נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה
דרוש יא
לשבת הגדול
פסחים (נ"ח א') מתיב רבא וכו', ואי ס"ד בשמונה ומחצה מדאורייתא היכי מקדמינן. צריך להבין דמאי קשיא דלמא באמת מה"ת רק משום שחיטת הפסח שהוא ג"כ מה"ת צריך להקדים שחיטת התמיד דאל"כ לא היו יכולים כל ישראל לעשות פסחיהם, והא ודאי אף אם נימא דבין הערבים חלקהו לשני ערבים היא מה"ת היינו למצוה ולא לעיכוב דהא לא שנה הכתוב לעכב, דהא פסח שנשחט אחר תמיד של בין הערבים מחמת הך קרא יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים, אעפ"כ אם שחטו קודם לתמיד הפסח כשר כמבואר במשנה דלקמן, א"כ כיון דמצוה הוא בעלמא, א"כ שחיטת פסחים דג"כ מצוה מה"ת צריכין להקדים בשביל זה שחיטת התמיד, ובפרט לפי מה שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' חו"מ שא"א שכל ישראל ישחטו פסחיהם בשתי שעות, א"כ עכ"פ צריך לשהות יותר משתי שעות, ואם התמיד יהיה נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה ישאר עד כלות היום עוד שתי שעות ומחצה, ולדברי הרמב"ם ז"ל צריך עכ"פ לשהות יותר משתי שעות לשחיטת כל הפסחים וגם קטורת ונרות צריך לשהות זמן מה, א"כ לא ישאר זמן על הפסחים וקטורת ונרות לכן צריך להקדים, ומאי קשיא. ונראה לענ"ד דרבא לשיטתו מקשה שפיר, דהא רבא מוקי לקמן הך פלוגתא דר"י ורע"ק בענין כסדורו בחול, דר"י סובר כסדורו בחול דעלמא כך סדורו בשבת בערב פסח, והיינו דר"י סבר דחיישינן למכמר בשרא, ורע"ק סובר דלא חיישינן למכשר בשרא. והנה אחר דמסיק דמדאורייתא מצותו משינטו צללי ערב, רק בשאר ימות השנה דאיכא נו"נ מאחרינן ליה תרתי שעי ועבדינן בשמונה ומחצה, וכתבו התוס' אבל טפי לא שלא היו רוצים לעשות כ"כ בצימצום סמוך לחשיכה ורבא דמפרש לקמן מילתא דר"י כסידורו בחול דעלמא כך סידורו בשבת בערב פסח וקרב הפסח בי' ומחצה, היינו בדוחק משום מכמר בשרא. עכ"פ רבא כפי שיטתו מוכח דסובר דעכ"פ יש שהות להקריב הפסחים וקטורת ונרות בשתי שעות ומחצה דהא בשבת ערב פסח לר"י נשחט התמיד בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה ולא נשאר עד הלילה רק שתי שעות ומחצה ועכ"פ בדוחק מחמת מכמר בשרא צמצמו שזמן זה יספיק להם, ורע"ק לא פליג ע"ז אלא מטעם דלא חייש למכמר בשרא רק בשאר כל השנה דאין חשש מכמר בשרא לא רצו כ"כ לעשות סמוך לחשיכה ולצמצם כ"כ הזמן. ולפ"ז קושיית רבא לשיטתו, דאם נימא דבשמונה ומחצה הוא מדאורייתא לא היה להם לדחות זמן התמיד דעכ"פ ישאר שתי שעות ומחצה ויספיק בדוחק הזמן לשחיטת הפסחים ולקטורת ונרות, דהא כמו לר"י דחייש למכמר בשרא אחרו זמן הפסח וצמצמו הזמן בדוחק מחמת בשרא, כמו כן משום הך מצוה דאורייתא דחלקהו לשני ערבים דמצוה מה"ת בשמונה ומחצה הו"ל לאחר הפסח ולצמצם הזמן על שחיטת פסחים וקטורת ונרות בשתי שעות ומחצה, דהא לשיטתו מוכח מהברייתא דלקמן דעכ"פ בדוחק יספיק הזמן לזה, ושפיר מותיב רבא לשיטתו:
ובזה אמרתי ליישב מה שדקדקו המפרשים בעל א"ח וצל"ח הא דסיים רבא בקושייתו שהביא המשנה בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בח' ומחצה בין בחול בין בשבת, דלענין מה סיים רבא הך דבין בחול בין בשבת דא"צ לקושיתו, ולפמ"ש יש ליישב בטוב טעם. דהנה לפי מה שביארנו קושית רבא הוא לשיטתו דוקא משא"כ לאביי דמפרש לקמן הך פלוגתא דר"י ורע"ק בע"א אין הכרח לומר דיש שהות בשתי שעות ומחצה לשחיטת כל הפסחים וקטורת ונרות, א"כ י"ל דלעולם מדאורייתא כל השנה בח' ומחצה וקרב בט' ומחצה רק מחמת שלא יספיק הזמן לשחיטת כל הפסחים והקטור' ונרות צריכין להקדים התמיד כדי לקיים שחיטת כל הפסחים וקטורת ונרות רק רבא לשיטתו מקשה שפיר. והנה באמת קשה על רבא דמנ"ל דילמא הפי' בפלוגתא דר"י ורע"ק כאביי, רק רבא לשיטתו דחה אוקימתא דאביי בסמוך מטעם מידי רע"ק כסדרו בערב הפסח שחל להיות בערב שבת קתני, ופירשו התוס' ד"ה מידי רע"ק דהא לרבא נמי איכא למיפרך כדפריך רבה בר עולא בסמוך מידי כסדרו בחול בעלמא כן סדרו בשבת בערב פסח רבא לא חשיב ליה פירכא דהא ר"י אמתניתין קאי דקתני דערב פסח שוה בין בחול בין בשבת ועליה פליג ר"י ולכך לא היה צריך להזכיר בדבריו ערב הפסח, והיינו דסיים רבא המשנה בין בחול בין בשבת, דזה הוא לחזק קושייתו כיון דקושייתו היא דוקא לשיטתו ולשיטת אביי לא קשה זה, א"כ היא גופא קשיא דמנ"ל לרבא לומר אוקימתא דידיה ולהקשות דילמא כאוקימתא דאביי, ואי משום קושייתו מידי רע"ק כסדרו בערב פסח וכו' גם לשיטתו יקשה בדברי ר"י, כמו דבאמת אקשי רבה בר עולא, רק רבא לא חשיב ליה פירכא משום דקאי על המשנה דקתני בין בחול בין בשבת, וע"ז פליג ר"י ולהכי מסיים הך בין בחול בין בשבת כדי ליישר אוקימתא דידיה דבזה נצמח הקושיא על ריב"ל, ודו"ק היטב:
שם במאי קמפלגי במוספין קודמין לבזיכין קמפלגי וכו'. עיין רש"י ד"ה ובזיכין בשבע וכו', וה"ה דמצי למעבדיה בתחלת שמונה, אלא חדא דשמא אין חילוק לחם הפנים כלה בסוף שבעה, ועוד כל הני זימני לא משנינן ליה אלא בשש ומחצה כדיניה או בשבע ומחצה כשאר ערבי פסחים. והתוס' דחו, פירוש ראשון של רש"י וז"ל ואין נראה לר"י דהא לרע"ק קאמר בזיכין בחמש ומוספין בשש משמע לרע"ק ליכא שהייה בהקטרה וחילוק לחם אלא שעה עכ"ל. ומה"ט דחו פירוש רש"י ופירשו כלשון אחר שבפירוש רש"י, ובאמת הוא קושיא עצומה על פירש"י. ונראה ליישב שיטת רש"י בטוב טעם בעהי"ת:
דהנה יש לעיין בחילוק לחם הפנים בערב פסח אימתי אכלו הכהנים לחם הפנים דהא אסור לאכול מצה בערב פסח, ובירושלמי אמרו כל האוכל מצה בערב פסח כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו, ולשיטת בעה"מ ז"ל בפרק אלו עוברין דאיסור אכילת מצה הוא משש ומעלה דהתחיל איסור חמץ, א"כ יש ליישב קצת דאכלו מצה קודם חצות, אך לשיטת בעל המאור ג"כ תקשה למ"ד דמוספין קודמין לבזיכין ועבד להו לבזיכין בשבע, א"כ שוב איכא איסורא דאכילת מצה ופשיטא דקשה טפי לשיטת רב אלפס והרמב"ן במלחמות דאיסורא דאכילת מצה בערב פסח הוא כל היום, א"כ מתי אכלו לחם הפנים שהוא מצה דהא אסור לאכול מצה כל היום, ואם נימא דאכלו בלילה אחר אכילת מצה של מצוה תקשי טובא, דהא משנה שלמה שנינו במנחות פרק י"א משנה ז' חל יוה"כ להיות בשבת החלות מתחלקות לערב, והיינו שלא היו מחלקים הלחם הפנים ביום הכפורים שחל להיות בשבת כיון דאינן יכולים לאכול ביום מפני יוה"כ המתינו בחילוק לחם הפנים עד הערב. ואי איתא דבכל שבת ערב פסח לא היו אוכלים לחה"פ עד הערב, א"כ אמאי קתני במשנה דוקא חל יום הכפורים להיות בשבת החלות מתחלקות לערב דהא בכל ערב פסח שחל להיות בשבת ג"כ החלות מתחלקות לערב כיון דאינן יכולים לאכול מחמת איסור מצה בערב פסח. א"ו משמע דהלחם הפנים היה נאכל בערב פסח, א"כ תקשה אמאי והא איכא איסורא דמצה בע"פ, ודוחק לומר כיון דאינו אלא איסורא דרבנן בעלמא התירו משום מצות אכילת קדשים, לא שמעינן כן. ועוד דהא אפשר לאכול הלחם הפנים בלילה אחר אכילת מצה של מצוה, דהא אינו נפסל אלא למחר בבוקר:
והנלע"ד בזה לפמ"ש התוס' בריש פרק ערבי פסחים דלא אסרו מצה בערב פסח אלא במצה הראויה לצאת בה ידי מצה, אבל מצה שאינו יוצא בה י"ח מצה מותר לאכול בערב פסח, ולפ"ז יש לומר לפי מה דאיתא בפסחים במשנה (דף ל"ה) דחלות תודה ורקיקי נזיר דאינו יוצא בה ידי חובת מצה ומפרש רבה דאמר קרא ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצא זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח. ור"י מפרש אמר קרא שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לז' ימים יצאתה זו שאינה נאכלת לז' ימים אלא ליום ולילה, ולפ"ז בלחם הפנים ג"כ אינו יוצא ידי חובה מהני טעמי שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח, וגם היא מצה שאינה ראויה לשבעה דהא נפסל בבוקר, וא"כ כיון שאינו יוצא בה ידי חובת מצה יש לה דין מצה עשירה דמותר לאכול בערב פסח כיון דאינו יוצא בה ידי מצה וזה ברור, ולענ"ד מזה ראיה ברורה לשיטת התוס' דמצה עשירה שאינו יוצא בה ידי חובת מצה מותר לאכלה בערב פסח. והוא מוכרח בש"ס דילן מאכילת לחה"פ:
ובזה נבוא ליישב שיטת רש"י הנ"ל. רק נקדים גמרא (ברכות כ"ח) רב אויא חלש ולא אתא לפירקא דרב יוסף למחר כי אתא בעא אביי לאנוחי דעתיה דר"י, א"ל מ"ט לא אתא מר לפירקא, א"ל דהוה חליש ליבאי ולא מצינא, א"ל אמאי לא טעמת מידי ואתית, א"ל לא סבר לה מר להא דר"ה דאמר ר"ה אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין, א"ל איבעי ליה למר לצלויי צלותא דמוספין ביחיד ולטעום מידי וליתי, א"ל ולא סבר לה מר אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור, א"ל לאו איתמר עלה אמר רבי אבא בצבור שנו. והנה משמע בהדיא דאביי סובר כר"ה דאסור לאדם שיטעום כלום קודם תפלת המוספין, אף דהש"ס מסיק דלית הלכתא כר"ה, אבל מ"מ אביי סובר כר"ה. והנה אם נימא כר"ה דאסור לאכול קודם תפלת המוספין, נראה דה"ה דאסור לאכול קודם קרבן מוסף, דהא תפלות נגד קרבנות כמבואר בר"פ תפלת השחר ותפלת המוספין נגד קרבן מוסף תיקנו, א"כ אסור לאכול קודם הקרבת מוסף, וכבר אמרנו והקדמנו המשנה דמנחות דחילוק לחם הפנים היה בשעה שראוי לאכול, ולפי זה יש לומר שיטת רש"י בטוב טעם בס"ד, דלר"י דסובר דמוספין קודמין לבזיכין וכבר הקריבו קרבן מוסף א"כ יכולים לאכול לחם הפנים היה צריך זמן יותר דהיינו בזיכין בז' וחצי שעה לחילוק לחם הפנים, משא"כ רע"ק דסובר בזיכין קודמין למוספין א"כ אינן יכולים קודם לאכול הקרבת המוספין, א"כ לא היה צריך אלא שעה אחת להקרבת בזיכין דעדיין אינו זמן חילוק לחה"פ כיון דאינן יכולים לאכול קודם הקרבת קרבן מוסף. וזה נכון בס"ד:
שם בגמרא במאי קמפלגי במכמר בשרא ר"י סבר חיישינן למכמר בשרא. ופי' התוס' הואיל ואין הדחת קרביו דוחה שבת, וכוונת התוס' כמ"ש הצל"ח דהא חזינן דגם כשחל ערב פסח בחול לא היו צולין הבשר מבע"י דהא כשחל ערב פסח בערב שבת הקדימו שעה אחת בשביל צליית קרבן פסח מכלל כשחל ערב פסח בשאר ימי השבוע לא היו צריכין להקדים בשביל הצליה שיכולים לצלות בלילה א"כ אמאי לא חששו למכמר בשרא א"ו דלא חיישינן למכמר בשרא, א"כ אמאי חששו בשבת טפי למכמר בשרא מימי החול דהא גם בימי החול לא היו צולין הפסח מבע"י, משום זה הוכרחו התוס' לפרש משום דהדחת קרביו אינו דוחה שבת, ולהכי חששו טפי בשבת למכמר בשרא. אמנם רש"י ז"ל פירש בהדיא דחיישינן שמא יתחמם בשר הפסח ויסריח, הרי פירשו בהדיא דעל בשר הפסח קאי, ותמיה לי על הצל"ח שלא הרגיש בזה דרש"י לא פירש כפירוש התוס', ועיין בצל"ח שכתב דבר נכון ליישב, דהא הפסח נשחט בשלש כתות א"כ בחול יש לומר דבאמת כת ראשונה צולין למבע"י או כת שניה ג"כ היו צולין מבע"י רק כת שלישית ששחטו פסחיהם סמוך לחשיכה המה היו יכולים להמתין בצליה עד חשיכה משא"כ כשחל ערב פסח בערב שבת דגם כת שלישית צריך לצלות מבע"י שאינם יכולים לצלות משחשיכה מחמת איסור שבת ע"כ צריך להקדים שעה אחת, משא"כ כשחל ערב פסח בשבת דגם כת ראשונה צריכה להמתין עד חשיכה חששו למכמר בשרא, ודבריו נכונים. ול"נ ליישב בטוב טעם שיטת רש"י ז"ל במאי דחששו בשבת טפי למכמר בשרא מימי החול, דגם בחול לא היו צולין מבע"י, וגם באמת צריך להבין במאי קא מיפלגי ר"י ורע"ק בסברא דעלמא. לכן נלע"ד ליישב בהקדם הסוגיא דשבת (דף קי"ו ע"ב) ת"ר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח עד החזה ד"ר ישמעאל בנו של ר' יוחנן ברוקא וחכ"א מפשיטין את כולו, ומפרש הש"ס שם טעמא דר"י בנו של ר"י בן ברוקא דהא איתעביד ליה צורך גבוה ורבנן מ"ט כל פעל ה' למענהו והכא למענהו מאי איכא רב יוסף אמר שלא יסריח הבשר, ופירש רש"י שהעור מחמם הבשר ומסריחו, רבא אמר שלא יהו קדשי שמים מוטלין כנבלה. ובש"ס דמנחות ר"פ ר' ישמעאל אומר עומר היה בא בשבת משלש סאין ובחול מחמש, וחכ"א אחד שבת ואחד חול משלש היה בא, ומפרש הש"ס טעמא דר"י דעשרון מובחר בלא טרחא בא מחמש סאין בטירחא אתי משלש, בחול מייתינן מחמש דהכי שביחא מילתא, בשבת מוטב שירבה במלאכה אחת בהרקדה ואל ירבה במלאכות הרבה, וע"ש פירוש רש"י, וקאמר שם הש"ס אמר רבה ר"י ור"י בנו של ריב"ב אמרו דבר אחד דתניא י"ד שחל להיות בשבת מפשיט את הפסח עד החזה וחכ"א עד שיפשיט את כולו מי לא אמר ר"י בנו של רבי יוחנן
בן ברוקא התם כל היכא דאפשר לא טרחינן, ה"נ כיון דאפשר לא טרחינן, ממאי דילמא ע"כ לא קאמר ר"י הכא אלא דליכא בזיון דקדשים אבל התם דאיכא בזיון דקדשים אימא לך כרבנן ס"ל א"נ ע"כ לא קאמר ר"י בנו של ר"י בן ברוקא התם אלא דאיתעביד צורך גבוה ולא צריך אחולי שבתא אבל הכא דלא איתעבד צורך גבוה וצריך לאחולי שבת אימא כרבנן ס"ל. וע"ש בפירוש רש"י:
ולפ"ז אמינא דבר ברור דהיינו טעמא דר"י דחייש למכמר בשרא, משום דס"ל כר"י בנו של ר"י בן ברוקא דמפשיט רק עד החזה בשבת שחל להיות בערב פסח, א"כ העור מחממו ואיכא חששא טפי דמכמר בישרא. וביותר י"ל דרבא סובר כסוגית הש"ס דמנחות הנ"ל, דר"י סובר כר"י בנו של ר"י ב"ב א"כ לשיטתו אזיל ולהכי חיישינן טפי למכמר בשרא, ולהכי צריך בשבת ע"פ לאחר זמן שחיטת הפסח מבחול דבחול דמפשיט את כולו ליכא חששא כולי האי דמכמר בשרא, ורע"ק סובר כרבנן דהלכתא כוותיה דמפשיט את כולו א"כ שבת שוה לחול וכמו בחול דלא חיישינן למכמר בשרא ומקדמינן הפסח אף דמשמע דצלית הפסח היה משחשיכה לא חששו למכמר בשרא כמו כן בשבת כיון דמפשיטין את כולו א"כ שוה שבת לחול, ואפשר דה"ה דרבא דאמר בשבת טעמא דחכמים דכל פעל ה' למענהו ומפרש ר"י טעמא שלא יסריח הבשר ורבא מפרש טעמא שלא יהיו קדשי שמים מושלכין כנבלה, דרבא לשיטתו דטעמא דר"י דמאחרין זמן שחיטת הפסח משום דחיישינן למכמר בשרא, כיון דהבשר עם העור יתקלקל טפי הבשר משום דסובר כר"י בנו של ר"י בן ברוקא וכדבארנו, א"כ אין זה טעם מספיק לדברי חכמים דמפשיטין את כולו כדי שלא יסריח הבשר הו"ל לאחר זמן שחיטת הפסח כמו לר"י וממילא לא יהיה חשש מכמר בשרא, ולהכי צריך רבא לטעם אחר דחכמים ס"ל דלא יהיו קדשי שמים מוטלים כנבלה, ועכ"פ ר"י דסובר כר"י בנו של ר"י בן ברוקא דאסור להפשיט את כולו רק עד החזה א"כ איכא חשש דמכמר בשרא יותר מבחול ולהכי משום זה צריך לאחר זמן הפסח, ורע"ק ס"ל כחכמים דמפשיטין את כולו א"כ ליכא חשש מכמר בשרא יותר מבחול, ומיושב שיטת רש"י בטוב טעם בס"ד ודו"ק היטב:
והנה בעל המאור כתב במאי קמיפלגי במכמר בשרא וכו', ואם תשאל א"כ יאוחר הפסח עד שמונה ומחצה ואל יאוחר התמיד משש ומחצה שהוא זמנו, אנו רגילין לפרש שאין כח למנוע מאחר התמיד שהתמיד הוא שהיה מעכבן מלשחוט הפסח, וכיון שנשחט התמיד היו סומכין לו הפסח אחריו מפני ההמון רב, עד שראיתי פירוש לרב ר' משה ז"ל שאמר ר"י אגזרת נדרים ונדבות סמוך אפילו בטעמא דרבא והיא היא עיקר הגזרה ומכמר בשרא טפלה לה. לכאורה קשה לי לסברת בעל המאור ז"ל דא"א לעכב ישראל מלשחוט פסחיהם אם לא בעיכוב שחיטת התמיד שלא יעשה איסור דפסח הוא אחר התמיד מטעם שנאמר בערב ובין הערבים ובתמיד לא נאמר אלא בין הערבים, א"כ קשה להך ברייתא שמביא הש"ס (דף נ"ט א') ותניא כי קושיא תמיד קודם לקטורת קטורת קודם לנרות ונרות קודם לפסח יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד, א"כ קשה דהא באמת לקטורת ונרות לא קבע לנו זמן רק החקירה הוא אם קטורת ונרות קודם הפסח או אחר הפסח ולהך ברייתא דתניא כי קושיא דקטורת ונרות קודם לפסח, א"כ עדיין קושיית בעל המאור במקומו עומד אמאי אחרו זמן התמיד יקדימו זמן התמיד רק הפסח יאחרו מחמת מכמר בשרא, ואין לומר דא"כ לעכב כל ישראל אם לא בעיכוב זמן שחיטת התמיד הא יכולים לעכב כל ישראל בקטורת ונרות דיאחרו וא"א להקריב הפסח קודם קטורת ונרות כמו דאי אפשר להקריב הפסח קודם התמיד מחמת הך דרשה יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים כמו כן צריכין להקדים קטורת ונרות מטעם זו, לברייתא דיאוחר דבר, וצ"ל לשיטת בעל המאור דברייתא זו אתיא כמ"ד ברייתא קמא שהביא הש"ס דבאמת פסח קודם לקטורת ונרות. אך לפ"ז קשה עדיין לשיטת בעה"מ מנ"ל לרבא להמציא פלוגתא חדשה בין ר"י לרע"ק אי חיישינן למכמר בשרא או לא, דלא מצינו בשום מקום פלוגתא, לימא רבא דכ"ע ס"ל דחיישינן למכמר בשרא רק בהא פליגי ר"י ורע"ק דר"י סובר כברייתא קמא שהביא הגמרא דפסח הוא קודם קטורת ונרות, א"כ צריכין לאחר זמן התמיד מחמת דצריך לאחר הפסח מחשש מכמר בשרא וא"א לעכב כל ישראל בשחיטת הפסח אם לא בעיכוב שחיטת התמיד, ובקטורת ונרות א"א לעכב כל ישראל דהא קטורת ונרות הם אחר הפסח, ורע"ק ס"ל כאידך ברייתא דתניא כי קושיא דקטורת ונרות קודם לפסח, ולהכי אפשר להקדים התמיד, רק זמן הפסח יאחרו עד תשע ומחצה מחשש מכמר בשרא, ויכולים לעכב כל ישראל אף אחר שחיטת התמיד שלא יקריבו פסחיהם דיעכב זמן קטורת ונרות שיהיה נמשך עד תשע ומחצה, וממילא אי אפשר שיקריבו פסחיהם קודם קטורת ונרות, לכן יכולים להקדים זמן התמיד:
ונ"ל ליישב דברי בעל המאור ז"ל דרבא מוכרח לומר. דהא לרבא מתניתין רע"ק היא, דקתני בין בחול בין בשבת, ואם נימא אוקימתא הנ"ל לא אתיא המשנה לא כר"י ולא כרע"ק, דלר"י התמיד נשחט בשבת ערב פסח בשמונה ומחצה ולרע"ק נהי דהתמיד נשחט בשבע ומחצה כמו בחול מ"מ הא לרע"ק ע"כ קטורת ונרות קודם הפסח והיאך קתני במשנה והפסח אחריו, דמבואר דפסח הוא תיכף אחר התמיד, דהא קטורת ונרות מפסיקין, ולהכי מוכרח רבא לומר דטעמא דרע"ק דלא חייש למכמר בשרא, א"כ גם רע"ק מודה דקטורת ונרות הוא אחר הפסח רק לא חייש למכמר בשרא ומקדמינן התמיד ואחריו הפסח. אך לפ"ז יהיה מוכרח דהרמב"ם ז"ל חולק על סברת בעל המאור ז"ל, דהא הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' תמידין ומוספין מוכח דתפס אוקימתא דרבא עיקר וכרע"ק דלא חייש למכמר בשרא, וכמו שכתב שם הלח"מ, א"כ תקשה על הרמב"ם היאך פסק בפ"א מהל' קרבן פסח כי הך ברייתא דתניא כי קושיא דקטורת ונרות קודם לפסח, דהא לאוקימתא דרבא מוכח דרע"ק ור"י תרוייהו ס"ל כברייתא קמייתא דפסח קודם לקטורת ונרות וכמו שביארנו. א"ו הרמב"ם לא ס"ל תירוץ בעל המאור בזה, ודו"ק:
ובאמת לכאורה יפלא על בעל המאור דאין התחלה לקושייתו, דהא בודאי גם רבא מודה להך גזירה דנדרים ונדבות בשבת דגזרינן אטו חול, דהא שבת דעלמא לא פליגי ר"י ורע"ק לשיטתו ולכ"ע נשחט בשמונה ומחצה, והא בשבת ליכא נדרים ונדבות, א"ו דגזרינן אטו חול לכ"ע וכמו שפירש רש"י בסוגיא, רק בערב פסח לא גזרינן אטו חול דעלמא, דבהכרח צריכין להקדים מחמת שחיטת הפסח או דאיכא היכרא כיון דהפסח נשחט אחריו ידעי דמשום זה הקדימו התמיד וכמ"ש התוס' בד"ה ר"י וכו' וכמ"ש מהרש"א שם, א"כ אין התחלה לקושית בעה"מ, כיון דבהכרח צריכין לאחר הפסח משום מכמר בשרא, א"כ לא שינו זמן התמיד מחול וכמו בשבת דעלמא דנשחט בשמונה ומחצה אטו נדרים ונדבות דחול, וכיון דליכא בכאן הכרח דפסח והיכרא דפסח כיון דצריך לאחר זמן הפסח מחמת מכמר בשרא. ובאמת זה תירוץ בעל המאור בתירוץ השני וגם המהרש"א כתב ליישב כן והוא נכלל בדברי בעל המאור בתירוץ השני:
אמנם לענ"ד יפלא על בעל המאור דקארי לה מאי קארי לה. אמנם אחרי הענין בעומק הסוגיא נראה דתירוץ הראשון של בעל המאור ז"ל מוכרח מסוגיא, דהנה יעויין לקמן בתוס' ד"ה אלא לרבא קשיא וכו' אי יתרץ כרבא הא ודאי דמוכרח לרבה בר עולא אוקימתא דרבה דהא כן מוכרח מהברייתא השניה דקתני חל להיות בשבת כסידורו כל השנה כולו דברי ר"י רע"ק אומר כסידורו בערב פסח, והא לרבה בר עולא א"א לומר אוקימתא דאביי כמ"ש התוס' דלאביי סובר רע"ק בזיכין קודמין למוספין, ולרבה בר עולא מוכרחים לומר אליבא דרע"ק מוספין קודמין לבזיכין, וע"כ צ"ל לרבה בר עולא מכח הברייתא השניה אוקימתא דרבא. אך לכאורה אין אנו מוכרחים לומר לרבה בר עולא ממש אוקימתא דרבא ופליגי בפלוגתא חדשה אי חיישינן למכמר בשרא או לא, לכאורה לרבה בר עולא אין אנו צריכין לומר אלא דכ"ע חיישינן למכמר בשרא. והא דפליגי בשבת ערב פסח דלר"י נשחט בשמונה ומחצה כסדר כל השנה כולה ולרע"ק כסדורו בערב פסח, היינו דכ"א אזיל לשיטתו, והוא אם נתפוס תירוץ השני של בעל המאור ז"ל כאשר כתבתי למעלה שהוא פשיט ומוכרח, א"כ יש לומר דכ"ע חיישינן למכמר בשרא ולהכי צריכין בשבת ערב פסח לאחר זמן שחיטת הפסח עד תשע ומחצה, והא דפליגי בשבת ערב פסח אי קרב התמיד בשמונה ומחצה, דלר"י קרב בשמונה ומחצה כמו בימי החול, ולרע"ק בשבע ומחצה, היינו משום דלרע"ק נוכל לומר כקושיית בעל המאור, נהי דצריך לאחר זמן הפסח משום מכמר בשרא, מ"מ נוכל להקדים התמיד בז' ומחצה, ולא שייך התירוץ השני של בעל המאור ז"ל דגזרינן אטו חול, כיון דליכא הכרח דפסח, דז"א דהא לאוקימתא דרבה בר עולא רע"ק לית ליה הך
גזירה דהא בשבת דעלמא סובר ג"כ רע"ק דנשחט בשבע ומחצה ולא גזרינן אטו חול, ולהכי נהי דצריכין לאחר הפסח מחמת מכמר בשרא מ"מ יכולים להקדים התמיד בשבע ומחצה כמו שבת דעלמא, דהא לא ס"ל הך גזירה אטו נדרים ונדבות דחול, ור"י לשיטתו דסובר בשבת דעלמא נשחט בשמונה ומחצה דגזרינן אטו נדרים ונדבות דחול, א"כ כיון דבשבת בערב פסח צריכין לאחר זמן הפסח עד תשע ומחצה מחמת מכמר בשרא ממילא צריכין לאחר התמיד אטו נדרים ונדבות דחול כיון דליכא הכרח דפסח. כן אנו יכולים לפרש לשיטת רבה בר עולא, הגם דמוכרח לרבה בר עולא אוקימתא דרבא מ"מ יכולים לפרש הפלוגתא כמו שכתבתי ולא יהיה פלוגתא חדשה אי חיישינן למכמר בשרא, ואם נימא באמת כן תקשי טובא על רבה בר עולא דהא כתבו התוס' ד"ה דברי הכל היא ובין בחול ובין בשבת דקתני במתניתין לא קאי ארישא אלא אערב פסח, והא דקאמר ד"ה היא היינו כלומר דמצינו לומר ד"ה דהך ברייתא דקיימינן עלה, אכן איכא שתי ברייתות דמייתי בסמוך דפליגי בהדיא בשבת בע"פ ומהנהו ודאי איכא למפשט דלאו ד"ה היא, ואם נימא דהך פלוגתא דפליגי ר"י ורע"ק בשבת בערב פסח הוא כמו שכתבתי דלכ"ע חיישינן למכמר בשרא רק ר"י ורע"ק לשיטתייהו אזלי דפליגי בשבת דעלמא, תקשה דמתניתין לא אתיא לא כר"י ולא כרע"ק, דהא לר"י בשבת ערב פסח נשחט בשמונה ומחצה. וגם כרע"ק ג"כ לא אתיא, דהא נהי לרע"ק בשבת ערב פסח נשחט בשבע ומחצה מ"מ רע"ק מודה לר"י דחיישינן למכמר בשרא, וצריך לאחר זמן הפסח עד תשע ומחצה. רק נהי דמאחרין הפסח מ"מ יכולים להקדים התמיד אף דלית לן הכרח דפסח דרע"ק לטעמיה דלא גזר אטו נדרים ונדבות דחול ולהכי מקדמינן התמיד אף דליכא הכרח דפסח, ובמשנה קתני והפסח אחריו מבואר דתיכף אחר גמר התמיד נשחט הפסח, א"כ מוכרח במתניתין דלא חיישינן למכמר בשרא וא"כ קשה דמתניתין מני לא ר"י ולא רע"ק, ולהכי מוכרחים לרבה בר עולא דסובר אוקימתא דרבא ג"כ כדמוכח בהדיא מברייתא השניה שהביא בש"ס, דהוא מפרש כרבא ממש דפליגי במכמר בשרא דר"י חייש למכמר בשרא ורע"ק לא חייש למכמר בשרא, א"כ מתניתין אתיא כרע"ק דבשבת ערב פסח נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה והפסח אחריו דלא חיישינן למכמר בשרא, אך דהיא גופא קשיא על רבה בר עולא כיון דלאוקימתא דידיה מוכרחים דפליגי ר"י ורע"ק בשבת דעלמא אי גזרינן אטו נדרים ונדבות דחול או לא א"כ מנ"ל דרע"ק לא חייש למכמר בשרא דילמא רע"ק ג"כ חייש למכמר בשרא רק רע"ק לשיטתו דלית ליה גזרה דנדרים ונדבות דחול, א"כ נהי דמאחרין הפסח מחמת מכמר בשרא מ"מ יכולים להקדים התמיד כיון דלית ליה גזרה אטו נדרים ונדבות דחול והוי התמיד כמו שבת דעלמא ומזה אנו מוכרחין לסברת בעל המאור ז"ל דא"א לעכב כל ישראל בשחיטת פסחיהן אחר התמיד, א"כ מוכרח דרע"ק לא חייש למכמר דאי הוה חייש היו צריכין לאחר התמיד בשבת ערב פסח, דאחר התמיד מיד א"א לעכב כל ישראל משחיטת הפסח ויהיה מכמר בשרא, א"ו לא חיישינן למכמר בשרא, ולהכי א"ש דלרבה בר עולא אתיא המשנה כרע"ק ודו"ק:
בזה אפשר ליישב קצת לשון התוס' ד"ה אלא לרבא קשיא וכו', שכתבו בתירוץ הראשון ותירץ רשב"א דלרבה בר עולא לא קאי רע"ק אלא ארישא דקתני תמיד כל השנה קרב כהלכתו, משמע ל"ש חול ול"ש שבת ועלה פליג רע"ק ואמר דשבת דעלמא כערב פסח, והיינו ממש כרבה בר עולא, או יתרץ כרבא, דלכאורה משמע מדברי התוס' דלתירוץ הראשון אינו סובר כרבא רק הפלוגתא בשבת דעלמא ובשבת ערב פסח כ"ע שוים דנשחט בשבע ומחצה רק בתירוצם השני חידשו דסובר כרבא, והוא תמוה לענ"ד, דהא מוכח מברייתא השניה בהדיא דפליגי בשבת בערב פסח דהא תירוץ אביי לא מצינו לומר לרבה בר עולא וע"כ כרבא. ולפמ"ש נראה ליישב קצת דברי התוס' דבתירוץ הראשון סברי נהי דמוכח מברייתא שניה דפליגי ר"י ורע"ק בשבת בערב פסח והיינו לר"י כשבת דעלמא ונשחט התמיד בשמונה ומחצה ולרע"ק בשבע ומחצה כסידורו בערב פסח מ"מ לא הוי כאוקימתא דרבא אלא כאוקימתא חדשה שכתבתי, דלרבה בר עולא יש לומר דכ"ע חיישי למכמר בשרא ולהכי לר"י בשבת ערב פסח נשחט התמיד בשמונה ומחצה דצריכין לאחר הפסח מחשש מכמר בשרא, ולהכי מאחרין ג"כ התמיד שלא לשנות מסדר החול כיון דליכא הכרח דפסח דבלא"ה צריכין לאחר הפסח, ולרע"ק דסובר דאפילו בשבת דעלמא לא גזרינן אטו נדרים ונדבות דחול א"כ שבת ערב פסח שוה לשבת דעלמא דנשחט בשבע ומחצה ובאמת הפסח מאחרינן מחמת חשש מכמר בשרא, ולהכי בברייתא דקתני הפלוגתא בשבת דעלמא דרע"ק פליג על ר"י דאמר כל השנה קרב כהלכתו נשחט בשמונה ומחצה ומשמע בין בחול בין בשבת ורע"ק פליג עלה דשבת דעלמא כערב פסח א"צ למיתני פלוגתא דר"י ורע"ק בשבת ערב פסח, דבאמת אין זה פלוגתא חדשה דהא לכ"ע חיישינן למכמר בשרא רק ר"י ורע"ק לשיטתייהו אזלי בשבת דעלמא, וא"ש ג"כ ברייתא שניה דקתני דפליגי בשבת בערב פסח ותליא בפלוגתא דפליגי ר"י ורע"ק בשבת דעלמא ונחתינן בתירוץ זה בתירוץ של בעל המאור ובתירוץ השני שתירצו או כרבא. והיינו דרבה בר עולא מפרש ממש כרבא דפליגי במכמר בשרא דא"א לעכב כל ישראל בשחיטת הפסח אם לא בעיכוב התמיד, וממילא מוכח כיון דלרע"ק מקדמינן התמיד בשבת בערב פסח ממילא מוכח דרע"ק לא חייש למכמר בשרא דהא אחר שחיטת התמיד יהיה תיכף שחיטת הפסח דא"א לעכב כל ישראל דתיכף אחר התמיד נשחט הפסח וע"כ צ"ל ממש אוקימתא דרבא דרע"ק לא חייש למכמר בשרא, וגם הברייתא יש לפרש ממש כמו שמפרש רבא. כנ"ל ליישב דברי התוס' ועדיין צ"ע:
במדרש פ' שמות ובני ישראל פרו וישרצו, אע"פ שמת יוסף וכל אחיו אלהיהם חי הוא לפיכך ובני ישראל פרו וישרצו. צריך להבין דברי המדרש בזה. ונראה דהנה ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וגו' ויוסף היה במצרים, שתמהו כל המפרשים מאי השמיענו פסוק זה דאטו לא ידענא דיוסף היה במצרים, ועיין פירוש רש"י בחומש. ונראה דהפסוק משמיענו דבר גדול, דהנה חז"ל אמרו במגילה כל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם, גלו למצרים גלתה שכינה וכו'. וז"ל הזוה"ק בפ' ויגש (דף ר"ח ע"ב) ד"א ולא עמד איש אתו בזמנא דקוב"ה אתי לאזדווגא בכנ"י, בהתודע יוסף אל אחיו בזמנא דקוב"ה הוה מתחבר בהו בישראל בגין דאינון נטלי בלחודייהו בלא חבורה דעמין עכו"ם בהדייהו בגין כך ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא בזמנא דא איהו קוב"ה בלחודוי בחבורא חדא עם ישראל דכתיב בהו אחי ורעי כמה דאוקמוה. ולדברי הזוה"ק ההוא שם יוסף מרמז על השכינה כביכול, וזה דמשמיענו הפסוק בתחלת גלות מצרים ויוסף היה במצרים דהיינו דשכינה היה ג"כ בגלות עמהם. ובזה אפשר לפרש המשך הפסוק ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, ע"פ המבואר בזוה"ק פ' שמות (ה' ע"ב) רבי חייא הוה יתיב קמיה דר"ש א"ל מה חמת אורייתא לממני בנוי דיעקב דאינון תריסר בקדמייתא ולבתר כן שבעים דכתיב כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים ומ"ט שבעים ולא יתיר, א"ל לקבל שבעין אומין דאינון בעלמא ואינון הוו אומא יחידא לקבל כולהון. והיינו דקאמר כיון שהיו שבעים נגד כל האומות דאינון הוו יחידא לקבל כולהון, היינו דיוסף היה במצרים, כי הקב"ה מתחבר עמהן ולא עם שאר האומות. ובזה מובן ג"כ המדרש הנ"ל, דהנה מתחלה השמיענו הכתוב ויוסף היה במצרים דהיינו השכינה כביכול בגלות עמהן. ואח"ז קאמר קרא וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, דזה קאי על יוסף ממש שהיה במצרים עם אחיו, וזהו דקאמר המדרש הנ"ל אע"פ שמת יוסף וכל אחיו, אלהיהם של אלו חי הוא, דהיינו דפסוק ראשון דקאמר ויוסף היה במצרים קאי על שכינה כביכול שהוא חי ולפיכך ובני ישראל פרו וישרצו והבן:
במשנה דערבי פסחים, ר"ג היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור, ופי' רשב"ם כל שלא פירש טעמם. והדבר יפלא למה דוקא בשלש מצות אלו חייבנו הקב"ה להגיד טעמם ולא בכל המצות, וכבר הרגיש בזה המהרש"א בח"א. ואני מוסיף עוד להפליא לפמ"ש הטור יו"ד סי' קפ"א על הרמב"ם ז"ל שכתב טעם איסור הקפת הראש והשחתת הזקן מפני שעושין כן לעבודת אלילים, וכתב הטור ע"ז, וזה אינו מפורש ואין אנו צריכין לבקש טעם למצות כי מצות המלך הם עלינו אף אם לא נדע טעמם. הרי אדרבה דאין לנו לבקש טעם המצות כי מצות המלך הם עלינו אף אם לא נדע טעמם. והנראה לנו בזה דהנה התחלת אלהותו חל עלינו ביציאת מצרים וזה היה מהמצות הראשונות אשר נצטוינו להיות לו לעבדים ולקבל עלינו עול מלכותו, ובשלש מצות האלו מרומז שלשה יסודות גדולים אשר כל העולם תלוי בהם, ונקדים דברי הזוה"ק פ' בא (ל"ח ע"א) בכה ר"ש ארים קליה ואתנח אמר קנטורא דקיטפא אשתכח חשבתון דשבח קוב"ה כמה זמנין, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הוציאך ה' אלהיך ממצרים, ויוציאך ה' אלהיך משם, הוצאתי את צבאותיכם, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים, הוציא ה' אתכם. אלא תאנא י' כתרין אינון לתתא כגוונא דלעילא וכולהו סתימין בתלתא אילין דאמרן, ותלת קשרין קשירו בהו על תלת דרגין דבהו עבדו דישראל לא יפקון משעבודהון לעלמין. זכאין אתון אברהם יצחק ויעקב דבזכותכון שריאו קטרין וקב"ה דכר ג' קטרי מהימנותא דלכון הה"ד ויזכור אלהים את בריתו וגו', את אברהם הא קשרא חדא דאברהם, את יצחק הא קשרא תנינא דיצחק, ואת יעקב הא קשרא תליתאה שלימתא דיעקב. תאנא כל זמנין וחגין ושבתין כולהו דוכרנא להאי ועל האי אתקיימו כולהו דאלמלא האי לא הוה נטורא דזמנין וחגין ושבתין. ובגיני כך לא אשתיצי דוכרנא דמצרים מכל זמנין וחגין ושבתין. ת"ח דינא הוא יסודא ושרשא דאורייתא וכל פקודוי וכל מהימנותא שלימתא דישראל, עכ"ל זוהר הקדוש. ולדעתנו נראה דכיון דהתחלת צמיחת ישראל היה ביציאת מצרים אשר משם קנויים אנחנו להיות לו לעבדים ולקבל עלינו אלהותו, וז"ל המדרש בפרשת בא וכן אתה מוצא בישראל כשהיו במצרים היו עובדין לאלהי מצרים ולא היו עוזבין אותם שנאמר איש את שקוצי עיניו לא השליכו, אמר לו הקב"ה למשה כל זמן שישראל עובדין לאלהי מצרים לא יגאלו, לך ואמרת להן שיניחו מעשיהם הרעים ולכפור בעכו"ם, הה"ד משכו וקחו לכם כלומר משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של אלו ועשו הפסח שבכך הקב"ה פוסח עליכם הוי בשובה ונחת תושעון. וכיון דהגאולה היתה ע"י שלשת אבות אברהם יצחק ויעקב כי ע"י כחן הותרו הקשרים שקשרו המצרים בכח טומאתם אשר לא יוכלו לצאת משם, א"כ אנו צריכין לעורר זכות השלשה אבות. ונאמר בתרי אנפי, דהנה תנינן באבות על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, וכבר פירשנו ומצאתי ת"ל ג"כ הדבר מבואר בזוה"ח (דף מ"א ע"א), וז"ל הזוה"ק וע"ד איתערו חברייא על תלת מילין עלמא מתקיים, על התורה דא יעקב, על העבודה דא תורה שבכתב, ועל גמ"ח דא אברהם. ד"א עבודה דא יצחק וכולם חד עכ"ל. ולבאר קצת הענין דידוע דאברהם הוא בחינת החסד ועל כל מעשיו מצאנו בענין גומלי חסד כמדתו, לכן נתפרסם בתורה מדותיו במדת החסד, ויצחק הוא בחינת דין גבורה עילאה והוא בחינת עבודה, לכן נתפרסם בתורה במדת העבודה שהיה עולה כליל ע"ג המזבח, וגם מצאנו ויצא יצחק לשוח בשדה דהיינו תפלה ותפלה נקרא עבודה כמו שדרשו חז"ל, איזוהי עבודה שבלב הוי אימר זו תפלה. ויעקב הוא בחינת התורה כידוע לחכמי אמת, ולכן מצאנו בתורה שבחו בענין התורה ויעקב איש תם יושב אהלים באהל של תורה, וגם מה דכתיב וישכב במקום ההוא, ודרשו חז"ל במקום ההוא שכב אבל י"ד שנה שהיה בבית שם ועבר לא שכב שהיה עוסק בתורה שהיה מדתו מדת התורה. והנה בתחילת התעוררות השי"ת עלינו לגאלנו אחר שהיינו שקועים בטומאת ערות מצרים והשי"ת ברוב חסדיו העיר עלינו לגאלנו בזכות הני שלשה אבות, רצה השי"ת שאנחנו נהיה מקבלים עלינו השלשה יסודות אשר עליהם נבנה העולם. ולדעתי לזה רמזו חז"ל בר"ה ירח שנולדו בו איתני העולם, והיינו דקאי על על אברהם יצחק ויעקב שהמה נולדו בזה החודש אשר המה שלשה יסודות תורה ועבודה וגמילות חסדים אשר עליהם נבנה העולם, ובשלש מצות אל פסח מצה ומרור מרומזים השלשה יסודות:
מצה נקרא לחם עוני מרמז על עמוד של גמ"ח אשר אנחנו צריכין לקבל עלינו עולו של ג"ח ולהאכיל ולהשקות לעניים, וע"ז אמרו במצה כל דכפין ייתי וייכול, כי המצה מרומז על גמ"ח, ולכן מצאנו בתורה גבי אברהם שאמר לשרה לושי ועשי עוגות ומבואר במדרש דהיינו מצות שפסח היה, והוא כמדתו מדת אברהם בעל החסד, ומרמז מצות מצה לאברהם אבינו ע"ה כמדתו:
פסח הוא בחינת עבודה שצונו להקריב קרבן פסח, וגם נרמז בזה מדת גבורה כי באלהיהם עשה ה' שפטים כי שה אלוהו של מצרים, ועלינו פסח והציל אותנו, ובחינה זו מיוחד ליצחק, ולכן נרמז בתורה ג"כ גבי עשה לי שני גדיי עזים ומבואר במדרש וכי מאכל של יצחק היה שני גדיי עזים, אלא אחד זכר לפסח ואחד לחגיגה. והיינו כבחינתו בחינת יצחק והוא מיוחד למצות פסח:
מרור מרומז ליעקב. כמו שכתב השל"ה הקדוש כי מרור הוא חסא דחס רחמנא עלן ופרקינן, היא התורה דנקרא חסא. והוא מדתו של יעקב שהוא בחינת התורה וגם ענין וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה דרשו בזוה"ק על התורה (בראשית דכ"ז), וז"ל הזוהר הקדוש כגוונא דא אמרו מארי מתניתין וימררו את חייהם בעבודה קשה בקושיא, בחומר בקל וחומר, ובלבנים בליבון הלכתא, ובכל עבודה בשדה, דא ברייתא, ואת כל עבודתם וגו' דא משנה. עוד אמרו ז"ל (שבת ל':) כל ת"ח שיושב לפני רבו ואין שפתיו נוטפות מר תכוינה שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, א"ת מור עובר אלא מר עובר, א"ת שושנים אלא ששונים. ולענ"ד מרמז התורה בענין מרור אמרו רז"ל בפסחים בפרק כל שעה דמרור תחילתו רך וסופו קשה, והתורה הוא בהיפך תחילתה קשה וסופה רך, כמו שדרשו חז"ל בברכות פרק הרואה מאי דכתיב כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב, במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה, ומיץ אף יוציא דם כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור, ומיץ אפים יוציא ריב כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות. אלמא דדברי התורה הוא בהיפך תחילתו קשה כי צריך יגיעות רבות ולהניח תענוגי העולם רק לעסוק בתורת ה', ולבסוף הוא רך שזוכה להורות כדין וכהלכה: עוד יש לפרש טעם למה שכתבנו בשם השל"ה הקדוש דבמצות מרור מרומז התורה, לפי מה דאיתא במדרש שה"ש שנמשלה התורה לשמן ואמר המדרש מה שמן מר מתחלתו ומתוק בסופו יכול אף דברי תורה כן ת"ל דבש וחלב מה הם מתוקים אף ד"ת מתוקים, והקשה בידי משה דלקמן איתא במדרש להיפך ד"א שמן תורק שמך מה שמן הזה מר מתחלתו וסופו מתוק כך והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד. ותירץ בטוב דהמרירות הוא לצורך המתיקות שיהיה מתוק לבסוף ונקרא גם המרירות מתיקות. והנה ידוע דקושי השיעבוד השלים החשבון של ת' שנים וא"כ המרירות היה גורם המתיקות דהיינו הגאולה אח"כ, א"כ שפיר מרומז במצות מרור התורה דג"כ הגם דראשיתך מצער אחריתך ישגא מאד וגם בתורה המתיקות אח"כ. והבן זה:
עוד נרמז בבחינות שלשת אבות שלשה עיקרי יסודי דת אמונתנו הקדושה ונרמז ג"כ בשלשת מצות הנ"ל דהיינו פסח מצה ומרור. דהנה הרמב"ם ז"ל עשה י"ג עיקרים, ובעל העיקרים ושאר גדולים הנמשכים עשו שלשה עיקרים אשר בזה תלוי כל יסודי דת אמונתנו הקדושה, היינו מציאות ה', והשגחת ה' ומזה נמשך שכר ועונש כיון שהשי"ת משגיח עלינו, ותורה מן שמים, וכתבו ז"ל דבזה מרומז ענין מלכיות זכרונות ושופרות שאומרים בר"ה, דמלכיות מרמז על מציאות ה', וזכרונות מרמז על השגחת ה' דהיינו שכר ועונש, ושופרות מרמז על ותורה מן השמים, כאשר מבואר בנוסח אתה נגלית וכו'. ולדעתי שלשה יסודות הנ"ל מרומז בשלשת אבות, דהיינו אברהם אבינו ע"ה הוא הראשון שהמציא מציאות ה', והיינו שהשי"ת חידש את העולם וברא אותו כרצונו, וכמו שפירש רש"י בחומש ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומתחלה אמר אלהי השמים ואלהי הארץ, והיינו כביכול התפאר א"א שהוא עושה אותו אלהי הארץ, שלא היה מורגל בפי הבריות, והיה אלהי השמים עד שבא א"א אבינו ופירסם מציאותו ועכשיו נקרא אלהי הארץ, ועיין תוס' ברכות (מ' ע"ב) ד"ה אמר אביי דכל ברכות של שמונה עשרה אין בהם מלכיות שאינן באים בפתיחה וחתימה אין שייך בה מלכיות אבל אלהי אברהם הוי מלכיות דא"א המליך להקב"ה על כל באי העולם והודיע את מלכותו, א"כ א"א הוא בחינת מלכיות דהיינו מציאות ה' ויצחק ידוע שהוא בחינת דין הוא בחינת השגחת ה' ושכר ועונש, והוא בחינת זכרונות, לכן אומרים בזכרונות עקדתו של יצחק, ויעקב הוא בחינת תורה מן השמים, כי יעקב היא בחינת תורה כידוע ליודעים. ושלשה יסודות האלו מרומזים בהשלש מצות פסח מצה ומרור, והיינו מצה מורה על חידוש העולם וכמו שכתב השל"ה הקדוש שמצה רומז על חידוש העולם יש מאין, כי המצה נעשה בלי התחלת שאור והוא נעשה בחפזון בלתי הקדמות להעיסה אחרת שתלקח ממנה לרמוז שעיסת העולם נעשה בלי התחלה, משא"כ החמץ ע"פ רוב נעשה משאור ואותו שאור מאחרת ואחרת מאחרת. ופסח מרמז על השגחת ה', והיינו שפסח הקב"ה על בתי בני ישראל ואותנו הציל ובאלהיהם עשה ה' שפטים. ומרור דהוא חסא והתורה נקרא ג"כ חסא כמו שהקדמתי בשם השל"ה מרמז על תורה. לכן החמירו חז"ל בשלש מצות אלו, דהם מרמזים על שלשה עיקרים הללו שהם יסודי הדת דהיינו מציאות ה' וכי השי"ת חידש עולמו,
והשגחת ה', ותורה מן השמים, וגם נרמז בהם שלשה יסודות שהעולם קיים עליהם דהיינו תורה עבודה וגמילות חסדים, לזאת החמירו חז"ל בהם יותר משאר מצות לפרש טעמיהם:
ואחרי הקדמות האלה נראה לבאר הפלוגתא דהלל וחכמים בפסחים קט"ו דהלל ס"ל דהחיוב שיהיה כורכן בב"א וחכמים ס"ל אפילו זה בפ"ע וזה בפ"ע, ובאיזו סברא פליגי, הגם דהש"ס מפרש דפליגי בדרשי דקראי, שבעים פנים לתורה. ונראה לענ"ד לפרש הפלוגתא. דהנה לפי מ"ש דשלש מצות פסח מצה מרור מרמזים לשלשה אבות אברהם יצחק ויעקב, כי בזכות שלשת האבות אלה הותרו הקשרים שקשרו אותנו המצרים לבלתי נוכל לצאת משם. והנה במדרש פ' בחקותי ע"פ וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור, וז"ל המדרש ולמה נמנו אבות אחורנית לומר אם אין מעשה ביעקב כדאי הם מעשה יצחק, ואם אין מעשה יצחק כדאי הם מעשה אברהם, כדאי הם מעשה כל אחד ואחד שיתלה כל העולם בגינו, והביאו רש"י ז"ל בחומש בשינוי לשון קצת, והיינו דעיקר אשמעינן דמעשה כ"א כדאי לעצמו. ולענ"ד להבין היטב דברי המדרש, דלכאורה אינו מובן מהיכא שמעינן זאת ממאי דכתב אחורנית טפי ממה שאם היו כתובים כסדר. ונלענ"ד דהמדרש הזה יובן היטב עם המדרש דשם בסמוך דקאמר שם ולמה נאמר באברהם ויצחק אף ולא נאמר ביעקב אף, ע"י שהיה מטתו שלימה לפניו. אברהם יצא ממנו ישמעאל וכל בני קטורה, ויצחק יצא ממנו עשו וכל אלופי אדום, אבל יעקב מטתו שלימה כל בניו צדיקים. ולכאורה אינו מובן דמשום זה הוזכר אף, והלא כמה פעמים נזכרו בתורה אברהם ויצחק ולא נזכר בהם אף, אמנם הענין מבואר היטב דהעיקר נקט הכתוב לשון אף ולא כללו הני שלשת אבות דהיינו וזכרתי את בריתי יעקב ויצחק ואברהם להורות שכל אחד כדאי לעצמו, א"כ ראה התורה יותר לנקוט לשון אף אצל אברהם ויצחק דמהם יצא פסולת, משא"כ יעקב שהיתה מטתו שלימה לא רצתה התורה להזכיר אצלו כלל לשון אף, דלשון אף מרמז לכעס, ואצל יעקב שהיתה מטתו שלימה לא שייך זה. והן הן דברי המדרש למה נמנו האבות אחורנית וכו', והיינו דהתורה רוצה להשמיענו דכל אחד כדאי לעצמו ולכן נקט לשון אף, לומר דכל אחד כדאי לעצמו דאי לא הוה נקיט לשון אף הייתי אומר דוקא שלשתן יחד, וכיון דהוכרחה התורה למנקט לשון אף הוכרחה למנות את האבות אחורנית כדי שלא יהיה אצל יעקב לשון אף, ולהכי נמנו האבות אחורנית כדי לנקוט בהם לשון אף לומר דכ"א לעצמו כדאי, והבן כי הוא כפתור ופרח בס"ד:
ועתה נבוא לפרש פלוגתא דהלל וחכמים הנ"ל. דיש לומר טעמו דהלל דס"ל דבגאולת מצרים שהיתה הגאולה בזכות שלשת אבות ושם נמנו כסדר ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב וכיון שנמנו כסדר יש לומר דוקא בזכות הני שלשת אבות ביחד היו יכולים ליגאל וכל אחד לבדו לא היה בו כדי גאולתנו. כי במצרים היה נשקעים בטומאת מצרים וכפי המדרש שהבאתי והיו צריכין זכות גדול דוקא הני שלשתן ביחד לגאלם. וכדמשמע קצת לשון הזוה"ק שהבאתי דזכאין אינון אברהם יצחק ויעקב שכ"א היה קשר אחד מהני שלשה קשרים שקשרו המצרים מבלי לצאת משם ולכן נאמרו האבות כסדר להורות דדוקא ע"י שלשתן נגאלו ממצרים, והיינו דס"ל להלל דהמצוה דוקא שיאכל שלשתן פסח מצה ומרור יחד לרמז שע"י שלשתן אבות נגאלו ממצרים, ורבנן ס"ל אף דנכתבו האבות כסדר בתורה מ"מ יש לומר דכל אחד כדאי לעצמו ובזכות של כל אחד ואחד נגאלו. ואפשר לומר דזה תליא בפלוגתא דרבי יאשיה ור' יונתן בכמה דוכתי, דר"י ס"ל דכל היכא דנזכרו בתורה שני דברים משמע שניהם יחדיו וכמו דאמר הש"ס (בבא מציעא צ"ד:) על קרא דאיש אשר, יקלל את אביו ואת אמו, דהא בקרא כתיב איש אשר יקלל את אביו ואת אמו משמע שניהם יחדיו, אביו שלא אמו אמו שלא אביו מנין ת"ל אביו ואמו קלל, דבראש המקרא סמך קללה אצל אביו ובסוף המקרא סמך קללה אצל אמו, הכי ס"ל לר' יאשיה, ור' יונתן ס"ל משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפ"ע עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו, ובזה תליא ג"כ הפלוגתא, דהלל ס"ל כר' יאשיה כל היכא דכתב בתורה שני ענינים אפשר דוקא שניהם, ולהכי בגאולת מצרים דנכתבו האבות כסדרן יש לנו לומר דהגאולה היתה דוקא בזכות שלשתן יחד ולכן היה כורך פסח מצה ומרור ביחד לרמז דבזכות שלשת האבות ביחד היתה הגאולה, וחכמים ס"ל כר' יונתן דכל זמן שלא פרט הכתוב יחדיו משמע כל אחד בפני עצמו, וה"נ י"ל דבזכות כל אחד לבדו היתה הגאולה, ולהכי ס"ל לחכמים דמצות פסח מצה ומרור לאכול כ"א בפני עצמו, לרמוז דבזכות כל אחד בפני עצמו היה הגאולה:
ולהני יסודות שכתבנו נראה לפרש מקראי קודש דבפ' בא בפרשת החדש הזה לכם, דגבי צווי הקב"ה אל משה ואהרן פסח מצרים כתיב ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, וגבי צווי משה אל ישראל כתיב ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף. והוא פליאה ששינה משה מאמר הקב"ה, דבצווי כתיב תחלה אל שתי המזוזות ואח"כ על המשקוף ומשה היה מצוה לישראל בהיפך בתחלה אל המשקוף ואח"כ על שתי המזוזות, ואח"כ כתיב ג"כ ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. ונלענ"ד לפרש לדרכנו בטוב טעם בס"ד, דאיתא במדרש בפרשת שמות וטבלתם בדם אשר בסף בזכות התורה שעתידין לקבל דכתיב במ"ת ויקח משה את הדם, וכתיב והגעתם אל המשקוף שאברהם גדול בגרים וכשם שהמשקוף בגובה כך היה גדול באבות, ואל שתי המזוזות בזכות יצחק ויעקב ללמדך שבזכות כל אלו יצאו, נמצינו למדין מדברי המדרש שהמשקוף מרמז על זכות אברהם ושתי המזוזות מרמזים על זכות יצחק ויעקב. והענין נראה לבאר לפי דרכנו כאשר בארנו, שזכות אברהם היה מציאות השם והיינו שנתברר לו באמונה אמיתת מציאות השם והוא המחדש העולם ברצונו הטוב ופירסם אלהותו לכל באי עולם וכמו שכתבנו לעיל בשם פירש"י שכביכול מתחלה היה נקרא אלהי השמים ובביאת א"א לעולם נקרא אלהי הארץ שפירסם אלהותו לכל באי עולם, ויצחק הוא בחינת דין, והיינו שהודיע כי יש דין ודיין להשגיח בעולם ולשלם שכר טוב לעושי רצונו ועונש לעוברי רצונו, ויעקב הוא בחינת התורה, והיינו כי רצה הקב"ה בעת התחלת קבלת אלהותו ולהיות נקנים לו לעבדים, דבמצרים היו להוטים אחרי אלהי נכר כדברי המדרש שהבאתי, ורצה השי"ת בעת ההיא שנקבל עלינו שלשת העיקרים האלה. דהיינו מציאות ה' שהוא עיקר הראשון, והשגחת ה' העיקר השני, והעיקר השלישי להאמין בבחינת התורה כאשר תנתן להם כי היא מן השמים, והם בחינת שלשה אבות, והם בחינת מלכיות וזכרונות ושופרות. והנה הקשו הקדמונים למה בר"ה אנחנו אומרים מתחלה מלכיות ואח"כ זכרונות ואח"כ שופרות שלא כסדר הכתוב אשר משם למדו חז"ל מהמקרא ותקעתם בחצוצרות זו שופרות, והיה לכם לזכרון זו זכרונות, אני ה' אלהיכם זו מלכיות, א"כ בכתוב נאמרו בתחלה שופרות ואח"כ זכרונות ואח"כ מלכיות ואנחנו עושים בהיפך להקדים המאוחר, ותירץ בס' עוללות אפרים בטוב טעם, כי זה הענין בחינת נעשה ונשמע שהקדימו ישראל נעשה לנשמע והוטב בעיני הקב"ה כמבואר בדברי חז"ל בש"ס שבת, והיינו דענין מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, והוא כי דרך מלכותא דארעא לומר ולהשמיע מתחלה דבר אם יכולים לעשות, ואח"ז אם האנשים שומעים הדבר והבינו בעצמם שיכולים לעשות הדבר אומרים שכן נעשה. וכן היה במתן תורה מתחלה רצה הקב"ה להשמיע לבני ישראל את תורתו, וכאשר ישמעו ויכולים לקבל עליהם אז יאמרו כן נעשה, אמנם אנחנו ישראל מאמינים בני מאמינים אשר האמינו בה' כי בודאי תורת ה' נחמדים מזהב ומפז, כי מה שחפץ שאנחנו נקבל תורתו עלינו הוא להיטיב לנו באחריתנו ונהיה דבקים בשמו הגדול ולא לצורך עצמו חלילה, כאשר הארכנו בזה בדרושים הקודמים [עיין דרוש שני] במאמר חז"ל פתחו א"ה ואמרו לכבוד עצמו הוא דורש, ושם הארכנו בביאור הענין היטב, א"כ בודאי כיון שרצונו של הקב"ה ליתן לנו התורה לטובתנו א"כ בודאי נוכל לקבל התורה, ע"כ הקדימו נעשה לנשמע, וזה היה חביב בעיני הקב"ה שהאמינו בה' כי התורה הוא טובתם ותכליתם ובודאי יוכלו לקבל התורה. כן הענין שצוה אותנו הקב"ה לזכור מלכיות וזכרונות ושופרות בר"ה. והיינו עיקר לקבל עלינו עול מלכותו עלינו כי הוא זה היום אשר חידש הבורא עולמו רצה השי"ת שנהיה אנחנו מקבלים עלינו עול מלכותו. וכמאמר חז"ל אמר רבה אמרו לפני מלכיות בר"ה שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיבוא זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר. והענין כיון שצוה השי"ת יום זה לקבל עלינו עול מלכותו ומאיזו בחינה נבוא אנחנו לקבל עלינו אלהותו ית"ש, תיכף צוה השי"ת לומר זכרונות, והיינו שנזכיר כי השי"ת משגיח בעולם ויש שכר ועונש, וגם לזכור עקידתו של יצחק היאך יצחק מסר נפשו על אהבת קדושת השם, וגם שופרות והיינו לזכור יום מתן תורה אשר פנים בפנים דבר ה' אתנו, וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר חזק מאוד, וכאשר אנחנו נזכור בשני יסודות האלה נבא לקבל עלינו עול מלכותו, וזה היה כוונת התורה שהזכירה לנו תחלה שופרות ואח"כ זכרונות ואח"כ מלכיות. והיינו שמשתי אלו הבחינות והיינו שופרות וזכרונות נבוא לידי מדה בחינת מלכות לקבל עלינו עול מלכותו, אמנם כל זה צריכה התורה לכתוב דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, דהיאך נוכל לבחינת מלכיות לקבל עול מלכותו ית"ש עלינו אם לא בהקדם תחל שופרות וזכרונות, וכמו שבארתי הדבר בטוב טעם. אמנם אנחנו עם אלהי אברהם מאמינים בני מאמינים מקדמינן נעשה לנשמע, היינו כיון שהשי"ת מצוה עלינו לקבל עול מלכותו ית"ש בודאי כוונתו להיטיב עמנו לתכליתנו ולהיות דבוקים בו ית"ש מקדמינן אנן מלכיות, דזה דוגמא נעשה לנשמע. ואחרי דברים אלה נבוא לכלל ישוב מקראי קודש שהתחלנו כפי שהקדמנו המדרש, דהמשקוף מרמז על א"א ע"ה ושתי המזוזות מרמזים על יצחק ויעקב, וכבר בארנו שהשי"ת רצה בעת התחלת הקנין לו לעבדים להיות מקבלים עלינו שלשת העיקרים אשר רמוזים בשלשת האבות דהיינו מציאות השם ושהוא חידש עולמו כרצונו הטוב להיטיב לברואיו, והשגחת ה', ותורה מן השמים, והם הם שלש בחינות מלכיות זכרונות ושופרות, לכן צוה השי"ת מתחלה על שתי המזוזות ואח"כ על המשקוף, והיינו דמתחלה אנחנו צריכין לזכור השגחת ה' עלינו כי יש דין ודיין להיטיב לעושי רצונו ולהעניש לעוברי רצונו, וזהו זכות יצחק כי הוא בחינת דין, וגם עיקר התורה מן השמים, אף שבעת ההיא לא היה קבלת התורה, מ"מ ע"מ כן הוציא השי"ת את ישראל ממצרים לקבל התורה, וכמו שאמר השי"ת למשה רבינו ע"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. והיינו תורה מן השמים שיאמינו בתורת ה' ובמשה עבדו נאמן ביתו אשר על ידו ניתנה התורה ולא תהיה עוד תורה אחרת מאת השי"ת. ומשתי בחינות אלו נבוא לכלל קבלת עול מלכותו עלינו ולהיות לו לעבדים ולהחזיק עלינו עול מלכותו תמיד, לכן צוה השי"ת לתת הדם בתחלה על שתי המזוזות ואח"כ על המשקוף. אמנם אנחנו בני ישראל הקדמנו נעשה לנשמע, צוה משה לבני ישראל לתת תחלה על המשקוף ואח"כ על שתי המזוזות, והיינו שאנחנו נתרצינו לקבל תיכף עלינו עול מלכותו ית"ש, ולכן בכוונה עשו שינוי זה כדי להקדים נעשה לנשמע ולקבל עלינו מיד עול מלכותו, והדברים נכונים בס"ד כפתור ופרח:
ונראה לענ"ד לבאר ע"פ ענין זה המשנה והגמרא דפסחים פרק תמיד נשחט, דאיתא במשנה הפסח נשחט בשלש כתות שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל קהל ועדה וישראל, וקאמר הש"ס אמר ר' יצחק אין הפסח נשחט אלא בג' כתות של שלשים שלשים בני אדם מ"ט קהל ועדה וישראל מספקא לן אי בב"א אי בזה אח"ז הלכך בעינן שלש כתות של שלשים שלשים בני אדם דאי בב"א הא איכא ואי בזה אחר זה הא איכא, הלכך בחמשים נמי סגי דעיילי תלתין ועבדי עיילי עשרה ונפקי עשרה עיילי עשרה ונפקי עשרה. ובירושלמי איתא רבי יעקב בר אחא בשם ר' יסא ניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום, ומה היה אומר ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת וממקום פלוני ועד מקום פלוני כת אחת. ואל תתמה, ומה אם אבק שאין דרכו להלך אתמר והיה לאבק בכל ארץ מצרים קול שדרכו להלך לא כ"ש. וצריכין להתבונן הענין שהיו נצרכים דוקא שלש כתות, וגם הספק של הש"ס צריך ביאור, ואף כי מי יכול לבוא בסוד ה' אשר למדו חז"ל מקראי מ"מ מה שנוכל לרמוז בזה כ"א כפי חלקו אשר חלק ה' לו בבינה מצווה בזה, והוא בכלל כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ולדעתנו הענין מתוק מאוד, כי הענין בא לרמז שכבר הבאתי דברי הזוה"ק דתלת קשרין קשרי קשירו בהון על ג' דרגין דבהו עבדו דישראל לא נפקא משיעבודא דלהון רק בזכות אברהם יצחק ויעקב דהמה התירו הקשרים בזכות ג' קטרי דהימנותא דלהון, בזה שבר ה' הכח של ג' קשרים של מצרים. ורמז הקב"ה לנו בעשיית קרבן פסח, כי בק"פ שלנו נשבר כח שלהם אשר באלהיהם עשה שפטים, וצוה השי"ת לחלק לשלש קדושות לרמוז על קדושות אברהם יצחק ויעקב. כי המה בקשרא דמהימנותא דקשרי בקוב"ה ומסרו נפשם על קדושת שמו ית' המה התירו הכח של הג' קשרים של המצרים. והמהרש"א בח"א כתב דהשלש כתות מרומזים בכתוב ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל יברך את בית אהרן יברך יראי ה' וכו' וכו' בית ישראל בטחו בה' בית אהרן בטחו בה' יראי ה' בטחו בה'. ולפי כוונתנו נראו דברי המהרש"א נכונים מאוד, דבית ישראל מרמז על יעקב שנקרא ישראל, בית אהרן מרמז על אברהם עפ"י מה שאמרו חז"ל בנדרים שלקח השי"ת כהונה משם ונתנו לאברהם בשביל שאמר אברהם לשם וכי מקדמינן ברכת עבד לברכת קונו ודרשי מקראי אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, ולפ"ז מרמז בית אהרן על אברהם וגם זה הוא מדתו מדת החסד כנודע, ויראי ה' מרמז על בחינת יצחק והוא דנודע מה שכתבו חכמי אמת כי תורתנו הקדושה כלול בשתי בחינות בחינת אהבה ובחינת יראה, ורמ"ח מ"ע הוא מבחינת אהבה ושס"ה ל"ת הוא מבחינת יראה, ואיתא בזוה"ח דא"א היה מבחינת האהבה לכן פתח בו השי"ת במצות עשה לך לך מארצך וכו' ויצחק דהוא מבחינת היראה פתח בו השי"ת במצות לא תעשה אל תרד מצרימה וגו' גור בארץ הזאת, ולכן נרמז יראי ה' לבחינת יצחק. והשלש כיתות עכ"פ מרמזים לזכות אברהם יצחק ויעקב, אשר בקשרי מהימנותא דילהון הותרו השלשה קשרים של כחות הטומאה שלהם, ומאד ימתק לפי זה ספקו של הש"ס אי בעינן שלש כיתות כאחת או זו אחר זו ובמאי תליא הדבר הזה, אך לפי באורנו, דהלל שהיה כורך דוקא פסח מצה ומרור ביחד דס"ל דדוקא בזכות שלשתן יחד נגאלו אבותינו ממצרים, ולכן מרמז דהיה כורך פסח מצה ומרור לרמז על זכות אברהם יצחק ויעקב דבשלשתן יחד נגאלו אבותינו ממצרים, וחכמים דס"ל דמצוה לאכול כל אחד לבדו לרמז דגם זכות כל אחד ואחד בפ"ע היה בהם כדי גאולתו לגאול אותנו ממצרים, ובש"ס דערבי פסחים, השתא דלא איתמר הילכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצה וחסא בהדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל, והשתא ספק זה נופל ג"כ על השלש כיתות, כיון שבא לרמז על זכות אברהם יצחק ויעקב דבזכות קישרי דמהימנותא שלהם הותרו השלשה קשרים של כחות הטומאה דמצרים אם הלכה כהלל דהיה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד היינו דבזכות שלשתן יחד נגאלו, ולכן צריך ג"כ שיהיו השלש כיתות בב"א דבזכות שלשתן יחד נגאלו. ואם הלכה כרבנן דאוכל פסח לבדו ומצה לבדה ומרור לבדו לרמז שכ"א היה כדי גאולתו, ה"נ השלש כיתות דמרמז על זכות אברהם יצחק ויעקב צריכין להיות בזו אח"ז דזכות כל אחד לבדו הועיל, וכיון דנשאר שם הש"ס בספיקא אם הלכה כהלל או כרבנן הכא נמי בנידון דידן השלש כיתות נשאר בספק, ולכן צריכין לעשות תרווייהו כמו דצריכין לחוש לדברי הלל ולדברי רבנן. והענין ת"ל מתוק מדבש והוא כפתור ופרח בעזה"י:
ועפ"ז הענין נ"ל לתת טעם על פסק הרמב"ם בפט"ו מהל' פסולי המוקדשים. דהנה קיי"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת שאם שחטן שלא לשמן פסולין, ואיתא בגמרא פ"ק דזבחים שאם שחט חטאת לשם חולין דכשרה ולא עלתה לבעלים והביאו הרמב"ם ז"ל פט"ו הנ"ל והביא דברי הש"ס מפי השמועה למדו קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים, ובהלכה י"א כתב שם הרמב"ם הפסח ששחטו במחשבת שינוי השם בין ששינו שמו לשם זבח אחר בין ששינוהו לשם חולין פסול שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה'. וכתב הכ"מ הטעם אפשר מדכתיב לה' משמע דלשם חולין פסול, ובספר ברכת הזבח תמה בזה על הרמב"ם דמנ"ל להמציא דין חדש לחלק בזה בין חטאת לפסח דמשמעות הש"ס דשוים הם, ונראה לי דטעם הרמב"ם כיון דאמרינן במשנה אמר ר"ג כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו וכו', ולא מצינו כן בכל המצות דלא בעינן אמירה כלל, והכא בפסח הקפידה תורה דוקא לומר טעמו של דבר וילפינן ליה מהך קרא ואמרתם זבח פסח הוא לה', דמזה ילפינן דבעינן אמירה לומר טעמו של דבר, ומזה חזינן דהקפידה התורה בפסח יותר משאר קרבנות ואפילו מחטאת, ממילא ה"ה בפסח דנשחט לשם חולין דפסול. כנ"ל נכון בעזהי"ת:
ובזה נבוא לפרש דברי המגיד בפיסקא דעבדים היינו, דפתח היציאה באותנו ומסיים היציאה באבותינו דקאמר ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים. ונראה דנתכוין בעל המגיד לדברי הזוה"ק שהבאתי ושבח את הקב"ה שהתיר השלשה קשרים שקשרו המצרים לבלי לצאת משם ובזכות שלשת האבות בקשרי דמהימנותא דלהון הותרו הקשרים, ונקדים דברי הזוה"ק בראשית ע"ט ע"פ ואת הנפש אשר עשו בחרן אלו גרים וגיורות דאתקינו נפשייהו אברהם מגייר גוברין ושרה מגיירא נשין ומעלה עליהון כאלו עבדו להון, אמר רבי אבא א"ה כמה בני נשא הוי אי תימא דכולהו אזלי עמיה, אמר ר' אלעזר אין ובג"כ כולהו ב"נ דהוו אזלי עמיה כולהו אקרון עם אלהי אברהם והוה מעבר בארעא ולא הוה דחיל דכתיב ויעבור אברהם בארץ, א"ל רבי אבא אי הוה כתיב והנפש אשר עשו בחרן הוה אמינא הכי אלא ואת הנפש כתיב את לאסגאה זכותא דכולהו נפשאן דהוו אזלי עמיה דכל מאן דמזכה לאחרא ההוא זכותא תליא ביה ולא אעדי מיניה מנלן ואת הנפש אשר עשו בחרן זכותא דאינון נפשן הוה אזיל עמיה דאברהם. והנה בעל המגיד כיון דקאמר אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ולא קאמר אבותינו, כוונתו על זכות אבותינו וכפי' הזוה"ק ואת הנפש אשר עשו בחרן כיון דקאמר את קאי על זכותא דילהון ה"נ דקאמר את אבותינו קאי על זכות דילהון וכדברי הזוה"ק דשלשה אבות בזכות קשרי דמהימנותא דילהון הותרו הקשרים של כחות הטומאה שלהם שקשרו במצרים. ואפשר ג"כ נכוין הא דסיים המגיד הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, דנקט תלתא דורות וכבר ראיתי שדקדקו בזה, ולפמ"ש נראה דנתכוין בעל המגיד כיון דבזכות שלשה אבות הותרו הני קטרי שלשה, אמר אפילו היה כח בעצמנו להתיר השלשה קשרים של כחות שלהם עכ"פ היו צריכין ג' דורות לזה, ואפשר לפמ"ש המדרש בפ' וירא ואברהם היה יהיה אין לך דור שאין בו שלשים צדיקים כאברהם, נקט דעכ"פ שלשה דורות בעינן כמו שהותרו הקשרים ע"י שלשת אבות:
וחכ"א ימי חייך הימים כל ימי חייך להביא לימות המשיח. שמעתי לדקדק בשם הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל למה שינה הלשון דאצל ב"ז כתיב ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות ובדרשא דחכמים קתני בזה הלשון להביא לימות המשיח. ושמעתי בשמו לתרץ כיון דבגמרא קאמר דהקשו לחכמים וכי מזכירין יצ"מ לימות המשיח והא כתיב ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את ב"י מארץ מצרים כ"א חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה וגו', ומתרצים החכמים לא שתעקר יצ"מ כל עיקר אלא שיעבוד גליות עיקר ויצ"מ טפל לו. ולכן קאמר בלשון להביא לימות המשיח, דהיינו שיהיה נזכר ג"כ ולא שיהיה עיקר, רק דעיקר יהיה שיעבוד גליות ויצ"מ טפל לו. ול"נ דרמז בזה התנא למה שבארנו בכמה מקומות בשם הגאון מהר"ל מפראג ז"ל, כאשר חזינן דקוב"ה עשה ופעל נוראות במצרים, הוא בודאי דבר הוה תמיד, וכמו שהשי"ת נצחי כן פעולותיו ונוראותיו נצחיים, ומגאולת מצרים יהיה מקור לכל הגאולות אשר אנחנו מחכים לזה, וזהו הפירוש הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, היינו כשהי"ת שמו עושה חסד, אז חסדו לעולם ועד, וזהו דמרמז לנו התנא להביא לימות המשיח, דהיינו גאולת מצרים יהיה מקור נפתח להביא ימי המשיח, ולהכי נקט בלשון להביא לרמז גם לזה:
בתשובה לבן רשע, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה וכו'. נראה לפרש הענין לפמ"ש השל"ה לפרש וכל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח, והענין ע"פ מה שמבואר בזוה"ק ואביא דבריו בקיצור. וז"ל פקודא דא לספר בשבחא דיצ"מ דאיהו חיובא על בר נש לאשתעי לעלמין, אוקימנא כל ב"נ דאשתעי ביצ"מ ובההוא ספורא חדי זמין איהי למיחדי בשכינתא לעלמא דאתי דהוא חזי מכולא וקוב"ה חדי בה בהאי סיפור בה בשעתא כניס הקב"ה לפמליא דיליה ואמר לון זילו ושמעו סיפורא דשבחא דילי דקא משתעין בני וחדו בפורקנא כדון כולהון מתכנסין ואתין ומתחברין בהדי ישראל ושמעו סיפורא דשבחא דקא חדאן ברזא דפורקנא דמאריהון, כדין אתין ואודון לקוב"ה על כל אינון ניסין וגבוראן ואודון ליה על עמא קדישא דאית ליה בארעא דחדן בחדוה דפורקנא דמאריהון, כדין אתוסף חילא וגבורתא לעילא וישראל בההוא ספורא יהבי חילא למאריהון כמלכא דאיתוסף חילא וגבורתא כד משבחין גבורתיה ואודון ליה וכולהו דחלין קמיה ואסתלק יקרא על כולא וכלל הענין מדברי הזוה"ק האריך השל"ה הק', שהסיפור של יצ"מ וחדו בההוא סיפור מעוררין כח הגאולה למעלה, ומצד סיפור נפלאותיו אז נעשה דביקות ביננו לבינו ית"ש ומסתלקין הענן והחושך המפסיקים ביננו, וזו היא הגאולה האמיתית, כי אז יתגלה לנו לאלהים ואנחנו לו לעם, ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, ותיבת זה הוא כמורה באצבע זה הוא נשמחה ונגילה בישועתו, וגם פירוש בישועתו הוא ישועת עצמו, כי כביכול השכינה בגלותנו, וזה הפירוש הרי זה משובח קאי על השי"ת כלומר זה ה' יתברך שמו לעד ולנצח נצחים, וכעין זה אלי ואנוהו, דהיינו ע"י סיפור נפלאותיו כביכול נשתבח גם הוא, והוא כביכול ישועתו, כי בכל צרתם לו צר:
ויש לפרש שאלת הרשע, כי הרשע אינו מאמין בגאולה העתידה א"כ שואל מה העבודה הזאת לכם, כי מה בצע בעשותנו סימני חירות ומספרים בנפלאותיו וחסדיו של הקב"ה הלא אנחנו בצרה הזאת ומאי דהוה הוה, אמנם באמת כי גאולת מצרים הוא מקור לכל הגאולות כאשר בארנו בשם מהר"ל מפראג ז"ל, וגם הא חזינן דבגלות מצרים היתה השכינה עמהם ועשה השי"ת בעבור כבודו אשר הוא עמנו בגלותנו, וכן אמרו חז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם גלו לעילם שכינה עמהם, וכמו כן אנחנו בצרה זו מצפים אנחנו על גאולתנו ופדות נפשנו בעבור שכינה אשר עמנו, ולמענו יעש לבלתי יתחלל שמו, וזה פירוש התשובה להרשע בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים היינו בעבור השכינה שנקרא זה עשה ה' לי הישועה, כי הוא כביכול היה עמנו בגלות מצרים וכן בגלות זה השכינה עמנו, ובודאי לא יעזבנו ה' וישלח לנו ישועה למען כבוד שמו, וזה הגורם גאולת מצרים שהוא מקור לכל הגאולות והנחמות ב"ב: