נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה
דרוש ג
לשבת שובה
פלפול בש"ס וברמב"ם ז"ל בסוגיא דשבועות:
מדרש שני השייך ליומא
הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהלכות תשובה ה"ב דשעיר המשתלח מכפר על עבירות קלות בלי תשובה, ועל עבירות חמורות כגון כריתות וחייבי מיתות ב"ד ושבועת שוא ושקר אינו מכפר בלי תשובה. והקשה הכ"מ דבגמרא הנ"ל משמע דלרבנן אפילו על עבירות קלות אינו מכפר בלי תשובה ולרבי אפילו על החמורות מכפר בלי תשובה, חוץ מפורק עול ומגלה פנים ומפר ברית, וכן הלח"מ האריך בקושיא זו וכתב דרבינו מפרש האי עשה ה"ד, אי דלא עביד תשובה א"כ מסתמא החמורות ג"כ מיירי דלא עביד תשובה א"כ אמאי מכפר על החמורות הא זבח רשעים תועבה, אבל על עשה לית ליה שום קושיא כלל, ומאי דקאמר האי עשה ה"ד הוא משום דבעי למפרך אידך פירכא היכא דעביד תשובה, והך פירכא לא קאי אלא על עשה, ולכך קאמר האי עשה היכי דמי אבל לעולם דהך פירכא ראשונה אי דלא עביד תשובה לא קאי אלא חייבי כריתות ומיתות ב"ד, וכתב הלח"מ, דיצא לרבינו זה דרוצה למעט המחלוקת שבין רבי לרבנן, וכיון דלרבי יוה"כ מכפר על הכל אפילו על כריתות די לנו לומר דלרבנן על כריתות אינו מכפר, אבל על הקלות מכפר, וכתב עוד הכרח דטעמא דרבנן הוא משום דהכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב, כלומר דהני ג' פורק עול ומגלה פנים ומפר ברית, אין מיתה מכפרת, אבל בשאר דומיא דהנך מיתה מכפר אבל יוה"כ לא, וכיון שכן לא דייקינן דיוקא דקרא אלא באחריני דומיא דהנך שהם כריתות ומיתות ב"ד, אבל לא על הקלות דודאי בקלות אפילו יוה"כ מכפר. והנה הכרח השני שכתב במחילת כת"ה נעלם ממנו דברי הרמב"ם בפ"ח מהלכות תשובה שהבאתי לעיל דלרבנן דדרשי הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב, קאי על כל חייבי כריתות דאין מיתה מכפרת. וכבר ביארנו שיטתו בהסוגיא בטוב טעם בס"ד, א"כ אין מקום לכל דבריו, רק הוכחה הראשונה לכאורה יש לומר כן דהרמב"ם רוצה למעט הפלוגתא בין רבי לרבנן וכיון דלרבי יוה"כ מכפר אפילו על חייבי כריתות יש לנו לומר דרבנן לא פליגי עליה אלא על חייבי כריתות ולא על קלות, דבקלות גם לרבנן יוה"כ מכפר. אלא דקשה דלפי זה למה כתב הרמב"ם שם דבזמן שאין בית המקדש קיים תשובה דוקא מכפרת ועצומו של יום הכפורים מכפר לשבים ומשמע בהדיא מדברי הרמב"ם דאפילו על עבירות קלות אין יוה"כ מכפר בלא תשובה, ואמאי כיון דלרבי יוה"כ מכפר בלא תשובה אפילו על חמורות א"כ יש לנו למעט הפלוגתא בין רבי לרבנן ולומר דרבנן לא פליגי אלא על חמורות אבל קלות יוה"כ מכפר בלא תשובה. ולכאורה מוכרח מזה דהרמב"ם ז"ל ס"ל סברת הריטב"א בשבועות י"ג דהא דאית ליה לרבי דיוה"כ מכפר על שאינן שבים ואפילו על כריתות ומיתות ב"ד אינו בעצומו של יום בלבד אלא עם קרבנותיו בזמן שבית המקדש קיים דמתניתין דאוקמיה כוותיה בשעיר המשתלח ושאר קרבנות היא, ולפ"ז הוה ניחא דברי הרמב"ם הנ"ל, ולשיטה זו צריך לומר מאי דקאמר הש"ס דרבי מודה בכרת דיומא דאי לא ת"ה כרת ביוה"כ לרבי לית ליה, וכתבו התוס' דלאחר שלוח שעיר המשתלח לא מצי לאוקמה שהוא מכפר כל היום אע"ג דמשמע לעיל שאין קרבנות מכפרים על העבירות שאח"כ, שאני שעיר המשתלח דכתיב ביה כי ביום הזה יכפר עליכם, דתירוץ זה עיקר לשיטת הריטב"א, דתירוץ השני שכתבו התוספות דיוה"כ בלא שעיר מכפר לא יספיק לשיטת הריטב"א דיוה"כ בלא שעיר אף לרבי אינו מכפר אלא בתשובה. אמנם קשה לי טובא על סברת הריטב"א מסוגיא דסוף יומא דמדייק על המשנה דמיתה ויוה"כ מכפרים עם התשובה, עם התשובה הן בפ"ע לא הא מני דלא כרבי, ולשיטת הריטב"א מאי מקשה דהא שם לא קתני אלא יוה"כ, ומיירי בזמן הזה דליכא קרבנות אלא עצומו של יום בלחוד, ובזה גם לרבי בעינן תשובה דוקא וצ"ע. ולענ"ד אפשר לומר בטעמו של הרמב"ם ז"ל דס"ל דשעיר מכפר על עבירות קלות בלי תשובה, דהא חזינן דרמי הש"ס סתם סיפרא אסתם סיפרא, דבחדא ברייתא דרשינן דיוה"כ מכפר על השבים דוקא מאך חלק, ובאידך סיפרא ילפינן דיוה"כ מכפר אפילו על שאינן שבים, דאפילו לא התענה בו ולא קרא מקרא קודש ועשה בו מלאכה דיוה"כ מכפר דכתיב יום הכפורים הוא מ"מ, ומסיק הש"ס, דחדא אתיא כרבי דיוה"כ מכפר בלי תשובה, וחדא אתיא כרבנן דיוה"כ מכפר בתשובה דוקא, ורבא משני הא והא רבי ומודה רבי בכרת דיומא. ועכ"פ קשה לרבנן דדרשי מאך חלק דיוה"כ מכפר בתשובה דוקא מאי דרשי מיוה"כ הוא מ"מ דיוה"כ מכפר אפי' בלי תשובה. והריטב"א ז"ל נתקשה להיפך, דלרבי דדריש מיוה"כ הוא מ"מ דיוה"כ מכפר בלי תשובה, מאי דריש מאך חלק. וכן יש להקשות להיפך, למאן דדריש מאך חלק דיוה"כ בעינן תשובה מאי דריש יוה"כ הוא מ"מ. ולזה היה להרמב"ם ז"ל הכרח לשיטתו דעל עבירות קלות אפילו לרבנן יוה"כ מכפר בלי תשובה, ולזה מורה יוה"כ הוא מ"מ על עבירות קלות דמכפר בלי תשובה. וכ"ת היאך אפשר לומר, דהא דרשינן מזה לא התענה בו וכו', וזה הוא מעבירות חמורות, דז"א דה"פ דלא התענה ולא קרא מקרא קודש דמכפר, היינו על עבירות קלות, אבל באמת אינו מכפר על עבירות חמורות דכן מוכרח לפרש לתירוץ דרבא דמתרץ דמודה רבי בכרת דיומא וההיא דספרא דדרשינן דמכפר על השבים דוקא היינו בכרת דיומא, והך דדרשינן יוה"כ הוא מ"מ דמכפר על שאר עבירות, אף דקתני לא וכו' ת"ל יוה"כ היא מ"מ, היינו אף דלא התענה ולא עשה תשובה מכפר הוא על שאר עבירות אבל לא על אותו כרת דלא התענה בו. והנ"ל די"ל דרבנן דרשי יוה"כ הוא מ"מ דמכפר על עבירות קלות, ויש להרמב"ם ז"ל עוד ראיה ברורה בזה מהך דסיפרא קמא דקאמר יכול יוה"כ מכפר על שבים ועל שאינן שבים, ודין הוא הואיל וחטאת ואשם מכפרין ויוה"כ מכפר, מה חטאת ואשם אינן מכפרין אלא על השבים אף יוה"כ אינו מכפר אלא על השבים, מה לחטאת ואשם שאינן מכפרין על המזיד כשוגג תאמר ביום הכפורים שמכפר על המזיד כשוגג וכו', והקשה רש"י דהא איכא אשם שפחה חרופה וכו' מה שמביאין על המזיד כשוגג, ותירץ רש"י דרוב קרבנות קאמר, והתוס' הקשו דמ"מ נגמור מהנהו שמכפר על המזיד ובעינן תשובה דוקא. ולשיטת הרמב"ם ז"ל יתישב בטוב טעם, דהא הנהו קלות נינהו, וקלות בודאי מכפר בלא תשובה, אף להך ברייתא דסיפרא, דהא ע"ז אהני הא דיוה"כ הוא מ"מ, א"כ בודאי ליכא למילף מינייהו, רק דהתנא רוצה למילף מחטאות ואשמות שבאים על חמורות, ומזה רוצה למילף דכמו דהני קרבנות בלי תשובה כמו כן יוה"כ על החמורות בלי תשובה, וע"ז קאמר שפיר, מה להנהו שכן אינן מכפרין על המזיד כשוגג, דהא הני קרבנות דבאים על החמורות אינו מכפר על המזיד כשוגג. ונמצא לפ"ז נסתלקה ג"כ קושיית הכ"מ והלח"מ דריש סוגיא משמע דלרבנן אפילו על קלות בעי תשובה דקאמר האי עשה ה"ד, אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה. די"ל דבריש סוגיא עדיין לא ידע מהך ברייתא דסיפרא דיוה"כ הוא מ"מ דמזה מוכח דעל קלות מכפר בלא תשובה, והרמב"ם ז"ל הוכיח דינו מהך מסקנת הש"ס, דאל"כ לרבנן מאי מורה דיוה"כ הוא מ"מ, ודו"ק היטב:
במדרש פרשת וישב. וישב ראובן אל הבור, והיכן היה, ר"א ור"י, ר"א אומר עסוק היה בשקו ותעניתו, וכשנפנה הלך והציץ לאותו הבור, אמר לו הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה, ואי זה הושע, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך.
צריך להתבונן בדברי המדרש, דהלא אדם הראשון שב ג"כ בתשובה וכן קין בנו, וכבר התעוררו בזה המפרשים. וע"פ פשטות פירשתי, דתכלית מעלת התשובה הוא שיתעורר אדם א"ע ברצונו להתשובה, מאהבתו להבורא ית"ש, בגין דאיהו רב ושליט, ויצטער על אשר פגם בהעולמות העליונים ועד כמה מגיע הפגם, ולא מחמת סיבה המעוררת אותו כיראת העונש, או לאיזו תועלת שתגיע לו, אך עיקר מגמתו יהיה לשוב מאהבת ה' לבד ולתקן בכל יכולתו אשר עיות רצון מלכו ש"ע, אולם לא כן מצינו אצל אדם הראשון, רק תשובתו היה ע"י הקב"ה שפתח לו פתח לתשובה, כדאיתא במדרש על פסוק ועתה פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים, אין ועתה אלא לשון תשובה שנאמר ועתה ישראל מה ה' וכו', וכן תשובת קין בנו היה ג"כ מחמת יראת העונש, שאמר לו הבורא יתב' נע ונד תהיה בארץ, וכן איתא במדרש וישם ה' לקין אות, עשאו אות לבע"ת, הרי חזינן דהני תרתי תשובות לא היו בגדר התשובות המועילות. אמנם תשובת ראובן היתה בגדר התשובה המובחרת בהתעוררות עצמו בלתי התעוררות מלמעלה עליו, לזאת נשתבח ראובן בתשובתו הרמה, כי הוא החל לשוב בהתעוררות עצמו, מפאת אהבת ה' ומיראת הרוממות להקב"ה. ומעתה ימתק כדבש דברי המדרש הנ"ל, מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, הכוונה שיהיה התשובה רצונית, ואתה פתחת בתשובה תחלה דייקא, הכוונה אתה החילות לשוב בתשובה רצונית מבלי סיבה והתעוררות, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה, הכוונה שיוכיחם שישובו אל ה' מעצמם מרצוניות. ואחר שפירשתי זאת מצאתי בס' זרע אברהם בשם גאון אחד ושמחתי שכוונתי לדעתו. בזה מצאתי שאהבה נפשי לפרש ד' המדרש רבה ס' בראשית פ' כ"ב. ויצא קין מלפני ה', מהיכן יצא רבי חמא בשם ר' חנינא ברבי יצחק אמר יצא שמח היך מה דאת אמר הנה הוא יוצא לקראתך וכו', פגע בו אדם הראשון א"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כמה הוא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת. המדרש אומר דרשוני אך נראה לפרש תחלה מאמר חז"ל בשבת (דף קי"ח:) אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו שנאמר אשרי אנוש וגו' מחללו א"ת מחללו אלא מחול לו, והמפרשים נתקשו בזה, והט"ז באור"ח מקשה ממ"נ, אי עשה תשובה על העבירות שבידו שמירת שבת ל"ל בלא"ה תשובה מועיל דאין לך דבר העומד בפני התשובה, ואי לא עבד תשובה מה מועיל שמירת שבת כיון שהוא עובד ע"ז, (עיין דרוש שני דרכים שונים). וכעת נ"ל ענין נכון בעזה"י, וראיתי להקדים מה דאיתא בזוה"ק וחכמי אמת דברו בזה באריכות יותר, בהפרש שבין קדושת שבת לקדושת יו"ט. קדושת הזמנים היינו יו"ט תליא בקדושת הישראלי, ובאיזה זמן שאנחנו מקדשים למטה נתעורר ג"כ הקדושה למעלה, וכאשר חלילה אין אנו מקדשים למטה גם למעלה חלילה לא נתעורר הקדושה, כדאיתא מבואר במדרש פ' ואתחנן דמלאכי השרת שואלים אימת ר"ה אימת יוה"כ, הקב"ה אומר להם אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה וכו', אמר הקב"ה עד שלא נעשית אומה שלי מועדי ה', מכאן ואילך אשר תקראו אותם. אך נעלה ומרומם קדושת השבת במעלה יתירה, וכי כך גזרה חכמתו יתב"ש בעת הבריאה דקדושת שבת לא יהיה נחלה בקדושתנו. וזה ג"כ כוונת הש"ס בביצה פרק ב' דבשבת מברכים בא"י מקדש השבת, וביו"ט מברכים בא"י מקדש ישראל והזמנים, ומפרש הש"ס שבת קביעא וקיימא יו"ט ישראל הוא דמקדשי להו, וע"ש בפירוש רש"י, ולדברי חכמי האמת הענין מתוק יותר, כי קדושת הזמנים תלויה בקדושת הישראלי כנ"ל, לזה מברכין מקדש ישראל והזמנים, משא"כ קדושת שבת דאינה תלויה בקדושת ישראל, דקדושתה מתעוררת למעלה בלתי קדושת התחתונים, לכך מברכין מקדש השבת, וזה הכוונה דקאמר הש"ס שבת קביעא וקיימא, היינו קדושתה קבועה מעת הבריאה. ולפי דברינו אלה יבוא לנכון מאמר חז"ל כל המשמר שבת כהלכתו מוחלין לו, הכוונה בזה כמו דקדושת שבת למעלה אינה תלויה בקדושתנו, כי כח קדושתה יפה להתעורר למעלה בלתי התעוררות התחתונים, כן כח קדושת שבת יפה להשפיע מקדושתה על התחתונים להתקדש בקדושה של מעלה, אף אם אינו מעורר מעצמו, אור הקדושה שבה מאירה אותו להטהר ולשוב אל ה' בתשובה והקב"ה מסייעו ועוזרו ומקבלו, וממילא מוחלין לו כיון דעושה תשובה ע"י קדושת שבת ששמר כראוי. ובזה נשוב לדברי המדרש שהתחלנו, פגע בו אדם הראשון וכו', א"ל כמה היא כחה של תשובה, הכוונה דתשובה כזו הבא ע"י עוזר ומושיע מבלי התעוררות העצמי ג"כ מועיל להתקבל, ואני לא הייתי יודע דתשובה כזו מועלת, דתשובת קין היתה ע"י יראת העונש, ותשובת אדם ע"י פתח של הקב"ה, אמנם כאשר הבין בקדושת שבת דכמו דקדושת שבת הוא קודש בלי אתערותא דלתתא, מזה הבין דתשובה מועלת להתקבל אף בלי אתערותא דיליה, רק שהקב"ה העיר אותו לתשובה. וזה דקאמר טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, היינו דאף תשובה כזו מועיל. בזה פירשנו ג"כ הפסוק שלאחריו להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות, דהנה חז"ל פ"ק דברכות דרשו כל שלא אמר אמת ויציב שחרית אמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו, שנאמר להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות, וכמו שפירשו רש"י ותוס' להגיד בבוקר חסדך קאי על גאולה העתידה ואמונתך בלילות קאי על עתים השפלים הללו, ואנו מאמינים שיגאלנו במהרה. ויובן ע"פ מה דאיתא בסנהדרין פרק חלק כתנאי ר' אליעזר אומר אם ישראל עושים תשובה נגאלים, ואם לאו אינם נגאלים, א"ל ר"י אם ישראל אין עושין תשובה אינן נגאלין, אלא הקב"ה מעמיד עליהם מלך קשה ומחזירן למוטב, תניא אידך ר"א אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלים, שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. א"ל ר"י והלא כבר נאמר חנם נמכרתם בע"ז ולא בכסף תגאלו לא בתשובה ומעשים טובים. וביאר שם המהרש"א בח"א דעיקר פלוגתא שבין ר"א ור"י בענין עשיית התשובה דר"א סובר דאינם נגאלין אלא בתשובה הרצונית שיתעוררו מעצמם לתשובה, ולא בתשובה הכרחית. ור"י סובר דאף ע"י תשובה הכרחית, והיינו שהקב"ה מעמיד עליהם מלך קשה וע"י זה יצעקו אל ה' נמי יגאלו, והיינו דמביא ר"א קרא שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, הכוונה שאנחנו נתעורר לתשובה מתחלה, ור"י השיב והלא כבר נאמר חנם נמכרתם בע"ז ולא בכסף תגאלו, והיינו דקאי על מעשה המן, וה"פ דהיינו כסף מעשה המשכן שהיה ע"י רצינית, דהיינו במעשה המשכן היה להם תשובה ומעשים טובים רצוניים לכפר על מעשי העגל, אלא דגם התשובה ומעשים טובים ההכרחיים ע"י מעשה הצורר המן מועיל ג"כ. והנה מבואר בכ"מ דהלכה כר"י נגד ר"א, הרי לנו נחמה כפולה, שהשי"ת לא יעזוב אותנו בשפלות הזה, הגם שתשובתנו תהיה מפני חמת המציק חלילה. וזה ששר אדם הראשון, כיון שראה דתשובה הכרחית, דהיינו מה שהקב"ה מעורר לתשובה מועיל ג"כ, מזה אדע שגאולת עולם יהיה לנו, ע"כ אמר להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות, דיש לנו להאמין שיגאלנו הקב"ה אף שח"ו אין אנחנו מתעוררים מפאת עצמנו לתשובתו, דאי הוה בעינן תשובה רצונית דוקא לא היה חלילה תקומה כי הכל בידי שמים חוץ מי"ש, עכשיו ראינו כי גם התשובה ההכרחית מועיל, ויוסף שנית ידו לגאלנו גאולה נצחית. וזה שאמר עלי עשור עלי נבל עלי הגיון בכנור, ויובן ע"פ שאמרו חז"ל פ' ב' דערכין דכנור של מקדש היה של שבע נימין, שנאמר שובע שמחות וכו' א"ת שובע אלא שבע, ושל ימות המשיח של שמונה נימין שנאמר למנצח על השמינית על נימא שמינית, של עוה"ב עשר שנאמר עלי עשור וכו', ואומר הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו, שירו לו שיר חדש, וע"ש בפירוש רש"י. וזה הוא ששיבח אדם הראשון דאחר ימות המשיח נזכה לעוה"ב שיהיה הניגון בכינור של עשר נימין, ונתן טעם לדבר כי שמחתני ה' בפעלך, הכוונה אף שהתשובה היתה ע"י הקב"ה מ"מ נתקבל תשובתי, וזהו במעשי ידיך ארנן, והבן כי נכון בס"ד:
בנבואת בלעם (פ' בלק), לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה, הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה. לפרש מקראי קודש אלה עלה על רעיוני בכמה דרכים, כי רוח ה' דבר בו לתאר שבחי עם הישראלי איך הם דבוקים בו ית"ש דביקות העצמי. דהנה השבח שתאר לאל יתברך לא איש ויכזב אינו מובן ע"פ פשוטו, הלא אף איש אמונות לא יכזב בדבריו. ובתלמוד ירושלמי תענית מצאתי דבר נפלא וז"ל, ורבנן אמרי לא איש הוא שעשה דבריו של אל כאילו כזבים למה ה' יחרה אפך, ובן אדם ויתנחם, לא בן עמרם הוא שעשה לאל שיתנחם, שנאמר וינחם ה' על הרעה. ולפי דברי הירושלמי הפירוש ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה בניחותא, אמנם צריך להבין כפל הלשון. וגם האלשיך הק' ז"ל פירש פסוק זה. דהנה אמירה הוא לשון רכה, היינו על דבור טוב, ודבור מורה על קשות וכמו שפירש רש"י בכמה מקומות, ולפי דבריו הקדושים הכי פירושו, ההוא אמר היינו אמירה רכה וטובה ולא יעשה בתמיה דבודאי יעשה, ודיבר שהוא לשון קשה לא יקימנה בניחותא, ושפתים ישק. ולדבריו הקדושים קצת דחוק דהפסוק מתפרש בתרי אנפי, ולדעתי יפורש בחדא מחתא ע"פ מאמר חז"ל בפרק אין עומדין (דף ל"ב) וידבר ה' אל משה לך רד,
מאי רד רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל עכשיו שישראל חטאו למה לך גדולה. מיד תשש כחו של משה ולא היה בו כח לדבר, כיון שאמר לו הרף ממני ואשמידם אמר משה דבר זה תלוי בי, מיד נתחזק בתפלה וביקש רחמים עליהם, משל למלך שהכה את בנו, והיה אוהבו יושב לפניו והיה מתירא להצילו, כיון שאמר לו אלמלא אוהבי זה היושב לפני הרגתיך, אמר דבר זה תלוי בי מיד עמד והצילו, ועתה הניחה לי אמר ר' אבהו אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו, מלמד שתפס להקב"ה כביכול כאדם שתופס לחבירו בבגדו, ואמר לפניו איני מניחך עד שתמחול ותסלח לעונותיהם של ישראל. הרי חזינן דאף בעת כעסו כביכול על עם הישראלי נתן פתח לפני משה ע"ה שיתפלל לפניו עלינו ובכוון עשה השי"ת כדי שלא יקיים החרי אף בישראל, וזה היא ששיבח בלעם לעדת ישראל היאך דבוקים אנחנו באבינו שבשמים בכל עת ואינו רוצה לכלותם חלילה, ואמר ההוא אמר היינו האמירה רכה הרף ממני, ולא יעשה, כדי שלא יעשה הרעה חלילה אתנו, ודבר ולא יקימנה, היינו מה שדבר לרעה ואשמידם לא יקיים אותה. ויש לכוין בזה ג"כ מה שפירש האלשיך הקדוש על פסוק וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, דתיבת אשר דבר לעשות כמיותר בקרא. ופירש הוא ז"ל דע"י הדבור הקשה נתקררה דעתו של מקום ובזה וינחם ה' על הרעה מחמת שדבר לעשות. וכן הכוונה גם כאן ודבר בזה שדבר לעשות ניחם ה' על הרעה ועשה זאת כדי שלא יקימנה ונתקררה דעתו:
לא הביט און וכו'. הכוונה שהשי"ת זוכר לנו תמיד זכות אבות ובזכותם מקיים את ישראל, וזהו לא הביט און בשביל יעקב ולא ראה עמל בשביל ישראל, והזכיר ישראל לכלול בזה השלשה אבות כדאיתא במדרש דגם אברהם ויצחק נקראים ישראל ע"ש במדרש שהוכיח מקרא, ולכן הזכיר ג"כ תואר ישראל לכלול כל השלשה אבות. ואמר ה' אלהיו וכו', יובן ע"פ מה שפירש רש"י בחומש ויאמר אני אעביר כל טובי וכו', ופירש"י שם הגיעה השעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר התפלה שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה שאם תמה זכות אבות אין עוד תקנה, אני אעביר כל מדת טובי לפניך על הצור ואתה נתון במערה וקראתי בשם ה' לפניך ללמדך סדר בקשת רחמים אף אם תכלה זכות אבות וכו', כי רחמי לא כלים. וזה שאמר בלעם, מתחלה הזכיר שיש לנו זכות אבות, שוב אמר אף אם תמה זכות אבות, מ"מ ה' אלהיו עמו ותרועת (הוא לשון חיבה) מלך בו וכמו שפי' רש"י ז"ל:
אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו. ופי' רבותינו (גיטין ס"ח:) וכן פירש רש"י בחומש ראם אלו השדים, ואינו מובן לכאורה מה ענין זה לכאן. אמנם יובן היטב ע"פ מה דאיתא במדרש פ' שלח פ' י"ו. הלכה תינוק שיש בידו אבן מהו לטלטלו בשבת, שנו רבותינו נוטל אדם את בנו ואבן בידו וכו' מדור המדבר אתה למד שהיה הקב"ה נושאם במדבר כאשר ישא איש את בנו והיתה ע"ז בידם שנאמר כי עשו עגל ומסכה, וכן אתה מוצא כשעברו בים צלמו של מיכה עבר עמהם שנאמר ועבר בים צרה וכו', וזה שסיפר בלעם מעלת הדביקות שלהם עם הבורא ית"ש, אל מוציאם ממצרים עם כתועפות ראם לו אלו השדים, הכוונה דע"ז שהיה בידם נקרא שדים ומקרא מלא הוא יזבחו לשדים לא אלוה, ובכל זאת לא זז חביבות ישראל ונשאם ונטלם וכמליצת המדרש נוטל אדם את בנו ואבן בידו:
כי לא נחש ביעקב וכו'. ע"פ מה שאמרו חז"ל בערכין פרק שלישי דבגדי כהונה מכפרין כמו קרבנות, ומפרש הש"ס דאפוד מכפר על עון ע"ז, דכתיב ואין אפוד ותרפים, ופי' רש"י בזמן שאין אפוד הוי עון תרפים. ואף דתרפים הוא מין כישוף, צ"ל דסבר הש"ס דדא ודא אחת היא. וזהו שאמר בלעם כי לא נחש ביעקב וכו', הכוונה שאין בידם עון נחש וקסם דהא אפוד מכפר והאפוד היה אורים ותומים אשר ממנו ידעו ישראל מה פעל אל, וזה שאמר כעת יאמר ליעקב פירוש ע"י או"ת מה פעל אל, א"כ יש להם אפוד ומכפר על עון תרפים:
הן עם וכו'. יובן ע"פ דברי זוה"ק, מפני שיבה תקום, דהיינו שצריך האדם לשוב בתשובה שלמה טרם בוא עליו ימי הזקנה, וחז"ל אמרו בפ"ק דע"ז אשרי איש, איש ולא אשה, אמר רב עמרם אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש, ופירש רש"י בחור, ממהר להכיר את בוראו קודם ימי הזקנה. רבי יהושע בן לוי אמר אשרי המתגבר על יצרו כאיש, ופי' הראשית חכמה דהחילוק ביניהם דלרע"מ תשובה המועילה הוי דוקא כששב בעודו בחור בשנים וריב"ל ס"ל דאף כשהוא זקן ומתגבר על יצרו כגבור היא תשובה מועילה, וכל זה היא בגדר תשובות המועילות, דבאמת הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו מקבל אף תשובה גרועה כמו ביום המיתה אחרי שאפסו כחותיו ואין בידו לעשות עבירה מ"מ מועיל, וכמו שדרשו חז"ל תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש. וזהו דברי בלעם דיש בהם הממהרין לשוב בבחרותם והיינו כלביא יקום שהוא גור אריה כמו שפירש רש"י בחומש, וכארי יתנשא הכוונה שיש בהם המתגברין כארי אף שהמה בימי הזקנה, לא ישכב עד יאכל טרף, קאי על המאחרים בתשובה עד עת גויעתם דמ"מ מועיל להם תשובתם והקב"ה מקבלו, דשכיבה מכונה יום המיתה וטרף קאי על העבירה רח"ל דנעשה לו קטיגור לטרפו, והיינו דעכ"פ ביום מותם רואה לעשות תשובה שלימה. וכ"ז הפליא בלעם לשבח במעלות ישראל היאך הם קשורים להשי"ת באהבה וחיבה יתירה:
עוד יש לפרש מקרא קודש הנ"ל לא איש אל ויכזב ע"פ מה דאיתא במדרש בהרבה מקומות במדרש ויקרא פ' כ"ז ובשה"ש ע"פ חכו ממתקים ופ' נשא, וז"ל אמר ר"ש בר נחמני בשלשה מקומות בא הקב"ה להתווכח עם ישראל ושמחו עו"ג ואמרו כלום אינון יכולין להתווכח עם בוראן, עכשיו הוא מכלן מן העולם, בשעה שאמר להם לכו נא ונוכחה יאמר ה', כיון שראה הקב"ה שעו"ג שמחין הפכה להם לטובה, שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, באותה שעה תמהו עו"ג ואמרו זו תשובה וזו תוכחה לא אתא אלא לאתפגגא עם בנוי (ופי' הערוך לעלוץ ולהשתעשע), ובשעה שאמר שמעו הרים את ריב ה' שמחו עו"ג, אמרו היאך יכולים להתוכח עם בוראן עכשיו הוא מכלן מן העולם, כיון שראה הקב"ה שעו"ג שמחין הפכה להם לטובה. שנאמר עמי מה עשיתי לך, עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך וכו', תמהו כולם ואמרו זו תשובה וזו תוכחה לא אתא אלא לאתפגגא עם בנוי, ובשעה שאמר וריב לה' עם יהודה ולפקוד על יעקב, שמחו עו"ג ואמרו היאך יכולים להתווכח עם בוראן עכשיו הוא מכלן מן העולם, מיד הפכה להם לטובה דכתיב בבטן עקב את אחיו. אמר רבי יודן ב"ר שמעון, משל לאשה אלמנה שקבלה על בנה לדיין, כיון דחמת דיינא דיתיב ודיין בנור ובזפת ובגלבין אמרה אין אנא מודענא סורחנא דהדין ברי להדין דיינא כדון הוא קטיל ליה, דרכת עד דחסיל דינא, כיון דחסל אמר לה הדין ברך מה סרח עליך, אמרה ליה מרי כדהוה במעי הוה מבעט, א"ל כדון הוא עבד לך כלום, א"ל לא, א"ל זיל דלית בהדא מילתא סורחן כלום, כך כיון שראה הקב"ה שעו"ג שמחים הפכה להם לטובה, שנאמר בבטן עקב את אחיו, מיד תמהו עו"ג, ואמרו זו תשובה וזו תוכחה זו אחר זו לא אתא אלא לאתפגגא עם בנוי, ומה הלאתיך ענה בי וכו' וזו שמדבר בלעם לא איש אל וכו', בשעה שהקב"ה בא להתווכח עם ישראל, וסבורים עו"ג שהקב"ה משנה בדבורו, דמתחלה בא להתווכח כשאמר התוכחה לכו נא ונוכחה רצונו ית"ש היה באמת מתחלה להתווכח, ואח"כ חזר ואמר אם יהיו חטאיכם, חלילה לומר כן, והאמת דגם מתחלה לא בא להתוכח עמהם ולגלות להם עונותיהם, וזו שאמר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, רק שבא לאתפגגא עם בנוי, וזו שאמר ותרועת מלך בו היינו להשתעשע עמהם וכתירוץ עו"ג. וזה נכון בס"ד: