשונים, דהנה טעם של החכמים דס"ל דא"א יצ"מ בלילות משום דאמרינן בברכות ט' א' הכל מודים (היינו ראב"ע ורע"ק) כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב והיינו אפילו רע"ק דסובר אכילת פסחים כל הלילה מודה שמחצות לילה היתה שעת חפזון על מצרים לשלחם מן הארץ שנאמר הוציאך לילה, וכשיצאו ישראל לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, על מה נחלקו על שעת חפזון ראב"ע סבר מאי חפזון דמצרים ורע"ק סבר מאי חפזון דישראל. נמצא דבלילה נתנו המצרים רשות לישראל לצאת ולא יצאו אלא ביום, נמצא דבלילה היה בחינת הצלה, ואח"כ ביום היה בחינת הוצאה, וזה טעם החכמים דאין מזכירין יציאת מצרים בלילה כיון דבלילה לא היה אלא בחינת הצלה לבד לכן אין ראוי להזכיר יציאת מצרים, דכמו בנס של המן דא"א הלל כיון שלא היה אלא בחינת הצלה לבד, ובא ב"ז ודרש מקרא דצריך להזכיר יציאת מצרים גם בלילה. עוד יש לפרש בהמשך זה. דהנה יש לדקדק מה שנאמר והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, הך אותו אינו מדוקדק כלל, והו"ל והיו מספרים ביצ"מ כל הלילה, וכבר דקדק בזה השלה"ק. אמנם נראה דהך אותו למעט בא, והיינו באמת למאן דס"ל דאין מזכירין יציאת מצרים בלילות בליל ט"ו בודאי חיוב לספר ביצ"מ והוא מ"ע דוהגדת לבנך, ואפילו למאן דס"ל מזכירין יציאת מצרים בלילות, מ"מ ליכא מ"ע ואינו נחשב מתרי"ג מצות לבד בליל ט"ו בניסן היא בכלל מ"ע, וזהו דקאמר כל אותו הלילה, והיינו למעוטי שאר לילות דאין חיוב להזכיר יציאת מצרים, וע"ז קאמר אמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, ולכן לא הזכיר עד עתה יצ"מ בלילות רק ליל ט"ו בפסח, ואח"כ בא ב"ז ודרש שהחיוב להזכיר יציאת מצרים בכל לילה. עוד יש לומר מה דקאמר הרי אני כבן שבעים שנה, למה מדקדק כבן שבעים שנה. דהנה כבר כתבנו טעם החכמים שלא להזכיר יציאת מצרים בלילה משום דהכל מודים דבלילה היה רק בחינת הצלה לבד כנ"ל. והנה בפסחים בירושלמי פרק ערבי פסחים נחלקו ב"ש וב"ה עד היכן הוא אומר בש"א עד אם הבנים שמחה וב"ה אומר עד חלמיש למעינו מים, אמרו להם ב"ש וכי לילה יצאו ישראל ממצרים שהוא מזכיר יציאת מצרים, ופירש המפרש דקודם חצות לא יצאו ישראל ממצרים לכן אין אומרים קודם חצות דהיינו קודם אכילה בצאת ישראל, אלא אומר עד בצאת ישראל ואוכל הפסח ואח"כ אומר בצאת ישראל דסברי ב"ש דהגאולה והיציאה בחצות היה, וב"ה השיבו אילו ממתין עד קרות הגבר עדיין לא הגיע לחצי הגאולה, היאך מזכירין גאולה ועדיין לא נגאלו, והלא לא יצאו אלא בחצי יום שנאמר ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל, אלא מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק. נמצא לשיטת ב"ש הגאולה והיציאה בחצות לילה היתה, ולב"ה היציאה לא היתה אלא ביום, וכשיטת גמ' דילן, נמצא דלב"ש דסובר דהיציאה היתה בלילה בודאי החיוב להזכיר יציאת מצרים בלילה, אמנם לב"ה דהלכתא כוותיה היה מסתבר שלא להזכיר יציאת מצרים בלילה כיון דהיציאה היה ביום לולא דרשת ב"ז. והנה יש להוכיח דראב"ע מתלמידי ב"ה, דהתוס' השיגו על פירוש רש"י ב"מ (דף ל"ז) דקאמר מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן, ופירש רש"י דהוא מתלמידי ב"ש, והתוס' השיגו דמוכח ביבמות דהוא מתלמידי ב"ה דבצרת הבת סובר כב"ה. כמו כן יש להוכיח דראב"ע דסובר דצרת הבת אסורה נמצא שהוא מתלמידי ב"ה, ולכן לשיטתו דהוא מתלמידי ב"ה אין לו הכרח להזכיר יציאת מצרים בלילות. ואיתא בשבת (דף ל"א.) דהלל היה ענותן סגי ולכן זכה לקבוע הלכה כמותו וגם זכה לנשיאות, וראב"ע שהיה מתלמידיו, ואיתא בירושלמי פסחים אלו דברים דראב"ע היה ענוותן סגי שחזר ונתן הנשיאות לר"ג בחזרה במעשה דברכות פרק תפלת השחר וחשיב לו משלשה ענוותנין ובגמרא דילן לא חשיב ליה משלשה ענותנין עיין פרק השוכר את הפועלים, וזה דקאמר ראב"ע בדרך רמז הרי אני כבן שבעים שנה דהיינו משמים זכו לי לנשיאות דנעשה לו נס שהיה כבן שבעים שנה כדי שאהיה ראוי לנשיאות וכל זה זכיתי מחמת שאני מתלמידי הלל שהיה ענותן ולמדתי מדרכיו, ולכן לא זכיתי בזה שתאמר יציאת מצרים בלילות, דלשיטת ב"ה ליכא הוכחה להזכיר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא:

ואמר עוד ברוך המקום וכו', אמר ארבע ברכות להשי"ת כנגד ד' גאולות שזכינו דהיינו הצלה והוצאה גאולה ולקיחה. ואמר כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו' הענין אינו מובן כלל כמו שעמדו בזה המפרשים וביחוד השל"ה הק', ולדרכנו יתבאר בעזרת השי"ת היטב הדק, דהנה באמת בתורה לא מצינו מפורש התשובות של כ"א כמו שסידר בעל ההגדה, דהנה בתשובה לבן הרשע מבואר בפ' בא, והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, רק בפ' קדש כתיב והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, וקאי על שאלת שאינו יודע לשאול והכתוב מלמדנו שתפתח לו אתה בדברי אגדה המושכים את הלב, וכמו שפירש רש"י בחומש, רק בתשובה זו נרמז ג"כ לרשע וכמו שפירש רש"י לי ולא לו שאלו היה שם לא היה נגאל. ובתשובת התם כתיב והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, ובתשובה לחכם מפורש בפ' ואתחנן כי ישאלך בנך מחר לומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה וצדקה תהיה לנו וגו'. ונראה לפרש שמרומז בתורה היטב כפי תשובת המגיד. דהנה כבר כתבנו דבחינת הצלה ויציאה היה מצד זכות אבות, ובחינת גאולה ולקיחה לא היה ראוי להיות מצד זכות אבות ומשום זה הכביד עליהם העבודה קשה ובכל זה יתחזקו באמונה וימסרו על קדושת השם וכמבואר במדרש הנ"ל ובזה זכו ג"כ למעלה היותר גדולה דהיינו בחינת גאולה ולקיחה ועי"ז זכו בעצמם לראות הנסים של השי"ת עין בעין שע"י זכות אבות לא היו יכולים לראות במפלת שונאיהם כמו שבארנו לעיל בארוכה ובודאי היה באותו הדור כמה אנשים מהם צדיקים גמורים ובינונים ורשעים גמורים הגם שמתו בימי אפילה עדיין נשאר כמה רשעים שיצאו ממצרים, ופסל מיכה מוכיח שהמרו על ים בים סוף, אך בכללות ישראל מכפרים אלו על אלו ובצירוף זכות הצדיקים והבינונים זכו הרשעים לכל המעלות. והנה בתשובה לבן הרשע כתיב ואת בתינו הציל היינו בחינת הצלה כי הרשע מצד עצמו לא היה ראוי לגאולה זולת זכות אבות הגינה בעדו, ומצד זכות אבות אינו ראוי כ"א לבחינת הצלה, וזה שדקדק הכתוב ואת בתינו הציל. ובתשובת בן שאינו יודע לשאול אתה תפתח לו בדברי הגדה ופתח לו במעלה החשובה דהיינו בחינת גאולה כדי שעי"ז ימשך לבו לקרבו לעבודתו ית"ש כדי שיזכה אח"כ לבחינת לקיחה. וזה ידוע דבחינת גאולה היתה אחר בחינת יציאה וכמפורש בזוה"ק שהבאתי לעיל. וזהו דכתיב תשובתו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים דהיינו אחר בחינת יציאה היה בחינת גאולה, וזה שדקדק בתשובתו בעבור זה עשה ה' ליי, דהיינו שזכו מצד עצמם ולא מצד זכות אבות וכמו שבארנו דבחינת גאולה היה מצד עצמם, אחר ששיעבדו עליהם ביותר והמה בכל זה מסרו נפשם על קדושת שמו יתברך. וממילא מרומז בזה תשובה לבן הרשע לי ולא לו, אלו היה שם לא היה נגאל, דהיינו הרשע בודאי לא היה זוכה לבחינת גאולה ואפילו לבחינת יציאה אינו כדאי, אלא נקט גאולה, כיון דבתשובת שאינו יודע לשאול מיירי לרמז לו בחינת גאולה וכמו שבארנו, ובתשובת התם אמר ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים והיינו שזה תשובה לפי בחינת התם כיון שאינו חכם כ"כ השיבו על היציאה שהיא מעלה בינונית שגם התם מרגיש בזה וכדברי הזוהר הק' דבההוא זימנא לית שבחא לישראל אלא יציאה. בשלמא לשאינו יודע לשאול צריך לפתוח לו במעלה העליונה דהיינו בחינת גאולה להמשיך לבו לעבודתו ית"ש, משא"כ התם ששואל אלא שאינו חכם כ"כ, השיבו בבחינה שיודע להבין, ותשובה לבן החכם מפורש בתורה היטב להשיבו בחינת לקיחה דהיינו שזכינו להיות לעם קדוש ולהיות לו לממלכת כהנים וזכינו לראות בעינינו הנסים והנפלאות והיא המעלה היותר חשובה מכל המעלות, וזהו דקאמר ויתן ה' אותות ומופתים במצרים לעינינו, דהיינו בשביל מעלת לקיחה זכינו לראות הנפלאות לעינינו וכדבארנו, וזהו דמסיק ויצונו ה' אלהינו לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו, דהיינו שזכינו לכל הכבוד להיות לו לעם קדוש כאשר נשמור מצותיו, וזהו דמרמז ג"כ המגיד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן דהיינו שיהיה נאכל לשובע ופירש רשב"ם בערבי פסחים הטעם דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים, והכוונה שזכינו להיות גוי קדוש ממלכת כהנים שנהיה אוכלים כדרך שהמלכים אוכלים והיינו בחינת לקיחה. והבן היטב כי זה הוא ענין עמוק למבין בע"ה ית"ש:

ברוך שומר הבטחתו וכו'. יראה לפענ"ד לפרש הך פסקא, דהנה ראיתי במגלה עמוקות עה"ת דנתן טעם לשבח במה שמהרו לצאת קודם הקץ, והוא, כי הוא מחשב ג"כ שבני ישראל ישבו בארץ מצרים רט"ו שנים והיינו שמחשב הגלות מעת לידת מנשה כי שם כתיב כי נשני אלהים וגו', ואמר הטעם שהיה הזמן ת"ל שנים רק השי"ת חישב ג"כ גלות השכינה כביכול כמו שנאמר עמו אנכי בצרה וממילא רט"ו שנים דגלות ישראל ורט"ו של גלות השכינה הוי ת"ל שנים. ולע"ד נוכל לומר. עוד לפי דרכו שהיו בגלות רט"ו שנים טעם להשלמת הזמן, כי הנה ידוע מ"ש רז"ל בספ"ק דקדושין (דף ל"ט: תוס' ד"ה מחשבה) דבכותים הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה, ולפ"ז י"ל שצירף השי"ת מחשבה שלהם למעשה כי טרם שעבדו אותם מסתמא חישבו ג"כ שישעבדו בהם וצירף השי"ת המחשבה למעשה, וממילא רט"ו שיעבוד ורט"ו מחשבה הוי ת"ל שנים, וזהו דקאמר המגיד שהקב"ה חישב את הקץ לעשות דהיינו שהשי"ת צירף המחשבה למעשה ובזה נשלם זמן הגלות. וזה נכון:

בגמרא ברכות ט' ע"ב דבר נא באזני העם אין נא אלא לשון בקשה אמר לו הקב"ה משה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, אמרו לו ולווי שנצא בעצמנו, משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם למחר מוציאין אותך מבית האסורים ונותנין לך ממון הרבה, אמר להם בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום. התמיה מבוארת, דאם הקב"ה הבטיח ואח"כ יצאו ברכוש גדול צריך הקב"ה מעצמו לקיים ולמה תלה הדבר באמירת אותו צדיק, דהיינו אברהם כפירוש רש"י. וראיתי בס' מגלה עמוקות ענין נכון בזה בפ' בא, דבאמת עיקר היציאה שלהם היה על הים וביזת הים היה יותר הרבה מביזת מצרים דבקריעת ים סוף היה סגר עליהם המדבר ואז היה עיקר היציאה וביזת ים סוף היה הרבה מביזת מצרים כדפירש רש"י בשה"ש תורי זהב וכו', רק ביזת מצרים היה בכדי שלא יאמר אותו צדיק שלא קיים בהם רכוש גדול כי ממצרים היה היציאה שלהם. אמנם לענ"ד להמתיק הדברים בטוב טעם, דהנה במדרש פרשת שמות איתא ויאמר משה אל האלהים מי אנכי, אמר ר' יהושע בן לוי משל למלך שהשיא אח בתו ופסק ליתן לה מדינה ושפחה אחת מטרונית ונתן לה שפחה כושית, אמר לו חתנו לא שפחה מטרונית פסקת ליתן לי, כך אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים לא כך אמרת לי אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה, ועכשיו אתה אומר לי לכה ואשלחך אל פרעה לא אנכי אמרת הוא שאמרת ואנכי אעלך גם עלה. ולא נמצא תשובת השי"ת ע"ז. ונראה דהתשובה מבואר בזוה"ק בשלח (נ"ג.) וז"ל הזוה"ק. וירא ישראל את היד הגדולה וגו', האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, בקדמיתא וירא ישראל ולבסוף וייראו העם את ה'. אלא אמר ר' יהודה ההוא סבא דנחית עם בנוי בגלותא וסביל עליה גלותא ואעיל לבנוי בגלותא הוא ממש חמא כל אינון נוקמין וכל גבוראן דעביד קוב"ה במצרים, הדא הוא דכתיב וירא ישראל, ישראל ממש. ואמר רבי יהודה סליק קוב"ה להאי סבא אמר ליה קום חמי ברך דנפקין מגו עמא תקיפא, קום חמי גבורן דעבדית בגין ברך במצרים, והיינו דאמר רבי ייסא בשעתא דנטלי ישראל לנחתא בגלותא דמצרים דחילו ואימתא תקיפא נפל עלוי, אמר ליה קוב"ה ליעקב אמאי את דחיל אל תירא מרדה מצרימה, ממה דכתיב אל תירא משמע דחילו הוה דחיל, אמר ליה כי לגוי גדול אשימך שם, אמר ליה דחילנא די ישיצון בני, א"ל אנכי ארד עמך מצרימה, אמר ליה תו דחילנא דלא אזכי לאתקברא ביני אבהתי ולא אחמי פורקנא דבני וגבורן דתעביד להו, אמר ליה ואנכי אעלך גם עלה, אעלך לאתקברא בקברי אבהתך, גם עלה למיחמי פורקנא דברך וגבורן דאעביד להו, וההוא יומא דנפקו ישראל ממצרים סליק ליה קודשא בריך הוא ליעקב, אמר ליה קום חמי בפורקנא דברך דכמה חילין וגבוראן עבדית להו ויעקב הוה תמן וחמא כולא, הדא הוא דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה. ר' יצחק אמר מהכא ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים, מאי בפניו דא יעקב דאעיל לכולהו תמן עכ"ל. נמצא מבואר בזוה"ק דאז בקריעת י"ס נתקיים מאמר הקב"ה אנכי אעלך גם עלה דאז סליק קוב"ה ליעקב וחמא כל אינון פורקנא וגבוראן דעביד קוב"ה במצרים, ומדוקדק מאוד לפ"ז הכתוב מאמר הקב"ה בברית בין הבתרים ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, היינו בעת שנתקיים דן אנכי דהיינו בקריעת ים סוף שהיה הישועה ע"י הקב"ה בעצמו, כמאמר הכתוב ויושע ה' ביום ההוא כי אז ראו הישועה שהיתה ע"י הקב"ה בעצמו, ומה נמלצו לחכי מה שפירש רבינו אליהו החסיד ז"ל ויאמינו בה' ובמשה עבדו, דהיינו שהיתה האמונה כיון שראו התגלות השכינה כביכול והיתה הישועה ע"י הקב"ה בעצמו אז הבינו כי כל האותות והמופתים אשר עשה משה במצרים היה הקב"ה לבדו העושה ולא משה בכחו ח"ו, וזה שאמר הכתוב ויאמינו בה' ובמשה עבדו דהיינו דמשה היה רק עבדו ולא פעל ח"ו מעצמו בכחו רק הכל בשליחות השי"ת, והיינו דהבטיח השי"ת לא"א בברית בין הבתרים וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, דאז נתקיים מלת אנכי, כי בעת יציאת ממצרים היו כל הנפלאות ע"י שליחות משה בצוויו של מקום, ובעת קריעת ים סוף היה ע"י הקב"ה בעצמו, ואז נתקיים ג"כ ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, דבאמת היה ביזת ים סוף הרבה יותר מביזת מצרים, נמצא דהשי"ת באמת שמר הבטחתו דהיינו בעת שנתקיים דן אנכי דהיינו בעת קריעת ים סוף אז נתקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול, רק שמא יהרהר אברהם אבינו ולא ירגיש הדקדוק דן אנכי ועי"ז יהרהר שבעת יציאתם ממצרים לא היה בידם רכוש, ולכן ביקש לשאול כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וזה דקדק הש"ס שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, ומדלג מלות וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, כי פן לא ירגיש אברהם אבינו בזה, ובאמת עיקר הבטחה היה ואח"כ יצאו ברכוש גדול בעת שנתקיים מלת דן אנכי. והבן היטב:

ונראה לכוין זה במאמר ההגדה ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שהקב"ה חישב את הקץ לעשות כמו שאמר לא"א בברית בין הבתרים, שנאמר ידוע תדע וכו' וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואח"כ יצאו ברכוש גדול. ונראה דנתכוין למאמר הנ"ל ברוך שומר הבטחתו היינו מה שהבטיח ליעקב אנכי אעלך גם עלה, דעיקר היא אנכי נתקיים בעת קריעת ים סוף וכמו שבארנו לעיל דביציאת מצרים היה ע"י שליחות משה ובעת קריעת ים סוף היתה הישועה ע"י הקב"ה בעצמו ובכבודו, ואז נתקיים הבטחת השי"ת אנכי אעלך ממצרים וגם עלה דאז אסיק ליה ליעקב למחמי בפורקנא ובגבורן דעביד במצרים, וזה דמרמז במה שאמר בברית בין הבתרים וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וכמו שבארנו לעיל ואח"כ יצאו ברכוש גדול:

הא לחמא עניא. נ"ל לפרש האי פסקא, דידוע דבזכות אמונה נגאלו, ועוד אמרו חז"ל בפ"ק דב"ב גדולה צדקה שמקרבת הגאולה שנאמר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות. ונ"ל טעם נכון שקבעו קדמונינו לגבות מעות חטים קודם הפסח ולחלק לעניים והוא מנהג מימים קדמונים, ונ"ל טעם נכון בזה דאיתא במס' ר"ה בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל, א"כ כיון שבאו ימי ניסן שהם זמן הגאולה אנו צריכין לעורר למעלה למהר גאולתנו ופדות נפשנו וגדולה צדקה שמקרבת הגאולה ולכן קבעו קדמונינו לחלק חטים בימים אלו לעורר הגאולה. ויש לכוין בהאי פסקא הא לחמא דהיינו שאנחנו עושים סימני חירות זכר לימים הראשונים שהיה גאולת מצרים וכמו כן אנחנו בטוחים בהשי"ת שיגאל אותנו מגלות זה. וזהו אמונה אשר כדאי לעורר הגאולה כמו שהיתה גאולת מצרים ע"י אמונה. ואמר כל דכפין וכו', כל דצריך, היינו בחינת צדקה שאנחנו עושים בימים אלו, שעי"ז יתעורר הגאולה. כמו דאמר הש"ס גדולה צדקה שמקרבת הגאולה וע"ז מסיים השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין דהיינו שע"י אמונתנו ונתינת צדקה נזכה לגאולה שלימה ב"ב אמן:

תוכן העניינים

נחלי מים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה