נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה
דרוש ד
לשבת שובה
הלכה תוס' ופלפול בש"ס וברמב"ם ז"ל בסוגיא דיומא ככותבת הגסה ע"ש:
יומא (דף ע"ט א') תוס' ד"ה ככותבת הגסה, פי' רש"י אינו מיושב וכו' מ"מ מאי מספקא ליה תפשוט דע"כ וכגרעינתה קתני דבתרוייהו משערין דאי או כגרעינתה מכדי לא שוו אהדדי, דא"א לצמצם שיהיו שוים כותבת בלא גרעין וגרעין בלא כותבת, וא"כ לימא השיעור הפחות חייב וכ"ש אי אכל שיעורא רבא. והנה אם הגרעין גדול מכותבת או לא תליא בשקלא וטריא של הש"ס לקמן, ועיין במהרש"א:
ונ"ל דיש ליישב פירוש רש"י, דלקמן בש"ס דף פ' ע"ב פריך הש"ס מ"ש אכילה דכל חד וחד בככותבת ומ"ש שתיה דכל חד וחד כדידיה, א"ל אביי קים להו לרבנן בככותבת, דבהכי מיתבא דעתיה בציר בהכי לא מיתבא דעתיה, בשתיה בדידיה מיתבא דעתיה בדחבריה לא מיתבא, מתקיף לה ר"ז וכל העולם כולו בככותבת, ועוג מה"ב בככותבת, א"ל אביי קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה בציר מהכי לא מיתבא דעתיה, מיהו כ"ע טובא ועוג מה"ב פורתא, מתקיף לה ר"ז בשר שמן בככותבת ולולבי גפנים בככותבת א"ל אביי קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתי' בציר מהכי לא מיתבא דעתיה מיהו בשר שמן טובא לולבי גפנים פורתא ע"ש, והנה באמת שיעורין הוא הלל"מ, וכך נאמרה למשה בסיני החילוק בין שתיה לאכילה, דבשתיה לחד בדחבריה לא מיתבא דעתיה, ובאכילה כולם מיתבא דעתיה באכילת כותבת רק כ"ע טובא ועוג מ"ה פורתא, וכן בשר שמן ולולבי גפנים פחות מככותבת לא מיתבא דעתייהו אפילו בבשר שמן מיהו בככותבת מיתבא דעתייהו רק בשר שמן טובא ולולבי גפנים פורתא. וכ"ז לפי האמת דידעינן פירוש המשנה בככותבת דהיינו עם הגרעין, והמשנה משוה זה השיעור לכל אדם צ"ל דבאכילה אין חילוק בין אדם לאדם דפחות מככותבת לא מיתבא דעתיה, רק בינונים מיתבא דעתיה טובא בככותבת ואנשים הגדולים מיתבא דעתייהו פורתא בככותבת, וכ"ז להאמת אבל בעל הבעיא דבעי אי כותבת אי גרעינתה לא תקשה קושיית התוס' דלינקוט שיעור הפחות חייב וכ"ש אי אכיל שיעורא רבה, די"ל לפי ה"א יש באמת חילוק בין אדם לאדם, דאנשים בינונים מיתבא דעתם בשיעור הפחות ואנשים גדולים בשיעורא רבה והכי קים להו לרבנן דאנשים בינונים סגי במיתבא דעתם בשיעור הפחות, ואנשים גדולים בשיעורא רבה, רק בזה יש חילוק לשתיה, דבשתיה כל חד בדידיה משערין, והכי קים להו לרבנן דבפחות מהכי לא מיתבא דעתיה, ובאכילה יש חילוק בין אדם לאדם, והיינו שיעור הפחות ושיעורא רבה, דהשיעור הפחות מיתבא דעתיה לאנשים בינונים, שיעורא רבה מיתבא דעתיה לאנשים גדולים, והיינו דנקט המשנה כמוהו וכגרעינתה דיש חילוק בזה, דבאנשים בינונים סגי בשיעור הפחות ובאנשים הגסים בשיעורא רבה. או אפשר לומר לדעת בעל הבעיא אם הפירוש כמוה או כגרעינתה חילוק יש בין מאכל למאכל, דהא דקאמר הש"ס קים להו לרבנן דאין חילוק בין בשר שמן ללולבי גפנים דבפחות מככותבת לא מיתבא דעתיה רק בשר שמן מיתבא דעתיה טובא ולולבי גפנים פורתא, היינו כל זה לפי האמת דשיעור כותבת הגסה הוא כמוה וכגרעינתה, אבל לדעת בעל הבעיא, דהיה סובר דנוכל לפרש כמוה או כגרעינתה, נוכל לומר דנקט התנא שני שיעורים שיעור הפחות ושיעורא רבה דהיינו בשר שמן מיתבא דעתיה בשיעור הפחות ולולבי גפנים מיתבא דעתיה בשיעורא רבה והכי קים להו לרבנן, רק לפי האמת דקיי"ל כמוה וכגרעינתה יחד, אין החילוק בזה בין אוכל לאוכל ובין מאכל למאכל. כך נוכל ליישב דעת בעל הבעיא לפירוש רש"י, ולקמן יבואר אי"ה דרך אחרת בהבנת פירוש רש"י על נכון בעהשי"ת:
והנה לשיטת רש"י כפי מה שהבינו התוספות דבעל הבעיא מספקא ליה אם הפירוש כותבת הגסה כמוה וכגרעינתה דהיינו תרוייהו יחד או הפי' כמוה או כגרעינתה. ולר"פ נשארת הבעיא ולרב אשי פשיטא ליה דגסה איתמר כל כמה דגסה, ולפ"ז צ"ל בש"ס דבסמוך דקאמר ר"י כותבת שאמרו יתירה מכביצה וקים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה בציר מהכי לא מיתבא דעתיה, ופריך הש"ס מהא דמעשה והביאו לריב"ז לטעום את התבשיל ולר"ג שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה ותני עלה לא מפני שהלכה כן אלא שרצו להחמיר על עצמם, וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו, ומדייק הש"ס הא כביצה בעי סוכה, ואי ס"ד כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה, השתא שתי כותבות בלא גרעינין לא הוי כביצה כותבת הגסה וגרעינתה מי הוי יתירה מכביצה, ומשני א"ר ירמיה אין שתי כותבות בלא גרעינתן לא הוי כביצה כותבת הגסה וגרעינתה הוי יתירה מכביצה, אמר ר"פ היינו דאמרי אינשי תרי קבי דתמרי חד קבא דקשייתא וסריח. וצ"ל לפ"ז דהסוגיא אזלא לפירוש רש"י להך צדדא דכותבת הגסה כמוה וכגרעינתה יחד, דאם נימא דכמוה או
כגרעינתה בודאי צ"ל דהיא פחותה מכביצה דהא לא קאמר הש"ס דשתי כותבות בלא גרעיניהן לא הוי כביצה כותבת הגסה וגרעינתה הוי יתירה מכביצה. אבל פשיטא דגרעינן בלבד אינו גדול יותר משתי כותבות בלא גרעיניהן. ופשיטא דאם נימא או או קתני דבכותבת לחוד חייב הרי סובר דבכותבת לחוד יותר מכביצה ומכ"ש שתי כותבות, א"ו דצ"ל דהש"ס אזיל להך צדדא דכותבת הגסה וגרעינתה יחד, הגם דר"פ קאמר היינו דקאמרי אינשי וכו' ור"פ גופא הוא דמיבעיא ליה בעיא זו מ"מ צ"ל דר"פ אזיל להך צדדא דכותבת הגסה וגרעיניהן יחד:
ולשיטת התוס' שכתבו לפרש דמיבעיא אי כותבת הגסה דקתני היא וגרעינתה יחד וכגרעינתה דקתני היינו פירוש ועוד גרעין בלא כותבת דהוי תרי גרעינין וכותבת או דילמא כותבת הגסה דקתני בלא גרעין משמע וכגרעינתה היינו גרעין שבאותה כותבת, ולפ"ז צ"ל להיפך דהש"ס אזיל להך צדדא דככותבת הגסה וכגרעינתה יחד היינו גרעין, דאם נימא בהך צדדא דהיינו כותבת ושני גרעינין א"כ לא מייתי הש"ס ראיה כלל מהך דשתי כותבות, דבאמת שתי כותבות הוי פחותה מכביצה ול"ל להש"ס לדחות דגרעין יותר גדול מכותבת, נהי דגרעין שוה לכותבת מ"מ הכא שיעורא שני גרעינין וכותבת ושם שתי כותבות לחודיה, א"ו צ"ל דהש"ס אזיל להך צדדא דכותבת הגסה היינו עם גרעין, וגם ר"פ דמדחה צ"ל נהי דמיבעיא ליה מ"מ רצה לדחות קושיא גם להך צדדא וכמש"ל, ולשיטת התוס' בשם הערוך דהבעיא היה אם צריך למעך חללה ואם חייב אם אוכל כמוה וגרעינתה בלא חללה מיחייב או כברייתה ממש קודם שנתמעך חללה, צ"ל ג"כ דהש"ס אזיל להך צדדא דחייב בלא חללה, דאם נימא כהך צדדא דאינו חייב אלא כמוה וגרעין וכחללה א"כ לא מקשה הש"ס מידי ול"ל לדחויי דהגרעין יותר גדול מכותבת דנהי דגרעינן שוה להפרי מ"מ נוכל לומר דהני שתי כותבות שאכל ר"ג היה פחות מכביצה אבל כותבת וגרעינתה וחללה יותר מכביצה, א"ו צ"ל דהש"ס אזיל להך צדדא דכותבת הגסה היינו בלא חללה:
והנלע"ד לפרש הסוגיא בטוב טעם ומדוקדק היטב לשון רש"י ז"ל. ונקדים לשון הירושלמי במס' תרומות על הך משנה גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכן מותרות. איתא בירושלמי אמר ר' יוחנן בגלעיני אגסים וקרוסטומלין היא מתניתא אמר ר' אליעזר אפילו תימא בגלעיני הרטוב במחוסרים למצמץ, וע"ש בפי' המפרש בגלעיני אגסים וקרוסטומלין תפוחים קטנים שהם ראויים לאכילה, וקאמר אפילו תימא בגלעיני הרוטב רוטבי תמרים שעדיין לחים הם ועדיין הליחות קיימת ואסורים בשביל מיצוץ הליחה, ובמס' עוקצין תנן גלעינין של רוטב מצטרפים לטומאת אוכלים, וכן הרב ברטנורא בפירוש המשניות כתב וכגון שהם רכים וראויים לאכילה כגון גרעיני התפוחים והחבושים והגסים, או שנשאר בהם לחלוחית שבני אדם מוצצין אותו כגון גרעיני התמרים וכיוצא בהם. ולפ"ז יש לומר דהכי קמיבעיא ליה דהא בודאי ביוה"כ בעינן אוכלים הראויים לאכילה וכדקתני במשנתנו אכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה פטור והכי קא בעי, אי הפי' כותבת הגסה וכגרעינתה יחד, והיינו שאוכל אוכלים הראויים לאכילה כמו האוכל שהוא כותבת הגסה וגרעינתה ואף דהגרעין אינו ראוי לאכילה מ"מ יש לומר דמשער בתמרה לחה דראוי הגרעין להוציא ממנו ליחה, א"כ השיעור הוא כמו כותבת הגסה וכפי השיעור שראויים להוציא מהגרעין אוכל וכמות השיעור זה חייב, או דהפירוש דהתנא משער האוכל שהיא גדולה ככותבת הגסה וכגרעינתה, דהיינו שהאוכל יהיה גדול בכמות כמו כותבת וגרעינתה ובאמת מיירי בתמרה יבישה רק האוכל יהיה גדול בכמות האוכל כמו כותבת הגסה וגרעינתה, ולפ"ז הוא שיעור יותר גדול דמשער בכל הגרעין ולא במה שראוי להוציא ממנה ליחה. וזה הפי' בש"ס ככותבת שאמרו בגרעינתה והיינו שהאוכל יהיה כ"כ כפי מה שיש באוכל כותבת הגסה ובגרעינתה דהיינו שראוי להוציא ממנה ליחה ומיירי בתמרה ליחה, או בלא גרעינתה דהיינו שאין אנו משערים בכמות האוכל תמרה וגרעינתה יחד אלא דהאוכל יהיה גדול כמות הכותבת לבד והגרעין לבד כך יהיה האוכל ונמצא מתרבה בשיעורו. ולשון רש"י ז"ל מאיר כצהרים לפ"ז, וז"ל רש"י והא דקתני במתני' וכגרעינתה מיבעיא ליה היכי קאמר כמוה וכגרעינתה יחד. והיינו כמו שפירש רש"י דמשערין כמות האוכל בכותבת וגרעין יחד דבזה נתמעט משיעורא וכמש"ל, וז"ל רש"י באידך צדדא. א"ד הכי קאמר כמוה כגרעינתה, והיינו שאין אנו משערים כמו האוכל בתמרה
וגרעינתה יחד רק כמו האוכל בפ"ע וכמו הגרעין בפ"ע אם יש אוכל כמות הכותבת לבד והגרעין לבד ונמצא מתרבה בשיעורא. וזה נ"ל ברור ואמת בס"ד וברש"י:
והנה ה"ה פ"ב מה' שביתת עשור ה"א הביא גרסא בש"ס דמיבעיא ליה אם כותבת זו לחה או יבישה וכן דקדקו בשיעורא, והלח"מ כתב דבנוסחא דילן ליתא להך בעיא אלא לענין עצם כשעורה, וראה זה מצאתי בת"י על מס' זו שנראה בעליל שהיתה לפניהם גרסת ה"ה, ונראה טעם לנוסחא דילן דלא מיבעיא ליה הכי כי לפי פירושנו הוא נכלל בבעיא זו, כי אם נימא כותבת הגסה השיעור לפי מה שראוי להוציא אוכל מהגרעין, א"כ ע"כ צ"ל בתמרה לחה דראוי להוציא ממנה אוכל, ואם נימא כאידך צדדא דמשערין כמות האוכל שיהיה גדול ככותבת וכגרעינתה מיירי גם כן בתמרה יבישה, ודו"ק: בפסוקי הושע י"ד שובה ישראל וגו' עוד מלין לאלוה
שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו, כבר הערתי בדרושים הקודמים הדקדוק בפסוק זה, דמתחיל בלשון יחיד ומסיים בל"ר. אמנם טרם נבאר זה אקדים אגדה בשבת פרק במה מדליקין, ד"א ושבח אני את המתים שכבר מתו כדרב יהודה אמר רב דאמר ר"י אמר רב מאי דכתיב עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו, אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מחול לי על אותו עון, א"ל מחול לך, אמר לו עשה עמי אות בחיי, א"ל בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע, כשבנה שלמה את ביהמ"ק בקשו להכניס ארון לבית קה"ק דבקו שערים זה בזה, אמר שלמה כ"ד רננות ולא נענה, פתח ואמר שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא לך הכבוד, רהטו בתריה למבלעיה, אמרו מי הוא זה מלך הכבוד אמר להו ה' עזוז וגבור, חזר ואמר שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם וכו' ולא נענה, כיון שאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה, באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון, ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את וכו':
בויכוח הלז שבין השי"ת ודוד משיח ה', הלא יתחמץ לבב איש, מה זה היה לאדונו דוד המלך ע"ה לבקש מהשי"ת אות על מחילת עונו, אחרי שהבטיחו ע"י נתן הנביא לא תמות ושמע גם כן מהשי"ת שמחל לו העון מדוע הרבה לבקש תחנונים ליתן לו אות ע"ז, הגם שאמר יראו שונאי ויבושו, בכל זאת בלתי מתקבל על הלב אם בכבוד עצמו דורש ולהנאתו חלילה, ובודאי תוכן כוונתו היה בבקשת האות להיות מזה ענין לעבודתו ית"ש. והנלע"ד דכל מגמת חפצו מהשי"ת ליתן לו אות לכבוד ה' היה דורש לפמ"ש בגמרא דע"ז ר"י משום רשב"י לא היה דוד ראוי לאותו מעשה ולא היו ישראל ראויים לאותו מעשה, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב ולבי חלל בקרבי, ולא ישראל ראויים לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה וכו', אלא לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד שעשה תשובה אף אתה וכו', אם חטא ציבור אומרים להן לכו אצל ציבור שעשו תשובה וכו', וצריכא דאי אשמעינן יחיד משום דלא מפרסם חטאיה אבל ציבור דמפרסם חטאיה אימא לא צריכא, ואי אשמעינן ציבור משום דנפישי ברחמי אבל יחיד אימא לא צריכא, והיינו דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מ"ד נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה. הנה עינינו רואות שדוד משיח ה' לא היה ראוי לאותו החטא אלא להקים עולה של תשובה להורות לכל יחיד שישוב לה' ויקבלהו, וכן ביקש בעצמו אלמדה פושעים דרכיך, שישובו מדרכם הרעה וייטיבו מעשיהם לה', ע"כ היטיב אשר ביקש מאת ה' על האות למען יתאמת יותר הדבר בעיני כל יחיד שהוא פתוחה ידו לקבל השבים אליו ויתרבה כבוד שמים, בזה, וזהו שביקש ויראו שונאי האות ויבושו, דהם אומרים עלי שאין לי חלק באלהי ישראל אחר שבא לידי חטא א"א, וכמו שאמרו חז"ל על פסוק ובצלעי שמחו וכו' ששאלו לדוד הבא על א"א מיתתו במה, וכאשר בעצמו במר נפשו שפך שיחו באומרו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה, ומחמת זה
רצה שיתן לו ה' אות לחזק ידים רפות, כי הוא הפותח שער לדופקי בתשובה שלמה לפניו ית"ש, ולבטל מחשבת שונאיו הרעים האומרים עליו כי לא תועיל לו התשובה. ומה שהשיב לו השי"ת בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע, נראה שהשי"ת השיב לו בצחות דבר מושכל. דהנה כבר הערנו לעיל מה זה שבן ישי משיח ה' חפץ האות, הלא בישרו ע"י נתן הנביא גם ה' העביר חטאתך לא תמות, וה' בעצמו השיבו על בקשתו מחול לך. אך נראה דאיתא באגדת חלק, ונקיתי מפשע רב, אמר לפניו רבש"ע מחול לי על אותו עון כו' אמר לו כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה וכו', א"ל כל הכי נטרד ההוא גברא, א"ל קביל עלך יסורין, קביל עליה, אמר רב יהודה אמר רב ששה חדשים נצטרע דוד ונסתלקה הימנו שכינה ופירשו ממנו סנהדרין, נסתלקה הימנו שכינה דכתיב השיבה לי ששון ישעך, ופירשו הימנו סנהדרין דכתיב ישובו לי יראיך וכו'. והדר קאמר הש"ס שם עשה עמי אות לטובה, אמר לפניו רבש"ע מחול לי על אותו עון, א"ל מחול לך, עשה עמי אות לטובה וכו'. א"ל בחייך איני מודיע אבל אני מודיע בחיי שלמה בנך, בשעה שבנה שלמה את בהמ"ק ביקש להכניס ארון לבית ק"ק דבקו שערים זה בזה, אמר כ"ד רננות ולא נענה וכו' כיון שאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה, באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה וידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון, וביאר שם המהרש"א ז"ל מה שהבטיח לו הקב"ה על מחילת העון היינו אחר שכבר קיבל עליו יסורים. המורם מדברינו אלה דמחמת חכמת שלמה אשר ברעש ורוגז הכביד עונש החוטאים באיסור א"א, יש מקום לגמגם דתשובת דוד המלך ע"ה אינו מועיל, א"כ יש מקום שלא להאמין לנבואת נתן הנביא, וכמו שבאמת השי"ת בכבודו השיב לו שמחמת טעם זה אינו רוצה למחול לו, אך כל זה כאשר יבוא בנו שלמה ויגלה חכמתו דאז יהיה חלילה מקום להטעאה זו, אז אני מודיע בבירור שנמחל לך העון. ומעתה מה נמרצו דברי יושר מאת השי"ת, בחייך איני מודיע, הכוונה שא"צ להודיע לכל, כי מסתמא יאמינו לדברי נתן הנביא אשר דבר בשמי, אך אני מודיע בחיי שלמה בנך דאז יהיה מקום לטעות מכח חכמתו כנ"ל דתשובתו לא הועילה, אז אני מודיע לכל בפרסום שנמחל לך העון:
בדרך זו אפרש מאמחז"ל בשבת שם אמר רב יהודה אמר רב מ"ד הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני, אמר דוד לפני הקב"ה הודיעני ה' קצי, א"ל גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של ב"ו, מדת ימי מה היא, גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם, אדעה מה חדל אני, אמר לו בשבת תמות, אמות באחד בשבת, א"ל כבר הגיעה מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, אמות בע"ש, א"ל כי טוב יום בחצריך מאלף טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב ע"ג המזבח, כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כוליה יומא ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מה"מ ולא יכיל ליה דלא הוה פסיק פומיה מגירסא אמר מה אעביד ליה ה"ל בוסתנא אחורי ביתא אתא מה"מ ובחיש באילני נפק למיחזא הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה אשתיק ונח נפשיה. גם בזה יפלא מה זה לאדוננו דוד המלך ע"ה לדעת קצו, אדרבה יותר טוב לאדם להיות יום המיתה מכוסה למען יהיה כל ימיו בתשובה, גם נחקור מה זה כפל לשון מדת ימי מה היא דאינו מובן דזו קצו דקאמר תחלה. ומהרש"א בח"א נדחק בזה (עיין דרוש ב' מה שאמרתי פירוש נכון באגדה זו). ולדברינו הנ"ל יבואר כמין חומר, אך נביט מאמר חז"ל בסוף מועד קטן דשם חשיב הש"ס כרת דשנין וכרת דיומי, כרת דשנין קא חשיב הש"ס כל דלא מטא לששים שנה הוי מיתת כרת, וכרת דיומי קא חשיב הש"ס כגון מת פתאום וזהו מיתה חטופה חלה יום אחד ומת זהו מיתה דחופה ב' ימים ומת זהו מיתה דחויה ג' גערה ד' נזיפה ה' מיתת כל אדם, וקאמר הש"ס שם רב יוסף כי הוה בר שתין שנין עבד להו יומא טבא לרבנן אמר נפקי לי מכרת, א"ל אביי נהי דנפק מר מכרת דשנין מכרת דיומי מי נפק מר, א"ל נקוט מיהא פלגא בידך. מעתה כצאת השמש יובן כוונת דוד המלך ע"ה, דהנה כל בקשת אדוננו דוד המע"ה לעמוד על הבירור אם נמחל לו אותו העון לגמרי אחרי רוב התשובה והיסורים שסבל, אך השי"ת לא רצה להראות לו האות בחייו, ביקש דוד מהקב"ה להיות לו אות ע"י שני חייו, כי אם יחיה יותר משתין
שנין יצא מכרת דשנין ואם יחלה ה' ימים יצא מכרת דיומי, ובאמת דוד חי שבעים שנה, רק גויעתו היתה פתאומית כדברי הש"ס הנ"ל לטעמו הכמוס אצל השי"ת, (וגם כי הטעם נראה פשוט דבכל עת דהוה גריס באורייתא ולא פסק פומיה מגירסא לא יכלי מארי דדינא למישלט ביה), והנה שונאי דוד שפטו אותו לחייבי כריתות משום דבא על א"א וגם הרג לאוריה, וזהו שביקש דוד הודיעני ה' קצי, דהיינו ע"י מדת קץ שני חיי אוכל לידע שנמחל לי העון, ומדת ימי מה היא, הכוונה ע"י מדת הימים שאחלה אדע אם אצא מכרת דיומי, והשי"ת השיב לו שאין מודיעין קצו של אדם. ואפשר לומר דבזו התשובה רמז לו השי"ת בחייך איני מודיע, הכוונה ע"י סימני חייך שברצונך לדעת על הבירור על מחילת העון זאת אינני מודיע לך כי גם דנפק מכרת דשנין מכרת דיומי לא נפק:
באופן אחר יש לפרש הא דקאמר השי"ת בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע, דמלבד פליאת הנס שיעשה אז בזכיתו שיפתחו השערים, עוד ממילא יתוודע בחיי שלמה על מחילת העון, דהנה יש להפליא על גדולי ישראל כמו דואג ואחיתופל, היאך נסתפקו על מחילת עונו הא כבר הובטח בדבר ה' ע"פ נתן הנביא באומרו גם ה' העביר חטאתך, וצ"ל דהשונאים של דוד לא החזיקו לנתן לנביא אמת, הגם דכל ישראל ודוד החזיקוהו לנביא אמת, מ"מ מחמת שנאה הגוברת בהם לא החזיקוהו לנביא אמת, ואיתא בסוף פרק הנחנקין, דנביא שלא הוחזק בעי אות, ובא"ל אינו מחוייב להאמין לו, לא מבעיא אם הנביא ההוא מצוה על דבר עבירה דאסור לשמוע לו אם לא הוחזק בנביא אמת (ודוקא לאליהו בהר הכרמל שהוחזק לנביא אמת בפי כל שמעו לו ועשו הקרבה ושחוטי חוץ דהוא בכרת) אפילו לדבר הרשות, כ"ז שאיננו מוחזק א"צ לשמוע לו, א"כ דשונאי דוד לא קיבלו אותו לנביא אמת לא שמעו בדברו. והנה הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' יסודי התורה כתב וז"ל, כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו א"צ לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו ע"ה, או כאות שעשו אליהו ואלישע, שיש בהם שינוי ממנהגו של עולם, אלא האות שלו שיאמר דברים העתידין להיות בעולם ויאמינו דבריו, שנאמר וכי תאמר בלבבך איכה נדע הדבר וכו', לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות ה', ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע אלא לעבוד את ה' במצות התורה, אין אומרים לו קרע לנו את הים או החיה אח המת וכיוצא בדברים אלו ואח"כ נאמין בך, אלא אומרים לו אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות והוא אומר ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו, ואפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר, ואם באו דבריו כולן יהיה בעינינו נאמן, עכ"ל הזהב. והנה נתן הנביא שהתנבא מפי ה' על מחילת עונו גם ה' העביר חטאתך התנבא ג"כ על שלמה שהוא יהיה מלך תחתיו ויבנה אח ביהמ"ק, הגם שלא מצינו בכתוב בהדיא על שלמה שהוא יהיה מלך רק התנבא סתם (שמואל ב' ז') והקימותי את זרעך היוצא ממעיך והכינותי את ממלכתו, כבר כתב שם הרד"ק וז"ל מכאן שאבשלום ואדוניה לא היו, כי כבר נולדו בחברון, ומאחר שנולדו אמר שיהיה מלך, ועדיין לא ידע דוד מי הוא עד שנולד שלמה ושלח לו ביד נתן הנביא שיקרא שמו ידידיה כי שלמה ימלוך ובזה שאמר לבת שמע כי שלמה בנך ימלוך אחרי, או אמר לו בפירוש ע"י נתן הנביא, ואע"פ שלא נאמר בנבואות לא בזה הספר ולא בספר ד"ה, הנה כתב שם בד"ה כשהיה מספר דוד הנבואה שאמר לו נתן כמ"ש ויהי דבר ה' אלי לאמר וגו' כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו, עכ"ל הרד"ק. הרי לפי דברי הרד"ק היה נבואת נתן בפירוש אשר שלמה יהיה מלך, וממילא נבואה זו שהתנבא שבנו יבנה בהמ"ק קאי על שלמה מפני שהוא מלך יבנה בהמ"ק. ואני מוסיף על דבריו דבזה שהתנבא נתן בדבר ה' שיקרא שמו ידידיה כי ה' אהבו רמז לו על בנין בהמ"ק, כדאיתא במנחות בפרק ה' יבוא ידיד זה שלמה שנקרא ידידיה ויבנה ידיד זה בהמ"ק דכתיב מה ידידות משכנותיך וכו'. עכ"פ המור מהם דנתן התנבא בפירוש על שלמה שיהיה מלך ויבנה ביהמ"ק, ומעתה הרי דשונאי דוד תלו בטחונם להאמין לנבואת נתן רק כאשר יבוא שלמה בנו ויבנה בית המקדש כדברי הרמב"ם הנ"ל כאשר נתאמת שכל דבריו נתקיימו מה שניבא על העתיד, וכאשר גמר מלאכת המקדש ע"י פתיחת השערים, כי כ"ז שלא נפתחו השערים לא נגמר המלאכה. ומעתה אמרת ה' צרופה ע"פ הדת והדין כדברי הרמב"ם בחיי שלמה בנך אני מודיע, הכוונה כאשר תתקיים הנבואה ששלמה יהיה מלך ויבנה בהמ"ק ואז
כולם יחזיקו לנבואת נתן שהוא נביא אמת ואז אויביך יבושו ויכלמו כי בע"כ יודו לנבואת נתן שמחלתי לך על עונך:
ומה שרמז לו השי"ת מחילת עונו ע"י פתיחת שערים נלע"ד דבר הפלא, דבזה הראהו מדה כנגד מדה. דהנה מצינו במדרש פ' בשלח דבזכות אברהם שנאמר ויבקע עצי עולה גרם קריעת ים סוף שנאמר ויבקעו המים. הנה מבואר דמעשי הצדיקים פועלת ישועה לבניו אחריו להיות כעין דוגמא מהמצוה שעשו, וה"נ גבי דוד. דהנה אמרו חז"ל בחלק גבי מנשה שעשה תשובה כתיב וישמע אליו ויחתר לו, ויעתר אליו מיבעי ליה מלמד שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה מפני מדת הדין, והענין כי מדת הדין מעכב לבלתי לקבל החוטא בתשובתו, אחרי אשר מרד במלך איום ונורא אשר מלאכי מעלה יחפזון חיל ורעדה יאחזון, והוא פשע נגדו, וכמבואר במדרש שהחכמה והנבואה והתורה לא הסכימו לתשובה, זולת השי"ת הרוצה בתשובת רשעים וידו פשוטה לקבל פושעים, וזהו כוונת הפייטן שאנו משבחים להקב"ה הפותח שער לדופקי בתשובה, הכוונה כי השי"ת לבדו הוא החפץ בתשובתם, והנה כבר אמרו חז"ל שלא היה ראוי דוד לאותו מעשה, אך הוא הגבר הוקם על הקים עולה של תשובה, והוא פתח פתחי תשובה להשבים. נמצא מדד לו השי"ת מדה כנגד מדה וגרם זכותו לפתיחת שערי בהמ"ק להראות לו מעין דוגמת המצוה שעשה בחייו, כדברי המדרש דבזכות ויבקע עצי עולה ויבקעו המים, וזה ענין כפתור ופרח, ובזה יומתק לחכי לעשות ממתקים לתפלת שלמה המלך ע"ה מה שתיאר להשי"ת בשם מלך הכבוד, כמו שאמר שאו שערים ראשיכם וכו' ויבוא מלך הכבוד, דאיתא במדרש פרשת נשא פרשה י"ד למה נקרא השי"ת מלך הכבוד כי הוא חולק כבוד ליראיו, מלך ב"ו אין משמשין בשרביטו והשי"ת חלק מכבודו ליראיו כביכול, השי"ת בא בעב הענן והרכיב אליהו בענן שנאמר ויעל אליהו בסערה השמים, וחשיב שם טובא, והגאון מ' ברוך ז"ל אבד"ק לייפניק המתיק הדבר ביותר דהנה קיי"ל מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול ורב שמחל על כבודו כבודו מחול, ונתן הגאון טעם בדבר, משום דהתורה של הת"ח יכול למחול, משא"כ המלך שאין הכבוד שלו. אך כל זה אצל בשר ודם אמנם השי"ת ב"ה בלתי נתלה בסוג זה והוא המושל על הכבוד דהכבוד שלו היא ממילא אם רצה למחול יכול למחול. ועתה שא עיניך וראה יופי המליצה לתאר להשי"ת בשם מלך הכבוד, דהנה בפתיחת השערים מבית המקדש מרומז על בעלי תשובה וכמו שבארנו, אך פן יסתפק לבב אדם היאך יכול למחול ע"כ הא מלך שמחל אין כבודו מחול, וזהו טעם שמעכב מדת הדין כדברינו הנ"ל, לזאת תאר להשי"ת בשם מלך הכבוד, הכוונה בזה דהשי"ת חלוק מכבודו של ב"ו דהוא אינו רשאי למחול דכבוד אינו שלו משא"כ השי"ת דהוא מלך על הכבוד ומושל בו ובידו למחול אם רוצה, וזה נכון בס"ד.
עתה נשוב לכלל ישוב מקראי קודש שהתחלנו שהתחיל בל"י שובה ישראל ומסיים בל"ר קחו עמכם דברים. דהנה הש"ס הנ"ל עביד צריכותא בין יחיד לרבים, דאי אשמעינן יחיד משום דלא מפרסם חטאיה, אבל רבים דמפרסם חטאיה אימא לא קמ"ל, ואי אשמעינן רבים משום דנפישי ברחמי אבל יחיד אימא לא קמ"ל. ואם כי משמעות הש"ס דתרווייהו שוים, מ"מ נראה דתשובת רבים עדיפא טפי מתשובת יחיד. דהנה ביחיד מצינו ד' חילוקי כפרה כמו שאמרו חז"ל בסוף יומא. עבר על מ"ע ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו שנאמר שובו בנים וכו', עבר על מצות ל"ת ועשה תשובה תשובה תולה ויוה"כ מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר וכו', עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין שנאמר ופקדתי בשבט פשעם, אבל מי שיש בידו חילול השם אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורים למרק אלא כולין תולין ומיתה ממרקת שנא' ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. אבל בתשובת רבים אינו כן אף שבזה יש פירסום ואיכא חילול השם דחמיר מאוד אצל יחיד כנ"ל מ"מ רבים דנפישי ברחמי מועיל לכפר ובלא יסורים. ומנא הא מילתא מצאתי מדרש ערוך בפ' תצוה פ' ל"ח קחו עמכם דברים דמבקש מאתנו רק דברים דהיינו דברי תורה שנאמר אלה הדברים אשר דבר משה, וישראל השיבו אין אנו יודעין והשיב להם השי"ת בכו והתפללו לפני ואני מקבל, אבותיכם כשנשתעבדו במצרים לא בתפלה פדיתי אותם שנאמר ויאנחו ב"י מן העבודה ויזעקו, בימי יהושע לא בתפלה עשיתי להם נסים, ועוד האריך שם במדרש דבתפלה לבד סגי, ומשמע
דא"צ יסורים כלל רק תפלתם ושועתם מועיל טובא, כן מצינו בש"ס סוף יומא לענין כמה דברים עדיף רבים מיחיד. קוטב הדברים דיחיד צריך לפעמים יסורים לא כן רבים, וזהו דקאמר הנביא שובה ישראל (לשון יחיד) עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך, והיינו יחיד צריך יסורים לכפר על עונותיו, וזה כי כשלת. משא"כ רבים קחו עמכם דברים ושובו אל ה' דהיינו בתשובה ובתפלה לבד סגי, וכמו שבארנו:
עוד דקדקנו במקרא קודש לשון כי כשלת והו"ל כי נכשלת. ולדעתי יש לכוין בזה ע"פ מה דאיתא במדרש ויקרא פ' ד' על פסוק שה פזורה ישראל, תנא רשב"י אומר משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה נטל אחד מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו מה אתה עושה אמר להם מה איכפת לכם לא תחתי אני קודח, אמרו לו המים עולין ומציפין עלינו את הספינה, כך אמר איוב ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי, אמרו לו חביריו כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק. ולדעתי מה דמכנה לישראל בתואר ספינה, כי כללות ישראל בסוד נשמתם המה בסוד האחדות גמור מתיחדים באחדות הבורא ית"ש אשר משם מקור מחצבם, רק בבואם לעולם השפל המה נפרדים בחלקי גויתם אך מפאת נשמתם האצולה מאצילות הבורא ית"ש המה בסוד האחדות הפשוט הגמור ואחוזים זה בזה, כדמיון הספינה שכל עניניה נצרכים זה לזה, ואם יחסר אחד תטבע הספינה כולה, לא כן בית אף אם יחסר ממנו מאומה מ"מ שם בית עליו לדור בו במקצת, וכן בזוה"ק על יונה מדמה הנשמה קדושה דנחתא לתתא לנחית בספינא. והכוונה בשם אף שהם גופים מפורדים בזה העולם צריכין להיות באחדות הגמור לאתקשרא דא בדא כמו בספינה שכל כליה צריכים זה לזה. וכאשר כללות ישראל המה באחדות, אזי המה קשורים באחדותו ית"ש לעד ולנצח נצחים. לא כן אם חלק לבם רח"ל עושים פירוד כביכול למעלה וגורמים כמה רעות חלילה להביא עונש על חבירו, וזהו דקמזהר הנביא שובה ישראל בלשון יחיד כנ"ל להיות בתשובה, כי כשלת בעונך, הכוונה דאף אם יחטא היחיד לבד מ"מ תכשיל לרבים וכמש"ל המדרש הנ"ל. על פי הקדמה זו נראה לפרש דעת חז"ל בשבת (דף פ"ח:) ואמר ריב"ל כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל שנאמר נפשי יצא בדברו וכו', להבין מדוע יצאה נשמתן, ונראה ע"פ הקדמה הנ"ל דהנה התוה"ק היא בסוד האחדות הגמור והיא כולה שמותיו הקדושים של הקב"ה וידוע מה דמבואר בזוהר הקדוש דקוב"ה ואורייתא חד הוא, וכללות ישראל בסוד נשמתם ג"כ בסוד האחדות וכמ"ש מי כעמך ישראל גוי אחד, והמה חלק ה' כמ"ש כי חלק ה' עמו, והם נאצלים מאחדותו ית"ש והגם שהמה גופים מחולקים מצד נשמתם אחודים המה באחדותו ית"ש, ולכן אין באפשרותם לקבל כח הדבור של השי"ת עד שיצאה נשמתן, ואז נתאחדו יחד בסוד האחדות ית"ש ונעשה אחדות הכללי, והדברים עתיקין. ובזה הרוחנו לפרש סיפא דקרא קחו עמכם דברים, אין דברים אלא דברי תורה כדברי המדרש הקודם, דהנה הקדמנו דהנביא מזהיר לכל יחיד שישוב, כי ע"י חטאו גורם חלילה כשלון לאחרים כמשל מהספינה. ומביא ראיה ע"ז דהמה נמשלים לספינה מדברי תורה דיצאה נשמתן להיות דוקא בסוד האחדות כדברי חז"ל, וזהו דקאמר קחו עמכם דברים, הכוונה מנתינת התורה תשכילו לדעת כי בסוד האחדות אתם, ע"כ ראוי לכל יחיד לשוב אל ה' בתשובה ודו"ק. עוד יש לרמז מקרא קודש שובה ישראל וכו', דהנה רז"ל דקדקו תיבת עד, אל ה' אלהיך מיבעיא ליה, ודרשו גדולה תשובה שמגעת עד כה"כ, ונראה לכוון בזה מה דאיתא בסנהדרין פרק נגמר הדין אמר רבי מאיר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי וכו'. הנה דבצער האדם רח"ל גם השכינה בצער, וזהו דרשת חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, הכוונה כי גורם ישועה ונחת לכסא הכבוד. ואמר הטעם כי כשלת בעונך, הכוונה דע"י עונך גורם צער חלילה לשכינה הקדושה. והנה אחב"י ממוצא הדברים אלו כל אדם ישים על לבו לשום עיניו על דרכיו לפקוח עינים עורות להשגיח במה שקלקל אותה השנה העברה בעבירות שאדם דש בעקביו והמה כעבותות העגלה רח"ל, כמו לה"ר רכילות והבטת עינים בדברים שאסרה לנו תורתנו הקדושה (עיין דרוש מה שהבאתי בשם השל"ה הקדוש ומה שפירשתי ע"פ דבריו מקרא קודש זה וינעם לך), וצריך כ"א להתחרט על עבר ולשום על לבו לבלתי לשוב לכסלה עוד, והשי"ת הטוב ומטיב יפתח לנו שערי תשובה לדופקי בתשובה.
והנה סגולה גדולה לכפר העונות ג"כ הוא בחינת צדקה וכמ"ש וחטאך בצדקה פרוק, וכמו שאמרו תשובה תפלה וצדקה וכו', ולתועלת אחב"י אשר המצות חביבות עליהם אפרש קצת מעלות הצדקה:
בפ"ק דב"ב, ת"ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו וכו' ואתה בזבזת אוצרותך ואוצרות בית אביך, אמר להם אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי למעלה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך, אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר כי פרי מעלליהם יאכלו, אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנא' ולך תהיה צדקה, אבותי גנזו לעוה"ז ואני גנזתי לעוה"ב שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך (וכבר בארתי מאמר זה במ"א ודרשתי ברבים בעזה"י). ובדרך רמז י"ל דנקט הני שש מעלות נגד שש ברכות שמתברכין נותני צדקה, ובדרך דרוש בארתי שכולל בדבריו כמה מעלות טובות שיש בענין הצדקה ולכאורה אחד הם, דהנה חז"ל אמרו בפסחים בפרק מקום שנהגו רבא רמי כתיב כי גדול מעל שמים חסדך וכתיב כי גדול עד שמים חסדך, הא כיצד, כאן בעושים לשמה כאן בעושין שלא לשמה, כדרב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וביאר שם המהרש"א ז"ל בח"א כי העושים שלא לשמה לשם תכלית שלמטה מגיע חסדו רק עד השמים, דהיינו בעולם התחתון, אבל העושה לשמה ותכליתו נוגע למעלה גם חסד שלו מגיע עד למעלה. והנה במעלה הראשונה החל מונבז לדבר בנותני צדקה שלא לשמה, הגם שאינה מעולה כ"כ, מ"מ מעולה היא וכמו שאמרו לעולם יעסוק וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וזהו דקאמר אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, והביא הפסוק אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף דהיינו הבטה מלמעלה למטה דהיינו משמים נשקף ולא הגיע עד השמים, או כמ"ש המהרש"א בח"א דהשמים כולל ג"כ עולם הגלגלים דזהו יד שולטת בו. ואמר עוד מעלה שניה אבותי גנזו במקום שהיד שולטת ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת, מדבר בנותני צדקה לשמה דבזה מגיע חסדם למעלה מן השמים כמ"ש כי גדול מעל שמים חסדך כו', וע"ז מביא פסוק צדק ומשפט מכון כסאך דהיינו שחסדו נוגע בכהשי"ת מקום שאין היד שולטת בו. ואמר מעלה שלישית אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר, שעושה פירות, ומביא פסוק כי פרי מעלליהם יאכלו, ורש"י ז"ל פירש דהיינו דבר שהקרן קיימת לעוה"ב ואוכל מפירותיהן בעוה"ז. והקשה מהרש"א ז"ל למה לא חשיב בריש פאה בהדי אלו דברים שאוכלים פירותיהם וכו' ותירץ דהוא בכלל גמילות חסדים דחשיב שם, ואולי יש לכוין בזה כוונה אחרת ע"פ מאמר חז"ל בפ"ק דב"ב אמר ר' יצחק מאי דכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, משום דרודף צדקה ימצא צדקה, אלא לומר לך כל הרודף צדקה הקב"ה ממציא לו מעות לעשות מהם צדקה, הרי דבזכות הצדקה שעושה ממציא לו עוד מעות לצדקה, ואין לך נשיאות פירות גדול מזה, וזהו דקאמר כי פרי מעלליהם יאכלו. ואפשר לכוין בזה למ"ש בזוה"ק פ' פקודי והבאתי במ"א היכא דעושין צדקה בשני רעבון גורמת זכותו לשבור כח הרעבון ונעשה ריוח בעולם עץ השדה יתן פריו והארץ תתן יבולה, וזהו דקאמר ואני גנזתי דבר שעושה פירות שנאמר כי פרי מעלליהם יאכלו, ועובדא דידיה בשני רעבון הוה. ועוד שלש מעלות, אני גנזתי נפשות, ומביא פסוק ע"ז ולוקח נפשות חכם, אני גנזתי לעצמי, ומביא פסוק ולך תהיה צדקה, אני גנזתי לעוה"ב, ומביא פסוק וכבוד ה' יאספך, נ"ל דאפשר לכוין בזה לדרשות חז"ל לעיל דקאמר שם הש"ס ר"י אומר זוכה לבנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי הגדה, בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים, בעלי עושר דכתיב צדקה, בעלי הגדה דכתיב וכבוד כתיב הכא וכבוד וכתיב התם וכבוד חכמים ינחלו, ופירש המהרש"א דדרש קרא רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, דחיים קאי על בעלי חכמה כמ"ש והחכמה תחיה בעליה, וצדקה על בעלי עושר דהיינו שזוכין ליתן צדקה, וכבוד על בעלי הגדה שהמה דורשים בכבוד התורה. ומעתה ראה איך דברים הללו מרומזים בהני תלתא פסוקי דמייתי מונבז, על בעלי חכמה מביא ולוקח נפשות חכם הכוונה בזה שזוכה לנפשות חכם, על בעלי עושר מביא ולך תהיה
צדקה דמלת צדקה קאי על בעלי עושר כדפירש מהרש"א, ועל בעלי הגדה מביא כבוד ה' יאספך וכדפירש מהרש"א דמלת כבוד קאי על בעלי הגדה דנקראים כבוד, ה' יזכנו להני תלתא:
עוד יש לפרש פסוק שובה ישראל וכו', ע"פ מ"ש הרמב"ם בהל' תשובה פ' שני דעיקר התשובה שיעזוב החטא ויסורו ממחשבותיו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע כו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנא' ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו. וע"ש בכ"מ מהיכא דייק הרמב"ם ז"ל זאת מקרא, וכתב דה"ק יקח השי"ת לעד שלא ישוב לחטוא עוד שנאמר ולא נאמר עוד וכו' שתחילת הפסוק הוא קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ומה תאמרו לא נאמר עוד אלהינו למעשי ידינו שהוא עכו"ם הרי פשטא דקרא שלקח השי"ת לעד עליו שלא ישוב עוד לאותו עון, וע"ש בלח"מ, ולדעתי מרומז הך דינא דהרמב"ם ז"ל בהך קרא שובה ישראל עד ה' אלהיך דהשי"ת יודע מחשבות יעיד עליו שלא ישוב לכסלה, ובדרך רמז י"ל מלת עד שהשי"ת יעיד עליו מלשון עד. ואמר הנביא עוד כי כשלת וכו' קחו עמכם דברים, יובן ע"פ מאמר חז"ל אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכינו, פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה שנאמר אשרי הגבר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו וכו'. וזהו דקאמר הנביא במליצתו כי כשלת, הכוונה אם יסורין באו עליך אל ישיאך לבך לומר כי במקרה באי חלילה, בעונך הכוונה יפשפש במעשיו וימצא דלא חשיד קוב"ה, אמנם פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, וזהו דקאמר קחו עמכם דברים, וכבר הקדמנו מד"ר פ' תצוה פ' ל"ח דדברי תורה נקראו דברים ומביא המדרש פסוק זה קחו עמכם דברים דהיינו דברי תורה, ושובו אל ה', כמדומה לי ששמעתי מפה קדוש הגאון החסיד מורינו ורבינו המנוח מו"ה אריה ליב שהיה אבדפ"ק, בדרשתו לשבת תשובה כוונה נאותה בפסוק שובה הנ"ל. והיינו שהספרים הקדושים חוקרים מאין יבוא שוגג לאדם ומהראוי שהשי"ת ישמרנו לבלתי בוא לידי עבירה, וביארו מחמת שפעם אחת עשה עבירה זו במזיד ובשאט נפש, נמשך עליו מחמת זה כח יצה"ר, וע"ד זה מחטיאו גם לפעמים בלי דעת. וזהו דקאמר הנביא כי כשלת דהיינו שוגג, בעונך, הכוונה מחמת המזיד שעשה מתחלה, ושפתים ישק שד"ב. ובזה יש לפרש פסוק בפ' וישב דקאמר יוסף הצדיק איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים, דהקשו כל המפרשים, דפתח בעבירה גדולה הרעה הגדולה, וסיים וחטאתי דהוא שוגג, ולפי הדברים הנ"ל יבואר היטב, דהצדיק יוסף רצה להגדיל העבירה ולהשמר בל ילכד בשחת זו טמנה לו לבלתי ימשך אחר עצת היצה"ר וליפול בידו בכל עת, כי אם ישמע אליו פעם אחת בשאט נפש מדחי אל דחי ידחפנו להחטיאו אף בלי דעת, וזהו דקאמר יוסף הצדיק איך אעשה הרעה הגדולה, הכוונה בשאט ובזדון, וע"י זה וחטאתי לאלהים הכוונה שתמיד אהיה חוטא לאלהים אף בלי רצון. השי"ת יטע יראתו בלבבנו לעשות תשובה בלב שלם אמן: