אור ברסלב
נחלי מים דרוש ו

נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה

דרוש ו

דרוש ה

לשבת שובה

ב"ה סוגיא דר"ה כ"ט ע"ב יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת:

רש"י ד"ה אבל לא במדינה ולא בירושלים ולא בגבולין. תמוהים מאוד דברי רש"י כמו שתמהו הראשונים ואחרונים מרש"י ד"ה עוד זאת היתה ירושלים בעודה בבנינה יתירה על יבנה, והא לדברי רש"י לא היה היתר כלל בירושלים אפילו בזמן שבית המקדש היה קיים. ולבוא ליישב דברי רש"י נבוא להעתיק מה שדברו הראשונים בזה. דהנה הרי"ף והתוס' הקשו דאמאי בשופר לא במדינה, מ"ש מלולב דאמרינן בסוכה מ"ג כיון דאיתא בגבולין מה"ת איתא ג"כ בגבולין וניטל בשבת, והרי"ף תירץ כפי מה שביארו דבריו הר"ן והרמב"ן, והוא דביו"ט של ר"ה לא היה ידוע בגבולין ולכך לא דחי שבת, ונהי דבירושלים היה ידוע כשבאו עדים בזמן השחרית מ"מ גזרו דשמא לא יבואו עד למחר ויאמרו אשתקד תקענו ועכשיו נמי נתקע, ובאמת היום אסור לתקוע דשמא לא יבואו עדים וחילול שבת. והנה י"ל דבאמת זה החשש רחוק דיטעו לתקוע אף שלא באו עדים עדיין, דבודאי לא יטעו בזה כיון דעדיין לא באו עדים ואשתקד שתקעו היינו משום דבאו עדים, ואף שנהגו שלא לעשות מלאכה היינו משום ספק דשמא יבואו עדים, אבל בודאי לתקוע לא יטעו כיון דעדיין לא באו עדים. אמנם נ"ל די"ל כיון דבאמת איתא שם במשנה דר"ה דתקנו שלא יקבלו עדים מן המנחה ולמעלה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש דבזה בודאי יש כאן מקום לטעות, כיון דעדים באו מן המנחה רק שאין מקדשין את החודש אלא למחר בודאי אסור לתקוע היום כיון דיו"ט אינו אלא למחר, ומ"מ העולם יטעו כיון דעדים באו, ויאמרו אשתקד שבאו עדים בשחרית תקענו ועכשיו שבאו עדים לאחר המנחה למה לא נתקע, ולא ידעו ההבדל דאשתקד היה עיקר יום טוב ביום ראשון ועכשיו עיקר היו"ט ביום שני. ונ"ל דלזה כיון הרשב"א ז"ל בחידושיו למס' סוכה שהביא ג"כ דברי הרי"ף ותירוצו והביא ג"כ הך משנה דבאו עדים מן המנחה ולמעלה דנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, ובודאי כיוון למה שכתבתי. ולפ"ז י"ל דברי רש"י דבודאי לאחר התקנה שתקנו דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש דבודאי שייך שפיר הך גזירה דהעולם יטעו אבל קודם התקנה היה דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה דאותו היום קודש, ולפ"ז לא שייך הך גזירה, דממנ"פ אם באו עדים היה אותו היום קודש ומותר שפיר לתקוע, ואם לא באו עדים בודאי לא יטעו לתקוע דידעו ההבדל דאשתקד באו עדים אבל עתה עדיין לא באו עדים, והשתא י"ל דהא דקתני במתניתין במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה דהיינו דוקא במקדש ולא בירושלים, היינו לבתר תקנה דתיקנו דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה דנהגו אותו היום קידש ולמחר קודש דשפיר שייך הך גזירה, והא דקתני במתניתין ועוד זאת היתה בירושלים היינו דחשיב מעלת ירושלים שהיתה קודם שתקנו שאם באו עדים מן המנחה דלא יקבלו עדות החודש אלא למחר דלא שייך הך גזירה כמו שביררנו לעיל, ומ"מ זה דוקא בירושלים ולא בשאר מקומות, משום דביו"ט של ר"ה לא ידעינן בקביעא דירחא כמ"ש הראשונים הנ"ל אבל עיר הסמוכה לירושלים היתה כירושלים עצמה ודוחה שבת ומותר לתקוע, וזו מעלה יתירה על יבנה, ודברי רש"י מדוקדקים היטב, ועיין בסמוך מה שאכתוב בשיטת הרמב"ן והבן בס"ד:

בתוס' ד"ה אבל לא במדינה וכו' וי"ל שאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא אבל תקיעת שופר מעשה חכמה הוא עכ"ל. צריך להבין דבריהם דהא עיקר הטעם משום גזירה דרבה ובזה אין שייך לחלק בין תקיעת שופר ללולב. ונראה כוונת התוס' דנחתי בשיטתם לקמן דבתקיעת שופר איתא ג"כ איסור שבות בלא גזירה דרבה וכתבו שם דאם לאו גזירה דרבה לא היו אוסרים, ונראה טעמם בזה והיינו כיון דחזינן דהתורה התירה בהדיא לתקוע שופר ביו"ט ממילא אין כח ביד חכמים לאסור אפי' בשבת כיון דהתורה התירה בהדיא אין כח ביד חכמים לאסור כמ"ש הט"ז ביו"ד דבדבר שהתורה התירה בהדיא אין כח ביד חכמים לאסור, וכיון דהתורה התירה ביו"ט מה לי יו"ט מה לי שבת, ולכן הוצרך הגמרא לומר שמא יעבירנו בר"ה וממילא יש טעם מה ששייך איסור בשבת ולא ביו"ט ובזה לא מצינו שהתורה התירה בהדיא. וכן בלולב ג"כ אע"ג דאיכא איסור טלטול לא היה כח ביד חכמים לאסור כיון דהתורה התירה ביו"ט מה לי יום טוב

ומה לי שבת, ולכן הוצרך לומר שמא יעבירנו דשייך בשבת ולא ביו"ט, ובהכי מבוארים דבריהם כיון דעיקר האיסור משום שבות עצמה אלא דלא היה כח ביד חכמים לאסור הוצרכנו לתלות בגזרה דרבה שייך שפיר לחלק כמ"ש התוס' דבלולב טלטול בעלמא היא התירו בגבולין אבל תקיעת שופר מעשה חכמה הוא לא התירו בגבולין. כנ"ל כוונת התוס'

אמנם תירוץ השני של התוס' דמיאנו בתירוץ זה ותירצו משום דביו"ט של ר"ה לא היה ידוע בגבולין, נראה דמה"ט תירצו באופן אחר משום דרצו ליישב אף לשיטתם בחולין פ"ד ע"ב ד"ה תקיעת שופר בתירוץ הראשון דמשמע שם דליכא איסור בתקיעה עצמה רק מחמת גזירה דרבה, וכן הובא דעת כמה פוסקים באו"ח סי' תקצ"ו, לכן מיאנו בתירוץ כיון דתקיעה בעצמה אינו אסור אלא מחמת גזרה דרבה ממילא לא שייך תירוץ הראשון, והוצרכו לתירוץ שני. בזה נלע"ד לתרץ מה שתמה בעל פ"י על תירוץ השני דלמאי הוצרך הגמרא לומר משום דגזרה דרבה הלא בלא"ה כיון דלא ידעינן בקביעא דירחא יש לחוש שמא אינו ר"ה ויתקע בחנם ואיכא איסור בתקיעה, ולפמ"ש א"ש דהא בתירוץ השני סברי דבתקיעה עצמה ליכא איסור רק מחמת גזירה דרבה ממילא הוצרך הגמרא לחדש גזירה דרבה דבלא"ה מותר לתקוע דאף אם אינו ר"ה ליכא איסור שבות בתקיעה עצמה. כנ"ל ברור בכוונת התוס' בשני התירוצים:

בא"ד ועוד י"ל דבדין הוא דלולב יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבראש השנה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירושלים אבל יום ראשון דלולב היה ידוע בגבולין עכ"ל. צריך להבין דלפ"ז מותר עכ"פ בירושלים ואמאי כתבו לעיל דוקא במקדש ולא בירושלים, ומצאתי להגאון כפות תמרים שהרגיש בזה ומיישב ע"פ דברי הרמב"ן והר"ן שהבאתי לעיל ע"ש. ולדידי נראה ליישב עוד בדבר הפשוט, דהנה אמרינן בסוכה מ"ד דבזמן שאין בית המקדש קיים אין לולב דוחה שבת, ומפרש שם הטעם משום דאנן לא ידעינן בקביעא דירחא, ואינהו אף דידעי בקביעא דירחא מ"מ כיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחי, ופירש רש"י שם הטעם שלא יעשו אגודות אגודות ותעשה התורה כשתי תורות ולפ"ז צריך להבין תירוץ התוס' כיון דבגבולין אסור ראוי ג"כ לאסור במקדש שלא תעשה התורה כשתי תורות, אמנם החילוק מבואר דבמקדש לא שייך כלל שתעשה התורה כשתי תורות דהא במקדש ליכא איסור שבות כלל וכל השבותים לא גזרו במקדש, והיינו דזה היתה באמת מעלת המקדש, ולפ"ז א"ש דברי, התוס' דבירושלים אסור אף דידעי בקביעא דירחא משום כיון דבגבולין אסור דלא ידעי אסור ג"כ בירושלים שלא יעשו אגודות אגודות ותעשה התורה כשתי תורות. וזה ברור לענ"ד:

אמנם צריך להבין על הרמב"ן והר"ן שהבאנו לעיל באריכות דבריהם דלמה הוצרכו לדחוקי לשיטתם בטעמא דמילתא דלמה אסור לתקוע בירושלים, הלא י"ל כמ"ש כיון דבגבולין אסור אסור ג"כ בירושלים שלא יעשו אגודות אגודות. וביותר קשה על הרמב"ם דאיהו מפרש מקדש ירושלים כולה, והיינו כי כן מוכרח ממתניתין במה דקתני ועוד זאת היתה ירושלים יתירה וכו'. והטעם נראה דהרמב"ם סובר כתירוץ הרי"ף דבגבולין לא דחי משום דלא ידעי בקביעא דירחי, אבל בירושלים דידעי בקביעא דירחא מותר לתקוע ולא ס"ל סברת הרמב"ן והר"ן ה"ל, מ"מ קשה כיון דבגבולין אסור יהיה ג"כ אסור בירושלים שלא יעשו אגודות אגודות:

אמנם לק"מ דהרמב"ם אזיל לשיטתו דכתב בפ' ז' מהל' לולב הלכה י"ז ומשחרב בהמ"ק אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום ראשון ואפילו בני א"י שקדשו את החודש, מפני בני הגבולין הרחוקים שאין יודעין בקביעות החודש כדי שיהיו הכל שוים בדבר הזה ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד ואין שם מקדש להתלות בו, וע"ש בלח"מ, הרי בהדיא ביאר הרמב"ם הטעם הואיל ואין שם מקדש להתלות בו, משמע הא אם יש מקדש להתלות בו מותר להחלק אלו מאלו ולכן מותר בירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים משום דאיכא שם מקדש להתלות בו, ועיין בלח"מ שם שכתב שהרמב"ם הרגיש ליישב ממ"ש בהלכה י"ו דבזמן שבהמ"ק היה קיים היו הרחוקים אינם נוטלין בשבת, ואמת דבריו. ולדידי י"ל עוד דהרמב"ם הרגיש ליישב הקושיא שהקשינו עליו, דמ"ש בשופר דבירושלים היה מותר לתקוע בשבת ולא בגבולין, ולפי זה י"ל דהרמב"ן והר"ן סברי כמ"ש הרמב"ם ולק"מ. אמנם

צריך להבין על שיטת התוס' שביארנו לעיל קשה קושיית הלח"מ דמ"ש בזמן שבית המקדש היה קיים לא היו הרחוקים נוטלים בשבת הא איכא איסור דלא יעשה אגודות, אמנם באמת דברי הרמב"ם במ"ש בהלכה י"ז דהרחוקים אינם נוטלין בשבת צ"ע דלא משמע כן מרש"י סוכה מ"ד ד"ה בגבולין ע"ש ויש להאריך:

בתוס' ד"ה רדיית הפת וכו', וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן וכו' ואפילו הכי לא היו אוסרים אי לאו גזירה דרבה. כבר בארתי דבריהם דהטעם שלא היו אוסרים מטעם זה כיון דהתורה התירה בהדיא שבות זה לתקוע ביו"ט של ר"ה אין כח ביד חכמים לאסור כמ"ש הט"ז ביו"ד דבדבר שהתורה התירה בהדיא אין כח ביד חכמים לאסור אפילו בשבת, וה"נ כיון דהתורה התירה שבות זה ביו"ט של ר"ה אין כח ביד חכמים לאסור אפילו בשבת דמה לי יו"ט ומה לי שבת, לכן הוצרכו לתלות בגזירה דרבה דשייך בשבת ולא ביו"ט, ובזה לא מצינו שהתורה התירה בהדיא ויש כח ביד חכמים לאסור:

ונלע"ד עוד דמוכרח הגמרא לזה דמטעם תקיעה עצמה לא היה אסור. דהנה רש"י פירש דלהכי במקדש מותר דאין שבות במקדש, ותמהו המפרשים ז"ל דהא אין שבות במקדש היינו דוקא דשייך במקדש, אמנם מדברי הרמב"ן במלחמות ה' בסוכה למדתי תירוץ ע"ז, דכתב הטעם דמותר במקדש משום דכהנים זריזין הם, ונראה דהרגיש ליישב דהא אין שייך לומר דאין שבות במקדש, דהא זה לא שייך למקדש, ולכך מתרץ דהכהנים זריזים הם ר"ל דהגזירה דרבה לא שייך במקדש, ולפ"ז מוכרח הגמרא דמחמת התקיעה בעצמה לא היה אסור, דאי היה איסור מחמת התקיעה עצמה דהוי שבות קשה למה התירו במקדש דלא שייך לומר דאין שבות במקדש וקדשיו, וג"כ לא שייך לומר מחמת דכהנים זריזים הם, הא האיסור מחמת תקיעה בעצמה דהוי שבות, ולהכי מוכרח הגמרא לומר מחמת גזירה דרבה, והיינו דבאמת מחמת התקיעה בעצמה לא היה אסור, רק מחמת גזירה דרבה, ולפ"ז במקדש דלא שייך גזירה דרבה דהא כהנים זריזים הם, לכן התירו במקדש ודו"ק:

ולפי האמת דתקיעת שופר בשבת אינו אלא מדרבנן גזירה שמא יעבירנו, צריך להבין, דהא בש"ס מביא שני מקראות כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם ומשני כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול, ולפי האמת דתקיעת שופר בשבת אין איסורו אלא מדרבנן, צריך להבין הך קרא שבתון זכרון תרועה והגמרא לא משני ע"ז, ונראה דיש לפרש קרא ע"פ מה שדרשו חז"ל בריש פ"ב דביצה לענין עירוב תבשילין דכתיב זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו מאחר שבא להשכיחו, פירש רש"י מאחר שמרבין בשמחת יו"ט קרוב להשתכח מזה כבוד שבת והזהיר הכתוב לזכרו ומאחר שמערב ע"ת נמצא שזוכר, וה"נ יש לפרש בענין זה דלא מצינו שחז"ל אסרו לתקוע לגמרי בשבת שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה אלמא דחששא גדולה הוא מחמת שיהיה טרוד במצות שופר יהיה שוכח למצות שבת ויוציא ד' אמות בר"ה, אלא שהתורה התירה זאת ולא חשה לזה, לכך כתוב זכרון תרועה כשיבוא לתקוע בשבת יהיה שבת על זכרונו כמו שדרשו חז"ל בפ' ב' דביצה כנ"ל:

בפסוקי הושע שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו, להבין פסוקים אלו דפתח בלשון יחיד ומסיים בל"ר קחו, ושובו, גם מהו עד ה' אלהיך ודרשת חז"ל ידוע אמנם התורה ניתנה לכל. והנלע"ד לפרש פסוקים אלו, ונקדים דברי חז"ל (ברכות ל"ב:) התשכח אשה עולה, אמר הקב"ה כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר, אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל, אמר לה גם אלה תשכחנה, אמרה לפניו רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, אמר לה ואנכי לא אשכחך, והיינו דאמר ר"א אמר ר' אושעיא מאי דכתיב גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל, ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני. וכבר נתעוררו בזה המפרשים היאך תלוי זה בזה. והנלענ"ד לפרש ע"פ פשוטו, דהנה רש"י בחומש פירש ולמה אמר בלשון יחיד אלהיך ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל וזה שאמר למה ה' יחרה אפך בעמך לא להם צוית לא יהיה לך אלהים אחרים אלא לי לבדי. וכן איתא במדרש רבה סדר

כי תשא פ' מ"ג, והשתא יובן סוגיית הש"ס דכנסת ישראל טוענת הואיל ויש שכחה וכו' דהיינו שישכח להם מעשה העגל והיינו אפשר זה גרם שלא יהיה להם זכות קבלת התורה, דהיינו מה ששוכח להם מעשה העגל ע"י תירוץ משה רבינו ע"ה, לי צוית ולא להם, א"כ אין להם זכות קבלת התורה, והשיב השי"ת ואנכי לא אשכחך, והיינו שלא ישכח להם מעשה סיני וזכות קבלת. התורה במקומה עומדת כי מעשה העגל נתכפר להם. אמנם זה ימים שדקדקתי בזה היאך שייך כי התורה היא נצחית ובשביל זה יאמר הקב"ה בלשון יחיד ליתן פתחון פה למשה, וכי בשביל זה יכתוב בלשון יחיד, גם הלשון דקאמר כדי ליתן פתחון פה וכו' משמע שאין זה תירוץ מספיק רק יתן פתחון פה כדי שיכול להמליץ קצת בעד ישראל. אמנם לענ"ד מתפרש הענין כפשוטו וא"ש ג"כ לשון רש"י ז"ל ליתן פתחון פה למשה. דהנה רש"י בחומש פ' יתרו ע"פ ויחן שם ישראל נגד ההר, פירש"י ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת, וכן איתא במדרש פרשת צו חזקיה אמר גדול השלום שבכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת כיון שבאו לפני הר סיני נעשו כולם חנייה אחת הה"ד ויחן שם ישראל ויחנו בני ישראל אין כתיב כאן אלא ויחן שם ישראל, אמר הקב"ה הרי שעה שאני נותן תורה לבני. ולפי זה א"ש מה דכתיב אנכי ה' אלהיך בלשון יחיד, כי באמת ישראל היו כולם בלב אחד ונפש אחת ושייך שפיר לשון יחיד אנכי ה' אלהיך, א"ש דממנ"פ כתבה התורה בל"י, אם ישראל הם טובים הרי הם כולם אגודה אחת ושייך שפיר בהם לשון יחיד, ואם ח"ו לא אזי צריכים לתירוץ לי צוית ולא להם ושייך ג"כ לכתוב לשון יחיד, אך באמת הוא רק פתחון פה ולא תירוץ אמת, דבעת קבלת התורה היו כל ישראל בלב אחד ושפיר נופל בהם לשון יחיד, ולכך כתב רש"י בצחות לשונו ליתן פתחון פה למשה. כנ"ל לפרש. ועתה אפרש הפסוקים הנ"ל ע"ד זה, כי הנביא מזהיר את ישראל ואמר שובה ישראל עד ה' אלהיך היינו שכל ישראל יהיו בלב אחד ונפש אחת, והיינו דקאמר בל"י שובה ישראל שיהיו כל ישראל כאיש אחד, ואמר עד ה' אלהיך היינו שיהיה לך זכות קבלת התורה ויהיה על כל ישראל נופל לשון יחיד ה' אלהיך ויהיה כמו בשעת מתן תורה שהיו כל ישראל נפש אחת, ומייעץ הנביא היאך לעשות שיהיו כולם כאחד ואמר שובו בלשון רבים, דהיינו שהרבים קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון, ויובן היטב, דהנה כבר חקרו בזה הספרים מה דנתקן ביוה"כ סדר הוידוי על חטא כסדר כל החטאים על פי א"ב אף שכמה ב"א יודעים בעצמם שלא עברו אלו עבירות שאומרים מ"מ כ"א כסדרו אומר, והרבה תירוצים נאמרו ע"ז, והתירוץ הנכון מה שכתבו ז"ל דכל ישראל כאיש אחד, וכל אחד צריך להתפלל בעד חבירו, אף כי הם לא חטאו חביריו חטאו וכל ישראל הם כגוף אחד, והיינו שמייעץ הנביא שובו אל ה' ואמרו אליו כל תשא עון, והיינו שכל אחד יתפלל לכפר על כל העבירות. והיינו דדייק כל תשא עון, שהשי"ת יכפר על כל העבירות אף שהוא לא עשה העבירה, מ"מ צריך להתפלל בעד חבירו כי כל ישראל המה נפש אחת, ובזה יתאחדו כל ישראל כנפש אחת. ויש לפרש בזה עוד יותר עמוק בענין קחו עמכם דברים ושובו אל ה', דהענין מבואר בספרים הקדושים כי באמת נשמת ישראל מקור מחצבתם ממקום האחדות גמור כי נשמות ישראל אצולות מאתו ית"ש אשר שם הוא מקום האחדות הגמור רק למטה בזה העולם המה גופים מחולקים אמנם למעלה בסוד מחצב נשמתם המה מתאחדים באחדות גמור, ולזה אנו אומרים אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, שהמה מתאחדים בסוד אחדות, ולזה הנביא קאמר לפי פירושנו שובה ישראל דהיינו שיראה שיהיו כל ישראל בדרך כלל גוי אחד שיהיה מיוחדים בלשון יחיד, וע"ז קאמר שובו אל ה', דמשם יתבונן דמשם מקור נחצב נשמתם, ולזה אמר אמרו אליו כל תשא עון, וכפי פירושנו הנ"ל שיתפלל כ"א בעד חבירו כי כל ישראל המה גוף אחד כאשר מקור נשמתם ג"כ אחד. והבן היטב ענין זה:

בדרך אחר נראה לפרש פסוקים הנ"ל ונקדים מה שאמרו חז"ל בסוף יומא אמר ר' יצחק אמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי בוא וראה שלא כמדת הקב"ה, מדת ב"ו אדם מקניט את חבירו ספק מתפייס ספק אינו מתפייס, ואת"ל מתפייס ספק מתפייס ממנו בדברים ספק מתפייס ממנו

בממון, אבל מדת הקב"ה אינו כן אדם עובר עבירה בסתר מתפייס ממנו בדברים שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה שנאמר וקח טוב ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים שנאמר ונשלמה פרים שפתינו ושמא תאמר פרי חובה הם ת"ל אוהבם נדבה. ולהבין כמה עמקו מליצות חז"ל והיאך השם יתב' שהוא מקור הטוב חפץ בתשובה לטובתנו דוקא, נקדים מאמר הזוה"ק (דף ר"ג ע"ב). פתח ואמר עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, עמי כמה קוב"ה אבא רחמן על בנוי אע"ג דחאבו לגביה כל מילוי ברחימו כאבא לגבי בריה, חטי בריה לגבי אבוהי אלקי ליה כ"כ דאלקי ליה לא תב מאורחיה, נזיף ביה במילין ולא קביל, אמר אבוי לא בעינא למיעבד לברי כמה דעבדנא עד יומא, אילו אלקיה יהא חשיש ברישיה הא כאיבא דיליה גבאי. אהא נזיף ביה הא דיוקניה משתני, מה איעבד אלא איזיל ואתחנן לגביה ואימא מילין רכיכין בגין דלא יתעצב. כן בכל זינין אזיל קוב"ה בישראל, שארי עמהון לאלקאה ולא קבילו, נזיף בהו ולא קבילו, אמר קוב"ה חמינא בברי דבגין מלקיותא דלקינא לון אינון חששי בראשיהון ווי דהא מגו כאיבא דלהון חשישנא אנא דכתיב בכל צרתם לו צר, נזיפנא בהון אישתנא דיוקנא דלהון דכתיב חשך משחור תארם לא נכרו בחוצות, ווי כד אסתכלית בהו ולא אשתמודעו השתא אהא מתחנן לגבייהו גו תחנונים, עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך, ברי יחידאה דילי חביבא דנפשאי, מה עשיתי לך, שליטית לך על כל בני היכלי שליטית לך על כל מלכין דעלמא, ואי עבדית לך עובדין אחרנין ענה בי אנת הוי סהיד בי. והנה רואה דברי הזוה"ק אשר מאירים בלב כל אדם, ולהלהיב נפשות ישראל היאך השי"ת מחנן ומבקש מאתנו לעשות תשובה ולילך בדרך טובים כמה שהעניש אותנו או נזף בנו כביכול נוגע בו ובכל צרתם לו צר ומבקש מאתנו לילך באורחות ישרים כדי שיכול להיטיב עמנו ונקבל ממנו כל טוב, ולזה נתכוין הושע הנביא שובה ישראל דהיינו שהשי"ת מבקש מאתנו שנעשה תשובה כי הדבר נוגע אליו ית"ש, וזה עד ה' אלהיך ואמר נתינת טעם ע"ז כי למה הדבר נוגע להשי"ת כביכול, כי כשלת בעונך והיינו שנתייסרת ביסורים עבור עונך וזה קשה להשי"ת וכביכול בכל צרתם לו צר, ועל זה מבקש השי"ת קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וכו' וקח טוב, פירוש שהשי"ת אומר כאשר יעשו תשובה יכולים לקבל טוב מהשי"ת, ולזה אמר קח טוב דהיינו שתקח טוב ולא כמו עתה שנתיסרת ביסורים רעים ח"ו, ומה מאוד מתקה מליצת רז"ל ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה שנאמר וקח טוב, והיינו שהשי"ת מחזיק טובה לישראל כשישראל יכולים לקבל טוב מחזיק להם טובה עבור זה וכמאמר הזוה"ק הקודם שהשי"ת מבקש מאתם במילין רכיכין שילכו בדרכים ישרים כדי לקבל טובה וזה רצונו ית"ש. ולפום מה דמסיים המאמר הנ"ל שבע"ת חשובים כאילו הקריבו קרבן ולא עוד אלא כי יחשב לקרבן נדבה שהוא מתקבל יותר מקרבן חובה, לזה כיון אדוננו דוד המלך ע"ה במזמור נ"א ברוב תפלתו על חטא דב"ש, אמר ורוח נדיבה תסמכני ר"ל דבעל התשובה חשוב כאילו הקריב קרבן נדבה:

עוד יש לפרש הכוונה כי כשלת בעונך ע"פ מה שאמרו חז"ל ביבמות פ' הבא על יבמתו גזרו על שלשה מפני שלשה, גזרו על הבשר מפני המתנות והיינו כפירש"י שגזרו שלא יאכלו בשר שחיטה מפני עבירה שבידם שגזלו מתנות כהונה, גזרו על המרחצאות מפני הטבילה, עכ"פ מצאנו בדברי רז"ל כי במה שעושים העבירות בזה הענין בעצמם הם נענשים. אחי ורעי כמה בנים קטנים מתו בשנה זו וידוע מאמר חז"ל בשבת פ' ב"מ כי בעון ביטול תורה בנים קטנים מתים, וגורם יותר ביטול תורה, כי ידוע מאמר חז"ל שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות, א"כ אדרבה במיתת בנים קטנים גרמה יותר ביטול תורה, אלא כך היא מדתו של הקב"ה דבאותה עבירה שעוברים עליה בזה גופא מענישם, ועוד יש לנו בזה ענין לדבר בזה, וזהו הפירוש בקרא כי כשלת בעונך היינו באותו דבר שהענין גופא בזה הענין גופא הוא העונש של העבירה והיינו דהעונש באותו ענין שעבר עליו, ולזה מסיים קחו עמכם דברים, ובמדרש איתא אין דברים אלא דברי תורה שנאמר אלה הדברים אשר דבר משה, ולפי דרכנו שהנביא מזהיר אותם על עון ביטול תורה ובזה גרמה בעוה"ר מיתת בנים קטנים, ולזה אמר קחו עמכם דברים דהיינו שיתעסקו בתורה וידוע המדרש הצדיקים במה שהם חוטאים הם מתכפרים דהיינו שנענשו בעון ביטול תורה ולזה מזהיר שיקחו דברים דהיינו דברי תורה ושובו אל ה':

שיר המעלות ממעמקים קראתיך וגו'. שיר זה זה נתיסד לאומרו בעשי"ת ע"פ כתבי האר"י ז"ל, לכן ראיתי לפרשו ע"ד השייכות לימים הנוראים האלו הנה פתח ואמר ממעמקים קראתיך ה', הנה חז"ל דרשו מזה בפ"ק דברכות אמר ר"י בן חנינא משום ראב"י אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך ויתפלל שנאמר ממעמקים קראתיך וכתיב תפלה לעני כי יעטוף, ופירש רש"י שיתפלל דרך עניות. והנה באמת מצינו בחז"ל רבא ב"ר הונא רמי פוזמקי ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל, רבא שדי גלימא ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מריה, כי איכא שלמא לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. אלמא חזינן מסקנת הש"ס לחלק היכא דאיכא צערא בעלמא צריך להתפלל דרך עניות, והיכא דאיכא שלמא בעלמא צריך להתפלל דרך חשיבות. והנה מצאנו בזוה"ק פ' פנחס דף רל"א ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' בכל מקום דכתיב ויהי איהו צער, ויהי בימי צער ודאי, (וכמו שאמר במגילה ויהי איכא הכי, ואיכא הכי ויהי בימי הוי ודאי לשון צער ע"ש), ויהי היום יומא דאית ביה דינא קשיא על עלמא ודא ר"ה דאית ביה צער בעלמא, ע"ש לשון זוה"ק. ובזה מובן שפיר דלהכי אומרים שיר זה בעשי"ת, דהך ממעמקים קראתיך ה' שדרשו חז"ל להתפלל דרך עניות שייך בימים האלו שהם ימי צער ודינא וכמאמר הזוה"ק שהבאתי שהמה ימי צער ולכן כתיב ויהי היום וכמאמר חז"ל ויהי בימי ודאי לשון צער. ואמרנו ת"ל לפרש כל מזמור זה על נכון כפי מעט בינתי:

ממעמקים קראתיך ה'. פירשו המפרשים על עומק הצרות אשר בעוה"ר אנחנו שקועים, ואמר אדני שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני אם עונות וגו' למען תורא. ויש לפרש לפי מה שדרשו חז"ל דקאי על עומק הצרות יש לפרש הכוונה הכי ע"פ המדרש פ' אמור ע"פ פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם, ר' יצחק פתר קרייה בדורות שאין להם מלך ולא נביא לא כהן ולא אורים ותומים, ואין להם אלא תפלה זו בלבד, אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אל תבזה את תפלתם, וזה הפירוש בקרא אדני שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני, כי אין לנו אלא תפלה ותחנונים ולכן אמר שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני. ואמר אם עונות תשמור יה אדני מי יעמוד, ור"ל שאין לנו לא נביא ולא כהן ואו"ת שיעמוד בעדנו ולכן אין לנו אלא מה שאנחנו מתפללים, ולכן אמר שתשמע לקול תחנוני. ואמר כי עמך הסליחה למען תורא, והוא בלתי מובן ועיין פירוש רש"י ז"ל, ואפשר לפרש ע"פ המבואר בספרים הקדושים כי העונות המה מסך המבדיל בינינו לאבינו שבשמים לבלתי יכולת בנו להשגית ביראת ה' וברוממותו, וכענין שאמר הכתוב, נאום פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו, והכוונה שע"י הפשע אשר בקרב לבי הוא המסך המבדיל אותו לבלי הסתכל ביראת ה' וגרם שבשביל זה אין פחד אלהים לנגד עיניו, וזה כוונת דוד המלך ע"ה כי עמך הסליחה למען תורא, והכוונה כאשר יכפר על הפשעים והחטאים ממילא יבוטל מסך המבדיל בינינו לאבינו שבשמים ואז נוכל להשגיח ביראת ה' וברוממותו, ואפשר זה כוונת התרגום ג"כ למען תתחמי, והתרגום פירש הכתוב תורא לשון ראיה, ומובן ג"כ על דרך זה כי המסך המבדיל א"א להסתכל ביראת ה' וברוממותו ואמר כאשר תסלח לנו נוכל להסתכל יראת ה' ורוממותו. עוד נראה לפרש הכתוב כי עמך הסליחה למען תורא, ע"פ המדרש סדר ויקרא פרשה ה' אז איתם אלו תוקפי עבירות, ונקיתי מפשע רב אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע את אלוה רב ואנא חובי רברבין יאי לאל רב דשביק לחובין רברבין, הה"ד למען שמך ה' וסלחת לעוני כי רב הוא, ומפרש המח"כ כי רב הוא קאי על שניהם על השי"ת כי הוא אל רב והעונות הוא רב, וזה הכוונה בכאן כי עמך הסליחה למען תורא כי כאשר מוחל עונות רב מזה ידענו כי אתה ג"כ אל רב ונאה לאל רב לסלוח חובין רברבין וכדברי המדרש שהבאתי. ואמר עוד קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי, הכוונה אף שאנחנו אין אנו רשאים להזכיר שם הוי"ה ב"ה כ"א בשם אדני עכ"ז קויתי ה' קותה נפשי כי אני מיחל לשם הוי"ה ב"ה אשר הוא מקור הרחמים. ואמר נפשי לאדני משומרים לבוקר שומרים לבוקר יחל ישראל אל ה' וגו'. ונראה כי הכנסיה הקדושה מדברת לעצמה ומשיבה לעצמה וכפל הלשון משומרים לבוקר אינו מובן. ונראה לפרש ע"פ ד' הזוה"ק פ' פנחס (דף ר"ד) פתח ר' אלעזר ואמר ה' בוקר תשמע קולי, ה' בוקר מאי בוקר אלא דא בוקר דאברהם דאתער בעלמא

דכתיב וישכם אברהם בבוקר דהא כד אתי צפרא ההוא בוקר איתער בעלמא והוא עידן רעוא לכלא ולמעבד טיבו לכל עלמא לזכאין ולחייבין וכדין עידן צלותא הוא למצלי קמי מלכא קדישא, והאריך שם בזוה"ק היאך הוא עת רחמים בשעה שנתעורר בוקר דאברהם, ולזה כתיב בוקר תשמע קולי ולא כתיב בבוקר, אלא לגבי בוקר דאברהם קאמר דהבוקר בעצמו מתעורר לרחמים גדולים, קאמר בוקר אערך לך ואצפה תרי בוקר אמאי אלא בוקר דאברהם ובוקר דיוסף דכתיב הבוקר אור ומתרגמינן צפרא נהיר, וזכות דיוסף ג"כ מתעורר בזה. וזה יש לפרש כאן נפשי לאדני משומרים לבוקר שומרים לבוקר היינו בוקר דאברהם ובוקר דיוסף דמתעוררים בעולם ובעת ההיא עת רחמים גדולים. ואפשר הא דקאמר נפשי לאדני כי לפי פירושנו שומרים לבוקר קאי על זכות אברהם, וע"ז קאמר נפשי לאדני, ויובן ע"פ מה שאמרו חז"ל (ברכות ז':) לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון אלא אברהם שנאמר אדני וכו' ומסיים הש"ס ואף דניאל לא נענה אלא בזכות אברהם שנאמר והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני למענך מבעי ליה אלא למען אברהם שקראך אדון, הרי מפרש הש"ס למען אדני דקאי על אברהם שקראהו אדון וכן יש לפרש בכאן, נפשי לאדני היינו זכות אברהם שקראך אדני, וזה משומרים לבוקר שיתעורר זכות אברהם בוקר של אברהם וכדברי הזוה"ק וכדפירשתי. וכ"ז אמרה הכנסיה הקדושה בעדה ומשיבה הכנסיה הקדושה יחל ישראל אל ה', ומובן היטב ע"פ המדרש פ' כי תשא פ' מ"ו ד"א ועתה ה' אבינו אתה אמר להם הקב"ה הנחתם אבותיכם אברהם יצחק ויעקב ולי אתם קוראים אב, אמרו לו לך אנו מכירים לאב, משל ליתומה שהיתה מתגדלת אצל אפוטרופוס והיה אדם טוב ונאמן ושמרה כראוי ביקש להשיאה עלה הלבלר לכתוב לה כתובה אמר לה מה שמך אמרה פלניא אמר לה ומה שם אביך התחילה שוחקת אמר לה אפוטרופוס שלה למה את שוחקת אמרה לו מפני שאיני יודעת לי אב אלא אותך שהמגדל נקרא אב ולא המוליד, כך היתומים אלו הישראל, אפוטרופוס שלהם הטוב והנאמן זה הקב"ה, התחילו ישראל קורין אותו אבינו שנאמר ועתה ה' אבינו, אמר הקב"ה הנחתם את אבותיכם ולי אתם קוראין אבינו שנאמר הביטו אל אברהם אביכם, אמרו לו רבון העולמים המגדל אב ולא המוליד כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו. ועיין במסכת שבת פרק רע"ק דרש רבא מאי דכתיב לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם וכו' בואו נא מיבעי ליה, יאמר ה' אמר ה' מיבעי ליה, לעתיד לבוא יאמר להם הקב"ה לישראל לכו נא אצל אבותיכם ויכירו אתכם ויאמרו לפניו רבש"ע אצל מי נלך אצל אברהם שא"ל ידוע תדע ולא ביקש רחמים עלינו, אצל יצחק שברך את עשו והיה כאשר תריד ולא ביקש רחמים, אצל יעקב שאמרת לו אנכי ארד עמך מצרימה ולא ביקש רחמים, אצל מי נלך עכשיו, ואמר להם הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ובזה פירשנו שנים רבות מזמור שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. והנה בכל ט"ו שיר המעלות כתיב המעלות, רק בזה כתיב למעלות, וקאי על לעתיד לבוא ועיין שם בפירוש רש"י, ומובן היטב דהיינו לפי דרשת חז"ל הנ"ל כי ההרים נקראו אבות כמבואר בכמה מקומות מדלג על ההרים בזכות האבות, אל ההרים לא אכל דרשו חז"ל דקאי על האבות, ורואה אנכי שמאין יבוא עזרי כי כולם לא בקשו רחמים עלי וכמאמר הש"ס, ולזה אמר עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ והיינו שאנחנו תולים בטחוננו בהקב"ה, ולזה אמר כאן אחרי שהכנסיה הקדושה אמרה נפשי לאדני, משומרים לבוקר שומרים לבוקר דהיינו זכות אברהם וזכות יוסף, ולזה משיבה הכנסיה לעצמה יחל ישראל אל ה' כי טוב יותר לתלות הבטחון בהקב"ה מלתלות הבטחון בהאבות, ואמר הטעם כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו, והיינו כמאמר הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. והבן היטב:

במדרש אחרי פרשה כ"א, רבנן פתרי קרא בר"ה ויוה"כ אורי בר"ה וישעי ביוה"כ, ממי אירא עזי וזמרת יה, בקרוב עלי מרעים אלו שרי עובדי כוכבים, לאכול את בשרי, לפי ששרי עובדי כוכבים היה באים ומקטרגין על ישראל לפני הקב"ה ואומרים לפניו רבש"ע אלו עכו"מ ואלו עובדי כוכבים אלו מגלי עריות ואלו מגלה עריות אלו שופכי דמים ואלו שופכי דמים, מפני מה אלו יורדים לגיהנם ואלו אין יורדים לגיהנם, צרי ואויבי

לי בימות החמה שס"ה יום השט"ן גימטריא שס"ד שכל ימות, השנה מקטרג וביוה"כ אינו מקטרג אמרו ישראל לפני הקב"ה אם תחנה עלי מחנה של ס"ם לא יירא לבי שהבטחתני בזאת יבוא אהרן אל הקודש. להבין המדרש למה נקרא אורי בר"ה, נראה לפרש ע"פ דברי הזוה"ק (פנחס רל"א ע"ב) אשרי העם יודעי תרועה, לא כתיב שומעי תרועה או תוקעי תרועה אלא יודעי תרועה, בגין חכימין דדיירין באוירא דארעא קדישא אינון יודעי תרועה, רזא דתרועה כמה דכתיב תרועם בשבט ברזל, מאן עמא כישראל דידעין רזין עילאין דמאריהון למיעל קמיה ולאתקשרא ביה וכל אינון דידעי רזא דתרועה יתקרבון למיהך באור פניו דקוב"ה, ודא אור קדמאה דגניז הקב"ה לצדיקיא וע"ד איצטריך למינדע לה עכ"ל. ובזה מבואר דלכך השי"ת מכונה כביכול בר"ה בשם אורי דבר"ה ע"י תקיעת שופר מגלה הקב"ה אור שגנז לצדיקים לע"ל ובר"ה ע"י שאנו מעוררין בתשובה ע"י שמיעת קול שופר מעורר הקב"ה עלינו אותו אור, ומה שמכנה יוה"כ בשם ישעי נראה על פי הפסוק אודך כי עניתני ותהי לי לישועה דמרמז במה שצוה הקב"ה אותנו לענות נפשנו ביוה"כ כדי שתצמח לנו מזה ישועה, וכן מבואר בתיקוני הזוה"ק דמה שצוה השי"ת לענות נפשנו ביוה"כ נגד ענויים דגרם כביכול לשכינתא הקדושה בגלותא, וע"י הענויים הללו מצמיח לנו ישועה, ולכן מכנה יוה"כ בשם ישעי. ונראה לפרש ע"פ זה הפסוקים דמכאן ואילך, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, ולפי מאי דפרישית דאודך כי עניתני ותהי לי לישועה קאי על יוה"כ ולכן אמר אבן מאסו הבונים, דידוע דיצה"ר מכונה בשם אבן בכמה מקומות בגמרא ובפסוקים יש סמך לזה מכמה מקראי קודש, ועיין בסוכה פרק החליל, וידוע מהמדרש הנ"ל שביום הכפורים אינו מקטרג ובמדרשים אחרים איתא דביוה"כ נעשה סניגור לישראל ע"י שעיר לעזאזל המשתלח ביוה"כ, וזה שאמר אבן מאסו הבונים, דהיינו היצה"ר והוא השטן כנודע מאסו הבונים וישראל נקרא בשם בונים וכדאיתא בשבת (דף קי"ד ע"א) דת"ח נקראים בנאים שעוסקים בבנינו של עולם כל ימיהם דהיינו שעוסקים בתורה, ואמר אבן מאסו הבונים, דהיינו ישראל מאסו את האבן הוא היצה"ר והוא השטן כנודע, היתה לראש פנה דהיינו ביוה"כ הוא מליץ בעדנו, ואמר מאת ה' היתה זאת כי באמת כן הוא רצון השי"ת שיהיה למליץ בעדנו ביוה"כ והוא באמת נפלאת בעינינו שהשטן יהיה מליץ בעדנו, ולכן אמר זה היום עשה ה' דהיינו יוה"כ שהוא יום ישועה והכל מליצין בעדנו נגילה ונשמחה בו, והבן. וא"ש לשון המדרש בו בו בהקב"ה בו בישועתו דביוה"כ מתואר הקב"ה בשם ישעי, והבן:

תוכן העניינים

נחלי מים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה