אור ברסלב
נחלי מים דרוש י

נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה

דרוש י

דרוש ט

לשבת הגדול

סוכה (כ"ה ב') רש"י ד"ה שחל שביעי שלהן ואע"ג דחזי לאורתא לא אישתרי דקסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, מ"מ שמעינן מיניה דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי נטמאו במתיהן שבעת ימים לפני הפסח, ואע"פ שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן אלמא מצוה קלה הבא לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא. הוא תמוה מאוד כמו שתמהו הראשונים בחידושי הריטב"א דמהיכא שמעינן דהעוסק במצוה הוא פטור מן המצוה, הלא המה היו סבורים שיעשו פסח אף שהם טמאים כמו שאמרו למשה רע"ה למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ה' במועדו, ובחידושי הריטב"א נדחק מאוד וגם בספ"י הניח דברי רש"י בקשיא.

ולע"ד האיר ה' את עיני שרש"י בצחות לשונו מיישב קושיא זאת. דהנה איתא בספרי פ' בהעלותך והביאו גם רש"י ז"ל בפירוש החומש למה נגרע אמר להם אין קדשים קרבין בטומאה, אמרו לו יזרק הדם על הטמאים ויאכל הבשר לטהורים, אמר להם עמדו ואשמעה כתלמיד המובטח לשמוע דבר מפי רבו אשרי ילוד אשה שכך מובטח שכ"ז שהיה רוצה היה מדבר. והביא ר' אליהו מזרחי ז"ל בפירושו על רש"י לשון הספרי למה נגרע, אמר להם אין קדשים קרבין בטומאה אמרו לו א"כ יזרק הדם על הטמאים ויאכל הבשר לטהורים והדין נותן ומה חטאת שהיא ק"ק דמה נזרק על הטמאים ובשרה נאכל לטהורים הפסח שהוא קדשים קלים א"ד שיזרק הדם על הטמאים ובשר יאכל לטהורים וכו' אמר להם לא שמעתי עמדו ואשמעה כאדם האומר אשמע הדבר מפי רבי. וביאר המזרחי ז"ל דקשה היה לספרי למה הוצרך משה רבינו ע"ה שאלה פשוטה כזו עמדו ואשמעה וכי לא היה להשיב אין קדשים קרבים בטומאה והם עצמם איך שאלו על זה, וכי עדיין לא שמעו פרשת שלוח טמאים, והלא שמונה פרשיות נאמרו בו ביום ואחת מהן פרשת שלוח טמאים כדאיתא בהניזקין, לפיכך הוצרכו לומר כשאמרו לו למה נגרע השיב להם אין מיד קדשים קריבין בטומאה, והם חזרו אמרו לו יזרק הדם על הטמאים ויאכל הבשר לטהורים, כלומר שמתחלה לא שאלנו אלא על זה, ואז נסתפק משה ואמר עמדו ואשמעה, נמצא ע"פ ספרי גם הם ידעו בודאי שלא יאכלו הבשר בטומאה רק סברתם היה על הקרבה דיזרק הדם עליהם ויאכל הבשר לטהורים, וצ"ל דאף דקיי"ל דהפסח אינו נשחט אלא למנוייו, מ"מ סברתם היה דיכולים הם לימנות על הפסח ועוד טהורים דמשנה שלימה שנינו היכא דנשחט הפסח לטהורים ולטמאים הפסח כשר, וכן מצאתי אח"כ בס' זרע אברהם פירוש על הספרי הביא כן בשם זית רענן. וע"ז השיב להם משה מפי הקב"ה דהמה נדחו לפסח שני ולא יזרק עליהם הדם וכדאמרינן בפסחים דף ס"ב דבכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהם ואילו בפסח ערל וטמא אינן משלחים פסחיהם, זה ביאור דברי הספרי. וע"פ זה א"ש דברי רש"י ז"ל ולשון רש"י מאיר כשמש בצהרים דמדייק בלשונו הזך דמזה שמעינן דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, מדייק בלשונו ואע"פ שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהם, והכוונה אף דהמה סברי שיקריבו קרבן פסח בטומאה מ"מ זה בודאי ידעו שלא יאכלו הפסח בטומאה, ונמצא מבטלים מצות עשה דאכילת פסחים, הגם דהוו סברי דלא ימנעו מזה מלהקריב עליהם הפסח מ"מ אכילת פסחים מצות עשה הוא כמו למ"ד אכילת פסחים לא מעכבא, מ"מ מצות עשה בודאי איכא, וזה ברור כשמש בצהרים. וכ"ת דאמאי קריא להש"ס לפי זה מצות עשה דאיכא כרת כיון דלפי דעתם דהיו סבורים דיכולים להקריב עליהם הפסח רק המה לא יאכלו לפי זה אין בו כרת דהא אכילת פסחים לא מעכבא ואפילו למאן דסבר דאכילת פסחים מעכבא ע"כ הם היו סוברים דלא מעכבא מדסברי להקריב הפסח והבשר יאכל לטהורים, ז"א דמ"מ מיקרי עשה שיש בה כרת כיון דבפסח גופיה איכא כרת, מיקרי גם אכילת הפסח מצוה שיש בה כרת דעיקר הפסח לאכילה קאי, וכדאיתא במשנה דפסחים פרק כיצד צולין הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחילתו אלא לאכילה, וע"ש בפירש"י שכשנצטוה עיקר הפסח לאכילה נצטוה דכתיב לפי אכלו, וראיה ברורה לזה מש"ס פסחים (דף צ"ב ע"א) דקאמר רבא ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת, והיינו דאונן התירו חכמים לאכול את פסחו לערב אף דאיסור אנינות מדרבנן מ"מ לא העמידו דבריהם במקום כרת, ורבא גופיה קאמר בזבחים לר"ש דאף לאחר ששחטו וזרקו עליו נעשה אונן אוכל את פסחו לערב, ורב אדא בר מתנה אקשי ליה לרבא לאחר ששחטו וזרקו עליו מאי דהוה הוה ורבינא משני ליה אכילת פסחים מעכבא וביארו שם התוס' דאין זה תליא בפלוגתא דאכילת פסחים מעכבא או לא דאכילת פסחים מצוה היא בדידיה יותר מבאחריני ודחיא אנינות דרבנן ומעכבא דקאמר הש"ס לאו דוקא, הרי אף דעיקר אכילת פסחים לית בה כרת דאכילת פסחים לא מעכבא מ"מ קרי ליה רבא גופיה בפסחים שם עשה שיש בו כרת וזה פשוט:

ועתה אתרץ בס"ד שיטת רש"י ז"ל מה שהקשו עליו התוס' במסכת סוכה ובמס' גיטין ובפסחים, הא דפירש בגיטין בפ' הניזקין (ס'.) שמונה פרשיות נאמרו באותו יום וקא חשיב להו פרשת טמאים ופירש שם בקונטרס דהיינו ויהי אנשים אשר היו טמאים וכו' והקשו התוס' דלא יתכן כדמוכח הכא שהיה בערב פסח והמשכן הוקם באחד בניסן, והתוספות בגיטין הוסיפו עוד להקשות וז"ל וקשה לפירושו דאמר בפ"ק דפסחים שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום שהרי הנביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פס"ש, ולפ"ז איכא חדש וחצי כיון שנאמר בר"ח, ועוד דלא יתכן לריה"ג דאמר נושאי ארונו של יוסף היו, ולר"י דאמר למת מצוה נטמאו וחל שביעי שלהם בערב פסח, והמהרש"א ז"ל בגיטין עמד שם בדברי התוס', דלכאורה דברי רש"י דס"ל דבו ביום נאמרה פרשת טמאים דהיינו ויהי אנשים אשר היו טמאים, לכאורה כריה"ג דנושאי ארונו של יוסף היו או כרע"ק דמישאל ואלצפן היו ושם הקשה להם ר' יצחק אם נושאי ארונו של יוסף היו יכולים ליטהר אי מישאל ואלצפן כבר היו יכולים ליטהר, ולפי זה מה הקשו התוספות לפירוש רש"י דהא זה באמת קושיית ר"י שם, וביאר המהרש"א שם ז"ל משום דאם נימא דפרשת ויהי אנשים לא נאמרה אלא בערב פסח גם לריה"ג ורע"ק לא הקשה להו ר"י, אלא למה לא קאמר מקודם זה כדי שיוכל ליטהר, אבל לפירוש רש"י הקושיא יותר חזקה כיון דנאמר להם ויהי אנשים טמאים בר"ח ניסן וידעו שיכולים ליטהר אמאי לא הטהרו כדי שיוכלו להביא הפסח דאית ביה כרת, ועמד המהרש"א דלפי זה אמאי לא נקטו התוס' נמי דלא יתכן נמי לרע"ק דאמר מישאל ואלצפן היו אמאי לא הטהרו קודם הפסח, וע"כ מפרש מהרש"א קושיית התוס' באופן אחר דעיקר קושייתם לפירוש רש"י למ"ד דנושאי ארונו של יוסף היו אמאי הוזקק להם להודיע אותו היום בר"ח טפי משאר ימים, בשלמא לרע"ק דאמר מישאל ואלצפן היו ניחא דאמר להו באותו יום שנטמאו, אבל לריה"ג מה יום מיומים, ולא ניחא להו בסברת רש"י ז"ל משום דהוזקקו באותו היום להשתלח מחוץ למחנות הוצרך להודיע להם דין טמא לפס"ש. והנלענ"ד לתרץ קושיית התוס' על פירש"י לפי הבנת מהרש"א ז"ל קושייתם, דהנה מה שהקשו היכי יליף דשואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום שהרי הנביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, ולשיטת רש"י ז"ל היה חדש וחצי דבר"ח נאמרה פרשה זו, נלענ"ד לתרץ בפשיטות. דהא בודאי לר"י בסוכה, בודאי לא נאמרה פרשת פסח אלא בער"פ כמו שדרש ר"י שם שחל שביעי שלהם בערב פסח, ודברי רש"י אמורים רק לריה"ג ורע"ק, ואליביה נוכל לומר דפרשת פסח שני נאמרה בר"ח ניסן א"כ לא קשה קושית התוס', דהך תנא דיליף דשואלין ודורשין בהלכות פסח שלשים יום מהא דנביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני סובר כר"י דבערב פסח נאמרה פרשת פסח שני, ואדרבא יש להבין בזה בטוב טעם הפלוגתא דרשב"ג פליג את"ק שם וסובר שתי שבתות וקאמר הש"ס לרשב"ג אין ראיה דסובר איידי דאיירי במילי דפסחא מסיק להו לכל מילי דפסחא, ויש להבין באיזה סברא נחלקו ת"ק ורשב"ג

דרשב"ג סובר איידי דאיירי במילי דפסחא מסיק להו לכל מילי דפסחא ת"ק וכו' ות"ק לא ניחא ליה. ולשיטת רש"י יבואר בטוב טעם, דהנה בסמוך אסיק הש"ס לרשב"ג דסובר שתי שבתות דיליף מפסח מדבר דכתיב וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית בחדש הראשון, וכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, ויליף גז"ש במדבר במדבר מהא דכתיב וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני מה להלן בר"ת אף כאן בר"ח. והנה משמע דג"ש זו לית מאן דפליג עלה, ולפי זה כיון דמוכרחים לומר לת"ק דרשב"ג דיליף שלשים יום מהא דהנביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, וע"כ פרשת ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם נאמרה בער"פ ופרשה דתחלה דכתיב ויעשו ב"י את הפסח במועדו נאמרה בר"ת, א"כ היאך שייך לומר דאגב דאיירי במילי דפסתא אסיק כל מילי דפסחא דהא בעת שנאמרה פסת שני דהיינו בערב פסת לא עסיק כלל במילי דפסחא דפסח ראשון א"כ לא שייך לומר אגב דאיירי במילי דפסתא דהא בערב פסח לא עסיק כלל במילי דפסחא דכבר הוזהר עליו בר"ח ולכן שפיר ילפינן מיניה דשואלין ודורשין בהלכות הפסח שלשים יום, משא"כ רשב"ג סובר באמת כריה"ג וכרע"ק וכהך דרבי לוי בגיטין דפרשת טמאים נאמרה בר"ת ניסן א"כ שייך שפיר הואיל ועסיק במילי דפסחא דהיינו בפסח ראשון אסיק לכל מילי דפסח' דהיינו דינים דפסח שני. ולשיטת התוס' יתבאר בסמוך בס"ד:

ולפ"ז ממילא לא קשה כלל קושיית התוס' בגיטין לפירוש רש"י לר' יוסי הגלילי דסובר נושאי ארונו של יוסף היו מה זה יום מיומים שהוזהר עליהם על פסת שני, דז"א כסברת רשב"ג איידי דאיירי במילי דפסחא דהזהיר עליהם על פסת ראשון דזה נאמרה בודאי בר"ת מהך גז"ש דמדבר במדבר ממילא אסיק לכל מילי דפסחא. כנ"ל נכון מאוד בס"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל, ולשיטת התוס' דסברי דפרשת טמאים בודאי לכ"ע לא נאמרה אלא בערב פסת צריך לפרש סוגית הש"ס דקאמר אגב דאיירי במילי דפסתא מסיק לכל מילי דפסחא. דה"פ, דהא התוס' הקשו היכי יליף ת"ק דהא בודאי הוצרך משה להשיב להם על שאלתם. ותירצו דמשה לא היה צריך להשיב להם אלא אל תעשו את הפסח א"כ ה"פ בגמ' אגב דאיירי במילי דפסחא דעכ"פ הוצרך משה להשיב להם אל תעשו את הפסח ממילא אסיק לכל מילי דפסחא:

אמנם קשיא לי על שיטת רש"י דלשיטת רש"י ז"ל צריך לומר דת"ק דרשב"ג דסובר שואלין ודורשים שלשים יום ע"כ סובר כר"י דסוכה דטמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהם בע"פ משא"כ לריה"ג דסובר נושאי ארונו של יוסף היו או לרע"ק דסובר מישאל ואלצפן היו ליכא למילף מיניה דהא היה בר"ח א"כ היה חודש וחצי קודם פסח שני, ועכצ"ל כסברת רשב"ג דאגב דאיירי במילי דפסחא מסיק לכל מילי דפסחא א"כ תקשה דרע"ק אדרע"ק דהא מוכת בבכורות (דף נ"ז ע"ב) דרע"ק סובר דשלש גרנות למעשר בהמה, והיינו פרוס הפסח ופרוס העצרת ופרוס החג, ומפרש הש"ס טעמא דרע"ק משום דסובר שואלין ודורשין בהלכות הפסח שלשים יום קודם הפסח, א"כ תקשה על רע"ק מניין לו זה דהא כיון דפרשת טמאים נאמרה בר"ת ניסן א"כ היה צריך לדרוש חדש וחצי, ועכצ"ל כסברת רשב"ג אגב דאיירי במילי דפסחא, א"כ שוב לא שמעינן על שלשים יום. ומזה נראה לי הכרע גדול לגירסת התוס' בסוכה (דף כ"ה ע"ב) ד"ה שחל שביעי שלהם בערב פסת שהביאו גירסא דאיתא בפסחים דרב סובר כרע"ק דאמר מישאל ואלצפן היו שחל שביעי שלהם להיות בערב פסח, אף שהתוס' כתבו דגירסא זו ליתא ראיתי במזרחי פ' שמיני שהביא דהכי איתא בספרי אליבא דרע"ק, והיינו דרע"ק סובר ויהי ביום השמיני אין הפירוש שמיני למלואים אלא שמיני לחודש וביום זה מתו נדב ואביהוא ומישאל ואלצפן בו ביום נטמאו, וצ"ל לפ"ז מאי דפריך ר' יצחק אם מישאל ואלצפן היו יכולים ליטהר דהיינו דבאמת ר' יצחק פליג על רע"ק וסובר דביום השמיני למלואים היה ונדב ואביהוא מתו באחד בניסן יום שמיני למלואים וכסוגית הש"ס דגיטין, א"כ שפיר פריך עליו אם מישאל ואלצפן היו יכולים ליטהר, וסוגיא דבכורות לפי שיטת רש"י ז"ל מסייע להו לגירסת הספרי:

ונ"ל להביא ראיה לשיטת רש"י ז"ל, דלשיטת התוס' דאליבא דכ"ע פרשת פסח שני נאמרה בע"פ וקושיית ר' יצחק היו יכולים ליטהר היינו שהיה להקב"ה לצוות להם מקודם כדי שיוכלו ליטהר בערב פסת וכמ"ש מהרש"א בגיטין דזה קושיית ר' יצחק, אליבא דשיטת התוס' קשה טובא דמוכת בסוגיא דפסחים דעל הקב"ה אין לשאול טעם כלל אמאי לא צוה מקודם, רק דעיקר ילפותא דילפינן שלשים יום או שתי שבתות היינו ממאי דהנביא מזהיר לישראל כיון שכבר ידעו בדין זה מאת הקב"ה אנו למידין ממה שהזהיר הנביא, אבל לא הילפותא ממה שצוה הקב"ה דאי לא"ה תקשה לת"ק דשואלין ודורשין שלשים יום בהלכות הפסח קודם קשה אמאי לא הזהיר הקב"ה שלשים יום קודם בפסח מצרים, א"ו דעל הקב"ה אין לשאול טעם למה לא הזהיר מקודם רק על הנביא דמזהיר שלשים יום וכמו שדייק הש"ס שהרי הנביא עומד בפסח ראשון ומזהיר בפסח שני, וכ"כ הצל"ח בפסחים והוא מוכרח מאוד בגמרא, וכן לפ"ז לא תקשה אמאי הזהיר משה רבינו ע"ה בפסח במדבר שתי שבתות קודם, לת"ק דרשב"ג דסובר דבעינן שלשים יום קודם, משום דאותו פסח היה הוראת שעה שנעשה ע"פ הדבור כמ"ש התוס' בקדושין משום דביאה לאחר ירושה וישיבה משמע ע"ש בתוס' א"כ לא ידעו מזה עד באחד לחדש ניסן ועל הקב"ה אין לשאול טעם למה לא הזהיר קודם, וכ"כ הצל"ח שם. ולפי זה אם נימא כשיטת התוס' מאי מקשה ר"י אם נושאי ארונו של יוסף כבר היו יכולים ליטהר או מישאל ואלצפן היו יכולים לטהר, דהא לא ידעו דין פסח אלא אחר שנאמרה להם בערב פסח ועל הקב"ה בודאי אין לשאול טעם למה לא צוה מקודם, אלא מוכרח מזה שיטת רש"י דלריה"ג ולרע"ק לפי דעת ר' יצחק כבר נאמרה פרשת קרבן פסח בר"ח ניסן א"כ שפיר מקשה ר"י לפי שיטתם אמאי לא הטהרו מקודם כדי שיוכלו לעשות הפסח כיון שכבר ידעו דין פסח שני מר"ח ניסן ודו"ק:

וקשה לי בסוגיא דפסחים שם דיליף רשב"ג שתי שבתות שהרי משה עומד בר"ח ומזהיר על הפסח שנאמר החודש הזה לכם ר"ח וכתיב דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחדש הזה וגו',. וקשה לי היאך ילפינן שתי שבתות דהא מבואר במשנה דפסחים פ"ט מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו בעשור וכו', א"כ יש לומר דלא צריך להזהיר אלא עשרה ימים קודם דהא צריך להזהיר משום דמצותו דמקחו מבעשור, ואין לומר דהו"ל להזהיר רק על זה דמקחו מבעשור ולא שאר דיני פסח אם אין צריכין להזהיר שתי שבתות, דז"א דהא אנן קיימינן כרשב"ג דסובר דאיידי דמיירי במילי דפסחא מסיק לכולהו מילי דפסחא וצ"ע: פ' וארא וידבר אלהים אל משה ויאמר אלין אני ה' וגו' ונתתי אותה לכם מורשה אני ה':

כבר דרשתי בפסוקים אלו, וכעת אפרש בענין אחר. ומתחלה אפרש פסוקים בפ' שמות, ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים, ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות וגו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. הפסוקים אלו אינם מובנים ע"פ פשוטם ועיין פירוש רש"י ז"ל. ועיין מה שכתבתי בחיבורי מקור מים חיים בס"ד בפתחא זעירא. והנה חוץ לדרכנו שאפרש לקמן בעזה"י, עלה על רעיוני לפרש, דהנה ידוע מעלת משה רבינו ע"ה במדת הענוה עד שהתורה העידה עליו והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, וכפי שהחזיק א"ע לשפל רוח היה בעיניו לפלא שעל ידו יוציא השי"ת את בני ישראל מארץ מצרים, ולעומת זה השיב לו השי"ת, אדרבה לפי שאתה מקטין א"ע ולא תחשב בעיניך לכלום בשביל זה אהיה עמך. והיינו כמו שאמרו חז"ל ואת דכא ושפל רוח, ר"ה ור"ח, ח"א אתי דכא והיינו שהשי"ת מגביהו למעלה עד ששוכן אצלו, וח"א אני את דכא והיינו שהקב"ה מרכין שכינתו למטה אצל הדכא, וקאמר, הש"ס מסתברא כמ"ד אני את דכא, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, ועיין פירוש רש"י שהניח הר תבור וכרמל שבאו שמה כדכתיב למה תרצדון הרים גבנונים, וזהו הפירוש בקרא כי אהיה עמך והיינו שארכין שכינתי עליך וכמ"ד אני את דכא וכאשר הכריעו בש"ס מהר סיני, וזהו דקאמר השי"ת וזה לך האות שאני משרה שכינתי למטה על הדכא בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, והיינו שאני ארכין שכינתי על ההר ולא שאגביה ההר למעלה, וזהו דקאמר על ההר הזה כמו שהוא עתה למטה, ומזה ראיה שאני משרה שכנתי בתחתונים, וגם נתכוין השי"ת ודייק ההר הזה ללמד דבוחר השי"ת ברוח נמוכה וכמו דקאמר הש"ס לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הניח הקב"ה כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני בשביל שהוא נמוך, ולזה דייק ההר הזה דבזה אני בוחר ומזה ללמוד שאני בוחר במדת ענוה, ומזה לך ראיה דאהיה עמך בשביל מדת הענוה שלך. וזה נכון בס"ד:

אמנם לדרכנו שהתחלנו לפרש מקראי קודש מפ' וארא, נפרש קרא הנ"ל באופן אחר. והנה נקדים מ"ש הרמב"ן ז"ל על התורה בפסוק ואמרו לו מה שמו מה אומר אליהם ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה, ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. והנה הרמב"ן ז"ל הביא דעת אבן עזרא ז"ל כי שאל משה מה שם יאמר לישראל, כי באל שדי לא יעשה אותות רק בשם הגדול, והרמב"ן ז"ל כתב ע"ז ואין דבריו נכונים בעיני כי עדיין לא נאמר למשה שיעשה ביציאת מצרים אותות ומופתים גדולים ונפלאים אבל שיצילם מיד מצרים ויעלם לארץ ובשם אל שדי יוכל לבוא מורך בלב פרעה להצילם וגם לנצח העמים וכבר הוציא שרה מביתו בנגעים גדולים שהביא עליו ונצח אברהם לבדו המלכים הגדולים, וכל זה בעזרת אל שדי הנודע לאבות וככה יעשה לבנים, ועוד כי יעקב אמר והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, ויוסף אמר פקוד יפקוד אלהים אתכם, והנה הפקידה באלהים. ולפי דעתי היה משה גם בעת ההיא אב בחכמה וגדול במעלות הנבואה, ודרך שאלה ביקש שיודיעהו מי השולח אותו כלומר באיזו מדה הוא שלוח אליהם כענין שאמר ישעיה ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו. והנה אמר ישאלוני על שליחותי אם הוא במדת אל שדי שעמדה לאבות או במדת רחמים שתעשה בה אותות ומופתים מחודשים ביצירה, וזה בעבור שאמר לו אנכי האל אלהי אביך אלהי אברהם ולא פירש שם שמותיו הקדושים כלל ושמע משה שהבטיחו על מעמד הר סיני ומתן תורה והוא היודע כי התורה לא תנתן בשם אל שדי הנזכר באבות רק השם הגדול שבו היה העולם, וע"כ שאל מה אומר אליהם. ועוד כתב הרמב"ן ז"ל לפרש דשם אהיה הוא שמו הגדול ושוה לשם הוי"ה ב"ה והם שוים בלשונם ובאותיות ע"ש שהאריך בסודו כראוי אליו:

ולפ"ז יש לפרש הקרא הכי, דמשה רבינו ע"ה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, והיינו שהקטין א"ע שאינו ראוי לשליחות כזה שהוא דבר גדול יותר מערכו, והשיב לו השי"ת כי אהיה עמך כי בשמו הגדול יגאלם מארץ מצרים, ונתן ע"ז אות בהוציאך את העם תעבדון את האלהים על ההר הזה והיינו שיקבלו שם התורה, וזה ידע משה כי התורה לא תנתן רק בשמו הגדול וכדברי הרמב"ן ז"ל, א"כ המקרא כמין חומר נדרש כי ע"י קבלת התורה יהיה אות כי דוקא בשם הגדול יגאלם מארץ מצרים. ובזה נראה לפרש מדרש רבה בפ' שמות והביאו גם רש"י בפירוש החומש, ד"א אהיה אשר אהיה ר' יעקב בר אבינא בשם ר"ה מציפורין, אמר הקב"ה למשה אמור להם בשעבוד זה אהיה עמם ובשעבוד הן הולכים ואהיה עמם, אמר לפניו וכך אני אומר להם דיה לצרה בשעתה, אמר לו לאו כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם לך אני מודיע להם איני מודיע. וצריך להבין למה הודיע זאת למשה. ונראה לפרש דהענין הוא דאיתא במדרש בפ' הנ"ל, ראה ראיתי, אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי ואני רואה אותן מקבלין תורתי זה ראה, ראיתי זה ראיית מעשה העגל שנאמר ראיתי את העם הזה. ונראה דבזה יש לתת טעם למה הקב"ה גואלם דוקא בשמו הגדול, כי הקב"ה ראה אותם שהם יעשו את העגל, ומשה רבינו ע"ה בכל תפלותיו שהתפלל בעד ישראל עיקר תפלתו היה שלא יתחלל שמו הגדול וכמו שאמר למה ה' יחרה וגו' למה יאמרו מצרים, ומקרא מלא הוא ביחזקאל (ל'ו) וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים, הרי חזינן דהקב"ה יגאלם בשביל שמו הגדול והקב"ה הטוב והמטיב אשר הביט וראה שישראל יעשו העגל, ויהיו נצרכים להיות בשעבוד גליות, וירא השי"ת שלא יכלה ח"ו ישראל בחטאתם, לכן גאלם בשמו הגדול וכל עוד שיתפרסם אלהותו יותר ויותר יש לחוש שלא יחולל שמו הגדול. וזה הפירוש במדרש הנ"ל כי הקב"ה הודיעו שיגאלם בשם אהיה והוא שמו כמו שם הוי"ה ברוך הוא וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל בפירוש החומש ואין לנו עסק בנסתרות, והודיע השי"ת למשה שבשם הגדול יגאלם ונתן טעם לזה אשר אהיה כי אני מוכרח לגאלם בשם הגדול כי אהיה עמהם בשעבוד גליות ולולא אגאלם בשמי הגדול לא יהיה להם ח"ו תקומה ויכלו חלילה בגלות אך אגאלם בשמי הגדול ואז יהיה להם תקומה כי אעשה למעני שלא יחולל שמי ח"ו בגוים, וכיון שכבר הראה למשה שיעשו העגל יהיו מוכרחים להיות בשעבוד גלות דלולי זאת משעת מתן תורה היה חרות על הלוחות חירות משעבוד גליות רק מעשה העגל גרם שיהיה מוכרחים להיות בשעבוד גליות. ונמצא מוכרח הש"י לגאלם בשם הגדול, שיהיה להם תקומה ולא יכלו ח"ו בגלות, והשי"ת יעשה זאת למען שמו הגדול, נמצא מה שאמר השי"ת אהיה אשר אהיה הוא פירוש וטעם למה יגאלם בשם אהיה כדי שזה השם יהיה עזרתם בשעבוד, ומשה רבינו ע"ה היה סבור שהשי"ת צוה שיאמר זה לישראל להודיעם שעבוד שאר גליות, וע"ז אמר רבש"ע דיה לצרה בשעתה, ועל זה השיב לו השי"ת לאו, ר"ל שאין רצוני להודיע זאת לישראל רק לך אני מודיע להם איני מודיע, והוא שכבר הודעתי לך מעשה העגל אשר יעשו לזאת מוכרח אני להודיע לך ולתת טעם שאגאלם בשם הגדול כדי שיהיה מזה עזרה בשעבוד גליות וכמו שבארנו, ולהם איני מודיע, כי אגאלם באופן שלא יהיה להם שעבוד כי בשעת מתן תורה היה חירות משעבוד והבחירה בידם שלא לעשות עגל, רק לפני הוא גלוי וידוע, (וכבר דברו מזה הקדמונים מענין הבחירה והידיעה, ואין להאריך בדברים אלו), ועכ"פ חפץ השי"ת היה באופן שלא יהיה להם עוד שעבוד. והבן כי הענין נכון מאוד:

ובזה נבוא לסדר שהתחלנו להבין תשובת השי"ת למשה רבינו ע"ה כשאמר למה הרעותה לעם הזה וגו' והשיב השי"ת עתה תראה אשר אעשה. לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו, והסדר שהתחיל בפ' וארא. ונקדים דברי חז"ל פ"ק דברכות תניא רשב"י אומר שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא ניתנו אלא ע"י יסורים ואלו הן תורה וארץ ישראל ועוה"ב, תורה מנין דכתיב אשרי הגבר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, א"י מנין דכתיב וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, עוה"ב מניין דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר, נמצא כאשר רצה השי"ת לתת לישראל שלש מתנות טובות אלו שהם חיי נצחיות נפשות כללות ישראל, היו צריכין דוקא ע"י יסורין כדי למרק עונותיהן ויהיו ראויים לקבל רב טוב הצפון להם, וכבר הקדמתי בשם הרמב"ן ז"ל הגם כי היה יכול לגאלם בשם אלהים או בשם אל שדי כמו שהציל לאבות ע"י שמות הקדושים, אמנם לא יעשה בזה אותות ומופתים חדשים כמו בהוציאו אותם ממצרים שעשה אותות ומופתים חדשים אשר אז נתודע לכל אלהותו ית"ש וכל זה דוקא ע"י שם הוי"ה ב"ה, וכבר כתבנו לתת טעם לזה, כי רצון הבי"ת היה דוקא לגאלם בשמו הגדול בכדי שיהיה להם קיום בשעבוד שלא יכלו ח"ו בגלות למען שמו הגדול שלא יתחלל וכל עוד שיתפרסם אלהותו יותר ויותר יהיה מוכרח לגאלם בעבור שמו הגדול, והשי"ת הוא הצופה ומביט אחרית דבר מראשיתו להיטיב עמנו עשה זאת בכוונה לטובתנו להיות לנו אחרית ושארית בין האומות, ועוד כי רצה השי"ת לתת לנו התוה"ק אשר זה עיקר תכלית יציאת מצרים לקבל התורה ולהיות לו לעם קדוש, וכל זה מוכרח להיות דוקא בשם הגדול וכמו שהבאתי בשם הרמב"ן כי התורה בלתי אפשר להנתן רק ע"י שמו הגדול:

ובזה נבא לבאר תשובת השי"ת. כי נתן לו טעם על אומרו לפניו למה הרעותה לעם הזה, ואמר לו עתה תראה אשר אעשה לפרעה וגו', והיינו שברצונו לעשות עם פרעה אותות ומופתים חדשים בשמים ובארץ, וכל זה מוכרח להיות ע"י שמו הגדול ית"ש, ובשם הזה יתן התורה שזה התכלית, וזה מוכרח להיות ע"י יסורים דוקא, דהיינו להיות לו לעבדים נקנים ולהיות דבוקים בשמו הגדול מוכרח להיות דוקא ע"י יסורים וכדברי חז"ל שלש מתנות כנ"ל. וביאר ואמר וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', והיינו כי בשמי הגדול רצוני לגאלם, לכן אמר וארא אל אברהם וגו', דהיינו אם אגאלם בזכות אבות דוקא, לא יפה כח הבנים מכת האבות כי גם לאבות הקדושים לא נגליתי בשם הוי"ה אשר בו אני משדד המערכות ועושה מופתים ותולדות חדשות כענין בריאת שמים וארץ, וכן היה ביציאת מצרים כי השי"ת שידד המערכות ועשה מופתים חדשים והכל היה ע"י שם הוי"ה ב"ה, ואילו הייתי גואלם רק בזכות אבות לא יפה כח הבנים מכח האבות כי לאבות נגליתי ג"כ רק בשם אלהים או בשם אל שדי. אמנם רצוני לגאלם דוקא בשם הוי"ה ומטעמים שבארנו, חדא דנתינת התורה מוכרח להיות דוקא ע"י שם הגדול הוי"ה ב"ה, ועוד כי שם זה יהיה עמהם בשעבוד שאר גליות והשי"ת יגאלם בשביל שמו הגדול לבלתי יתחלל בעמים, ולזה סיים השי"ת לכן אמור לבני ישראל אני ה', ומלת לבני ישראל הוא כמו מלת בעבור בני ישראל, וכמו שבארתי בזה במק"א וכמו שפירש רש"י ז"ל בכ"מ, וכעין הפסוק ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים, ופירש שיאמר בעבור בני ישראל, וכמו כן הכא הפירוש דבשביל בני ישראל יגלה להם שם זה הוי"ה ב"ה, וזכו זאת בעבור שנתיסרו ביסורים קשים וקבלו עליהם מאהבה, וכמו שכתוב ויוכו שוטרי בני ישראל שקיבלו עליהם הכאות בשביל שלא יגשו את בני ישראל, ובמדרש איתא שמסרו נפשם בעבור ישראל, ואמר והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי ד' לשונות של גאולה כנגד ד' גליות וכדאיתא במדרשים, ולזה מוכרח אני לגאלם בשם הוי"ה ב"ה להיות להם קיום בין האומות, וביאור ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים דהיינו שיתן להם התורה ויקבלו עליהם אלהותו ית"ש וגם הוא יקבל את ישראל להיות לו לעם, וזה מוכרח דוקא ע"י יסורין וכמאחז"ל הנ"ל. ומסיים עוד והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, היינו ביאת הארץ שגם היא אחת ממתנות טובות שנתן השי"ת לישראל וזה מוכרח להיות דוקא ע"י יסורין וכמאמר חז"ל הנ"ל. וכל אלו הדברים אמר השי"ת לפייס למשה במה שהקשה לומר למה הרעותה לעם הזה, כי המתנות אלו מוכרחים הם להיות דוקא ע"י יסורין. וזה נכון מאוד בפשטי המקראות:

עבדים היינו לפרעה. יש לדקדק דפתח בעבדים ומסיים משועבדים, עוד מה שאמר ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, מאי רבותא זאת דבר זה ממילא ידעינן אם לא גאלם היינו שם. להבין פסקא זאת נקדים מה דמקשה בזוה"ק במדרש הנעלם (וירא קי"ז) וז"ל הזוהר, תניא אמר ר"י כל מה שעושה הקב"ה אינו צריך לעשות אלא בדיבור כיון דאמר ממקום קדושתו יהא כך מיד נעשה, בוא וראה כח גבורתו של הקב"ה דכתיב בדבר ה' שמים נעשו, דאמר ר"י מאי דכתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וכו', א"ה יקרא סגיאה הוא למצראי דלא דמי מאן דתפס מלכא למאן דתפס הדיוטא, ועוד אין לך אומה מזוהמת בכל טומאה כמו המצרים דכתיב אשר בשר חמורים בשרם וגו', שהם חשודים על מ"ז והם באים מחם שעשה מה שעשה לאביו וקלל אותו ולכנען בנו, וכי לא היה להקב"ה מלאך או שליח לשגר לעשות נקמה במצרים כמו שעשה באשור שהיה בנו של שם דכתיב בני שם עילם ואשור, ושם היה כה"ג ונתברך שנאמר ברוך ה' אלהי שם והיה לשם הגדולה והברכה על אחיו, וכתיב בם ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, וע"י שליח נעשה, כ"ש המצרים שהם מזוהמים יותר מכל אומה ואמר אני ולא מלאך. אלא אמר ר"י מכאן למדנו כח גבורתו של הקב"ה ומעלתו שהוא גבוה על הכל, אמר הקב"ה אומה זו של מצרים מזוהמת ומטונפת ואין ראוי לשגר מלאך ולא שרף דבר קדוש בין רשעים ארורים מטונפים אלא אני עושה מה שאין יכול לעשות מלאך ולא שרף שאני אומר ממקום קדושתי יהא כך ומיד נעשה מה שאין המלאך יכול לעשותו, אבל הקב"ה ממקום קדושתו אומר יהא כך ומיד נעשה מה שהוא רוצה לעשות, ולפיכך לא נעשית נקמה זו ע"י מלאך ושליח בשביל קלון מצרים, ולהראות גדולתו של מקום שלא רצה שיכנסו ביניהם דבר קדוש, וע"ד זה נאמר אני ולא מלאך אני יכול לעשותו ולא מלאך עכ"ל הזוה"ק. ויש להמתיק דברי הזוה"ק ע"פ מה שאמרו חז"ל בפ"ק דברכות (ט':) וינצלו את מצרים א"ר אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן ור"ל אמר כמצולה שאין בה דגים, והענין מבואר בדברי חכמי האמת, ובס' צל"ח על ברכות האריך בזה שפנימיות הענין שלקטו כל הניצוצות הקדושים שהיו בארץ מצרים אשר נפלו בחטאו של אדם הראשון ונתפזרו בכל הארצות, ומארץ מצרים לקטו כל הניצוצות הקדושים וזה ערב רב עלה אתם, ולכן אסרה התורה לחזור לאר"מ כיון דכבר נתלקטו ממקום הזה כל הניצוצות הקדושים ולא כן בשאר המקומות שעדיין נשארו הניצוצות הקדושים, ולכן מוכרחים ישראל להיות שם שע"י התורה ומעשים טובים שלהם מתלקטים כל הניצוצות הקדושים, ולזה רמזו ז"ל לא גלו ישראל אלא להוסיף עליהם גרים דהיינו ללקט כל הניצוצות הקדושים, ובזה ביאר יפה בס' צל"ח הפסוק והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, לגבי ארץ אשור אמר אובדים דדמי לאבידה וכמו כן נתפזרו שם ישראל ללקט אבידה שלהם דהיינו הניצוצות הקדושים, אמנם ארץ מצרים שכבר נתלקטו משם כל הניצוצות הקדושים אמר והנדחים דהיינו שנדחו שם בלי שום טעם. ובזה מובן היטב דברי הזוה"ק דהיינו שהקב"ה עבר בארץ מצרים בכבודו ובעצמו ולא ע"י מלאך ושליח כמו שעשה לאשור, דבארץ מצרים כבר נתלקטו כל הניצוצות הקדושים ולא רצה הקב"ה לשלוח שם מלאך ושרף כי המלאך אינו יכול לעשות שליחותו בלתי אם בהיותו שמה, ולא רצה הקב"ה שישאר שם איזה קדושה, כיון שכבר נתלקטו כל הניצוצות הקדושים ולזה הוכרח הקב"ה לעשות נקמה בעצמו, כי הקב"ה אומר ממקום קדושתו יהא כך מיד נעשה, כך משא"כ בארץ אשור לא נתלקטו עדיין הניצוצות ולזה ויך מלאך ה' במחנה אשור. ולזה רמזו רז"ל מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים מאן אינון שמעיה ואבטליון, והיינו שנשאר שם עדיין לניצוצות קדושים ומתלקט מעט מעט עד ביאת הגואל במהרה בימינו. וזה הפירוש עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, דהיינו שאנחנו עם הישראלי נותנים שבח והודיה להשי"ת כי הוציאנו הוא בעצמו ובכבודו, ובזה הועיל שלא נשאר שם עוד ניצוצות קדושים ועשאה כמצודה שאין בה דגן, ואילו לא הוציא וכו' פירוש אילו לא היה ההוצאה ע"י הקב"ה רק ע"י מלאך ושרף כמו שהיה במחנה אשור, א"כ ממילא היה נשאר שם ניצוצות קדושים והיינו מוכרחים להיות עוד בגלות מצרים כמו בגלות שאר ארצות שנתפזרנו ללקט הניצוצות הקדושים, ע"ז אמר הרי אנו ובנינו משועבדים היינו, ר"ל אף אם היינו יוצאים לחירות בעת הזאת מ"מ עוד היינו מוכרחים להיות עוד משועבדים לכמה דורות עד כמה זמנים כמו בשאר הגליות, וע"ז אנו נותנים שבח והודיה להשי"ת שהוציא אותנו בכבודו ובעצמו, וכ"ת מאי נפקותא בזה דאנחנו משועבדים בגלות שאר ארצות או במצרים, וע"ז מדייק לפרעה במצרים, פירוש זה הגלות קשה יותר דהיינו לפרע"ה במצרי"ם דייקא, וכמו שפירש"י בפ' יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים היינו מדינה קשה ומיד פרעה מלך קשה, וכמו דאיתא בזוה"ק דמצרים הם המטונפים ומזוהמים יותר משאר א"ה, וע"ז נותנים השבח והודיה להשי"ת:

מעשה בר"א ור"י וראב"ע ור' עקיבא ור"ט שהיו מסובים וכו'. יש לדקדק למה מדייק שהיו מסובין בבני ברק, הן אמת שמקום מושבו של רע"ק היה בבני ברק, וכדאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ב) צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אחר רע"ק לבני ברק, מ"מ צריך להבין מה השמיענו בעל הגדה שהיו מסובין שם. ונראה לפרש דהנה השל"ה הקדוש הקשה דלכאורה נס המן היה יותר גדול מנס פרעה, דהא במצרים היינו רק עבדים והוציאנו מעבדות לחירות ובנס המן היו מיועדים למיתה לולא עזרת ה', ואסתר בעצמה בקשה זאת ואמרה ואילו לעבדים ולשפחות וגו', א"כ לכאורה נס המן יותר גדול מנס מצרים, ואמאי בנס יציאת מצרים אנו מוזהרים להזכיר בכל יום ובנס פורים אנו מחוייבים להזכיר רק בזמנו, והביא השל"ה בשם יש מתרצים כי בימי המן כבר היה קבלת התורה ואין כל כך חידוש לשדד המערכת כימי צאתם מארץ מצרים שאז לא היה אצלנו התורה, והשל"ה הקדוש האריך בענין אחר. ולי נראה לפי מה שכתבתי בפיסקא הקודמת לא קשה כלל דבזה הוא מחולק יציאת מצרים מנס המן, דביציאת מצרים נתלקטו כל הניצוצות הקדושים ונעשה כמצולה ולא נשאר עלינו עוד שם שעבוד במצרים אף אם אנחנו חייבים גלות כנ"ל, משא"כ בנס פורים אף שהשי"ת הכניע אז האויב לפי שעה והוציאנו ממיתה לחיים, עדיין נשאר השעבוד בגלות מדי ופרס. וכמעט זה מרומז בדברי רז"ל, דאמרינן במגילה דלהכי לא קאמרינן הלל בפורים בשלמא בפסח אמרינן הללויה עבדי ה' ולא עבדי פרעה, אבל בנס פורים היכי נאמר הללויה עבדי ה' דאכתי עבדי אחשורוש אנן. והכוונה למאי דפרישית, דבשלמא מגלות מצרים קאמרינן הללו עבדי ה' כי אז נתלקטו משם כל הניצוצות הק' ונתקרבנו לאל יתב"ש, משא"כ בנס פורים עדיין לא נתלקטו כל הניצוצות. ובזה יובן הספור של בעה"ג שהיו מסובין בבני ברק, הכוונה דבעל הגדה מספר לנו כי ע"י שהיה המסיבה בבני ברק גרמה להם להרבות בספור יציאת מצרים, ולהבחין בין נס לנס. ע"פ מה שאמרו חז"ל גיטין פרק הניזקין מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, כי ע"י שהיו מסובין בבני ברק נזכרו כי מבני המן למדו תורה שם, מזה הבינו ההפרש שבין גאולת מצרים לנס פורים וכמו שבארתי, כי בגאולת מצרים שהיה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו נתלקטו משם כל הניצוצות הקדושים ולא נשאר שם עוד רושם קדושה משא"כ במחנה סנחריב היה נשאר רושם קדושה כי היה הצלה ע"י מלאך ויצאו מהם שמעיה ואבטליון שלמדו תורה ברבים. וה"נ בנס פורים כיון דאמרו מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק הרי חזינן דגם בנס פורים היה דוגמת זה דנשאר שם ניצוצות קדושים, וכל זה הבחינו מסיבת שהיו מסובים בבני ברק, ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

נחלי מים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה