אור ברסלב
נחלי מים דרוש ח

נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה

דרוש ח

דרוש ז

לשבת שובה

ר"ה (דף י"ז ב') ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. ופירש רש"י מדת הרחמים, אני מרחם קודם שיחטא ואני מרחם אחר שיחטא אם ישוב. לשון הרא"ש וא"ת מה צריך האדם למדה"ר קודם שיחטא. וי"ל אע"פ שגלוי וידוע לפניו שסופו לחטוא מתנהג עמו במדת הרחמים באשר הוא שם, א"נ באשר שיחטא בעכו"ם קאמר ואע"פ שכבר חישב עליו לעובדה ומחשבת עכו"ם הקב"ה מצרף למעשה כדכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם אפ"ה מתנהג עמו במדת הרחמים קודם שיחטא, וכשיחטא מצרף המחשבה עם המעשה. וראיתי בס' קרבן נתנאל שהביא קושיא על הרא"ש ז"ל מה דאמרינן בספ"ק דקדושין ובסוף מס' חולין דתני ר"י שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דתני ר' יעקב אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן תורה בצדה שאין תחית המתים תלויה בה, בכאו"א כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשלוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזרתו נפל ומת היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה, אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון לעולם שכולו ארוך, ודילמא לאו הכי הוה ר' יעקב מעשה חזא, ודילמא מהרהר בעבירה הוה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה, ודילמא מהרהר בע"ז וכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם איהו נמי הכי קאמר אי ס"ד שכר מצוה בהאי עלמא איכא אמאי לא אגין מצוה עליה כי היכי דלא ליתי לידי הרהור. ולדעת הרא"ש קשה מאי קאמר ודילמא מהרהר בע"ז הא גם בעון ע"ז אני הוא קודם שיחטא לרחם עליו:

ולכאורה יש לדחוק בזה ולפרש דעת הרא"ש בזה, דהנה בודאי צ"ל דאותו האיש שנהרג היה לו איזה עון שנתחייב עליו מיתה וכמאמר חז"ל אע"פ שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו, דכי חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא, ע"כ בודאי היה לו איזה עון מקודם שנתחייב עליו מיתה, א"כ צריך להבין ראיות ר"י, דמאי מייתי ראיה דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא מדנהרג האיש, דשאני אותו האיש שהיה לו עון שנתחייב עליו מיתה, אבל היכא דליכא עון מצוה זו גורמת אריכות ימים. ואחר זה מצאתי במהרש"א ח"א שהרגיש בזה, וכתב ליישב דנהי דהיה לו איזה עון שנתחייב עליו מיתה מ"מ כיון דמצות אלו גורמות אריכות ימים בעוה"ז לא הו"ל לענוש בעידנא דעסיק בה בהאי מצוה, אלא הו"ל לענוש אח"כ ולא בעידנא דעסיק ביה בהאי מצוה, ומזה מוכח דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ולפ"ז אפשר לפרש דעת הרא"ש דמעיקרא קאמר ודילמא מהרהר בעבירה הוי ולכך לא הגין עליו המצוה ומשני אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, ואח"ז מקשה ודילמא מהרהר בע"ז וכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם, והכוונה דאין העונש בשביל עון ע"ז עצמה מה שהרהר בה דבזה י"ל כדעת הרא"ש דאני ה' קודם שיחטא שאין הקב"ה מעניש על הרהורי עבירה אף על עון ע"ז, אלא הכוונה דאותו האיש שנהרג היה בשביל עון אחר שכבר עשה ונתחייב עליו מיתה, אלא משום דסברת הש"ס דאם איתא דשכר מצוה בהאי עלמא איכא הי"ל להגן עליו עכ"פ שלא ימות בעידנא דעסיק בהאי מצוה, וע"ז קאמר ודילמא מהרהר בע"ז הוה, וכיון דעונש ע"ז חמיר מאוד נהי דבשביל הרהור ע"ז עדיין אין מענישין עליו מ"מ נענש בשביל עון אחר שעשה, ואותה מצוה שעסק בה לא היה כח להגן עליו כיון דבשעת המצוה היה מהרהר בע"ז. כנ"ל דאפשר לדעת הרא"ש ז"ל. אך באמת דברי הרא"ש קשין יותר מאותו סוגיא דקדושין דבסמוך דקאמר מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', ואלא מה אני מקיים הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם מחשבה שעושה פרי הקב"ה מצרפה למעשה מחשבה שאין בה פרי אין הקב"ה מצרפה למעשה. ואלא הא דכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם א"ר אחא בר יעקב ההוא בע"ז הוא דאמר מר חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה. א"כ מבואר להיפך מדברי הרא"ש דבשאר עבירות ג"כ הקב"ה מצרף מחשבה למעשה כשעושה מעשה אח"כ, אבל בע"ז הקב"ה מעניש על המחשבה לבדו, וצריכין לדחוק לדעת הרא"ש דה"פ מחשבה שעושה פרי דהיינו מהמחשבה עצמה נעשית פרי והיינו שקיים מחשבתו ועשה עבירה ובזה הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, אבל כשחשב בעבירה ולא עשאה ואח"ז בא מעשה לידו ועשאה, והנה אף שגוף העבירה עשאה ומעניש השי"ת על המעשה מ"מ על המחשבה שקודם לה אינו מעניש, כיון דאין העבירה נעשית ע"י מחשבה ההיא, משא"כ בעון ע"ז אף בכה"ג השי"ת מעניש על המחשבה אף במחשבה שאינה עושה פירות, דהיינו שחישב לעבוד ע"ז ונתבטלה מחשבתו ולא עשאה, ואח"ז בא ע"ז לידו ועשאה מעניש השי"ת על המחשבה שקדם לה אף במחשבה שאינה עושה פירות, אמנם דוקא כשעשה מעשה אח"כ אף בלא מחשבה הקדומה אבל במחשבה לבדה אף בעון ע"ז אינו מעניש עליו. וע"ז קאמר אני ה' קודם שיחטא. ובאמת הוא דחוק לפרש כן. ועוד קשה לי דאמרינן בקדושין (דף מ"ט) ע"מ שאני רשע אפילו צדיק גמור מקודשת שמא הרהר עכו"ם בדעתו, הרי משמע להדיא דבמחשבת עכו"ם לבדו נקרא רשע. ודוחק לפרש דנקרא רשע ומ"מ אין הקב"ה מעניש ע"ז, הוא דחוק ורחוק. אמנם לולא דברי הרא"ש הייתי מפרש להיפך, אני ה' קודם שיחטא דעל מחשבות שאר עבירות קאי ואף שהשי"ת אינו מעניש על המחשבה בשאר עבירות היינו מצד מדה"ר, וכן מוכרח דהא בעכו"ם השי"ת מצרף מחשבה רעה למעשה כדכתבו התוס' בסוף פ"ק דקדושין והיינו דכך הוא מדת הדין, אבל בישראל מתנהג השי"ת במדת הרחמים. ומדייק הכתוב ג"כ דמזה ילפינן דאין השי"ת מצרף מחשבה רעה למעשה שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' דהיינו מדה"ר. א"כ מיושב בפשיטות דאני ה' קודם שיחטא קאי על מחשבת העבירה שאין השי"ת מצרף למעשה מצד מדה"ר. ובזה יש לפרש מ"ש אל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי, והיינו ע"פ מה שאמרו חז"ל (ב"ב קס"ד) שלש עבירות אין אדם ניצול בכל יום וחד מנהון הרהורי עבירה, א"כ מבקשים אנו מהשי"ת שלא יבוא במשפט ויתנהג עמנו במדת הרחמים, שאם יבוא ח"ו במדת הדין אזי מעניש ג"כ על מחשבת העבירה ובזה לא יצדק לפניך כל חי דהא כל אדם אינו ניצול בכל יום מהרהורי עבירה. אמנם לענ"ד קושיות הרא"ש בלא"ה לק"מ, מה שהקשה דהיאך שייך אני ה' קודם שיחטא א"ש בפשיטות ע"פ גמרא ערוכה בקדושין

אר"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק וגו' ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנאמר ה' לא יעזבנו בידו, א"כ א"ש בפשיטות דהיינו דקאמר אני ה' קודם שיחטא, ובזה גופיה הוא מדת הרחמים שאינו מניחו ביד היצה"ר רק בעזר הרחמים מצילו מיצה"ר שלא לחטוא, והיינו דקאמר אני ה' קודם שיחטא. כנ"ל ברור לתרץ קושיות הרא"ש בזה בס"ד:

הושע שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו', קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו'. הדקדוק מבואר, דפתח בל"י ומסיים קחו בלשון רבים, ומתחלה אמר עד ה' ומסיים אל ה'. ונראה לפר ע"פ מאמר חז"ל סוף יומא וכפי גרסת העין יעקב אמר ר' לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר עד ה' אלהיך, ר"י אמר עד ולא עד בכלל, ופריך הש"ס ומי אמר ר"י הכי והאמר ר"י גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה שנאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה וגו' ושוב אלי נאום ה', ופירש מהרש"א בח"א דהקושיא מדקאמר עד ולא עד בכלל, דר"י סובר דתשובה אינה מגעת עד כסא הכבוד אלא צריך לאמצעי שיכניסו לפניו התשובה דהיינו מלאכי רחמים שיכניסו לפניו, וע"ז פריך הש"ס מדקאמר ושוב אלי נאום ה' דמשמע דהתשובה עצמה מגעת לכסא הכבוד וא"צ לאמצעי המלצת מלאכי רחמים, ע"ז משני הש"ס, הא ביחיד הא בצבור, היינו תשובת הצבור א"צ המלצת מלאכי רחמים משא"כ תשובת יחיד צריך המלצת מלאכי רחמים. ובזה יבואר ג"כ הפסוק, מתחלה מדבר עם היחיד ולזה אמר שובה ישראל דהיינו תשובת היחיד אינה מגעת לכסא הכבוד וצריך לזה המלצת מלאכי רחמים, ואח"ז מדבר בתשובת הרבים ואמר קחו עמכם דברים וקאמר ושובו אל ה' דהיינו שאין צריך לאמצעי וכמו שפירש מהרש"א, מדקאמר ושוב אלי נאום ה' משמע דא"צ לאמצעי, והיינו דקאמר ושובו אל ה'. ואמר עוד הנביא אמרו אליו כל תשא עון, לכאורה אינו מובן. ונראה ע"פ דרשת חז"ל אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב גדולה תשובה שאפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם שנאמר ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו, מהם לא נאמר אלא ממנו. וזה כוונת הכתוב אמרו אליו כל תשא עון, דהיינו שמחמת התשובה שאנחנו עושים ימחול השי"ת כל העונות כמאמר חז"ל. ומה שאמר הנביא הן ישלח איש את אשתו וגו' ושוב אלי נאום ה', נראה לפרש הלשון נאום ה' ע"פ מחז"ל (ירוש' מכות פ"ב) והובא בכמה ספרים, שאלו לחכמה חוטא מה עונשו אמרה חטאים תרדף רעה, שאלו לנבואה חוטא מה עונשו אמרה הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לתורה חוטא מה עונשו אמרה יביא קרבן ויתכפר, שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו אמר יעשה תשובה ויתודה ויתכפר דכתיב קחו עמכם דברים ושובו אל ה' הדה"ד טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך. וזה כוונת הכתוב ושוב אלי נאום ה' דהיינו השי"ת אמר דתועיל תשובה, כי מדעת החכמה ונבואה והתורה לא תועיל תשובה זולת השי"ת:

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מה"מ הקב"ה. לכאורה יש לתמוה מהא דאיתא בש"ס פ"ק דברכות (ה'.) א"ר לוי בר חמא אמר רשב"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר שנאמר רגזו ואל תחטאו, אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם, אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם, אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה. א"כ המשנה והגמרא סותרים זה את זה. דהגמרא נקט תקנתא אחריתי דהיינו תורה ק"ש ויום המיתה הוא תקנה אחרונה, והמשנה לא נקט אלא תקנה דיום המיתה, ואת"ל דתקנה דיום המיתה עדיף טפי לדחות היצה"ר, א"כ אמאי נקט הש"ס התקנה דתורה וק"ש. ונראה דלא קשה, דהמשנה מיירי לדחות היצה"ר שלא יבוא לידי עבירה עכ"פ במעשה, וזה דדייק ואין אתה בא לידי עבירה דהיינו במעשה, וזה אפשר לבטל ע"י הזכרת יום המיתה והזכרת השפלות מאין באת ובזה יכול לבטל כח היצה"ר שלא יביאנו לידי עבירה בפועל, אמנם מחשבת עבירה דהיינו הרצון שחושב לעשות עבירה, א"א לבטל ע"י מיתה והזכרת מאין באת, דמ"מ חושק לעשות עבירה והרצון לא נשתנה בשביל זה, ובפרט לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לא שייך על המחשבה דקיי"ל סוף פ"ק

דקדושין דמחשבת עבירה אין הקדוש ב"ה מצרפה למעשה, אמנם הש"ס בפ"ק דברכות הנ"ל מיירי לבטל מחשבת העבירה דהיינו שישתנה הרצון והחשק שלא יתאוה כלל לדבר עבירה וזה, א"א כ"א ע"י התורה וק"ש לדבק נשמתו במקור העליון, וממילא יתבטל מחשבתו מעשות רע דמאור שבתורה מחזיר לו למוטב, והכי אמרו חז"ל בפ"ק דקדושין אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד אם אבן הוא וכו', דאש התורה מבערת אש היצה"ר מן האדם, וכן משמע בחד"א שם דק"ש מבטלת הרהורי עבירה, ובזה מיושב לענ"ד דקדוק גדול שם בש"ס יעסוק בתורה אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה, דלכאורה משמע דהזכרת יום המיתה דוחה טפי היצה"ר מדקאמר דאם לא נצחו בתורה ובקריאת שמע יזכור לו יום המיתה, הרי מבואר דהזכרת יום המיתה טפי דוחה היצה"ר, א"כ בתחלה יזכור לו יום המיתה דהא זה עדיף טפי. אמנם לפי מה שכתבנו הדבר בדקדוק נאמר, נהי דלענין הרחקה מעבירה בפועל הזכרת יום המיתה טפי מעליא לדחות היצה"ר, אמנם לבטל מחשבות רעות אי אפשר רק ע"י התורה הק' והזכרת ק"ש לקשר נפשו במקור העליון, ולהכי קאמר הש"ס תקנה דהתורה וק"ש לבטל מחשבת העבירה, ולהכי טוב יותר מהזכרת יום המיתה דאינו מבטל רק עשיית העבירה בפועל, רק הש"ס קאמר דאם לא נצחו והיינו שהתגבר עליו יצרו כ"כ שאינו מועלת לדחות בהתורה וק"ש עכ"פ יזכור לו יום המיתה ותועיל עכ"פ שלא יבוא לידי עבירה ממש בפועל. והדבר מבואר ברמב"ם בהדיא סוף הל' איסורי ביאה וז"ל גדולה יתירה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לד"ת וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. הרי מבואר דעסק הגיון בתורה היא המבטלת מחשבת הרהור עבירה, וזה שאמר דוד המלך ע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, והכוונה מתוק מאוד למאי דפרישית, כי לבטל מחשבת העבירה זה אי אפשר לבטל ע"י הזכרת יום המיתה, רק לבטל המחשבה זרה צריך עסק התורה או ק"ש לדבק נפשו בחיי החיים אשר כח זה מבטל מחשבות והרהורים רעים וכדפרישית, ולזה אמר חשבתי דרכי, דהיינו כשבא לידי מחשבה של עבירה חלילה ואשיבה רגלי אל עדותיך דהיינו אל התורה, וק"ש נקרא ג"כ עדות כמו שאמרו חז"ל כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין מעיד עדות, שקר בעצמו, כי בתורה ובק"ש יכול אני לבטל מחשבת העבירה:

ואחשבה לדעת לפרש בזה מאמר חז"ל בסוטה פ' אלו נאמרים ל"ו ע"ב אמר רב חנן בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא, יוסף שקידש ש"ש בסתר הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו ע"ש של הקב"ה. יוסף מאי היא דכתיב ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו א"ר יוחנן מלמד ששניהן לדבר עבירה נתכוונו. ויבא הביתה לעשות מלאכתו רב ושמואל חד אמר לעשות מלאכתו ממש. וחד אמר לעשות צרכיו נכנס. ואין איש מאנשי הבית וגו' אפשר בית גדול של אותו הרשע לא היה בו איש, תנא דבי ר' ישמעאל אותו היום יום חגם היה והלכו כולם לבית ע"ז שלהם והיא אמרה להם חולה היא אמרה אין לי יום שיזקק לו יוסף כיום הזה, ותתפשהו בבגדו לאמר וגו' באותה שעה בא דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב רועה זונות יאבד הון, מיד ותשב באיתן קשתו. וכתבו התוס' בשם ר' משה הדרשן דדרשינן מדכתיב ואין איש מאנשי הבית שם בבית, מאנשי הבית לא היה שם מכלל דאיש אחר שלא מאנשי הבית חלק ומופלג מתורת אנשי הבית היה שם וזהו דמות דיוקנו של אביו. וקצת תימה מנלן דנראית לו בחלון, ושמא מדכתיב בבית דמשמע בבית לא, וכתב שם המהרש"א בח"א לפרש דהדיוק דבבית לא היה אבל בחלון היה ע"כ הדיוק לא קאי על אנשי הבית כמשמעות הכתוב דהני בחלון נמי לא הוי אלא דקאי על איש אחר שלא מאנשי הבית, וכתב המהרש"א לפרש דאולי רמזו בדמות דיוקנו של יעקב והוא צורת יעקב החקוקה בכסא הכבוד נראית לו בחלון ושער השמים, ולזה כתב מידי אביר יעקב, והביא המדרש דאיתא כיון שבא ליזקק לה בא הקב"ה בדמות אביו ונתקררה ע"ש. ואני מוסיף לבאר דבריו בטוב טעם ע"פ מה שהקדמנו כי התורה היא המועלת לבטל מחשבות והרהורי עבירה כמו שכתב הרמב"ם הקדוש דיפנה עצמו ומחשבתו לדברי

תורה כי אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מהחכמה, ואיתא בזוה"ק פ' נח (דף ע"א ע"ב) וז"ל וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר האי הוא אבן שתיה דאיהו נקודא חדא דכל עלמא וקיימא עלה קודש הקדשים ומאי היא כרסיא קדישא עילאה דאיהי ממנא על אילין ארבע דמות כסא בד' סמכין ודא הוא תורה שבע"פ ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה דא הוא תורה שבכתב, מכאן דתורה שבכתב ישוון יתה על תורה שבע"פ בגין דהאי כרסיא לדא כמראה אדם דאיהו דיוקנא דיעקב דאיהו יתיב עליה עכ"ל, וזה הכוונה ג"כ הכא כשהתגבר עליו תוקף יצרו לבוא אל אשת אדוניו פנה עצמו תיכף לדברי התורה דהיא דמות דיוקנו של אביו שהוא יעקב כי הוא שורש התורה) וכמו שהקדמתי דברי הזוה"ק, וזה הועילו להנצל מעבירה וזה דמות דיוקנו של אביו וכמ"ש מהרש"א דהוא צורת יעקב החקוקה תחת כסא הכבוד והוא תורה שבכתב דמות יעקב והיא הצילה אותו לבלי יבוא ח"ו לעבירה. והוא נכון מאוד:

תוכן העניינים

נחלי מים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה