אור ברסלב

נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן קיא

סימן קי

(סעי' ז'):

נשאלתי בשטר מתנה שכתוב בו מהיום אם לא אחזור בו אם יכול מלוה בשטר המאוחר לטרוף מן המתנה:

תשובה הנה מצאתי זה בשיטה מקובצת לב"מ (דף י"ט ע"ב) ד"ה וכי מפיק לי' כו' דהקשה במה דמבואר שם בשטר מתנה מהיום ולאח"מ דנמצא ואמר תנו נותנין דניחוש שמא לוה מאחר או דחייב לכתובת אשתו או למזונות משום הכי אומר שכבר נתן במתנה לזה מקודם שעבוד כדי שלא יטרפו ממנו ותירץ דלפי' ר"י ניחא דפי' מהיום ולאח"מ הוא אם לא אחזור [וכעין פי' ר"ת בתוס' ב"מ שם וב"ב (דף קל"ה)]. דהשתא ליכא למיחש למיתב לקמא דאם הי' מחוייב לב"ח או לכתובת אשתו או למזונות כו' שפיר יטרפו ממנו שהרי שיעבד לו כל נכסיו שיש לו יכולת בהם והרי יש לו יכולת בזה המתנה לחזור בה כו' עכ"ל השמ"ק. הרי להדיא דס"ל להשמ"ק דבמתנה זו גבי מינה בע"ח המאוחר. והובא דברי השמ"ק הללו באו"ת סי' ס"ה ס"ק נ"ג באורים שם ובפתח הבית סי' ל"ד ענף ד' ע"ש. וכן ראיתי בהגהות מרדכי בב"ב פ' יש נוחלין סי' תרס"ח שכתב להוכיח כן מהך דב"מ ע"ש:

ענף ב:

וכן נלע"ד להוכיח מן התוס' כתובות (דף ע"ט) ד"ה עשאום כנכסים שאינם ידועים כו' שכתבו בשם הר"ת מעשה שטר מבריח נכסיו שרצה ללות ורצה שלא ישתעבדו נכסיו לבעל חוב כו' והורה ר"ת דהוי מתנה גמורה דכיון דאי לא קני להו לוקח הוי קני להו בע"ח והאשה וכיון דבהכי לא הוי מוברח אית לן למימר דלמתנה גמורה אכוין עכ"ל. וס"ל להר"ת דזה הוי מתנה גמורה ואינו יכול לחזור בו כלל. וקשה הא יש לדון להאומדנא דנתן המתנה כדי להבריח מהבע"ח והי' כוונתו במתנה מהיום אם לא אחזור בו. ואז מועיל שפיר להבריח מהבע"ח דכ"ז דלא חזר בו שפיר קני לי' המקבל מתנה. ומ"מ היכולת בידו לחזור בו לעולם כ"ז שירצה הנותן לבטל להמתנה. ועיין בר"נ פ"ח לכתובות ובאה"ע סי' צ' סעיף ז' ובח"מ וב"ש ס"ק למ"ד בפי' מהיום ולכשארצה כו'. וע"כ מוכח דס"ל להר"ת דאף במהיום אם לא אחזור בי. דיכול הבע"ח אף המאוחר לשטר מתנה לטרוף ממנו וכשיטת השמ"ק והגהות מרדכי דכיון דיכולת בידו לחזור א"כ לא יצתה מרשותו ע"כ יכול הבע"ח לטרוף ממתנה זו לכן ס"ל דזה הוי מתנה גמורה משום דאם נימא דהוי כמו התנה כן א"כ ממילא יכול עדיין הבע"ח לטרוף ממנו ולא הועילו מעשיו ובאמת הא הנותן נתכוין להבריה מהבע"ח שלא יהי' יכול לטרוף ממנו. לכן הורה הר"ת בזה דהוי מתנה גמורה ואינו יכול הנותן לחזור בו לעולם. וכן מוכח מן שיטת הרא"ש לכתובות שם פ"ח סי' ג' דחולק על הר"ת וכדקיי"ל כן לדינא וכמבואר בח"מ סי' צ"ט סעיף ו' והנתיבות שם ס"ק ה' כתב ליישב קושיות הש"ך שם דלכן כתבו שם דפטור להחזיר הפירות שאכל משום דהעיקר לדינא הוא דשטר מברחת הוא קנין גמור להמקבל רק שהרשות ביד הנותן לחזור בכל עת וכמש"כ הרא"ש לכתובות (דף ע"ט) והא דקנה הבע"ח הוא מטעם כיון שבידו לחזור לא יצאה מרשותו כמש"כ הרא"ש כו' ע"ש בנתיבות. הרי דמוכח לדינא דס"ל ג"כ דהיכא דהרשות בידו לחזור דאז אף אם לא חזר בפירוש דמ"מ יכול הבע"ח לטרוף ממנו וכעין דברי השמ"ק והגהות מרדכי הנ"ל:

אמנם הרשב"א דהובא בבית יוסף ח"מ סי' צ"ט ס"ק י"ב נראה דלא ס"ל כן דז"ל הרשב"א אם כתב כל נכסיו לאחרים כו' ובשייר קצת מתנתו מתנה ואינו יכול לחזור בו אא"כ התנה בפי' שיוכל לחזור בו כל זמן שירצה ומ"מ לא נשתעבדו נכסיו ללוה שהרי הבריחה ממנו וקנאה בעל המתנה עד שיחזור בו הנותן כו' עכ"ל. הרי דהרשב"א חולק על השמ"ק והג"מ הנ"ל. אך לפי שיטת הרשב"א תקשה קושיות השמ"ק והג"מ הנ"ל דלפ"ז תקשה בהך דב"מ (דף י"ט) הנ"ל דאמאי מחזירין שטר הנמצא בכתוב בו מהיום אם לא אחזור בי הא יש לחוש שמא לוה מאחר ורוצה להפקיע מן הבע"ח את זכותו דלא יהי' יכול לתבוע מהשדה דהא כ"ז דלא חזר בו בפירוש קנויה השדה להמקבל. וראיתי בתומים סי' ס"ה ס"ק כ"ו שהביא שם באה"ד לדברי הר"נ שכתב דהואיל דהשדה הוא שלו רק שמפקיע החוב ממני אע"פ שהוא שלא כדין אין לחוש כ"כ אבל הגמ' פריך שפיר איך כותבין שטר כו' דלמא ימכור וזה יטרוף שלא כדין וגזילה הוא עושה עכ"ל. וכתב התומים דלא הבנתי חילוק זה דמ"ש טורף שדה הנמכר שלא כדין או שדה המשועבד לבע"ח ומפקיע שעבודו שלא כדין עכ"ל התומים. ודברי הר"נ הללו הם בחי' הר"נ לב"מ (דף י"ח ע"ב) בד"ה הא בי' והא בברי' כו' באה"ד שם. ובאמת יש להסביר לדברי הר"נ ע"פ דברי התוס' בב"מ (דף כ' ע"א) ד"ה ש"מ איתא לדשמואל כו' בסה"ד דדוקא בערב לאשה דב"ב (דף קע"ג) דידור הנאה דחיישי לקנוניא כו' אבל הכא דאינו אלא חששא בעלמא שמא לא מכרה ואפילו מכרה שמא לא יפסידו כי אינו מוציא מהם אלא חוב שהיו להם על הבעל יהיו להם על האשה וגבי חייב מודה דחיישינן לעיל לקנוניא לפי שיוציא מיד מהלקוחות ועוד יש לחוש ללקוחות שלא באחריות שיפסידו לגמרי עכ"ל התוס'. הרי דס"ל להתוס' ג"כ דלא חיישינן רק במה דיוציאו מהלקוחות דבר שזכו בו כבר אבל במניעת טירפא היכא שיהיו עדיין להמלוה חוב על הלוה בזה לא חיישינן היכא דלא הוי בע"ח ידוע. ובפרט לתירוץ השני שכתבו התוס' דדוקא ללקוחות שלא באחריות דיפסידו לגמרי בזה חשו. א"כ לפ"ז ליתא לקושייתם שהקשו דניחוש שמא רוצה להפקיע ע"י השטר מתנה במהיום ולאח"מ לאיזה בע"ח. דהא לזה לא חיישינן דהא אותו החוב ישאר לו בתקפו על הלוה וע"כ כ"ז דאינו ידוע לנו הבע"ח לא חיישינן לי' ומתורץ שפיר קושיות השמ"ק וההג"מ הנ"ל. ועפ"ז מתורץ קושיות הש"ך בסי' ס"ה ס"ק כ"ב דהקשה דניחוש שמא יש לו איזה בע"ח כו'. אבל לשיטת התוס' הנ"ל אינו קשה כלל לקושיות הש"ך ועיין בסמ"ע שם ס"ק י"ט וקצרתי:

ובעיקר קושיות הגהות מרדכי והשמ"ק על הא דב"מ (דף י"ט) דניחוש שמא לוה מאחר ומפקיע ע"י המתנה דמהיום ולאח"מ לאיזה בע"ח. נראה ליישב קושייתם דהא אף לדברי הרשב"א דס"ל דכ"ז דלא חזר בו קנוי המתנה להמקבל מתנה ואין הבע"ח טורף ממנו. מ"מ נראה פשוט דהב"ד כופין להלוה היינו להנותן מתנה שיחזור בו משום פריעת בע"ח מצוה דכופין לו לקיים מצוה זו במה דאפשר בידו וכיון דאם יחזור בו יהיה יכול לקיים להעשה דפריעת בע"ח ע"כ הדין ברור דכופין לו ע"ז. וכעין זה כתב הקצה"ח בסי' ט' ס"ק א' בשם הכנה"ג ליו"ד סי' קס"א גבי ריבית דאינו מחוייב להחזיר בלא תביעה דאם הוא חייב לאחרים כופין אותו לתבוע בכדי שיהי' לו במה לפרוע משום דפריעת בע"ח מצוה כו' והביא כן בשם המל"מ. א"כ ה"ה גבי מתנה דמהיום ולאח"מ דכופין את הלוה לחזור בו כדי שיקיים מצות פריעת בע"ח. ולכן לא חיישינן בשטר מתנה במהיום אם לא אחזור בי הנמצא דאם אמר תנו נותנין. דשמא יש לו איזה בע"ח. משום דהא אכתי יש לו יכולת ביד הב' לכופו שיחזור בו. ואי דניחוש שמא יהי' איזה סיבה דלא יהי' היכולת בידם לכופו שיחזור בו מצד אלמותו וכה"ג. ולירד לנכסיו זה יהי' יכולת בידינו אלא לירד לגופו זה לא יהי' היכולת בידם משום איזה סיבה וחשש. הא בזה לא יצאנו לעולם מידי חשש לפי המבואר בכתובות (דף נ"ט) דקונמות קדושת הגוף ומפקיע מידי שיעבוד וכתבו התוס' והרא"ש להקשות דא"כ כל אדם יפקיע חובו ע"י קונם ותירצו דאלמוה רבנן לשיעבוד הבע"ח. והר"נ שם כתב דדוקא שעבוד הבעל אלמוהו אבל שעבוד המלוה לא אלמוהו אלא דכופין להלוה דיהי' מיתשל אנידרא והובא פלוגתא זו בח"מ סי' קי"ז סעי' ז' ברמ"א ובסמ"ע ס"ק כ"ד בשם המ"מ דכופין להלוה דיהי' מיתשל אנידרא וכעין המבואר בח"מ סי' ע"ג סעיף ה'. ועיין במחנה אפרים ה' גביות חוב סי' ג':

א"כ לפ"ז לא יצאנו לעולם מידי חשש בכל מלוה דהא לעולם יש ביד הלוה לאסור נכסיו בקונם פרטי על המלוה לשיטת הסוברים דלא אלמוה רבנן לשעבוד הבע"ח. [ועיין בתומים סי' קי"ז ס"ק י"ב שכתב דבמטלטלי כ"ע מודו דחל הקונם רק דכופין לו שיתחרט וישאל על נדרו כמש"כ המ"מ והר"נ]. אלא דכופין אותו מצד פריעת בע"ח מצוה דמיתשל אנדרי'. א"כ לעולם ביד הלוה לעשות כזה דיצטרכו לבא לכפותו ובלא כפיי' להלוה אינם יכולים לירד לנכסיו כ"ז דלא איתשל אנדרי'. ע"כ כמו דיהי' מוכרחין לכפות להלוה דיהיו מיתשל אנדרי'. כ"כ יהי' יכולים לכוף להלוה דיחזור בו במתנה מהיום ולאח"מ. ולפ"ז מתורץ קושיות והוכחות השמ"ק והג"מ בהך דב"מ דלכן מחזירין שטר מתנה מהיום ולאח"מ הנמצא ולא חיישינן שמא יש לו איזה בע"ח ורוצה להפקיע ממנו ע"י חזרת השטר מתנה זו.. דהא יכולים לכפותו שיחזור בו. ואי דניחוש שמא לא יהיה היכולת בידינו לכופו לגופו שיחזור בו. אכתי הא בידו לאסור בקונם דאז ג"כ לא יהי' בידינו לירד לנכסיו בלתי כפיות גופו לשאל על נדרו א"כ לעולם לא יצאנו מידי חשש כזה ולכן אתי שפיר מה דאמרו דמחזירין שטר מתנה במהיום ולאח"מ ומתורץ קושייתם:

ועפ"ז יש לתרץ קושיות הרשב"א והובא בקצה"ח סי' פ"ו דלמה צריך קרא על שעבודא דר"נ הא בל"ז קיי"ל דשעבוד דאורייתא וכל אשר יש לו משועבד להמלוה ע"ש. ולפמש"כ פשוט הוא דנפ"מ להיכא דאסר הלוה נכסיו בקונם על המלוה דאף לשיטת התוס' והרא"ש כתובות דאלמוה רבנן לשעבוד הבע"ח הא ז"א רק מדרבנן אבל מה"ת הא הקונם מפקיע מן השעבוד א"כ אם לא היה כתיב בקראי למילף על שעבוד דר"נ לא הי' משועבד רק בתורת שעבוד בעלמא כמו כל נכסי הלוה ע"כ הי' חל הקונם לאסור עליו. אבל עכשיו דכתבה התורה דהלוה השלישי משועבד גופו להמלוה הראשון בתורת בע"ד דהתורה שוויי' לבע"ד שלו כדכתיב ונתן לאשר אשם לו וכמש"כ הקצה"ח שם. ע"כ אינו חל הקונם שלו לאסור את הלוה השלישי על המלוה שלו דהא לא הוי שלו כלל רק של המלוה שלו והוי נפ"מ רבתא מהך דשדר"נ ועיין בחידושי לסי' פ"ו מזה. ויש להאריך בזה וקצרתי:

ואפשר לומר דהשמ"ק והג"מ דהקשו כן בהך דב"מ. דס"ל דאינו יכול הלוה לאסור בקונם על המלוה משום דאלמוה רבנן לשעבוד הבע"ח או כעין דברי התוס' ישנים בכתובות (דף נ"ט) שם וע"כ הקשו דניחוש להפקעת בע"ח שלא כדין. אבל באמת להחולקים על התוס' וכשיטת הר"נ והמ"מ אינו קשה וכפי מש"כ. [ועיין בתוס' קידושין (דף י"ח ע"א) ד"ה אמר אביי בע"כ דאב כו' פי' בקונטרס ם יש לו כופין אותו ופודה אותה ק"ק א"כ אמאי קאמר בסמוך ה"נ דאזיל ומזבין לה ומה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה עכ"ל וקצרתי]. ולפי מה דנתבאר דהוכחת השמ"ק והג"מ מהא דב"מ יש ליישב דאינו מוכרח כ"כ לכן הך דינא דחידשו הפוסקים הללו דבע"ח המאוחר מצי טריף ממתנה דמהיום ולאח"מ הקדומה לו זה אינו ברור כ"כ כיון דעיקר סמיכתם על ראי' זו וכיון דאין זה מוכרח ע"כ אין לנו לחדש מדעתינו להך דין מחודש. ומן הסברא נראה כשיטת הרשב"א דהובא לעיל דס"ל דאין כח בבע"ח לגבות בזה דהא כ"ז דלא חזר הוא שלו לגמרי. וכן משמע בהתומים שהובא לעיל דהך דינא אינו ברור כ"כ. וכן נראה מדברי הר"נ בחידושיו לב"מ (דף י"ט) דלא ס"ל כשיטת הג"מ והשמ"ק ע"ש: ענף ג:

והנה ראיתי בפתח הבית סי' ל"ד ענף ד' שכתב בשם הרשב"א שהביא בשם הרמב"ן לקידושין (דף נ"ט) גבי מקדש אשה מעכשיו ולאחר ל' יום דהוי תנאה ופי' רש"י תנאה מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר ל' יום והקשה הרשב"א בשם הרמב"ן דלא מצינו מתנה מעכשיו שיהי' יכול לחזור בו ע"כ פי' התנאי אם לא ימות כו'. א"כ לפ"ז במתנה מעכשיו ולאח"מ אם לא אחזור בי אין חל המתנה כלל דאין מתנה לאח"מ ובאמת הא קיי"ל בח"מ סי' רנ"ז דמתנה מהיום ולאח"מ אם לא אחזור בי מהני בקנין כו' והאריך שם בזה. ע"ש בפתח הבית. וראיתי בחידושי הרמב"ן לקידושין ובחי' הרשב"א שם בשם הרמב"ן שהקשה עלה דמקדש מעכשיו ולאחר ל' יום דהא לא מצינו מקדש מעכשיו שיהי' יכול לחזור בו ואלו במתנה מהיום אם לא אחזור בי לא הזכיר שם. אך אפשר דמסברא נראה לדמותן זה לזה דכמו בקידושין לא שייך מעכשיו כ"ז דבידו לחזור כמו כן במתנה לא שייך מעכשיו כ"ז דבידו לחזור ושפיר כתב הפתח הבית לשיטת הרמב"ן. ובחי' הרשב"א שם השיג על שיטת הרמב"ן בזה וע"כ שפיר כתב הרשב"א דהובא לעיל דס"ל במתנה מהיום אם לא אחזור דאין הבע"ח גובה ממנו. ועיין באה"ע סי' מ' בב"ש ס"ק ו': ולענ"ד נראה דסברת הרמב"ן הנ"ל יש לה מקום לפי המבואר בב"מ (דף ס"ה) מכר לו בית מכר לו שדה וא"ל לכשיהי' לי מעות החזירם לי אסור וכן מבואר ביו"ד סי' קע"ד סעי' א' דכה"ג הוי ר"ק משום דאין שם מכר ע"ז כיון דביד המוכר לבטל המכירה וע"כ הוי בזה איסור רבית מה"ת דהוי הלוואה גמורה ולא אמרינן דהא המכירה חל מעכשיו כ"ז דלא יחזיר המוכר המעות לו אלא אמרינן דכיון דבידו לבטל המכר לא מקרי מכר. ה"ה במתנה דהתנה דיהיה יכול לחזור בו כ"ז שירצה לא מקרי מתנה כלל כיון דבידו לחזור ולפ"ז יש מקום לדברי הרמב"ן במש"כ דלא שייך מעכשיו כיון דבידו לחזור. אלא דיש לומר דהא אמרו שם בב"מ דזה מקרי צד א' ברבית ולר' יהודה מותר הרי דזה מקרי רק צד א' דתלוי אם יחזור ויביא המעות אבל אם לא יחזיר ויביא המעות הוי שמי' מכר ולכן לר' יהודה מותר כיון דבעת שגמרו המקח ביניהם היה אז ספק אם יחזיר המעות אח"ז או לא ע"כ מקרי צד א' ברבית ומותר לר"י. ולרבנן אסור כיון דחוזר בו המוכר ומסלקו במעות ע"כ אין ראי' מהתם לשיטת הרמב"ן במש"כ גבי מקדש מעכשיו ולאחר ל' יום:

אמנם אכתי יש לדון כן ונקדים לדברי המחנה אפרים ה' מלוה ולוה דיני רבית סי' י"ג שכתב בארוכה בדין אם התנה המוכר לכשיהיה לי מעות החזירם לי אסור ודלא כר"י דצד א' ברבית מותר דלכאורה נראה דדוקא בהביא הדמים אז המקח בטל מעיקרא וכפי' רש"י והתוס' דס"ל דהמקח תלוי ועומד אם קיים תנאו כו' ואם לא הביא המעות נתקיים המקח. אבל מן הרמב"ם וטור יו"ד סי' קע"ד משמע דאם התנה כן אין כאן מכירה כלל אלא הלואה כיון שצריך להחזיר בכל עת שירצה וכל הנך רבוותא לא גרסי הכא דלא כר"י דכה"ג אף ר"י מודה דכיון דהתנה להחזיר לעולם ה"ז לא גמר והקנה ול"ד למוכר בית בבתי ערי חומה דהתם אין התנאי נמשך לעולם וכל שעבר שנה א' ולא נפדה נחלטת הבית מעיקרא וכ"נ מתשובת רב עמרם שהביא המבי"ט ויהיב טעמא דכל שהתנאי נמשך לעולם הרי המוכר מובטח לעולם לקיים תנאו ולא גמר להקנות כלל דדמי לאסמכתא כו' וכ"כ הריטב"א בחי' וה"ט כיון דבידו להחזיר המעות בכל עת שירצה אמדינן דעתו דלא גמר והקנה כיון דא"צ קנין מחדש בעת חזרת המעות כו' עכ"ל המח"א. ועיין בנו"ב מ"ת ח' יו"ד סי' ע"ה. והנתיבות בסי' ר"ז ס"ק ו' הביא בקצרה לדברי המח"א הללו וכעין זה ביו"ד סי' ש"ה סעי' ח' גבי פדיון הבן. והנה במה דמחלק המח"א אליבא דר' יהודה בין היכא דבידו לחזור בו לעולם להיכא דאין בידו לחזור לעולם רק לזמן. כעין זה הסברא כתבו התוס' בערכין (דף ל"א) בד"ה ור' יהודה סבר צד א' ברבית מותר. שכתבו וא"ת לר"י משכנתא בלא נכייתא נמי אישתרי דצד א' ברבית הוא וי"ל דלא חשבינן צד א' ברבית אלא כגון עשה שדהו מכר דאיכא צד מכר אם לא יפדנו בתוך זמן הקבוע לו אבל משכנתא בלא נכייתא דליכא בי' צד מכר דלעולם הוא ביד הלוה לפדותו כו' ה"ל רבית כו' עכ"ל. וזהו דלא כמש"כ התוס' בב"מ (דף ס"ה ע"ב) ד"ה לכשיהיה לי מעות החזירם לי אסור דלא כר"י כו' אבל משכנתא לעולם יכולים לפדות או הוא או יורשיו אבל כאן נהי דהוא יכול לפדות יורשיו אין יכולים לפדות עכ"ל התוס' ב"מ. אבל התוס' ערכין מחלקי כעין חילוק של המח"א דשאני משכנתא דאין זמן קבוע אלא לעולם יכולים לפדותו. ודוחק להעמיס בכוונת התוס' בערכין דנתכוונו לדברי התוס' דב"מ:

ולכאורה יש להעיר לדברי המח"א בשם הראשונים דכתבו דהיכא דאין זמן קבוע להתנאי אז אף ר"י מודה דאסור דתקשה ע"ז מהך דמגילה (דף כ"ז ע"ב) דר"מ ס"ל דאין מוכרין בהכ"נ אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו ומקשו ולר"מ היכי דיירי בה הא ה"ל רבית אר' יו"ח ר"מ בשיטת ר"י אמרה דאמר צד א' ברבית מותר כו'. הא לר"מ דס"ל דאין מוכרין בהכ"נ אלא ע"ת דאם ירצו יחזירוהו אין זמן קבוע להתנאי ולעולם יכולים לפדותו א"כ הא בכה"ג אף ר"י מודה דאסור. ואפשר לומר דמיירי שם דהיה זמן קבוע לפדותו ומ"מ ס"ל דמותרים למוכרו דעיקר הטעם דאוסר ר"מ למוכרו לחלוטין משום דדרך בזיון הוא וכפי' רש"י במשנה שם. וכיון דבעת מכירה היה זמן קבוע עכ"פ. ע"כ אין זה מקרי דרך בזיון ומודה ר"מ דמותרין למוכרו דכה"ג אין זה מגונה. וכן מוכרח לומר כן בלא"ה לשיטת הסוברים דמכירה על תנאי דאם ירצו יחזירוהו דאין שם מכר עליו כלל משום דלא גמר להקנותו וכמש"כ המח"א. דהא במשנה הקודמת שם במגילה דס"ל לר"מ דאין מוכרין של רבים ליחיד מפני שמורידין מקדושתו דמרבים ליחיד ליכא קדושה. דהא כיון דס"ל לר"מ דאין מוכרין בהכ"נ רק ע"ת דאם ירצו יחזירוהו. א"כ ליכא בזה הורדה מקדושתו כלל כיון דאין בזה שם מכר כלל והבכה"נ קיימא לעולם בקדושת הרבים כיון דאין בזה שם מכר כלל לשיטת הפוסקים הללו. ולכאורה יש להוכיח מזה כשיטת החולקים בזה. אכן לפי מש"כ דמיירי בהתנו אם ירצו יחזירוהו עד זמן שקבעו ולאחר הזמן לא יהיו ביכולתם לחזור וכיון דבעת המכירה היה על תנאי ע"כ מותרין למכור אף לר"מ דליכא בזה בזיון כ"כ. ע"כ אתי שפיר מה דאמר ר"מ דאין מוכרין מרבים ליחיד דאיכא בזה הורדה מקדושתו כיון דאחר הזמן לא יהיו יכולים לבטל המכר. ולכן אינו ראי' מזה לסתור לשיטות הסוברים דאין בזה שם מכר כלל. ועפ"ז יש לבאר לדברי הירושלמי במגילה פ"ג סוף ה"ב ואכמ"ל: וחזינן דשיטות הרמב"ם והטור והשו"ע ביו"ד סי' קעד ועוד פוסקים באומר לכשיהיו לי מעות החזירם לי דאף היכא דלא בא לידי חזרת מעות ג"כ אסור אף לר"י משום דלא גמר והקנה כלל כיון דיכול לעולם לחזור ולסלק במעות וכמש"כ המח"א. ע"כ לפ"ז יש לדון במתנה מהיום ולאח"מ אם לא אחזור בי דאין זה מקרי מתנה כלל משום דלא גמר והקנה כלל כיון דבידו לעולם לחזור וזהו כש"כ מהך דמכר דהתנה כשיהיו לי מעות החזירם לי דהתם הא מחוסר ממונא והר"נ בפסחים פ"ב (דף ל"א) כתב דבמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל והובא במג"א סי' תמ"א ס"ק ג'. ומ"מ אמרינן כיון דבידו לסלקו במעות ע"כ אין שם מכר ע"ז כלל. [ובמק"א העירותי על דברי הר"נ הנ"ל ממנחות (דף ק"ב ע"א) דאי בעי פריק אמר משום דמחוסר פדיי' לאו כמחוסר מעשה דמי ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' א' ענף ב' וקצרתי]. א"כ כש"כ במתנה דהתנה דיהי' יכול לעולם לחזור בחזרה בלבד בוודאי אין זה מקרי מתנה כלל כיון דבדיבור בעלמא יכול לעולם לבטל להמתנה ע"כ לא גמר ונתן כלל לעולם ולא סמכה דעת המקבל מתנה ע"ז לעולם כלל. ובאמת באמר מהיום ולאחר ל' יום דיש זמן קבוע יש לדון דלא כהרמב"ן. משום דזה מקרי מתנה כיון דאחר כלות זמן שלשים יום לא יהיה יכול לחזור בו ע"כ מקרי זה שפיר בשם מתנה וכעין הך דבית בבתי ערי חומה דאין זה מקרי רק צד א' ברבית כיון דבכלות השנה אם לא יפדנו יחול עליו המכר ע"כ שם צד מכר עליו וכמש"כ המח"א בשם הראשונים. אבל במתנה מהיום ולאח"מ אם לא אחזור בי דלעולם יכול לבטלו בחזרה בדיבור בעלמא ע"כ שפיר יש לדון דאין שם מתנה עליו כלל אף במת ולא חזר בו דמ"מ כיון דהיה ביד הנותן לחזור בו כל ימי חייו א"כ לא גמר להקנותו כלל והמקבל מתנה לא סמכה דעתו לקנותו. וכעין סברת הרמב"ן דלא מצינו מתנה מעכשיו שיהיה יכול לחזור בו. רק בזמן קבוע כמו מעכשיו ולאחר ל' מוכרחין לחלק לשיטת הרמב"ן. דס"ל דשאני הא דכשאביא לך מעות תחזירם לי דאם היה זמן קבוע לפדות דאין זה רק צד א' ברבית משום דשאני היכא דמחוסר ממונא כנ"ל. אבל היכא דבדיבור בלבד יכול לבטל המתנה ע"כ אף בהתנה זמן קבוע לחזרתו ג"כ אין שם מתנה ע"ז כלל אף מעכשיו וכמש"כ הרמב"ן גבי מקדש מעכשיו ולאחר ל' יום. כן י"ל לשיטת הרמב"ן:

אכן במתנה מהיום ולאח"מ אם לא אחזור בי זהו כש"כ מהא דב"מ כנ"ל א"כ הדעת נותנת דאינו קונה כלל אף במת ולא חזר בו וכמש"כ המח"א בשם הרבה פוסקים גבי מכר לו שדה והתנה לכשיהי' לי מעות החזירם לי בלא קביעות זמן דאין שם מכר עליו כלל ואף בלא פדאו ג"כ יש איסור רבית מה"ת. והא דמבואר בש"ס במתנה מהיום ולאח"מ יפרשו דזהו גופא מהיום ופירי לאח"מ וכמש"כ הפתח הבית שם בשם שמ"ק לב"מ שם והמ"מ פ' י"ב ה' זכיי' ה' י"ד שהביאו באמת בשם הרמב"ן דפי' כפי' רש"י גוף מהיום ופירי לאח"מ. ע"כ יש לדון במהיום אם לא אחזיר בי דאין קונה כלל משום דלא גמר להקנות והמקבל לא גמר לקנות דלא סמכה דעתי' כן נוטה הסברא לפי סוגיות הש"ס דב"מ (דף ס"ה) וכפי' המח"א בשם הראשונים. ועיין בחוות דעת סי' קע"ד ס"ק א'. ולכן יש לדון כמש"כ הפתח הבית שם מתחילה לומר במתנה מהיום אם לא אחזיר בי דאין חל המתנה כלל ואין מתנה לאח"מ אך שקיצר בזה אמנם לפי מה שנתבאר יש יסוד וטעם נכון לומר כן:

אבל באמת בטלה דעתי נגד רוב הפוסקים ושו"ע ח"מ סי' רנ"ז סעי' ו' דכתבו להלכה דמהיום אם לא אחזיר בי חל המתנה במת ולא חזר בו וכמש"כ התוס' בב"ב (דף קל"ה ע"ב) בשם הר"ת דהוכיח כן מהא דב"מ (דף י"ט). וע"כ מוכרח לחלק דשאני במכר דהתנה כשיהי' לי מעות החזירם לי משום דהא כל מוכר אינו מוכר רק מפאת דחקו ואונסו כדאמר בב"ב (דף מ"ז) דכל דמזבין אינש אי לאו דאניס לא הוי מזבין כו'. ועיין ב"מ (דף ס"ו ע"ב) תוס' ד"ה ואי אמר קני כו'. ע"כ בהתנה דיהי' בידו לחזור שפיר אמרו ביה דלא גמר להקנותו וכמש"כ המח"א. וכן בהלוקח דנותן מעות י"ל דלא סמכה דעתו לקנותו כיון דהתנה המוכר שיהא יכול לחזור בהבאת המעות. משא"כ במקבל מתנה דהא המקבל מתנה לא יפסיד כלל אף דיחזור בו הנותן וע"כ סמכה דעתו. וכעין זה מצינו בח"מ סי' קצ"ד סעי' ב' בשם הטור והמ"מ והרשב"א דאף החזיק הראשון מ"מ זכה האחרון בהחזיק מקודם כתיבת השטר להראשון והטעם הוא דמי שנותן מעות שייך בי' לומר לא סמכה דעתו שמא יחזור בו המוכר משא"כ השני דלא יפסיד אף אם יקחנו ממנו ומה מזיק לו שיסמוך דעתו לקנותו ע"כ לא שייך בי' לומר דלא סמכה דעתו וכמש"כ הבית יוסף שם בשם הראשונים והסמ"ע שם ס"ק ח' וה"ה בנ"ד מוכרח לומר כן. וגם בהנותן המתנה לא שייך לומר דלא גמר דעתו להקנותו כיון דהתנה דיהיה בידו לחזור בו. דא"כ למה לי' ליתן המתנה משא"כ במוכר די"ל דמפני דחקו עושה כן. וכעין דברי הרשב"ם ב"ב (דף מ"ם ע"ב) ד"ה גילוי מילתא כו' וד"ה ואי דזבוני כו'. וברשב"ם ב"ב (דף ע"א ע"א) ד"ה זה היה לו לפרש כו' אבל מוכר זוזי אנסוה כו' עכ"ל. וע"כ ברור לדינא בנותן מתנה מהיום ולאח"מ אם לא אחזור בי דאם לא חזר בו חל מתנתו מהיום לכ"ע וכמו דמסיק גם הפתח הבית שם. אך אם הוי משעבדי נגד בע"ח או לא. הנה כבר נתבאר דהשמ"ק והג"מ ס"ל דכיון דיכולת בידו לחזור ע"כ אותו זכות שייך גם להבע"ח וכן נראה מדברי הר"נ בחי' לב"מ (דף י"ט): ענף ד:

ולענ"ד נראה להוכיח כן מכתובות (דף י"ט) דהאומר שטר אמנה אינו נאמן אם חב לאחרים וכדר"נ דמוציאין מזה ונותנין לזה כו' והתוס' ד"ה וכגון שחב לאחרים כו' הקשו דיהא מהימן במיגו דאי בעי מחיל כו' וי"ל דשמא אין בדעתו למחול ולהפסיד חובו דעכשיו שאומר אמנה לא מפסיד מידי שאין הלוה גזלן כו' ואח"ז כתבו דשעבוד דר"נ ליתי' במחילה. וכ"כ הרא"ש שם סי' ט' לתרץ לקושיות התוס' לפי שירא להפסיד חובו אבל במה דאומר אמנה לא יפסיד חובו שהלוה אינו גזלן ולא יעכב מעותיו עכ"ל הרא"ש. וכ"כ הריטב"א לחד תירוצא וכ"כ השמ"ק שם וכ"כ הסמ"ע בסי' מ"ז ס"ק א' בשם הע"ש ועיין בש"ך שם ס"ק ז'. וכמו כן כתב הרב המגיד פ"א ה' מלוה והובא בש"ך סי' צ"ט ס"ק ה' דלכן באומר הלוה דמטלטלי שבידו של פ' הם לא מהימן במיגו דהי' יכול לתתן לו משום דאין זה מיגו שאם הי' נותנין לו לא הי' המקבל מתנה מחוייב להחזירן לו ואם טוען שהפקידו בידי אם אינו אמת מחוייב הוא בבא לצי"ש להניחם או להחזירן לו עכ"ל המ"מ. מדברי כולן נלמד דסבירא להו דבמתנה מהיום אם לא אחזור בי גובה בע"ח מינה. דאל"כ תקשה דאכתי יהא מהימן במיגו דאי בעי מחיל לי' בתנאי דהיו מתנה דיהי' חל על המחילה מעכשיו אם לא יחזור בו וכ"ז דיחזור בו יהי' יכול לבטל המחילה. ואם לא הי' מפסיד חובו דהא יהי' יכול בינו לבין עצמו לבטל המחילה או המתנה בנידון המ"מ הנ"ל. ונגד גביות הבע"ח יהי' יכול להבריח ממנו ע"י תנאו דיתנה כן א"כ לא מקרי זה פסידא דהא באמת לא יפסיד חובו או המטלטלין. ואי דאף בינו לבין עצמו יהיה מחוייב מדר"נ ע"פ דין. א"כ גם עכשיו דאומר אמנה ג"כ נימא כיון דאיהו גופי' יודע האמת דאינו אמנה א"כ מחוייב ע"פ דין לשלם להמלוה שלישי מדר"נ. וע"כ מוכח דז"א ורק להכחיש לגמרי זה לא יעשה ובודאי ישלם להמלוה שלו בהסתר ויסכים על הברחתו מהבע"ח ויתאחר הגבי' ממנו כיון שהוא רק בינו לבין עצמו. א"כ ה"ה במחילה ומתנה במהיום אם לא אחזור בי שייך ג"כ לומר כן. הן במחילת החוב בדר"נ והן במתנת מטלטלי בהך דסי' צ"ט:

ולפי תירוץ הר"נ בכתובות שם דאין לו מיגו דאי בעי מחל לי' דמיכסף נגד בע"ח והובא בש"ך סי' מ"ז ס"ק ז' וכעין זה בש"ך סי' צ"ט ס"ק ה'. אין להקשות כן דהא גם בתנאי דיחזור בו שייך לומר דמיכסף נגד הבע"ח. וכש"כ לתי' כמה פוסקים דאינו יכול למחול בדר"נ אבל לתי' התוס' והרא"ש והריטב"א והשמ"ק שם והמ"מ והע"ש דתירצו כולם דאין זה מיגו דאין בדעתו להפסיד. א"כ תקשה דהא יש לו מיגו דיתנה בתנאי דיהי' יכול לחזור בו ואז לא הי' לו פסידא רק איחור הגביי' וכמו עכשיו דאומר אמנה כנ"ל. ודוחק לומר דאף שלא ס"ל להסברא דמיכסף מ"מ בזה ס"ל דשייך לומר דמיכסף ביותר לעשות מחילה בתנאי שיהי' יכולתו לחזור לעולם ועכ"ז לא יחזור דזה אינו סברא לומר ולחלק כן. וע"כ מוכח דאף בהתנה כן אינו יכול להפקיע שעבודו של הבע"ח שיש לו ע"פ שדר"נ דכיון דבידו לחזור ולבטל להמחילה ולהמתנה ע"כ כל מה דאיהו מצי למיעבד ולבטלו בדיבור בלבד כמו כן אותו הזכות שייך ומשועבד לבע"ח דיכול לגבות אף כ"ז דלא חזר בו המלוה שלו וכעין סברת השמ"ק בב"מ והג"מ גבי שעבוד בע"ח על נכסי הלוה כנ"ל. וכיון דכל הפוסקים הללו ס"ל כסברת השמ"ק והג"מ ע"כ יש לנו לפסוק כן לדינא. ואף דלדינא דקיי"ל דבדר"נ אינו יכול למחול ליתא להוכחה זו. אבל לפי תירוצם דתירצו כפי שהובא לעיל מוכח דס"ל כהשמ"ק והג"מ. וגם הא כתבו כן גבי הך דמטלטלי בסי' צ"ט א"כ מכל זה הוי סייעתא לדברי השמ"ק והג"מ:

ולכאורה יש לדחות להראי' זו ע"פ מש"כ לעיל דאף דנימא במתנה מהיום אם לא אחזור בי דאינו גובה הבע"ח מהמקבל מתנה כ"ז דלא חזר בו הנותן וכשיטת הרשב"א. עכ"ז כייפינן להלוה דיחזור בו משום מצות פריעת בע"ח. ואחר דחזר בו הנותן אז ממילא גובה הבע"ח. א"כ לפ"ז שפיר כתבו התוס' והרא"ש לתרץ דאין לו מיגו דאי בעי מחיל כנ"ל. משום דאי יתנה בהמחילה ובמתנת מטלטלין התנאי אם לא אחזור א"כ ממילא יכפוהו לחזור בו משום מצות פריעת בע"ח וממילא יגבה הבע"ח שלו ולא אהנו מעשיו בהמחילה שלו שעשה כדי להבריח מבע"ח שלו ונסתר ראיה זו:

ועכ"ז ראיתי דאין לדחות ראי' זו. ונקדים לדברי הר"נ כתובות פ"ב (דף י"ט) בסוגיא הנ"ל דאמרו דבחב לאחריני אינו נאמן משום דר"נ והקשה דתיפוק לי' בלא דר"נ הוי ג"כ חב לאחריני דנהי דאין מוציאין מזה ונותנין לזה כ"ז שלא יתבענו ללוה מ"מ כשיתרעם המלוה למה לא יגבו לו חוב זה כשם שהם מגבין לו שאר נכסיו י"ל דשטרות לאו בני גוביינא נינהו שאין גופן ממון וכל שאין גופן ממון אין מגבין לי' כו' אבל לר"נ דהמלוה יכול לתבוע והוי בע"ד שלו לתבוע הוי חב לאחרים כו' עכ"ל הר"נ וכ"כ הר"נ סוף כתובות והובא בש"ך סי' ק"א ס"ק ג'. ובחידושי לסי' פ"ו כתבתי להסביר דאף מצד פריעת בע"ח מצוה לא שייך להגבות אליבא דרבנן דפליגי אדר"נ משום דלא מצינו לכוף להלוה השני ולגבות ממנו כדי לקיים מצות פריעת בע"ח המוטל על הלוה הראשון דהא מצי הלוה השני לומר לאו בע"ח דידי את. ולהקנות גוף השט"ח אין ביכולתינו להקנות למלוה הראשון בע"כ של הלוה דכיון דאין גופו ממון אין יכולין להקנותו וכמש"כ הר"נ סוף כתובות:

אך אכתי תקשה דהא אף לרבנן דפליגי על ר"נ מצינן לכוף להלוה הראשון שמחוייב לתבוע מהלוה השני כדי לקיים מצות פריעת בע"ח וכעין דברי הכנה"ג והקצה"ח בסי' ט' גבי רבית דכופין להלוה שיתבע מהמלוה וכמש"כ לעיל א"כ תקשה דל"ל להש"ס לומר דאינו נאמן לומר אמנה משום דחב לאחרים כדר"נ כו'. הא אף לרבנן דפליגי אדר"נ וס"ל דלא הוי המלוה ראשון בע"ד לתבוע מהלוה ב' עכ"ז הא יכולין לכפות להלוה ראשון שיתבע מהלוה שני ולהוציא ממנו כדי שיקיים מנות פריעת בע"ח. א"כ באמירתו שאומר אמנה הוא חב להמלוה שלו דעי"ז לא יוכל ולא יהי' ביכולתינו שיקיים מצות פריעת בע"ח. וע"כ מוכח דדוקא היכא דהמלוה יכול לתבוע מהלוה שני בתורת בע"ד דהתורה שוויי' לבע"ד לתבוע ממנו ויש להמלוה ראשון שעבוד על הלוה שני אז מקרי חב לאחרים ואינו נאמן להפקיע שעבודו של חבירו. משא"כ היכא דאינו יכול לבא בתורת שעבוד רק בתורת כפיי' שיתבע מהלוה השני כדי לקיים מצות פריעת בע"ח וכמו הך דכתובות (דף פ"ו). בזה אמרינן דיכול לומר כיון דיודע אני דהשטר הוא אמנה א"כ אסור לי לתבוע מן מי שאינו חייב לי כלל וליתן לבע"ח שלי. וזהו כעין הך דנדרים (דף צ' באומרת טמאה אני לך דאינה נאמנת והקשה הר"נ וש"פ דהא שוויי' אנפשי' חד"א ותי' הר"נ דמשועבדת לו ואינה נאמנת להפקיע שעבודו ע"ש. וה"ה באומר אמנה כיון דאומר כן א"כ אסור לי לתבוע מהלוה שני ומה לי איסור גזל או איסור אחר ושייך בזה ג"כ שוויי' חד"א. ולכן לא מצינו לכופו שיתבע להלוה שני כיון דצועק ואומר דאסור לי לעשות כן. רק היכא דחב לאחרים המשועבדים לו משעבוד דר"נ בזה אמרו דאינו נאמן להפקיע שעבודו של חבירו. אבל היכא דליכא שעבוד רק בתורת פריעת בע"ח מצוה בזה לא מצינן לכופו כיון דאומר דהוא אמנה ואסור לי לתבוע ממנו והא דתקשה דירדו לגבות החוב בתורת שעבודא דאורייתא ע"ז כתב הר"נ דכיון דאין גופו ממון ושטרות לאו בני גוביינא ע"כ לא שייך בזה שעבוד כיון דלא הוי גוף שלו. וכיון דאין בזה תורת שעבוד לרבנן דפליגי אדר"נ ע"כ הי' מהימן לומר אמנה לדידהו. כן הוא פשט הסוגיא דכתובות (דף י"ט) לשיטת הר"נ וש"פ דס"ל דשטרות לאו בני גוביינא. ובאמת הש"ך בסי' ק"א דהכריע כהסוברים דשטרות בני גוביינא הא כתב שם בס"ק ג' לפרש לסוגיות הש"ס שם דלרבנן דפליגי אדר"נ הי' מהימן לומר אמנה במיגו דאי בעי הי' מחיל אבל לר"נ אינו יכול למחול ע"כ אינו נאמן לומר אמנה ע"ש. אבל לפי תירוץ של הראשונים שם דלכן אין לו מיגו דאי בעי מחיל דאינו רוצה להפסיד חוב. ואיירינן כעת לדידהו. א"כ מוכרח לומר דיסברו לפרש הך סוגיא דאינו נאמן לומר אמנה משום דחב לאחרים וכדר"נ כו' דס"ל כמש"כ הר"נ הנ"ל לפרש כן:

ולפי מה דנתבאר אתי שפיר דברי המ"מ פ"א הל' מלוה ה"ד במש"כ הרמב"ם טען הלוה מטלטלין שבידי אינן שלי אלא של אחרים אינו נאמן וכתב המ"מ דין זה אינו מבואר בגמ' כו'. והכ"מ כתב דזה נלמד מהא דכתובות (דף י"ט) דהאומר שטר אמנה אינו נאמן בחב לאחרים א"כ ה"ה הכא הוי חב לאחרים. ולפי מש"כ הנכון עם המ"מ דאין זה מוכרח מהגמ' הנ"ל דשאני שעבוד דר"נ דהתורה שעבד להלוה שני שיהיה משועבד להמלוה ראשון ע"כ אינו נאמן להפקיע שעבוד חבירו אף היכא דשייך שוויי' אנפשי' חד"א וכמש"כ הר"נ סוף נדרים. משא"כ מטלטלי דאינן בכלל שעבוד דהא מטלטלי לא משתעבדי והא דיורדין להגבות ממטלטלין זהו משום כפיות מצות פריעת בע"ח. וע"כ היכא דאומר דהמטלטלין אינן שלי רק של אחרים יש לדון דאין כופין לו על מצות פריעת בע"ח דהא שוויי' אנפשי' חד"א כ"ז דאינו חוזר באמתלא נכונה דמה לי איסור גזל או איסור אחר כנ"ל. ואפשר דהא דפסקו כל הפוסקים ובח"מ סי' צ"ט דאינו נאמן לומר מטלטלין שבידו של אחרים הוא. דזהו עכשיו דתקנו הגאונים דגובין ממטלטלי דיתמי דהוי בכלל שעבוד ג"כ מפני דכותבין כן בשטר או לפי דמטלטלי בזה"ז דינן כגמלא דערבא דאשה גובה כתובתה מהם וכמבואר כ"ז ברמב"ם וברא"ש וטור ח"מ סי' ק"ז וסמ"ע ס"ק ג' וסוף סי' תי"ט ובאה"ע סי' ק' סעיף א' בב"ש ס"ק ב'. ע"כ גם מטלטלי הוי בני שעבוד קצת. וגם הא מה"ת אין לחלק בין קרקע למטלטלי דמטלטלי ג"כ נשתעבדו להבע"ח כמבואר ברשב"א והובא בקצה"ח סי' ל"ט. ע"כ הדין נותן דאינו נאמן לומר של אחרים הם דאינו יכול להפקיע שעבוד חבירו. והא דאינו גובה מטלטלי ממשעבדי זהו משום דלית לי' קלא. ועיין בח"מ סי' ק"ד וסמ"ע ס"ק א' גבי דין קדימה במטלטלי ואכמ"ל: ענף א:

ולמדנו מסוגיות הש"ס דכתובות דהא דאינו נאמן לומר אמנה זהו רק לדר"נ אבל לרבנן דפליגי אדר"נ נאמן לומר אמנה ויהיה זה מאיזה טעם שיהיה א"כ כיון דכתבו התוס' והרא"ש וש"פ דלכן אין לו מיגו דאי בעי מחיל לי' משום דאינו רוצה להפסיד חובו. א"כ תקשה דאכתי בידו למחול להלוה בתנאי דיהיה בידו לחזור תמיד ואז לא יהיה יכול הבע"ח שלו לגבות מהלוה שני כ"ז דאינו חוזר בפי' ולא יפסיד חובו וכמש"כ לעיל. ואי דנימא דאכתי יהיו יכולים לכפות להמלוה שיחזור מהמחילה כדי לקיים פריעת בע"ח מצוה כנ"ל. הא מבואר בהך סוגיא בפירוש דדוקא משום דר"נ דתני מוציאין מזה כו'. אינו נאמן לומר אמנה אבל לרבנן דפליגי אדר"נ נאמן לומר אמנה וכמש"כ בארוכה. א"כ אי נימא דפקע שעבודו של הבע"ח בנתן מתנה ע"מ לחזור בו דלפי דכ"ז דלא חזר בו הוא של המקבל ואין אנו יכולין לירד לנכסיו רק לכוף להמלוה השני שהוא לוה הראשון של מלוה שלו שיחזור בו מהמחילה משום מצות פריעת בע"ח. א"כ הא באומר אמנה לא מצינן לכופו שיחזור בו כיון דצועק ואומר אמנה ושוויי' אנפשיה חד"א ואסור לו לעשות טצדקי שיגבו ממנו שלא כדין לפי דבריו דהוא אמנה ולכן לא שייך דין כפיי' בזה אם אין תורת שעבוד בזה:

ע"כ עדיין תקשה דאמאי א"נ לומר אמנה הא יש לו מיגו דעי בעי מחיל ע"מ שיחזור בו ואם לא יחזור יהיה המחילה מעכשיו וגם יאמר אמנה כמו שאומר עכשיו ויגיד כן דהשטר הוא אמנה ולדבריכם דאין אתם מאמינים לי הריני מוחלו אם לא אחזור בי א"כ לא מצינן לכופו שיחזור מצד פריעת בע"ח מצוה דהא לדבריו אסור לו לעשות כן כנ"ל. ומצד שעבוד דר"נ הא כ"ז דאינו חוזר בו אינו משועבד כלל למלוה שלו ולא יפסיד חובו וכמש"כ לעיל. ומצינו מיגו כעין זה בשבועות (דף מ"ה) בהך דשכיר נשבע ונוטל דל"ש אלא בשכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. וקשה הא אף בלא שכרו בעדים כיון שידוע שעשה מלאכה כמבואר בסי' פ"ט סעי' ג' צריך לשלם כדין יורד שלא ברשות. וע"כ מוכח דכוונת הש"ס הוא דיש לו מיגו דלא שכרתיך ונתתי לך שכרך דנהי דצריך לשלם לו אבל תקנת שכיר ליתי' גבי' כיון דלא שכרו וכ"כ הקצה"ח סי' פ"ט ס"ק ד' וכ"כ הנתיבות שם. הרי דאמרינן דין מיגו דאי בעי להוסיף עוד טענה לטענתו דטוען עכשיו לפנינו. וכעין זה כתב השער משפט כללי מיגו ס"ק ג' ולא הביא ראיה זו. ואף לשיטת המהרי"ט שהביא השעה"מ שם יש לחלק דנ"ד שאני דיש לו מיגו דיהיה עומד בטענתו דאומר עכשיו דהוא אמנה ויוסיף לזה המחילה אם לא יחזור בו דאין זה בחשש שקר רק בעשיות מעשה במה דבידו לעשות. [ועיין בקצה"ח סי' צ"ט ס"ק ג' ומש"כ בשם מוהראנ"ח על דברי תוס' כתובות הנ"ל] וכה"ג גם המהרי"ט מודה דמהני מיגו דהיה עומד בטענתו דטוען ויוסיף לזה עוד עצה כמו בנ"ד דימחול לו בתנאי דיהיה בידו לחזור ואז לא היה יכול לגבות מהלוה אי נימא כשיטת הרשב"א החולק על שיטת השמ"ק והג"מ. ומצד כופין לו לחזור כדי לקיים מצות פריעת בע"ח הא בכה"ג דאומר אמנה לא מצינן לכופו וכדמוכח פשט הסוגיא שם דדוקא מצד דר"נ אמרו דא"נ ואלו לרבנן נאמן לומר אמנה וכמש"כ בארוכה. ולכן כיון דהתוס' והרא"ש והמ"מ והלח"מ פ"א הל' מלוה ה"ד והסמ"ע בשם הע"ש בסי' מ"ז כתבו כולם לתרץ לקושייתם דהא יש לו מיגו דאי בעי מחיל משום דאינו רוצה להפסיד חובו. בע"כ מוכח דס"ל במחילה ומתנה אם לא יחזור בו ג"כ יכול הבע"ח לגבות אף דלא חזר בו עדיין דכיון דאיהו מצי לחזור כמו כן אותו זכות משועבד ושייך לבע"ח שלו ומוכח מכל הפוסקים הללו כדברי השמ"ק והג"מ והר"נ בחי' לב"מ (דף י"ט):

ולכאורה יש להעיר על תירוץ הפוסקים הללו דאין לו מיגו דמחילה דמתיירא להפסיד חובו הא אכתי יש לו עצה דלא יהיה ממש בהמחילה לגבי הלוה שלו דהא מבואר בב"ב (דף מ') במוסר מודעה על מתנה דבגילוי מילתא סגי וכן הוא בח"מ סי' ר"ה סעיף ו' א"כ הא בידו למסור מודעא על המחילה וגם בינו לבין עצמו היינו בין המלוה והלוה יכול לגלות לו דעתא דמה דימחול לו אח"ז אינו עושה זה בל"ש רק כדי להבריח מהבע"ח שלו ומאמין להלוה דיודע בעצמו דאין ממש במחילה זו ע"פ דין וכמש"כ התוס' והרא"ש דבאמירתו אמנה מאמין להלוה דיודע בעצמו דאינו אמנה ויחזור לו חובו. ולגבי הבע"ח הוי הברחה מועלת דהא לא ידעינן מהמודעא. ועיין בתוס' קידושין (דף מ"ג) ד"ה והשתא דתקין רבנן כו' מה שכתבו בשם הר"ר יעקב מקוצי כו'. א"כ תקשה דיהי' מהימן במיגו דמחיל ע"י עצה זו ולא יפסיד חובו ואכתי אינו מספיק תירוצם על קושייתם. ויש לומר דס"ל להתוס' והרא"ש והפוסקים בתירוצם דס"ל דמהני מחילה בדר"נ דאם מחל יש לחוש שמא מסר מודעא או איזה גילוי דעת בינו לבין עצמו כדי להבריח מהבע"ח שלו וכמו באומר אמנה דאינו נאמן בחב לאחרים בשדר"נ וחשדינן לי' למשקר. ה"ה במוחל להבע"ח היכא דחב לאחרים ג"כ חשדינן לי' למשקר דאינו עושה בלב שלם ושמא מסר מודעא וג"ד בינו לב"ע. וגם הא קיי"ל דמחילה ומתנה הוא טענה גריע ע"כ שפיר יש לחוש שמא עשה עצה זו וכדי להבריח מהבע"ח. ע"כ לא מהני מחילתו במקום דחב לאחרים רק ע"י ביטול מודעות כמו בסי' ר"ה דאז אין ממש במודעתו ואז מיפטר הלוה ע"פ דין ולכן שפיר כתבו לתרץ דאין לו מיגו דמחלו דמתיירא להפסיד חובו דהא לא מהני מחילתו רק ע"י ביטול מודעות ע"כ א"ש תירוצם:

ונתבאר בהוכחה מכל הפוסקים הללו בתירוצם הזה דס"ל כשיטת השמ"ק והג"מ דכיון דהוא מצי לחזור כן שייך אותו זכות להבע"ח בשעבוד וגובה הבע"ח ממנו. וידעתי מה דיש לומר דאף לתירוצם כן ולא ס"ל להסברא דמיכסף וכתי' הר"נ והש"ך בסי' מ"ז ס"ק ז' ובסי' צ"ט ש"ך ס"ק ה' שכתבו דלכן לא הוי מיגו טוב דידעו שעושה כן להבריח וגם יעשה מעשה רע נגד המלוה שלו שיתן מתנה ויהי' לוה רשע ולא ישלם במזיד כו' ע"ש. די"ל דאף לתירוצם דלא יפסיד חובו ס"ל דעל מעשה המתנה ומחילה שעשה כיון דאין בידו לתקן אחר זה ע"כ לא שייך כ"כ בזה לומר דמיכסף לעשות כן אבל במחילה ומתנה אם לא יחזור בו דהוי בכל ימיו בשם לוה רשע כו' דהא בידו תמיד לחזור ע"כ גם בתירוצם הזה ס"ל ג"כ דלא יעשה כן ע"כ ממילא נסתר ראייתי זאת. אבל באמת ז"א דאי נימא דס"ל גם בתירוצם הנ"ל דשייך לומר דמיכסף לעשות כן שלא יהיו כל ימיו בשם לוה רשע א"כ ממילא הי' להו לתרץ בקצרה דלכן אין זה מיגו טוב משום דמיכסף שלא יהי' אז בשם לוה רשע וכתי' הפוסקים כנ"ל. ואין לחלק במה שיהי' כל ימיו בשם לוה רשע או שיהי' לוה רשע על אותו שעה דיעשה המחילה והמתנה ולכן שפיר הוכחתי כן:

ענף ב:

כל זה כתבתי מכבר. וכעת ראיתי כי יש לסתור ראייתי והוא דלכאורה צריך ביאור דאמאי לא תירצו באמת דלכן אין זה מיגו טוב משום דמיכסף לעשות כן שיהי' לוה רשע כו' וכמש"כ באמת הר"נ והש"ך לתרץ כן וכדמצינו בב"ב (דף מ"ה) דמשום לוה רשע כו' שיפורסם ברבים ללוה רשע וכמש"כ הש"ך בסי' ל"ז ס"ק א' בשם מהר"ם לובלין לחד תירוצא דמה"ט הוי נוגע בעדות ומיפסל להעיד. ואפשר לומר דבאמת זה תליא בהנך תירוצם שכתב הש"ך בסי' ל"ז ס"ק א' הנ"ל בשם מהר"ם לובלין ובשם הרמב"ן בחידושיו דלפי תירוצם שם דמשום נוגע מיפסל אף לחובה אין משום הכרח לנ"ד. אבל לפי תי' הרמב"ן בחי' שם ולתי' הראשון של המהר"ם שם כש"כ בנ"ד דהא שם הוי לוה רשע בשב וא"ת ואלו הכא הוי לוה רשע בקום ועשה דמכש"כ דהוי זה סברא טובה לדון דאין זה מיגו טוב. ומה"ט י"ל דכו"ע מודו דמשום זה אין לדון בנ"ד להך מיגו. דיתבייש לעשות להמתנה ומחילה שלא יתפרסם ללוה רשע בפני הבריות. ולכן נלע"ד לומר דס"ל להני פוסקים בתירוצם דאין זה מיגו טוב דאינו רוצה להפסיד חובו ולא הי' ניחא להו לומר בפשיטות דלכן אין זה מיגו טוב דיתפרסם ברבים ללוה רשע במעשהו במזיד כנ"ל. דזה א"ש בפשיטות לפי מה שכתבתי לעיל לדון דיש לו מיגו דהי' עומד בטענתו דהשטר הוא אמנה ויוסיף למחול החוב להלוה שלו. והבאתי ראי' לזה משבועות (דף מ"ה ע"ב) דשכרו שלא בעדים דנאמן במיגו דלא שכרתיך ונתתי לך שכרך וכמש"כ לעיל בארוכה. וכעין זה ראיתי באו"ת בכללי מיגו ס"ק ל"ב ובנתיבות בכללי מיגו ס"ק י"א ע"ש:

ולפ"ז אתי שפיר במה דלא הי' ניחא להו לתרץ בפשיטות דלכן אין זה מיגו טוב לפי דיתפרסם שהוא לוה רשע וכפי שכתב הר"נ והש"ך משום דאכתי תקשה דהא יש לו מיגו לעמוד בטענתו דהוא אמנה ויאמר כן כי לפי מה שידעתי האמת כי הוא שטר אמנה א"כ אין הדין לגבות ממנו ואף לדבריכם שאין אתם מאמינים לי בזה. הנני מוחלו להחוב ואז הדין הוא שאין יכולים לגבות ממנו וכיון דכן הוא האמת ע"כ הנני מחוייב להשתדל ולעשות טצדקי זו כדי שלא יוציאו ממנו ממון בגזילה. ואז לא יהי' לוה רשע כלל כי לפי דבריו דהשטר אמנה א"כ אדרבה עושה כדין והיושר ולכן לא הי' ניחא להו לתרץ כן וע"כ תירצו דאין זה מיגו טוב משום דאינו רוצה להפסיד חובו כו'. ולפ"ז נסתר הוכחתי שהוכחתי דס"ל כשיטת השמ"ק והג"מ דאל"כ אכתי תקשה דהא יש לו מיגו דמחיל והי' מתנה דמוחלו אם לא אחזיר בי כו'. דהא יש לומר דבמיגו כזה יתבייש לעשות כן דלפי דבריו דהוי שטר אמנה א"כ אמאי אינו מוחל לו בלא שום תנאי. ולפי תנאו דמתנה דיהי' יכול לחזור בו. ניכר ומוכח ממעשיו דבאמת אין זה שטר אמנה וע"כ עושה עצה זו והתנה דיהי' יכול לחזור בו כדי שיהי' יכול בהסתר לקבל חובו מהלוה וע"כ יהי' מפורסם עי"ז ללוה רשע ומיכסף לעשות כן ולכן אין זה מיגו מעליא. רק במיגו דאי בעי מחיל בלא שום תנאי חזרה.. זה הוי מיגו טוב ולכן שפיר תירצו ע"ז דאינו רוצה להפסיד חובו. ולכן נסתר הוכחתי. וכן יש לומר בהך דסי' צ"ט באומר מטלטלין אלו של אחרים הם דכתב המ"ה לתרץ דאין זה מיגו טוב דאם היו נותנים לו לא הי' המקבל מחוייב להחזירן לו וכמש"כ הש"ך שם בס"ק ה'. דאין לומר דאכתי הי' יכול לתתן במתנה אם לא יחזור בו משום דהי' מפורסם עי"ז ללוה רשע דלפי דבריו למה מהדר להתנות התנאי דהי' חוזר בו וכמש"כ. וע"כ אין להוכיח כן מהתם. ושיטת הסוברים לתרץ שם ובסי' מ"ז דלכן אין זה מיגו מעליא משום דיהי' לוה רשע ואף דהא יכול לומר אמנה וכן מטלטלין אלו של אחרים והי' מוסיף להמחילה ולהמתנה וכמש"כ. די"ל דס"ל דגם בכה"ג שייך מיכסף כיון דיהי' בשם מתנה ממנו [ואיכא דשמע בהא ולא שמע מהא]. עכ"פ בשיטת הסוברים לתרץ דאין זה מיגו טוב דאינו רוצה להפסיד כו'. י"ל בטעמם כמו שכתבתי וע"כ אין להוכיח כן מדבריהם: ועכ"ז כיון דהשמ"ק והג"מ והר"נ בב"מ (דף י"ט) ס"ל דבמתנה מהיום אם לא אחזור בי אף דלא חזר בו הנותן מ"מ גובה הבע"ח משום דאותו זכות שיש להנותן שייך גם להבע"ח. וגם במלוה בע"פ שאינה טורפת ממשעבדי ג"כ הדין כן דהא השמ"ק בב"מ שם כתב כן גבי כתובת אשתו או למזונות כו'. ומשמע דקאי על מזונות אשתו ואף דמזונות אשתו לא טרפא ממשעבדי אפ"ה אמרו דגובין למזונות ממתנה מהיום אם לא אחזור בי. ועיין בתומים סי' ס"ה ס"ק נ"ג אכן לדעתי נראה כמש"כ. וכן מוכח מהך דסי' צ"ט סעיף ו' דבע"ח גובה ממתנת מברחת ואף במלוה בע"פ אמרו שם כן. ולעיל הא נתבאר דמתנת מברחת הוי כמו מתנה מהיום אם לא אחזיר בי וכמש"כ הנתיבות שם בשם הרא"ש. ולכן לדינא ברור דבמתנה מהיום אם לא אחזיר בי דאף דלא חזר בו הנותן דגובה ממנו הבע"ח ואף במלוה בע"פ דיינינן כן. ועיין בפתח הבית סי' ל"ד ענף ד'. ובהגהות ר"ע איגר זצ"ל כאן הביא לדינא לדברי השמ"ק פ"ק דב"מ הנ"ל:

ענף ג:

אבל אינו טורף מהלקוחות. והקצה"ח ס"ק א' הביא לדברי הר"נ ריש פ' הנזקין בהא דאמרו שכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפ' ואחריו לפ' וא"ת והיכי קרי למתנות שכ"מ משעבדי כו' י"ל דהכא במתנת שכ"מ במקצת ובקנין דמתנת בריא הוא אבל במתנת שכ"מ בכולה אי קמא בינונית ובתרא זיבורית מבינונית דקמא גבי וכן דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל עכ"ל הר"נ וכ"כ בחי' רשב"א שם. והקשה הקצה"ח ע"ז דהא אפילו נימא דמתנת שכ"מ הוי כירושה מ"מ גם בירושה היכא דמשכחת קמא ובתרא גובה מקמא ואומר הנחתי לך מקום לגבות וראי' ברורה מתוספתא פ' מי שהי' נשוי גר בימים הקדמונים שמת ובזבזו נכסיו ויצאו עליו כתובת אשה ובע"ח גובין מהאחרון אין בהם גובין משלפניו הובא במ"מ פ"ג ה' זכיי' ובשם העיטור דמחזיק בנכסי כו' ה"ה כיורש ואפי' מלוה בע"פ גובה כו' וכן פסקו בטושו"ע סי' ער"ה כו' הרי מבואר דלא חילקו בתקנתם בין יורש או מקבל מתנה ויורש נמי מבתרא גבי מקמא לא גבי ולפ"ז גם גבי מתנת שכ"מ נהי דדינו כיורש לא גרע ממחזיק בנכסי כו' דמבתרא גבי מקמא לא גבי והתימא על הגאונים שנתחבטו ונתלבטו בזה הלא הדבר מוכרח מהתוספתא דאפי' בדין יורש נמי לא גבי מקמא אלא מבתרא ואחרון נפסד עכ"ל הקצה"ח:

ולענ"ד נראה ליישב קושייתו ע"פ מה שהעליתי בספרי נחל יצחק בסי' ל"ט סעי' א' בקונטרס ראשון בש"ד וענף ד' וענף ה' וענף ו' ע"פ שיטת רש"י בפסחים (דף למ"ד ע"ב) דטריפת משעבדי הוי משום דע"י השעבוד הוי כמו כל דבר דאינו ברשותו דלא מהני מכירתו ומתנתו. וביארתי דטעם זה לא שייך רק בגביות לקוחות ומקבלי מתנה אבל בגביות מיורשים דלא שייך טעם זה. דגבינן מהם משום דיורש כרעא דאבוה הוא וכמש"כ שם בארוכה אבל בזוכה מהפקר דממילא הטעם הוא דזבינן מנייהו הטעם הוא דחייב הזוכה לשלם משום מזיק שעבודו של חבירו דהא מקודם דזכה בהו הזוכה היה להמלוה שעבוד על הנכסים וכפי שיטת הר"נ והסמ"ע דלא פקע שעבוד נכסי אף דמת הלוה רק בעת דזכה בהו הזוכה אז פקע שעבודו א"כ מקרי הזוכה כדין מזיק שעבודו של חבירו דחייב ואלו בלוקח ומקבל מתנה אין לחייב משום מזיק שעבודו משום דהלוה דמכר ונתן. הוא קעבד מעשה ולא הלוקח והמקבל וכמו שהבאתי שם בשם תשובת הרמב"ן סי' נ"ו. אבל בזוכה מהפקר דממילא. עיקר הטעם במה דטורף ממנו הוי משום דהוי מזיק שעבודו. ע"כ היכא דהניח נכסים ב"ח בעת שזכה הראשון ע"כ אינו גובה מהראשון דהא בעת שזכה הראשון לא הי' אז בשם מזיק שעבודו דהא עדיין הניח לו מקום לגבות ממנו וע"כ אין גובין מהראשון אם הניח נכסים בני חורין דהא לא היזק לשעבודו רק אחרון אחרון נפסד דהאחרון הוא המזיק שעבודו דלא הניח כלל שום שיעבוד להמלוה. וע"כ לא הביא הש"ס בגיטין (דף נו"ן ע"ב) גבי מה דאיבעיא להו אם עבדו לתקנתא דאין נפרעין ממשעבדי במקום שיש ב"ח גבי מתנה. להך תוספתא דכתובות סוף פ' יו"ד הנ"ל. וכמו שכתבתי שם בארוכה. דדוקא בלוקח ומקבל מתנה דמן הדין נפרע ממשעבדי אף במקום בני חורין דהא הנכסים משועבדים הם להמלוה אלא מצד תקון העולם תקנו דאין נפרעין ממשעבדי במקום שיש ב"ח ע"כ איבעיא להו אם תקנו כן במקבל מתנה. ולהלכה קיי"ל דאף במתנה עבור תקנתא דאין נפרעין ממשעבדי במקום שיש ב"ח. וע"ז כתב הרשב"א והר"נ גבי מתנת שכ"מ בכולה דדינו כיורש דאין זה בשם משעבדי דליתא בי' הך תקנתא דאין נפרעין ממשעבדי במקום שיש ב"ח וגובין מהראשון דהא יש לו זכות בתורת שעבוד אף על הנכסים שזכה הראשון ומן בינונית דקמא גבי. דהא ביורש כיון דהוי כרעא דאבוה גובין ממנו בתורת שעבוד נכסי דהא לא פקע שעבוד נכסי אף במת הלוה וכמש"כ שם. משא"כ בזוכה מן הפקר דממילא דכיון דזכה בהו איש אחר אז פקע שעבודו ומקרי הזוכה בשם מזיק שעבודו וזהו עיקר זכותו במה דטריף המלוה מהזוכה בנכסי הפקר דממילא וע"כ מן הדין הוא דאחרון אחרון נפסד דכ"ז דהניח בני חורין אין על הראשון שם מזיק שעבודו. וע"כ אין זה דומה כלל להך דברי הרשב"א והר"נ במש"כ גבי מתנת שכ"מ בכולה משום דאינו דומה כלל מי דזוכה מהפקר למי שזוכה בתורת ירושה. וע"כ שפיר אמרו דכיון דאין בזה שם מתנה רק כדין יורש ולית בהו לתקנה דאין נפרעין ממשעבדי במקום שיש ב"ח וע"כ מוקמינן אדינא דגובין מהראשון הבינונית. [והא דיש להעיר על הרשב"א והר"נ במה דאמרו גבי מתנת שכ"מ בכולה דאי קמא בינונית ובתרא זיבורית דגבי מבינונית דקמא. הא מיתומים דגובין זיבורית הטעם הוא משום דלא מסיק אדעתי' דמיית כו'. כבר העיר בזה בחי' הרשב"א דגיטין שם וכעין דברי התוס' גיטין (דף נו"ן ע"ב) ד"ה שמע מינה במתנה נמי כו' בתי' קמא שם והדברים ארוכין ועת לקצר בזה]. ומתורץ על נכון קושיות הקצה"ח. אכן לדינא פסק השו"ע בסי' רנ"ג סעי' ט' דאף במתנת שכ"מ ממש ג"כ הדין הוא דגובה רק מהאחרון וכמש"כ הקצה"ח בסי' רנ"ג ס"ק ה' דלא ס"ל כשיטת הר"נ דר"פ הנזקין וסייעתו אלא כשיטת החולקים ע"ש. והקצה"ח ס"ק ב' כתב להוכיח גבי הקדש דמלוה ע"פ גובה ממנו ואפ"ה אם הניח ב"ח אינו גובה מן הקדש וכמו דכתב התוספתא גבי הפקר וכנ"ל. אכן לפי מה שכתבתי אין הכרח להוכחת הקצה"ח דיש לחלק ביניהם בפשיטות ע"פ מה שנתבאר בעז"ה:

ענף ד:

אבל המלוה בשטר טורף מהלקוחות כו'. ולקמן סי' קי"ד סעיף ד' דמשביעין את הטורף בנק"ח שלא נפרע חוב זה כו':

ענף ה:

והנני לכתוב כאן למה שכתבתי מכבר בקונטרס א' בענין ערב השייך ג"כ לענין לקוחות והוא דנסתפקתי במה דמבואר בסי' ק"ל סעיף א' אם פרע הערב קודם שנודע אם פרעו הלוה וטוען הלוה שכבר פרעו אין הלוה חייב לערב כו' וכתב שם הסמ"ע ס"ק ב' דזהו במלוה בע"פ אבל בהי' שטר ביד המלוה נחשב כנודע שלא פרעו כו' וכ"כ הט"ז שם. ומבואר לעיל בסי' קכ"ט בסמ"ע ס"ק כ"ח במלוה שבא לגבות מערב אף במלוה בשטר צריך המלוה לישבע כדין טורף מלקוחות. ויש להסתפק במלוה בשטר ופרע הערב להמלוה בלא שבועה אם יכול הערב לחזור על הלוה או כיון דטוען הלוה דפרע כבר להמלוה א"כ לפ"ז הדין נותן דאין חייב הלוה לשלם להערב דיכול הלוה לומר להערב דפשעת במה דפרעת בלא שבועה דהא לא הי' יכול המלוה לגבות ממך בלא שבועה. וגם י"ל בזה דמי יימר דמשתבע וכדאמרו בשבועות (דף ל"ב) הכל מודים בכנגדו חשוד על השבועה אילימא דחשוד לוה ולימא לי' מי יימר דמשתבע. וגם היכא דהשבועה אינו רק תקנת חז"ל ג"כ אמרו דמי יימר דמשתבע דהא שבועת חשוד שכנגדו נשבע ונוטל לחד תירוצא בתוס' ב"מ (דף ה') ד"ה שכנגדו קאמינא כו' דשבועת חשוד על כנגדו אין זה רק מדרבנן משום לא שבקת חיי' כו'. ואף דהתם בשבועות הא העד יודע שהי' יכול המלוה לישבע באמת מ"מ אמרו מי יימר דמשתבע דאפשר ע"י אימת השבועה הי' פורש אף משבועת אמת וכמש"כ הר"נ ברפ"ז דשבועות דכמה אינשי פרשי משבועת אמת. וכש"כ היכא דהלוה טוען שפרעו כבר ואינו יכול המלוה לישבע באמת דוודאי שייך בזה לומר מי יימר דאם היית מחייבו שבועה שמא הי' פורש ולא הי' נשבע בשקר ע"כ אתה פשעת דלא השבעת להמלוה. וגם הא כתב רש"י בשבועות (דף ל"ב ע"א) שם דרוב בני אדם אין נשבעין לשקר והי' משלם עכ"ל. ע"כ הדעת נוטה דאינו יכול הערב לחזור על הלוה בפרע להמלוה בל"ש:

אבל בתוס' כתובות (דף צ"ב ע"ב) משמע להדיא להיפך דהתוס' שם בד"ה דינא הוא דאזיל כו' הקשו דמאי נפ"מ דמצי טעין עמו ראובן והלא כל מה דמצי טעין עמו ראובן יטעון שמעון כו' ותירצו דנפ"מ דמצי לטעון אישתבע לי דלא פרעתיך וכגון שמחל לו שמעון לשבועה דהבא ליפרע מנכסים משועבדים כו' עכ"ל. הרי דס"ל להתוס' בפשיטות דאף היכא דמחל הלוקח לשבועת משעבדי דהי' מחוייב המלוה בעת הטירפא ממנו עכ"ז היכא דיש להלוקח חיוב אחריות על המוכר מצי טריף מיני' כדאמרו התם דמפקת מיני' עלי הדר. ולא מצי טען המוכר להלוקח הלא פשעת במה דלא השבעת להמלוה כדין ובכה"ג לא קבלתי אחריות. אלא חייב המוכר להלוקח ולא מיפטר עי"ז מחיוב אחריות שקיבל עליו. וע"כ הטעם הוא משום דעיקר שבועת משעבדי תקנו בשביל טובת הלוקח דתקנו זה חז"ל לטובת הלקוחות ע"כ יכול הלוקח לומר אי אפשי בתקנת חכמים. ואוקמי על דאורייתא דהא מה"ת טורף מלקוחות בלא שבועה. ע"כ יכול הלוקח לומר דלא פשעתי כלל כיון דיכול לומר א"א בתק"ח א"כ אין שום דין שבועה כלל להמלוה הטורף והוי כמו שהלוקח אין עליו חיוב שבועה כלל מן הדין. ולא מבעיא למאן דס"ל ש"ד דאף למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא מ"מ כיון דתקנו כבר דמלוה בשטר טורף ממשעבדי ולכן כיון דאומר א"א בתק"ח שפיר מצי הלוקח לחזור על הלוה המוכר. ואין זה דומה למה שכתב בספר תרומת הכרי בסי' ק"ב סעיף א' ע"ש ובהג"ה שם וקצרתי:

(הגה"ה:

ויש לי אריכות דברים בענין זה ע"פ מה דיש לדון בכל לוקח דחוזר על המוכר מצד חיוב אחריות דהא בלא"ה חוזר הלוקח על המוכר מצד פורע חובו של חבירו שלא מדעתו לשיטת הר"ת דכתובות (דף ק"ח) בתוס' והרא"ש שם. ובאמת ראיתי בהפלאה כתובות (דף ק"ח) בתוס' ד"ה חנן כו' שהקשה לשיטת הר"ת הנ"ל דא"כ למה צריך בכל לוקח דחוזר על המוכר מצד חיוב אחריות הא בלא"ה חייב משום דפרע חובו של חבירו לשיטת הר"ת דחייב ע"ש. ובאמת אין זה קשה כלל דשאני בפורע חובו של חבירו דנתכוין להשביח נכסי חבירו משא"כ בלוקח דהמלוה טורף מעצמו ממנו בלא מעשה וגרמת הלוקח ע"כ בכה"ג לכ"ע אין לחייבו משום פורע חובו וכמו שכתב הש"ך בסי' שצ"א ס"ק ב' מה"ת ע"פ דברי התוס' בב"ק (דף ק') לחד תירוצא והרא"ש שם וכמש"כ המהרש"ל דבתוחב אוכלין של אחרים לתוך פיו של בהמה פטור לשלם לבעל האוכלין ע"ש. וי"ל דהר"ת ס"ל כן. ועיין בנתיבות סי' ק"ה ס"ק ו' וע"פ כל זה יש לדון במש"כ הנתיבות בסי' קכ"ח ס"ק ה' בשם מקור חיים אם הי' נכסי שמעון ברשות לוי ותפס הבע"ח של לוי דחייב לוי לשלם לשמעון וראי' מן חולין (דף קל"א) בתפס המלך גרנו בחובו חייב לעשר עכ"ל. דהא לפי דברי המהרש"ל והש"ך בשם חד תירוצא של התוס' הנ"ל יש לדון דמה"ט יופטר גם התם. ובאמת אין ראי' מוכרחת כ"כ מהך דאנס גרנו בחובו די"ל דשא"ה דמיירי בבא לצאת ידי שמים יעו"ש. וכן ראיתי בעצי לבונה ח"ב בח"מ סי' קכ"ח שכתב דאין ראי' מהך דאנס בחובו וכנ"ל ע"ש. והדברים ארוכין ולפי דאין זה שייכות לענינינו כ"כ ע"כ קצרתי. (ע"כ הג"ה):

ולפי דברי התוס' כתובות הזה ה"ה בשבועת המלוה הבא לגבות מן הערב כיון דהשבועה ניתקן בשביל טובת הערב וכמש"כ הסמ"ע בסי' קכ"ט ס"ק כ"ח דמן דין שבועת משעבדי נגעו בה. והתומים שם ס"ק ח' כתב בכוונת הסמ"ע דבכלל הבא ליפרע ממשעבדי נכלל ג"כ בא ליפרע מערב ע"ש. ע"כ כמו בשבועת משעבדי יכול הלוקח לומר א"א בתק"ח כו' ולחזור על המוכר מן דין אחריות ה"ה דהערב יכול לומר כן ולחזור על הלוה: ובאמת להסוברים דלהוציא לא אמרינן א"א בתק"ח וכמבואר במרדכי פ' שני דייני גזירות דלא אמרינן א"א בתק"ח אלא היכא דליכא פסידא דאחריני והוא מוחזק וההיא דאיני ניזונית ואיני עושה שאני שהיא מוחזקת במע"י כו' עכ"ל. וכ"כ בהגהות מיימיני לספר קנין סי' י"ד וכ"כ הרמ"א כעין זה בסי' קע"א סעי' ג' והובא כ"ז בביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק יו"ד בשם הריב"א דלהוציא לא אמרינן א"א. ועיין באו"ת סי' ק"ב ס"ק ג' מזה. ולפ"ז י"ל דמה"ט אינו יכול הלוקח והערב לומר א"א בתק"ח דהא הוי עי"ז פסידא לאחריני דיוציאו ממון עי"ז מן הלוה לאח"ז. והתוס' דכתובות אפשר דס"ל כשיטת הסוברים דגם להוציא אמרינן א"א בתק"ח. ובח"מ סי' פ"ז סעי' י"ב דאע"פ שנשבעין ונוטלין אינן יכולין להפך שבועה על כנגדו עכ"ז יכול לומר א"א בתק"ח אלא הריני כשאר התובעין וישבע לי הנתבע היסת והסמ"ע שם ס"ק למ"ד כתב דזהו משום א"א בתק"ח דאמרו בכ"ד. ועיין ביאור הגר"א שם ס"ק מ"ם. הרי דגם להוציא אמרינן לדינא א"א בתק"ח ויש לחלק קצת ביניהם ואכמ"ל. וגם י"ל בזה דנ"ד לא מקרי אי אפשי להוציא כיון דבעת הטירפא מהערב ומהלוקח דאז לא דיינינן בחזרת הערב והלוקח על הלוה אלא בענין הטירפא מהם. רק לאח"ז חוזר עי"ז על הלוה ע"כ לא מקרי זה א"א להוציא כיון דבעת הטירפא אינו חוזר אז על הלוה ולכ"ע דיינינן בזה להך דא"א בתק"ח כן י"ל לפי דברי התוס' כתובות הנ"ל:

וראיתי בהפלאה לכתובות (דף צ"ב) שם על דברי התוס' הזה שכתב בזה"ל על דברי התוס' שכתבו כגון שמחל כו' לכאורה קשה דא"כ היכי קאמרי דכי מפקת מיני' עלי דידי הדר הא יכול לומר הי' לך להשביעו כי בוודאי פרעתיו ולא היה יכול לישבע וצ"ל דס"ל כיון דהך שבועה נתקן לטובת הלוקח ע"כ יכול לומר לא ניחא לי בתקנת חז"ל. ויצא לנו לדינא דאם מחל הלוקח השבועה אפ"ה יכול הלוקח באחריות לחזור על הלוה וצ"ע שלא הזכירו מזה הפוסקים עכ"ל ההפלאה. וכן ראיתי במהר"ם שיף שם שכתב בזה"ל כיון דפטרו משבועה א"כ גם עליו לא מהדר דלא כתב לו אחריות רק מה שיפסיד בדין ומה שמוותר והולך חוץ משורת הדין לא יוכל לתבוע דשמא לא היה נשבע ודחק בזה ע"ש. עכ"פ כיון דחזינן דהתוס' ס"ל להדיא כן. ע"כ אין לנו לחלוק על דבריהם בסברא בעלמא:

ענף א:

שוב ראיתי דיש לחלק בין שבועת לוקח לשבועת ערב לפי מש"כ התומים בסי' קכ"ט ס"ק ח' לחלוק על הסמ"ע שכתב שם דבשבועת הערב הוי משום שבועת משעבדי. משום דערב אינו דומה לנכסים משועבדים ע"ש. והקצה"ח שם ס"ק ד' כתב דשבועת הבא ליפרע מן הערב טעמו משום דהוי כמו בא ליפרע שלא בפניו וכן העלה שם הנתיבות ס"ק ט' דערב דמי לנפרע שלא בפניו ע"ש. ובשבועת משעבדי לא שייך בי' שבועה דנפרע שלא בפניו כדמוכח מכתובות (דף פ"ז) ושבועות (דף מ"ה) דנכסים משועבדים ונפרע שלא בפניו חשבינהו לתרי מילי ע"ש. והטעם הוא פשוט דבא ליפרע מלקוחות גוף הנכסים אינן של הלוה דכבר יצאו מרשותו בעת שמכרן. משא"כ בא ליפרע מערב דכיון דאמר לערב ערבני ושלם כמבואר בסי' ק"ל והוי הערב כשלוחו של הלוה וע"כ הוי כמו דנוטל מנכסי הלוה שלא בפניו ולכן שבועת בא ליפרע מהערב כמו שבועת לנפרע שלא בפניו. כן יש להסביר לפי דברי הקצה"ח והנתיבות:

ולפ"ז יש לחלק אף לפי מש"כ התוס' בכתובות בשבועת משעבדי דגם במחל הלוקח להשבועה יכול לחזור על הלוה המוכר מצד חיוב אחריות משום דיאמר א"א בתק"ח כנ"ל. אך זה אינו רק בשבועת משעבדי דעיקר חיוב שבועה הוא משום תקנת טובת הלקוחות. משא"כ בערב דעיקר שבועתו הוי מצד נפרע שלא בפניו דעיקר השבועה הוא לטובת ולזכות הלוה דזכין שלא בפניו דטענינן עבורו וכמש"כ רש"י בכתובות (דף פ"ז) על נפרע שלא בפניו. ולכן לא שייך בערב לומר א"א בתק"ח דהא לא תקנו השבועה רק לטובת הלוה עצמו ואיך יכול לומר אי אפשי ולהפסיד להלוה דעיקרו הוי משום טובתו. משא"כ במשעבדי דלא שייך ביה שבועת נפרע שלא בפניו דהא יצאו כבר הנכסים מרשות הלוה. ושבועת שלא בפניו הוי היכא דהנכסים הם של הלוה רק דהוי שלא בפניו. או בערב לפי דהוי כשלוחו דהלוה כנ"ל. משא"כ בלקוחות וכיון דעיקר חיוב השבועה הוא רק לטובת הלקוחות ע"כ שפיר יכול לומר א"א בתק"ח וחוזר על הלוה המוכר וכמש"כ התוס'. ובקצרה כי לפי דברי הקצה"ח והנתיבות בסי' קכ"ט שפיר יש לחלק בין ערב ללקוחות דשאני שבועת ערב דהוי משום נפרע שלא בפניו דאינו יכול לומר א"א בתק"ח ולהפסיד להלוה וע"כ הדין נותן דבמחל הערב להשבועה דאינו חוזר על הלוה:

ובעיקר מילתא דנא בבא לטרוף מלקוחות דכתבו התוס' דחוזר על המוכר אף דמחל השבועה יש לדון הרבה בזה. בהקדם דברי רש"י בכתובות (דף פ"ז) בהמשנה דבא ליפרע מלקוחות צ"ש הטעם הוא משום דטוענין ללקוחות דאי הוי גבי מן הלוה הוי טעין אישתבע לי דלא פרעתיך וכן הוא הטעם בבא ליפרע מיתומים ושלא בפניו וכ"כ הר"נ פ' הכותב והרע"ב שם וכ"כ הרשב"ם לב"ב (דף ע' ע"ב) ד"ה שטר כיס כו' דעיקר הטעם הוי משום דטענינן להו ע"ש. והתוס' בשבועות (דף מ"א) ד"ה וכי מה בין זה לפוגם כו' כתבו דהבא ליפרע מיתומים דצ"ש טעמא לאו משום דטענינן להו משום דאף היכא דלא מצי אבוהן למטען משבעינן בבא ליפרע מיתומים דהא אמרו בפרק הכותב כתב לאשתו נקי נדר נקי שבועה לא תפרע מיתומים אלא בשבועה אלמא עבוד רבנן תקנתא ליתמי אף במקום שאין האב יכול להשביע עכ"ל התוס'. ולדברי התוס' ה"ה בטורף מלקוחות הא דצ"ש לאו משום דטענינן רק לפי דחסו חז"ל לתקנתם ולא ס"ל כשיטת רש"י והפוסקים הנ"ל. והפני יהושע בכתובות (דף פ"ז) הביא בעל נתיבות המשפט הראשון דתירץ לקושיות התוס' דשבועות הנ"ל די"ל כשיטת רש"י דשבועת יתומים ולקוחות הוי מצד דטענינן להו אף בפטרה משבועה ג"כ שייך זה דהא סוף סוף הוי מצי למיטען אשתבע לי אלא דאינו יכול לומר כן מצד הפטור שכתב לה וכיון דלא מהני האי פטור לגבי יורשים שפיר טענינן ליורשים ולקוחות עכ"ל בעל נתיבות המשפט. ומתורץ על נכון קושיות התוס' וע"כ שפיר י"ל כשיטת רש"י וסייעתו:

ולשיטת רש"י והר"נ והרע"ב דס"ל דבא לגבות מלקוחות צ"ש משום טענינן להו. לפ"ז יש לדון כיון דנתבאר דעיקר סברת התוס' בכתובות הנ"ל דלכן במחל הלוקח לשבועת הטורף יכול לחזור על המוכר משום דיכול לומר א"א בתק"ח וכמש"כ ההפלאה דס"ל להתוס' דשבועת הטורף ממשעבדי נעשה לטובת הלקוחות וע"כ יכול לומר א"א בתק"ח. וכמש"כ לעיל בשם ההפלאה. א"כ לשיטת רש"י וסייעתו דס"ל דשבועת הטורף מלקוחות הוא מצד דטענינן להו טענות דהיה יכול לטעון המוכר. ועיקר השבועה נתקן לטובת הלוה ע"כ לא שייך לומר א"א בתק"ח דהא עיקר השבועה לא תקנו בשביל טובת הלקוחות רק לטובת הלוה. וממילא הדין נותן כיון דטענינן ליתמי ולקוחות בכל הענינים לכ"ע וכמש"כ התוס' בגיטין (דף נ"ח ע"ב) ובתוס' שם ד"ה כגון זה טוענין ליורש כו' ע"ש. וממילא ה"ה בהך מילתא בשבועת טורף מלקוחות. ע"כ לא שייך בזה לומר א"א בתק"ח דהא עיקר השבועה לא תקנו משום טובת הלקוחות רק לטובת הלוה. והך מילתא דטענינן ללקוחות הוי זה ענין מן התורה כמבואר ולא שייך בזה לומר א"א בתק"ח דאין בזה תק"ח. ולא מצינו הך מילתא דא"א בתק"ח רק היכא דעיקר התקנה נעשה רק לטובתו דוקא. וכמו באיני ניזונית ואיני עושה וכמו בהא דאין נפרעים ממשועבדים במקום שיש ב"ח דב"ק (דף ח') דאמרו שם בזה"ל טעמא מאי אמרו רבנן אין נפרעין ממשעבדי במקום שיש ב"ח משום תקנתא דידי אנא בהא תקנתא לא ניחא לי כדרבא כו' עכ"ל הגמ'. הרי משום דהוי התם תקנתא דלוקח אמרו בזה לדון להך א"א בתק"ח. אבל היכא דעיקר התקנה נעשה בשביל טובת אחר ולא בשבילו בזה לא מצינו דאמרו כן. וע"כ אינו יכול לומר בזה א"א בתק"ח ולהפסיד למי שנעשה בשבילו התקנה זו. וכה"ג כתב השמ"ק לב"ק (דף ז') עלה דהקשו הראשונים דיהיה יכול לומר המלוה א"א בתק"ח ויטול הזיבורית משום דס"ל דהתקנה נעשה לטובת המלוה וע"ז תירצו הר"מ והרא"ש שם דעיקר התקנה דשלא תנעול דלת בפני לוין נעשה לטובת הלוה ע"כ אינו יכול המלוה לומר א"א בתק"ח ולהפסיד להלוה. והדין נותן דאם עיקר השבועה נעשה לטובת הלוה דאינם יכולים הלקוחות לומר א"א בתק"ח ולחזור על הלוה מצד חיוב אחריות וע"כ דברי התוס' בכתובות צריך ביאור:

ואפשר דהתוס' לטעמייהו דס"ל בשבועות (דף מ"א) להוכיח דשבועת בא ליפרע מיתמי הטעם הוא משום דחשו חז"ל לטובתם וה"ה בלקוחות. וע"כ שפיר כתבו התוס' בכתובות במחל הלוקח להשבועה דחוזר על המוכר משום דיכול לומר א"א בתק"ח. ואפשר דלזה נתכוין ההפלאה במש"כ בלשונו דס"ל דהתקנה נעשה בשבועת משעבדי לטובת הלוקח וע"כ יכול לומר א"א ע"ש. דכוונתו ג"כ להך פלוגתת הראשונים שכתבתי בשמם דס"ל דלא כהתוס' אלא שבועת משעבדי ויתמי הוי מצד דטענינן. א"כ לפ"ז לא שייך לומר כן רק התוס' ס"ל דלא כדבריהם. ואף דנימא דלא נתכוין ההפלאה לכל זה מדלא הביא כל זה כלל מ"מ האמת הוא כמש"כ. וזה ברור דלשיטת הסוברים דשבועת משעבדי הוא משום דטענינן להו דלפ"ז הדין נותן דאם מחל הלוקח להשבועה של הלקוחות דאינו יכול לחזור על המוכר דהא ע"פ דין אינו חייב להלקוחות כ"ז דלא נשבעו לשבועתם דחייבים ע"פ דין דהא הך דטענינן להו אין זה מדרבנן רק זהו זכות גם מן התורה לאחר דתקנו חז"ל לשבועתן דעיקרו מצד הלוה דהיה יכול לטעון אשתבע לי וממילא הלקוחות משביעין אותו משום דטענינן להו. ועיקר השבועה נתקן לטובת הלוה. וע"כ במחל הלוקח להשבועה אינו חוזר על המוכר לשיטתם וכנ"ל. רק התוס' לטעמייהו דהשבועה נתקן לטובת הלקוחות ע"כ יכול לומר א"א בתק"ח והוי כמו שלא היה מחוייב המלוה לעולם לישבע ולכן כתבו דחוזר על המוכר:

ועדיין אינו ברור דהא אף לפמש"כ התוס' בשבועות דלאו משום טענינן להו תקנו לשבועת משעבדי. עכ"ז הא בוודאי גם לשיטת התוס' פשוט דשבועת משעבדי יש לדון מצד טענינן ג"כ וכמו בכל מילתא דטענינן ללקוחות. רק התוס' הוסיפו דאף היכא דלא שייך לומר דטוענין כמו בפטר לאשתו דעכ"ז תקנו שבועה לטובת הלקוחות והיתמי וע"כ לא היה יכול הש"ס להקשות על משנה דבא ליפרע מן יתמי צריך שבועה דמה בין זה לפוגם שטרו וכמו דהקשו התוס' בשבועות (דף מ"א) שם. אבל באמת י"ל דזולת התקנה שנעשה לטובת הלקוחות ג"כ מחוייב הטורף לישבע משום שבועת אשתבע לי דהיה יכול הלוה להשביע להמלוה ובלקוחות הוי זה משום טענינן כיון דלא פטרו הלוה מהשבועה. וע"כ הדין נותן דאינו יכול הטורף לומר א"א בתק"ח והוי כמו שאינו חייב שבועה כלל מדינא. משום דהא מצד טובת הלוה ג"כ חייב המלוה לישבע נגד הלוקח משום טענינן. ובכה"ג לא מצינו דאמרינן א"א בתק"ח. רק היכא דפטר הלוה להמלוה משבועה בזה שפיר יש לדון דיכול הלוקח למחול לשבועת משעבדי להמלוה ולחזור ולטרוף מהמוכר. כיון דמצד תקנת וטובת הלוה אין כאן חיוב שבועה להמלוה. ועיקר שבועת משעבדי בכה"ג הוא רק מצד תקנת לקוחות ע"כ יכול לומר א"א בתק"ח ולמחול השבועה. משום דהוי כמו דמצד הדין אין חייב המלוה שבועה כלל. משא"כ בלא פטרו וכנידון של התוס' דכתבו דיכול הלוה לטעון על המלוה טענת אישתבע לי משום דמיירי בלא פטרו משבועה. ע"כ אכתי יש לדון לדינא דאף לשיטת התוס' בשבועות (דף מ"א). דג"כ י"ל דאינו יכול לומר א"א בתק"ח ולחזור על המוכר מצד חיוב אחריות:

ואפשר לומר דגם בזה התוס' לטעמייהו לפי מש"כ התוס' בב"ב (דף ע' ע"ב) דלא טענינן ליתומים נאנסו משום דהוי מילתא דלא שכיח ע"ש. ולפ"ז י"ל דגם בשבועת משעבדי לא שייך לומר בזה דטענינן להו. דהא בטענת נאנסו היה נאמן להיות פטור ומ"מ לא טענינן ליתמי. כש"כ היכא דאינו נאמן להפטר בטענת פרעתי דהא במלוה בשטר אינו נאמן הלוה לומר פרעתי רק להטיל שבועה על המלוה. ע"כ וודאי זה גרע ביותר מן טענת נאנסו דלא טענינן להו. ולכן כיון דלשיטת התוס' לא הוי שבועת משעבדי מצד טענינן דהא לא טענינן מלתא דלא שכיח. ופרעתי הוי מידי דלא שכיח לפרוע ולהניח השטר ביד המלוה. רק שבועת משעבדי הוא משום דחסו חז"ל על הלקוחות והיתומים. לכן שפיר כתבו התוס' בכתובות דיכול הלוקח למחול השבועה ולומר א"א בתק"ח כיון דעיקר השבועה הוי משום תקנת הלוקח וכמו כל א"א בתק"ח. אבל לפי מה שהעלה הש"ך בח"מ סי' ק"ח ס"ק ח' דגם מילתא דלא שכיחי טענינן וכמו שהאריך שם בביאור הגר"א זצ"ל ס"ק כ"ד בשם הראשונים ע"ש. א"כ י"ל דלא שייך בכה"ג לומר א"א בתק"ח. דהא גם אם לא היה חסים על טובת לקוחות ג"כ היה חייב המלוה שבועה מצד דטענינן. ע"כ הסברא נותנת דאינו יכול הלוקח לחזור על המוכר. משום דיכול המוכר לומר דאין יכולת בידך למחול השבועה שיש לך עליו מצידי ומצד הדין לאחר דתקנו שבועה בשבילי ולטובתי ולחזור עלי ולהפסידני ואין זה דומה לכל א"א בתק"ח:

ענף ב:

ועוד יש לדון בכ"ז לפי מש"כ במק"א לדון בעיקר הכלל שכתבנו בשבועת משעבדי ויתמי אם הוי מצד דטענינן להו או לא. דזה תלוי במה דאמר אביי בכתובות (דף צ"ד) דת"ק אית לי' דדוקא ביתומים קטנים אין נפרעין אלא בשבועה ובן ננס אית לי' דאביי קשישא דאף בגדולים אין נפרעין אלא בשבועה. ונראה לענ"ד להסביר סברתם דפליגי אם הוי השבועה מצד דטענינן להו או לא. משום דאי נימא דשבועת הבא לגבות מיתמי ולקוחות הוי מצד דטענינן להו כפי' רש"י והר"נ והרע"ב בכתובות (דף פ"ז). א"כ ה"ה בגדולים דמ"ש והלא בכ"מ דטענינן ליורש אף לגדולים טענינן וכמו דטוענין ללוקח דכולי ש"ס. ומדסבירא לי' דדוקא קטנים ולא גדולים גם לענין שבועה. ע"כ טעמיה דהא דגובה מן היתומים לא יפרע אלא בשבועה הטעם הוא משום דחסו עלייהו ולא משום דטענינן. משום דס"ל דבכה"ג לא טענינן לפי דהוי מילתא דלא שכיחא לפרוע ולהניח השטר ביד המלוה ובפרט דעיקר מילתא דשבועה לא הוי רק מדרבנן ע"כ שאני זה ובמק"א הארכתי בזה:

אבל למאן דס"ל דאף בגדולים צריך שבועה וכדקיי"ל. שפיר י"ל דטעמו כשיטת רש"י והר"נ דגם בשבועה שייך לומר דטוענין להו וכמבואר להדיא בגיטין (דף נ') דאמרו שם דלמא הני מילי לענין שבועה דגדול במילי דאבוה קטן הוא ופירש רש"י שם דמשום דטענינן להו אם היה אבוהן קיים הוי טוען אשתבע לי ע"כ אפילו גדולים נמי משבעינן לו בבא לגבות מהן עכ"ל רש"י. [ובמק"א כתבתי לדון בזה דלפי מאי דקיי"ל דאף לענין זיבורית גם גדולים בכלל. ע"כ י"ל דאף לענין שבועה אף היכא דלא שייך טוענין ג"כ משבעינן אף בגדולים מצד עצמן וקצרתי]. ולפ"ז י"ל דאף דנימא דהתוס' בכתובות (דף צ"ב) הנ"ל דכתבו דבמחל השבועה יכול לחזור על המוכר מצד חיוב אחריות ונתבאר דטעמם משום דיכול לומר א"א בתק"ח ועיקר השבועה הוא רק למען תקנת הלקוחות ולא מצד דטוענין. עכ"ז אינו ראיה מדבריהם לדינא משום די"ל דהא אביי הוא דאמר בכתובות שם להך מילתא דראובן שמכר שדה לשמעון דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי לי' כו'. ולאביי דמוקי בכתובות (דף צ"ד) דהך דאביי קשישא דיתומים שאמרו אף גדולים בכלל. תליא בפלוגתא דתנאי דת"ק לית לי' דאביי קשישא ובן ננס אית לי' דאביי קשישא. ועיין ברא"ש כתובות פ' יו"ד סי' י"א והר"נ שם שכתבו בפלוגתת בן ננס ות"ק באוקימתא קמייתא בבע"ח מאוחר שקדם וגבה דהלכה כת"ק דיחיד ורבים הלכה כרבים. א"כ ה"ה לאביי דמפרש פלוגתת ת"ק ובן ננס אם צריך שבועה בגדולים דכיון דאביי מוקי דת"ק ס"ל דדוקא בקטנים צריך שבועה ולא בגדולים דמסתמא ס"ל לאביי להלכה כהת"ק. ואנן דקיי"ל בגיטין (דף נ') דיתומים שאמרו אף גדולים בכלל לענין שבועה ג"כ. זהו לפי דלאוקימתא קמייתא דכתובות (דף צ"ד) אינו מוכח מזה דת"ק לית לי' דאביי קשישא וכמש"כ התוס' שם בד"ה שנמצאת אחת מהן כו' דרבי מפרש אף לדאביי קשישא וכגון שפטרה מן השבועה ולא ס"ל כשיטת רש"י דשם:

ולפ"ז י"ל דדוקא אביי דס"ל כהת"ק דרבים נינהו דדוקא בקטנים צריך שבועה ולא בגדולים דלפ"ז מוכח דס"ל דלא שייך לומר טענינן בשבועה כנ"ל. והא דחייב לישבע בלקוחות ע"כ לאו מצד דטענינן אתינן עלה אלא משום דחסו חז"ל על יתומים קטנים ולקוחות וחייב שבועה מצד עצמן. ע"כ שפיר ס"ל לאביי דיכול הלוקח לומר א"א בתק"ח כו' כיון דעיקר השבועה הוי תק"ח ומצד תקנתא דלקוחות לבד. אבל לדינא דגם בגדולים חייב שבועה ע"כ שפיר י"ל כשיטת רש"י והר"נ והרע"ב דגם בשבועה שייך טוענין דהא ליכא הוכחה לסתור זה הכלל דקיי"ל טוענין ליורש ולוקח. ע"כ שפיר יש לדון דלא שייך בזה לומר א"א בתק"ח ולחזור על המוכר. כיון דעיקר השבועה לא נתקן לטובת הלקוחות לבד רק גם לטובת הלוה ומה דטענינן להו הוי זה זכות מה"ת לאחר דתקנו חז"ל שבועה לטובת הלוה וכפי פשטות הסוגיא דגיטין (דף נו"ן) דגם לענין שבועה שייך טוענין להו כנ"ל. רק לאביי דפוסק כהת"ק מוכח דס"ל דבשבועה לא שייך טוענין. אבל לדידן דליכא הוכחה בוודאי דיינינן כסוגיא דגיטין (דף נו"ן) דגם בשבועה טענינן. וכיון דעיקר התקנה מצד דטוענין ועיקרו הוי לטובת הלוה ע"כ אין יכול הלוקח לומר א"א בתק"ח ולחייב את הלוה ולחזור ולגבות ממנו דלא מצינו זה רק היכא דתקנו לזכותו ולטובתו דוקא. ועיין ברא"ש לכתובות פ' יו"ד סוף סי' י"א. אבל אינו סתירה למש"כ וקצרתי. ולפ"ז גם לדברי התוס' דכתובות (דף צ"ב) הנ"ל לדינא אין להוציא ממון מהמוכר אם מחל השבועה להמלוה ולא דיינינן בזה לומר א"א בתק"ח:

ולכאורה יש להעיר עפ"ז בדברי הב"ש באה"ע סי' צ"ו ס"ק ד' בשם שארית יוסף כשיש בע"ח על אביהם יכולים היורשים לומר לא ניחא לנו השבועה של אמנו על כתובתה כי השבועה תקנו חז"ל לטובת היורשים וי"ל לא ניחא לנו בתק"ח ואז יורשים את הכתובה וא"צ לשלם ממעות הכתובה לבע"ח עכ"ל. הרי דס"ל דגם בשבועת יתומים שייך א"א בתק"ח. ולפמש"כ לדון דהיכא דהוי משום טוענין להו לא דיינינן כן. א"כ ה"ה לכאורה בעובדא דש"י הנ"ל יש לדון דלא שייך התם לומר א"א בתק"ח ועיין מזה בתשובת מהר"ם מרוטנבורג סי' תתנ"ט. אבל אין מזה ראיה כלל דהא דוקא שבועת יתומים מעכב את הפרעון אבל שבועת אשתבע לי אין זה מעכב הפרעון היכא דאינו יכול לישבע וכמבואר בח"מ סי' צ"ב סעי' ט' ובש"ך ס"ק י"ד ודוקא שבועת יתומים מעכבת הפרעון וכמבואר בסי' ק"ח ובשא"ד. וזהו משום דחסו חז"ל על היתומים וע"כ שפיר כתב השארית יוסף. ועוד י"ל ולחלק בפשיטות דשא"ה בעובדא דש"י דהיורשים יש להם כל זכות אביהם דכל מה דאיהו מצי למיעבד כן כל הכח נתונה ביד יורשיו ולכן כמו דאיהו גופי' הוי מצי לומר א"א בתק"ח על שבועתו דתקנו חז"ל לטובתו להשביע להבע"ח בטענת אשתבע לי כ"כ יכולים יורשיו לומר כן. אבל בלוקח וערב כיון דחוזרים על הלוה שאני דדוקא במה דהוי זכות להם בזה מצינו דאמרו מה מכר ראשון לשני כל זכות שבא לידו. אבל במה דלא הוי זכות לגבי דהלוקח ויהיה חוב להמוכר בכזה לא מצינו לדון כן. וכל זה פשוט: ולכן שפיר כתבתי דבנ"ד לא שייך לומר א"א בתק"ח כיון דעיקרו לא הוי מצד תקנתא דילי' ועיקרו הוא לטובת הלוה וע"י מה דיאמר א"א בתק"ח יהיה חובה להלוה. ומה דטענינן אין זה מדרבנן רק זהו גם מה"ת לאחר דתקנו שבועה להלוה דמצי משביע להמלוה ע"כ לא דיינינן בכזה לומר א"א בתק"ח דלא מצינו בכה"ג כן. ומן התוס' כתובות (דף צ"ב) הנ"ל אינו ראיה מוכרחת לדינא. וע"כ נלע"ד לדון אף בלוקח דאינו יכול לומר א"א בתק"ח ולחזור על המוכר ומכש"כ בערב רק היכא דפטר הלוה להמלוה משבועה דאז לא הוי השבועה של הלקוחות משום טענינן וכמש"כ התוס' בשבועות (דף מ"א). אז כיון דעיקר שבועת משעבדי הוא משום תקנת וטובת הלקוחות ע"כ הדין נותן בזה דיכול לומר א"א בתק"ח ולחזור על המוכר. אבל בלא פטרו משבועה ושייך בזה לדון דטוענין ע"כ קשה להוציא הממון מן המוכר ואינו יכול לומר א"א בתק"ח בזה ולהפסיד להלוה המוכר:

ענף ג:

ועוד נראה לע"ד לדון בעיקר ראייתי מן התוס' כתובות (דף צ"ב) הנ"ל והוא דלולי דברי התוס' יש מקום לומר מסברא דאף דנימא דגם כה"ג שייך לומר א"א בתק"ח. עכ"ז כיון דעיקר מה דחוזר הלוקח או הערב על הלוה זהו מצד אחריות שקיבל המוכר הלוה ואחריות ט"ס הוא ובערב א"ל ערבני ושלם ושליחותי' קא עביד הערב. ע"כ הדעת נותנת דיכול הלוה לומר עדיין. דאדעתא דתמחול לשבועתך לא קבלתי עלי ולא עשיתיך לשליח לשלם להלוה כיון דאין אתה מחוייב בדין לשלם להמלוה כ"ז דלא נשבע. וכמו בפרע הערב מקודם שעמד בדין דפטור הלוה כמבואר בסי' ק"ל סעי' ב'. ומה שכתבתי לעיל לדון בזה דא"א בתק"ח. יש לדון בזה דכיון דכמה פוסקים ס"ל דלא דיינינן א"א בתק"ח להוציא א"כ ה"ה בנ"ד קשה להוציא ממון מטעם זה משום דהא ע"י אמירתו א"א בתק"ח יוציא עי"ז ממון לאח"ז מהלוה והוי בזה פסידא לאחריני ובכה"ג י"ל דלא דיינינן לומר א"א בתק"ח. ומה שכתבתי לעיל לחלק דשאני הכא דפסידא דהלוה הוי לאחר זמן. זהו דוחק מצד הסברא דמ"ש. כן יש לדון לולי דברי התוס' דכתובות:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה