נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה
דרוש ז
לשבת שובה
בגמרא דיומא פ"ו וכפי גירסת הילקוט והע"י אמר ר' לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך, ר"י אמר עד ולא עד בכלל, ומי אמר ר"י הכי והאמר ר"י גדולה תשובה שדוחה את ל"ת שבתורה הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה', ל"ק הא ביחיד הא בציבור, ופירש הרי"ף דעיקר קושיית הש"ס דר"י אדר"י מההיא דכתיב ושוב אלי ולא כתב עד לאשמועינן דלא עד בכלל אלא משמע דשובה אל ה' ממש, והא דמייתי הא דר"י דבלא ר"י הייתי אומר דלא קאי אתשובה אלא כלפי שאמר הישוב אליה עוד קאמר ואת זנית ושוב אלי, אלא דר"י דדריש לענין התשובה וכתיב אלי דמשמע אל ה' ממש, והקשה בס' הרי"ף דמאי מקשה דר"י אדר"י, דהא י"ל הא דר"י אמר עד ולא עד בכלל מיירי בתשובה מיראה ובפרט דעל הך פסוק דרשו חז"ל כי כשלת בעונך דהיינו דזדונות נעשו להם כשגגות דמיירי בתשובה מיראה דמאהבה נעשה כזכיות כמבואר בש"ס והא דמוכח דתשובה מגעת עד כסא ה' ממש היינו בתשובה מאהבה. ונ"ל לתרץ בס"ד, דהנה יש לתמוה מה דמביא הש"ס גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך
דהוא פסוק בהושע ולא הביא מקרא מפורש בתורה פ' נצבים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' בכל לבבך ובכל נפשך, ואח"ז מצאתי במהרש"א שהרגיש בזה. ונראה דיש לתרץ דרבי לוי רבותא קמ"ל דאפילו תשובה מיראה מגעת עד כסא הכבוד והוא דבודאי הפסוק שבתורה מיירי בתשובה מאהבה כמו שכתוב בכל לבבך ובכל נפשך דהיינו תשובה מאהבה. והייתי אומר דתשובה מאהבה הוא דמגעת עד כסא הכבוד ולא תשובה מיראה, ולזה מביא הך קרא שובה ישראל דמיירי בתשובה מיראה כמו שדרשו חז"ל מהך קרא כי כשלת בעונך דזדונות נעשה להם כשגגות דמיירי בתשובה מיראה, וקמ"ל ר' לוי דאף תשובה מיראה מגעת עד כסא הכבוד, ולפ"ז כיון דר"י אמר עד ולא עד בכלל ממילא גם הך קרא דתורה דכתיב ושבת עד ה' ג"כ ולא עד בכלל, א"כ מוכח דגם תשובה מאהבת המקום אינו מגיע ממש להשי"ת בעצמו, א"כ שפיר פריך דר"י אדר"י, ולכן משני שפיר הא ביחיד הא בצבור, דבצבור מגיע ממש להשי"ת לבדו בלי אמצעי כלל ויחיד צריך סיוע ממליצים דהמה יגיעו התפלה והתשובה לפני השי"ת, וזה נכון בס"ד:
ונראה הא דמחלק הש"ס בין יחיד לצבור דביחיד אינו מגיע התשובה אליו ממש ובצבור מגיע אליו היינו בשאר ימים ולא בעשי"ת שבין ר"ה ליוה"כ וכדמוכח בהדיא מהא דדרשו חז"ל דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב דהיינו על עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ ופריך הש"ס דהא כתיב מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו ומשני הש"ס הא ביחיד הא בציבור, והיינו דבציבור נמצא השי"ת אצלנו תמיד, וביחיד יש עת וזמן לזה דהיינו בעשי"ת. ושם בפסוק דרשו ה' בהמצאו וגו' כתיב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח, הרי דשם כתיב לשון אל ה' דמדייק הש"ס הנ"ל דמגיע אל השי"ת אף דשם מיירי ביחיד כמו שדרשו חז"ל אלא דשם מיירי בעשי"ת כמו שדרשו חז"ל ויש כח אפילו ביחיד להגיע אליו ית"ש התשובה בלי אמצעיים כלל. ונראה לענ"ד לפרש בזה פסוקי תהלים בהלל המצרי, אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני, כי הטה אזנו לי ובימי אקרא, אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא, ובשם ה' אקרא אנה ה' מלטה נפשי, חנון ה' וצדיק ואלהינו מרחם וגו', הך מלת ובימי אקרא אין לו הבנה לפי פשוטו ועיין רש"י ז"ל שנדחק לפרש ובימי צרתי אקרא, ונראה שנוכל לפרש כי כיון דוד המלך ע"ה על ימים אלו עשי"ת שניתנו לכל יחיד לשוב בתשובה ויש כח ביד התשובה להגיע אליו השי"ת בלי אמצעי כלל, וזה שאמר אהבתי כי ישמע ה' את קולי, דהיינו השי"ת בעצמו מקשיב תפלתי בלי אמצעי, וזהו כי הטה אזנו לי, אלי ממש, והיינו דקאמר ובימי אקרא היינו הימים שניתנו ג"כ ליחיד דהיינו עשי"ת. ובזה נראה לפרש הך קרא דבתריה אפפוני חבלי מות ומצרי שאול וגו' אנה ה' מלטה נפשי, דלכאורה יש לדייק מאי דקאמר ובשם ה' אקרא הול"ל ושם ה' אקרא, ונראה לפרש לפי דרכנו לפמ"ש השל"ה הקדוש בשם התולעת יעקב על שאנו מבקשים באלו הימים בשלש ברכות הראשונות זכרנו לחיים וכו' זוכר יצוריו לחיים ברחמים, הלא ידוע מאמר חז"ל כי בשלש הראשונות אסור לשאול צרכי הגוף כי הברכות האלו הם בסוד שבחו של מקום בעומק רום המעלות, וכאן בתחילת ברכה ראשונה אנו שואלים זכרנו לחיים, וסוד הענין ידוע למשכילים כי בכל שאר ימות השנה אנו מבקשים צרכי הגוף וענינים הגופנים בצרכי העוה"ז, ועכשיו ביום זה בהיותו הוא ית"ש פוקד עולמו בכל ברואיו, אנו מניחים כל צרכי הגוף, ואנו בוחרים בסוד חיים הנצחים שהם חיי הנפש כמ"ש ובחרת בחיים, כי על כן בהיותנו בוחרים בחיים ומדבקים הנפש בהמשכת החיים מקור מוצאם הוא הענין בהתברך סוד שמו והדברים מתברכים, וע"ש בעומק דבריו. וזה שאמר דוד המלך ע"ה אפפוני חבלי מות וגו', דהיינו בימים האלו שיוצאים שלוחי הדין לחפש עונות של כל אחד ואחד, צרה ויגון אמצא מפחד הדינים השולטים בימים האלו, ובשם ה' אקרא בעת שאני עוסק בשבחו של מקום דהיינו בשלש ראשונות, אני מבקש על נפשי אנה ה' מלטה נפשי דהיינו עכ"פ למלט הנפש להדבקו באור החיים חיי הנפש, וזה נצרך בעת שאני עוסק בשבחו של מקום להמשיך משם חיים אל הנפש כאמור בשם השל"ה הקדוש, ע"כ באמת חנון ה' וצדיק ואלהינו מרחם כי אפילו מדה"ד מרחם כי נהפך מדה"ד למדה"ר בבקשנו העיקרי על חיי הנפש. והבן זה בס"ד. ומצאתי בעזרת השי"ת בזוה"ק אמור (דף ק"א) דכתב מה שאמר דוד אהבתי וכו' מרמז על אלו הימים, ולפימ"ש הוא מבואר למבין ונהניתי מאוד ב"ה:
עוד יש לפרש הך קרא ובימי אקרא ע"פ המבואר בספרי יראים דעיקר התשובה צריך להיות בבחרותו בעוד כחו עליו ולא ימתין על ימי הזקנה אשר כבר תשש כחו, ובזוה"ק כתב לפרש מפני שיבה תקום היינו לעמוד נגד היצה"ר טרם יבאו עליו ימי השיבה, ודוד המלך ע"ה נזהר בזה מאוד כי תיכף בחטאו שחטא בבת שבע קיבל עליו התשובה, ומה יפה נועם אמרי קודש של הגאון בעל יערות דבש ז"ל שפירש המקרא מזמור לדוד בבוא אליו וגו' כאשר בא אל בת שבע וגו', וענין המזמור ע"ז, כי נתן שבח והודיה להשי"ת כי תיכף בעשותו החטא בא אליו נתן הנביא והודיעו החטא ולא נתישן בידו החטא, וזה הפי' בקרא מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא, אשר שר לה' על אשר בא אליו נתן הנביא והודיעו תיכף החטא כאשר בא אל בת שבע, וידוע דימי נקרא ימי הנעורים שהם מבחר ימיו של אדם, כמו שפירש רש"י בפ' האזינו וכימיך דבאך היינו כימי הנעורים יהיו ימי הזקנה, וזהו הפי' בקרא ובימי אקרא דהיינו תיכף בימי הנעורים קראתי לה' ולא המתנתי עד ימי הזקנה ולכן זכיתי כי הטה אזנו לי:
עוד נראה לפרש כי הטה אזנו לי ובימי אקרא, ע"פ המבואר בזוה"ק בח"א (דף קכ"ט) וז"ל ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל ר"י פתח אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך האי קרא אתמר אבל זכאה הוא בר נש דאורחוי אתכשרן קמי קוב"ה ואיהו אתרעי ביה לקרבא ליה לגביה. תא חזי אברהם אתקרב לגביה ותיאובתא דיליה הוה כל יומוי בהאי ולא אתקרב ביומא חדא או בזמנא חדא אלא עובדוי קריבו ליה בכל יומא מדרגא לדרגא עד דאסתלק בדרגוי כדהוה סיב ועאל בדרגין עילאין כדקא חזי דכתיב ואברהם זקן וכדין בא בימים באינון יומין עילאין באינון יומין ידיעאן ברזא דמהימנותא וה' ברך את אברהם בכל דמתמן נפקין כל ברכאן וכל טיבו, זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבין לגביה דקוב"ה מה דלא הוי הכי אפילו לצדיקים גמורים דאתקריבו גבי קוב"ה בכמה שנין, אברהם לא עאל באינון יומין עילאין עד דהוה סיב כמה דאתמר וכן דוד דכתיב והמלך דוד זקן בא בימים, אבל מאריה דתשובה מיד עאל ואתדבק ביה בקוב"ה. ונראה דבזה מבואר המדרש שה"ש ע"כ עלמות אהבוך אלו בע"ת, והכוונה דצדיק לא בא בדרגא עילאי עד בואו בימים וכל יום ויום נכנס במדרגא עילאי יתיר וכמאמר זוה"ק, לא כן בעל תשובה דמיד נכנס לדרגין עילאי, וזהו עלמות אהבוך שאינם צריכים לבוא בימים לבוא לדרגא עילאי אלא מיד נכנסו לדרגא עילאי כמאמר זוה"ק. ונראה דאף דמבואר בזוה"ק כי דוד המלך ע"ה היה לו מעלה כי בא לדרגא עילאי מחמת בואו בימים וכמאמר הכתוב והמלך דוד זקן בא בימים, מ"מ היה לו ג"כ מדרגת בע"ת, כי דוד המלך ע"ה היה ראש לכל בע"ת וכמבואר בדברי חז"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה ליחיד הרי דהיה לדוד מדרגת בע"ת, וזהו דקאמר דוד המלך ע"ה ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך דהיינו שהיה לו מדרגת בע"ת אשר יבואו לדרגא עילאי תיכף ומיד וא"צ למדרגת בא בימים, וזהו דקאמר ג"כ כי הטה אזנו לי לרמז על מדרגת בע"ת אשר יבואו למדרגת עילאי תומ"י, כי לשון הטיה מורה שעושה יותר משורת הדין, וכמו שמצינו בקרא ורב חסד מטה כלפי חסד דהיינו השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו מטה כלפי חסד יותר משורת הדין, וכן בבע"ת מטה חסדו תיכף וא"צ למדרגת בואו בימים, וזהו כי הטה אזנו לי, כי אנכי במדרגת בע"ת כי תיכף הטה אזנו לשמוע בקולי, וגם בימי אקרא כי יש לי ג"כ מדרגת בואו בימים וכמאמר הכתוב והמלך דוד זקן בא בימים וכדברי הזוה"ק דהיה לו מדרגת בוא בימים שזכה בכל יום לדרגא עילאי ביותר. וזה נכון בס"ד:
שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ודקדקו חז"ל הא מכשול שוגג הוא וקרי ליה עון דהוא מזיד ויש לפרש הך קרא ע"פ מה שאמרו חז"ל אמר רבא אמר ר"ה אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכינו, פשפש במעשיו ומצא יעשה תשובה שנאמר ונשובה עד ה', פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה שנאמר אשרי הגבר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הן שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח. א"כ יש לפרש הקרא כפשוטו דבאמת עון מזיד הוא ועשה העבירה בשאט נפש רק מה שקרא לו
מכשול, היינו עתה הוא שוגג ואינו זוכר העבירה שעשה, ולזה אמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כענין שהביא הש"ס קרא על זה נחפשה דרכינו ונחקורה דהיינו לפשפש במעשיו ולהשיב על לבו לזכור העבירות שעשה במזיד. ויש לפרש בזה קחו עמכם דברים וגו' ע"פ ששמעתי לפרש הש"ס הנ"ל דקאמר פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, דלכאורה אין לזה הבנה, וכי אין לך עבירה גדולה מזו, ושמעתי לפרש ע"פ ד' זוה"ק בפ' ויקרא (דף כ"ג ע"ב) וז"ל או הודע אליו חטאתו אשר חטא, הודע אליו מסטרא דמאן, או ידע חטאתו מבעי ליה מהו הודע אליו. אלא קוב"ה פקיד לכנסת ישראל לאודעא ליה לבר נש ההוא חובא דהוא חב ובמה מודעא ליה בדינא כמד"א יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. הודע אליו כמאן דפקיד לאחרא, דתנינן בשעתא דבר נש חב קמי קוב"ה ולא אשגח בחטאיה לאהדרא בתיובתא קמי מאריה ואשדי ליה בתר כתפיה נשמתא סלקא ואסהידת קמי קוב"ה, כדין פקיד מלכא לכנס"י ואמר או הודע אליו חטאתו אשר חטא אושיט דינך עליה ואודע לי' חוביה כד"א הודע את ירושלים את תועבותיה וכו'. וכתב עוד זוה"ק ומאן דקאים בליליא למלעי באורייתא אורייתא קא מודעא ליה חוביה, ולא באורח דינא אלא כאמא דאודעא לברא במלה רכיך והוא לא אנשי ליה ותב בתיובתא קמי מאריה עכ"ל. וזה הכוונה בש"ס יתלה בביטול תורה, כי אם היה עוסק בתורה היה אורייתא מודעא ליה חובא וכדברי הזוה"ק. ולפ"ז יש לפרש הך קרא קחו עמכם דברים ע"פ מה דאיתא במדרש על הך קרא קחו עמכם דברים, אין דברים אלא ד"ת שנאמר אלה הדברים אשר דבר משה, ולדברינו יומתק כדבש, דהיינו אם פשפש ולא מצא יתלה בעון ביטול תורה דהיינו לעסוק בתורה ואורייתא קא מודעא ליה כאמור בזוה"ק, וזה קחו עמכם דברים לעסוק בתורה ואורייתא מודעא ליה חובא, וזה ושובו אל ה':
באופן אחר נראה לפרש פסוק שובה ישראל, דחז"ל דקדקו האי עון מזיד הוא וקרי ליה מכשול דמשמע שוגג ומזה ביארו דגדולה תשובה שזדונות נעשה לו כשגגות. ולכאורה יש לפרש הך קרא ע"פ מה שאמרו במס' חגיגה ה' ע"א ר"י כי מטי להאי קרא בכי כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו ע"ש, וזה שמוכיח הנביא שובה ישראל עד ה' אלהיך שצריך להרבות בתשובה, כי כשלת בעונך כי אפילו מכשול שהוא שוגג נחשב לעון וכמאמרם עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו. עוד יש לפרש ע"פ ד' חז"ל בסוף פרק אלו מציאות הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשה להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה שזדונות נעשה להם כשגגות והיינו דתנן ר"י אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון, וזהו הפירוש בקרא שובה ישראל, דידוע ישראל הוא מדרגה גדולה דהיינו שהם צריכין להרבות בתשובה כי להם נחשב מכשול שהוא שוגג לעון שהוא מזיד. ויותר יש לפרש עד ה' אלהיך ע"פ מה שאמרו חז"ל סוף יומא שאל ר' מתיא בן חרש את ר"א בן עזריה ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה היה ר"י דורש אמר שלשה הן ותשובה עם כל אחד ואחד, עבר על עשה ושב אינו זז עד שמוחלין אותו שנאמר שובו בנים שובבים, עבר על ל"ת ועשה תשובה תשובה תולה ויוה"כ מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם, עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה תשובה ויוה"כ תולין ויסורים ממרקין שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, אבל מי שיש בידו חילול השם, אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורים למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, ומייתי הש"ס ה"ד חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר, ועוד מביא הש"ס כמה עובדי מה שאמרו האמוראים הקדושים עליהם, ועוד מביא הש"ס כמה ואהבת את ה' אלהיך שיהיה שם שמים מתאהב על ידיך שיהיה קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהיה משאו ומתנו בנחת מה הבריות אומרים עליו אשרי אביו שלימדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה, ואם לאו ח"ו אומרים אוי לפלוני שלמדו תורה וכו' ועכ"פ למידין מזה דת"ח צריכין להזהר ביותר בחילול השם שלא ילמדו ממנו ח"ו להקל, והיינו דקאמר קרא שובה ישראל דהיינו מדרגה גדולה וקאי על ת"ח שהם צריכין להרבות בתשובה עד ה' אלהיך והיינו חילול השם כי בהם מצוי יותר עון חילול השם אשר החמירו בה חז"ל שאפילו יוה"כ ויסורים אין ממרקים זולת המיתה. בדברים אלו יתבאר קרא
דבתריה קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו'. דהנה כבר בארנו דהת"ח צריכין שימור יותר כי אצלם מצוי עון חילול השם רח"ל, אמנם לעומת זה גם לת"ח יש תקנה בעון חילול השם, והיינו לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' תשובה דשעיר המשתלח מכפר על כל העבירות עכ"פ בתשובה, והני ד' חלוקי כפרה מיירי בזמן שאין בהמ"ק קיים דליכא שעיר המשתלח, וכן כתב הברטנורא סוף יומא. והנה ידוע מאמרם ז"ל סוף מנחות אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן אלו ת"ח העוסקים בתורה בכל מקום מעלה אני עליהם כאילו מקטירין ומגישין לשמי, ועוד אמרו שם א"ר יוחנן אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילות מעלה עליהן הכתוב כאילו עוסקים בעבודה, ועוד דרשו כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם, נמצא לפ"ז יש תקנה לת"ח לכפר על עון חילול השם שיהיו עוסקים בתורת שעיר המשתלח ומכפרת כאילו שלחו שעיר המשתלח דתורת קרבנות ממש יש לה דין קרבנות אם עוסקים בה לשמה, ולדעתי לטעם זה יסדו גדולי קדמונינו לומר ביוה"כ כל סדר העבודה כי תקנה יש בזה אם עוסקים בתורה ובעבודה כאילו הקריב הקרבנות ולכן תקנו לומר זה ביוה"כ להועיל על אותן עונות שאין כח ביד יוה"כ לכפר רק שעיר המשתלח. ובזה העוסקים בתורת שעיר המשתלח הוי כאילו שלחו שעיר המשתלח, וזהו פירוש הכתוב שובה ישראל עד ה' אלהיך דהיינו עון חילול השם, ומסיים הנביא תקנה לזה קחו עמכם דברים דהיינו שיעסקו בתורת קרבנות וזה מועיל כאילו הקריבו קרבנות, ושובו אל ה' דהיינו שצריך ג"כ תשובה לזה כי לולא תשובה אין מועיל כלום ואף בזמן שבית המקדש היה קיים והיה שעיר המשתלח בעינן תשובה דוקא וכפסק הרמב"ם הנ"ל. וזהו אמרו אליו כל תשא עון דהיינו שיכפר על כל עונות, ולדרכנו הוא מבואר דקאי על עון חילול השם ג"כ, ולזה אמר וקח טוב דהיינו התורה שנקראת טוב ונשלמה פרים שפתינו דהיינו שאנו עוסקים בתורת קרבנות הוי כאילו הקריב קרבנות וזה מועיל לכפר אף על עון חילול השם. כנ"ל לפרש הקרא בס"ד:
עוד יש לפרש שובה ישראל וגו' כי כשלת. ע"פ הקרא בפ' ואתחנן בצר לך ומצאוך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך, ומשמעות פשט הכתוב דתרווייהו בעי, השגת הצרות רח"ל ותשובה, וכענין שאמרו חז"ל סוף מכות גבי רע"ק וחבריו ראו שיצא שועל מבית ק"ק התחילו הם בוכים ורע"ק מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק א"ל מפני מה אתם בוכים. א"ל מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, א"ל לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה וכו' עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, ועיין בילקוט ראובני בפ' ואתחנן מה שמביא בשם מדרש הנעלם מבואר ג"כ דתרווייהו בעינן, אחר שיעברו כל הצרות ויעשו תשובה אז הקב"ה יגאלם. וזהו כוונת הקרא שהנביא מזהיר לישראל שיעשו תשובה כי כבר נלקו ביסורים עבור עוונם, וזהו פי' הקרא שובה ישראל עשה תשובה כי כבר כשלת בעונך בהרבה מכשולים ויסורים כמאמר הכתוב בצר לך וגו' ושבת:
ושמירת שבת כהלכתו מסוגל מאוד לתשובה כמו שדרשו חז"ל בשבת פ' כל כתבי אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו שנאמר אשרי אנוש וכו' א"ת מחללו אלא מחול לו. ויש לדקדק דנקט לישנא כל המשמר שבת כהלכתו בלשון פועל יוצא ולא נקט כל השומר שבת כהלכתו דקאי על האדם השומר שבת. ונראה דכוונת חז"ל דלא סגי בשמירת שבת בעצמו אלא יעשה התפעלות גם על אחרים שישמרו השבת ולהזהירם מגודל חומר העונש של המחללים וגודל השכר של המקיימה, אשר בקיום מצות שבת תלוי כל יסוד האמונה כי מעיד שהשי"ת ברא העולם ושבת ביום השבת, וזה כל המשמר שבת, שעושה התפעלות שגם זולתו יקיימו השבת, ובזה ניחא מאמר בסמוך אמר רב הונא אמר רב אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטו בהן עובדי כוכבים שנאמר והיה ביום השביעי יצאו העם מן ללקוט וכתיב בתריה ויבוא עמלק. עוד בסמוך, אמר ר' יוחנן משום רשב"י אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד
נגאלים שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי. והנה בע"י דקדק למה דוקא שתי שבתות, ולענין דלא שלטו בהם עכו"ם סגי בשבת אחת, ותירץ כיון דכבר חטאו, שבת אחת מכפר להם החטא ומתקנים מה שקלקלו וכדי שיהיו ראויים לגאולה צריך עוד שמירת שבת אחת. ולענ"ד יש עוד דקדוק אחד דלענין דלא שלטו בהם אומה ולשון קאמר אלמלי שמרו ישראל ולא קאמר בלשון פועל יוצא אלמלי היו משמרים, ולענין נגאלים אמר בלשון פועל יוצא אלמלי משמרים שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלים. ולענ"ד א"ש דהנה מבואר בסנהדרין דערבות לא קבלו ישראל עד שעברו הירדן, ולדעת ר"נ אף על הנגלות לא נענשו ישראל עבור חבריהם עד שעברו את הירדן (עיין סנהדרין מ"ג ע"ב), ועיין רש"י בחומש ע"פ הנגלות לנו תפס דעת ר' נחמיה, ולפי זה מבואר היטב דקאמר אילו שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטו בהם אומה ולשון והיינו דבשבת ראשונה עדיין לא נענשו על הנגלות, ולכך קאמר אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה דהיינו הם בעצמם היו שומרים סגי ולא בעינן שיזהירו אחרים על שמירת שבת, כיון דעדיין לא קבלו הערבות. אמנם אחר שעברו הירדן וקיבלו עליהם הערבות צריכין ג"כ בשמירת שבת של אחרים, ולכן דקדקו חז"ל אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות דהיינו שיעשה התפעלות שגם זולתו ישמרו השבת ולהזהירם על זה, ולכן נקט לשון משמרים, ואפשר דלהכי דקדק שתי שבתות, דבאמת על שבת אחת קאי, רק הכוונה כיון דשומר עצמו מחילול שבת ומשמר אחרים ג"כ מחילול שבת יש בידו שתי זכיות שמירת שבת, וכמאחז"ל בחלק כל המעשה חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשהו בעצמו, נמצא דיש בידו שתי שבתות שבת שלו ששומר כראוי ומה שזולתו שומרים השבת, ובזה מיד היו נגאלים. ובכן נזכה אנחנו לגאולה שלימה ב"ב א"ס: