נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן קי
א (סעיף א'):
אין נזקקין ליתומים קטנים כו'. ונשאלתי מרב א' דאפשר לומר דאף דאין ב"ד נזקקין להם עכ"ז אם רואין כי היתומים מפסידין בתוך כך להנכסים דאפשר דמוטל על ב"ד דלא יניחו אותן להפסידן או לאוכלן. וכמו הא דח"מ סי' ע"ג סעי' ט' גבי חוב תוך זמנו דאם רואה הדיין שלא יהיה יכול לגבות חובו כשיגיע הזמן מצוה לעכב הממון עד שיגיע הזמן פרעון. והוא הדין בהך דאין נזקקין ליתומים קטנים עד שיגדילו. ונשאלתי לחוות דעתי בזה:
ולענ"ד יש להוכיח בראיות להיפך מזה. והוא דשאני הא דכיון דאמרו בלשון אין נזקקין ליתומים קטנים. דאין ב"ד נזקקין כלל להם והוי כמו כל חוב דלא נתברר כלל עיקר החוב. וכעין הא דלעיל סי' כ"ח סעי' ט"ז סמ"ע ס"ק נ"ב שהביא בשם הטור שכתב בשם הראב"ד גבי הא דאין מקבלין עדות שלא בפניו אע"פ שיש לחוש שיפלו הנכסים קמי' יתמי כו'. דאפילו אם יאמר התובע לדיינים לכה"פ קחו הממון בידכם שלא יאכלוהו הקטנים אין שומעין לו עכ"ל הטור. וכתב הסמ"ע שם לחלק בין הא דסי' ע"ג ובין הא דסי' כ"ח דעדיין לא נתברר דחייב לו. ועיין באו"ת סי' כ"ח באורים ס"ק ל"ט מזה. וכעין דברי הטור בשם הראב"ד הנ"ל כן מבואר בחידושי הרשב"א לב"ק (דף קי"ב) ובשמ"ק שם:
ואין לחלק דשאני היכא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד. אבל בשט"ח מקויים דאין גובין מיתומים קטנים משום צררי כדקיי"ל. ע"כ שאני זה די"ל דאפשר דהוי זה כמו חוב בתוך זמנו לגבי זה דהב"ד מעקלין כנ"ל. דזה אינו דהא התוס' בב"ק (דף ל"ט) ד"ה ור' יוחנן אמר כו' כתבו דר' יוחנן דקאמר אין נזקקין הוא בכל ענין בין במלוה מחמת עצמן משום דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ובין במלוה מחמת אביהם משום שובר וצררי כו'. וכ"כ שם הרשב"א בחידושי' והשמ"ק שם. וכיון דכלל ר' יוחנן להנך תרתי מילי בחדא. ע"כ כמו דבהא דאין מקבלין עדים בפני יתומים קטנים דאף בתורת עיקול אין מעקלין כנ"ל. דה"ה בהך מילתא דאין נזקקין ליתומים קטנים בשטר משום צררי או משום שובר דאף בתורת עיקול אין מעקלין. והא דב"ב (דף ל"ג ע"א) בתוס' ד"ה אמור רבנן כו' דרבא בר שרשום לא היה מקפיד על ההמתנה כו'. י"ל דהיה שם באופן דלא היה חושש דיפסידו הנכסים בתוך כך:
וכן מוכח מהתוס' בב"ב (דף ה' ע"ב) ד"ה ואפילו מיתמי כו' דכתבו להוכיח לכאורה דבחוב תו"ז אין גובין מיתומים קטנים מדלא קאמרי בערכין (דף כ"ב) להך איכא בינייהו בין רב פפא ובין רב הונא דאמר משום צררי כו' ודחו זה ההוכחה. ואי נימא דבתורת עיקול מעקלין עכ"פ למאן דס"ל משום צררי. דאלו למאן דס"ל דנזקקין משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וודאי לא שייך לעקל כלל. א"כ אכתי תקשה דהא הוי מצי הש"ס לומר להך איכא בינייהו עדיין. ומוכח מזה דלכו"ע אין מעקלין כלל ועיין בש"ך סי' ק"י ס"ק ה':
וכן יש להוכיח מן תוס' גיטין (דף נו"ן ע"ב) בד"ה יתומין שאמרו כו' שהקשו לשבועה היכי משכחת לה בקטנים לרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומין כו'. ואי נימא דבתורת עיקול מעקלין הב"ד ומוחין ביד היתומים שלא יפסידו הנכסים. א"כ שפיר משכחת לשבועה בקטנים באם רוצה למחות ביד היתומים שלא יאכלו ויפסידו את הנכסים. אך זה יש לדחות דהא בתורת עיקול א"צ בעהש"ט לישבע כמבואר כעין זה בש"ך סי' ע"ג ס"ק ל"ג אלא בעת הגבייה אז צריך שבועה. א"כ הא כיון דבעת הגבייה יהי' גדולים ע"כ שפיר הקשו התוס' דאיך משכחת לשבועה בקטנים ונדחה ראי' זו. ועוד דהא התוס' בכתובות (דף צ"ד ע"ב) ד"ה שנמצאת אחת מהן שדה כו' שהקשו כן על הא דנפרעת מנכסי יתומים בשבועה דלמאן דלית לי' דאביי קשישא היכי מפרש לה כו' וכעין קושייתם בגיטין הנ"ל. והא התם בנפרעת מיתומים משמע דמיירי בתורת פרעון ולא בתורת עיקול ע"כ שפיר הקשו התוס' ואינו ראי' מזה כלל לנ"ד:
אכן באמת אף שיש לי להוכיח בראיות ולהאריך בזה אך באמת אין אנו צריכים להאריך. דהא להדיא מבואר בבעה"ת והובא בב"י ח"מ סי' ק"י סעי' ב' בזה"ל וכתב הבעה"ת עוד בשער הנזכר שנשאל רבינו האי איך אפשר ששט"ח מקויים לא יגבו בו מן היתומים עד שיגדלו דא"כ יאבד ממון בני אדם בידם ויאכלו אותו. והשיב זה שקשה בעיניכם כבר נתקשה לר' נחמן דאמר [בערכין (דף כ"ב)]. מריש לא הוה מזדקיקנא כיון דשמעינא יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו מזדקיקנא ואפ"ה שלחו מתם כו' אלמא דאם איכא חשש צררי ושובר לא מזדקיקנא עכ"ל. הרי להדיא לרבינו האי ובעה"ת שכתבו בפירוש דאף היכא די"ל דיאכלו היתומים ויפסידו את הנכסים אפ"ה אין נזקקין כלל כמבואר להדיא בגמ' בערכין וכמש"כ רבינו האי בכוונת הגמ'. ע"כ אין להאריך בזה יותר. ודוקא בתפס מטלטלי דיתמי בזה כתב הסמ"ע ס"ק ו' בשם רבינו ירוחם דמניחין ביד שליש. וגם י"ל דזהו דוקא בתפיסה בלא עדים. ועיין בש"ך שם ס"ק ה' וגם בזה יש לדון הרבה. אבל בלא תפס וודאי דאין הב"ד נזקקין כלל וכ"ז פשוט:
ענף י:
ואם יש יתומים קטנים וגדולים המלוה נפרע מהגדולים חלק המגיע להם וכדי שיפרע מחלק הגדולים צריכים ב"ד להעמיד אפטרופוס ולחלק עם הגדולים ויגבו מן הגדולים חלקם המגיע להם לפרוע. וזהו מתשובת הרא"ש והרשב"א כמבואר בטור ובית יוסף. ואחי הרב הג' המפורסם סוע"ה המנוח מהו' אברהם אהרן זצ"ל הקשה ע"ז דהא לפי מה דפסק המחבר לקמן סעיף ג' דנזקקין לנכסי ערב אע"פ שהיתומים קטנים. א"כ הדין נותן דיגבו מן חלק הגדולים כל החוב דהא נכסי דאינש ערבין לי' וכמש"כ הנמוקי יוסף בספ"ז דב"ב שם (דף ק"ז) בשלשה אחים שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם דיכול לגבות אף מאחד מהם משום דנכסי דאינש ערבין לי' כו' וכ"כ הה"מ פ' כ"ה ממלוה ואף דלא קיי"ל כן כמבואר בסי' ק"ז סעיף ז' מ"מ הא מבואר שם דאם אין השני לפנינו דגובה כל חובו מן מי שהוא לפנינו. א"כ ה"ה הכא כיון שאין יכול לגבות חובו מן חלק הקטנים הדין נותן שיפרע כל החוב מחלק הגדולים. ומה שהביאו כן בשם תשובת הרא"ש והרשב"א י"ל דהם אזלו לשיטתם דהא הרא"ש ס"ל בב"ב פ' יו"ד סי' מ"ם דאין נפרעין מן הערב ביתומים קטנים וכן ס"ל להרשב"א כמו שכתב הבית יוסף בשמו בס"ק ז'. וגם הא אין הכרע בדברי הרא"ש והרשב"א למי שרואה שם בדבריהם די"ל דס"ל דגובין מחלק הגדולים כל החוב. ולכן דברי השו"ע דכתב דגובין מחלק הגדולים רק חלק המגיע עליהם לפרוע היינו חצי החוב ולא כל החוב זה צריך ביאור עכ"ל. ויפה העיר בזה וכעת הגיע לידי ספר שער המשפט וראיתי שהעיר ג"כ כעין זה בס"ק ב' ונשאר בצ"ע ע"ש:
ומחמת חומר הקושיא נלע"ד לדון בזה והוא דנבאר דברי הרא"ש והמחבר שכתבו דצריכים הב"ד לחלק עם הגדולים מתחלה ואח"ז יגבו מן חלקם להבע"ח. דיש להעיר דאמאי לא מגבינן להבע"ח מקודם חלוקת הגדולים עם הקטנים ואחר הגביי' יחלוקו השדה בין הבע"ח להקטנים. ומדכתבו דמתחלה יחלוקו ואח"ז מגבין להבע"ח מסתמא כוונו בזה דדוקא כשחלקו אז יכולת ביד הב"ד להגבותו אבל מקודם שחלקו אין יכולת להגבותו משום דהא מצינו בח"מ סי' שט"ז סעיף ב' דשניהם ששכרו בשותפות אין א' מהם יכול להושיב אחר במקומו משום דאין יכול לקבל אחר במקומו. והנה במכר א' מהם לאחר לא שייך זה כמש"כ הסמ"ע בסי' קנ"ד ס"ק ח'. ועיין בט"ז שם. אבל זה אינו רק במכר בעצמו אכן אם באים הב"ד לירד לנכסיהם של הקטנים עם הגדולים כ"ז שלא חלקו י"ל דאין הב"ד מגבין בע"כ מן חלק שותפותם לפי דיכול להיות דזה הוי קפידא ושינוי דעתא להקטנים וכיון דחז"ל חשו ותקנו דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום חשש צררי ע"כ ה"ה דאין להוריד להבע"ח לשדה המשותפת עם הקטנים דכיון דלטובתם חשו לצררי ע"כ ממילא הוי השט"ח בחשש פרעון על כולו במה שנוגע לטובתם ע"כ אין יכולת ביד הב"ד להגבות להבע"ח כ"ז שלא חלקו ביניהם:
וכיון דחזינן דכתבו דדוקא לאחר שחלקו אז יכולין להגבות להבע"ח ולא מקודם. ויהי' מאיזה טעם שיהי' ע"כ יש לומר טעם נכון דאמאי אין גובין כל החוב מחלק המגיע להגדולים. משום דהא קיי"ל אחין שחלקו כלקוחות משום ספק אין ברירה והממע"ה ע"כ יש לומר על חלק שהגיע להגדולים דלמא החליפו חלקם בשל חלק הקטנים ומה שהגיע החלק להגדולים עכשיו לאחר החלוקה דילמא הוא חלק השייך להקטנים וממילא יש לדון בזה מה מכר ראשון לשני כל זכות שבא לידו כמו דמצינו בב"ק (דף ח' ודף צ"ו) גבי השביח לוקח דאף דאין זכות זה רק מדרבנן ג"כ דיינינן כן. וכמש"כ התוס' כעין זה בב"מ (דף ל"ה) ד"ה זבנה כו' ע"ש. ולכן כיון דהיו זכות להקטנים בחלקם דפטורים לשלם חוב אביהם משום צררי אתפסי' ע"כ יש זכות זה ג"כ להגדולים בנכסים שלקחו חלק השייך להקטנים. ואף דבדרבנן יש ברירה מ"מ במקום חזקת ממונא דיינינן הממע"ה ואין מוציאין מהגדולים משום ספק שמא הוא חלק שהי' שייך להקטנים:
ואין להעיר ע"ז מן מש"כ המרדכי בסוף כתובות בסוגיא שם (דף ק"ט) בחד דאתי מכח ארבעה דאמרו אי שתקת וא"ל מהדרנא שטרא למרי'. דהקשה דאמאי לא אמרו בזה מה מכר ראשון לשני כל זכות שבא לידו ותירץ דכיון דאין זכותו רק משום ספק לא דיינינן כן. א"כ לכאורה ה"ה הכא כיון דעיקר הטעם מה דאין גובין מיתומים קטנים הוא משום שמא צררי אתפסי' ע"כ לא שייך לדון בזה כלל הך דמה מכר ראשון לשני כו'. דבאמת אין זה דומה לדהתם דהא בחד דאתי מכח ד'. זה הזכות דהיו להנך ארבעה מקודם משום ספק דמצי כ"א מדחי א"ע. הנה עכשיו דהם אצל היחיד נתברר כעת דהך דרך אית גבי' בוודאי ע"כ לא דיינינן שם מה מכר ראשון כו'. אבל הכא בשט"ח שיצא על קטנים דתקנו חז"ל לחוש לצררי הנה זה החשש לא נתברר גם לאחר שבא השדה לחלק הגדולים רק בקטנים תקנו חז"ל לחוש לזכותם משום צררי ובגדולים לא תקנו כן לכן שפיר יש לנו לדון בזה מה מכר ראשון לשני כל זכותו. דכמו שהיו להקטנים זכות בהנכסים שלא לפרוע מהם להבע"ח משום תקנת חז"ל דפטרו אותם. כמו כן שייך עכשיו הזכות הנ"ל להגדולים ופטורים לשלם משום ספק דילמא אין ברירה והממע"ה: והא דתקשה לפ"ז דאמאי חייבין הגדולים לשלם מחצה החוב העולה על חלק שלהן הא גם בזה י"ל דילמא אין ברירה והגיע לכל החלק שלהם כל חלק מחצה שהיו שייך להקטנים יש לומר בזה לפמש"כ התוס' בגיטין (דף מ"ז) ד"ה טבל וחולין כו' דכיון דאין ברירה שמא הגיע לו כל חלקו של חבירו או חציו כו'. וכמש"כ השאגת ארי' בסי' צ'. לכן יש לדון בנ"ד ספק ספיקא. ספק א' דילמא יש ברירה והוברר הדבר דכל חלק שהגיע עכשיו להגדולים הוא שלהם מתחלה ואת"ל אין ברירה אכתי ספק שמא לא החליפו בכולו רק בחציו. א"כ יש ת"י הגדולים חלק מחצה ירושה השייך להם מכבר ולכן חייבין לפרוע מחצה החוב בוודאי וזה לא מקרי ספק ספיקא משם א' דהא נפ"מ רבתא הוא בין צדדי הספיקות הנ"ל אם לשלם כולו או מחצה החוב. ואף דבספק ספיקא אין מוציאין ממון מ"מ שאני הכא כמש"כ במק"א דדוקא אם מעלת המוחזק הוא ע"פ זכות דין התורה בזה אמרו דאין מוציאין מהמוחזק ע"פ סמך הרוב וספק ספיקא. אבל היכא דמעלת המוחזק הוא רק משום זכות דרבנן ע"כ בזה הולכין אחר הרוב וכן אחר הס"ס דדין ס"ס כמו הרוב והארכתי בזה במק"א:
א"כ ה"ה בנ"ד דמעלת המוחזק הוא משום הזכות דתקנו חז"ל לחוש לצררי בקטנים ע"כ בכה"ג הולכין אחר הס"ס להוציא מהמוחזק ולכן מוציאין המחצה מהיורש משום דיש לו דין יורש ע"ז. אבל במחצה השניי' יש לו דין לוקח ולכן אף דלא שייך בזה אי שתקת כו' מ"מ יש לדון הכא מה מכר ראשון לשני כו'. ולכן פטורים לשלם מחצה חוב השניי' כנ"ל. וכן לא שייך בזה לדון לחייבם משום דין יורש שמכר נכסי אביו דחייב משום מזיק שעבודו לחד שיטה כמבואר בסי' ק"ז. כיון דחזינן דמקודם חלוקת הגדולים עם הקטנים אין נזקקין לנכסיהם יהי' מאיזה טעם שיהי' וכמש"כ לעיל ע"כ כ"ע מודו הכא דאין לחייבם משום מזיק שעבודו וקצרתי וא"ש דברי המחבר דלא יהי' מוקשין כ"כ. ובעיקר ביאור ס"ס הנ"ל הארכתי בקונטרס א' בסוגיא גיטין (דף מ"ח) דלא משכחת חד בר חד דמייתי בכורים כו' ובישוב דברי הרמב"ם עפ"ז ובדברי הש"א בסי' צ' ובשא"ד ואכמ"ל: וראיתי בשער המשפט ס"ק ב' שכתב דקטן שמת וירשו אח גדול דנזקקין לנכסיו דלא שייך בזה לומר מה מכר ראשון כו' ע"פ דברי המרדכי סוף כתובות ע"ש. אכן לפמש"כ לעיל לחלק בין הא דנ"ד להך דנידון המרדכי הנ"ל ע"כ שפיר יש לדון ביורש גדול שירש אחיו הקטן דאין נזקקין לנכסיו משום דיש לו זכות מורישו הקטן שהיה לו זכות מתקחז"ל דתקנו לטובתו דאין נזקקין לנכסיו כנ"ל:
שוב ראיתי בעיקר קושיות אחי הרב זצ"ל הנ"ל וכן קושיות השער המשפט הנ"ל במה שאין גובין מחלק הגדולים כל החוב ומ"ש מן ערב. והוא דבאמת אין זה קשה דיש לחלק ביניהם בפשיטות. דדוקא בערב ליתומים קטנים נפרעין ממנו דהא אין הערב נפרע מהם עד שיגדילו כמש"כ הסמ"ע ס"ק ח' בשם הטור. והטעם הוא דכיון דחיישינן לצררי ע"כ דינו כמו עלילה על הערב דאין נתפס על חבירו וכמש"כ במק"א לחלק בין הא דסי' קל"א סעי' ז'. וכיון דאין הערב נפרע מהם לכן נזקקין לנכסי ערב משום דאין נפרעין ומפסידין להקטנים כלל. אבל הכא במה שנזקקין לחלק הגדולים לפרוע מהם כל החוב הדין נותן שאחר שנפרעו הב"ד כל החוב שיהיה יכולים הגדולים לתבוע מן הקטנים מה שפרעו החוב כולו מן דין ממה נפשך והוא דיכולים הגדולים לטעון אם השט"ח הוא אינו פרוע א"כ הדין נותן בוודאי דחייבים הקטנים לחזור ולפרוע להגדולים את חלקם המגיע מהם כדקיי"ל בב"ב (דף ק"ז) באחים שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של א' מהם דהילכתא בטלה מחלוקת בח"מ סי' קע"ה סעי' ד'. וכן הדין אף בקטנים דהיכא דלא הוי חשש צררי נפרעין מהם דהא קיי"ל כרב הונא ברי' דרב יהושע ולא כר"פ כמבואר בערכין (דף כ"ב) וב"ב (דף קע"ד) וכמבואר הכא:
ואם החוב הוא בחשש צררי ומה שפרעו הגדולים כל החוב הוא שלא ע"פ דין האמת ומה שנטל הבע"ח מהם עשה שלא ע"פ דין ודינו כמו עלילה בעלמא מה שנטל הבע"ח את חובו מהם. וע"כ יהיו יכולים הגדולים לחזור על הקטנים. משום דהא מה דאמרו דיתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידין להם אפטרופוס וחולקין. זהו דוקא אם מבקשין הגדולים לחלוק את חלקם כמבואר בסי' רפ"ט בטור וסמ"ע שם ס"ק א'. וכעין זה כתב הרא"ש בכתובות פ' י"א סי' י"ח בשם הר"ת דדוקא שניהם רוצים אבל א' רוצה וא' אינו רוצה לא. וכ"כ התוס' בגיטין (דף ל"ד) ד"ה יתומין שבאו לחלוק כו' בשם הר"ת. והכא במה דאמרו דאם יש יתומים קטנים וגדולים דהב"ד מעמידים אפטרופוס ולחלק עם הגדולים כו' זהו משום פריעת בע"ח דמוטל על הגדולים ע"כ אף בע"כ של הגדולים יכולים הב"ד לחלק ביניהם. וזהו הכל אם האמת הוא עם הבע"ח אבל אם הבע"ח בא בטענת שקר דצררי אתפסי' ופטורים ע"פ דין באמת לשלם להבע"ח אף הגדולים. ומה שנפרע מהם בע"כ של הגדולים וכן במה שמחלקין הנכסים ביניהם הוי הכל כמו אם בא אחד באלמות ובגזילה לתבוע את הגדולים ולקח חלקם בע"כ. דוודאי אף שמחלק מתחילה בין הגדולים להקטנים ואח"ז נוטל חלק הגדולים עבור העלילה שמעליל על הגדולים דהדין הוא דאח"ז יכולין הגדולים לקבל חלקם מן מה שנשאר חלק של הקטנים דהא יש להגדולים זכות חלק בהקרקע שנשאר עבור הקטנים משום דמאן פלג לי' בע"כ:
ואף למ"ד יש ברירה מ"מ זה אינו רק באם נעשה החלוקה ביניהם כד"ת בזה ס"ל דאמרינן יש ברירה והוברר דזהו חלקו משעה ראשונה. אבל בנ"ד אם נימא דצררי אתפסי' ע"כ דינו של הב"ד המחלקים ביניהם לאו כלום הוא ואין שום ממש בעשייתם כלל דהא אין דין פריעת בע"ח כלל בזה כיון דצררי אתפסי' והוי כמו דלא נתחלק ביניהם מעולם כלל וע"כ החלק שנשאר להקטנים שייך ג"כ כל משהו ומשהו להגדולים ג"כ וכ"א נכנס בתוך שלו כמבואר ר"פ השותפין בנדרים (דף מ"ה) וב"ק (דף נ"א) ובר"נ שם. ויש לכ"א מהשותפים זכות קנין הגוף ושעבוד וכמש"כ הר"נ במשנה שם ומאן פליג לי'. ואף דלקח הבע"ח מן חלק הקטנים שהי' להם שותפות עם הגדולים שלקח הבע"ח עבור העלילה שמעליל על הגדולים. הא בזה הדין דאין נתפס על חבירו ופטור לשלם לחבירו עבור מה שלקחו חלק חבירו עבור העלילה שמעלילין עליו. וזהו דומה להא דחולין (דף קל"א ע"א) אנסו גרנו אם בחובו חייב לעשר אם באנפרות פטור לעשר. משום דאין נתפס על חבירו: וה"ה בנ"ד מה שלקח הבע"ח מחלק הגדולים אחר החלוקה כיון דמה שנזדקקו הב"ד להחלוקה הוא באמת שלא כפי הדין כיון שאינם חייבים להבע"ח כלל מחמת צררי אתפסי' והוי כמו דלא חלקו כלל מעולם. וממילא בחלק הקרקע שנטל הבע"ח הי' שם גם חלק השייך להקטנים וחל הפסידא ג"כ על הקטנים וט"פ דין מצי הגדולים לעכב על החלוקה במה דאפשר בידם. וכמו הא דסי' שפ"ח סעי' ב' בהג"ה היה רואה נזק בא עליו מותר להציל עצמו אע"פ שעי"ז בא הנזק לאחר. ועיין בנו"ב במ"ת ח' יו"ד סי' ע"ד. ובוודאי אין זה דומה למה דאמרו בח"מ סי' קע"ו סעי' כ"ח ובסי' קפ"א דבמקום פסידא יכול לחלוק ולומר לעצמי אני מציל במטלטלין וקצרתי. ולכן יכולים הגדולים אח"ז לחזור ולתבוע חלקם בהשדה שנשאר בחלק הקטנים משום דהקרקע עומדת בחזקת בעלים הראשונים בשותפותם עם הקטנים כמו שהיה קודם החלוקה. משום דין ממנ"פ אם היה חוב באמת בוודאי חל גם על הקטנים. ואם היה חוב בשקר א"כ דינו כמו גזלן שנטל באונס דנשאר חלק הקטנים בחזקת שותפות הראשונה. וכיון דיכולים לחזור על הקטנים א"כ הוי כמו דנפרעין מהקטנים בעת שנפרעין מחלק הגדולים לאחר חלוקה וכיון דסוף סוף יפרעו מהקטנים ע"כ הא אמרו חז"ל אין נזקקין לנכסי קטן ולכן אין גובין מהגדולים רק חלק המגיע עליהם בלבד דבחלקם לא שייך דין ממנ"פ הנ"ל. אבל ביותר ממה שמגיע על חלקם בלבד אין גובין מה"ט. וא"ש בפשיטות דברי המחבר:
ענף א:
נזקקין לנכסי ערב אע"פ שהיתומים קטנים. וכתב הסמ"ע בשם הטור שאין הערב יכול לגבות מהן עד אשר יגדילו כו'. ואף דהערב פורע עבורם מ"מ כיון דאמרינן צררי אתפסיה ע"כ דין הערב כמו דהיה עלילה להערב עבורם דהדין הוא דאין נתפס על חבירו כמבואר בסי' קכ"ח. וכן מוכח בב"ב (דף קע"ד ע"א) בההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי דמסיק רב הונא בריה דרב יהושע אימר צררי אתפסיה. אלמא דאם צררי אתפסי' אף דהערב הוצרך לפרוע עבורם לפי מה דקיי"ל נזקקין לנכסי ערב ביתומים קטנים. עכ"ז אין דינו רק כמו עלילה בעלמא על הערב דאין נתפס על חבירו. וכעין זה כתב הש"ך בסי' ק"ל ס"ק א' בשם הב"ח דאף מלוה בשטר שפרע הערב אם הלוה מברר שיש לו שובר דפטור הלוה. והוא ג"כ מה"ט:
ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דמבואר לקמן סי' קל"א סעי' ז' דבכל ערב אפילו העלילו עליו חייב הלוה לסלקו. א"כ ה"ה הכא כיון דהוכרח לפרוע עבור הלוה יהיה חייב הלוה לפצותו ואפשר לחלק דשא"ה דמיירי במי שדרכו להעליל וכמש"כ שם הראי' מהא דזבן אמיצרא כו' דסי' קע"ה סעי' מ"ם. משא"כ הכא דמיירי במי שאין דרכו להעליל וכן מצינו חילוק זה לקמן סי' קכ"א סעי' א' ש"ך ס"ק ו'. אכן הט"ז לקמן סי' ק"ל סעי' א' כתב בערב שהוכרח לפרוע כ"ז שהשטר ביד המלוה ע"כ אף שהוציא הלוה שובר אח"ז דחייב הלוה לפרוע להערב. וטעמו הוא כפי הסברא שכתבתי דהלוה חייב לפצות להערב מכל עלילה שיהיה לו עי"ז כמבואר בסי' קל"א סעי' ו' ואינו מחלק בין מי שדרכו להעליל כו'. אכן עדיין תקשה על הט"ז מהא דבב"ב (דף קע"ד) בההוא ערבא דפרעי' למלוה מקמי דלודעינהו דאינו גובה מהם משום צררי כנ"ל. דקשה דאמאי לא נימא דיהיו חייבים לשלם להערב כמו כל דין עלילה כנ"ל. וכן תקשה אף לפמש"כ לעיל לחלק בין מי שדרכו להעליל כו'. דהא בב"ב שם ע"ב אמרו ההוא ערבא דפרעי' כו' מקמי דלתביענהו ליתמי כו' אפילו למ"ד חיישינן לצררי ה"מ כו' אבל כו'. אלמא דלא מחלקינן בין מי שדרכו להעליל. וקשה דיהיו חייבים בתורת כל דין עלילה כנ"ל. ואפשר לחלק דשא"ה כמש"כ התוס' שם ע"א ד"ה מקמי דלודעינהו ליתמי מיהר לפרוע ולא הודיעם שאם היה מודיעם שמא היו פורעין כו'. א"כ י"ל מה"ט לא דיינינן הכא לדון עלילה על הערב משום דשא"ה דמייתי העלילה ע"ע מדנפשי' כן יש לחלק. ועיין לקמן סי' ק"ל סעי' ו' ויש לדון עפ"ז בכולי סוגיא דב"ב שם ובתוס' שם:
אכן גם זה החילוק אינו ברור דהא משמע הכא דאף דלא מיהר הערב לפרוע מקודם שהודיעם דג"כ אינו חוזר הערב על היתומים ותקשה עדיין דמ"ש מכל עלילה כנ"ל. ואחר כותבי כל זה מצאתי בספר שער המשפט סי' ק"ל שהעיר בזה והעלה לחלק בין הלוה ליורשים כמו הא דכתובות (דף ל"ד) הניח להן פרה שאולה מתה אין חייבין באונסה אף דהניח להם אחריות אונסין. דכיון דהשעבוד לא חל עד שעת אונסין ואז כבר מת וה"ה בהך דין עלילה כיון שמת אין דינו כלל על היורשין. עכ"ל השער המשפט. אכן לדעתי אינו ברור זה החילוק לפמש"כ בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' ג' דבכל ענין חיוב על תנאי כ"ז דלא אמר בלשון אם הוי כמו מעכשיו ודוקא חיוב שומרים דהתורה חייבה אותו בדין אחריות בזה י"ל דמן עת האונסין מתחיל החיוב ולא מקודם דהתורה לא שעבדיה רק מעידן פשיעה. וכן הא חזינן בכל חיוב אחריות שמקבל המוכר להלוקח דאף דטורפין ממנו השדה לאחר שמת המוכר דג"כ גובה הלוקח מן היורשין. ולא אמרינן דמתחיל החיוב בעת הטירפא ולא מקודם וכיון שמת בעת הטירפא יהיו פטורים היורשים. וע"כ מוכח דבכל חיוב שמחייב א"ע אף שהוא בתנאי מ"מ מסתמא מחייב א"ע מעכשיו ולכן גובה אף מיורשים. וה"ה אף היכא דלא התנה בפי' האחריות רק דאמרינן אחריות טעות סופר דג"כ גובה מיורשין ולא אמרינן דכיון דמת בשעת הטירפא שאני. וכמו כן במה דחייב הלוה לפצות להערב על כל עלילות שיהיה עליו דג"כ החיוב חל מעכשיו. ושם בספרי העירותי בזה מהא דב"מ (דף ל"ד) דפליגי הני לישני אם אמרינן כשתגנב ותשלימני פרתך קנויה לך מעכשיו או סמוך לגניבתך דעיקר פלוגתא זו הוי אם סתם הוי כמו מעכשיו או לא וכיון דקיי"ל בח"מ סי' רצ"ה בש"ך ס"ק י"א כלישנא קמא דרבא ע"ש. א"כ מוכח מזה ג"כ דאף באומדנא על תנאי ג"כ הדין דהוי כמו מעכשיו. וכן מוכח בגיטין (דף י"ח ע"ב) ועיין בתו"ג סי' קמ"ג סעי' ב'. וכן מוכח מכמה דוכתי. ולכן הדין נותן דגם היורשים חייבים על עלילת הערב אף שמת הלוה בעת שקרה העלילה:
וכן ראיתי בשער המשפט סי' קל"א ס"ק ה' שהוכיח כדבריו דבמת הלוה פטורים היורשים מן חיוב עלילת הערב מהא דסי' קע"ה סעי' מ"ם במכר כו' דאם בא ההיזק לאחר מיתת המוכר פטורים היורשים. אבל לענ"ד אין זה ראיה כלל דהא באמת חזינן דעיקר החיוב בעלילת הערב אין זה מצד הא דזבן אמיצרא כו' הנ"ל דהא קיי"ל התם דאינו חייב אלא אם קיבל לשלם כל היזק שיבא לו עי"ז כמבואר התם. ולכן כיון דע"י כפיי' מקבל עליו כן לכן שפיר אמרו שם דלא קנסו בנו אחריו כיון דעיקר חיובו הוא ע"י גרמא בנזקין ולכן כפוהו לקבל עליו כן ודומה לטימא טהרות דלא קנסו בנו אחריו. אבל הכא בחיוב לפצות הערב מן עלילות הא אף דלא קיבל עליו בפירוש ג"כ קיי"ל דחייב. וע"כ מוכח לדינא דעיקר החיוב הוא דהוי כמו התנה וכמש"כ האו"ת בסי' קל"א ס"ק ו' ע"ש. ע"כ הדין נותן דחייבים היורשים ג"כ לפצות להערב על עלילות שיקרה לו משום הערבות:
ולכן נראה לי בטעמו דאמרו דאינו גובה מהיתומים עד שיגדילו משום דהא מבואר בסי' קל"א סעי' ז' דבעלילה דלא שכיח פטור. א"כ ה"ה הכא כיון דמבואר ביו"ד סי' רכ"ח סעי' י"ב דמיתה לא שכיחא ועיין בב"י שם ובשער המלך פ"ד הל' סוכה. א"כ ה"ה הכא כיון דעיקר העלילה שעל הערב הוי מן מה דמת הלוה ונשארים בנים קטנים הוי זה ג"כ בכלל מילתא דלא שכיחא ולא אסיק אדעתיה לומר גם בזה דהוי כהתנה. ולכן אינו גובה מהיורשים עד שיגדילו וא"ש כ"ז:
ועוד נלע"ד לדון ולתרץ למה שהקשיתי דאמאי לא יגבה הערב מיד מיתומים קטנים דלא גרע מכל עלילה על הערב. והוא דהנה עיקר הטעם דהלוה חייב להערב על כל עלילה שיארע להערב הטעם הוא דהוי כאלו התנה לשלם לו כל היזיקותיו לפי דהערב עשה טובה להלוה ע"כ הוי אומדנא דהלוה נתרצה כן משום דמה לו להערב לצרה הזאת להכניס א"ע בהעלילה והוי אומדנא זה כמו דאמרו באחריות דהוי ט"ס. וכמש"כ האו"ת בסי' קל"א ס"ק ו' והנתיבות בסי' קע"ו ס"ק נ"א סברא זו ומה"ט כתבו שם בשותפים שלא עשה זה לטובת חבירו רק לטובת עצמו ע"כ לא דיינינן הך אומדנא ע"ש. ולכן נראה לי דזה אינו רק בערב שלא קיבל שכר מן הלוה עבור הערבות דבזה שפיר שייך לומר דעשה כן לטובת הלוה וע"כ אין סברא שיהיה חל על הערב ולא על הלוה אבל היכא שנתן הלוה שכר להערב עבור הערבות כמו דמצינו בח"מ סי' קכ"ט סעיף כ"ב דמותר להערב לקבל שכר מהלוה בשביל ערבותו וכמש"כ הט"ז ביו"ד סי' ק"ע ס"ק ג'. ע"כ בכה"ג אפשר לדון דיהיה פטור הלוה מן העלילה של הערב דבזה אין לנו אומדנא מוכחת כ"כ לומר דהוי כאלו התנה דהא אפשר דאף אם לא היה נתרצה הלוה לקבל ע"ע העלילות מ"מ היה מרוצה הערב להכניס א"ע בהערבות כיון דזהו טובתו במה דנותנים לו שכרו בעד טרחתו והשתדלותו ולכן הדין נותן דיהיה פטור הלוה בזה ומוקמינן על הדין דאין אדם נתפס על חבירו. ועשה כן בעד טובתו להשתכר מעות ולא בעד טובת הלוה. ואמרינן בזה מזלו גרם וכמו במוכר שדה לחבירו דאף דהתנה חיוב אחריות אין זה רק אחריות דאתי מחמתיה אבל דלא אתי מחמתי' פטור המוכר ואין חייב בעלילת הלוקח אלא היכא דהתנה בפירוש שאני כמבואר בסי' רכ"ה. ואף שלא מצאתי בדברי הפוסקים שיכתבו כן מ"מ כן נלע"ד פשוט בסברא:
ועכשיו שנתבאר דבערב שנטל שכר בעד ערבותו דאז פטור הלוה מן עלילת הערב. וכל המבואר בסי' קל"א דחייב הלוה בעלילת הערב מיירי במודה הלוה שלא נתן לו שכר עבור זה או בידוע ע"פ עדים כן. לכן יש לומר דבמת הלוה דאין אנו יכולים להוציא ממון מהיורשים ולחייבם בעלילת הערב משום דטענינן להו דילמא היה ערב בשכר והיה טוען אביהם כן שנתן לו שכר בעד ערבותו והיה פטור מן עלילות הערב דמה"ט טענינן גם ליורשיו וע"כ אין להוציא מן היורשים. ואין זה בגדר טענה דלא שכיח דס"ל לכמה פוסקים דלא טענינן ליתמי דהא כתב האו"ת בסי' קכ"ט ס"ק כ' דכפי הנהוג ליתן להערב שכר בעד ערבותו כו' ע"ש. אלמא דזהו מילתא דשכיחא ולכן שפיר טענינן ליורשיו דהיה ערב בשכר ופטורים. וזהו כעין מש"כ השער המשפט דיורשים פטורים מן עלילות הערב אך לא מטעמי'. ונפ"מ לפי הטעם שכתבתי דהיכא דידוע דלא קיבל שכר דחייבים היורשים לשלם להערב בעד עלילותו. ולכן בכה"ג גובה הערב מיתומים קטנים לאחר שפרע להלוה דאף דנימא דאתפסיה צררי מ"מ חייבים כמו כל דין עלילה שעל היורשים ומה"ט אפשר לומר דבכה"ג כיון דיהיה יכול הערב לחזור על היורשים ע"כ אפשר דבכה"ג אין המלוה נפרע מהערב כיון דיהיה יכול לבא עי"ז פסידא להיתומים וכמש"כ כעין זה לעיל בסעי' א'. [ויש לדון בזה עדיין טובא]. אבל היכא שאינו ידוע אם לא קיבל שכר על ערבותו ע"כ פטורים היורשים וטענינן להו דשמא נטל שכר דאז אין הלוה חייב לשלם להערב בעד עלילותו כנ"ל ולכן א"ש כל המבואר הכא ובב"ב (דף קע"ד) דלטעם אתפסיה צררי פטורים היורשים לשלם להערב:
וכעת ראיתי סעד למה שכתבתי לחלק בין ערב בשכר לבחנם. מהא דמבואר לקמן בסי' קע"ו סעיף מ"ח בהג"ה דמי ששלח חבירו בעסקיו ונתפס י"א דאם הלך בחנם חייב לפדותו וה"ל כשואל כו'. אבל בשכר פטור המשלחו וכמבואר בבית יוסף סי' קפ"ח בשם תשובה להרמב"ן שכתב וכש"כ בשליח בשכר שהרי הלך בשכרו וכדכתיב ואליו הוא נושא את נפשו כו' ובשביל שכרו הכניס א"ע בכלל סכנה כו' ע"ש. וכעין זה כתב הצמח צדק סי' ו' לחלק בין שליח בחנם לבין שליח בשכר מה"ט דאם נהרג בדרך דא"צ המשלחו כפרה ע"ש. הרי דמצינו חילוק בין שליח בשכר לשליח בחנם וכעין החילוק שחילקה התורה בין שואל לשוכר וש"ש. ולכן שפיר כתבתי לחלק כן גבי ערב דאם נותנין לו שכר פטור הלוה מהעלילות של הערב ע"פ סברא הזאת. ובמק"א כתבתי להעיר דמ"ש שליח דניזק בבממונו דכ"ע מודו דפטור המשלחו כמבואר בסי' קפ"ח סעי' ו' וכמש"כ הסמ"ע שם ס"ק י"א. ומ"ש זה מן ערב דחייב הלוה במה דיארע להערב עי"ז במקום דשכיח היזיקא ועיין בביאור הגר"א זצ"ל בסי' קפ"ח ס"ק ט"ו. ויש לחלק ביניהם והארכתי הרבה במק"א: