אור ברסלב
נחלי מים דרוש יב

נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה

דרוש יב

דרוש יא

לשבת הגדול

ב"ה בסוגיא דהואיל (פסחים דף מ"ו).

הנה בלשון האלפסי בשמעתין יש לדקדק שהעתיק הסוגיא והיפך הסדר, דמה ששנינו בסוף הסוגיא תניא רבי אומר הלכה כר"א וכו' העתיק מתחלה ואח"כ העתיק פלוגתא דרבה ור"ח בענין הואיל ופסק הלכתא דאמרינן הואיל ששנו בתחלת הסוגיא, והלא דבר הוא. והנה לכאורה יש לומר כוונה פשוטה בדברי רב אלפסי, דהנה רב אלפס פסק כרבה דאמרינן הואיל, והש"ס תלי פלוגתא דרבה ור"ח בפלוגתא דר"א ור"י, דרבה סובר כר"א דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ור"י סובר דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה, וכיון דאיפסק הלכתא כר"א ממילא קיי"ל כרבה דאמרינן הואיל, ובעל המאור ז"ל עמד בזה וכתב והרי"ף לא חשש לדחיות הללו דדחו ר"פ ורב זעירא וסמך על אוקימתא דרמי בר חמא ופסק הלכתא כרבה וכר"א דפסק רבי הלכתא כוותיה, וכתב בעל המאור דנראה לו דאין לפסוק כרבה מדדחי ר"פ ואמר דלמא לא היא ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא דכל חדא וחדא חזיא ליה ומשום בל יראה ובל ימצא שרינן לכתחלה, ול"נ טעם הרב אלפס שסמך על אוקימתא דרמי בר חמא ולא חשש לדחיית הש"ס, משום דאליבא דאמת מוכח אוקימתא דרמי בר חמא לדחיית ר"פ ורב שישא בריה דרב אידי דלא פליגי בהואיל, ולפ"ז צ"ל טעמו דר"א דסובר לא תקרא לה שם עד שתאפה, דאי לא"ה עובר על בל יראה, ואמאי עובר כיון דלא אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל, וע"כ הטעם משום דסובר טו"ה ממון א"כ תקשה היאך רבי פסק הלכה כר"א והא רבי ס"ל טו"ה אינה ממון כדמסיק הש"ס בסוף פ"ב דקדושין, א"ו צ"ל לפי האמת דפליגי ר"א ור"י בפלוגתא דהואיל. ולזה התחכם הרב אלפסי לשנות בסדר הלכות ולהקדים השנוי בסוף הסוגיא דהיינו דרבי פוסק הלכה כר"א כדי להחזיק פסק שלו, דמזה מוכח דאוקימתא דרמי בר חמא עיקר, ועכצ"ל דר"פ ורב שישא בריה דרב אידי לא שמיע ליה הך ברייתא, וכמו שכתב רש"י בסוגית הש"ס לפום שיטתו למאי דס"ד דפליגי בטו"ה אי ממון או לאו. כ"נ לענ"ד ליישב לשון רב אלפסי, ומזה הטעם תפס רב אלפס פלוגתא דר"א ור"י בהואיל אי בעי מיתשיל עלה דהא בגמרא דאוקי רמי בר חמא פלוגתא דר"א ור"י היינו בהואיל דאפיה דע"ז שייך דחיית הש"ס, אמנם כוונת רב אלפס כיון דמוכח לפי האמת דלא קי"ל כדחיית הש"ס רק בהואיל דאי בעי מיתשיל עלה מדפסק רבי הלכה כר"א ורבי ס"ל טו"ה אינו ממון ולדחיית הש"ס צ"ל דר"א ס"ל טו"ה ממון, וע"כ מוכרח דפליגי בהואיל אי בעי מיתשיל עלה, א"כ ממילא קמה אוקימת' דרמי בר חמא דפליגי בהואיל במלאכה דאפיה, ועיין רמב"ן מלחמות ה' ותבין ביותר:

עוד נראה לענ"ד ליישב לשון רב אלפס ונקדים ענין נכון בש"ס, דהנה למאי דדחי הש"ס דלא פליגי בהואיל דאפיה אלא ר"א ס"ל כל חדא וחדא חזיא ליה ור"י ס"ל כיון דאיכא חדא דלא חזיא לא לדידיה ולא לאורחים במאי קמיפלגי ובאיזה סברא פליגי, וגם בתחלת הסוגיא דדחי הש"ס אוקימתא דפליגי בטובת הנאה אי ממון או אינו ממון, רק פליגי בהואיל אי בעי מיתשיל עלה כתב רש"י לפרש ומלאכת אפיה נמי ביו"ט כי לא קרא עליו שם, ואע"ג דאיכא חדא דלא חזיא ליה משתרי דכל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה הוא, ובדברי ר"י סובר דלא אמרינן הואיל הלכך על חימוצה אינו עובר דאיכא חדא דלא חזיא ליה, וביאר מהרש"ל דעת רש"י דלא פליגי רק לענין בל יראה אי עובר עליו מטעם דאי בעי מיתשיל, אבל לענין מלאכת אפיה לא פליגי בטעם הואיל אלא דהא אפיה שריא בלא הואיל וכדדחי הש"ס לקמן, וצריך להבין באיזו סברא פליגי. והנראה לענ"ד לפרש הסוגיא בטוב טעם:

דהנה התוס' בשמעתין הקשו אמאי לא שריא לאפות חלה טמאה מטעם דאמר רשב"א אף ממלאה אשה תנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד מפני שהפת נאפה יפה כשהתנור מלא, וקי"ל הלכה כרשב"א, ותירצו דטעמא דביצה לא שייך אלא בתנור אבל כשאופה תחת גחלים לא. והנה באמת לפמ"ש התוס' בביצה (כ"א ע"א) ד"ה עיסה וכו', דהקשו אמאי עיסה חציה של כותי וחציה של ישראל אסור לאפותה מטעם דאפשר למפלגה בלישה, והלא קי"ל כרשב"א דאומר ממלאה אשה פת תנור אע"פ שאינה צריכה אלא לפת אחד מפני שהפת נאפה יפה, ותירצו דשאני התם דהפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחד ואחד או זה או זה, ועוד דילמא מיקלעי ליה אורחים, אבל הכא דחציו של כותי אסור לאפותה, ובר"ן ביאר ביותר דלא שרו חז"ל להתיר משום הואיל והפת נאפה יפה אלא לרבות בשלו אבל לא בשל כותי, נמצא לפ"ז ממילא לא קשה קושיית התוס' הנ"ל, דלכך אסור לאפותה חלה טמאה ולא שרינן מטעם דהפת נאפה יפה דאינו מותר מטעם זה אלא בשלו ולא בשל חלה טמאה דלא חזיא לאכילה:

ועתה נפרש כוונת הגמרא בס"ד. דהנה אם נימא דפליגי במלאכת אפיה מטעם הואיל, ע"כ הכוונה דבודאי אף מאן דס"ל דאמרינן הואיל ע"כ איסורא דרבנן איכא כמו שכתב בעל המאור מדמצריכין ע"ת להתיר איסורא, וע"כ מאן דשרי לאפות מטעם הואיל ע"כ סובר דשרינן איסורא דרבנן מטעם תיקון חלה, ומאן דאסר אפיה היינו כיון דלית ליה הואיל ואיכא איסורא דאורייתא לא שרינן איסורא דאורייתא מטעם הואיל, ודחיית הש"ס דמדחי דלא תליא בטעם הואיל אלא משום דכל חדא וחדא חזיא ליה הוא מבואר מטעם שכתבתי לעיל, דהא דלא שרינן מטעם הואיל והפת נאפה יפה היינו משום חלה של כהן דלא חזיא ליה לא שרינן מטעם הואיל והפת נאפה יפה דלא שרינן ליה אלא בשלו, ולא בשל כותי או חלה טמאה, א"כ מבואר דזה הוא כשהפריש חלה, אבל כ"ז שלא הפריש דכל חדא וחדא חזיא ליה שרינן מטעם הואיל והפת נאפה יפה, ובזה יהיה מבואר באיזה טעם פליגי ר"א ור"י, ולפ"ז יתבאר בטוב טעם. דהנה אמרינן בקדושין (נ"ח ע"א) גבי הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו (של חבירו) דברי רבי, ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו, ומפרש הש"ס דפליגי אי טו"ה ממון או אינו ממון, והיינו דרבי סובר טו"ה ממון ולהכי משלם לו כל דמי טבלו דבעה"ב יש לו זכות במתנות של כהונה, ורבי יוסי ב"ר יהודה דסובר דאינו משלם אלא דמי חולין סובר טו"ה אינו ממון ולהכי אינו משלם לו אלא דמי חולין, ודחה הש"ס דכ"ע טו"ה אינו ממון והכא בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ובמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין קמיפלגי, מר סבר כמו שהורמו דמיין דהיינו רבי דסבר כמו שהורמו דמיין וזכה אבי אמו בתרומות ומעשרות שבו, שאף מעשר ראשון לכהנים מדקנסינהו עזרא, וריב"י סובר לאו כמו שהורמו דמיין, וצריך היורש הזה לתתן לכהן ואין לו בהם אלא טו"ה והיא אינה ממון, וכן איתא בש"ס בכמה דוכתי הך פלוגתא אי מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין או לאו, ובזה פליגי תנאי דהכא, ובזה יתבאר סברתם, דר"א דאמר דשרינן לאפותה מטעם דכל חדא וחדא חזיא ליה, היינו משום דס"ל לר"א מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו

דמיין, ונמצא דכל זמן שלא הופרש חלה עדיין אין בו זכות כלל לכהן, והוה ליה כולה של ישראל ושרינן מטעם הואיל והפת נאפה יפה, ור"י ס"ל דאיכא חדא דלא חזיא לא לדידיה ולא לאורחים, היינו משום דס"ל מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין, ונמצא כבר יש לו זכות לכהן בזה ולא הו"ל כולה של ישראל, ולא שרינן מטעם הואיל והפת נאפה יפה כיון דאיכא בזה חלק לכהן. כנלענ"ד לפרש הסוגיא בטוב טעם:

ובזה יתבאר דברי רב אלפס הנ"ל בטוב טעם והיינו דס"ל להלכה כאוקימתא רמי בר חמא ולא כדחיית הש"ס, והיינו דהקדים הסוגיא הנשנית לבסוף דרבי ס"ל הלכה כר"א א"כ ליכא למימר כדחיית הש"ס, דלדחיית הש"ס צ"ל דר"א ס"ל מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין, א"כ תקשה דרבי אדרבי היאך פסק הלכה כר"א והא רבי ס"ל מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין, ומזה הוכיח רב אלפס דאוקימתא דרמי בר חמא עיקר דפליגי בהואיל, ולפ"ז גם לענין מלאכת אפיה פליגי בהואיל, וכיון דאמרינן הואיל לענין מלאכת אפיה הגם דאיכא איסורא דהא רבי סובר דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין, שרינן מטעם תיקון חלה ור"י ס"ל דלא אמרינן הואיל ואיכא איסורא דאורייתא, ומזה הכריח רב אלפס דלהלכה אמרינן הואיל ודו"ק:

ואמרתי ליישב בסוגיא דהואיל קושית התוספות דהקשו לר"א דס"ל דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה הקשו תימה לרשב"א אמאי אמרינן בפרק כל שעה דמצת מעשר שני אין יוצא בה בפסח לר"מ דסובר מעשר שני ממון גבוה ולא חשיב מצתכם הא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה מחשבינן ליה כשלו, ועוד דאמרינן לעיל אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל ואי, בעי מיתשיל עלה. ונלענ"ד לתרץ קושיית התוס' בטוב טעם בס"ד, ונבאר דכל אחד אזיל לשיטתו. דהנה לכאורה תקשה קושיא חמורה דבערכין כ"ג מסיק הש"ס בפלוגתא דר"א ור"י גבי המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידור הנאה ור"י סובר דא"צ, ומסקנת הש"ס דפליגי ביש שאלה בהקדש או אין שאלה בהקדש, דר"א ס"ל דאין שאלה בהקדש ולהכי חיישינן לקנוניא ולהכי בעינן דידור הנאה, ור"י סובר דיש שאלה בהקדש א"כ ליכא למיחש לקנוניא דהא אי בעי יכול לשאול על הקדש ותליא הש"ס בפלוגתא דב"ש וב"ה דב"ש סובר הקדש טעות הקדש וב"ה סובר הקדש טעות אינו הקדש, א"כ תקשה דהיאך קאמר ר"א הואיל ואי בעי מיתשיל עלה דהא ר"א סובר דאין שאלה בהקדש, ועכצ"ל דר"א מחלק בין הקדש לתרומה, דבנזיר ל"א טעמא דב"ש הקדש טעות הקדש משום דיליף תחלת הקדש מסוף הקדש מה תמורה אפילו בטעות אף הקדש אפילו בטעות, וזה דוקא בהקדש אבל לא בתרומה, ואף בנזירות ג"כ אמרינן (דף ט' ע"א) דמאן דס"ל אין שאלה בהקדש ס"ל ג"כ אין שאלה בנזירות, היינו משום דנזירות מיקרי ג"כ הקדש כמו שכתבו רש"י ותוס' דנזירות ג"כ הקדש כדכתיב קדוש יהיה גדל פרע, אבל בתרומה בודאי לר"א ג"כ יש שאלה, ולשון רש"י ז"ל לפ"ז צ"ע דכתב בזה הלשון ר"א סבר דעובר עליה משום הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והדרה לטיבלא ודידיה היא דעל כל נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת פיו יכול לשאול לחכם ולעקור דיבורו עכ"ל, וצ"ע דהא ר"א ס"ל אין שאלה בהקדש רק בתרומה ס"ל יש שאלה וכמו שנתבאר. ולפ"ז ממילא מתורץ קושיית התוס' דהיאך א"ש לר"א הך דרשא אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה דיחשב נמי כשלו הואיל ואי בעי מיתשיל, ולפי זה לא קשה דר"א לטעמיה דס"ל אין שאלה בהקדש, ולפ"ז ממילא א"ש דר"א ור"י אזלי לטעמייהו, דר"א סובר דאין שאלה בהקדש יכול לסבור הואיל ואי בעי מיתשיל עלה, ולא תקשה מהך דאתה רואה של אחרים ושל גבוה משום דאין שאלה בהקדש, אבל ר"י לטעמיה דס"ל יש שאלה בהקדש א"כ מוכרח דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה דאי לאו הכי היכי משכחת לה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה דהא אי בעי מיתשיל עלה והוי כדידיה, א"ו דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה, וא"ש דר"א ור"י לשיטתייהו אזלי:

ובזה נבוא לתרץ קושיא ראשונה של התוס' שהקשו לר"מ אמאי מצה של מעשר שני אינו יוצא בה לר"מ דס"ל ממון גבוה ואמאי לא חשיב מצתכם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה, דלכאורה בפשיטות אינו קשה די"ל דר"מ ס"ל כר"י דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה, ובזה היה מקום לתרץ דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' חמץ ומצה הלכה ח' דיוצאין במצה של מעשר שני בירושלים ותמה עליו הכ"מ דהא

בש"ס קאמר דלר"מ אין יוצאין בה משום דהוי ממון גבוה, והרמב"ם ז"ל פסק דממון גבוה הוא כר"מ, ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם דלר"מ צ"ל דס"ל כר"י דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה אבל הרמב"ם דפסק כר"א וכשיטת רב אלפס רבו דטעמא דר"א משום הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ולכן שפיר חשיב מצתכם. ויותר נראה ליישב ע"פ דרך זה, דהנה בפסחים (ס"ג ע"א) אמרינן לר"מ דס"ל הקדים מולים לערלים כשר ערלים למולים פסול, ומפרש רבה הטעם דקסבר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, והב"ע כגון שגמר בלבו לתרווייהו בין למולים בין לערלים והוציא בפיו לערלים ולא הספיק לומר למולים עד שגמר שחיטתו בערלים ובהא פליגי דר"מ סובר לא בעינן פיו ולבו שוים ורבנן סברי בעינן פיו ולבו שוים, ומקשה הש"ס וקסבר רבי מאיר לא בעינן פיו ולבו שוים ורמינהי המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה, או שאינו נכנס לבית זה ואמר לזה, שאיני נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שוים, ומסיק אביי בע"א. והנה אף שהש"ס מקשה על אוקימתא דרבה היינו מכח סתם משנה ר"מ, ורבה לא מחשיב זאת לקושיא דמצינו כמה משניות סתומות דלא כר"מ, ולפ"ז יש לומר ר"א דס"ל אליבא דר"מ דאין יוצאין במצה של מעשר שני מטעם דבעי מצתכם ס"ל כאוקימתא דרבה דאליבא דר"מ לא בעינן פיו ולבו שוים ממילא אין שאלה בהקדש, דהא בהא תליא כיון דלא בעינן פיו ולבו שוים ממילא אינו מועיל, דהא שאלה אינו מועיל אלא מטעם דמשוה דבורו לטעות, וכיון דלא בעינן פיו ולבו שוים אינו מועיל שאלה, ועיין תוס' (ב"ק כ':) ד"ה דתנן וכו' ע"ש היטב ותבין, ולפ"ז א"ש דר"מ לשיטתו דאינו מועיל שאלה ולהכי לא חשיב מצתכם, ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם, כיון דלפי האמת קיי"ל דיש שאלה בהקדש ואמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ממילא חשיב כשלו וחשבינן מצתכם:

אך לכאורה שיטה זו א"א לומר בדעת הרמב"ם דהא לשיטתנו טעמא דר"א דס"ל דאי בעי מיתשיל עלה ולהכי עובר עליו, והא דאינו עובר בשל גבוה משום דר"א לטעמיה דאמר אין שאלה בהקדש, א"כ היאך פסק הרמב"ם כר"א, והא באמת קיי"ל דיש שאלה בהקדש. ולכן נראה אף דאפשר לומר דהרמב"ם סובר תירוץ התוס' דהא דעובר בשל גבוה מיירי דאתי לידי הגזבר דתו א"א בשאלה ולהכי פסק במצה של מעשר שני דיוצא בזה אף דממון גבוה הוא מ"מ חשיב כדידיה דאי בעי מיתשיל עלה דבמעשר שני בכל ענין יכול לשאול ולא שייך בזה אתי לידי הגזבר, והא דקאמר הש"ס דלר"מ אינו יוצא במעשר שני במצה, היינו כמו שכתבתי, או דהש"ס נחית אליבא דר"י דלא ס"ל אי בעי מיתשיל עלה, או דר"מ לטעמיה לאוקימתא דרבה דס"ל אין שאלה בהקדש מטעם דלא בעינן פיו ולבו שוים וכמש"ל באריכות. ודע דקשיא לן לכאורה לפום שהבאתי לעיל לחלק אליבא דר"א, אף דס"ל אין שאלה בהקדש אבל בתרומה יש שאלה, וכמו שנתבאר הטעם דאין שאלה בהקדש משום דהקדש טעות הוי הקדש, והיינו דוקא בהקדש ולא בתרומה, ולפ"ז קשיא לכאורה בסוגיא דפסחים שהבאתי לעיל דמקשה לרבה דס"ל אליבא דר"מ דלא בעינן פיו ולבו שוים מהך משנה, המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה או שאינו נכנס לבית זה ואמר לזה שאינו נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים, ומאי קשיא דילמא מחלק ר"מ בין תרומה לקדשים דבקדשים הוא דלא בעינן פיו ולבו שוים דהקדש טעות הקדש אבל לא בתרומה וכדמוכח לחלק אליבא דר"א, ולק"מ דשם במשנה קתני ג"כ עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה והוי ג"כ קדשים, ובהעתקת הש"ס המשנה הנ"ל נחסר בבא זו, ותמהני שלא הגיהו בזה בש"ס, אף שהתוי"ט כתבו באיזה מקומות שדרך הש"ס לקצר לשון המשנה אבל בכגון דא לא שייך זה, דהש"ס העתיק רישא ושתי בבות האחרונות ומחסר בבא אחת ודו"ק. ואחר כתבי זאת מצאתי קצת דברים מענין זה בתוי"ט פרק ג' משנה ג' והנאני:

עבדים היינו לפרעה במצרים וכו'. ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים וכו' משועבדים היינו כו'. כבר דקדקו המפרשים דפתח בעבדים וסיים במשועבדים, עוד יש לדקדק דפתח בעבדים היינו, הא אנן לא היינו עבדים, ועל כרחך הכוונה ע"ד שאמרו חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, א"כ אמאי סיים ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הו"ל לסיים ואילו לא הוציא הקב"ה אותנו ממצרים. והנראה לענ"ד דמדבר בעל הגדה משני ענינים דיציאת מצרים. דהנה כל הקדמונים חקרו איך יתכן

שכל התורה מיוסדת על יצ"מ כמעט בכל מצוה עשה זכר ליציאת מצרים ובפתיחת קבלת התורה אמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר אשר בראתי העולם, ואיך יתכן שהתורה תהיה תלויה ביציאת מצרים והלא התורה היא נצחית וגנוזה שני אלפים שנה קודם בריאת העולם, ואילו לא היה יצ"מ לא היה ח"ו צורך להתורה, חלילה לומר כן, כי התורה הקדושה כולה שמותיו של הקב"ה ונצחית. וביארו בזה ע"פ זוה"ק (ת"ג דפ"ד) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר וכו', ואת אמרת מארץ מצרים, אלא מיומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקוב"ה בר בארעא דמצרים דהוו בפולחנא קשיא וצוותין לקבליה ולא אשתנו מנימוסא דלהון לעלמא, ועוד דהוו תמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה להו לבני נשא ולא סטו מאורחא לימינא ולשמאלא, ואע"ג דלא הוו ידעי כ"כ ביקרא דקוב"ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון, ולבתר תמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטיל לון קוב"ה לפולחניה, ובגין דכולהו תמו בעיניהון אינון אתין וגבוראן אמר ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים דתמן הוה באתגליא יקרא דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אתרא הוא דממלל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים אנא הוא דקטילנא סנאיכון בארעא דמצרים ובגין כך ואלהים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כולא. ובמכילתא אמרו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, למה נאמר לפי שנאמר אנכי ה' אלהיך, משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות, אמר להם לאו כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזירותי היאך אתם מקיימין, כך אמר המקום לישראל אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך, אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו הן, אמר להם כשקבלתם מלכותי קבלו גזירותי. הרי קבלת הגזירות תלויה בקבלת המלכות והכל תלוי ביציאת מצרים וזה כי שם נתאמת להם ממה שראו שינוי מנהגו של עולם ושידוד המערכות עליונים ותחתונים כי הוא שד"י כי די במציאותו ואלהותו והוא היכול ובלתי בעל תכלית, ולזה תל עליהם ענין אלהי במצרים כי הארץ ההיא נבחרת לפרסם בה אלהותו ויכולתו. וביארו חכמי האמת הענין ברוחב יותר ביאור, כי מ"מ איך יתכן שהתורה תלויה ביצ"מ ואם לא גלו למצרים ח"ו לא היה מקום לתורה, והלא התורה אינה תלויה בזמן ולא במקום דבר אחר ולא בזולת דבר כי הכל שמותיו של הקב"ה, וביארו הענין כי כמו שיש מצרים תחתונה כמו כן יש מצרים עליונה אשר שם היה מעורב כל הנשמות יחד טוב ורע והוצרך השי"ת אשר רצונו הטוב לברור הטוב מהרע כי הטוב הוא העיקר והוצרך לגאלם בכח חמשים שערי בינה, וזה וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, דהיינו בסוד חמשים שערי בינה וכמו כן לעומת זה יצאו ישראל ממצרים התחתונה בכת וגבורה ונודע ונתפרסם לכל האומות אלהותו והשגחתו ויכולתו בכל הארץ אשר הוא המנהיג את כל העולם כולו ברצונו הפשוט, ובזה היה גאולה לגופים ולגאול לנפשות ישראל אשר היו משוקעים בטומאת מצרים העליונה והיה תירות לגופות ולנשמות, וע"כ באמת כל התורה בסוד יציאת מצרים העליונה בכח חמשים שערי בינה, אשר זה הוא מקור התורה, וכמו שהנשמות למעלה נזדככו בחמשים שערי בינה כמו כן ישראל למטה נזדככו בקבלת התורה הכלולה מחמשים שערי בינה. ובזה יתכן לפרש מאמר בעל ההגדה עבדים היינו לפרעה במצרים וכו', היינו מדבר ביציאת מצרים התתתונה ולכן תלה היציאה אף אותנו, ע"ד חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כי ביציאת הגופים מעבדות לחירות הכל מרגישים בה, משא"כ יציאת הנשמות לחירות והיינו מכור הטומאה העליונה אשר הוטמאו בה כל השנה ובאותו לילה של פסת מתעורר ומתוסף קדושה על כללות ישראל מהקדושה שהיתה בימי יציאת מצרים, א"כ בליל זה יש ג"כ חירות על הנשמות, והדברים מבוארים באריכות בספרי חכמי אמת, ואקדים לך מ"ש הרמב"ן ז"ל על התורה בפ' בראשית בפסוק וכל צבאם בענין ויברך ויקדש הביא בשם החכם ר"א אבן עזרא כי הברכה תוספת טובה שיתחדש בגופות יתרון כת בתולדת ובנשמה יתרון השכל, ויקדש אותם שלא עשה בו מלאכה כבשאר הימים, וכתב הרמב"ן ז"ל ודבריו בזה נכונים למאמינים בו כי אין זה מושג בהרגשה לאנשים. כמו כן בכאן אם כי באמת בליל פסח מתעורר קדושה על כללות ישראל, אמנם אינו מורגש כ"כ הדבר לאנשים הפשוטים כי רק לגדולי הדור וגם

למאמינים בו, ולכן קאמר בעל ההגדה ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, מדבר ביציאת מצרים העליונה שהיא נשמת ישראל מתחת כור הברזל והכניסנו לחמשים שערי בינה ולכן לא תלה היציאה על אותנו כי אין אנחנו מרגישים כ"כ הרגש חירות הנשמות ולכן תלה היציאה באבותינו כי הם הם שהרגישו בזה מחירות הנשמות כמו דור המדבר שהיה דור דעה ולכן כיון שמדבר בחירות הנשמות אמר משועבדים היינו ואינו נופל על זה לשון עבדות רק לשון שיעבוד דהיינו שהיינו משועבדים תחת קליפות ערות מצרים והקב"ה הוציאנו משם וקדשנו במצותיו הקדושות:

מעשה בר"א ור"י וכו', והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. הלשון אותו הלילה אינו מדוקדק, דלשון אותו הוא לשון זכר ולילה הוא, לשון נקבה, וכבר עמד בזה השל"ה הק' ונבוא לביאור, ונקדים מה שכתב הגאון מוהר"א בביאורו על ההגדה בפיסקא מה נשתנה הלילה הזה, וביאר כי יום הוא ל"ז ולילה היא ל"נ וא"כ היה צריך תמיד אצל לילה זאת דזאת היא ל"נ, ולכן הלילה פטור ממצות והיינו כמו שאשה פטורה מן המצות ועיקר המצות הם לאנשים דוקא כך הם רוב מצוותן דוקא ביום ולא בלילה, ולא מצינו כלל שיהיה מצוה דוקא בלילה ולא ביום ועכשיו נתחייב הלילה דוקא במצוה ולא ביום. והאריך שם ע"פ סוד וסוד ה' ליראיו. אמנם דרך פשוטה נראה הענין ע"פ מ"ש בזוה"ק פ' בא (ל"ח ע"א) ותנא הוה נהיר ליליא כיומא דתקופת תמוז וחמא כל עמא דינוי דקוב"ה הה"ד ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, ובשעתא דנפקו אשתכחו כולהו מתין בשוקין לעיניהון בחד גיסא וחמו למיתיהון באידך גיסא ובכולא הוה פרסומי ניסא דלא הוה כהאי יומא מיומא דאתברי עלמא, ונמצא לפי דברי הזוה"ק דאותו לילה הוי נהיר כיום ולכן הוא מכונה בשם זכר וגם המצות נהוגות באותו לילה דוקא אף שלא מצינו מצוה שתהיה נהוגה בלילה ולא ביום שאני לילה זו דהוא מכונה בשם יום ומכונה בשם זכר:

ולפענ"ד נראה דהך סברא דלילה זו מכונה בשם יום תליא במחלוקת דב"ש וב"ה, ואפרש שיחתי. דהנה בפרק ערבי פסחים בירושלמי, עד היכן הוא אומר, בש"א עד אם הבנים שמחה, וב"ה אומרים עד חלמיש למעינו מים, אמרו להם ב"ש וכי יצאו ישראל ממצרים שהוא מזכיר יציאת מצרים, ופירש המפרש וכי יצאו ישראל קודם חצות דנימא גם בצאת ישראל ממצרים קודם אכילה, אלא אומר עד בצאת ישראל ואוכל הפסח עד חצות, ואח"כ אומר בצאת ישראל דקסברי ב"ש דהגאולה והיציאה בחצות היתה, אמרו להם ב"ה אילו ממתין עד קרות הגבר עדיין לא הגיעו לחצי הגאולה היאך מזכירין גאולה ועדיין לא נגאלו והלא לא יצאו אלא בחצי היום שנאמר ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל וכו', אלא מכיון שהתחיל במצוה אומר לו מרק (פירוש גמור) נמצא מחולקים ב"ש וב"ה, דב"ש סוברים דגאולה היתה בחצי הלילה, א"כ להכי אינו אומר בצאת ישראל קודם חצות, וב"ה סברי דבלילה לא היתה היציאה, א"כ א אחר חצות לא שייך לומר בצאת ישראל, אלא כיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק. והנה בש"ס דברכות (דף ט' ע"א) איתא מחלוקת ראב"ע ורע"ק, דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ראב"ע אומר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות, ארע"ק והלא כבר נאמר בחפזון עד שעת חפזון, ומסקנת הש"ס אמר רבי אבא הכל מודים כשנגאלו ממצרים לא נגאלו אלא בערב שנאמר הוציאך ה' ממצרים לילה, וכשיצאו לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, על מה נחלקו על שעת חפזון, ראב"ע סבר מאי חפזון חפזון דמצרים ורע"ק סבר מאי חפזון חפזון דישראל, ולשיטת גמרא דילן תרווייהו מודו ראב"ע ורע"ק דישראל לא יצאו אלא ביום, והיינו כשיטת ב"ה הנ"ל דלא יצאו אלא ביום, דר"ע הוא מתלמידי ב"ה כמו שהוכיחו התוס' בב"מ בפרק המפקיד מדאוסר צרת הבת, וכן הוכחתי במ"א דראב"ע הוא מתלמידי ב"ה מדאוסר צרת הבת בספ"ק דיבמות, נמצא מאי דקאמר הש"ס דכ"ע לא יצאו אלא ביום היינו אליבא דרע"ק וראב"ע דתרווייהו מתלמידיו של ב"ה, אבל לשיטת ב"ש היציאה היתה בלילה, וקשה היאך הבינו ב"ש הך קרא שהביאו ב"ה ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל ממצרים דמבואר להדיא דביום יצאו, אלא דב"ש ס"ל סברת הזוה"ק דהאי ליליא נהיר כיממא כיום תקופת תמוז, ונמצא אף שהיציאה היתה בלילה שייך לומר

ויהי בעצם היום הזה כיון דהאי ליליא נהיר כיממא, וב"ה לא ס"ל סברת זוה"ק, נמצא שפיר הוכיח דביום יצאו מדכתיב ויהי בעצם היום הזה. נמצא דסברת הזוה"ק תליא במחלוקת ב"ש וב"ה, דב"ש ע"כ ס"ל סברת הזוה"ק דהאי ליליא הוי נהיר כיממא. ובזה נבוא אל הענין דהיו מסובין בבני ברק, וידוע דר"א הוא היה הגדול שבהם אף שלא היו ממש תלמידיו מצינו שחלקו לו כבוד הרבה כדרך התלמיד לרב, ועיין בסנהדרין חלק (דף ק"א) בעובדא כשחלה ר"א נכנסו ארבעה זקנים הללו לבקרו ר"ט ור"י וראב"ע ורע"ק, מבואר שם שחלקו לו כבוד הרבה כדרך התלמיד לרב, לבד רע"ק שהיה תלמידו ממש, ומסתמא עיקר הסיפור היה בר"א הגדול כיון שהוא היה הגדול שבהם, וידוע דר"א שמותי הוא ופירשו התוס' בכמה מקומות דר"א מתלמידי ב"ש, והיינו דקאמר והיו מספרים ביצ"מ כל אותו הלילה, ונקט לשון זכר על הלילה דלר"א דהוא מתלמידי ב"ש מוכרח לומר סברת זוה"ק דנהיר האי ליליא כתקופת תמוז והוי יום ממש ולהכי נופל ע"ז לשון זכר וכמו שבארנו לעיל ומסתמא היה הסיפור בגבורת ה' באותו לילה וכשיטת הזוה"ק דהאי ליליא נהיר כיממא:

ובזה מובן אמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה וכו, ובסדר הגדה של הרמב"ם בפ"ח מהל' חו"מ הנוסחא כך הוא אמר להם ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה וכו', וכיון דנוסחא שלו אמר להם ראב"ע, משמע דהוא תשובה על פלפול שביניהם. ולמ"ש יתבאר הענין בטוב טעם ודעת בס"ד. דהנה באמת קשה ל"ל קרא לרבות יציאת מצרים בלילות מהיכא תיתי דלא נאמר יציאת מצרים בלילות, וצ"ל ע"פ סברת הש"ס בברכות הנ"ל כיון דלא יצאו אלא ביום ה"א דלא נזכיר יצ"מ בלילות, וראב"ע לשיטתו דסובר הכי בברכות דלא יצאו אלא ביום כשיטת ב"ה בירושלמי הנ"ל דלא יצאו אלא ביום, דראב"ע הוי מתלמידיו של הלל, ולהכי לא זכה למימר יצ"מ בלילות כיון דלא יצאו בלילה, עד שדרשה בן זומא מריבויא דקרא, וכ"ז לשיטת ב"ה אבל לשיטת ב"ש דיציאה היתה בלילה בודאי לא צריך קרא לרבויי דהסברא כך להזכיר יצ"מ בלילות כיון דהיציאה היתה בלילה, והיינו דהשיב להם ראב"ע על פלפול שלהם שהיו מספרים ביצ"מ כל אותו הלילה דהיינו כמו שבארתי לעל דעיקר הסיפור היה אצל ר"א הגדול הוא מתלמידיו של ב"ש דסובר דהאי ליליא הוה נהיר כיממא דתקופת תמוז, וזהו דקאמר כל אותו הלילה דלילה זו מכונה בשם זכר כיון דנהיר כיממא והוא שיטת ב"ש דבלילה יצאו ישראל ממצרים וכמבואר להדיא בזוה"ק, וע"ז השיב להם ראב"ע דאינו סובר דהיציאה היתה בלילה מדהוצרך ב"ז קרא לרבות הלילות ואם איתא דהיציאה היתה בלילה לא צריך קרא לרבויי דבודאי צריך להזכיר בלילות כיון דהיציאה היתה בלילה, א"ו דהיציאה היתה ביום ולכך צריך קרא לרבויי ובזה מחולק על ר"א הגדול דסובר דהיציאה היתה בלילה רק נהיר ליליא כיממא ודו"ק:

עוד נראה לפרש בזה ענין נכון. דהנה כל הראשונים מקשים דהא קי"ל דמזכירין יצ"מ בלילות והיאך נלמוד מקרא דבן זומא דהא קי"ל כחכמים כל ימי חייך להביא לימות המשיח, ובשו"ת ש"א האריך בזה, גם אני אמרתי בזה דרכים שונים. ולענ"ד נראה ענין נכון בזה, דאיתא בזוה"ק פרשת יתרו (צ"ב ע"ב) וז"ל זכור רזא דדכורא איהו רזא דדכורא דנקיט כל שייפי דעלמא עילאה, את יום השבת לאסגאה מעלי שבתא דאיהו לילה ודא איהו את לקדשו דאיצטריך קדושה מגו עמא קדישא ולאתעטרא בהו כדקא חזי עכ"ל. והנה דברי הזוה"ק נראה דפליג על גמרא דילן (פסחים ק"ו ע"א) ת"ר זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין אין לי אלא ביום בלילה מנין ת"ל זכור את יום השבת לקדשו, ופריך הש"ס בלילה מנין אדרבא עיקר קידושא בלילה הוא קדיש דכי קדיש תחלת יומא בעי לקדושי, ותו בלילה מנין ת"ל זכור את יום, תנא מהדר אלילה וקנסיב ליה קרא דיממא, ה"ק זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת"ל זכור את יום השבת. וע"ש בפירוש רשב"ם היטב. והנה באמת לשיטת הזוה"ק אתיא הברייתא כפשוטה וא"צ להגיה, דלשיטת הזוה"ק שבת דיממא קדוש יותר משבת דלילה, ולהכי ה"א דוקא ביום בעי לקדושי ולא בלילה וגם ת"ל זכור את יום השבת לקדשו, ומה דאקשי הש"ס תנא מהדר אלילה וקא נסיב קרא דיממא, דה"פ דאת יום השבת, את לרבויי הלילה ולא דילפותא הוא מיום השבת רק מאת ילפינן. אמנם תלמודא דידן לא נחית בשיטתו של הזוה"ק ואלו ואלו דברי אלהים חיים. והנה לכאורה לשיטת הזוה"ק י"ל גם בקרא למען תזכור את יום צאתך ממצרים דאתי לרבות

הלילות וכמו שדרשו בזוה"ק זכור את יום השבת לקדשו דאת לרבות הלילה והכתוב דאת יום צאתך אתי לרבות הלילות. ולפ"ז תקשה למה הצריך ב"ז לדרוש מכל. אך נראה דאיתא בכמה דוכתי בש"ס (פסחים כ"ב:) הך פלוגתא דשמעון העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהם אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה עד שבא רע"ק ודרש אח ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח. והנה התוס' בבכורות (דף ו') פלפלו הרבה אי הלכה כמ"ד דדרשינן את או לא, ודעת התוס' דהלכה כמ"ד דלא דרשינן את, ודעת הרא"ש דמסתמא הלכה כרע"ק דדרשינן את לרבות תלמידי חכמים, ולפ"ז י"ל דהני תנאי דבן זומא וראב"ע ס"ל כהני תנאי דלא דרשינן את ולהכי בעינן כל לרבויי, משא"כ לדידן דקי"ל הלכה כרע"ק דאת לרבויי אתי י"ל דידעינן לילה מאת דאת לרבות הלילה אתי וכל ימי חייך להביא לימות המשיח:

ואפשר על דרך זה לקיים הנוסחא בהרמב"ם שהבאתי לעיל אמר להם ראב"ע. והיינו כמו שכתבתי, דכבר הקדמתי דר"א היה הגדול שבהם ומסתמא עיקר הסיפור בו היתה ור"א לשיטתו דס"ל (נדה ל"ה) דדרשינן אתים שבתורה, ולהכי לשיטתו מזה מפקינן דחייב בלילה לספר ביציאת מצרים. ואפשר לזה רמז כל אותו הלילה, דתיבת אותו נראה כמיותר דהו"ל כל הלילה, אלא שרמז ג"כ להך דרשא דאת לרבות הלילות כמ"ש לעיל, וע"ז אמר ראב"ע לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות והיינו כהנך תנאי דלא דרשו אתים והביא ראיה ע"ז מדהוצרך ב"ז לדרוש הלילות מריבוי דכל כמ"ש לעיל. אמנם לדידן דקי"ל דדרשינן אתים שבתורה כמו שהכריח. ממילא קיי"ל דחייב להזכיר יצ"מ בלילות אף דדרשינן כל לרבות ימי המשיח:

כהא לחמא עניא וכו'. נדבר קצת במעלות הצדקה אמרו חז"ל בפ"ק דב"ב תניא ר' יהודה אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות, ופירש מהרש"א בח"א כי הצדקה שעושה הקב"ה עמנו בגלות היא בסתר, אבל בעת הישועה שיהיו עושים צדקה יהיה בהגלות לעיני כל. ויש לפרש הענין דעיקר מעלת הצדקה מה שאנחנו עושים, היא דוקא מה שאנחנו עושים בסתר וזה הוא מעלה הגדולה מצדקה העשויה בהגלות, וכמבואר בש"ס ובפוסקים, אבל לגבי הקב"ה הוא להיפך, כשעושה עמנו צדקה בסתר הגם שהיא ישועה לנו אמנם בזה לא נתפרסם כ"כ אלהותו והשגחתו ויכולתו, משא"כ כשעושה עמנו צדקה בהגלות לעיני כל חי נתפרסם שמו ויכולתו והשגחתו, ולכן המדה הוא כשאנחנו עושים הצדקה במעלה הנכונה דהיינו בסתר דזה הוא מעלת הצדקה לעומת זה הקב"ה עושה עמנו צדקה בהגלות לעין כל. וזה כוונת הש"ס גדולה צדקה, היינו צדקה המועילה מקרבת הגאולה. הנה כמה גדולה מעלת צדקה, וביותר הצדקה, כמו בעתים הללו שהיוקר גדול מאוד וצעקת עניים רבה, ומה מאוד גדולה הצדקה אצל השי"ת ועושין בזה תיקונים בעולמות העליונים, וז"ל הזוה"ק פ' פקודי (רס"ו א') היכלא חמישאה וכו' מהאי נפק, רוחא אחרא ואיקרי שוד וכד שליט כפנא על עלמא האי רוחא דאיקרי שוד איהו אשתכח ורוחא אחרא אשתתף עמיה דאיקרי כפן ואילין אזלין בעלמא ומשתכחי לקבל ב"נ והיינו דכתיב לשוד ולכפן תשחק, ואילין עבדין קטרוגא לב"נ ומשדדי לכולא חד דאיקרי שוד דבתר דאזיל בגו טורין רמאין ושדיד וחריב ושיצי כלא כדין תב ושדד לב"נ ומתין בחולשא דיליה, וכד אכלין בני נשא לא שבעין בגין דאיהו שלטא בעלמא, ובההוא זימנא מאן דעביד חסד עם ב"נ ויהיב לון למיכל ולמשתי כדאי איהו לדחייא לן לאילין תרין רוחין לבר דלא שלטי בעלמא, וכד ישראל לא עבדי חסד עם ב"נ ושאר עמין עבדי חסד בעלמא כדין אילין תרין רוחין מתבסמין לשאר עמין ומתקפי עלייהו דישראל בגין דהא כדין אתקף לההוא סטרא אחרא וישראל אתכפיין וכד ישראל עבדי חסד אתכפי ההוא סטרא אחרא ואתחלש וסטרא דקדושה אתקף וכו' ע"ש לשונו הקדוש. ואיך לא נשים אנחנו על לבנו לקיים מצות צדקה בכל האפשרי בעתים הללו. ונראה ליישב בענין זה מאמר חז"ל בפ"ק דב"ב (דף י') תניא היה ר"מ אומר יש לו לבעל דין להשיבך ולומר אם אלהיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסן, אמרו לו כדי שניצול אנו בהם מדינה של גיהנם, וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע אם אלהיכם אוהב עניים מפ"מ אינו מפרנסם א"ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם, א"ל אדרבה זו שמחייבתן לגיהנם אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים וצוה עליו שלא להאכילו ולא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו לכששמע המלך לא כועס עליו ואתם קרויים עבדים דכתיב כי לי בנ"י עבדים, א"ל רע"ק אמשול לך משל למה"ד למלך שכעס על בנו וחבשו בבית האסורים וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם והאכילו והשקהו לכששמע המלך לא דורון משגר לו, ואנו קרויים בנים למקום שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם, א"ל אתם קרויים בנים ואתם קרויין עבדים בזמן שאתם עושים רצונו ש"מ אתם קרויים בנים ובזמן שאין אתם עושים רצונו ש"מ אתם קרויים עבדים ועכשיו אין אתם עושים רצונו ש"מ, א"ל הרי הוא אומר הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית אימתי ועניים מרודים תביא בית האידנא וקאמר הלא פרוס לרעב לחמך. ולכאורה אינו מובן נהי דמשיב לו מקרא מ"מ קושיית המין במקומו עומד, ומהרש"א בחד"א הרגיש בזה ותירץ דרע"ק השיב לו מקרא ומוכח באמת דבין כך וכך אף שאין עושים רצונו ש"מ נקראו בנים, ובאמת פלוגתא היא בקידושין (ל"ו ע"א) בנים אתם לה' אלהיכם בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים אין אתם נוהגין מנהג בנים אין אתם קרויים בנים דברי ר"י, ר"מ אומר בין כך וכך אתם קרויים בנים ע"ש, א"כ תינח לר"מ דקסבר דבין כך וכך מיקרו בנים, אבל לשיטת ר"י דסובר דבזמן שאין אתם נוהגים מנהג בנים לא מיקרו בנים הדרא קושיית המין לדוכתא. ונראה לתרץ דר"י לשיטתיה אזיל דקאמר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, א"כ יש לומר נהי דהשתא קרו עבדים מ"מ ע"י מצות צדקה שגורם הגאולה ויהיו נקראים בנים למקום ולכן ש"ד לפרנסם כיון דע"י צדקה יקרבו הגאולה ויהיו נקראין בנים למקום וזה יש לכוין במאמר כהא לחמא וכו' כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי וכו', היינו שאנו מזמנין עצמנו לקיים מצות צדקה ואמר השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, דהיינו ע"י מצות צדקה כתקונה יתקרב הגאולה ונהיה בארעא דישראל, וכפל דבריו השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין, רוצה לומר דאף דעכשיו אנחנו עבדים א"כ תקשה קושיית המין שאין ראוי ליתן צדקה מחמת המשל למלך שכעס על עבדו כנ"ל. אמנם התירוץ הוא כמו שכתבנו, דע"י מצות צדקה יהיה הגאולה ונהיה בנים למקום וע"ז לשנה הבאה בני חורין, כיון דע"י הצדקה שמקרבת הגאולה נהיה בני חורין שפיר נקראים אנחנו בנים למקום ונסתר קושיית המין הנ"ל. ובכן ימהר ה' גאולתנו ופדות נפשנו וכימי צאתנו ממצרים יראנו ה' נפלאות א"ס:

תוכן העניינים

נחלי מים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה