נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה
דרוש ה
לשבת שובה
פלפול במס' כריתות דף י"ד בסוגיא דיש אוכל אכילה אחת ע"ה
שם בגמרא וחלב מעיקרא לא אסור אלא באכילה אקדשיה מגו דאיתוסף בה איסור הנאה איתוסף בה גבי חלב. עיין פירש רש"י, נראה מלשונו דהוי איסור מוסיף ממש, וכן כתב בהדיא דיבמות (דף ל"ד ע"א) אשר שם הביא משנה זו וע"ש פירש"י מבואר בהדיא דאיסור הנאה הוי איסור מוסיף, וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות וע"ש שדבריו מחוסרין קצת הבנה מה שכתב לחלק מבשר וחלב דשם מוכח דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסיף, ועיין בפלתי ביור"ד סי' פ"ו מה שביאר כוונתו, ועיין בספרי מקור מים חיים סי' פ"ו, אמנם דעת התוס' בחולין (דף ק"א) דאיסור
הנאה לא הוי איסור מוסיף, והא דקרי ליה הש"ס הכא איסור מוסיף לאו דוקא רק דמיקרי איסור חמור, וכ"כ התוס' בשבועות דף ק"ד ע"ב ד"ה יש אוכל ע"ש, וכן כתב רש"י עצמו בשבועות שם ד"ה טמא שאכל חלב וכו', כתב רש"י בהדיא דאקדשה הוי איסור כולל מגו דחל איסור מוקדשים אבשר ועור חל נמי אחלב הרי כולל, וצ"ל כמ"ש התוס' שם דההיא דקרי ליה בכריתות מיגו דאיתוסף בה איסור הנאה הוא לאו דוקא איסור מוסיף אלא איסור כולל אלא מפני שהוא חמור על קל קרי ליה איסור מוסיף, ובאמת דברי רש"י נראה כסותרים אהדדי, ולע"ע נדבר מגוף הענין:
הנה לכאורה יש להכריח כהנך ראשונים דסברי דהוי איסור מוסיף מסוגיא דשבועות שם, דפריך על רבא דס"ל דאמרינן איסור כולל גם באיסור הבא ע"י עצמו מהנך מתניתין דיש אוכל אכילה אחת וכו' ואם איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מיגו דחייל אתמרים חיילא נמי אחלב, ומשני כי קתני איסור הבא מאליו איסור הבא מעצמו לא קתני, ופריך והרי הקדש ומשני בבכור, וקשה טובא דהמקשה דהקשה והרי הקדש היינו דהקדש הוי איסור הבא ע"י עצמו, ומשום זה הכריח דלא כרבא, ואדרבה תיקשי טובא דמזה גופא סיוע לרבא דהיאך יכול לחול הקדש, כיון דהקדש לא הוי רק איסור כולל והקדש הוי איסור הבא ע"י עצמו, והיאך חל הקדש אי נימא דלא כרבא דאיסור כולל אינו יכול לחול באיסור הבא ע"י עצמו. ושוב ראיתי בתוס' שם ע"א הקשו קושיא זו, ד"ה באיסור הבא מעצמו לא אמרינן, הקשו לר"ל תקשה מתני' דיש אוכל דמוקדשים הוי איסור הבא מעצמו, ותירצו בדוחק גדול ע"ש. ובאמת שם אינו קושיא כ"כ, די"ל דר"ל ס"ל כמסקנת הש"ס דמוקי בבכור א"כ הוי איסור הבא מאליו, אבל מה שהקשיתי חמור יותר, דהיאך פריך והרי הקדש לדחויי דברי רבא, אדרבא מהקדש למאי דלא ידע דמיירי בבכור, א"כ אדרבא מזה מוכח כרבא דאמרינן איסור כולל אף באיסור הבא מעצמו. שוב ראיתי במהרש"א שביאר שזה באמת קושיית התוס' ע"ש. אמנם להנך דסברי דאיסור הנאה הוי איסור מוסיף לק"מ, דהא בודאי איסור מוסיף חמור מאיסור כולל וכמו דאמר הש"ס לעיל, א"כ י"ל דבאיסור מוסיף בודאי אמרינן אף באיסור הבא בעצמו, וגם ר"ל אף דס"ל דבאיסור כולל לא אמרינן באיסור הבא מעצמו מודה באיסור מוסיף דאמרינן אף באיסור הבא מעצמו א"כ מקדשים דהוי איסור מוסיף דאיסור הנאה הוי איסור מוסיף שפיר אמרינן אף באיסור הבא מעצמו ולק"מ וא"ש:
אמנם נ"ל ליישב בהסוגיא גם לפום שיטת הסוברים דלא הוי אלא איסור כולל לפום הסוגיא בכריתות (דף כ"ג ע"ב) דמחלק דבקדשים אמרינן איסור חל על איסור אף דבעלמא לא אמרינן איסור חל על איסור והיינו מהך דתניא כל חלב לה' לרבות איסור קדשים קלים למעילה ומביא שם הש"ס תנאי היא דאיכא למ"ד דאפילו בקדשים לא אמרינן איסור חל על איסור, ופריך שם הש"ס כל חלב לה' מאי עבדי ליה ומשני מוקמי ליה בולדי קדשים דקסברי ולדי קדשים בהווייתן יהיו קדושים דתרווייהו בהדדי אתו. ועיין תוס' חולין (דף ק"א ע"ב) ד"ה רע"ק שהקשו דברי רע"ק אהדדי דמשמע דרע"ק לא ס"ל אפילו איסור בב"א ובכריתות ס"ל לרע"ק דאיסור קודש חל על איסור תלב, ותירצו מכח הסוגיא דכריתות שהבאתי דבקדשים חל איסור על איסור מכח הך קרא כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, ולפ"ז י"ל דהמקשה דהקשה והרי הקדש לדחויי דברי רבא דאין איסור כולל חל באיסור הבא מעצמו, דאלת"ה ליתני חמש כגון שבועה שלא אוכל תמרים וחלב וכו', ואין לתרץ דאיסור הבא מעצמו לא קתני, דז"א דהא חשיב הקדש דהוא איסור הבא מעצמו. ואין להקשות דאדרבא מדחזינן דאיסור הקדש חל על איסור חלב מוכח דאיסור כולל חל אף באיסור הבא מעצמו, דהא הקדש הוי איסור הבא מעצמו, די"ל דהמקשן הוה ס"ל דקדשים שאני וכדאמר הש"ס בכריתות, דבקדשים גלי רחמנא דאיסור חל על איסור מכל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה:
וזה נראה כונת רש"י בשבועות שם ד"ה טמא שאכל חלב וכו', ואפילו הוא כהן גבי חלב דקודש מועל דאמר כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, והוא תמוה למה הוצרך רש"י להביא הך דרשה דממילא הוא כיון דאיסור קודש חל על חלב בודאי מועל ולזה לא בעי קרא כלל, וראיה דבכריתות לא הזכיר רש"י כלל הך קרא, וכן ביבמות (דף ל"ד ע"א) דהוזכרה שם הך משנה וכתב רש"י שם ד"ה ארבע חטאות וכו' ואשם
מעילות דאפילו כהן לגבי אימורים זר הוא, ולא הביא כלל רש"י הך דרשא דכל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה. אלא לפענ"ד כיון בזה רש"י כוונה נפלאה, והוא דלשיטת רש"י בשבועות קרי ליה מוקדשים איסור כולל וכמו שמבואר שם ברש"י בהדיא, א"כ קשיא ליה לרש"י סוגית הש"ס, דהיאך הקשה המקשן והרי הקדש וכו' להוכיח דלא כרבא דאדרבה מזה גופיה מוכח כרבא דבאיסור כולל חל אף באיסור הבא ע"י עצמו, דהא הקדש הוי איסור הבא ע"י עצמו, ולזה מביא רש"י הך קרא כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים למעילה דמזה יליף שם הש"ס בכריתות דבקדשים איסור חל על איסור, ונמצא אף אם נימא דלא כרבא דבאיסור כולל לא חל איסור הבא ע"י עצמו, מ"מ קדשים שאני דגלי קרא, ולזה שפיר פריך והרי הקדש על רבא דמשני שיטתו דבאיסור הבא מעצמו לא קתני דהא קתני הקדש דהוי איסור הבא מעצמו, משא"כ ביבמות שם בכוונה גדולה השמיט רש"י הך קרא דכל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, דשם קאי הש"ס על הך משנה דיבמות למאן האי תנא דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור ב"א, והיינו דקאי שם על המשנה דיבמות דיש שם איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור ב"א וכמו שפירש רש"י והאלפס שם באריכות, ולזה מביא הך משנה דיש אוכל אכילה אחת וכו' דמשם מוכח דתנא ס"ל כל האיסורים חלים דהיינו איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור ב"א וכמו שפירש רש"י שם, ושם פירש"י דמהיכא שמעינן ליה איסור מוסיף מהך משנה דיש אוכל אכילה אחת דהיינו הקדש דהוי איסור מוסיף על חלב וכן נותר הוי איסור מוסיף לגבוה, ואם רש"י ז"ל היה מביא הך קרא דכל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה לא הוה שמעינן כלל מהך תנא דיש אוכל אכילה דס"ל איסור מוסיף בעלמא דילמא שאני קדשים דגלי קרא דחל איסור ע"א וכמו שדחה הש"ס בכריתות, והיאך שמעינן על משנה דיבמות דמיירי באיסורים דעלמא דס"ל איסור מוסיף דילמא קדשים שאני, ולזה לא מביא רש"י הך דרשא דכל חלב לה' לרבות אימורי קדשים למעילה, והיינו דסוגיא דיבמות אזלה כאידך תנא דבכריתות שם דלא ס"ל לחלק בין קדשים לעלמא וקרא דכל חלב לה' מוקי לה בולדות קדשים וכמבואר שם, ולזה בכוונה גדולה לענ"ד שינה רש"י מסוגיא דיבמות לסוגיא דשבועות דשם מוכרח רש"י להביא הך קרא דכל חלב ה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, וביבמות הוכרח רש"י להשמיט הך קרא לברר הסוגיא כ"א על אופנו, והוא כפתור ופרח לענ"ד בישוב לשון רש"י ז"ל:
עוד נלע"ד ליישב הקושיא שהקשיתי מהא דפריך והרי הקדש, ולדברי המהרש"א זה הוא קושית התוס' דהיכי פריך והרי הקדש וכו' דאדרבה משם מוכח כרבא דהא הקדש הוי איסור כולל הבא ע"י עצמו. ויש לתרץ לענ"ד לפמ"ש התוס' שם ד"ה שלא אוכל תמרים וכו' שהקשו שם ואמאי לא פריך לר"י, ותירצו וז"ל, ויש לומר משום דדילמא קסבר ר"י דאיכא שום תנא דאית ליה איסור בבא מאליו ולא בבא מחמת עצמו, אבל מדרבא משמע דאין חילוק, והשתא נמי ניחא דאי לא"ה מאי קמ"ל רבא טפי מר"י, ומיהו יש לומר דאיצטריך לאשמועינן אע"פ ששניהן באין מחמת עצמם עכ"ל. לכאורה משמע מדבריהם דלא באו אלא לתרץ קושיא בתרייתא דמאי קמ"ל רבא מדר"י שמעינן, אמנם נראה דיש לתרץ בזה קושיא קמייתא, דמאי הקשו אמאי לא פריך ג"כ אר"י דס"ל דבאיסור כולל חל אפילו באיסור הבא מחמת עצמו אמאי לא חשיב חמש כגון שבועה שלא אוכל תמרים וחלב וכו', די"ל נהי דר"י ס"ל דאמרינן איסור כולל אף באיסור הבא מחמת עצמו, מ"מ יש לומר תרי איסורי הבא מחמת עצמו לא אמרינן, א"כ אדרבא לא תקשה לר"י ליתני שבועה שלא אוכל תמרים וחלב דהא למאי דלא ידע הש"ס דהקדש מיירי בבכור, א"כ הקדש מיקרי איסור הבא מחמת עצמו, ושוב לא מצי למחשבא שבועה שלא אוכל תמרים וחלב דהוי תרי איסורים הבאים מחמת עצמו, דאם הקדש קדים לא יכול אח"כ לחול איסור שבועה ע"י כולל על איסור הקדש דהוי ג"כ ע"י דבור, ואם השבועה קדים לא יחול איסור הקדש אף דהוי בכולל מ"מ לא יכול מטעם דאיסור שבועה. ובזה יש לתרץ ג"כ הקושיא שלי שהוא קושית התוס' לביאור המהרש"א. דהמקשה דפריך והרי הקדש לסתור דברי רבא בא, ואדרבה מהקדש גופא מוכח כרבא דהא הקדש לא הוי אלא איסור כולל, ולפמ"ש א"ש, דהמקשה הוה ס"ל כר"י דאיסור כולל ע"י דיבור חייל רק תרי איסורי הבאים מחמת עצמם אינו חל אפילו בכולל, ולכן בא לסתור דברי רבא דסובר דאפילו שני איסורים ע"י כולל חייל תקשי
ליתני חמש חטאות, וא"ל דאיסור הבא ע"י עצמו לא קתני דהא קתני הקדש דהוי איסורא הבא מחמת עצמו, בשלמא אם לא נימא כרבא י"ל דהא הקדש חל אף דהוי איסורא הבא מחמת עצמו, מ"מ חל בכולל דחדא איסורא הבא מחמת עצמו חל בכולל ולהכי לא מצי למיתני חמש דהיינו ע"י שבועה דשוב הוי תרי איסורי הבא מחמת עצמו ולא חל, משא"כ לרבא קשה ודו"ק:
ובזה נראה ליישב הסוגיא דכריתות דאמר שם אקדשה וכו', דהא גופא קשיא למה נדחק שם הש"ס לומר אקדשיה וכו' ולמה לא מוקי שם הש"ס בבכור דאיסור חלב ואיסור מוקדשים בהדדי אתיין כמבואר בסוף פ"ה דכריתות, ולמ"ש י"ל בטוב טעם דהסוגיא אזיל בשיטת ר"י דחדא איסורא הבא מחמת עצמו ע"י כולל ולא תרי איסורי הבא ע"י כולל, ולהכי בכוונה לא מוקי הש"ס שם בבכור דאי מיירי בבכור תקשה ליתני חמש כגון שבועה שלא אוכל תמרים וחלב וכו' כדמקשה הש"ס על רבא, ולא ניחא ליה בתירוצא דמשני שם הש"ס אליבא דרבא. אמנם כיון דמיירי דאקדשיה תו לא מצי למיתני חמש דסובר סתמא דש"ס כר"י דתרי איסורי לא אמרינן דחל ע"י כולל וכו' ודו"ק:
חולין ק"א ע"א תוס' ד"ה שבת היא יוה"כ הוא, וא"ת מאי פריך שאני הכא דגלי קרא וכו', ונ"ל ליישב בטוב טעם, דהנה התוס' ד"ה רע"ק אומר אינו חייב אלא אחת הקשו דהכא משמע דל"ל איסור חל על איסור ואפילו איסור ב"א ובכריתות דף כ"ג ולקמן במכילתין משמע דלרע"ק אית ליה איסור חל על איסור באיסור מוסיף וכ"ש באיסור ב"א. והר"ן בחידושיו תירץ דהיינו טעמא דרע"ק משום דס"ל דשבת ויוה"כ חד שמא נינהו דתרווייהו שבתון כתיב בהו וכחד איסורא דמי, ולפ"ז י"ל הא דקאמר ריה"ג שבת ויוה"כ שגג ועשה מלאכה מנין שחייב ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו ת"ל שבת היא יום הכפורים הוא, אין הכוונה דהתורה גילה לנו שאיסור יוה"כ חל על איסור שבת, ואיסור שבת חל על יום הכפורים, אלא הכוונה של ריה"ג דהתורה גילה לנו דשבת איסור בפ"ע ויוה"כ איסור בפ"ע ולאו חד איסורא נינהו, ונפקא מינה נמי דהא דתנן בכריתות (דף י"ט) חלב ונותר לפניו ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל אשתו, ואחותו עמו בבית שגג באחת מהן ואינו יודע באיזו מהן שגג, שבת ויוה"כ ועשה מלאכה באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן עשה, ר' יהושע פוטרו מחטאת, וקיי"ל כוותיה, ונפ"ל מדכתיב אשר חטא בה עד שיודע לו במה חטא, וכ"ז שייך אם שבת ויוה"כ תרי איסורי נינהו, א"כ אם שגג ועשה מלאכה באחד מהן ואינו יודע אם בשבת או ביוה"כ לא מיקרי חטא בה דצריך לדעת במה חטא, משא"כ לסברת רע"ק דס"ל דשבת ויום הכפורים חד איסורא נינהו א"כ שגג ועשה מלאכה וא"י אם בשבת או ביוה"כ בודאי חייב דהא חד איסורא נינהו, ודמיא להא דאם שגג ועשה מלאכה בשבת וא"י אם בשבת זו או בשבת אחרת דודאי מאי נ"מ אם, בשבת זו או בשבת אחרת דמיקרי חטא בה דהא יודע במה חטא שעשה מלאכה בשבת דהא שבת ויוה"כ חד שמא נינהו לרע"ק, ואם רע"ק ידרוש אשר חטא בה כר"י דצריך לידע במה חטא צ"ל דהיינו לענין חלב ונותר דאינו יודע איזה אכל ואשתו נדה ואחותו עמו בבית דאינו יודע באיזו מהן חטא דשגג באחת מהן ואינו יודע באיזו מהן שגג דה"ל תרי איסורי, אבל לענין יוה"כ ושבת חדא איסורא הוא. והשתא א"ש היטב הסוגיא דפריך שפיר מר"י הגלילי לריה"ג ולא קשה כלל קושיית התוס' שאני הכא דגלי קרא, דבאמת לא גלי לן קרא כלל דאיסור חל עליו יותר מבעלמא, רק דהתורה גילה לנו ששבת ויוה"כ תרי איסורי נינהו ותרי שמי הוי, כמדוקדק בקרא שבת היא יוה"כ הוא, וכל אחד יש לו שם איסור בפ"ע, לאפוקי מסברת רע"ק דחד שמא נינהו ואמרינן בעלמא אין איסור חל עליו באי"כ ס"ד דהש"ס דגם באיסור ב"א ל"ל כפירוש רש"י או כפירוש התוס' דס"ד דהש"ס דשבת קדים דשבת קביעא וקיימא ויוה"כ ב"ד הוא דמקדשי ליה וריה"ג ל"ל אי"כ לא היה לו לחול איסור יוה"כ אאיסור שבת דמקרא לא ילפינן מידי דהתורה לא גילה לנו אלא ששבת שם בפ"ע הוא ויוה"כ שם בפ"ע, ונ"מ להא דאמרן אם שגג ועשה מלאכה בשבת ויוה"כ פטור דלא מיקרי אשר חטא בה. ולפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשו התוס' ד"ה באיסור כולל ל"ל לשיטתם דס"ד דהש"ס דלא באיסור, ב"א הוא אלא משום דשבת קדים דשבת קביעא וקיימא ל"ל קרא שבת היא פשיטא דחייב דהא שבת קדים, וכ"ז לשיטתם דהבינו דהך קרא קמ"ל דאיסור חל עליו, אבל לשיטתנו לא קשה מידי דקרא לא אתא לאשמועינן כלל דאיסור חל עליו, אלא קרא אשמעינן דשבת ויוה"כ כל חד וחד
שמא בפ"ע כמ"ש ודו"ק. ובזה נבוא לבאר הסוגיא דכריתות (דף י"א) קאמר הש"ס ר"מ אומר וכו' וניתני אם הוציאו חייב מ"ט קתני אם היתה שבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ, ממאי דילמא יש עירוב והוצאה ליוה"כ וה"ק אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת ויוה"כ, ודחקו התוס' ביבמות לפרש כי לא להרבות באיסורים נקט שבת ויוה"כ לפמ"ש דלריה"ג קמ"ל ר"מ שבת ויוה"כ תרי איסורי נינהו לאפוקי מדרע"ק דאמר חד איסורא הוא. ובזה נ"ל עוד דמשמע דמחולקים הסוגיא דכריתות עם הסוגיא דיומא, דקאמר הש"ס אלא כי אתמר דרפרם על הדא איתמר דתניא ושלח ביד איש עתי, איש להכשיר את הזר, עתי אפילו בטומאה ואפילו בשבת, קתני עתי אפילו בשבת אמר רפרם ז"א עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ ממאי וכו', כתבו התוס' ביומא דף ס"ו איתא ג"כ הך סוגיא ולא דחו דברי רפרם מחמת הך סברא דילמא שאני יום הכפורים דהכשרו בכך, וכתבו התוס' דכך הוא דרכה של תורה עניה במקום זו ועשירה, במקום אחר, ולפמ"ש י"ל דבהא מחולקים הסוגיא דיומא עם הסוגיא דכריתות, דנראה ברור דהך סברא שאני יוה"כ דהכשרו בכך לא שייך אלא אם נימא דשבת ויוה"כ תרי איסורי נינהו כסברת ריה"ג שייך שפיר הך דיחוי נהי דמצינו בתורה דהותרה הוצאה ליום הכפורים, אבל כשחל בשבת ניתוסף איסור חדש אפשר לא התירה התורה ולכן הוצרך התורה לכתוב עתי אפילו בשבת, משא"כ אם נאמר כסברת רע"ק דשבת ויוה"כ חד איסורא הוא ולא ניתוסף איסור חדש משום שבת, א"כ כיון שהתירה התורה הוצאה ביוה"כ מהיכא תיתי לן לאסור אם יחול בשבת כיון דלא ניתוסף איסור חדש משום שבת, ולפ"ז א"ש דהסוגיא דכריתות נמשך בתר סוגיא דלעיל מיניה דמסיק אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת ויוה"כ דתרי איסורי נינהו, וע"ז נמשך הדחיה דקאמר דילמא שאני יוה"כ דהכשרו בכך וכדכתבנו דשבת ויוה"כ תרי איסורי נינהו, משא"כ הסוגיא דיומא בעי לאוקמי הך ברייתא דעתי אפילו בשבת אליבא דכ"ע וכדמשמע לעיל מיניה דקאמר לימא דלא כר"נ ודחי שם אלמא דהש"ס מהדר לאוקמי הך ברייתא אליבא דכ"ע, ולפ"ז לרע"ק דס"ל שבת ויוה"כ חד איסורא הוא קאמר הש"ס שפיר ש"מ דס"ל עירוב והוצאה ליוה"כ דלא שייך הך דיחויא דילמא שאני יוה"כ דהכשרו בכך, דהא לרע"ק לא שייך זה ודו"ק:
במדרש פ' אחרי על פסוק לדוד ה' אורי וישעי, רבנן פתרי קרא בר"ה ויוה"כ, אורי בר"ה וישעי ביוה"כ וכו'. במ"א הערתי במדרש זה אך תוה"ק כפטיש יפוצץ סלע. נקדים מאמר חז"ל ספ"ק דתענית אמר ר"נ בר יצחק אף אנו נאמר לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, צדיקים לאורה וישרים לשמחה, שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. דעת רש"י ז"ל בפירושו דישרי לב עדיפי מצדיקים, והרשב"א ז"ל בעין יעקב פירש בהיפך דעת רש"י וז"ל זה סוד והאור גדול מן השמחה, ולפי פשוטו מ"ש לא הכל לשמחה, לא שמחה לבדו קאמר רצוני שהישרים שהם למטה ממדרגת הצדיקים זוכים לשמחה, אבל הצדיק שהוא השלם זוכה לאור שהוא עיקר התענוג וכ"ש לשמחה שהוא סיבת תענוג האור, והכוונה כי הצדיק זוכה לעיקר התענוג יותר מן הישרים וכו'. והמהרש"א בח"א מסכים לדעת הרשב"א דהישרים המה למטה מסוג הצדיקים, וז"ל מהרש"א וכן נראה הנוסח נשמת שסדרן ישרים צדיקים חסידים קדושים, ועל מה שכתב הרשב"א ולא הכל לשמחה, דהצדיק זוכה לאור שהוא יותר מדרגה משמחה, כ"ש שזוכה לשמחה, ומ"ש לא הכל לשמחה, ר"ל לשמחה לבדה, ע"ז כתב המהרש"א דהוא דוחק לפרש כן דלישנא דלא הכל לא משמע כן ע"ש. ולדעתי דברי הרשב"א נכונים, דהצדיק זוכה לשתי המדרגות לאורה וכ"ש לשמחה, והישרים שהם למטה ממדרגת הצדיקים, זוכים לשמחה לבדה, וזהו שמסיים הכתוב שמחו צדיקים בה', הרי בהדיא כדעת הרשב"א שהצדיקים נוחלים שתי המעלות אורה ושמחה, והישרים זוכים למעלת השמחה לבדה. ולהסביר יותר דברי הרשב"א בהפרש שבין צדיקים וישרים במעלתם, יובן ע"פ מה שאמרו חז"ל סוף פרק שני דברכות ע"פ שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה רב ושמואל ואמרי לה ר"י ור"א חד אמר כל העולם ניזונים בצדקה והם ניזונין בזרוע, ופירש רש"י דכל העולם ניזון בצדקה של הקב"ה, ולא בזכות שבידם, והם ניזונים בזרוע בזכות שבידם ובצדיקים משתעי קרא, וקרי להו רחוקים מצדקתו של הקב"ה, וזהו ג"כ כוונת הכתוב אור זרוע לצדיק, והיינו דהצדיקים הזוכים למדרגת אורה הוא בזכות
שבידם ורחוקים מצדקתו של הקב"ה וניזונים בזרוע ודו"ק. ומה שמכנה לישרי לב במדרגת שמחה שהוא למטה ממדרגת אורה, נראה ע"פ מאמר חז"ל (פסחים קי"ט.) אמר רב כהנא משום ר"י ברבי יוסי מ"ד למנצח מזמור לדוד, זמרו למי שמנצחין אותו ושמח, בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו, מדת ב"ו נוצחין אותו ועצב אבל הקב"ה נוצחין אותו ושמח שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו וכו', ופירש"י מדקמשתבח ליה במשה וקרא ליה בחירו משום דהשיב חמתו אלמא שמח הוא בכך. המורם ממימרא זו, שזהו שמחתו של השי"ת ונחת רוח לפניו כאשר ב"ו מנצחין אותו. להיטיב עמהם אף שהמה בלתי ראויים ע"פ שורת מדת הדין, וזו הוא ענין הישרים שהם במדרגת הבינונים ולא הגיעו למדרגת הצדיקים עדיין, ומצד הדין לא היה מהראוי להיטיב להם, אמנם השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו מטה אוזן להקשיב שועתם ותחנתם המתפללים לפניו כעני בפתח, ומחמת זה הלא יכמרו רחמיו עליהם ומיטיב עמהם הגם שאינם הגונים לכך, וזהו בגדר ניצוחו כביכול והקב"ה שמח בזה, כענין הכתוב לולי משה בחירו וכו'. והנה חז"ל אמרו שלשה ספרים נפתחים בר"ה, אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים, צדיקים נכתבים ונתתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה ובינונים תלויים ועומדים מר"ה עד יוה"כ, זכו נכתבו לחיים לא זכו וכו', הרי דבר"ה נידונים הצדיקים, והבינונים ביוה"כ, וכבר בארנו דהצדיקים המה במדרגת אורה והם באים בזרוע כדכתיב אור זרוע לצדיק, והבינונים המה מדרגת ישרים, שאין כחם אלא בפה לערוך שוע לפניו, ולשפוך צקון לחש לרחם עליהם בחסדו הגדול אם אין בידם מעש, ופעולה זו הוא בגדר נצחון לפניו ית"ש דכביכול מוכרח להושיע אותם אף שע"פ מדת הדין אינם ראויים מ"מ מעורר רחמים עליהם. מעתה מה מאוד מתקו דברי המדרש שהחלנו, אורי בר"ה, הכוונה דבר"ה הוא דן את הצדיקים כנ"ל דהם במדרגת אורי כנ"ל, וישעי ביוה"כ דאז הוא דן הבינונים כנ"ל דהם באים מכח נצחון בעתר לשון של תפלה ובקשה וברחמיו מושיע אותם מצרתם, כענין הכתוב לולי משה בחירו וכו'. ויש לרמז בזה קרא זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, והיינו שמרמז על יוה"כ כי זה היום עשה ה' ומושיע אותם בעת צרתם, והיינו אף הבינונים, והיינו דקאמר נגילה ונשמחה בישועתו, כי הבינונים המה במדרגת שמחה שבאים בנצחון אל השי"ת ומנצחים והשי"ת שמח בזה מה שמנצחים אותו ולכן הוא במדרגת שמחה וגם במדרגת ישועה, וכמו שנתבאר ישעי ביוה"כ. וזה כוונת המדרש, בו בהקב"ה בו בישועתו, והיינו דקאי על יוה"כ דמכונה בשם ישועה, והבן. ובזה נראה לפרש המדרש שהביא הטור בהל' ר"ה דהטור הביא דנוהגין להסתפר ולרחוץ בערב ר"ה ע"פ המדרש אמר ר' סימון כתיב כי מי גוי גדול וכו' רבי חנינא ורבי יהושע אומרים איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיו של אלהיה, פירוש מנהגיו ודיניו, שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יוצא דינו, אבל ישראל אינו כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומחתכין צפרניהם ואוכלים ושותים בר"ה לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס לכך נוהגין לספר ולכבס בערב ר"ה עכ"ד הטור. ונראה לפרש אופיו של אלהיה היינו ע"פ מאמר חז"ל זמרו למי שמנצחין אותו ושמח, והיינו כי אדם יש לו דין לפני מלך בשר ודם הגם שהמלך חפץ צדק הוא ולברר משפטו אם חטא לפניו או לא עכ"פ אינו שמח כיוצא לפניו זכאי, אבל השי"ת שמחה לפניו כשיוצאים אנחנו זכאים, כי במה שמנצחים את השי"ת שנצא אנחנו מלפניו זכאים זה הוא שמחתו, והיינו דקאמר אופיו של אלהיה. ולכן צריכין אנחנו לעשות דוגמא לזה להיות שמחים ביום המשפט דוגמתו ית"ש שהוא שמח בעת שיוצאים אנחנו זכאים במשפט אף שע"פ הדין אינו ראוי להיות כך, אבל אנחנו באים בתפלה ובתחנונים לנצח לפניו את המשפט וזהו שמחתו כביכול, ובזה פירשנו בהגדות דפרק הזהב במחלוקת הגדולה שהיה לו לר"א הגדול עם החכמים בתנור של עכנאי ואמרו תני באותו היום השיב ר"א כל התשובות שבעולם ולא קיבלו ממנו חזר ואמר להם חרוב יוכיח אמת המים יוכיח כותלי בהמ"ד יוכיח ולא קבלו ממנו, חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, יצאה ב"ק ואמר להם מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכל מקום, עמד ר"י על רגליו ואמר לא בשמים היא, מאי לא בשמים היא אמר ר' ירמיה אין אנו משגיחים בב"ק שכבר כתבת בתורה בהר סיני אחרי רבים להטות, אשכחיה רבי נתן לאליהו א"ל מאי עביד קוב"ה בההיא שעתא
א"ל קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני, וכתבו התוס' אף דאמרינן בריש ע"ז מיום שחרב בהמ"ק אין שחוק לפני הקב"ה היינו בדרך קבוע והכא מילתא דבדיחותא בעלמא הוא דקאמר. ונראה דרצה השי"ת להראות שהוא מן המנצחים אותו ושמח, ולכן אף שיצאה ב"ק מן השמים להורות דהלכה כר"א עכ"ז לא שמעו לב"ק ואמרו לא בשמים היא, והיינו שנצחו אותו כביכול, וכמו שאמר השי"ת בעצמו נצחוני בני נצחוני, ורוצה להראות שהוא כביכול הוא מן המנצחים אותו ושמח, ולכן הראה חוכא כביכול ההיא שעתא להורות דרכו בקודש, והבן:
עוד איתא במדרש פ' אמור פ' כ"ט בחודש השביעי באחד לחדש הה"ד לעולם ה' דברך נצב בשמים. ואינו מובן, ונראה לפרש למה שאמרו חכמי האמת כי התעוררות הדין ביום הזה הוא בשביל שנברא העולם ביום הזה, והשי"ת רוצה להשגיח באותו היום שנברא העולם על מעשי התחתונים להשפיע עליהם רב טוב וחסד מזה בא התעוררות הדין, כי מדת הדין מקטרג כי אינם ראויים לזה, ע"כ צוה השי"ת לתקוע בשופר להתעורר מדת הרחמים, ובזה אנחנו נעשים כבריה חדשה. ויום זה דוגמת יום תחית המתים, כי מצד רחמיו המרובים אף שאין אנחנו כדאי לזה הוא משפיע עלינו רב טוב וחסד כאילו אנחנו נעשים בריאה חדשה. וזה כוונת המדרש בסוף פרשה כ"ט אמר ר' תחליפא קיסרא בכל מוספין כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם אשה הא כיצד אמר להם הקב"ה לישראל בני מעלה אני עליכם כאלו היום נעשיתם לפני כאלו היום בראתי אתכם בריה חדשה הה"ד כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה. וכיון המדרש לדברי חכמי האמת הנ"ל כי היום זה מצד החטאים אנו חשובים כמתים, לולי רחמיו של השי"ת אשר בהתעוררות התחתונים מתעורר ג"כ למעלה להשפיע עלינו רב טוב כאלו היום בראנו והיום נעשים כולנו בריה חדשה. וזה ג"כ כוונת המדרש בחדש השביעי באחד לחדש הה"ד לעולם ה' דברך נצב בשמים, ר"ל כי הבריאה שברא השי"ת הוא לעולם ואף עתה שכבר נברא העולם ביום זה נעשים אנחנו כבריאה חדשה, ולכן צוה השי"ת לתקוע בשופר בעבור התעוררות הרחמים להשפיע עלינו מרב טובו וחסדו שנוכל לקבל חסדו ונהיה כבריאה חדשה. וזה יש לפרש כוונת התפלה בר"ה ודברך אמת וקיים לעד היינו כוונת המדרש שהתעוררות הבריאה שהיה ביום שנברא העולם נתעורר ג"כ עתה ביום זה להיותנו כבריאה חדשה, ובעל המאור ז"ל בסוף ר"ה כתב ג"כ לפרש פירוש התפלה ודברך אמת וקיים לעד באופן אחר קצת. ולהקדמת המדרש שהבאתי דבר"ה כתיב בקרבן ועשיתם אשה ובכל קרבנות כתיב והקרבתם להורות לנו דביום זה נעשים כבריאה חדשה, וכמו שהוספתי קצת דברים מן דברי חכמי האמת, נראה לפרש מאמר חז"ל הובא בביצה ובר"ה שדרשו על הך פסוק תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה, רש"י פירש דהלבנה מתכסה בו ואינה נראית, והתוס' בביצה (דף ט"ז) הקשו לפירוש רש"י דהול"ל שהלבנה מתכסה בו, ור"ת ז"ל פירש לשון שמתכסה בו היינו מזדמן בו כמו ליום הכסא יבוא, וה"פ שבחג זה מזדמן החודש לבוא, ועוד פירשו שהחודש מתכסה בו היינו שאין מקריבין שעיר ר"ח, ע"ש מה שהקשו התוס' ע"ז. ולולי דברי הראשונים הייתי מפרש לשון מתכסה בו כפשוטו וע"פ המדרש שהבאתי דביום זה נעשים אנחנו בריאה חדשה, ולכן בקרבן מוסף זה כתיב ועשיתם ובכל הקרבנות כתיב והקרבתם להורות שביום זה נעשים אנחנו כבריאה חדשה, והיינו דקאמר הש"ס איזה חג שהחודש מתכסה בו, ומתכסה הוא כפשוטו לשון לבוש והיינו שהחודש מתלבש בחג להורות שביום זה נעשים אנחנו כבריאה חדשה, כי בכל החגים כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם שנעשים אנחנו כבריאה חדשה ולהורות שהחודש מתכסה בו והיינו שמתלבש בחג להורות ע"ז, ולכן חג זה בר"ח להורות ע"ז שנעשים כבריאה חדשה. ודוגמת זה אנו אומרים בברכת קידוש לבנה וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה, ולכן ביום זה שנעשים אנחנו כבריאה חדשה להורות דוגמת החודש. והבן היטב כי לדעתי כוונתי האמת בס"ד:
עוד איתא במדרש פ' ואתחנן כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו א"ר יוחנן כשמתכנסים מלאכי השרת לפני הקב"ה לומר אימתי ר"ה אימתי יוה"כ, הקב"ה אומר להם לי מה אתם שואלים, אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה, מניין דכתיב אשר לו אלהים קרובים אליו, אשר לו אומה קרובה אין כתיב כאן אלא אשר לו אלהים קרובים אליו הוא וכל פמליא שלו. אמר ר' יוחנן
אמר הקב"ה עד שלא נעשית אומה שלי מועדי ה' מכאן ואילך אשר תקראו אותם. הגם דהמאמר הוא ע"פ פשוטו דקידוש החודש תלי בדידן ואימתי שאנחנו קובעים החודש למטה כן הוא למעלה, אמנם יש עוד מלין נאים לכוין בדברי המדרש. דהנה בגמרא דע"ז (דף ד':) קאמר הש"ס אמר רב יוסף לא ליצלי אינש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד, דילמא כיון דמפקיד דינא דילמא מעייני בעובדיה ודחפי ליה מדחי, ופריך הש"ס א"ה דציבור נמי ומשני הש"ס דצבור נפישא זכותיה, ושוב פריך הש"ס א"ה דיחיד דצפרא נמי לא, ומשני כיון דאיכא צבורא דקא מצלי לא קמדחי, ופריך הש"ס והא אמרת שלש ראשונות יושב ועוסק בתורה, ומשני הש"ס איפוך, והיינו דבשלש הראשונות יושב ודן, והדר קאמר הש"ס ואב"א לא תיפוך תורה דכתיב בה אמת דכתיב אמת קנה ואל תמכור אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין, דין דלא כתיב ביה אמת הקב"ה עושה לפנים משורת הדין. וכתב מהרש"א ז"ל בח"א דלמאי דקאמר הש"ס איפוך והיינו בשלש ראשונות יושב ודן והיינו דכן הדין בבני אדם דקאמר הש"ס בשבת עד מתי יושבים בדין עד זמן סעודה והיינו עד שעה רביעית דאז מאכל וסעודת כל אדם, ויש לומר דשאלת המלאכים אימתי ר"ה אימתי יוה"כ דמספקא להו בשני תירוצי הש"ס אם מהפכים הגירסא דשלש ראשונות יושב ודן או כאב"א של הש"ס דלא תיפוך ובשלש שניות יושב ודן, והשי"ת השיב להם אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה, והיינו כי בב"ד של מטה ג"כ שלש הראשונות יושבים ודנין וכדאיתא בשבת ולכן הקב"ה ג"כ באלו השעות יושב ודן, ולמדנו מדת ענותנותו של הקב"ה ברוב רחמיו כי הוא נמשך אחרי ב"ד של מטה:
עוד נלע"ד לפרש המדרש באופן אחר. דהנה קשיא לי הא דקאמר הש"ס במסכת ר"ה (דף ח' ע"ב) ת"ר כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מלמד שאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אלא א"כ קדשו ב"ד של מטה את החודש. תניא אידך כי חוק לישראל הוא אין לי אלא לישראל לעו"ג מניין ת"ל משפט לאלהי יעקב, א"כ מה ת"ל כי חוק לישראל מלמד שישראל נכנסין תחלה לדין כדרב חסדא דאמר רב חסדא מלך וצבור מלך נכנס תחלה לדין שנאמר משפט עבדו ומשפט עמו, מ"ט אב"א לאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי ואב"א מקמי דליפוש חרון אף. וה"נ צ"ל דמה"ט נכנסין ישראל תחלה לדין מקמי דליפוש חרון אף, וקשה לי דלכאורה זה הגמרא סותר דברי המדרש אמר ר' לוי אין הקב"ה דן את העו"ג אלא בלילה בשעה שהם ישנים מן העבירות, ואינו דן את ישראל אלא ביום בשעה שהם עוסקים במצות, הה"ד והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים. והיינו בישרות בשעה שעו"ג ישנים מעבירות משא"כ ישראל שעוסקים במצות דן אותם ביום בשעה שהם עסוקים במצות. והנה ידוע דר"ה מה"ת אינו אלא יום אחד, והא דנהיגי האידנא תרי יומי הוא מתקנת ריב"ז ואילך כמבואר בר"ה, ודעת הרז"ה דאף האידנא בא"י אין צריכין לעשות אלא יום אחד, ורב אלפס חולק ע"ז דבעינן למעבד בא"י בר"ה שני ימים, הובא ברא"ש פ"ק דביצה, עכ"פ מה"ת אינו אלא יום אחד וכיון שהוא דן את עכו"ם בלילה היינו בליל ר"ה א"כ עכו"ם קדמו לישראל בדין, וזה נגד הגמרא. ולכאורה נ"ל דבאמת הגמרא והמדרש מחולקים המה ותליא בשני תירוצים של הגמרא במס' ע"ז (ג':), דהביא שם הש"ס מימרא דר"י אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום, שלש ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה, שניות יושב ודן את כל העולם כולו כיון שהוא רואה שנתחייב כליה עומד מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים, שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כנים, רביעיות יושב ומשחק עם לויתן, ולבסוף מסיק הש"ס מיום שחרב בהמ"ק אין שחוק להקב"ה ומסיק הש"ס דברביעיו' יושב ומלמד תורה לתינוקות של בית רבן, ושם קאמר הש"ס ובלילה מאי קא עביד אב"א מעין יממא ואב"א רוכב על כרוב קל שלו ושט בשמנה עשר אלף עולמות שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, אל תקרי שנאן אלא שאינן. ואב"א יושב ושומע שירות מפי חיות שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמו. והנה הך מימרא נראה דאתיא כמ"ד בר"ה דאדם נידון בכל יום, אמנם למאי דקיי"ל דאדם נידון בר"ה ונחתם ביוה"כ מסתמא הכי התנהגות הקב"ה בר"ה ויוה"כ. והנה יש לנו שני תירוצים בש"ס, דלהך תירוצא דקאמר אב"א מעין יממא הרי בלילה יושב ודן את העולם. ולפי זה יש לקיים הך מדרש שהבאתי לעיל דבלילה דן את עכו"ם בשעה שהם
ישנים מעבירות, וזה ישרות שלו שעושה עמהם ביושר, ולישראל דן ביום, משא"כ לאידך תירוצא נראה דאין סברא לומר דהקב"ה יושב ודן מטעם דקיי"ל דאין דנין בלילה אלא ביום, אתיא הך מימרא דר"ה הנ"ל דדן לישראל ולעכו"ם ביום רק לישראל דנין תחלה, ונראה לכוין ג"כ בדברי המדרש הנ"ל, דהיינו דהמלאכים שאלו אימתי ר"ה אימתי יוה"כ, היינו אימתי דנין אם בלילה דן עכו"ם כדברי המדרש שהבאתי דלעכו"ם דנין בלילה או כדברי הגמרא שלנו דלעכו"ם דנין ג"כ ביום רק דמקדמינן דין ישראל, וע"ז השיב השי"ת אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה, והיינו מטעם דב"ד של מטה אין דנין ג"כ בלילה כמו דקיי"ל אין דנין בלילה. עוד היה אפשר לכוין דברי המדרש אימתי ר"ה אימתי יוה"כ, ולתרץ מה שהקשיתי, דהמדרש דסובר דדנין עכו"ם בלילה סותר גמרא שלנו דדרשי ע"פ כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב דדנין את ישראל תחלה ואח"כ עכו"ם ועכ"פ דנין עכו"ם ג"כ ביום, ונראה לי דאפשר להשוות המדרש והגמרא דלא פליגי אהדדי, דהנה קיי"ל אדם נידון בר"ה וגמר דין שלו ביוה"כ (עיין ר"ה ט"ז), וכן אנו אומרים בסדר הפיוט בר"ה יכתבון וביום צום כפור יחתמון וכו', א"כ אפשר לומר לפי מאי דקיי"ל דאין דנין תחלת דין בלילה וגמר דין שפיר בלילה, א"כ יש לחלק דבר"ה תחלת דין דן את העכו"ם ג"כ ביום מחמת הכרח דאין דנין תחלת דין בלילה, משא"כ ביוה"כ דהוא גמר דין דן את העכו"ם בלילה דקיי"ל גמר דין בלילה. ואפשר עוד דמוכרח לדין את עכו"ם בלילה כיון דיום הכפורים הוא יום כפרה כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' א"כ לא רצה הקב"ה לדון את עכו"ם ביום כי כפרה ניתנה דוקא לישראל ולא לעכו"ם, ולכן דן את עכו"ם בלילה דלאו זמן כפרה הוא כדאיתא בשבועות (דף י"ג) ובפ"ק דכריתות דיום הכפורים אינו מכפר אלא ביום דכתיב כי ביום הזה וכו', וביום הכפורים לא חיישינן מה דמקדמינן עכו"ם לישראל כיון דיום הכפורים יום כפרה הוא לא חיישינן דליפוש חרון אף. ואין להקשות על מה שכתבתי דביום הכפורים דנין את עכו"ם בלילה הגם דאין דנין בלילה מ"מ גמר דין בלילה שפיר דמי דהא הוי דיני נפשות ודיני נפשות קיי"ל דאף גמר דין ביום כדאיתא בסנהדרין פרק אד"מ, יש לומר חדא דהך קרא כי חוק לישראל דרש הש"ס בפ"ב דביצה דקאי על מזונות מאי משמע דהאי חוק לישנא דמזוני הוא דכתיב ואכלו את חוקם, וזה הוי דיני ממונות ודיני ממונות גומרין בלילה. ועוד מצאתי בידי משה פ' ואתחנן בשם הגאון מהרש"ל דדיני נפשות של עכו"ם גומרים בלילה, א"כ אפשר להשוות דברי הגמרא והמדרש דלא פליגי אהדדי וכדפרישית, ובזה אפשר לכוון דברי המדרש הנ"ל ששאלו המלאכים אימתי ר"ה אימתי יום הכפורים, והיינו דקשיא להו למה נשתנה ר"ה מיום הכפורים דבר"ה דן את עכו"ם ג"כ ביום רק דמקדמינן דין ישראל תחלה וביום הכפורים דן את עכו"ם בלילה וישראל ביום, וע"ז השיב השי"ת אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה, דהמה פוסקים ג"כ דתחלת הדין ביום דוקא וגמר הדין בלילה, ולכן בר"ה דהוא תחלת הדין צריכין לדין את עכו"ם ג"כ ביום דוקא, משא"כ יום הכפורים דהוא גמר דין שפיר בלילה וכדפרישית:
שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. חז"ל דקדקו למה לא קאמר אל ה' אלהיך, ודרשו מכאן גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, ולכאורה יש לפרש הך קרא ע"פ מה שאמרו חז"ל בשבת פרק הבונה קו"ף קדוש רי"ש רשע, מ"ט מהדר אפיה דקו"ף מרי"ש שאמר הקב"ה אין אני יכול להסתכל ברשע, ומ"ט מהדר תגיה דקו"ף לגבי רי"ש, אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותו, ומ"ט כרעיה דקו"ף תליא דאי הדר ביה ליעול, וליעול בהך מסייע ליה לר"ל דאמר ר"ל מאי דכתיב אם ללצים הוא יליף ולענוים יתן חן בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו ע"ש. ויש לפרש כוונת הכתוב עד ה' אלהיך דהיינו שישוב בתשובה שלימה ויהיה קושר לו הקב"ה כתר כמותו כביכול, והיינו עד ה' אלהיך שהקב"ה מיחד שמו עליו וקושר לו כתר כמותו:
אמנם עוד לאלוה מלין בהך קרא, כי יש לדקדק דכעין אגדה זו איתא במנחות פרק הקומץ (כ"ט:), דקאמר שם הש"ס אמאי תלו ליה לכרעיה דה"א, אמאי כדבעא מיניה רבי יהודה נשיאה מר' אמי מאי דכתיב בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים, א"ל כל התולה בטחונו בהקב"ה הוי לו מחסה בעוה"ז ובעוה"ב, א"ל אנא הכי קא קשיא לי מ"ש דכתיב ביה ולא כתיב יה, כדדריש רבי
יהודה ב"ר אילעאי אלו שני עולמות שברא הקב"ה אחד בה"א ואחד ביו"ד, ואיני יודע אם העולם הזה בה"א והעולם הבא ביו"ד, או אם העולם הזה ביו"ד והעוה"ב בה"א, כשהוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, א"ת בהבראם אנא בה"א בראם, ומפני מה נברא בה"א מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יוצא, מ"ט תליא כרעא דה"א דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעיילוהו בהך, לא מסתייעא מילתא כדר"ל דאמר ר"ש בן לקיש מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו, מ"ט אית ליה תגא, דאמר לו הקב"ה אי חוזר בו אני קושר לו כתר. ויש לדקדק בהך אגדתין, דבאגדתא דשבת לא מסיים לא מסתייעא מילתא ובהך אגדתא דמנחות מסיים לא מסתייעא מילתא. ותו יש לדקדק דבאגדתא דשבת קאמר אני קושר לו כתר כמותי ובאגדתא דמנחות מסיים אני קושר לו כתר ולא מסיים תיבת כמותי. לכן נלע"ד לפרש דאגדתא דשבת ואגדתא דמנחות מיירי מתרי עניני ויהיה מדוייק דברי הש"ס היטב. ונקדים אגדתין דסוף פרק אין עומדין, אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך, ופליגא דרבי אבהו דאמר ר' אבהו במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב, לרחוק ברישא והדר לקרוב, ואידך מאי רחוק רחוק מעבירה מעיקרא, קרוב קרוב לעבירה מעיקרא ונתרחק ממנה השתא. כבר הביא המהרש"א בחידושי אגדות דבעלי המחקר תמהו בזה, שזה רחוק מהשכל שיהיה לבעלי תשובה יתרון על הצדיקים שלא טעמו טעם חטא, וכתבו בזה טעמים ונמוקים, וכתב מהרש"א דלפי דקדוק הלשון שאמר ר"י מאי קרוב שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו, דלא איירי בחטא ועבר עבירה בפועל, דא"כ לא הוה קרי ליה קרוב לדבר עבירה, אלא דר"ל שהיה קרוב לפי מחשבתו לעבור עבירה וגבר על יצרו ולא עבר והיינו בעלי חשובה ממחשבתו שחשב לעבור עבירה, דבודאי בזה שגבר על יצרו ולא עשה העבירה סובר ר' אבהו דיש לו מעלה יתירה על הצדיקים הגמורים שלא היה בהם הסתת היצה"ר עליהם כלל ולא קרבו לעבירה, ור"י סובר דאעפ"כ צדיקים גמורים יש להם מעלה יתירה שלא חטאו כלל גם במחשבה, משא"כ זה שקרוב היה לעבירה עבר מיהת במחשבה, עכ"ד דברי המהרש"א. הגם שדבריו נכונים ומילי דסברא נינהו ומדוקדק בלשון הש"ס, אעפ"כ קשיא לי טובא על דרך זה, חדא דחטא במחשבה לא חשיב חטא כלל דקיי"ל אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, ועוד קשה לי דהא אמרינן בב"ב בפ' גט פשוט דף קס"ד שלשה דברים אין אדם ניצול בכל יום וחשיב חד מינייהו הרהור עבירה, א"כ משמע דכל אדם אינו ניצול אף צדיקים גמורים. וזה יש ליישב דהמהרש"א לשיטתו אזיל בחידושי אגדות דמדקדק שם אי אמרינן דאין אדם ניצול בכל יום לא שייך מחשבה בין העבירות, כיון דא"א בהכי, ועוד למאי קאמר הש"ס אין אדם ניצול בכל יום, והאריך שם לפרש דה"פ אדם אינו ניצול בכל יום, שהוא מוטבע בשם אדם, אף דישראל קרויים אדם מ"מ מכונה בשם אפר דם מרה, ומוטבע בחומר היוצר, ע"ז אמרינן אין אדם ניצול בכל יום, משא"כ מי שרוצה לידמות למלאך, וכמאמר הש"ס אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, בודאי ניצול בכל יום אף מהני ג' עבירות, רק אדם מי שהוא במדרגת אדם, וא"ש דבריו דהכא מיירי בצדיקים גמורים הדומים למלאך ה' צבאות המה ינצלו אף מהרהור עבירה. אמנם נלפע"ד יותר לפרש דברי הש"ס ע"פ דרך המהרש"א הנ"ל, רק באופן אחר קצת, דהנה הרמב"ן בפירוש התורה ע"פ קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם כתב דרש"י פירש קדושים תהיו הוו פרושים מן העריות, כתב הרמב"ן ולפי דעתי אין הפרישות הזה כדברי הרב לפרוש מן העריות, אבל הפרישות ההיא מוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראין פרושים, והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלות האסורים והתורה התירה ביאת איש באשתו ואכילת הבשר והיין א"כ יש לבעלי התאוה מקום לשטוף בזמה באשתו או בהרבות נשיו ולהיות כסובאי יין וכזוללי בשר למו וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות וימעט במשגל ולא ישמש אלא כפי הצורך בקיום המצוה ויקדש עצמו מן היין במועט כמו שקרא הכתוב נזיר קדוש, וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי אכילה גסה ומן הדבור הנמאס ויקדש עצמו בנקיות מה דאפשר
כמו שאמרו והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב, כי אע"פ שאלו מצות מדבריהם עיקר הכתוב בכיוצא בזה שיהיה נקיים ופרושים מהמון העם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים. ודבריו הקדושים מתבארים ביותר מדברי הש"ס דיבמות (דף ק' ע"א) תניא ר' יהודה מחליף איסור מצוה אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ואמאי קרי ליה איסור מצוה דכתיב אלה המצות, איסור קדושה שניות מדברי סופרים, ואמאי קרי ליה איסור אמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש, א"ל רבא וכל שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע נמי לא מיקרי, אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לך, ופירש"י שאסרו חכמים שניות לעריות שלא תבוא לידי עריות האסורות מה"ת. וזה ממש דברי הרמב"ן דע"ז קאי מצות קדושים לגדור גדר ושלא נבוא לידי איסור ערוה החמורה, וכמו שאסרו חז"ל שניות לעריות. והשתא י"ל דברי הש"ס במקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אין עומדים, כעין דרך מהרש"א, רק לא כשיטת מהרש"א דמיירי דעבר במחשבה דזה לא מיקרי חטא כלל דקיי"ל אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה וכמש"ל, אלא במידי דעבד מעשה רק לא נגע עדיין בגוף העבירה אלא עבר במידי דקרוב לעבירה דהיינו הגדר שגדרו חכמים שלא לבוא לידי עבירה עצמה, והוא לדעת הרמב"ן המצוה דקדושים תהיו, וכיון דלא נגע עדיין בעבירה עצמה כשהוא חוזר ושב בתשובה שלימה מרוצה הוא לפני הקב"ה יותר מצדיק, והיינו קרוב לעבירה, ואידך פליג וסובר דבכל ענין צדיקים יותר גדולים אף למי שלא נגע בגוף העבירה וחזר בתשובה מ"מ הצדיק שלא קרב כלל לעבירה יותר טוב, והיינו שלום לרחוק ולקרוב, למי שהיה רחוק מעבירה, וקרוב למי שהיה קרוב לעבירה ונתרחק ממנה:
והשתא נבוא לפרש אגדתא דמנחות ואגדתא דשבת הנ"ל דלא לסתור אהדדי. והנה באגדתא דמנחות דמיירי בענין הא', וע"ז קאי הכתוב כי ביה ה' צור עולמים דהיינו בה"א נברא העולם הזה ומיירי שפגם בגוף עבירה שפגם באות ה' משם הקדוש שפגע בגוף העבירה, וע"ז קאמר הש"ס ה"א דומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יוצא, והיינו כי הבחירה ניתנה חפשית בכל אדם, וקאמר הש"ס מ"ט תלי כרעא דה"א דאי הדר בתשובה מעיילינן ליה, ופריך הש"ס ולעייליה בהך ומשני לא מסתייעא מילתא כדרשב"ל, מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות כתב הפירוש ע"פ דברי הרמב"ם בשמונה פרקים, כי החטא אחר שחטא א"א לו לשוב ולטהר נפשו שלימה עד אשר ירחיק עצמו הרחקה גדולה מצד אשר חטא ע"ש, ולכך באותו צד שחטא ויצא א"א לו להכנס לצד התשובה, עד אשר ירחיק עצמו לצד אחר ומשם יכנס למקום טהרה. ויותר יש לפרש ע"פ מה שאמרו חז"ל בסנהדרין דף ק"ג בשם רשב"י מאי דכתיב וישמע אליו ויחתר לו ויעתר לו מיבעי ליה מלמד שעשה הקב"ה כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה מפני מדה"ד, וזה מרומז בש"ס לא מסתייעא מילתא דהיינו שצריך מקום גבוה מפני מדת הדין שמסכים שלא לקבלו בתשובה, וע"ז צריך מקום. גבוה לקבלו בתשובה, ומרמז תגא דה"א דליעול בהך דהיינו מקום גבוה ביותר, דבמדרגה תחתונה א"א ליעול מפני מדה"ד, וע"ז צריך מקום גבוה ביותר, ומסיים הש"ס ואם חוזר בו אני קושר לו כתר, ולא סיים כמותי, כיון דנגע בגוף העבירה לשיטתנו לעיל לכ"ע בעלי תשובה אינו כמדרגת צדיק, והיינו דסיים אני קושר לו כתר דעכ"פ יש לו מדרגה בעוה"ב ואינו כמו צדיק גמור שלא חטא מעולם כלל. משא"כ אגדתין דשבת דמיירי מקו"ף קדוש וכו' והיינו שנגע במדרגת הקדושה ולא נגע בגוף העבירה רק במדרגת הקדושה דהיינו הרחקה מעבירה שגדרו חז"ל שלא לבוא לידי עבירה עצמה, ומ"מ קרי ליה רשע כמו שאמרו חז"ל ביבמות אטו מאן דלא מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע נמי לא מיקרי, והיינו כיון שעבר על דברי חז"ל שעשו גדר לעבירה מיקרי ג"כ רשע, ומ"מ אינה חמורה כ"כ כמו שנגע בגוף העבירה ומיקרי שפגם בקדושתו של הקב"ה, וכמו שאמר השי"ת קדושים תהיו כי קדוש אני ה', ולכן לא קאמר הש"ס לא מסתייעא מילתא, כיון דעדיין לא עבר גוף העבירה גם מדת הדין מסכים לקבלו בתשובה, ולהכי קאמר בלישנא אחרינא וליעול בהך מסייע ליה לר"ל אם ללצים הוא יליף ולענוים יתן חן וכו', והיינו דגם דמסתייעא מילתא דליעול בהך, מ"מ הקב"ה בעצמו אשר הוא מסייע למי שרוצה להתקרב אליו מגביה אותו במדרגה יותר גדולה, והיינו בא לטהר מסייעין אותו, ולכן תלה כרעיה
דקו"ף דליעול במדרגה יותר גדולה, ולכן קאמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותי, דבזו הבחינה שלא נגע בגוף העבירה, מדרגת בעלי תשובה יותר גדולה מצדיק מעיקרא, וכמו שנתבאר לעיל, והיינו דסיים כתר כמותי שהוא מדרגה יותר גדולה. ובזה יש לפרש הך קרא שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך, והיינו שהנביא מוכיח לישראל שמלבד שפגמו בקדושתו ית"ש והיינו הרחק מעבירה והיינו הגדר שגדרו חכמים שלא יבוא לידי עבירה עצמה אלא נגע בגוף העבירה. והיינו עד ה', שפגמו כביכול בשם ה' עצמו, והיינו דמסיים כי כשלת בעונך, והבן:
עוד יש לפרש קרא שובה ישראל וכו' ע"פ מה דאיתא בסנהדרין (דף צ"ח ע"א) אמר ר"י אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו שנאמר כי יבוא כנהר צר רוח ה' נוססה בו וסמיך ליה ובא לציון גואל, ונלע"ד לפרש על פי מאמר זוה"ק בתיקונים תיקונא תריסר איתא שם ענין דאמאי אתגלי ליה בסנה לאחזאה דהות בדוחקא בין הקוצים ועם כל דא והסנה איננו אוכל בגין שושנים דאינון בנהא דאינון ישראל דהוו עתידין למהוי בגלותא בין ערב רב דאינון קוצים ודא הוא רזא כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה, אחזי ליה אגרא דכלה דאיהי לבת אש בין הקוצים דאינון חייביא כד דחקין לשכינתא וישראל אגרא דלהון כלה נפקא שכינתא כלה מבינייהו וייתי חתן בגינה, ודא הוא אגרא דכלה דוחקא, ויפרוק לן מן גלותא בגינה ודוחקא דגלותא דערב רב לישראל ממהר לון פורקנא ורפיון דלהון מעכב לון לישראל פורקנא, בגין דא אתחזי ליה למשה בלבת אש מתוך הסנה מגו כובין עכ"ל. ומובן כי דחקות לישראל ולשכינה כביכול זה גורם פורקנא, וזה מאמר הש"ס הנ"ל. וזה נ"ל לפרש הכתוב שובה ישראל עד ה' אלהיך, והיינו לשוב בתשובה שלימה לפניו עד אשר יראו כל האומות שה' אלהיך, כי לע"ע אין לשער חילול השם וכמאמר הכתוב למה יאמרו הגוים וכו' וזה הוא עיקר גלות השכינה כביכול. אמנם לעת הגאולה כביכול אשר אנחנו מחכים ומצפים לזה בכל שעה ובכל רגע אז יגדל שם ה' ויאמרו כל האומות כי הם זרע ברך ה', וזה עד ה' אלהיך, שהכל ידעו כי ה' אלהיך ואז יהיה פורקנא לשכינתא. ואמר כי כשלת בעונך ר"ל דוחקא דישראל היינו הצרות שעברו על ישראל, זה גורם פורקנא דשכינתא. ובכן נשובה אל ה' ונשים על לבנו כמה צרות שעברו עלינו וכמה גדולי ישראל מופלגי תורה נפטרו בעוה"ר מהחולי הידוע רח"ל, וכמה תינוקות של בית רבן נפטרו אשר כל העולם עומד עליהם על תורתם הבל שאין בו חטא ובודאי לא ת"ו במקרה הוא אלא לעורר אותנו לשום על לבנו לשוב בתשובה שלימה לפניו ית"ש, וכן נזכה לעשות תשובה שלימה לפניו ונזכה לגאולה שלימה ב"ב א"ס:
בהקדמת התיקונים בזוה"ק דף ה' ע"ב כתב וז"ל בראשית יר"א שב"ת דלא תחלל ליה בפרהסיא כבר נש דלאו ביה בושת אנפין, ווי ליה למאן דמחלל שבת מלכתא דאיהו קודש למיעבד ליה חול דאוקמו מארי דמתניתין כל המשתמש בתגא חלף זה המשמש במי ששונה הלכות כ"ש בשבת מלכתא עכ"ל. ולדעתי יש רמז לזה בקרא וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד שדרשו חז"ל ולקדוש ה' מכובד קאי על יוה"כ שאין בו אכילה ושתיה רק כבדהו בכסות נקיה, ולדעת הזוה"ק יש לפרש קרא הכי וקראת לשבת עונג דהיינו כאשר תכבד את השבת תבוא לידי מדרגה זו ולקדוש ה' מכובד דהיינו ת"ח ששונה הלכות ג"כ מכובד שלא להשתמש במי ששונה, ובאמת מבואר בזוהר הגדול בכמה מקומות דת"ח המה בחינת שבת, וזה לקדוש ה' מכובד כי מקדושת שבת תבוא ג"כ לקדש ולכבד את קדוש ה' דהיינו מי ששונה הלכות, והבן: