נחל יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן קח
א (סעיף ב'):
אם חייבוהו קנס לא קנסו בנו אחריו. ופי' הש"ך שם ס"ק ה' משום דזהו יותר על מה שהפסיד ע"ש. משום דהש"ך אזיל לטעמי' דכתב בסי' שפ"ה ס"ק ג' בהא דטימא טהרות ומת לא קנסו בנו אחריו דאם עמד בדין גובין מיורשים ע"ש. והסמ"ע פי' שם בסי' שפ"ה ס"ק ב' דאפילו עמד בדין אין קונסין בנו אחריו. והתומים בסי' ק"ח ס"ק א' העלה דבקנס לא מהני עמד בדין:
ענף ג:
ולכאורה יש להוכיח כשיטת הש"ך דעמד בדין קנסו בנו אחריו מהא דב"מ (דף ט"ו) דרבה בר רב הונא אמר כגון שנטלוהו מסיקין בא נגזל לגבות קרן גובה מנכסים משועבדים. ובנטלו מסיקין מחמת הגזלן דחייב להעמיד לו שדה אחר כמבואר בב"ק (דף קט"ז) וכמו דפי' רש"י. והא השמ"ק לב"ק כתב דהא דנטלו מסיקין דחייב להעמיד לו הטעם הוא משום דקנס קנסו לגזלן וכמבואר בירושלמי פ' הגוזל בתרא שם דקנס קנסוהו והובא בש"ך סי' שפ"ה ס"ק א'. א"כ האיך גובה מנכסים משועבדים בנטלו מסיקין הא לא קנסו אלא לדידי' ולא לברי' וה"ה ללקוחות דמ"ש. אבל לשי' הש"ך דעמד בדין גובין מיורשין אתי שפיר. משום דהא הגמ' מסקי שם בב"מ דמיירי שעמד בדין א"כ בכה"ג גובין מיורשין וה"ה מלקוחות. אבל עדיין תקשה לשי' הסמ"ע דס"ל דאף עמד בדין לא מהני בקנס ואף לשיטת הסמ"ע שם דבדד"ג גובין בעמד בדין הטעם הוא כמש"כ התומים בסי' ק"ח משום דרוב פוסקים ס"ל דד"ג דינא הוא. א"כ עדיין תקשה לשיטת הסוברין דד"ג קנסא הוא א"כ תקשה לדידהו מסוגיות הש"ס דב"מ הנ"ל. וזולת זה יש להקשות דהא הש"ס שם בב"מ מקשו לרבה בר רב הונא מלוה על פה הוא ואינו גובה ממשועבדים וע"ז מתרץ בעמד בדין. משמע דאלו מלוה ע"פ היה גובה ממשועבדים היה ניחא. ובאמת הא בל"ז לא אתי שפיר משום דקנסא הוא ובלא עמד בדין בוודאי אין גובין ממשעבדי:
ונלענ"ד בזה לתרץ בעז"ה דמש"כ השמ"ק לב"ק דהא דמחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר הוי משום קנסא מקורו הוא מירושלמי ב"ק שם. ובכתובות פ' בתרא הל' ב' ובנדרים פ"ד ה"ב. דרב ס"ל אדם נתפס על חבירו ודייק ליה מן המשנה דהגוזל שדה ונטלוה מסיקין מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה. ופי' רב דמחמת הגזלן היינו מחמת חוב שיש להמציק על הגזלן וחייב הגזלן להחזיר דמי החוב שהיה חייב להנגזל משום הנאת חוב שנפטר ממנו כמו פורע חוב בב"ח דוחק. [כמבואר בירושלמי נדרים שהובא בש"ך סי' קכ"ח ס"ק ג'] ור' יוחנן אמר דקנסא קנסו לגזלן והובא זה הירושלמי בכתובות ברי"ף וברא"ש פ' ט' סי' י"ג. ולשיטת הירושלמי דקאמר דקנסא קנסו לגזלן אין להוכיח מזה על דינא דגרמי כמו דהוכיחו בש"ס דילן ממשנה זו. תו איתא שם בירושלמי בכתובות ובנדרים דחד מ"ד אמר דשמואל ס"ל דאם היה חייב חוב לרבו שכר לימוד וכפוהו אנסים לאחד שיפרע לרבו בשביל החוב האחר שחייב לרבו שכר לימוד. דחייב להחזיר למי שתפסו ממנו משום דזה הוי כארנונא וגולגולת. והטעם הוא דס"ל דחוב שכר לימוד הוי כמו ב"ח דוחק דשכיר הוא ואליו נושא את נפשו וחשוב להנאה נכרת:
ולפ"ז י"ל דרבה בר רב הונא דאמר בב"מ שם כגון שנטלוה מסיקין כוונתו שנטלו את השדה בשביל חוב שכר לימוד או בשביל חוב ארנונא וכה"ג דבזה. חייב לשלם בשביל הנאת חובו שנפטר ממנו. ובכה"ג ג"כ נקראים מסיקים כיון דאינן רשאים ליקח את השדה של הנגזל בשביל חוב של הגזלן. כדחזינן בירושלמי שם דרב ס"ל לפרש להך דנטלו מסיקין דב"ק דמיירי בתפסו עבור חוב של אחר. והא באמת קיצר רבה בר ר' הונא במאי דקאמר כגון שנטלוה מסיקין ולא ביאר בארוכה דהא במכת מדינה יכול לומר הרי שלך לפניך כמבואר בב"ק שם ואינו חייב רק בנטלו מחמת הגזלן. אלמא דרבה קיצר בזה. ועיקר כוונתו כגון שנטלו מסיקין ובמקום דחייב לשלם לנגזל. ע"כ י"ל דרבה ס"ל כהך מ"ד אליבא דשמואל דס"ל דבחוב מלמדות חייב לשלם לנגזל. ובב"מ שם מהדר רבה לתרץ אליבא דשמואל דס"ל שבח אין לו. וגם הא בחוב ארנונא לכ"ע חייב. ואף בנתפס עבור חוב כה"ג חייב אף אינש דעלמא שלא גזל השדה. עכ"ז נקטו בגזלן לאשמועינן דבשביל אכילת פירות אינו גובה רק מבני חורין. כמו דמתרץ רבא שם דגזל שדה וחפר בה בורות דבזה אף אינש דעלמא חייב וה"ה בזה. ובלא"ה לפי מאי דמסיק הש"ס בב"ק (דף קט"ז) דהך מחמת הגזלן מיירי באחוי אחויה. א"כ בזה אף אינש דעלמא חייב ואפ"ה נקטו שם במשנה לזה בגוזל שדה מחבירו. והטעם הוא כמש"כ שם השמ"ק ופ"י. אך לשי' הירושלמי דקנס קנסו בגזלן. אתי שפיר בפשיטות לשון המשנה. ולפי שיטת הגמ' דילן צ"ל כנ"ל. א"כ ה"ה לפמש"כ. אבל אין לפרש דכוונת רבה בר ר' הונא דאמר שנטלו מסיקין דכוונתו להא דאי' בחולין (דף קל"א) הרי שאנסו המלך בגרנו בחובו חייב לעשר. דאלמא אם לקחו החפץ מרשות הב"ח דסברו שזה הוא שלו דכה"ג אדם נתפס על חבירו והטעם כמש"כ המק"ח בסי' תמ"א ונתיבות סי' קכ"ח. דזה אינו דכה"ג לא מקרי בשם מסיקין דהא עשו כדין לפי טעותם. ומה"ט לא מוקי הירושלמי באופן זה להמשנה דב"ק הנ"ל דקאמר שנטלו מסיקין אלא הוכיחו שם דנתפס על חבירו כנ"ל. דלפמש"כ א"ש דנקראו בשם מסיקין דהא כיון דידעו דהשדה אינו שלו א"כ עשו שלא כדין. ואפ"ה חייב לשלם לו עבור הנאתו שנפטר הגזלן מן החוב. א"כ שפיר הא דגובה מן המשועבדים ולאו משום קנס נגעו בה. א"כ מתורץ קושיא הנ"ל:
ענף ד:
והעיקר נלפענ"ד דאין זה קשה כלל. ע"פ מש"כ רש"י בפסחים (דף ל' ע"ב) בד"ה כ"ע לא פליגי אף לרבא כו' דאמר עד עכשיו היה ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדשו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואף ע"ג שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר ואיש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל. והנתיבות סי' ל"ז ס"ק י"ג מוכיח מן רש"י הנ"ל דין מחודש ע"ש. ועיין בקצה"ח סי' קי"ז ס"ק ב'. וחזינן שיטת רש"י דלכן בע"ח טורף מלקוחות משום דמחמת השעבוד הוי כדבר שאינו ברשותו ולא הוי מכירה ואתי בע"ח וטורף. וי"ל דמה"ט אף בקנס גובה ממשועבדים בעמד בדין אף דנימא דעמד בדין אינו גובה מבנו. משום דהא עכ"פ בעת שהיו הנכסים אצל הבע"ד נשתעבדו הנכסים בתורת שעבוד להבע"ח בין למ"ד ש"ד בין למ"ד שעבודא דרבנן. וכמו שכתב הש"ך כעין זה בסי' פ"ו ס"ק ב' דגם בדינא דגרמי שייך שעבודא דר"נ משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ע"ש. ואף למאן דס"ל שעבודא דרבנן עכ"ז גם בקנסא דרבנן ג"כ נשתעבדו הנכסים. דאל"כ למה לאביי לומר בגיטין (דף מ"ד). טימא טהרות של חבירו ומת לא קנסו רבנן בנו אחריו מ"ט היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק וקנסא דרבנן הוא לדידי' קנסו רבנן לברי' לא קנסו רבנן עכ"ל הגמ' וילפי זה מהא דמוכר עבדו כו'. דהא בלא"ה כיון דליכא שעבוד על נכסיו ממילא אין גובין מיורשיו ולמה לי' למתלי זה בצורם אוזן בכור דכמו דלא קנסו שם כן לא קנסינן בטימא טהרות. וע"כ מוכח דאף לאביי דס"ל שעבודא לאו דאורייתא וכמש"כ התוס' בגיטין (דף נו"ן). אפ"ה שעבודא דרבנן יש אף בטימא טהרות [ונפ"מ לענין למפרע גובה דס"ל לאביי בפסחים כן אף דס"ל שעבודא לאו דאורייתא וע"כ טעמא משום דשעבודא דרבנן איכא עכ"פ לכן ס"ל למפרע גובה. ואף בנזקין ס"ל לאביי למפרע גובה כמש"כ התוס' בב"ק (דף ל"ג) בד"ה איכא בינייהו. ולכן גם במטמא טהרות לאביי למפרע גובה. ועוד יש נפ"מ טובא אי נימא עכ"פ שעבודא דרבנן]. וכיון דעיקר טעם דאינו גובה מבנו משום דלא קנסו בנו אחריו ולא משום דלא משתעבדי נכסיו. בע"כ מוכרח דלכ"ע נשתעבדו נכסיו עכ"פ מדרבנן וכיון דיש שעבוד על נכסיו. לכן יכול הניזק לטרוף מלקוחות משום דכ"ז דהיו הנכסים אצלו נשתעבדו נכסיו בעמד בדין משום דבלא עמד בדין הו"ל מלוה ע"פ. ע"כ בעת המכירה שמכר ללקוחות דהיה אז שעבוד על נכסיו דהא לדידיה קנסו רבנן ממילא הוי מכירתו כמו דמכר דבר דאינו ברשותו דהא שעבוד משוי להמכירה כמוכר דבר שאינו ברשותו לשיטת רש"י הנ"ל. וממילא אינו חל המכירה ומצי טריף מלקוחות. ודוקא מיורשין דמצי ירתי אף דבר שאינו ברשותו לכן כיון דלא קנסו לבנו אין גובין מהן כיון דזכו בי' היורשים מיד כשמת. אבל גבי טירפא מלקוחות דעיקר הטירפא מלקוחות הוי משום דמכר דבר שאינו ברשותו. ממילא ה"ה גם גבי קנס הוי מכירה לדבר דאינו ברשותו. ומצי טריף מלקוחות בעמד בדין אף לשיטת הסמ"ע דעמד בדין אינו גובה מבניו ומתורץ קושיא הנ"ל:
(הגה"ה:
ובמש"כ הש"ך בסי' פ"ו ס"ק ב' דשעבוד דר"נ שייך ג"כ בדד"ג כמו בחוב דאורייתא משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון כן. ושיטת מהרש"ל שם לחלק בד"ג דהוי רק מדרבנן אינו שייך בי' שעבודא דר"נ. והנה בב"ק (דף ה') מבואר בסוגיא וברא"ש שם דגם מטמא ומדמע משלם במיטב משום דכל דתקון רבנן כדאורייתא תקון ע"ש. א"כ כש"כ דבשעבודא דר"נ ג"כ כדאורייתא תקון במטמא ודד"ג. דהא בע"ח אינו משלם במיטב אלא ניזקין. אלמא דעשאו להיזק שאינו ניכר בשעבוד אלים יותר מבע"ח. כש"כ לשעבוד דר"נ דשייך גם בבע"ח דתקנו במטמא ודד"ג כעין דאורייתא בבע"ח. אך שיטת רש"י בכריתות (דף ב') דמפגל וכה"ג אינו משלם במיטב והתוס' השיגו שם עליו ואכמ"ל. (ע"כ הגה"ה):
נחזור לענינינו דלשיטת רש"י הנ"ל בוודאי מצי טריף אף קנס מלקוחות. אך בעיקר שי' רש"י הנ"ל דכתב דטעם הטירפא מלקוחות הוי משום מכירה דבר שאינו ברשותו. מצינו בתוס' גיטין (דף מ' ע"ב) ד"ה הקדש חמץ וכו' שכתבו להקשות דאי מחמת שעבוד הוי דבר שאינו ברשותו א"כ אף קדושת הגוף לא תחול ומתרצי דהוי דבר ברשותו ע"ש. ומוכח דלא ס"ל שיטת רש"י הנ"ל. ולשיטת רש"י הנ"ל מוכח לומר דס"ל כמש"כ התוס' בקדושין (דף ס"ג ע"א) ד"ה וידיה איתנהו בעולם כו' דקדושת הגוף חל על דבר שלא בא לעולם. וה"ה דחל על אינו ברשותו ולכן קדושת הגוף מפקיע משעבוד. וכמש"כ הפני יהושע בקדושין שם וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ק"ד. ועיקר קושיא הנ"ל מהא דב"מ. תסוב רק על שיטת הסוברים דד"ג קנסא הוא כנ"ל. וי"ל דשיטת הסוברים כנ"ל ס"ל כשיטת רש"י בפסחים הנ"ל. ואתי שפיר. ובעיקר דברי רש"י פסחים הנ"ל הארכתי בספרי נחל יצחק ריש סי' ל"ט בקונטרס ש"ד סי' א':
ענף ה:
ועוד יש לחלק בפשיטות גבי קנס בין משועבדים ליורשים. והוא דהריטב"א והרא"ש לכתובות פ"ט סי' יו"ד והר"ן שם בשם ר"ת דלכן מוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול משום דיש שני שעבודים שעבוד נכסי ושעבוד הגוף וכיון דפקע שעבוד הגוף ממילא פקע שעבוד נכסי ונכסי דבר אינש ערבאין לי' והובא בש"ך ר' סי' ס"ו. והקשה הסמ"ע בסי' ס"ו ס"ק נ"ה דא"כ במת הלוה האיך גבינן מיורשים וחילק שם בזה וכמש"כ הקצה"ח שם ע"ש. אך התומים שם ס"ק מ"ג הקשה ג"כ דא"כ במת לוה ונפל נכסי קמי יורשי' דהא פקע שעבוד גוף באיזה אופן יחול שעבוד נכסי. וצ"ל דאף במת הלוה כשהיורש זוכה בנכסים אף הוא משתעבד כמו הלוה בעצמו ועליו מוטל לפרוע כמו אביו הלוה עכ"ל האו"ת. וי"ל דטעמו הוא דהא קיי"ל מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם. רק דאין ב"ד יכולין לכופן משום מצוה שמתן שכרה בצדה. עכ"פ מצוה יש עליהם ולכן לא פקע שעבוד נכסי. והא דגובין מלקוחות אף דלא שייך כן גבי לקוחות. משום דכיון דשעבוד הגוף מוטל על הלוה לכן לא פקע שעבוד נכסי מהנכסים. וכה"ג מצינו ברא"ש בב"ק פ"ק סי' ו' דלכן בבא בע"ח ונטל חלקו של א' מהם בטלה מחלוקת משום דיתמי כרעי' דאבוה נינהו לפרוע חובות אביהם בשוה עכ"ל. וכ"כ הט"ז בח"מ סי' קע"ה סעי' ד' דבשני לקוחות שלקחו ממוכר א' ב' שדות ובא בע"ח וגבה חלקו של א' מהם דפטור הלוקח שני להחזיר ללוקח א'. משום דשאני יורשים דעליהם מוטל לפרוע חוב אביהם לכן חייב להחזיר משא"כ בלוקח דאינו שייך בהו לומר כרעי' דאבוה עי"ש. וזהו סייעתא לסברת התומים הנ"ל: ולפ"ז יש לחלק בפשיטות בין הא דטימא טהרות דלא קנסו בנו אחריו אף בעמד בדין כמש"כ האו"ת בריש סי' ק"ח ובין גביי' לגבות ממשועבדים. משום דבאמת טעמא בעי' דמפני מה בעמד בדין אין גובין מבנו דבמה יופקע זכותו שזכה כבר במה דמת המזיק. רק י"ל דטעם הפוסקים הנ"ל דאף בעמד בדין אין גובה מבנו. דהא לפמש"כ האו"ת דהא דגובין מיורשיו הטעם הוא דחל שעבוד הגוף על היורש וכרעי' דאבוה נינהו. א"כ בקנס דלא קנסו בנו אחריו א"כ ליכא שעבוד הגוף על היורש וכיון דפקע שעבוד הגוף ממילא פקע שעבוד נכסי. לכן אף בעמד בדין דזכה כבר בשעבוד נכסי. עכ"ז כיון דלא קנסו בנו ממילא פקע שעבוד הגוף ע"כ פקע שעבוד נכסי. משא"כ גבי גביית מלקוחות דהא חזינן דעל לקוחות ליכא שעבוד הגוף על הלוקח אף בחוב גמור. והא דגובה מן לקוחות זהו מחמת שעבוד הגוף שיש למלוה על הלוה. א"כ ממילא אף בקנס גובין מלקוחות דהא לא פקע שעבוד גופו שיש לו על המזיק. וממילא לא פקע שעבוד נכסי דכיון דעמד בדין זכה בשעבוד נכסי כ"ז שהיו הנכסים אצל המזיק. ושאני יורש דכיון דלא קנסו לבנו א"כ פקע שעבוד הגוף וע"כ אינו ראיה מן יורש למשעבדי:
ועפ"ז א"ש מה שכתב הש"ך בריש סי' פ"ו דבדינא דגרמי אף דהוי קנסא עכ"ז שייך בי' שעבודא דר"נ. ומשמע דשייך בי' שעבודא דר"נ לכל דיניו. א"כ במה דקיי"ל דבשעבודא דר' נתן אינו יכול למחול דה"ה דאמרינן כן בדד"ג. ומשמע אף דלא עמד בדין. ולא אמרינן דכמו דלא קנסו בדינא דגרמי רק להמזיק ולא לבנו א"כ ה"ה גם בשעבודא דר' נתן דיהיה מועיל המחילה דהא לא קנסו רק להחייב ולא לב"כ. וע"כ מוכח מזה דשאני יורש דכיון דלא קנסו פקע שעבוד הגוף וה"ה שעבוד נכסי. משא"כ כ"ז שהלוה קיים ולא פקע שעבוד גופו ממילא יש לו כל שעבוד נכסי מדר"נ. ועיין ברשב"א המובא בקצה"ח בריש סי' פ"ו. ויש עדיין לדון הרבה בשעבוד דר"נ אם הוא בתורת שעבוד הגוף על הב' או בתורת שעבוד נכסי. ועיין בש"ך וסמ"ע סוף סי' פ"ה.. עכ"פ לענין לגבות מלקוחות אין להוכיח כלל מהא דלא קנסו בנו אחריו ומתורץ קושיא הנ"ל בפשיטות: ונלע"ד להצמיד שי' רש"י דפסחים הנ"ל עם סברת האו"ת הנ"ל.
משום דבמש"כ רש"י בפסחים דלכן טורפין מלקוחות משום דהוי כמוכר דבר דאינו ברשותו. דלפ"ז יש לדון דא"כ האיך גובין מיורשים דהא ביורשים לא שייך זה הטעם דהא ירתי אף לדבר דאינו ברשותו. אבל לפי סברת האו"ת הנ"ל א"ש כוונת רש"י. משום דהא כבר הקשה האו"ת דאיך גבינן מיורש והא במת הלוה פקע שעבוד גופו א"כ ממילא ה"ה דפקע שעבוד נכסי. וע"ז תירץ האו"ת דכיון דיורש כרעי' דאבוה הוא א"כ מוטל שעבוד הגוף על היורש וע"כ אתי שפיר מה דגבינן מיורשים. והא דגובין מלקוחות הטעם הוא דכיון דלא פקע שעבוד הגוף של הלוה ע"כ השעבוד נכסי הוא בתקפו. ועדיין תקשה דאמאי במת הלוה גובין מלקוחות הא כיון דמת הלוה פקע שעבוד גופו כמש"כ התומים. ובלקוחות לא שייך לומר דיש עליהם שעבוד הגוף כמו ביתמי. וע"כ הוכרח רש"י לבאר דהא דגובין מלקוחות הטעם הוא דהוי כמוכר דבר דאינו ברשותו כיון שקנו בעת דהיה שעבוד הגוף בתקפו והיה אז שעבוד נכסי בעת מכירה ובטל המכירה שלהם. ומיתמי הטעם הוא משום דכרעא דאבוהון נינהו כנ"ל. א"כ שיטת רש"י עם סברת התומים המה נצמדים ביחד בעז"ה. ועיין בקצה"ח סי' ס"ו ס"ק כ"ו מה שהביא בשם הר"נ כתובות. ובדין ערב ואכמ"ל. ולפ"ז שפיר כתבתי דאינו ראיה מן יורש ללקוחות גבי קנס. דשאני לקוחות כיון דהוי משום מוכר דבר דאינו ברשותו. א"כ ה"ה בקנס ג"כ כיון דקנו בעת דהיה שעבוד אלים על המזיק א"כ בטל למכירתם גם בקנס כנ"ל. ושאני ביורשים דכיון דלא קנסו לבנו א"כ נתבטל שעבוד הגוף וממילא פקע שעבוד נכסי:
ובאמת סברת האו"ת הנ"ל מוכרח לפי שי' הרי"ף והובא בש"ך ריש סי' ל"ט דש"ד כשי' ר"פ. וכ"כ הרא"ש בכתובות פ"ט סי' י"ג דר"פ ס"ל ש"ד. ומצינו לר"פ בר"פ שום היתומים אהא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים דמפרש משום דפריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. וקשה מאוד דכיון דשי' הרי"ף והרא"ש דר"פ ס"ל ש"ד. א"כ מה בכך דלאו בני מיעבד מצוה נינהו הא יכול לגבות מהם מצד דנשתעבדו הנכסים. וכמו דגובין מה"ט מלקוחות אף דוודאי ליכא עליהם המצוה דפריעת ב"ח דמ"מ גובה מהם מחמת שעבוד נכסי. אכן לפי סברת האו"ת ושי' רש"י הנ"ל ניחא דהא יש לחלק דלכן במת הלוה גובין מלקוחות אף דפקע שעבוד הגוף. משום סברת רש"י הנ"ל דהוי כמוכר דבר שאינו ברשותו. והא דגובה מיורשים הטעם הוא כסברת האו"ת דכיון דכרעי' דאבוה נינהו א"כ מוטל עליהם השעבוד הגוף. משא"כ בקטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו ופקע שעבוד הגוף ע"כ ממילא פקע שעבוד נכסי כן י"ל בטעמו דר"פ. והא דקיי"ל כרב הונא ברי' דר' יהושע דפליג על ר"פ. י"ל דטעמי' הוא דשאני קטן דאתי לכלל גדלות ע"כ לא מקרי פקע שעבוד הגוף. אבל היכא דפקע שעבוד הגוף לעולם. כו"ע מודו דפקע שעבוד נכסיו וע"כ בקנס כיון דלא קנסו בנו אחריו ופקע שעבוד הגוף ע"כ פקע שעבוד נכסי כמו שנתבאר אליבא דר"פ ביתומים קטנים. ובאמת הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ב' נשאר בצ"ע על שי' הרי"ף אליבא דר"פ עי"ש אבל העיקר כמש"כ. ומצאתי כעת באו"ת סי' ל"ט ס"ק ב' שכתב ג"כ לתרץ בקצרה לקושיות הש"ך הנ"ל על הרי"ף עי"ש. ועיין בש"ך סי' ס"ו ס"ק א' דכתב דהרי"ף ס"ל כר"ת דשני שעבודים יש. והרא"ש בכתובות פ"ט סי' יו"ד כתב כן בשם הר"ת וכן בב"ק גבי בטלה מחלוקת כנ"ל:
אך בעיקר מש"כ האו"ת דיש למלוה שעבוד הגוף על היורש יש להקשות עליו מהא דאיתא בכתובות (דף צ"ב) דא"ל רבא נהי דאחריות דעלמא קביל עליו אחריות דנפשיה מי קביל עליו ומודה רבא בראובן שירש שדה מיעקב ומכרה לשמעון שלא באחריות כו' מ"ט בע"ח דיעקב כבע"ח דעלמא דמי. א"כ מוכח מזה דלא מקרי היורש כהבע"ח בעצמו. ואי נימא דיש שעבוד הגוף על היורש א"כ אמאי מקרי בע"ח דעלמא. ואפשר לומר בזה דהא שעבוד הגוף שיש על היורש אינו רק כ"ז שהנכסים אצל היורש. משא"כ במכר להשדה דכיון דהנכסים שירש מאביו אינם אצלו ברשותו לכן פקע שעבוד הגוף ומקרי רק בע"ח דעלמא. כדמצינו בח"מ סי' ק"ד ביורש שמכר שדה אביו דחייב לשלם להרבה פוסקים מחמת מזיק שעבודו של חבירו אבל לא מחמת שעבוד גוף שהיה לו על היורש מכבר. ודווקא כ"ז דהנכסים אצל היורש אז יש לו שעבוד הגוף על היורש. משא"כ במכר נכסיו פקע שעבוד גופו. ולכן קרי לי' הש"ס בשם בע"ח דעלמא. דהא בע"ח גמור אינו יכול להפקיע ממנו לעולם שעבוד גופו משא"כ יורש כנ"ל:
ענף א:
ונלפענ"ד להביא ראיה דאף עמד בדין אינו גובה מיורשים מהא דאמר אביי בגיטין (דף מ"ד ע"ב) נקטינן טמא טהרות ומת לא קנסו בנו אחריו מ"ט כו' לדידי' קנסו רבנן לברי' לא קנסו רבנן. וקשה לפמש"כ התוס' בגיטין (דף נו"ן) בד"ה כיון דדינה מדאורייתא בעדיות. דאביי דסבר ביתמי בזיבורית צ"ל דסבר שעבודא לאו דאורייתא כו'. ואף בנזקין ס"ל לאביי כן דמה"ט מיתמי בזיבורית. והגהות אשרי בב"ק סוף פ"ב כתב דניזקין אינו גובה מן היורשים משום דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ומלוה ע"פ כהאי אינו גובה מן היורשים כיון שאין שייך בו נעילת דלת עכ"ל. וכן כתב התוס' בקדושין (דף י"ג) ד"ה אמר ר"פ דבניזקין דלא שייך נעילת דלת אינו גובה מן היורשים רק אם מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. וכה"ג כתבו התוס' בב"ק (דף י"ד) ד"ה ש"מ לוה ומכר נכסיו כו'. וכן כתב הרשב"א לב"ק (דף ק"ד) ובשמ"ק שם על מה דמקשה הגמ' שם דכי איכא אחריות נכסים מאי הוי מלוה ע"פ הוא ומלוה ע"פ אינו גובה מיורשים. וכתבו שם דאע"ג דקיי"ל דמלוה ע"פ גובה מיורשים התם הוא משום שלא תנעול דלת והכא לא שייך נעילת דלת עכ"ל. ועיין בב"ק (דף ק"ד) בתוס' ד"ה מלוה ע"פ הוא שלא כתב כן. וכן מוכח מהראב"ד פ' א' הל' ערכין דדוקא אי שעבודא דאורייתא אז גובה מיורשים באומר ערכי עלי. וזהו ג"כ מהך טעמא דכיון דאין שייך בו נעילת דלת אינו גובה מיורשים. ועיין בש"ך סי' ל"ט ס"ק ב'. א"כ לשי' הסוברים הנ"ל דאי שעבודא לאו דאורייתא אינו גובה מיורשים היכא דלא שייך בי' נעילת דלת. א"כ קשה אי נימא דאביי ס"ל שעבודא לאו דאורייתא א"כ בלא"ה אינו גובה מיורשים בטמא טהרות ומת. דהא לא שייך בי' נעילת דלת. וע"כ מוכח דמיירי בעמד בדין דבזה גובה אף בנזקין אף היכא דלא שייך נעילת דלת. ועיין בתוס' ב"ב (דף קע"ה) ד"ה לא מן היורשים כו'. ואפ"ה בקנס אינו גובה מבנו אחריו אף בעמד בדין. א"כ מוכח מזה כשי' הסמ"ע והתומים דאף עמד בדין אינו גובה בקנס מבנו אחריו:
ולכאורה יש לעיין בהא דמבואר בגיטין (דף נו"ן) דלאביי א"ש מה דאין נפרעין מיתומים אלא מזיבורית אף בנזקין כמבואר בסוגיא שם. משום דס"ל שעבודא לאו דאורייתא. וע"כ מוכח דמיירי בעמד בדין לפי שי' הפוסקים הנ"ל דהיכא דלא שייך נעילת דלת אינו גובה מיורשים. ומבואר שם דאף נזקין ג"כ בכלל זה בזיבורית. וע"כ מוכח דהא דאמרו דניזקין מיתמי בזיבורית דמיירי אליבא דאביי דוקא בעמד בדין א"כ תקשה דהא עיקר הטעם אליבא דאביי דאינו גובה אלא מזיבורית משום דאינו אלא מדרבנן וכמש"כ התוס' שם. וכיון דמיירי בעמד בדין א"כ הא גובין מה"ת א"כ קשה דאמאי אינו גובה אלא מזיבורית. וראיי' לזה דעמד בדין הוי מה"ת מהא דב"ק (דף ק"ד) דיליף שם מ דבלא הודה אביו והודה בנו אינו חייב חומש אבל קרן משלם ומוקי התם בעמד בדין. אלמא דעמד בדין הוי דאורייתא. א"כ תקשה דאמאי אין נפרעין מן היתומים אלא מזיבורית והא בעמד בדין הוי דאורייתא. ולשי' אביי' עיקר מה דגבי מיתמי מזיבורית הטעם הוא משום דהוי רק דרבנן וכמש"כ התוס' ותקשה כנ"ל:
ואפשר לומר בזה דהא מבואר בגיטין (דף פ"ח) דאביי קיבל מרב יוסף דשליחותייהו עבדינן מידי דהוי אהודאות והלוואות. אלמא דס"ל לאביי דבעינן מה"ת סמוכים וכשיטת הסוברים דשנים שדנו אין דיניהם דין בריש סנהדרין דעירוב פרשיית כתוב כאן. ומבואר ברשב"א ור"נ שם דהא דשליחותייהו עבדינן אין זה רק דרבנן. א"כ לפ"ז י"ל דדוקא עמד בדין בב"ד סמוכין זה הוי מה"ת וכה"ג מיירי הקרא דהובא בב"ק (דף ק"ד). אבל היכא דעמד בדין בהדיוטות ז"א רק מדרבנן ובזה מיירי הסוגיא דגיטין דאמרו דאין נפרעין בנזקין אלא מזיבורית מיתמי. דעמד בדין בב"ד הדיוטות. כן י"ל בזה. ועיין בספרי נחל יצחק סי' א' בעיקר דבר זה. אבל באמת מבואר בב"ב (דף קע"ה ע"ב) תוס' ד"ה לא מן היורשין כו' דכתבו שם דהא דעמד בדין גובה שם. הטעם הוא מדרבנן שלא תנעול דלת בפני לוין ובכל דיני ממונות שבעולם דנין כן ע"ש. אלמא דכתבו התוס' להדיא דמעליותא דעמד בדין אינו אלא דרבנן א"כ תקשה עליהם מסוגיא דב"ק (דף ק"ד) הנ"ל דמשמע התם דעמד בדין הוי מה"ת. והעיקר בזה כמש"כ השמ"ק בב"ק שם דאינו אלא אסמכתא בעלמא. ולעולם י"ל דאינו אלא מדרבנן ועפ"ז יש לפלפל בדברי התוס' ב"ק (דף י"ד ע"ב) ד"ה ביתמי כו' ואין גובין מן עבדים כמבואר שם. ועיין בקצה"ח ריש סי' ל"ט וקצרתי: ובעיקר ראייתי שהוכחתי מן מימרא דאביי דאף עמד בדין אינו גובה. יש לדחות זה משום די"ל דבאמת הסוברים דאי שעבודא לאו דאורייתא אף מן יורשים אינו גובה היכא דלא שייך נעילת דלת כנ"ל. וי"ל דס"ל כתירוץ הב' דגיטין (דף נו"ן) דאביי סבר ש"ד. והא דאינו גובה אלא מזיבורית היינו משום דלא פלוג רבנן ביתמי. ובאמת הפ"י הכריע שם דאביי ס"ל ש"ד מדס"ל למפרע גובה. ולא ניחא לי' לומר דזהו משום דשעבוד דרבנן איכא עכ"פ. א"כ ממילא נדחה ראייתי לפ"ז. וי"ל דמיירי אביי במה דאמר טמא טהרות ומת כו' בלא עמד בדין. ולתי' קמא דהתוס' גיטין שם י"ל דס"ל כשי' רוב פוסקים דס"ל דאף אי שעבודא לאו דאורייתא מ"מ גובה אף היכא דלא שייך נעילת דלת וכמבואר בסי' תי"ט. ועיין בש"ך כאן ס"ק ד' שהביא בשם המרדכי דבנזקין אינו גובה מיורשים אם לא עמד בדין. וטעמו כנ"ל לשי' הגהות אשרי והרשב"א בב"ק והראב"ד דהיכא דלא שייך נעילת דלת אינו גובה מיורשים בלא עמד בדין. והש"ך השיג שם עליו דאין לחלק לדינא ביניהם א"כ נדחה ראייתי הנ"ל. ובעיקר מילתא דאי עמד בדין מהני בקנס נלע"ד לומר לכאורה דזה תלוי במה דנתבאר לדון אי עמד בדין מהני מה"ת או רק מדרבנן וקצרתי:
ענף ב:
שוב ראיתי להוכיח דאף בקנס מהני עמד בדין לגבות מבניו כשי' הש"ך. מהא דב"ק (דף קט"ז) אמר לו רב הונא בר חייא לר"נ על הא דאחוי אחויה דינא או קנסא א"ל מתניתין הוא כו' א"ל רב יוסף לרב הונא מאי נפקא לך מיני' אי דינא אי קנסא א"ל אי דינא גמרינן מיני' אי קנסא לא גמרינן מיני' כו' עכ"ל. וקשה הא ה"ל לומר נפ"מ בפשיטות דאי הוי דינא חייב גם בנו לשלם ואי הוי קנסא לא קנסו בנו אחריו דהא כבר נפשטא האיבעיא דצורם אוזן בכור בבכורות (דף ל"ד) ובמ"ק (דף י"ב) ובגיטין (דף מ"ד) דלא קנסו בנו אחריו כדאמר אביי שם. א"כ הוי נפ"מ רבתי בינייהו אי קנסו בנו אחריו בזה או לא. אך זה אין להקשות דהא המ"ל נפ"מ דאי הוי דינא א"כ קנסינן שוגג כמו מזיד דהא אדם מועד לעולם ואי דד"ג קנסא אז לא קנסו שוגג אטו מזיד וכמש"כ הש"ך בסי' שפ"ו באריכות די"ל במה דאכתי תקשה דל"ל למימר בלשון דינא או קנסא הא הו"ל לומר בזה הלשון דד"ג הוי דאורייתא או דרבנן ואי הוי דרבנן ממילא לא קנסו שוגג וכמש"כ המרדכי. והובא בש"ך סי' שפ"ו ס"ק א' בש"ך בד"ה ועוד נראה לי ראיה ממאי דפטרינן כו'. דכתב שם בשם המרדכי דלכן פטור דד"ג באונס משום דלא הוי רק מדרבנן ע"כ לא חייב אלא במזיד עכ"ל. א"כ אף בלא טעם דקנסא ג"כ פטור בשוגג כיון דאינו רק מדרבנן. ותקשה עדיין דלמה קרי ליה קנסא ולכן הקשה שפיר מאי נפ"מ דינא או קנסא לכן זהו אינו קושיא כלל. [ויש להסביר כ"ז דלכן בדרבנן פטור שוגג משום דהא מבואר בח"מ סי' רל"ד דשוגג דרבנן א"צ כפרה כמבואר בנתיבות שם. לכן אפשר לומר מה"ט דמזיק בשוגג בדרבנן א"צ לשלם משום דלא עשה איסור דיהיה צריך כפרה]. אבל מה שהקשיתי דה"ל למימר נפ"מ אי קנסו בנו אחריו או לאו. תקשה מאוד. והנלפענ"ד בזה משום דהא מבואר ברשב"א בב"ק (דף ק"ד) ובשמ"ק שם דרב נחמן ס"ל כרב ושמואל דס"ל בב"ב (דף קע"ו) ובקדושין (דף י"ג) דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים. ועיין בגיטין (דף נו"ן) בתוס' שם. ועיין בתוס' ב"ק (דף ק"ד) ד"ה מלוה ע"פ הוא כו'. ובב"ק (דף מ"ג) וב"ב (דף קכ"ה) דר"נ ס"ל גבי קרקע אין לו ובתוס' שם. ועיין ב"ב (דף קנ"ז) וקצרתי:
א"כ לפמש"כ הרשב"א והשמ"ק בב"ב הנ"ל דת"ק ס"ל דאין גובין מיורשים במלוה ע"פ. וכן מצינו בערכין (דף ו') על מה דמבואר במשנה שם פלוגתת ת"ק עם ר' יוסי דמפרש רב יוסף דת"ק סבר מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים כו'. ועיין בתוס' שם (דף ז') ד"ה מיתבי בור בר"ה כו' דר' יוסף סבר שעבודא לאו דאורייתא כו'. [והא דאמרינן שם ואיכא דמתני לה אהא כו' זהו תוספתא דב"ק. מסתמא ס"ל לר' יוסף כת"ק דסתם משנה]. ולפ"ז אתי שפיר מה דהקשיתי על הא דב"ק דשאל ר' הונא בר חייא לר' נחמן אי הוי דינא או קנסא ופשיט לי' ר' נחמן ממתניתין ועל זה שפיר הקשה רב יוסף מאי נפ"מ דאין לומר דנפ"מ אם לקנוס בנו אחריו. דהא זה אינו כיון דמיירינן אליבי' דר' נחמן דהא רב נחמן היה מהדר לפשוט זה הדין. וכבר נתבאר דרב נחמן ס"ל דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים כמש"כ השמ"ק והרשב"א בב"ק כנ"ל. א"כ אליבי' דר' נחמן אפילו ממונא אם לא עמד בדין אינו גובה מן היורשים וע"כ מיירי בעמד בדין. והיכא דעמד בדין אף קנס גובה מן היורשים וע"כ לא הוי מצי למימר זה הנפ"מ. וגם הא נתבאר דרב יוסף ס"ל ג"כ בכל מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים. ורב יוסף הקשה בב"ק מאי נפ"מ וע"כ לא הוי מצי למימר האי נפ"מ. א"כ לפ"ז מוכח כשי' הש"ך דעמד בדין גובה אף קנס מבנו. והא דב"ק (דף ק"ד) וערכין (דף ו') מיירי שם ג"כ בנזקין וגזילה דהוי מלוה הכתובה בתורה וכמש"כ הש"ך בריש סי' ל"ט דרב ושמואל ס"ל אף במלוה הכתובה בתורה אין גובה מיורשים א"כ שפיר כתבתי. ואחר כותבי כ"ז מצאתי בלח"מ ברמב"ם פ"ח הל' חובל ומזיק הל' א' שהקשה שם ג"כ אמאי לא קאמר הש"ס בב"ק (דף קט"ז) האי נפ"מ לענין אם לקנוס בנו אחריו. אך לא תירץ כלל ומה שכתבתי הוא נכון. ומה דלא אמרו שם הנפ"מ לענין אי מודה מיפטר. מוכח מזה כמש"כ הש"ך בסי' שפ"ח ס"ק נ"א דבקנס דרבנן חייב ע"פ הודאת עצמו ג"כ וקצרתי:
וע"פ מש"כ לעיל דנטלו מסיקין דאמר רבה בב"מ (דף ט"ו) הכוונה בתפסו עבור חובו וחייב לשלם עבור הנאתו. יש ליישב בזה מה שיש להקשות לפמש"כ התוס' בב"ק (דף י"ד) והש"ך בח"מ סי' קי"ט דניזקין יש לו קול וגובה ממשעבדי אף בלא עמד בדין. א"כ תקשה דמאי פריך הגמ' שם בב"מ (דף ט"ו) בין לרבה ובין לרבא מלוה ע"פ הוא ואינו גובה ממשעבדי. דהא נזקין יש לו קול וגובה ממשעבדי אף בלא עמד בדין א"כ מאי מקשה הגמ'. אבל לפמש"כ לעיל א"ש דהא האי נטלה מסיקין היינו דתפסו עבור חובו א"כ אינו חייב משום מזיק רק משום הנאתו. אך זה אינו מספיק לתרץ אלא לרבה בר ר' הונא אבל לרבא דמוקי שם בחפר בה בורות והש"ס מקשה שם אף לרבא. א"כ עדיין תקשה דהא הוי נזקין כנ"ל:
אך באמת זה אינו קשה כלל דהא התוס' בב"ק (דף י') כתבו דהא דנזקין יש לו קול וגובה ממשעבדי אינו רק למאן דס"ל דשעבודא דאורייתא. אבל למאן דס"ל שעבודא דרבנן אז לא מהני קלא ואינו גובה ממשעבדי וכן מבואר בש"ך סי' קי"ט ע"ש. והכא בב"מ הש"ס מהדר לתרץ אליבא דשמואל דס"ל שבח אין לו. והא שמואל ס"ל דשעבודא לאו דאורייתא אף במלוה הכתובה בתורה. כמבואר בקדושין (דף י"ג) ובב"ב (דף קע"ה) כמש"כ הש"ך בריש סי' ל"ט. ולכן אף דמצינו לרבא דס"ל שעבודא דאורייתא כמש"כ התוס' בגיטין (דף נ'). עכ"ז הא כיון דעיקר תירוצם הוא אליבא דשמואל דס"ל שעבודא לאו דאורייתא לכן מקשה שפיר הא מלוה ע"פ הוא כו'. ובאמת למה דמתרץ הש"ס בעמד בדין וכן בב"ב (דף קע"ו) ובב"ק (דף ק"ד). מוכח מזה דמעליותא דעמד בדין הוי משום דהוי כמלוה בשטר לכו"ע. ועיין ברש"י ד"ה כשעמד בדין כו'. ולעיל כתבתי מזה. וקצרתי: ענף ג:
ולכאורה יש לדון דאף אי נימא כשי' הסוברים דעמד בדין אין גובה קנס מבנו. דעכ"ז יש לחלק אם עמד בדין וכתבו לו פסק דין דאז גובה מבניו אף בקנס. משום דהא התוס' בב"ב (דף קט"ה) ד"ה לא מן היורשים כו' כתבו דעמד בדין הוי משום קול ולא משום דתפס דאם הוי כתפס א"כ אמאי משמט בעמד בדין עכ"ל. לכן כיון דמבואר במשנה בשביעית פ' י' משנה ב' דכל מעשה ב"ד אינם משמטין וזהו דוקא בכתבו פס"ד כמבואר בירושלמי ובר"ש שם ובח"מ סי' ס"ז ובביאור הגר"א זצ"ל שם משום דאז הוי כגבוי והוי כמו דזכה בו התובע כבר. והתוס' בגיטין (דף מ"ד ע"ב) ד"ה נטייבה כו' כתבו דבשטר שיש בו רבית שקונסין אותו לעולם. משום דכיון דכבר זכה בו הלוה שאני. והא דלא קנסו בנו היינו היכא דמחוסר גוביינא ולא הוי כגבוי וכיון דכתבו פס"ד הוי כגבוי וזכה כבר הניזק וממילא מוציאין אף מבנו גם בקנס. ועפ"ז יש לי ג"כ ליישב מה שהקשיתי לעיל מהא דב"מ (דף ט"ו) דבעמד בדין גובה ממשעבדי אף בקנס. די"ל דעמד בדין דב"מ שם מיירי בכתבו פסק דין. וזהו מוכרח בלא"ה לפי שיטת הסוברים דהא דעמד בדין גובה מלקוחות מיירי בכתבו פסק דין משום דהא דאמרו דמעשה ב"ד כמאן דנכתב דמי מיירי בכתבו פסק דין וכמש"כ הש"ך סי' ל"ט ס"ק כ"ד וסי' ע"ט ס"ק ל'. וגם הביא שם בשם כמה פוסקים דהקשו דהאיך מצי לגבות מלקוחות בעמד בדין והא מצי לטעון פרעתי וניחוש לקנוניא ותירצו דמיירי בכתבו לי' כו' וכיון דחזינן דלהך שיטת הפוסקים הנ"ל הוי הפירוש דעמד בדין דמיירי בכתבו פסק. א"כ שפיר כתבתי לפרש דמיירי בכתבו פסק דבכה"ג גובין אף מבניו כן י"ל לכאורה. אך באמת יש לדון בזה הרבה דא"כ במה דקיי"ל דשט"ח לאו כגבוי דמי וכבית הלל. דא"כ היכא דיש לו פסק דיהיה בזה כגבוי בספק פרעון. ובאמת אין זה במשמע כן מהפוסקים:
ובעיקר הקושיא מש"כ לעיל להקשות על שי' הסמ"ע דס"ל דבקנס אף בעמד בדין לא קנסו בנו אחריו. והקשיתי לעיל מהא דב"ק (דף קי"ז) דא"ל ר' הונא בר חייא לר' נחמן דינא או קנסא והקשו שם מאי נפ"מ אי דינא או קנסא. והקשיתי הא נפ"מ אי עמד בדין דאי נימא קנסא לא קנסו בנו אחריו אף בעמד בדין. ונראה לי כעת לתרץ זה. משום דיש להסביר שי' הסמ"ע במה דס"ל דאף בעמד בדין לא קנסו בנו אחריו. דאף דקיי"ל בכתובות (דף מ"ב) גבי קנס דאורייתא דהיכא דעמד בדין הוי ממונא. וע'ין בב"ק (דף ע"ב) תוס' ד"ה סיפא כו' ובכתובות (דף ל"ח ע"ב) ד"ה יש בגר בקבר כו'. משום די"ל בסברת הסמ"ע דלדידן דקיי"ל דבעינן סמוכים מה"ת רק שליחותייהו דקמאי עבדינן. ומבואר ברמב"ן על התורה ובר"נ בגיטין דז"א רק מדרבנן כמש"כ לעיל בסי' א'. לכן אף דמצינו בדינא דגרמי דגובין בזמן הזה משום דזה מקרי מידי דשכיח ועבדינן שליחותייהו. עכ"ז י"ל דאין כח לב"ד דאינם סמוכים רק במה דמהני תפיסת הבע"ד. וכיון דבכל מה דאין גובין בזמן הזה מהני תפיסת בע"ד. ע"כ יש לומר דבזה דוקא תקנו דב"ד הדיוטות יכולין לגבות אף בזה"ז משום דאינם עושים דבר מחודש רק הוי כמו שכופתין יד הנתבע כדי שיהיה התובע יכול לתפוס. ואחר דאתי לידו הא ממילא הוי תפס דלא מפקינן מיני'. ועיין בסי' ע"ג סעי' ט"ו בשי' הריב"ש דבמכירת משכון לא בעי ב"ד מומחין ובקצה"ח שם ס"ק יו"ד דאף בקרקע היכא דהוא מוחזק ג"כ כנ"ל וזהו שייכות לענינינו וקצרתי:
וכה"ג כתב האלפס בכתובות (דף פ"ו) גבי האי מאן דאיכא עליו כתובת אשה ובע"ח לבע"ח יהבינן כו'. מוכח מזה דתפיסה מהני בשני בע"ח ביום א' דאל"כ איך מפסידן זכות האשה כ"כ וכמש"כ שם הרא"ש והרשב"א יעויין שם. אבל אם נימא דתפיסה מהני אז לא מפסידן זכות האשה אלא אין מניחין לה לתפוס וממילא מהני תפיסת הב"ח. והארכתי בזה במק"א. וה"ה י"ל בהא דמצינו דאף דאין לנו סמוכין בזמן הזה ואין לנו כח לדון רק מצד תקנת חז"ל דעבדינן שליחותייהו כנ"ל. י"ל דלא תקנו זה רק היכא דתפיסה מהני דהיכא דמהני תפיסתו לכן כיון דב"ד מתפיסין לו הוי כאלו תפס מעצמו ומהני. אבל מציין דב"ד דבזמן הזה יהיה להם כח לעשות מקנס דין ממון דהא זהו דבר מחודש לגמרי. דכיון דבקנס לא קנסו בנו אחריו ולא מהני אף תפיסת הבע"ד במת המזיק.. ע"כ מנלן דתקנו דיהיה כח לב"ד דזמן הזה לעשות מקנס דין ממון דכיון דלא מצינו זה בפירוש ע"כ במסברא אין לנו לומר כן. וכדמצינו באלפס שכתב לחלק כנ"ל. והא דמצינו דעמד בדין אף בזה"ז גובה ממשעבדי זהו כמש"כ התוס' בב"ב (דף קע"ה) דהא דעמד בדין גובה מן משעבדי זהו משום קלא. והא דח"מ סי' ס"ז סעי' ט"ז גבי שמיטה אינו ענין לכאן כלל. והא דגיטין (דף פ"ח) דמעשין על גיטין מידי דהוי אהודאות והלואות. שא"ה דכיון דמצינו דתקנו חז"ל דב"ד דזמן הזה יכולין לכוף ממילא בגיטין כיון דכופין עד שיאמר רוצה אני א"כ שייך בי' מצוה לשמוע דברי חכמים כמבואר בב"ב (דף מ"ח). והא דמקבלינן בזה"ז כו' שא"ה עפ"י שיטת ר' נתנאל דהובא בקדושין (דף ס"ב) תוס' ד"ה גר צריך כו'. דשא"ה דכתיב לדורותיכם כו'. ועיין בסמ"ע סי' א' ס"ק ג' וקצרתי. כן יש להסביר שי' הסמ"ע דבקנס אף עמד בדין לא מהני לגבות מן יורשי':
וכ"ז הוא לדידן דקיי"ל דבעינן מה"ת סמוכים. אבל לר' נחמן דס"ל שנים שדנו דיניהם דין כמבואר ב"ב (דף מ') ובסנהדרין (דף ה') ובכתובות (דף כ"ב) ובתוס' שם. א"כ מה"ת חד כשר כמבואר בריש סנהדרין. וב"ד דזמן הזה יכולין לדון מה"ת. רק מה דלא שכיח כמו גזילות וכה"ג בעי מומחין. ע"כ מהני לר"נ ב"ד דבזמן הזה אף בקנס לענין דאם מת יקנסו בנו אחריו דהא דינא דגרמי שכיח ומה"ט גובין בזה"ז ולא בעינן מה"ת סמוכים בכזה. ע"כ גם בעמד בדין דב"ד דזמן הזה הוי ממון כמו בכל קנס כנ"ל. ע"כ שם בב"ק דאמרו לר"נ אי דינא או קנסא שפיר מקשו מאי נפ"מ. דאין לומר דנפ"מ לענין אם מת אם קנסו בנו אחריו. דזה אינו לר"נ דנתבאר לעיל דס"ל דכל מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים בלא עמד בדין., א"כ אם לא עמד בדין גם ממון אינו גובה מיורשים. ואם עמד בדין הא לר"נ מהני עמד בדין אף בקנס מה"ת כנ"ל לשווי' מקנס דין ממון. אבל לדידן שפיר י"ל דלא מהני עמד בדין בבד ד דזמן הזה דאינו אלא מדרבנן. שיהיה עי"ז חוב ממון משום דאין רק לב"ד דזה"ז רק לברר החוב ולעשות שיהיה כמוחזק כנ"ל. ועיין בסי' ק"ג סעי' ו' דיש אומרים במשכונה מוחזקת כו' ובקצה"ח סי' ע"ג ס"ק יו"ד. ומש"כ לעיל דלר"נ דבדד"ג גם מה"ת חד כשר יש מקום לזה עפ"י הא דח"מ סי' א' סעי' ג' בהגה"ה שם בשם הנ"י ואלו שם בסעי' ד' גבי דד"ג סתם דגובין זה בזה"ז וקצרתי: אך עדיין יש לדון בזה לפי מה דמבואר בסי' ק"ג סעי' ח' דאם ירד המלוה לנכסי לוה בלא רשות ב"ד אינו כלום. אלמא דאף במקום דלא מהני תפיסת הבע"ד בעצמו בלא ב"ד מ"מ ע"י ב"ד אף בזה"ז מהני. וכן לפי מה דמבואר ברא"ש בכתובות פ"ט סי' י"א דהא דמהני תפיסת בע"ח בשני חובות ביום א' בקרקע. דז"א רק בגביי' ע"י ב"ד אבל בגבה מעצמו לא מהני אלמא דאף היכא דבעינן ב"ד דווקא מהני גם ב"ד דזמן הזה. ועיין בח"מ סי' ע"ג סעי' ט"ו ש"ך ס"ק מ' ובאו"ת שם. ולכן העיקר כמש"כ הש"ך דעמד בדין מהני אף בזמה"ז בקנס דיגבו מבנו אחריו. ומ"מ דברי הסמ"ע יש ליישב. עפ"י מה שנתבאר כנ"ל ולחלק ע"פ הא דסי' ק"ג סעי' ו' ובסמ"ע ס"ק י' ובט"ז ואו"ת ובסי' ק"ד ש"ך ס"ק י"ד ובב"י שם. ובקצרה י"ל בל"ז דהא דכתובות (דף מ"ב) דעמד בדין ממון הוי לא מצינו כן רק בב"ד דמה"ת אבל בב"ד דזה"ז דאינו אלא מדרבנן לדידן לא מצינו כן. וי"ל דאין להם כח לעשות מקנס דין ממון:
וכן יש להעיר בהא דב"ב (דף צ"ד ע"א) אמרי לה דינא ואמרי לה קנסא גבי אם בא לנפות מנפה כולו ופי' הרשב"ם והרא"ש נפ"מ אם ידעינן דלא עירב כו'. וכן כתבו הנ"י והשמ"ק שם שארי נפ"מ לענין אם מגבינן בבבל ושארי נפ"מ. ובאמת בזה יש לעיין לפמש"כ הרא"ש בגיטין פ"ד סי' מ"א דקנסות דרבנן גובין בבבל ואכמ"ל בזה. וקשה אמאי לא נקטו כולם הנפ"מ לענין אם קנסו בנו אחריו. אכן לפמש"כ לעיל א"ש דהא רב הונא אמר שם להך דבא לנפות מנפה כולו. ורב הונא ס"ל בכל דוכתי כרב רבי' כמבואר בשבת (דף קכ"ח). וכיון דרב ס"ל שעבודא לאו דאורייתא כמבואר סוף ב"ב ובקדושין (דף י"ג) ולכן מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים. א"כ ה"ה לרב הונא כל מלוה בע"פ אינו גובה מיורשים אלא בעמד בדין. [ועיין בש"ך סי' ל"ט ס"ק מ"ט באה"ד שם בד"ה שוב נראה בעיני להכריע כהרשב"א כו' שכתב שם דדוחק לומר דס"ל לרב הונא שעבודא לאו דאורייתא עכ"ל. ובאמת אדרבה הא מוכח דרב הונא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא כדס"ל לרב רבי']. א"כ הא בעמד בדין קונסין בנו אחריו לשי' הש"ך כנ"ל. ע"כ לא קאמרי כל הנך ראשונים שם להך נפ"מ. ויהיה מזה ג"כ הוכחה לשי' הש"ך. דהעיקר לדינא דעמד בדין קנסו בנו אחריו. ויש להאריך בהא דב"ב הנ"ל: ענף ד:
כתב דגבי לקוחות אם בא בע"ח וטריף מהן דלא שייך בהו לומר מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם אם לא הניח אביהם רק מטלטלין. משום דעביד אינש דזבין ארעא ליומא רק אם הניח קרקע שאני וכ"כ הטור שם סעיף ל"ב:
ענף ה:
ויש להעיר בזה מהא דב"ב (דף מ"ג ע"א) דאמרו וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה בפני בע"ח כו' ומתרץ דהב"ע דקיבל עליו אחריות כו' אלא אחריות דאתי' לי' מחמתי'. ופי' הרשב"ם בד"ה אלא אחריות כו' דסוף סוף לוה רשע כו' גבי חבירו שקיבל אחריות כו' ולקמן בשמעתין מוכח דמקרי לוה רשע מוכר באחריות וטרפוה מן הלוקח ואינו משלם לו עכ"ל הרשב"ם. וכן אי' שם לקמן (דף מ"ה) דמקשו סוף סוף לגבי אידך נמי לוה רשע כו' הוא דאמר להכי זביני לך שלא באחריות. אלמא דאף בחיוב אחריות שקיבל ע"ע שייך בי' לומר לוה רשע בפני הבריות ג"כ דהא התם עיקר הסברא דלא ניחא לי' דליהוי לוה רשע כו'. וכמש"כ הרמב"ן בחי' לב"ב דרוצה לצאת ידי הבריות דלא מקרי לי' לוה רשע כו' וע"כ מעיד שקר. והובא בש"ך סי' ל"ז ס"ק א' ע"ש. ועיין בש"ך סי' ל"ז ס"ק י"א. וכיון דמצינו דגם בחוב אחריות שייך לומר בי' דהוי לוה רשע כו' א"כ יש לומר דאף בחוב אחריות שייך לומר מצוה על היורשין לפרוע חוב אביהם אם הניח להם מטלטלין. דעיקר הטעם דמצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם הוא כמש"כ הסמ"ע בסי' ק"ז ס"ק א' דזהו משום מצות כיבוד אב שגנאי הוא לאביהם בפני הבריות שיהא בכלל לוה רשע ולא ישלם כו'. וכמש"כ התוס' בכתובות (דף פ"ו) ד"ה פריעת בע"ח כו'. וכיון דגם בחוב אחריות שייך בי' לומר דהוי לוה רשע כו'. א"כ הדין נותן דאף גבי יורשים שייך לומר מצוה עליהם לפרוע חוב אביהם בחוב של אחריות שקיבל אביהם כיון דהוי לוה רשע והוי בזה ג"כ גנאי לאביהם כנ"ל. וגם מוכח מן הגמ' בב"ב הנ"ל דאין לחלק כלל בין חוב הלואה לחוב אחריות דאי נימא לחלק ביניהם א"כ מה מקשה הש"ס שם סוף סוף לגבי אידך נמי לוה רשע כו'. וכן שם לעיל (דף מ"ג) כנ"ל. הא י"ל דנוח לו לסלק לבע"ח של חוב הלואה ביותר מן חוב אחריות וע"כ מוכח דשוין הם גם בפני הבריות כנ"ל ועי"ש בשמ"ק. ולפ"ז יש להקשות דאיך כתבו הכא בפשיטות לחלק דבחוב של אחריות ליכא בי' מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם דמנלן זה ואדרבה הא יש להוכיח להיפך וכנ"ל:
ואפשר לומר דהא דכתבו הטור והסמ"ע דבחוב אחריות ליכא מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהן דמיירי בלא קיבל אחריות בפירוש. אף דקיי"ל אחריות ט"ס מ"מ כיון דמצינו לשמואל ושארי מ"ד דס"ל אחריות לאו ט"ס כמבואר בב"מ (דף י"ד). וידוע מש"כ התוס' בסנהדרין (דף נ"ג) ד"ה הא לית לי' קדושין כו' דלא שייך לומר אדם יודע היכא דפליגי בזה: ואף דלא קיי"ל כוותי' לדינא. וכ"כ התוס' בב"מ (דף ט"ו ע"ב) ד"ה ונתן לו. וכה"ג כתב הש"ך בסי' מ"ב ס"ק כ' וס"ק כ"א וס"ק כ"ב ע"ש. וכה"ג איתא בגיטין (דף נ"ה ע"א) דאיכא למימר טעי בדר' ירמיה. ולפי"ז י"ל בסברת הטור והסמ"ע דכתבו דבחוב אחריות לא הוי מצוה על היורשים משום דעביד דזבין ארעא ליומא. דטעמם הוא דכיון דמצינו פלוגתא בגמ' אי אמרינן אחריות ט"ס או לא ולאו כ"ע דינא גמירי ושייך בזה לומר לסברת הש"ס דב"ב (דף ה') דמי יימר דמחייבי' לי' רבנן. ולכן לא יהיה בזה גנאי לאביהן אם לא ישלמו לבע"ח של האחריות. משום דהא לא יהיה בזה לוה רשע כו' בפני הבריות כ"כ. דהא לאו כ"ע ידעי דהוא חייב לשלם להלוקח אף בלא התנה בפי' מצד אחריות ט"ס. ולכן שפיר אמרו דמחמת דעביד דזבין ארעא ליומא לא הוי מצוה על היורשין לפרוע חוב אביהן. וכמו דאמרו בב"מ (דף י"ד) טעמא דשמואל דס"ל בבא בע"ח וטרף דלא הוי אחריות ט"ס משום דעביד דזבין ליומא:
וכל זהו רק לאחר דמסיק הש"ס בב"ב (דף מ"ה) שם לתרץ במה דהקשו לי' סוף סוף לגבי אידך נמי לוה רשע כו'. משום דאמר לי' להכי זביני לך שלא באחריות. אלמא דהיכא דלא קיבל ע"ע חוב אחריות בזה לא מקרי לוה רשע כו'. ע"כ שפיר י"ל אף לדידן דקיי"ל אחריות ט"ס. עכ"ז כיון דלאו כ"ע דינא גמירי ויסברו דאינו חייב באחריות בזה ע"כ לא הוי בכלל לוה רשע. אבל הש"ס בקושייתם דהקשו שם סוף סוף לגבי אידך נמי לוה רשע כו' והיה ס"ל אז דאף בהתנה בפי' שלא באחריות ג"כ שייך לוה רשע כו' ע"כ מקשו שפיר סוף סוף לגבי אידך כו'. וכן הא דלעיל שם (דף מ"ג) דמיירי שם בקיבל עליו אחריות דכיון דפי' האחריות ע"כ הוי שפיר לוה רשע כו' בפני הבריות ג"כ. והסמ"ע והטור מיירי הכא בלא התנה בפירוש בחיוב אחריות עליו. ולפ"ז י"ל דהיכא דהתנה בפי' לחיוב אחריות עליו בעת המכירה דבכה"ג הוי מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם כדי שלא יהיה גנאי לאביהם בפני הבריות שלא יהיה בשם לוה רשע כו':
אכן מסתימת הטור והסמ"ע משמע דאף בפירש לחוב אחריות עליו ג"כ לא הוי מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהן. ולא חילקו רק בין ערב ובין לקוחות דמשמע דבלקוחות עצמם לא מחלקינן כלל ובכל גווני לא אמרינן בהוא למצוה על היורשים כו'. דאם לא כן היה להם לחלק בלקוחות עצמן בין קיבל בפי' אחריות עליו ובין מוכר סתמא. וע"כ מוכח דטעמם הוא דאף דשייך לומר לוה רשע בחיוב אחריות מ"מ לא אמרו מצוה על היורשים כו' בחוב כזה. משום דהבית יוסף בח"מ סי' ק"ח ס"ק ל"ב כתב לבאר לדברי הטור הנ"ל דכן כתב הבעה"ת והמאור. וכתב דטעמם הוא דלא אמרינן מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן אלא למלוה או לערב שעשו חסד עם אביהם אבל לקוחות לא עשו עמו חסד שדרך הקונים לקנות שדה לצורך יום אחד כו' הלכך כיון שלא עשו עמו חסד אינה מצוה לפרעם עכ"ל הבית יוסף שם. ולפי הטעם הלז הדין הוא כן אף שקיבל אחריות בפירוש עליו דג"כ שייך טעם הלז דכיון דלא עשה חסד עם אביהם ע"כ לא אמרו בזה למצוה על היורשים כו':
וי"ל דבאמת אף דשייך בכזה לוה רשע כו' כנ"ל בב"ב. עכ"ז מחמת דלא עשו עמו חסד לא אמרו כן. ודוקא בהא דב"ב גבי חשש עדות שקר משום שלא יהיה לוה רשע כו' בזה י"ל דאף גבי חיוב אחריות אמרו כן. ומה דהקשו שם סוף סוף כו'. אף דבבע"ח שייך לומר הסברא שעשה עמו חסד כנ"ל עכ"ז גבי חשש שיעיד שקר משום שלא יהיה לוה רשע כו'. דכיון דהוי עדיין לוה רשע גם בחיוב אחריות ע"כ לא נחשד להעיד שקר משום מה דבחוב הלואה יהיה ביותר לוה רשע כו'. אבל גבי מצוה על היורשים כו' חילקו בזה. וזה א"ש ביותר לפמש"כ התוס' בכתובות (דף פ"ו) ד"ה פריעת בע"ח כו' בשם רש"י דהא דאמרו מצוה על היורשין לפרוע כו' הוי זה רק מדרבנן וכ"כ הרשב"א לכתובות (דף פ"ו) שם. ע"כ ראו לחלק ביניהם כן דלאו בכל גווני אמרו להך מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם. ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' ב' ומה שהבאתי שם בשם הירושלמי חגיגה סוף ה"א דבחוב עולת ראיה לתבוע אין תובעין משום דלאו בכל גווני אמרו להך מצוה על היורשים ע"ש. ולעיל סי' ק"ז סעיף א' בארתי בארוכה קצת להירושלמי הנ"ל ע"ש:
ענף ו:
והנה לקמן סי' קכ"ג סעי' י"א בש"ך ס"ק כ"ד הביא שם בשם הסמ"ע שם ס"ק י"ז דדעתו דאין לחלק בין חוב הלוואה שחייב להלוה ובין חוב שחייב הלוה להערב ששילם עבורו להמלוה והש"ך שם חלק עליו וכתב די"ל דוקא בחוב אחריות כיון שלקח מעות מהלוקח ה"ל לוה רשע כו' בפני הבריות. אבל הכא שלא הלוה מהקבלן כלום אפשר דלא ה"ל לוה רשע לגבי קבלן וא"כ הוי נוגע בעדות ומכש"כ לפמש"כ הרמב"ן בב"ב כו' דה"ק דלא ליקריי' לוה רשע כו' ולהוציא ידי הבריות מתכוין עכ"ל וא"כ בערב מסתמא לא רגילי אינשי למקרי לוה רשע כו'. עכ"ל הש"ך. אכן ממה דכתבו כל הראשונים הכא גבי מצוה על היורשין לפרוע חוב אביהן דזה אינו רק בחוב הלואה להלוה או להערב אבל בחוב אחריות לא אמרינן כן. א"כ חזינן דאדרבה בחוב שחייב לערב חמירא לאינשי ביותר מן חוב אחריות ומה"ט הוי בזה גנאי וקלון אביהם ביותר מן חוב אחריות. ע"כ העיקר כמש"כ הסמ"ע שם דגם חוב שחייב להערב הוי לוה רשע בפני הבריות. דזהו כש"כ מן חוב אחריות דמצינו להדיא דה"ל לוה רשע גבי נוגע בעדות וגם הש"ך לא כתב שם רק בלשון אפשר כנ"ל וכה"ג כתב הש"ך בסי' ל"ז ס"ק י"א דבחוב נזקין לא ה"ל לוה רשע כו'. והתומים בסי' ל"ז ס"ק ה' חולק שם על הש"ך והעלה דאף בחוב נזקין ה"ל לוה רשע כו' ע"ש:
וע"פ סברת הש"ך דכתב דבנזקין לא ה"ל לוה רשע. א"כ לפ"ז י"ל דבחוב נזקין לא יהיה בזה מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהן דהוי כש"כ מן חוב אחריות דמצינו דה"ל לוה רשע כו' ואפ"ה ליכא בי' מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם. א"כ כש"כ בחוב נזקין דליכא בי' לוה רשע גבי נוגע בעדות לשי' הש"ך דוודאי לא הוי בזה מצוה על היורשים כו'. ולפ"ז במה שהביא הרא"ש בב"ק פ"א סי' י"ט בשם ר' אפרים שכתב לחלק דאף האידנא דתקנו הגאונים לגבות ממטלטלי אינו רק בחוב הלואה וכתובה ולא בנזקין משום דבמילתא דלא שכיחא לא תקנו. והרא"ש חלק עליו משום דבדורות הללו משועבדים מטלטלי כקרקע מן הדין כו' וכן הוא שי' הרי"ף והרמב"ם שם והובא זה בטור סי' תי"ט ובש"ך סי' תי"ט ס"ק ה' ובטור סי' ק"ז ע"ש. ואי נימא כמש"כ הש"ך דבחוב נזיקין לא ה"ל לוה רשע כו'. א"כ הא יש לחלק בפשיטות דלמא לא תקנו כן הגאונים רק בחוב הלואה וכתובה דה"ל מצוה על היורשים כו' משא"כ בנזקין כיון דלא ה"ל לוה רשע כו'. א"כ מה"ט לא שייך בי' למצוה על היורשים כו' ע"כ אפשר דלא תקנו הגאונים לתקנתן בזה. ומדלא כתבו כולם כן מוכח דבאמת גם בחוב נזקין שייך מצוה על היורשין כמו דסתמו בזה ובוודאי ה"ל בחוב נזקין ג"כ לוה רשע כו' וכמש"כ האו"ת שם דכיון דחייבה תורה לשלם בנזקין א"כ ה"ה כמו מלוה ואדרבה החמירה תורה עליו לשלם במיטב עכ"ל האו"ת. ומשמע מזה דאף בנזקי ממונו כמו בור ושור וכה"ג ג"כ ה"ל לוה רשע כו' כיון דהחמירה התורה בהו ג"כ לשלם במיטב ושייך גם בהו סברת האו"ת הנ"ל. וכן במה שהזיק בשוגג כיון דאדם מועד לעולם כו' דבכל זה ה"ל לוה רשע כו': ולכאורה יש להעיר במה דפריך הש"ס בב"ב (דף קע"ה) למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא מהא דחופר בור ברה"ר דחייבים לשלם דמי השור. ולפי המבואר בירושלמי בחגיגה פ"א סוף הל' א' דאף לשמואל דס"ל שעבודא לאו דאורייתא עכ"ז בירשו קרקע תובעין וכגירסת הקרבן העדה שם. [ועיין בירושלמי שקלים פ"א ה"ד לתבוע תובעין כו' וקצרתי]. והכוונה הוא משום מצוה על היורשים כו' דבירשו קרקע נחתינן רק חד דרגא מן מ"ד ש"ד. ומצינו בב"מ (דף צ"א ע"א) בחוסם פי פרה לוקה ומשלם ומתרץ רבא דמשלם לצי"ש. ועיין בתוס' שם ד"ה בבא לצי"ש כו' אלמא דאף דנקטו שם סתמא משלם ובכל דוכתי דנקטו לתשלומין בשואל ושוכר בחיוב מזונות הפרה וכה"ג הוי זה חיוב גמור ע"פ דין. ואפ"ה מפרשינן הכא להך משלם דהוא לצי"ש. א"כ ה"ה יש לפרש להא דקתני חייבין לשלם דמי השור דזהו למצוה על היורשין אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא:
ואף דאמרו בלשון חייבין לשלם מ"מ הא מצינו גם לשון זה בב"מ (דף קי"ד ע"ב) ת"ר המלוה חבירו אינו רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר לו. והא בהשבת העבוט לא כפינן משום דהוי מצוה שמתן שכרה בצידה כמבואר בח"מ סי' צ"ז. ואף במשכון שלא ברשות מבואר שם בסמ"ע ס"ק ט"ו דאין כופין. ואפ"ה אמרו בזה לשון חייב להחזיר. א"כ תקשה דמאי פריך הגמ' הכא על מאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא מהא דתני חייבין לשלם. הא י"ל דהך חייבין זהו למצוה על היורשים משום מצות כיבוד אב אף דלא כפינן ע"ז משום דה"ל מתן שכרה בצידה. ועיין בח"מ סי' ק"ז בסמ"ע ס"ק ב' ובש"ך ס"ק א'. ואין לחלק דשאני בהשבת העבוט דאין כופין בזה לעולם בשום אופן ועיקר חיובו תמיד הוא רק למצוה ע"כ שייך שפיר למיתני בי' לשון חייב. משא"כ בחוב נזקין דבכ"מ חיובו הוא בכפיי' ממש. ע"כ דוחק לומר דהך חייבין הוא למצוה. דז"א דהא מצינו בהך דחוסם פי פרה משלם דאף דבכ"מ הוי כה"ג חיוב גמור כנ"ל מ"מ מוקי רבא התם דהך משלם הוא לצי"ש. ועיין בתוס' ב"מ שם ד"ה בבא לצי"ש כו' במה שהקשו תנא תני ישלם כו' ומה דתי' בתי' השני שם וכן בתי' ג' שם. א"כ תקשה דמאי פריך הש"ס הכא מן ברייתא דחופר בור כו'. הא י"ל דזהו משום מצוה על היורשים כו' ע"פ מצות כיבוד אב. וכן הקשה הש"ס בערכין (דף ז') מן הך דחופר בור ברה"ר על מאן דס"ל מלוה בע"פ אינו גובה מיורשים. ותקשה ג"כ כנ"ל:
אכן לפי שיטת הש"ך הנ"ל דס"ל דבחוב נזקין לא ה"ל לוה רשע כו'. א"כ לפ"ז יש לומר דבחוב נזקין לא ה"ל מצוה על היורשים. דזהו נלמד במכש"כ מן חוב אחריות דה"ל לוה רשע כו'. ואפ"ה לא הוי בי' מצוה על היורשים כו'. ע"כ א"ש מהא דהקשו בב"ב ובערכין מן הא דחופר בור ברה"ר. משום דהא בנזקין לא ה"ל לוה רשע וע"כ לא שייך בזה מצוה על היורשים כו'. ויהיה מזה סייעתא להש"ך. אמנם לפמש"כ האו"ת לחלוק על הש"ך ואף בחוב נזקין ה"ל לוה רשע כו'. ואף בנזקי ממונו שייך סברת האו"ת כנ"ל א"כ תקשה כנ"ל. ועוד דכיון דמבואר בירושלמי חגיגה הנ"ל דבירשו קרקע תובעין מהיורשים וזהו משום מצוה כו'. אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא כנ"ל ואף בחוב קרבן. א"כ וודאי אין לחלק בזה בין חוב נזקין לחוב קרבנות ותקשה כנ"ל:
והעיקר מה שנלע"ד בזה לפמש"כ האו"ת בסי' צ"ז ס"ק ט"ז והקצה"ח שם ס"ק ט' דהיכא דמשכנו שלא ברשות דיש בו חיוב מלקות בבטנו להעשה או בלא קיימו דהוי לאו הניתק לעשה דאז כפינן על השבת העבוט ע"ש. ע"כ י"ל דבאמת אין סברא לפרש ללשון חייבין דזהו למצוה בלבד. והא דב"מ (דף קי"ד) דאמרו לשון חייב להחזיר גבי השבת העבוט. אף דה"ל מ"ע שמתן שכרה בצידה. עכ"ז הא כופין במשכן שלא ברשות על מ"ע דהשבת העבוט כנ"ל. ולכן אין ראיה מהתם לומר ולפרש דלשון חייבים לשלם יהיה על חיוב לצי"ש. ודוקא בלשון משלם או לשון ישלם לפמש"כ התוס' שם בתי' ב' מצינו דפירשו על לצי"ש. וגם התם גופא פליגי אמוראי אם מפרשינן להך משלם דהתם על חיוב לצי"ש ורק רבא מפרש שם כן. אבל שארי אמוראי לא ניחא להו שם בתירוץ רבא הנ"ל. ומהדרי לתרוצי בתירוצי אחריני משום דכיון דחיוב מזונות בפרה השכורה וכה"ג דקתני בכל דוכתי הוי הכוונה על חיוב לשלם ע"פ דין. וע"כ לא ניחא להו לפרש התם על חיוב לצי"ש. וה"ה בהא דחופר בור כו'. ועפ"ז יש לדון בהא דערכין (דף ז') ובמש"כ התוס' שם בד"ה מיתבי בור ברה"ר כו'. וקצרתי:
ענף ז:
ובעיקר דברי הטור והראשונים הנ"ל דכתבו דבחוב אחריות ליכא בזה מצוה על היורשים כו' וכתבתי לעיל דכה"ג אמרו בירושלמי חגיגה פ"א סוף ה"א דאף לתבוע אין תובעין ממטלטלין של יורשים בחוב קרבנות וכה"ג. וכעת ראיתי דיש להעיר בזה עדיין דהא מבואר שם בירושלמי דלמ"ד ש"ד הדין הוא דאף בירשו מטלטלין לתבוע תובעין. וזהו משום מצוה על היורשין וכופין בדברים וכעין מש"כ התוס' בכתובות (דף מ"ט) ד"ה אכפיי' רבא כו'. משום דנחתינן חד דרגא אליבא דר' יוחנן דס"ל ש"ד ובקרקע למשכן ממשכנין ע"כ במטלטלין לכל הפחות לתבוע תובעין להך מ"ד. א"כ עדיין י"ל לדינא להפוסקים דס"ל ש"ד דלדידהו הדין נותן דאף בחוב אחריות שייך לומר מצוה על היורשין בירשו מטלטלין. דוודאי אין לחלק בזה בין חוב קרבנות וכה"ג ובין חוב אחריות וכה"ג. ובאמת הא מוכח בטור בכמה דוכתי דס"ל ש"ד ועיין בש"ך סי' ל"ט ס"ק ב'. ואפ"ה כתב הטור הכא בסי' ק"ח דבירשו מטלטלין ליכא מצוה על היורשין. אך בכוונת הטור הכא י"ל דהא מיירי בלא הניח כלל וקאי בשי' הסוברים דאף בלא הניח כלום מצוה על היורשים לפרוע כו' א"כ יש לחלק. אך מן הב"י והסמ"ע דכתבו כן לדינא אף בהניח מטלטלין. א"כ מוכח דאף דס"ל להב"י דש"ד כמבואר בסי' ל"ט ואפ"ה כתבו בפשיטות הכא דבחוב אחריות ליכא מצוה על היורשים א"כ תקשה ע"ז מן הירושלמי הנ"ל:
והנלע"ד בזה והוא דהא בערכין (דף כ') איתא חומר בערכין מבנדרים אמר ערכי עלי ומת יתנו יורשים כו' ש"מ מלוה בע"פ גובה מן יורשים כו'. וקשה דמאי מקשה הגמ' הא י"ל דהך יתנו יורשים הכוונה הוא משום מצוה על היורשים כו'. וכעין מה דאמר רבא בב"מ (דף צ"א) דמשלם דהתם קאי על לצי"ש וכן ישלם לפמש"כ התוס' שם כנ"ל. א"כ ה"ה י"ל כן בהך דקתני יתנו יורשים. ומצינו כה"ג בב"מ (דף ל"ז) דאמרו בגמ' שם למה דקתני נותן לזה מנה כו' דזה לצי"ש עי"ש. ע"כ יש לפרש להא דיתנו יורשים דזהו משום מצוה על היורשים. דהא מבואר בירושלמי הנ"ל דאף לשמואל דס"ל שעבודא לאו דאורייתא עכ"ז בירשו קרקע למשכן ממשכנין ונחתינן חד דרגא וקאי התם על חוב קרבנות. א"כ ה"ה י"ל כן בהך דהאומר ערכי עני. ומדמקשו בש"ס כן והוכרחו לתרץ דמיירי בעמד בדין מוכח מזה דהש"ס דילן לא ס"ל כשיטת הירושלמי בזה. אלא ס"ל דכיון דבחוב ערכין לא הוי בי' מצוה על היורשים כו' ע"כ בירשו קרקע ג"כ ליכא מצוה על היורשים. ולפ"ז ממילא מוכח דה"ה למ"ד ש"ד דאף דאמרו בירושלמי אליביה דהך מ"ד דבירשו מטלטלין תובעין משום מצוה. דהש"ס דילן לא ס"ל להכלל של הירושלמי דאמרו דנחתינן חד דרגא בזה. אלא ס"ל לש"ס דילן דכיון דליכא מצוה על היורשים בחוב כזה ומחלקינן בין חוב קרבנות וכה"ג ובין חוב הלוואה לגבי' מצוה על היורשים. דה"ה אף למ"ד ש"ד אמרינן ג"כ דליכא בחוב כזה מצוה על היורשים בירשו מטלטלין:
ולפ"ז מוכח מן ש"ס דילן דהך כללא דאמרו מצוה על היורשים כו' דלאו בכל דוכתי אמרו כן. ואף דהתחייב א"ע על ערכין וגם הא חייבי' התורה. עכ"ז לא אמרו בזה להך מצוה על היורשין היכא דליכא בי' תורת שעבוד נכסי ע"פ דין. א"כ שפיר ילפי מזה הראשונים דה"ה בחוב אחריות כיון דלא גמל חסד עם אביהם וכסברת הב"י הנ"ל דלא שייך בזה מצוה על היורשים. משום דהא חזינן דלאו בכל דוכתי אמרו כן. ע"כ ממילא יש לנו לחלק מעצמינו באיזה סברא מעליא בזה. וכעין זה יש להעיר בהא דקדושין (דף י"ג) בהא דהאשה שהביאה חטאתה יביאו יורשים עולתה דפליגי בזה שמואל ור' יוחנן אם זהו בהפרישה או לא. והא י"ל לכו"ע דקאי התם בחיוב מצוה על היורשים ומיירי אף בלא הפרישה. ואפשר לומר בזה דעיקר כוונתם שם להורות לנו הפלוגתא אם ש"ד או לא וכמו דאמרו בירושלמי שם על הא דהאשה שהביאה חטאתה כו'. ועיין בירושלמי בחגיגה שם בפירוש הפ"מ שם ולפמש"כ יש לעיין בדבריו וקצרתי:
ענף ח:
וכל זהו רק בזמן הגמ' אבל מימי הגאונים ואילך דתקנו דמטלטלי דיתמי משתעבדי א"כ אף בחוב אחריות וכה"ג אף דליכא בזה מצוה על היורשים. מ"מ גובין ממטלטלי דיתמי וכמש"כ הש"ך הכא בס"ק כ"ב ודחה לדברי הסמ"ע שם ס"ק מ' ולדברי הב"ח. ובאמת לכאורה יש לדון בזה ע"פ הסברא שכתבתי לעיל דיש מקום לומר דלמא לא תקנו הגאונים לתקנתם אלא היכא דהוי מצוה על היורשים כו'. א"כ ה"ה יש לדון הכא בחוב אחריות דכיון דליכא בי' מצוה על היורשים א"כ מנלן להו דהגאונים תקנו אף בכה"ג דמטלטלי דיתמי משתעבדי. ואפשר דזה תליא במש"כ הרא"ש בב"ק פ"א סי' י"ט לחלוק על ר' אפרים גבי חוב נזקין המובא לעיל וטעמו דהאידנא מטלטלי כמקרקעי מדינא דגמ' אף בלא תקנה כו' וכ"כ הטור בסי' ק"ז ובסי' תי"ט והובא בש"ך הכא. ועיין בש"ך סי' ק"ז ס"ק ב' ובסמ"ע שם. א"כ י"ל דה"ט שייך אף היכא דלא הוי מצוה כלל. וע"כ כתבו דגם בחוב אחריות גובין האידנא ממטלטלי דיתמי ולא חילקו ביניהם כלל ועיין מזה באה"ע סי' ק' ובב"ש ס"ק ב'. ובאו"ת סי' ק"ז ס"ק ד' כתב לדון נפ"מ אי נימא דתקנת הגאונים הנ"ל הוא מן הדין או מכח תקנתא בעלמא. ולפמש"כ הא הוי מזה נפ"מ לחוב אחריות וכהנה דאי נימא דלא הוי רק תקנתא בעלמא א"כ אפשר לדון דכה"ג לא תקנו. ולכה"פ הוי ספק תקנתא והבו דלא לוסיף עלה. אך מדברי האחרונים הנ"ל נראה דס"ל דאף היכא דליכא מצוה על היורשים ג"כ דיינינן לתקנת הגאונים הנ"ל אף אי נימא דלאו דינא הוי רק מתקנתא בעלמא:
ולענ"ד נראה לדון כמש"כ לעיל דהיכא דלא הוי מצוה על היורשין לפרוע חוב אביהם דלא דיינינן בזה לתקנת הגאונים דתקנו לגבות ממטלטלי דיתמי. והוא כי מצאתי בעז"ה בתשובת הריב"ש סי' שצ"ב דכתב שם דלכן תקנו הגאונים כן משום דבדורות הללו סמיכת דעת המלוה על המטלטלין ג"כ. או משום דהא מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם אך דאין כופין לכן ראו הגאונים לתקן מפני תקון העולם שראו לכופן במצוה זו בגביית מטלטלין בב"ד כו' עכ"ל. הרי להדיא בהריב"ש דכתב כמש"כ לדון דאי נימא דזה לא הוי רק תקנתא בעלמא לגבות ממטלטלי דיתמי דעיקר התקנה היה משום מצוה על היורשים כו'. א"כ לפ"ז בחוב אחריות וכה"ג דכיון דליכא בזה מצוה על היורשים כו'. דמה"ט אף האידנא לאחר תקנת הגאונים אין גובין מהם אי נימא דזה לא הוי רק תקנה בעלמא. והאו"ת בסי' ק"ז ס"ק ד' כתב בשם הרבה מהראשונים שכתבו דזה לא הוי רק תקנה בלבד. ולא ס"ל לסברת הרא"ש דב"ק בפ"ק דהאידנא הוי עיקר דעתן על מטלטלין כמו על קרקעי. וכן מוכח ממש"כ הסמ"ע בסי' ק"ז ס"ק ו' דזה אינו אלא מצד תקנתא ולכן בירשו קרקע ומטלטלין יכולין היורשים לסלקו בקרקע. וכ"כ הב"ש באה"ע סי' ק' ס"ק ד' ע"ש. אך לפמש"כ הקצה"ח בסי' ק"ז ס"ק ג' אינו ראיה מהתם. אך הא הסמ"ע לא כתב כן. וכ"כ הטור בסי' ק"ז סעיף ח' דאם מכרו המטלטלין פטורין דאוקמא אדאורייתא וכ"כ הסמ"ע שם ס"ק ט"ו. אלמא דס"ל דזה אינו רק תקנה בלבד ולא כמש"כ הרא"ש דעכשיו דדעתו על מטלטלין דינו כמו מקרקעי. ועיין בביאור הגר"א זצ"ל סי' ק"ז ס"ק ט'. והוי נפ"מ רבתה עפ"י זה בין שיטת הסוברים דעכשיו הוי זה עפ"י דין תורה או מתקנתא:
ולפ"ז יש לדון דהנכון עם הב"ח שכתב דבחוב אחריות י"ל דלא תקנו הגאונים לתקנתם דלא תקנו כן רק בבע"ח משום נעילת דלת וכן בחוב גזילה כדי לנעול בפני עושה עולה. אבל בלקוחות לא תקנו כלום דעביד דזבין ארעא ליומא כו' ודלא כמש"כ בספר בדק הבית כו' עכ"ל הב"ח. והובא בש"ך סי' ק"ח ס"ק כ"ב שהשיג על הב"ח. אבל לפי דעתי הנכון הוא עם הב"ח אך לא מטעמו כי יש יסוד לזה מן הריב"ש הנ"ל ואפשר להעמיס זה בכוונת הב"ח הנ"ל ג"כ. והוי זה ספיקא דדינא ואין מוציאין מהם בחוב אחריות. ואף דבחוב נזקין קיי"ל דגובין ממטלטלין דיתמי האידנא כמבואר בסי' תי"ט. עכ"ז י"ל דשא"ה ע"פ מש"כ האו"ת בסי' ק"ז ס"ק ד' עפ"י סברת הרא"ש דב"ק הנ"ל. וגם י"ל דשאני נזקין דשייך התם מצוה על היורשים כנ"ל. אך אם תפס הבע"ח מהני תפיסתו דיכול לומר קים לי כסברת הרא"ש דב"ק הנ"ל דבזמן הזה דדעתו אמטלטלין הוי זה כמו קרקע. א"כ לפי שיטה זו וודאי דאף בחוב אחריות גובין ממטלטלי דיתמי אבל בלא תפס אין מוציאין מהיתומים בחוב אחריות וכה"ג. ולכן שפיר כתב הסמ"ע לתמוה דלמה השמיט המחבר להך דינא. אף דבמה דסיים הסמ"ע שם דאפשר דפשיט היה בעיניו כו'. זה אינו בדעת המחבר כפי שכתב בב"י ובבדק הבית. עכ"ז לדינא במה דס"ל להסמ"ע בזה כשיטת הב"ח שפיר כתב. וכן נראה לי עיקר: העולה לנו מכל מה דנתבאר דאף בפירש בפירוש שמקבל אחריות ע"ע ג"כ ליכא בזה מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם אם לא ירשו רק מטלטלין אף למאן דס"ל ש"ד. וגם האידנא לא גבינן ממטלטלי דיתמי בחוב כזה וכה"ג אך אם תפס מהני תפיסתו. וגם נתבאר דהנכון עם הסמ"ע בסי' קכ"ג שכתב דאף בחוב שחייב להערב שייך ג"כ לומר דה"ל לוה רשע כו' ודלא כהש"ך בס"ק כ"ד שם שנסתפק בזה ועוד כמה ענינים נתבארו בזה הקונטרס:
ענף ט:
אם היה השטר משכונא כו' גובה בלא שבועה כו'. ובש"ך ס"ק כ"ה ואם הוא משכון בלא שטר ומת לוה בחיי מלוה כו' ולענ"ד נראה עיקר דצריך שבועה אלא דמ"מ אין אומרים אאמש"ל בזה כו' ואדרבה נלענ"ד מדכתב הרא"ש פ' חז"ה דטענינן ליתמי כל מה דמצי אבוהן למטעון ומשבעינן למלוה כו' ה"נ אלו הוי אבוהן טעין אישתבע לי דלא פרעתיך משביעין לי' וא"כ טענינן להו כל מה דמצי אבוהון למטען ומשבעינן לי'. אך מה דס"ל לר"י מיגש דאמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו בזה נראה עיקר כשאר פוסקים שחולקים עליו וכמו שפסק המחבר ולא מטעמיה אלא מטעם דכיון שיש בידו משכונא מוחזקת לא אמרינן אא"מ שבועה דאין אומרים כך רק להוציא ממון ולא כשהוא מוחזק כו' עכ"ל הש"ך:
ולענ"ד נראה להסביר מטעם אחר דאף דצריכין שבועה מ"מ לא דיינינן בזה אא"מ שבועה דהא עיקר חיוב שבועה הכא במשכונא הוא משום הטעם שכתב הש"ך דאתי עלה משום דטענינן ליתמי מה דמצי אבוהון לטעון אישתבע לי דלא פרעתיך כו'. ומשמע דלולי הסברא דטענינן ליתמי לא היינו משבעינן לי' הכא במשכונא. והנה התוס' בשבועות (דף מ"א ע"א) ד"ה וכי מה בין זה כו' כתבו דשבועת הבא ליפרע מיתומים אין הטעם משום דטענינן ליתמי דהא אף היכא דלא מצי אבוהן לטעון טענינן ליתמי ומחייבין שבועה כו' אלמא עבוד רבנן תקנתא ליתמי אפילו במקום שאין האב יכול להשביע עכ"ל התוס'. וזהו דלא כשיטת רש"י בכתובות (דף פ"ז) ע"ש. וכמו דכתב הפני יהושע בכתובות (דף פ"ז) לבאר בטוב טעם דהך שבועת יתומים אין זה משום אישתבע לי וראיה לזה דהא בטענת אישתבע לי אם מתה ולא נשבעת גובין היורשים בשבועה שלא פקדנו ואלו בנפרעת מנכסי יתומים ומתה קודם שנשבעת קיי"ל אין אא"מ לבניו אלמא דלאו הא בהא תליא כו' וע"כ הטעם דביתומים ולקוחות חיישינן טפי לפרעון ולצררי ושובר כו' עכ"ל הפנ"י. והנתיבות בסי' ק"ח ס"ק א' כתב דשבועת יורשים לאו משום דטענינן להו דהא שבועת אישתבע לי להרבה פוסקים לאו שבועת המשנה ושבועת היורשים שבועת משנה ולענין הרבה דברים חמורה שבועת היורשים משבועת אישתבע לי כו' ע"ש. וכתב כן מסברא דנפשי' ובאמת כבר הקדימו התוס' וכמש"כ הפנ"י להסביר זה כן:
ולפ"ז יש לומר במאי דאמרו בכתובות (דף נ"ה) גבי ייחד לה ארעא בחד מצרא בלא שבועה. דזהו מיירי בשבועת יתומים דתקנו בהו לישבע מצד דחשו טפי ביתומים דהיכא דיחד לה ארעא וכמו כן במשכנתא דבזה לא תקנו שבועה בהו מצד עצמן. ועכ"ז בבע"ד טוען אשתבע לי בזה חייב המלוה לישבע אף במשכנתא וביחד לה ארעא. וה"ה ביתומים דכיון דטענינן ליתמי מה דמצי אבוהון לטעון אשתבע לי. וכמש"כ הש"ך דמשום דטוענין אתי עלה. ועיקר חיוב שבועה זו הוא משום שבועת אישתבע לי. וע"כ אין דנין בשבועה זו להך דאא"מ שבועה לבניו דהא נתבאר דרק בשבועת יתומים דיינינן דאא"מ שבועה ולא בשבועת אישתבע לי. ולכן מסתבר דברי הש"ך במה שכתב לדינא דאף דחייבים שבועה שלא פקדנו מ"מ אין דנין בי' להך דאא"מ שבועה. אך הש"ך כתב הטעם משום דאין דנין אא"מ רק להוציא ולא להחזיק. אכן לדעתי נראה להסביר זה בטעם אחר:
ועפ"ז יש ליישב דברי התוס' בב"ב (דף קנ"ח ע"א) בד"ה וב"ה אומרים נכסים בחזקתן כו' אבל ליכא לשנויי כגון שיחד לה קרקע בד' מצרנהא דפטורה משבועה כו' דא"כ כי מקשה בפרק כל הנשבעין ופריך נמי מברייתא דמוקי לה כב"ש לישני לי' כגון שיחד לה ארעא בד' מצרנהא עכ"ל. ויש לתמוה על דברי התוס' דהא שם בשבועות (דף מ"ח) בהברייתא דפריך מינה ומוקי לה כב"ש מבואר שם שהבן גובה בין בשבועה ובין שלא בשבועה ומפרשי שם בשבועה שבועת יורשין שלא בשבועה כרשב"ג. הרי להדיא דחייב הבן לישבע אלא דלא אמרינן אא"מ שבועה לבניו. א"כ ליכא לשנויי התם דמיירי ביחד לה קרקע דא"כ היה הבן פטור משבועה. וע"כ דברי התוס' מוקשים מאוד. אכן לפי דברי הש"ך הכא דהעלה גבי משכונא דהיורשים צריכים שבועה ועכ"ז לא דיינינן בכה"ג להך דאא"מ שבועה. א"כ א"ש דברי התוס' די"ל דס"ל ג"כ כמש"כ הש"ך דהך דכתובות (דף נ"ה) דאמרו ביחד לה ארעא דפטירה משבועה דז"א אלא בכתובה וכמש"כ הש"ך בשם הרא"ש אבל בבע"ח חייבים היורשים לישבע שלא פקדנו אבל אא"מ שבועה לא דיינינן בזה וכדברי הש"ך וא"ש דברי התוס':
ועכ"ז עדיין תקשה דברי התוס' הללו דהא עיקר סברת הש"ך הוא במה דלא אמרינן בזה אא"מ שבועה זהו משום דלא דיינינן כן רק בבא להוציא ולא בלהחזיק. א"כ זה אינו רק במשכנתא דמיירי הש"ך. אבל ביחד לו שדה דבזה לא הוי המלוה מוחזק וכמש"כ הר"נ לגיטין פ' השולח לחלק בין משכנתא לסיים לו שדה גבי שמיטה. ע"כ לפי הטעם שכתב הש"ך הכא יש לדון גבי יחד לה ארעא כו' דדיינינן בזה להך דאא"מ שבועה דגם זה נקרא להוציא א"כ עדיין לא מתיישבי דברי התוס' בב"ב הנ"ל על נכון. ואפשר לומר דלשיטת הרמב"ם דהובא בהר"נ לגיטין גבי שמיטה דס"ל להרמב"ם בסיים לו שדה דאינו משמט משום דהוי כגבוי ע"כ י"ל דה"ה הכא גבי אא"מ שבועה דדין יחד לי' ארעא הוי כמו משכונא דלא דיינינן בי' אא"מ. ופלוגתא זו הובא בח"מ סי' ס"ז סעיף ב' גבי שמיטה אם סיים לו שדה דדעה קמייתא שם ס"ל דאינו משמט ודעה שניי' שם חולק ע"ז וכמש"כ הסמ"ע שם בס"ק יו"ד יעו"ש. ולפ"ז י"ל דהתוס' בב"ב הנ"ל ס"ל ג"כ כשיטת הרמב"ם וסייעתו בזה ולכן אתי שפיר דברי התוס' בב"ב על נכון אף לפי הטעם שכתב הש"ך הכא במשכנתא:
אכן לפי מה שכתבתי לבאר בטעם אחר דאף דחייב שבועה עכ"ז לא דיינינן בזה להך דאא"מ שבועה. א"כ לפ"ז אתי שפיר בפשיטות דברי התוס' בב"ב הנ"ל משום דשפיר הקשו התוס' דה"מ הש"ס לאוקמי שם דמיירי ביחד לה ארעא ובמלוה דאף דבכתובה פטור משבועה מ"מ במלוה חייב שבועה מצד דטענינן כו' ומ"מ לא אמרינן התם להך דאא"מ שבועה ומתורצים על נכון דברי התוס':
וכעין זה יש להעיר על דברי התוס' ביבמות (דף ל"ח ע"א) בסוף ד"ה ובית הלל אומרים כו' שכתבו א"נ אומר ר"י דאיכא לאוקמי במטלטלי ואיתנהו בעינייהו שנוטל בל"ש והא דלא משני הכי בשבועות אלא דוחק להעמידה כב"ש משום דהתם בכתובה איירי אבל הכא דאיירי בנכסי צ"ב כו' עכ"ל התוס'. ונראה מדבריהם דס"ל לפרש להך דכתובות (דף נ"ה) ע"א דאמרו שם מטלטלי ואיתנהו בעינייהו כו' כשיטת האלפסי שם והובא בהרא"ש לכתובות שם ולא כשיטת רש"י שם. ועיין בכתובות בתוס' שם ד"ה נראה כפי' ר"ח דגריס ברישא כו'. אך ידוע דאין להקשות דברי התוס' אהדדי וכמש"כ היש"ש לב"ק בהקדמתו. ומש"כ התוס' ביבמות דהתם בכתובה איירי אף דאמרו שם בשבועות עלה דהך ברייתא בשבועה ה"ד דמת לוה בחיי מלוה כו'. הרי דמיירי במלוה ולא בכתובה. י"ל דלאו דוקא הוא משום דאין לחלק בזה בין כתובה למלוה. ויש להעיר על דברי התוס' הללו במה שכתבו והא דלא משני הכי בשבועות אלא דוחק להעמידה כב"ש כו'. דיש להקשות עליהם דהא לא הוי מצי לאוקמי דמיירי במטלטלי ואיתנהו בעינייהו דא"כ לא היה צריך שבועה כלל והתם קאמרי שהבן גובה בשבועה והאב אינו גובה אלא בשבועה. הרי דמבואר שם דחייב שבועה רק דלא אמרינן אא"מ שבועה כו'. א"כ דברי התוס' מוקשין מאוד. ובזה לא שייך לתרץ לפי דברי הש"ך הנ"ל דהא במטלטלי ואיתנהו בעינייהו. וודאי דהוי הלוה מוחזק א"כ אי נימא דחייב שבועה א"כ ממילא שייך לדון בזה אא"מ שבועה כיון דהוי להוציא. וכן תקשה דהא בכתובה דאמרו במטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה א"כ אמאי אמרו שם דחייב שבועה גבי כתובה:
אכן לפי מה שכתבתי יש לומר דהך בלא שבועה דאמרו במטלטלי ואיתנהו בעינייהו הכוונה הוא בלא שבועת יתומים דחמירא מצד עצמה אבל עדיין י"ל דחייבים שבועה מצד דטענינן להו דהיה אביהם טוען אישתבע לי וע"כ ממילא לא דיינינן בזה להך דאא"מ שבועה כו' וא"ש דברי התוס' ביבמות דלא יהיה מוקשים כ"כ: