אור ברסלב
נחלי מים דרוש ט

נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה

דרוש ט

דרוש ח

לשבת הגדול

דרשה ראשונה שדרשתי בבית הכנסת הגדול שהיה בעיר ישנה דפה"ק יצ"ו במס' בכורות (ל"ז ב') תוס' ד"ה כאן לשחוט כאן לפסול:

הקשיתי דלתירוץ בתרא של התוספות תיקשי איך קאמר הש"ס וא"ת במילת היו רוצעין היאך עבד כהן נעשה בעל מום הא מילת ג"כ הוי מום עובר כדמוכח מהא דקאמר הש"ס לעיל א"ה מום עובר נמי אלמה תנן ולא מן העור ופירש רש"י במשנה דהאי עור היינו אליה רכה של אוזן, ותירץ מו"ר הגאון החסיד מו"ה אריה ליב ז"ל שהיה אב"ד דפה ז"ל. דהנה הרמב"ם ז"ל ברפ"ז מהל' ביאת מקדש כתב העור המקיף לסחוס האוזן, ומדייק מזה הגאון בעל תוי"ט בספרו לחם חמודות, דרמב"ם סובר דלא כפירש"י והטור ותמה על הש"ע דהשמיט דעת הרמב"ם. ולפ"ז יש לומר דגם התוס' מפרשים כן וי"ל דמילת לא הוי מום עובר ג"כ, עוד תירץ כמו דמחלק כאן לשחוט וכאן לפסול דהיינו בגובה של אוזן היכא דהוא כמלא כרשינה או כעדשה הוי מום קבוע לשחוט עליו, והיכא שהוא נקיבת המחט לא הוי רק מום עובר, וכמו כן יש לחלק לענין עור האוזן דהיינו האליה דהיכא שהוא מלא כרשינה הוי מום עובר, והיכא שהוא נקיבת המחט לא הוי אפילו מום עובר ובזה א"ש:

דעת רש"י דהבדיקה הוא שלא יעבור על ב"י וב"י והתוס' הקשו ע"ז דהא אמרינן לקמן הבודק צריך שיבטל וכיון שביטל שוב אינו עובר ולכאורה אפשר ליישב פשוט דהתוס' בעצמם בדף ד' ע"ב דהא דמדאורייתא בביטול סגי היינו דביטול כמו הפקר, ואע"ג דהפקר צריך ג' היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אין צריך, וכן בנדרים מ"ה, וכיון שכן שפיר הצריכו חז"ל בדיקה דהא עכ"פ מדרבנן אין מועיל הביטול והצריכו ג"כ ביטול משום שמא ימצא גלוסקא, ויועיל עכ"פ שלא יעבור מדאורייתא, ומיושב בזה ג"כ סתירת רש"י בדף ד' ע"א ד"ה חובת הדר שכתב שם בהדיא דהבדיקה מדרבנן דמדאורייתא בביטול סגי: בדרך יותר נכון לתרץ קושיא זו בהקדם סוגיא נדרים ר"י ב"ל אומר ד"ת אפילו באחד הוי הפקר. ומ"ט אמרו בג' כדי שיהיה א' זוכה ושנים מעידים, ופירשו שם הראשונים דבאחד לאו דוקא דה"ה בינו לבין עצמו, וביארו הראשונים ז"ל דחז"ל חששו שלא יערים כל אחד ואחד להפקיע תבואותיו מתו"מ שיפקיר כל תבואותיו ולא בלב שלם כדי לשוב לזכות בהם לכן תקנו שלא יועיל הפקר כ"א בפני ג' ובכן יירא מלהפקיר שלא יקדים אחד ויזכה והשנים יעידו ואם יפקיר ודאי יהיה בלב שלם, ולפ"ז היכא דליכא חשש הערמה לא הצריכו חז"ל ג' כמבואר בדברי הראשונים ז"ל, ולפ"ז מיושב מה שהקשה הר"ן דמה הועילו חז"ל בתקנת הביטול דהא עכ"פ מדרבנן אינו מועיל שלא בפני ג', ולפי

הנ"ל מיושב, דכיון דכבר בדק וכל הצורך לביטול הוא משום שמא ימצא גלוסקא כו' וכיון שלע"ע סבור שאין עוד שום חמץ כלל בביתו מה הערמה שייך כאן. מעתה מיושב קו' התוס' על רש"י דהא בביטול אינו עובר על ב"י דכל זמן שלא יבדוק אינו מועיל הביטול שלא בפני ג' דאיכא למיחש להערמה, והר"ן ביאר בדעת רש"י דסובר דביטול מטעם הפקר דלא כתוס' בדעת רש"י. ואין להקשות דיתקנו חז"ל לבטל בפני ג' שזה א"א שאינו בידו כדאמרינן בקדושין ס"ב האומר לאשה ה"א מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי אינה מקודשת דהוי דבר שלב"ל, וקאמר שם דאם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין לכשיתלשו וכן בהיפך דבריו קיימים מטעם דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, ופריך מ"ש מהא דלאחר שאתגייר כו', ומשני דגר מיקרי לאו בידו, כיון דאמר ר"י גר צריך שלשה מי יימר דמזדקקי ליה ג', אלמא דזה לאו בידו מיקרי, אך לפי זה קשה בסוגיא דף ו' ונקדים הסוגיא הנצרך לעניננו, ולפי זה קשה דמאי מקשה וכי משכח לה לבטולה דהא כי משכח לא יועיל הביטול שלא בפני ג' דשמא לא יבטל בל"ש. אולם באמת לק"מ, דצריך להבין בפירוש רש"י על ודעתיה עלה וכו' וחס עליה לשרפה ומשהה לה אפילו רגע אחד ועבר עלה בב"י, מוכח מלשונו דס"ל דודאי ל"ח שלא יבער החמץ כלל דאטו ברשיעי עסקינן אלא דחיישינן שמא ימצא אחר זמן איסורו ואז אם ישהה אפילו רגע ולא יזדרז לבער יעבור על ב"י, מוכח מזה דהחשש הוא שמא ימצא אחר זמן איסורו, ולפי זה צריך לפרש הא דמקשי וכי משכח לה לבטלה אף על גב דכבר ידע מחשש דשמא ימצא אחר זמן איסורו) מ"מ הוה ס"ד דגם לאחר זמן איסורו מועיל ביטול והתרצן לא חדש לו רק דאחר זמן איסורו אין מועיל ביטול, וכן משמע מדמקשי בתר הכי ובתר זמן איסורו לא מצי מבטל ליה כו', ולפי זה כיון דאחר איסורו הוא לא שייך חשש הערמה דהא אסור בהנאה וגם אחר הפסח, וא"כ אינו שוה לו כלום, ואפילו עשה כל תקנות אסור לאחר הפסח, וכל קושיית הראשונים דמדאורייתא צריך ג' היינו על עיקר הביטול שתקנו חז"ל שהוא קודם זמן איסורו שיש שהות עדיין לחזור ולזכות בו קודם שיבוא זמן איסורו, ולפי הנ"ל מיושב מה שהקשה בש"א וצל"ח וא"ח בסוגיא זו דמאי מקשה הש"ס מהא דהיה יושב בבית המדרש כו' דאלמא לאחר זמן איסורו נמי מצי מבטל דנימא דאתיא כר' יוסי הגלילי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה ונמצא דברשותו קאי לבטל, ולפי הנ"ל מיושב. דהנה קושית הר"ן מה מועיל ביטול שלא בפני ג' יקשה ג"כ הכא, ולא שייך הכא תירוצו הראשון הנ"ל דהא הכא בחמץ ידוע איירי, וכמו כן יש להקשות על המשנה דהולך לשחוט פסחו וכו' ונזכר שיש לו חמץ כו' ואם לאו מבטלו. אכן מתורץ בתירוץ השני כיון דאסור הוא לו ל"ח להערמה, ואע"ג דבהא דהולך לשחוט לע"ע הוא עדיין היתר, כיון שאין לו פנאי וממילא יאסר וכן לפי האמת בהא דמשני כגון שיש לו עיסה מגולגלת כו'. ולפ"ז מתורץ קושיית הגאונים הנ"ל דא"א לומר דאתיא כר' יוסי הגלילי דא"כ יקשה מה מועיל דמבטלו דילמא מערים הוא כיון שמותר לו בהנאה:

ליישב באופן אחר קושיית הש"א הנ"ל דנימא דאתיא כר"י הגלילי. דהנה יש להבין לה"א דלא ידע דדוקא בתלמיד היושב לפני רבו א"כ למה יבטל יבער החמץ דעדיף, וע"כ צ"ל כיון דמיירי בשבת ויו"ט א"י לבער, והטעם דא"י לבער ביו"ט כתבו התוס' בכתובות דאע"ג שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך, מ"מ אסור לבערו מטעם מוקצה דאסור לטלטלו כיון שאינו ראוי לכלום, וכ"ז אי אסור בהנאה, אבל אליבא דר' יוסי הגלילי דמותר בהנאה מותר לטלטלו, וא"כ יקשה למה לא יבער, אע"כ דלא אתיא כריה"ג:

באופן אחר ליישב קושיית הראשונים הנ"ל דהא הפקר בעי ג' דלפמ"ש התוס' בשבת וב"מ (דף ל" ע"ב) אהא דאמרינן בשבת דלב"ש דאית להו שביתת כלים גיגית ונר וקדרה אפקורי מפקר להו וכתבו התוס' אע"ג דליכא ג' אנן סהדי דמפקר להו בל"ש שלא יעבור על איסור שביתת כלים, אלמא דהיכא דנוגע לאיסור ודאי מפקר בל"ש ה"נ י"ל ודאי מפקר בל"ש שלא יעבור על ב"י. בזה יש לתרץ שיטת הפוסקים, והם הרמב"ם לפי הנוסחא הראשונה שהביאו נושאי כליו והכל בו, דלחמץ ידוע לא מהני ביטול וכמבואר בפ"ח באריכות קושיות הראשונים ע"ז מכמה סוגיות, והרב הב"ח מתרץ ומחלק דאם יכול לבערו אינו מועיל הביטול אבל היכא דאינו יכול לבערו מודה דמועיל הביטול דהתורה צותה שני דברים או ביעור או ביטול, והיינו היכא דיכול לבער צריך דוקא לבער. והנה הגם שבחילוק זה מסולקים כל הקושיות שהקשינו עליהם מ"מ טעמא בעי ומניין לנו לומר כן שזה גזירת הכתוב, ולסברא הנ"ל ניחא כיון דהא דביטול מועיל בינו לב"ע היינו משום דודאי מבטל בל"ש כדי שלא יבוא לידי איסור, וכיון שכן ביש לו חמץ ידוע ואינו מבער חזינן דלא חייש לתקנת חז"ל שתיקנו לבער אע"פ שביטל והוא אינו חושש לזה חזינן דלא חייש לאיסור ממילא שוב יש לחוש דילמא לא מבטל בל"ש. [יש לומר ע"ז דהא על המקרא אנו חוקרים קודם שבאנו לידי תקנת חז"ל]: במשנה דברכות סוף פרק א' הרמב"ם ז"ל פסק כב"ז דמזכירין יציאת מצרים בלילות, וכתב הגאון בש"א דאע"ג דחכמים פליגי ויחיד ורבים הלכה כרבים מכל מקום מדפריך סתמא דהש"ס לקמן (דף י"ד) והא בעי לאדכורי יציאת מצרים והרמב"ם לא מנה במ"ע שלו מצות יציאת מצרים בכ"י כ"א כתב מצוה לספר ביצ"מ בליל ט"ו בניסן, והפמ"ג נתן טעם כיון דלא אתיא אלא מרבויא דכל לכן לא חישב למ"ע שאינו חושב כי אם המפורש בכתוב, ודבריו תמוהים דהא הזכרת יציאת מצרים ביום מפורש בכתוב. ובצל"ח כתב הטעם כיון שלא ייחד הכתוב צווי לזה ביחוד רק כתב אצל מצות שבפסח למען תזכור. והרי"ף והרא"ש השמיטו הך משנה, וכתב הצל"ח דעתם שפסקו כחכמים וסמכו על מה שהביאו הך משנה דר"פ היה קורא ויאמר אינו נוהג אלא ביום, וקשיא ליה להצל"ח מסוגיא דלקמן הנ"ל דמשמע דבעי לאדכורי יציאת מצרים בלילות, וכתב דעתם דהמה ס"ל כשיטת הראב"ד דגם לרבנן דבן זומא מ"מ מדרבנן צריך להזכיר. ולפי זה י"ל דסמכו הרי"ף והרא"ש על מה שהביאו לעיל מימרא דרבה בר חנינא כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו. ולכאורה יש להביא ראיה קצת דיצ"מ בלילה אינו אלא מדרבנן, מהא דאיתא בדף כ"א אר"י ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מ"ט ק"ש דרבנן, ספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר מ"ט אמת ויציב דאורייתא דאית בה יציאת מצרים, ואמאי לא נקט אמת ואמונה ג"כ כמו במימרא דרבה ב"ח, א"ו דאמת ואמונה אינו אלא מדרבנן, ויש לדחות ראיה זו. אכן לדעתי י"ל בהיפך דהמה ס"ל דלא כשיטת הראב"ד ולפ"ז לא הוצרכו להביאו שסמכו על מה שהביאו הך מימרא דכל שלא אמר אמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו ואמאי הא לא בעי לאדכורי יציאת מצרים בלילות וברכות אינן מעכבות, א"ו דצריך להזכיר יצ"מ בלילות. אולם באמת מהך משנה דלקמן ויאמר אינו נוהג אלא ביום היא קושיא עצומה לשיטת הפוסקים דצריך להזכיר יציאת מצרים בלילות א"כ ויאמר נוהג גם בלילה משום הזכרת יציאת מצרים וכמו שפירש רש"י על משנה דמזכירין יציאת מצרים בלילות. מעתה נראה דלק"מ בשנבין טעמו דריב"ק דאמר ויאמר אינו נוהג אלא ביום, נראה כוונתו כמו שאמרו במנחות פרק כ"ה תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וה"נ כיון דפ' והא"ש ביום ובלילה הוי תדיר לגבי ציצית שאינו אלא ביום, מעתה לא קשה ג"כ מיצ"מ דנהי דנוהג ג"כ בלילה מ"מ המצוה עצמה אינה תדירה דפ"א ביום ופ"א בלילה סגי משא"כ בת"ת דמצותה תדיר, ועל מצות ציצית הוצרך לומר שאינה אלא ביום דביום עכ"פ מצותה תמיד, ובזה מתורץ דקדוק הש"ס דמשני אמר רשב"י חדא ועוד קאמר ומסיים בתירוץ דריב"ק רק למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע ולא מסיים הטעם בוהיה אם שמוע לויאמר. ולפמ"ש מיושב דע"ז בלא"ה לא קשה דרשב"י לטעמיה דס"ל במנחות צ"ט אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות והגית בו יומם ולילה א"כ גם מצות ת"ת אינה תדירה, וא"כ יקשה דהא ויאמר אית ביה יציאת מצרים דנוהג ביום ובלילה ולהכי הוצרך רשב"י לטעם אחר ועיקר הקושיא היה רק על שמע לוהיה א"ש ומדוקדק לשון הש"ס, וריב"ק פליג על רשב"י כדמשמע במנחות דתליא לה בפלוגתא אי אמרינן גבי לחה"פ כר' יוסי דאפילו סלק את הישנה שחרית וסדר החדשה ערבית אין בכך כלום ומה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין בלא לחם, משא"כ לתנא דמתניתין שם דס"ל אלו מושכין ואלו מניחין ואם לאו לא מיקרי תמיד ה"נ לענין ת"ת כמבואר שם, וכן ר' ישמעאל כשהשיב לדמא ב"א כששאלו כגון אני שלמדתי כל התורה מהו ללמוד חכמת יונית וקרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית וכו' פליג ג"כ ארשב"י, ולפ"ז י"ל דגם ריב"ק לא ס"ל כרשב"י.

אולם באמת הא ליתא דגם לרשב"י מיקרי ת"ת תדיר, וכדמוכח בנדרים (דף י"ח) אמר רב גידל אמר רב האומר אשכים אשנה פרק זה אשנה מסכת זו נדר גדול וכו', ופריך הש"ס והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה, מאי קמ"ל דאפילו זרוזי בעלמא והיינו דר"ג קמייתא, ומשני הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית מש"ה חיילא שבועה, וכתב הר"ן שם דודאי לענין הך מצוה דאמרינן בקדושין (דף ל') ת"ר ושננתם שיהיו ד"ת מחודדים בפיך א"א לקיים אלא בת"ת תמיד אלא כיון דאין מפורש בהדיא בתורה רק מדרשא חל שבועה עליו א"כ ממילא מצות ת"ת תדירה יותר מחמת מצוה דושננתם. אולם באמת י"ל לדעתי ענין חדש דגם לרשב"י דאמר דיוצא י"ח בק"ש שחרית וערבית מ"מ כל שלומד יותר נכלל במצוה ול"ד לשאר מצות כגון אכילת מצה דאין מצוה אלא כזית אחד, וכן לולב אין מצוה אלא פ"א ביום, משא"כ מצות ת"ת נהי דיוצא בק"ש שחרית וערבית ידי חובת מצות לא ימוש וכו' מ"מ פשיטא דכל מה שלומד יותר הוא בכלל המצוה ונקרא שממשיך המצוה, ולפי זה פשיטא דמצות ת"ת תדירה יותר מהזכרת יציאת מצרים דאין מצוה אלא פעם אחת ביום. בזה תירצתי מה שעמדו כל הראשונים דמ"ש שצוה השי"ת לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן הא כל לילה מצוה להזכיר יציאת מצרים לבן זומא דפסק הרמב"ם כוותיה והנה בהשקפה ראשונה אמרנו שני תירוצים, א' דבשאר לילות נהי דחייב מ"מ אינו במ"ע כמו שהרמב"ם לא חשבו במ"ע משא"כ ליל ט"ו בניסן איכא מ"ע, ועי"ל דבשאר לילות יוצא במחשבה דבעינן רק זכירה ובליל ט"ו בעינן הזכרה בפה דוקא. ואח"ז מצאתי לפמ"ג שכתב ב' תירוצים, אמנם שניהם אינם מספיקים. דעל תירוץ הראשון קשה מלשון המכילתא דאמרינן בסדר הגדה יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא אי ביום ההוא כו'. ולפי זה יקשה והלא בכל יום ולילה מצוה להזכיר יציאת מצרים, ואיך שייך לומר דהתורה ממעט זאת מביום ההוא, ותירוץ השני ג"כ אינו מספיק לפי מה שהעלה הג' ש"א להלכה דאין יוצא בהרהור ע"ש. אולם הפמ"ג רצה עוד לתרץ דבשאר ימים יצא בדבור בעלמא, אבל הכא כתיב והגדת והגדה הוא סיפור והרחבת דברים כמו שפירש האלשיך על ויגידו ליעקב לאמר עוד יוסף חי, ושוב דחה זה דודאי מה"ת יוצא ידי חובתו בדיבור בעלמא, והדין עמו דכן כתב הרשב"א בהדיא שהקשה למה לא תקנו ברכה על סיפור יציאת מצרים, ותירץ כיון דיוצא בדיבור בעלמא הרי יצא כבר במ"ש בקידוש זכר ליציאת מצרים, והגאון מליסא בס' מעשה נסים דחה דברי הרשב"א מטעם דאם יצא בדבור בעלמא מה נשתנה ליל ט"ו בניסן משאר לילות אע"כ דהגדה בסיפור בעינן. ולפי דברינו הנ"ל יש לקיים דברי הרשב"א והוא דאף דגם בליל פסח יוצא י"ח בדבור בעלמא' מ"מ כל שמרבה לספר נכנס בכלל המשכת המצוה וכגוונא שאמרו בת"ת משא"כ בכל ימות השנה כיון שהזכיר שוב ליכא מצוה. אכן באמת נראה דהקושיא הנ"ל בלא"ה לק"מ דמרובה מדת ליל ט"ו שמצוה לספר לאחרים כמ"ש והגדת לבנך ובס' החינוך כתב דלאו דוקא וה"ה לאחריני. וזהו שדייקו הראשונים בלשונם, דהרמב"ם בס' המצות מצוה קנ"ז כ' מ"ע לספר ביציאת מצרים ליל ט"ו דכתיב והגדת לבנך, וכ"כ בחיבורו פ"ז מהל' חו"מ הל' ד' מ"ע לספר בנסים ונפלאות שעשה השי"ת לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן וסיים אע"פ שאין לו בן ואפילו חכמים הגדולים מצווים הם לספר ביציאת מצרים ובה"ב מצוה להודיע לבנים אפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך כו' וזה עיקר המצוה לספר לאחרים, אבל בפ"א מהל' ק"ש ה' ג' כתב סתם מצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה ולא כתב לספר, שוב מצאתי הדבר מפורש כמעט בס' חרדים, ובזה א"ש ג"כ דברי המכילתא דמיעט מביום ההוא דזולתו אין מצוה בהרבות וגם א"צ לספר לזולתו, וע"פ זה יש לכוין בסוף הפסקא דעבדים היינו וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח שהכוונה לכלול שני תירוצים הנ"ל היינו וכל המרבה כמ"ש בתירוץ א' וגם לספר כמ"ש בתירוץ שני. ועפ"ז יש להעמיס ג"כ בדרך דרוש כוונת הפסקא שאח"ז מעשה בר"א ור"י וראב"ע ור"ע ור"ט שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, ועי' בשל"ה הקדוש שכתב ענינים נפלאים שרמזו בזה, ולדרכנו הנ"ל י"ל דרך דרוש שהחכמים ז"ל היו מקיימים כשני התירוצים הנ"ל, היינו והיו מספרים כתירוץ השני, גם כל אותו הלילה כתירוץ הא', עד שבאו כו' הגיע זמן קריאת שמע של שחרית בזה כוונו לרמז להם שכיון שעבר ליל ט"ו אין מצוה בהרבות הסיפור, וזה נלמוד מסדר ק"ש דהטעם דקדם והא"ש לויאמר היינו משום דויאמר אינו נוהג אלא ביום וקשה כנ"ל מיצ"מ אע"כ דיציאת מצרים אין חובה אלא פ"א: עוד בהגדה בפיסקא ברוך שומר הבטחתו לישראל ב"ה שהקב"ה חישב את הקץ לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. נראה לפרש ע"פ מה שראיתי בס' גבורת ה' להגאון מהר"ל מפראג ז"ל שהביא המדרש על ויושע ה' ביום ההוא דעוזא שר של מצרים קטרג על ישראל, כי ת' שנה נגזר גלות ועדיין לא שלמו, והשיב השי"ת שמיכאל השר ישיב על זה ולא ידע להשיב ואמר השי"ת אני אשיב כי לא אמרתי בארץ מצרים אלא בארץ לא להם, וחשבינן מלידת יצחק, וביאר הגאון מהר"ל כי באמת בחינה זו לא יבחן לשום מלאך כי א"א ע"ה היה עשיר גדול וכמו שקראו לו נשיא אלהים ובמדרש שרצו למנותו מלך ולקבלו באלוה והוא לא רצה לקבל ואמר שלא חסר העולם מלכו ולא חסר אלוהו, הרי דהיה אברהם גדול ונכבד ואיך שייך לקרותו גר ואפילו המלאכים לא בחנו בחינת גירות באברהם רק השי"ת היה מרגיש בזה בחינת גירות דק מן הדק, וכתב עוד דגם חטאו במה אדע נלאו המפרשים למצוא בזה חטא רק השי"ת שמדקדק עם הצדיקים כחוט וכו' הרגיש בדבריו חטא דק ולעומת דקות החטא הועיל דקות הגרות, וע"ז אנו אומרים שהקב"ה חישב את הקץ ולא זולתו. ואמר עוד כמ"ש לא"א וכו' ידוע תדע, פי' כמ"ש על אומרו במה אדע נידון בידוע תדע, ונרמז בזה דקות החטא מן במה אדע ולעומת זה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם הכוונה שחישב בחינת הגרות הדק בארץ לא להם הגם שגדול ונכבד היה. עוד נראה לפרש הך פיסקא כי ראיתי במג"ע עה"ת שעושה חשבון שישבו במצרים רט"ו שנה כי מתחיל מלידת מנשה שכתב שם כי נשני אלהים והיינו מחצה מת"ל, רק השי"ת צירף גם גלות השכינה ע"ד עמו אנכי בצרה ונצטרפו ת"ל. ובזה הענין פירשתי הפ' בפ' שמות ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו. דהנה אמרז"ל כל המשתף שם שמים בצערו וכו', ונלע"ד פירושו דאיתא בסנהדרין ר"מ אומר בזמן שאדם שרוי בצער שכינה מה אומרת קלני מראשי, ולזה כוונו באומרם המשתף כו' פי' שעיקר כוונתו צריך להיות על צער השכינה כביכול. ובזה י"ל ג"כ הפסוק הנ"ל ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו שכל כוונתם הוא כי ידעתי את מכאוביו פירוש שאני מרגיש בצער מכאוביו, וגם יש לכוין במ"ש כי ידעתי וגו' שזה נתינת טעם על תשלום חשבון שנות הקץ בשביל שגם אנכי ידעתי וכו'. ובזה י"ל הך פסקא ברוך הוא שהקב"ה חישב את הקץ, פי' שהקב"ה בעצמו חישב וגמר חשבון הקץ. ובדרך זה שמעתי ממו"ר הרב המאוה"ג מו"ה יוסף זצ"ל לפרש המדרש שאמר הקב"ה למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, ולכאורה סותר מאמר אני ה' וכו' ולא אחר, וביאר דהענין עפמ"ש בתיה"ז וז"ל וי לון לב"נ דקב"ה אסור עמהון בגלותא ואתמר ביה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים ופורקנא דיליה דאיהו תשובה תליא בידיהון, נמצא גאולת השכינה תלוי בישראל ולכן אמר למשה שהוא שקול כנגד כל ישראל אם אין אתה גואלם כו'. עוד י"ל לפי דרך מג"ע ז"ל שישבו רט"ו שנים י"ל שהרט"ו שנים השלים מחשבת המצרים לשעבדם, כי בגוים מחשבה רעה מצטרפת למעשה (קדושין ל"ט: תוס' ד"ה מחשבה). ובזה יש לכוון שהקב"ה חישב את הקץ לעשות פי' שמצרף המחשבה למעשה, ומו"ר ז"ל פירש דהקץ הוא מאה ותשעים:

וכדי לסיים בעניני הגאולה העתידה אי"ה נפרש הך פסקא. הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא דמצרים כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין, דהנה הגאון מהר"ל מפראג חקר מה ענין סימני החירות שאנחנו עושים היום בליל פסח כיון דהשתא עבדי אנן, וביאר הענין שגאולת מצרים הוא המקור לכל הגאולות וכאשר השי"ת הוא נצחי כן פעולותיו נצחיות כי ביציאת מצרים נהיינו לו לעבדים ולעם ודבוקים בשמו הקדוש והגדול. ולפי זה י"ל דהנה הרמב"ם בסוף הל' חו"מ כתב דנוסח זה נתקן בימי הגלות ועיין בשל"ה הק' שפי' כל דכפין ייתי וייכול שמרמז שבזמן בית המקדש לא היה הפסח נאכל אלא למנוייו עכשיו כל דכפין ייתי וייכול וכו' כל דצריך ייתי ויפסח קאי על אפיקומן. ולפי זה אפשר לפרש עוד כל דכפין וכו' כל דצריך,

דהסכמת הפוסקים דאפיקומן צריך להיות נאכל על השובע כקרבן פסח כדכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלים, והיינו דקאמר כל דכפין ייתי וייכול שנהיה שבע מקודם ואח"כ כל דצריך ייתי ויפסח היינו האפיקומן. וי"ל בזה המשך השתא הכא לשנה וכו' שבא לתרץ למה באמת בעינן נאכל על השובע עכשיו דאכתי עבדי אנן, ולזה תירץ השתא הכא וכו' השתא עבדי וכו' פירש כי מחמת גאולת מצרים אנו מיחלים ומצפים לגאולה העתידה ב"ב כמ"ש שהוא מקור לגאולות שאח"כ ולזה גם עתה אנו עושים דרך חירות:

תוכן העניינים

נחלי מים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה